אור ברסלב
הליכות אליהו (קליסינקר) חדות יעקב › סימן ג

הליכות אליהו (קליסינקר)· רבי אליהו קליסניקר

חדות יעקב · סימן ג

סימן ב

אשר השבתי לחכם אחד

א) במ"ש כת"ר בנידון עור (הנקרא העלזיל) שנתמלאה ונתערב בה מעט מביצה ואחר כך נמצא בהנשאר טיפת דם ונתבשלה בקדרה ויש בכל מה שבקדרה ס' נגד האיסור לבד ובעור ההעלזיל לבד אין בו ס' והנה במ"ש לצדד בפשיטות דלמ"ש האחרונים בטעם איסור דבוק דשמא היתה פ"א חוץ לרוטב בודאי דאין לחוש בנ"ד והוא ע"פ מ"ש הפמ"ג בכל מקום דבאיסור דרבנן אין לחוש לשמא היתה פ"א חוץ לרוטב ואם כן ה"ה בנ"ד יש להתיר מטעם ס"ס שמא לא היה הטיפת דם במקום האוסר ושמא לא היתה פ"א חוץ לרוטב ע"כ תו"ד:

הנה מתחלה אומר שכ"כ במק"א שלענ"ד אין דברי הפמ"ג מוסכמין דהנה המעיין בתו"ח כלל כ"ד יראה להדיא דאף בדרבנן ס"ל דיש לחוש לשמא היה חוץ לרוטב וכמ"ש הפמ"ג עצמו שם, וכ"נ להדיא דעת השע"ד בסי' כ"ה וכמ"ש שם בהג' מהר"י טרושין בטעמו דחיישינן שמא היתה פ"א חוץ לרוטב, ומה שהקשה הפמ"ג דהא הו"ל סד"ר לענ"ד לק"מ די"ל דהו"ל ספק הרגיל שהדבר מצוי שעל ידי מה שמנערין בקדרה יצא החתיכה חוץ לרוטב או שתשאר לבדה בתוך הרוטב (ובהא דלב וכבד כ"כ במק"א דע"כ צ"ל דעיקר החששא שמא נשארה לבדה ברוטב דאם היתה חוץ לרוטב לכאורה עדיין אין חשש בזה דהא הו"ל איסור בלוע ואין יוצא בלי רוטב ויש בזה אריכות דברים ואכפ"ל) וכן נראה להדיא ממ"ש הרמ"א זיל בהג' למרדכי בחולין בסי' תר"פ דעיקר הטעם בדבוק מטעם דשמא היתה פ"א לבדה יעו"ש ואזיל לשיטתו כאן ואף דלכאורה באמת מבואר בטור בסי' ע"ב כמו שכתב הפמ"ג הנ"ל וכמו שכתב הט"ז שם מ"מ לענ"ד אפ"ל דדין זה תלוי בפלוגתת רש"י ור"י במקצתה בתוך הרוטב דלדעת ר"י דאף במקצתה ברוטב הו"ל כמו שכולה ברוטב אם כן ע"כ עיקר החששא בזה לשמא היתה כולה חוץ לרוטב (או שההיתר היה כולה חוץ לרוטב) לכן שפיר כתב הטור דאין לחוש כה"ג בדרבנן (דאזיל לשיטתו בסי' צ"ב דס"ל כר"י וכמ"ש הש"ך שם דדעת כל הפוסקים כר"י חוץ מהרשב"א ור"י) דבענין זה שיהיה כולה חוץ לרוטב אינו מצוי כ"כ, אכן לדעת רש"י שפיר הו"ל ספק הרגיל ואף בדרבנן יש לחוש ונראה דזה הוא גם כן דעת המהר"י טרושין שם במ"ש דלדעת השע"ד כאן ע"כ צ"ל דסבירא ליה בהא דט"ח כסברת רש"י ופליג על הגהת סמ"ק שכתב בשם ר"ף כדעת הר"י, ולכאורה הוא תמוה דלמה הוצרך לזה ובפרט שבאמת דעת השע"ד עצמו בסי' נ"ה כדעת ר"י דהא שפיר י"ל דחששו כאן לשמא היתה כולה חוץ לרוטב וכמ"ש באמת ברנ"ש במ"ש שם בס"ק ע' יעו"ש אכן למ"ש א"ש, גם אפשר לומר דלדעת המהרי"ט אף באיסור תורה אין לחוש לשמא היה כולה חוץ לרוטב דסבירא ליה דכה"ג הו"ל חששא רחוקה דאינו מצוי שיהיה כולה חוץ לרוטב ובזה א"ש מ"ש דאף בשבריט שנמצא בה תולע גם כן שרי לדעת הר"פ יעו"ש:

שוב ראיתי דבאמת אין דברי מהרי"ט מוכרחים חדא דהמעיין באו"ה והובא בד"מ בסי' צ"ב סק"א יראה דאף דס"ל בהדיא כדעת הר"י ואפילו הכי סיים דבלב וכבד שפיר חיישינן לשמא היתה כולה חוץ לרוטב, ועוד דבשע"ד ע"כ לכאורה מוכרח לומר כן לפי שיטתו בסי' נ"ה דס"ל כדעת ר"י, ועוד דגם בטור עצמו אין הכרח דס"ל כדעת ר"י כמבואר למעיין בדבריו בסי' צ"ב וק"ה, והנה בדעת השע"ד עצמו היה אפשר לומר דס"ל דדוקא גבי ט"ח שאין האיסור דבוק בזה קי"ל כדעת ר"י משא"כ במקום שהאיסור דבוק (אף דאם הוא כולה בתוך הרוטב באמת ס"ל דל"א ממהר לבלוע) מ"מ אם היא מקצתה חוץ לרוטב שפיר חיישינן דממהר לבלוע ואין כל הקדרה מצטרף ואפשר דזה הוא גם כן דעת הה"ג שם במ"ש לחלק בין כבד להא דט"ח מטעם דכאן האיסור דבוק יעו"ש ודלא כמ"ש הרנ"ש שם בכוונתו דר"ל דכאן גבי דבוק חיישינן לשמא היה כולה חוץ לרוטב דא"כ בפשיטות הו"ל לחלק דכאן אף לר"י אסור מטעם הנ"ל וגם ממ"ש דגבי כבד שהוא דבוק יש לאסור משמע דעיקר האיסור מטעם שהוא דבוק ולפמ"ש הוא ז"ל הא אף במונח באמת יש לאסור כה"ג, ושוב מצאתי במרדכי בפכ"ה בסי' תרצ"א במ"ש דלרש"י יש לפרש דהא דירך שנתבשל בגיד הנשה מיירי שהירך מקצתו ברוטב הרי דסבירא ליה דאף באיסור הדבוק ל"א דממהר לבלוע אם הוא כולה בתוך הרוטב רק בשמקצתה חוץ לרוטב, וכן נראה עוד מדבריו בסימן תרצ"ט שהעתיק מתחלה דברי ס"ה דלרש"י צריך לשער נגד כל החתיכה אף על פי שהכל מכוסה במים וסיים ע"ז דהיינו כראבי"ה ודלא כמ"ש התוס' בפג"ה ופכ"ה (ור"ל דלדעת התוס' בשיטת רש"י א"צ לשער בכל החתיכה בדבוק כ"א בשמקצת החתיכה חוץ לרוטב וכמ"ש בסי' תרצ"א הנ"ל) ואף דבאמת כפי הנראה מדברי המרדכי הנ"ל דכ"ז היינו לשיטת רש"י בהא דט"ח דאף באין דבוק מ"מ אין לצרף שאר הקדרה בכה"ג משא"כ לשיטת ר"י שם, מ"מ י"ל דסבירא ליה להשע"ד הנ"ל כיון דמבואר בהגמי"י (בתשובת למ"א סימן ב') דהר"י השיב למעשה להחמיר כדעת רש"י גבי דבוק יעו"ש ובהא דט"ת בודאי סבירא ליה אף למעשה דיש לצרף שאר הקדרה כמ"ש רוב הפוסקים ע"כ אנו מוכרחים לחלק בזה דגבי דבוק שאני, ובזה א"ש מ"ש הפוסקים לחלק בין דבוק מתולדה לבין אם נצטמק לאיזה חתיכה על ידי הבישול דלכאורה לפי טעם זה אין חילוק דגם בזה יש לחוש שמא היה פ"א חוץ לרוטב, אכן למ"ש א"ש וגם עפ"ז א"ש דגבי ט"ח אנו מקילים בכמה דברים כר"י יעוין בסימן צ"ב וגבי דבוק אנו מחמירים לגמרי כשיטת רש"י דבדבוק גם הר"י החמיר כרש"י, ואף דהמעיין בהגמי"י שם יראה דס"ל דלדעת רש"י יש לאסור בדבוק אף בשכולה בתוך הרוטב וכמ"ש המרדכי בשם ס"ה, מ"מ לענ"ד נראה דלדעת השע"ד באמת אין בזה שום מחלוקת בין התוס' לס"ה והיינו דכולם סבירא להו דבאמת יש לאסור אף בשכולה ברוטב אכן עיקר החשש בזה מטעם דשמא היתה פ"א מקצתה חוץ לרוטב, וכן נראה באמת מפשטות דברי התוס' צ"ו ממה שכתבו בסתם לאסור לדעת רש"י וכן נראה באמת מסתימת לשון רש"י בעצמו יע"ש בדף ק"ט:

ועפ"ז יש ליישב במה שנראה מדברי התוס' והג"א ומרדכי וש"ג שם דמיירי דוקא בלא ניער וכיסה ובניער וכיסה גם רש"י יודה, וכ"כ להדיא בהגש"ד שם סימן כ"ה בד"ה כ"י משום דלפ"ז גם בהא דירך מיירי שמקצתה חוץ לרוטב ולא ניער ע"ש, וכ"כ עוד שם בשם ספר אמרכל דכשניער וכיסה אף בדבוק שרי דבניער וכיסה הו"ל ככולה בתוך הרוטב ולא יצאתה פ"א חוץ לרוטב, הן אמת דיל"ע לפ"ז באמת מדוע לא נזכר שום דבר מזה ברמ"א ושאר אחרונים דמהני ניער וכסה ובשלמא מהא דניער אפשר לומר כיון דבנ"ד צריך לנער מתחלת הנפילה עד שיקחו אותה מן הקדרה דאל"כ אכתי נאסר כמובן וזה בודאי דבר שא"א דהא ודאי לא ידע מן האיסור בעת הנפילה, אכן בכסה שפיר י"ל שהיה הקדרה מכוסה מתחלה ועד סוף, ונראה לפענ"ד דבאמת גם בגוף דין ניער וכסה פליגי בזה רש"י ור"י כמו שנראה למעיין בהג"א ובש"ג שם במ"ש ובניער וכסה פרש"י שמנער הבשר ומשכשך בקדרה וכסה זו שמעלה רתיחות וכו' אז האיסור מתפשט בתוך הקדרה ואין מתבשל בחתיכה עצמה, ודוקא כשנפל לתוך קדרה שמעלה רתיחות או שניער תיכף לנפילה דאל"כ נ"נ וצריך ס' נגד כל החתיכה, ור"י מפרש אפילו לא העלתה רתיחה אלא כסה החתיכה ממי הרוטב או שניער וכו' עכ"ל, הרי דלדעת רש"י ע"כ צ"ל דניער וכסה מבלבל טעם האיסור יותר משאם היה מקצתה ברוטב בלי ניעור ולדעת הר"י אין הכרח שיהיה הניעור וכסה פועל כ"א שיהיה כמו מקצתה ברוטב, ולפ"ז י"ל כיון דבאמת בהא דמקצתה בתוך הרוטב העיקר כשיטת הר"י אם כן אף דבט"ח ע"כ אף למאן דמחמיר כרש"י ע"כ מועיל ניער וכסה מטעם ממ"נ. מ"מ גבי דבוק דכ"כ דגרע מהא דט"ח שפיר יש להחמיר כשיטת הר"י דאף ניער וכסה אין מועיל דהא אין פעולתו כ"א שיהיה כמו מקצתה ברוטב ובכה"ג אף בשיהי' מקצתה ברוטב לא מהני, וכ"ש לפמ"ש דבכה"ג גם ר"י מחמיר למעשה כדעת רש"י אם כן לפי שיטתו לא מהני אף ניער וכסה, עוד נלפע"ד דאף לשיטת רש"י הנה לפמ"ש בהג"א ובש"ג לא מהני ניער כי אם בשניער תיכף ובכסה לא מהני כי אם בשהיה הקדרה מעלה רתיחות ואם כן בנ"ד א"ש דהא ודאי לא ניער תיכף דהא לא ידע מן האיסור וגם מטעם כסה לא מהני דהא לפי שיטתו לא מהני כסה כי אם בשהיה היורה מעלה רתיחות משא"כ אם היה האיסור בקדרה קודם שהעלה רתיחות לא מהני הכיסוי (ולפ"ז יל"ע במה שלא נתבאר באמת בשום אחרון גבי ט"ח דלשיטת רש"י לא מהני כסה כי אם בשהיה הקדרה מעלה רתיחות בעת נפילת הט"ח, ויעוין ברמ"א סע"ח גבי ט"ח שנפלה על הקדרה מכוסה שכתב הרמ"א בשם או"ה והוא שהתחיל להרתיח וכפי הנראה דהוא על פי שיטת רש"י הנ"ל ואין כעת פנאי להאריך):

ב) עוד נלפענ"ד דהנה כ"ז לפמ"ש המרדכי בדעת התוספות לשיטת רש"י ולדעת השע"ד הנ"ל (ויעוין בהגש"ד דס"ל דבאמת כ"ה גם כן דעת הראבי"ה ויעו"ש בהגש"ד במ"ש בשם מהרי"ט דלדעת הראבי"ה הטעם דצריך ס' נגד כולה מטעם דלא ידעינן כמה היה חוץ לרוטב משמע דאם היה ידוע היה די בס' נגד מה שיצא לחוץ, ולפענ"ד צ"ע דאם כן איך כתב הראבי"ה והשע"ד שם דאם היה בחתיכה עצמה ס' נגד האיסור שרי דהא לפי זה בודאי דאין לצרף שאר החתיכה לס', ונראה דדעת השע"ד בדעת הראבי"ה דבאמת האיסור מתפשט בכל החתיכה ואינו יוצא לחוץ ועיין במרדכי בסימן תרצל"א במ"ש בשם הראבי"ה דס"ל דלא נאסר כי אם מה שחוץ לרוטב וצ"ע) וכ"ה דעת הרמ"א בהג' למרדכי בסי' תר"פ דעיקר הטעם בדבוק הוא מטעם דשמא היה פ"א חוץ לרוטב אכן באמת המעיין במרדכי בסימן תר"פ במה שכתב דלכן לא רצה רש"י לפרש דדיקולא היינו סל שנמלח בו מטעם דאם כן לא היה כולם מצטרפים לס' אלא היה צריך בשאר החתיכות ס' נגד חתיכה הא' שנאסרה הרי דס"ל לדעת רש"י דאף שבאמת החלב מתפשט גם לשאר החתיכות (דאל"כ בודאי לא היה צריך ס' בשאר החתיכות נגד החתיכה הא' כיון דגוף האיסור אינו יוצא) מ"מ כיון שנבלע מתחלה רק באותו חתיכה שוב צריך ס' נגד כל החתיכה שנ"נ וע"ז סיים שם דמכאן מדקדק הר"י מוינא דבאיסור דבוק צריך ס' במליחה נגד כל החתיכה יע"ש, הנה מזה משמע להדיא דאף שנמלח ביחד עם שאר החתיכות מ"מ נאסרה אותה חתיכה דאם כמ"ש הרמ"א בהג"ה שם אכתי קשיא למה לא רצה רש"י ז"ל לפרש דהא דדיקולא היינו סל שנמלח בו ואפ"ה כולם מצטרפים לס' נגד האיסור דמיירי שנמלחו הכל ביחד או שנמלח האיסור לבסוף, ואף לפמש"ל דעיקר החשש במליחה מטעם שדרך למלוח כל חתיכה ביד בפ"ע מ"מ הא בש"ס שם לא מיירי בדבוק כלל וגם כפי הנראה דמיירי בהדיא בנפל האיסור לבסוף, א"ו כמ"ש דדעת הא"ז והמרדכי הנ"ל דעיקר הטעם באיסור דבוק כיון דהאיסור מתפשט תחלה רק בחתיכה שוב צריך ס' נגדה אף שאחר כך יוצא האיסור אף לשאר, ולפ"ז אף אם כולה בתוך הרוטב ולא יצאתה פ"א לחוץ אף במקצתה מ"מ צריך ס' נגדה, וכן נראה באמת מפשטות דברי התוספות בחולין (דף צ"ו) דמיירי אף בכולה ברוטב מ"מ כיון שהוא דבוק דינו כמקצתה חוץ לרוטב מטעם הנ"ל, וזה נראה גם כן דעת המרדכי בסי' תרצ"ט הנ"ל לדעת הס"ה וראבי"ה בדעת רש"י דאף שהכל מכוסה במים מ"מ צריך ס' נגד כל החתיכה ור"ל אף שלא הי' פ"א חוץ לרוטב, וכן נראה להדיא דעת ההגש"ד שבפנים שם שעל מ"ש השע"ד ראיה מהא דט"ח כתב לפרש דר"ל בכולה חוץ לרוטב וסיים דאף על פי שכאן העוף הוא בתוך הרוטב מ"מ כיון שדבוק הוא בולע קודם השאר שבקדרה ודינו כמו חוץ לרוטב [ויעוין בהגש"ד בד"ה כ"י פירש במ"ש לחלק דכאן האיסור שוהה בו מעט קודם שיצא משא"כ בהא דט"ח במקצתה ברוטב שיוצא מיד] וכן נראה לפענ"ד דעת הר"א שהובא בתוס' (קולין ק' ע"א) בד"ה בשקדם במ"ש להוכיח מהא דחלב שנפל לדיקולא דלא קי"ל דנ"נ בשאר איסורים משמע דלפי שיטת רש"י וסיעתו דאמרינן דנ"נ בשאר איסורים היה צריך ס' נגד כל החתיכה מטעם שהיא בלעה האיסור קודם לשאר החתיכות, וכן נראה גם כן ברש"י שם בד"ה כיון שנתנה טעם בחתיכה אחת שהיתה בצדה תמיד עכ"ל הרי דאף בתוך הקדרה עצמה יצויר שתאסר חתיכה אחת וע"כ כמ"ש מטעם דהיא בלעה מתחלה את האיסור, וכן נראה שהבין בדבריו בהגמי"י שכתב שם דלדעת רש"י אף שכל החתיכה בתוך הרוטב רק שפני החתיכה מגולה אפילו הכי אסור יע"ש, והיינו כמ"ש ועיין בב"י בסימן צ"ב שדחה דבריו ופי' דכוונת רש"י דוקא בשמקצתה חוץ לרוטב ועיין בד"מ שם סק"א שהביא סיוע לדעת הב"י ממ"ש המרדכי פכ"ה דדוקא כשמקצת החתיכה מגולה (יע"ש שכ' דב' שלישי החתיכה מגולה) אכן דעת הא"ז נראה כמ"ש בהגמי"י ועיין ברש"י שם (דף ק"ח) בד"ה אילימא לא ניער מפלט לא פליט שהחלב בגגה של חתיכה הוה משמע גם כן כמ"ש הגמי"י דכל שהגג מגולה דינו כמקצתה חוץ לרוטב, וא"ל דאכתי טעמא מאי דכיון דמתפשט הטעם בכל הקדרה למה יצטרך ס' נגד החתיכה וכמו שהקשה הרמ"א בהג"ה שם, אכן באמת זה היא קושית התוס' שם על הר"א הנ"ל ולפמ"ש שם בשם הר"א ממיץ שפיר י"ל כמ"ש הר"א הנ"ל יע"ש דדוקא בחדא חתיכה דבחצי חתיכה ל"א נ"נ שפיר אמרינן דמצטרף כל החתיכה לס' משא"כ מחתיכה לחתיכה (ולפ"ז נראה דמה דפשיטא להו לכמה אחרונים דכל דרך הילוכו ל"א נ"נ לכאורה אין זה דבר מוסכם דהא לפמ"ש בטעם איסור דבוק דהוא מטעם שבלעה מתחלה נראה להדיא דאף שבסופו יתפשט לכל הקדרה מ"מ אמרינן דנ"נ וצ"ע):

ולמ"ש ע"כ צ"ל דמ"ש המרדכי שם בשם הר"ש מוליר דהטעם דאסרינן בדבוק במליחה משום דמסתמא נמלחה לבדה מתחלה הוא טעם אחר ודלא כמ"ש הא"ז וכמ"ש באמת הרמ"א מתחלה, ואף דרמ"א ז"ל כתב דזה דחוק מ"מ לפענ"ד ע"כ צ"ל כן (וגם בלא"ה לפענ"ד לכאורה דברי הר"ש צ"ע דמנ"ל בפשיטות דמסתמא נמלחה לבדה תחלה דשמא האיסור נמלח לבסוף, שוב ראיתי דדבריו כנים ואמיתים והיינו דודאי הדרך במליחה דלוקחין כל חתיכה בפ"ע ומולחים אותה ביד תחלה ואחר כך מניחים אותה על הדף ולכן שפיר כתב ההר"ש ורמ"א בהג"ה הנ"ל דודאי אנו תולין דמסתמא נמלחה תחלה לבדה ור"ל שלא היתה מונחת על הדף בצירוף עם שאר החתיכות ואם כן אף אם באמת נמלחה לבסוף מ"מ כיון שבתחלת המליחה לא נצטרפה עם השאר הנה באמת י"ל דנאסרה תיכף במליחה קודם שהניח אותה עם שאר החתיכות כי אין שיעור לדבר, ויעו' בסי' צ"א דאנן קי"ל דלא כמ"ש הר"ן, ועפ"ז צ"ל דמ"ש האחרונים בסימן ק"ה לצדד באיסור דבוק במליחה היכי שנמלחו הכל ביחד או עכ"פ האיסור נמלח בסופו היינו דוקא במקום שנמלחה על הדף בצירוף שאר החתיכות משא"כ היכי שאחזה ביד בשעת מליחה דבכה"ג אה שנמלח האיסור בסופו אסור) ולפי שיטת הא"ז הנ"ל א"ש מה שלא נתבאר בדברי הפוסקים מדין ניער וכסה דמהני גבי דבוק דאפ"ל דבאמת גבי דבוק אף ניער וכסה ג"כ לא מהני דע"כ לא אמרינן דמהני ניער וכסה אלא גבי ט"ח דאמרינן דעל ידי הניער וכסה שוב אינו נבלע בחתיכה זו לבדה אלא מתפשט בכל הקדרה בשוה כיון דעי"ז הו"ל ככולה ברוטב משא"כ בנ"ד גבי דבוק דאף בשכולה תוך הרוטב לא מהני שוב מצאתי ביש"ש בפכ"ה בסימן מ"ט שכתב דאף לפי דעת המרדכי וסיעתו דאף בשכולה תוך הרוטב אסור גבי דבוק מ"מ שפיר מהני ניער וכסה והיינו מטעם דלשיטת רש"י כ"ז שלא ניער וכסה הנה קודם שהעלתה הקדרה חתיכה אינו מתפשט כ"א באותה חתיכה אף שהיא כולה בתוך הרוטב אכן בשניער וכסה שפיר מתפשט הטעם בשוה בכל הקדרה על פי שיטת רש"י ז"ל יע"ש (ואכתי יל"ע דא"כ איך כתב הא"ז הנ"ל גבי הא דדיקולא דאם היינו מפרשין דמיירי בלא רוטב היה צריך ס' נגד החתיכה שנאסרה מתחלה דמשמע דשוב היו מצטרפין כל החתיכות לס', וכן נראה מדבריו גבי איסור דבוק במליחה דהחתיכה הא' נאסרה וצריך ס' נגדה בשאר החתיכות דהא לפי שיטתו הנ"ל היה צריך בכל חתיכה וחתיכה ס' בפני עצמו דהא מתחלה נבלע האיסור רק בחתיכה שאצלה ונאסרה ושוב אינו מצטרפת עם שאר החתיכות וי"ל) ויעוין במרדכי שם שסיים על דברי הא"ז דבראבי"ה משמע דחולק עליו וס"ל דא"צ לשער כי אם נגד החלב לבדו, ולכאורה צ"ע דהא מבואר במרדכי בסי' תרצ"ט דאדרבה דעת הראבי"ה כמ"ש בס"ה דאף בשכולה בתוך הרוטב אסור בדבוק, אכן לאחר העיון י"ל דהראבי"ה לשיטתו דס"ל דאף בשמן אינו אוסר במליחה בס' ויעוין במרדכי בסי' תרצ"א במ"ש בשמו דס"ל כדעת הרא"מ דבחצי חתיכה לא נ"נ יע"ש וס"ל דבדבוק אף שכולה בתוך הרוטב חמור מט"ח שנפלה על חתיכה שמקצתה חוץ לרוטב:

הכלל העולה דהרבה שיטות נאמרו בהא דאיסור דבוק הא' דעת המרדכי בסי' תרצ"ט בשיטת הרי' והגשע"ד דלא אסרי' גבי דבוק כ"א בשידוע שהי' מקצתה חוץ לרוטב וכ"נ להדיא עמ"ש בהג' מרדכי בסי' תרצ"א דלדעת רש"י יש לפרש הא דירך בג"ה מיירי בשמקצתה חוץ לרוטב יע"ש, (ויעו' ביש"ש בפכ"ה סי' מ"ט במ"ש לפרש דברי המרדכי במ"ש ודלא כדעת התוס' דר"ל דהתוס' ס"ל דאף במקצתה חוץ לרוטב שרי וא"צ ניער וכסה, והוא דחוק דהא קאי שם על מ"ש בשם ס"ה דאף שהכל מכוסה במים וע"ז סיים דהיינו כמ"ש הראבי"ה ור"ל דאף בשכולה בתוך הרוטב וע"ז סיים דלא כתוס' שהבינו בדעת רש"י דמיירי במקצתה חוץ לרוטב, ואף למ"ש הוא ז"ל נראה דיודה למ"ש דלדעת המרדכי בשיטת התוס' ס"ל דגם רש"י לא אסר גבי דבוק כ"א בשמקצתה חוץ לרוטב וכמ"ש בהגהת מרדכי הנ"ל) הב' דאף בכולו ברוטב גם כן אסור בדבוק מטעם דשמא היתה פ"א מקצתה חוץ לרוטב, והנה לפי' ב' שיטות הנ"ל הנה י"ל דעיקר האיסור הוא רק ע"פ דעת רש"י בהא דט"ח דמקצתה חוץ לרוטב דינו ככולה חוץ לרוטב, אכן לדעת ההגשע"ד שכתב לחלק בין דבוק להא דט"ח נראה דבדבוק יש לאסור לכ"ע אף לדעת הר"י שם, הג' דעת הס"ה וראבי"ה וא"ז דאף בכולה בתוך הרוטב ולא יצאתה בשום פעם חוץ לרוטב אסור בדבוק וגם לפי שיטה זו י"ל דעיקר האיסור הוא על פי שיטת רש"י דכל שלא ניער וכסה אינו מחלק בשוה וכמ"ש ביש"ש שם, אכן לדעת ההגשע"ד י"ל דבדבוק גם הר"י וסיעתו יודו ובהכי א"ש מ"ש בס"ה ובהגמי"י דר"י החמיר כרש"י, הד' שיטת האו"ה ורמ"א בד"מ ובתו"ח דחיישינן לשמא היתה כולה חוץ לרוטב ולכן לכ"ע אסור (וגם לפ"ז א"ש מ"ש בשם ר"י לאסור כה"ג) ומעתה נשוב לנ"ד דהנה לפי מה שביארנו דלדעת כמה פוסקים אין לאסור בדבוק כי אם מטעם דשמא היתה פ"א חוץ לרוטב בודאי אין לחלק בין איסור דרבנן לדאורייתא דהא עיקר דין איסור דבוק שהוזכר בדברי הראשונים הוא בהא דלב וכבד הדבוקים בעוף ושם לא הו"ל כי אם איסור דרבנן דם שבישלו ומלחו וכ"ש בדם הכבד דבלא"ה לא הו"ל כי אם מדרבנן ואפילו הכי כתבו לאסור כה"ג וע"כ מטעם שכתבנו דהו"ל ספק הרגיל, וכן נראה מדברי הרמ"א בהג' מרדכי במ"ש לחלק בין בישול למליחה דבבישול הדרך לנער יע"ש וע"כ צ"ל דמ"ש הט"ז בסי' ע"ב לבאר דעת הטור דאין לחוש בזה מטעם סד"ר היינו דוקא לפי שיטתו דלא ס"ל הא דאיסור דבוק ור"ל דאף מי שירצה להחמיר בדאורייתא מ"מ בדרבנן בודאי דאין להחמיר, עוד נראה לפענ"ד די"ל דדעת הטור כדעת התוס' לשיטת רש"י דאין לאסור כ"א בשידוע שהיה מקצתה חוץ לרוטב ולכן כתב דמסתם בודאי אין לאסור לכ"ע, אכן לשיטת שאר הפוסקים בודאי דאף בדרבנן אסור וכמ"ש וז"ב, ולפ"ז כ"ש בספק איסור תורה דודאי אסור דאין לצרף האי ספיקא דשמא לא היתה חוץ לרוטב לס"ס כלל דספק א' בדרבנן וס"ס בדאורייתא דין אחד להם:

ג) ועוד דלמ"ש הפוסקים לפרש גבי כבד דהאיבעיא אף קודם מליחה כיון דכבד כולה דם אף אי פי' שרי' יע"ש ואפ"ה כתבו כל הפוסקים בפשיטות דיש לאסור בדבוק בעוף הרי להדיא דאף בספק יש לאסור בדבוק, ויעוין בש"ך שם ס"ק כ"ג במ"ש דמ"ש הפוסקים בכבד הדבוקה בעוף מיירי שנמלחה מתחלה ואם כן הא בנמלח לדידן בודאי דאין בו רק ספק איסור אף לשיטת רש"י דאף לפי דעת המפרשים דלדעת רש"י עיקר הבעיא דוקא אחר מליחה מ"מ עכ"פ בכה"ג לא הו"ל רק ספק וכ"ש לדעת ר"ת דבאמת שרי לאחר מליחה ובדיעבד אי הורה המורה לא מהדרינן עובדא ומ"מ כתב הש"ך בפשיטות לאסור בדבוק אף כה"ג הרי להדיא דאף בספק אסור כה"ג, וא"ל דכ"ז דוקא לשיטת האומרים דטעם איסור דבוק הוא משום ממהר לבלוע משא"כ לפי טעם דשמא היה חוץ לרוטב באמת יש להתיר, דז"א דהא כ"כ דלפי דעת כמה פוסקים אין שום איסור בדבוק כ"א מטעם שמא היה חוץ לרוטב וכ"נ גם כן דעת הרמ"א עצמו בהג' מרדכי ובת"ח ואם כן איך יפרשו מ"ש המרדכי בפכ"ה בשם רש"י וראבי"ה בפשיטות לאסור בכבד דבוקה דהא הו"ל ס"ס, ל"מ לפמ"ש כמה אחרונים בדעת רש"י דהאיבעיא אף קודם מליחה ואף אם נאמר דלרש"י הבעיא דוקא לאחר מליחה מ"מ אכתי יש לעיין לפמ"ש הש"ך דבכבד דבוק מיירי ע"כ בנמלחה כבר ואם כן בודאי אף לשיטת רש"י אין בו כי אם ספק איסור בעיא דלא איפשטא ואפילו הכי אסור, א"ו כמ"ש דאין אנו עושים שום צירוף מהאי ספיקא דשמא לא היתה חוץ לרוטב וכל שהספק הא' אסור מצ"ע ה"ה דיש לאסור אף בדבוק וכן נראה גם כן ממ"ש בת"ח כלל ל"ח דגבי מליחה יש לאסור בדבוק מטעם דשמא נמלחה לבדה (ועיין במש"ז בסי' ק"ה ס"ק כ"ה דגבי מליחה אין לאסור מטעם ממהר לבלוע מטעם דיש צירוף דטת הראבי"ה) ולשיטת הרמ"א ז"ל בודאי הא דאנו משערים במליחה בס' אף בשמן אינו רק מספק כמ"ש שם בכלל ל"ח דין ב' דרוב הפוסקים סבירא להו דמליחה אינה אוסרת כ"א כ"ק, וכן נראה שם עוד בדין ה' במ"ש דאף למאן דמחמיר היינו בשמן דוקא וכן נראה באמת מדברי הרמ"א בסי' ק"ה שם ממה שהביא דעת הראבי"ה בשם י"א וכתב דמטעם זה נהגו להקל בכמה דברים, גם הביא דעת מהרמ"פ שכתב להקל מטעם זה בה"מ (ואף דרמ"א לא סמך ע"ז כ"א באיסור כחוש מ"מ י"ל דשפיר ס"ל דיש לצרף שיטת הראבי"ה לס"ס אלא דבספק אחד אין להתיר) וכ"כ בשבו"י ובשאר אחרונים להכריע כן להלכה:

ודלא כמ"ש בנובי"ק סי' כ' בפשיטות דאין לצרף דעת הראבי"ה לס"ס מטעם דרבים פליגי עליה דכ"כ דהרמ"א ז"ל כתב בהדיא להיפך, ומ"ש שם להכריע מהא דקי"ל דאף באיסור דרבנן צריך ס' בשמן ממש ואין מקילים מסד"ר לענ"ד אין הכרח די"ל דכ"ז ממנהגא ואף דאכתי יל"ע דאם כן עכ"פ בה"מ הו"ל להתיר נגד המנהג, וראיתי בשפ"ד בס"ס ק"ה בדין ד' שכ' דלכן אין להתיר כה"ג מטעם דהו"ל ספק ח"ח ובס"ס שפיר שרי מטעם די"א דבס"ס אין מזיק ח"ח, ודבריו צ"ע חדא דהא אנו מצרפין בכ"מ ספיקא דפלוגתא לס"ס בדאורייתא וסד"ר ואדרבה המעיין במ"י בקו"ה יראה להדיא דספק פלוגתא עדיף מספק במעשה, ועוד דאנן קי"ל דאף בס"ס מזיק ח"ח ואף דבשבו"י לא הקיל כי אם בה"מ ובאמת בה"מ שפיר יש לצרף ספק בח"ח כה"ג לס"ס כמ"ש כל האחרונים מהא דסימן ק"י גבי נשמט הגף (ועיין במ"ש במק"א שלענ"ד צ"ע בזה ממ"ש הרשב"א בחידושיו פ"ק דחולין והובא גם כן בר"ן שם בשם הר"י לאסור בפשיטות בנשמטה הגף ספק מחיים הרי להדיא דאין להקל כה"ג מס"ס) ולפלא שלא דברו בזה בשום אחרון ועיין בנוב"י שכתב להקל בזה, אף בלי ה"מ וזה ודאי צ"ע, שוב ראיתי דהרשב"א והר"ן אזלו לשיטתם בסימן נ"ג דס"ל לדעת הרי"ף דמהני בדיקת הריאה גבי שמוטה ולכן שפיר כתבו כאן דאזלינן לחומרא ור"ל דצריך בדיקה בריאה ובאמת אם נאבדה הריאה בלי בדיקה אפ"ל דאף לדידהו בודאי שרו ואף בלי ה"מ דהא לפי שיטתם אין זה ק"ח וה"ה לדידן עכ"פ בה"מ שרי):

שוב ראיתי די"ל דכוונת הפמ"ג הוא ע"פ מ"ש המ"י בקו"ה דדין ח' דאף דספק פלוגתא הו"ל ספק גמור מ"מ היכי דאיסתפק לן מה אמור ב"ה קמאי או שהראשונים עצמן נסתפקו בזה אינו מצטרף לספק, ואם כן י"ל דה"ה בנ"ד כיון דעיקר טעם פלוגתתן בפי' דברי הש"ס בהא דשאני חלב דמפעפע דלדעת הרא"ה והרמב"ן וראבי"ה הנ"ל ר"ל בזה דמפעפע קצת אמנם אינו מחלק בשוה לכל החתיכה שיתבטל בס', ולדעת שאר הפוסקים שפיר מצטרף לס' הו"ל כספיקא מה אמור ביה קמאי וכדומה לזה כתב הפמ"ג בסימן מ"ג שפ"ד סק"ו דזה הו"ל ח"ח לא ספק פלוגתא כיון דא"א מבינים מה הוא סומכה יע"ש ועוד כיון דעיקר הספק בזה אם מתפשט בכל החתיכה הו"ל ספק בקיאות שפיר י"ל דהו"ל ח"ח וכמו שכתב הש"ך בסימן ק"ד בסק"ד דהאי ספיקא, אם משביח אי פוגם הו"ל כספק חסרון ידיעה יע"ש, אכן באמת גם זה צ"ע חדא דכפי הנראה מדברי כל האחרונים דבאמת בכה"ג אין לחלק בין ספק דרבנן לס"ס בדאורייתא יע"ש, וגם בגוף דבר זה צ"ע דהנה מ"ש בטעם הא' דהוה ליה ספק מה אמור ביה קמאי הנה באמת לכאורה כל ספק פלוגתת הפוסקים (ועכ"פ ברובא דרובא) הוא כן דנסתפקו בהבנת דברי הש"ס או להיכן דעתם נוטה להלכה, וע"כ צ"ל דע"כ לא כתבו דאין להקל כה"ג אלא במקום שכל הפוסקים לא הכריעו באמת בדברי, הש"ס לשום צד משא"כ היכי שיש פלוגתא ביניהם ולמר הדבר מוכרע בש"ס כן ולמר באופן אחר שפיר הו"ל ספק גמור, ולפ"ז יש לעיין בהא דכתב הפמ"ג בסימן מ"ג דהו"ל ח"ח דהא בש"ע הכריעו בפירוש דרק מקום הדבוק הו"ל דין סומכה ויעוין לעיל בסימן מ"ג במ"ש מדברי הא"ז, וגם במ"ש בטעם הב' גם כן צריך עיון לפמ"ש הט"ז בסימן צ"ח דהיכי שהספק ח"ח כולל לכל הדור שפיר הו"ל ספק ועכ"פ בה"מ הו"ל ספק גמור ואפשר לומר דהש"ך בסימן ק"ד אזיל לשיטתו בנה"ך בסימן צ"ח שהשיג על הט"ז שם וס"ל דהא דמקילים בסימן פ"א גבי סירכא הוא מטעם דבאמת מעיקר הדין היו יכולים לברר על ידי נפיחה ופושרין אלא דמחומרא אמרינן דא"א בקיאים ולכן שפיר הו"ל ספק מעליא משא"כ בהא דכחל וכ"כ הב"ח שם, ולפ"ז משמע דבאמת היכי שהוא ספק גמור מח"ח אף שהוא כולל לכל הדור אין לחושבו לספק, ועפ"ז א"ש מ"ש האחרונים דאף בספק ח"ח לכל העולם אין להתיר כי אם בה"מ ויסודם מדברי הרמ"א בסי' ק"י גבי נשמט הגף ולכאורה למ"ש הט"ז הו"ל להקל אף בלי ה"מ אכן למ"ש א"ש דבאמת דעת הב"ח וש"ך בנה"ך דאף בכה"ג יש להחמיר, ולפ"ז יש לעיין במ"ש הפמ"ג ושאר אחרונים דאין להקל בנשבר הקולית סמוך לגוף בספק מחיים כי אם בה"מ ולמדו ד"ז מהא דגף ולפענ"ד צריך עיון די"ל דדוקא בהא דגף שגם מדין הש"ס לא היו בקיאים בבדיקה לדעת רב וכ"פ כמה פוסקים ולכן שפיר הו"ל ח"ח לדעת הב"ח וש"ך הנ"ל משא"כ בהא דנשבר סמוך לגוף דהוא רק מחומרת הפוסקים שפיר י"ל דלדעת הש"ך הו"ל ספק גמור ושרי אף באין ה"מ:

הן אמת דלפ"ז יל"ע גם בדברי הש"ך עצמו בסימן נ"ה סק"ד במה שהחליט לאסור בזה מטעם ח"ח וכן הקשה עליו במ"י כלל פ"ו ס"ק י"ג, שוב ראיתי די"ל דהש"ך באמת אזיל לשיטתו בסימן נ"ג שהעלה דגם הספק מחיים הו"ל ח"ח ואם כן י"ל דספק מחיים הו"ל ספק ח"ח ממש, ועוד י"ל דע"כ לא כתבו בסימן פ"א להקל אלא במקום שהספק הב' עכ"פ הו"ל ספק טוב ואין בו שום צד ח"ח משא"כ בנ"ד דב' הספיקות המה ח"ח אף שאינם כי אם מחומרא אין להקל בלי ה"מ ועפ"ז י"ל דדוקא בהא דסי' ק"ד שפיר כתב הש"ך דהו"ל ח"ח משום דהוא ספק גמור מח"ח דגם בש"ס נסתפקו בזה משא"כ בנ"ד דבאמת היינו יכולין לברר דבר זה על ידי טעימה אלא דא"א נוהגים בטעימה שפיר הו"ל ספק גמור בה"מ עכ"פ:

ד) ובגוף הקושיא נלפענ"ד דהנה לכאורה בלא"ה הו"ל להתיר דאף לפמ"ש בנוב"י הנ"ל דדעת הראבי"ה הו"ל דעת יחידאי מכל מקום אכתי צ"ע דהא מבואר בש"ך בסי' רמ"ב בפסק או"ה דאף ביחיד נגד הרבים סמכינן באיסור דרבנן בשעה"ד והפ"מ להקל כדברי היחיד יע"ש, וכן כתב בג"פ בסוף הספר בכללים ס"ס וא"ו יע"ש, אכן העיקר בזה דע"כ לא כתבו הפוסקים דיש להקל כה"ג אלא במקום שלא פשט המנהג להדיא כדברי האוסר אף בשעה"ד משא"כ במקום שראינו שפשטה ההוראה לאסור אף בשעה"ד שוב אין בידינו להקל נגד המנהג כיון שקבלו עלייהו דברי האוסר אף בכה"ג ואף אם הוא כפי דעת היחיד דהא כבר האריך בג"פ דבפלוגתת התנאים והאמוראים והפוסקים באמת אין בזה משום אחרי רבים להטות דכ"ז היינו בגוף העובדא שנחלקו משא"כ לקבוע מזה הלכה לדורות שפיר יכולין לקבוע אף כדברי היחיד ויעו' לקמן בח"ג בסי' ב' מחזקת הרבנות במ"ש בנידון רובא דצ"ל מתוך מו"מ של כולו ולכן ה"ה בנ"ד שפיר יכולין לקבוע ההלכה אף כדברי היחיד ואף דאם לא היה בזה מנהג במפורש לענין שעה"ד שפיר היינו יכולין להקל בדרבנן כה"ג אף במקום שהמנהג הוא כפי דעת הרוב ולהקל כדעת היחיד וכמ"ש הש"ך הנ"ל היינו מטעם דמסתמא אמרינן דכה"ג לא נהגו להחמיר כוותיה, משא"כ במקום שראינו מפורש שנהגו כן אף בשעה"ד שוב אין להקל אף כה"ג, ובהכי אתי שפיר מה שנמצא בכ"מ להחמיר אף בדרבנן בפלוגתת הפוסקים אף בה"מ ולכאורה צ"ע דאף אם הוא יחיד נגד רבים וקטן נגד גדול הו"ל להקל בשעה"ד עכ"פ, אכן למ"ש א"ש דהוא מטעם שכבר פשט המנהג כדברי האוסר אף כה"ג, ועפ"ז א"ש גם כן אף לדידן דדעת הראבי"ה הו"ל ספק שקול מ"מ כיון שכבר פשט המנהג כדברי האוסרים אף בה"מ ואף בדרבנן שוב אין להקל ומ"מ שפיר מצטרף לס"ס בדאורייתא מטעם די"ל דע"כ לא קבלו עליהם דעת האוסרים כ"א במקום שאין שם שום צד אחר להקל משא"כ במקום שיש עוד שום צד להקל שפיר יש להקל, ובהכי א"ש ג"כ מ"ש הרמ"א דדעת מהרמ"פ להקל אף באיסור תורה בשמן בקליפה ורמ"א כתב דאין להקל כ"א בכחוש שיש בו סרך שמנונית אבל לא באיסור שמן שמדינא צריך ס' דהא לפמ"ש בת"ח ובתשובה דרוב הפוסקים כראבי"ה א"כ באמת הו"ל לפסוק כמ"ש מהרמ"פ הנ"ל דהא ביחיד נגד רבים ואף במיעוט נגד רבים הנה קי"ל ברוב המקומות דהלכה כרבים (אף שכ"כ דכה"ג אין בזה משום אחרי רבים מ"מ כ"ז דוקא למי שיכול להכריע משיקול דעתו כדברי היחיד אכן אנן בדורות האלו אין אנו סומכין על הכרעתינו ושיקול דעתינו והולכין אחר הרוב) ומ"מ בכמה פעמים חששו גם לדברי המיעוטים ובה"מ ושעה"ד סמכו להקל כפי דעת הרוב וכמו שהאריך בזה בג"פ בכללים סי' ה' אם כן ה"ה בנ"ד אף דנהגו להחמיר מכל מקום בשעה"ד וה"מ הו"ל להקל כדעת הרוב, אכן למ"ש א"ש דכיון דכבר נתפשטה ההוראה להחמיר כדברי האוסרים אף בה"מ שוב אין להקל, ולזה אפ"ל דנתכוון הרמ"א ז"ל במ"ש באיסור שמן שמדינא צריך ס' ור"ל כיון דיש למנהג זה יסוד מעיקר הדין שקבלו עליהם כדברי האוסרים (וכמ"ש דכה"ג אין בזה משום אחרי רבים מה"ת):

ה) וראיתי בשו"ת טו"ט מה"ת בק"א סי' ג' במ"ש להשיג על השואל דאין לסמוך על השבו"י ופמ"ג במ"ש להקל בס"ט ע"י מליחה ואף לפי דבריהם אין להקל כ"א בדבר הנראה שהוא כחוש אלא שבודאי איסור הי' אסור מטעם שא"א בקיאים ובספק יש להתיר מטעם ס"ס משא"כ באיסור שמן ממש גם השבו"י ופמ"ג יודו דאין לסמוך על הראבי"ה אף בס"ט ע"כ תו"ד, ודבריו תמוהים דבכחוש בודאי אף בודאי איסור הדין פשוט ומבואר ברמ"א דיש להקל בה"מ עכ"פ וא"צ בזה להא דהשבו"י הנ"ל והמעיין בשבו"י ופמ"ג יראה להדיא דאף בשמן ממש שרי לדעתם בס"ט בה"מ עכ"פ, ועוד דהא לא כתב להקל שם כ"א בה"מ וסע"מ ביחד ואם כמ"ש הוא אף בה"מ לבד בודאי דיש להתיר, הן אמת דהמעיין בחו"ד בחידושים ס"ק ל"ו יראה לכאורה שהבין גם כן בדעת השבו"י כן שהרי כתב שם דבאיסור ששייך בו שמנונית אין להקל אף באיסור דרבנן במקום שאין הפסד קצת וע"ז סיים וכ"ש בספק איסור תורה דלא כשו"ת שבו"י וכן כתב בנוב"י ומזה משמע לכאורה דגם בשבו"י מיירי בכחוש שיש בו סרך שמנונית, אכן באמת לפ"ז גם דבריו צ"ע כמ"ש, ועוד דלפמ"ש הוא ז"ל נראה לכאורה דדעת השבו"י להקל כה"ג אף בלי הפסד קצת, והנה באמת המעיין בשבו"י יראה דלא כתב להקל כ"א בהפסד גדול וצירוף סע"מ וא"ל דס"ל דכיון דלדעת השבו"י יש להקל אף בשמן ממש בה"מ וסע"מ א"כ בכחוש כה"ג יש להקל אף בלי הפסד כיון דאף בודאי איסור מותר כה"ג בה"מ, דבאמת אין זה מוכרח דהא בכ"מ שאנו מתירים באיסור תורה בה"מ כתבו הפוסקים דבאיסור דרבנן צריך עכ"פ הפסד קצת ואם כן י"ל דה"ה וכ"ש בספק איסור תורה דצריך עכ"פ הפסד קצת, ועוד דהא שפיר י"ל דדעת השבו"י דאין לצרף האי ס"ס כ"א בה"מ ואם כן ה"ה בנ"ד גבי איסור כחוש אין להקל כי אם בה"מ כמו בודאי איסור, ואף לפמ"ש האחרונים דבכ"מ דמותר בה"מ כשיש עוד איזה ספק יש להתיר אף בלי ה"מ מ"מ י"ל דהיינו דוקא כשהספק הא' לא נאסר מתחלה משא"כ בנ"ד דהו"ל ספק בגוף וכבר חל עלי' שם איסור ואף בלא נודע הספק הא' ג"כ כבר מבואר בדברי האחרונים דאין להתיר בלי ה"מ ואף דבשבו"י נראה דס"ל דבאמת בנ"ד לא הו"ל ספק א' בגוף מ"מ י"ל דלא סמך ע"ז כ"א בה"מ דוקא, ויעו' בפמ"ג בקו"ה מ"ש בזה ויעו' בלב"ש בקונטרס טריפות עצמות שכתב דאף במקום שמותר בה"מ בלא"ה ויש בו ג"כ ס"ס בח"ח מ"מ אין להתיר בלי ה"מ ואף לפמ"ש במק"א דנלפענ"ד דבמקום שיש ב' צדדים להתיר בה"מ שפיר י"ל דשרי אף בלי ה"מ מ"מ הא בנ"ד באמת לא הקיל השבו"י גבי שמן ממש כ"א בהפ"מ וסע"מ ביחד ויותר נראה דמ"ש החו"ד הנ"ל באמת לא קאי על מ"ש מתחלה בדין איסור כחוש אלא הוא דין אחר ור"ל בשמן ממש ור"ל בזה כמ"ש בנוב"י דמהא דקי"ל דאין להקל בשמן אף בדרבנן הנה מזה נסתר ג"כ דעת השבו"י הנ"ל אלא דלשונו מגומגם קצת:

ושוב מצאתי בספר בינת אדם בסי' מ' שהביא גם כן דברי הנוב"י הנ"ל במ"ש להכריע דאין לעשות ספק מדעת הראבי"ה מהא דאיסור דרבנן צריך ס' וכ' לתרץ דכיון דאנן קי"ל דמליחה בס' לכן אף בדרבנן נהגו כן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, ודבריו צ"ע דהא כיון דלא החמירו בדאורייתא כ"א מכח ספיקא דפלוגתא א"כ לכאורה שפיר קאמר הנוב"י דלפ"ז יש להקל בדרבנן כמו דקי"ל בספק פלוגתא דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובדרבנן אחר המקיל כמ"ש הש"ך (סי' רמ"ב) ובשאר אחרונים ומה שייך בזה הא דכל דתיקון רבנן, ויעו' ברמב"ן בספר המצות במ"ש דאף לדעת הבה"ג דבכל איסור דרבנן יש בזה איסור תורה מלאו דלא תסור מ"מ יש להקל בספיקו דמעיקרא הכי תקנו להקל בספק יע"ש, גם במ"ש עוד שם להסתייע מדברי השבו"י הנ"ל וכ' דאף דבנוב"י חלק עליו היינו דס"ל דבהגיע לחלל הו"ל ודאי טרפה ולא ספק והוא תמה עליו דבאמת גם בהגיע לחלל אינו כ"א ס"ט ע"כ תו"ד, ודבריו תמוהים דהמעיין בנובי"ק בסי' כ' יראה להדיא דמעולם לא עלה על דעתו לחושבו לודאי טרפה כה"ג ועיקר השגתו שם על השבו"י הנ"ל הוא רק דמהא דקי"ל דאיסור דרבנן צריך ס' נר נראה להדיא דאין לצרף דעת הראבי"ה לשום ספק כלל לא בדאורייתא ולא בדרבנן, והנה כפי הנראה שנתכוון הרב בזה למ"ש בסוף התשובה לחלק דאף דבעובדא דהשבו"י אין להתיר מטעם צירוף דעת הראבי"ה מ"מ בנשבר הקוליות סמוך לגוף שפיר יש לצדד בזה כיון דהוא רק מחומרת האחרונים וגם רק ספק לחוש שמא נתעכלו הגידים והבין מזה דבעובדא דשבו"י הו"ל ודאי, אכן באמת כפי הנראה דלא עיין שפיר דבפירוש אתמר גם שם בתחלת דבריו דגם בהא דהשבו"י אינו כ"א ספק אלא דעיקר כוונתו שם לחלק בין ס"ט שהוא טרפה לכ"ע מעיקר הדין ובין ס"ט שמחומרת האחרונים כמבואר למעיין שם:

ויהיה איך שיהיה הנה עכ"פ מבואר דלדעת המהרמ"פ ורמ"א בת"ח ורשד"ם שהובא בכנה"ג ושבו"י ופמ"ג וח"ס אין במליחה כ"א ספק איסור ואפ"ה כתב המרדכי בשם הר"ש וכ"ה בת"ח דיש לאסור בדבוק מטעם שמא היה פ"א לבדה, ואף לפמ"ש לדעת השבו"י דאין לעשות ספק מדעת הראבי"ה כ"א בה"מ ובה"מ באמת דעת הת"ח שם להתיר דא"צ ס' נגד כל החתיכה יעו"ש אכן אכתי מהא גופא מוכרח כן דאם כן למה ליה להרמ"א לצדד שם מהא דלא אמרינן חנ"נ במליחה דהא בלא"ה הו"ל ס"ס ועוד דאם כן למה כתב הרמ"א לאסור אותה חתיכה אף בהפסד גדול דלפ"ז אף אותה חתיכה שרי, וכ"ש למ"ש המ"י שם דהרמ"א בהג"ה חזר בו וס"ל דאף בה"מ אין להקל וצריך ס' נגד כל החתיכה יע"ש, א"ו דהעיקר כמ"ש דאין לצרף האי ספיקא דשמא לא היתה חוץ לרוטב לשום ספק כלל, הן אמת דהמעיין בט"ז בסי' צ"ב ס"ק י"ב יראה שכ' לצדד בזה מטעם סד"ר, אכן ס"ס דמדברי כל הראשונים במ"ש בטעם איסור דבוק מטעם שמא היה פ"א חוץ לרוטב נראה כמ"ש וכמ"ש באמת בת"ח בזה:

ו) גם במ"ש כת"ר דאף לפי הטעם בהא דאיסור הדבוק משום ממהר לבלוע ג"כ יש לצדד בנ"ד מטעם דלענין נ"נ הו"ל סד"ר ואף דלענין גוף החתיכה הו"ל ספיקא דאורייתא וכן כתב הפמ"ג בכ"מ דכל כה"ג אין להקל אף לענין נ"נ מ"מ בנ"ד דבלא"ה דעת הרבה מהראשונים דדם ביצים אין בו כ"א איסור דרבנן שפיר יש לצדד עכ"פ בכה"ג, וכמו שכתב הרמ"א לענין תערובות חד בתרי ע"כ תו"ד:

והנה מתחלה נדבר בגוף דברי הרב פמ"ג דהנה במ"ש במש"ז בסי' ע"ד סק"א בביאור דעת הב"ח דלכן לא סמך בזה על טעם הא' דל"א חנ"נ כ"א בודאי איסור ולא בספק דהוא מטעם דלענין גוף הטחול הו"ל ספק דאורייתא, וכ"כ עוד בזה בסי' צ"ב במש"ז ס"ק י"ב יע"ש ובכ"מ, אכן באמת כ"כ במק"א דדבריו צ"ע ממ"ש הש"ך בסי' קפ"ז בענין רמ"ת דאף שלענין רמ"ת תלינן במכה מ"מ לענין ז"נ אין להקל דהו"ל ספק דאורייתא הרי להדיא דאף שיש בזה ספק דאורייתא מ"מ אזלינן שפיר להקל בדרבנן [הן אמת דלפמ"ש הכנ"י שם בדעת הש"ך דר"ל במ"ש דצריך ז"נ דהיינו דוקא באשה שאינה רמ"ת יע"ש אכתי אין הכרח לזה דהא שם באמת אנו מקילים אף לענין ז"נ, אכן באמת כבר השיג עליו בס"ט וכן הסכימו כמה אחרונים דהעיקר בדעת הש"ך דאף באותו דם שראתה מ"ת צריכה ז"נ יע"ש], וכן נראה באמת מדברי הרי"ף גבי חטה בתבשיל דאף שלענין גוף החטה אנו מחמירין מטעם דהו"ל ספק דאורייתא מ"מ לענין תערובות משהו דהוא רק מדרבנן יש להקל וכן נראה מדברי התה"ד שהובא בשו"ע בס"ס נ"ז במ"ש לפרש דברי הא"ז דאף דגוף הפלוגתא בענין אכילה הו"ל בדאורייתא מ"מ לענין מכירה בדרבנן יש להקל, וכן נראה גם כן ממ"ש המ"א באו"ח בסי' תקפ"ה בספק תקיעה ביום א' דראש השנה וכן בספק נטילת לולב ביום א' דתוקע ונוטל בלי ברכה מטעם דלענין התקיעה והנטילה הו"ל ספק דאורייתא משא"כ לענין הברכה הו"ל סד"ר, ויעו' בסי' ס"ז במ"ש האחרונים בשם הרשב"א בנידון אם ספק אם קרא ק"ש דחוזר וקורא עם הברכות מטעם דמעיקרא הכי תיקנו משמע דאל"כ הו"ל לענין הברכות סד"ר, ויעו' במ"א בסי' קפ"ד בספק אם בירך ברכת המזון דצ"ל גם ברכה ד' מטעם דלא ליתי לזלזולא ביה משמע קצת להיפוך דכל שהספק בדאורייתא ודרבנן צריך להחמיר גם בדרבנן, והנה אף שהמ"א שם הביא כן בשם הר"ש ור"י הלוי אכן י"ל דס"ל כשיטת הסוברים דגם בספק אם תקע או נטל לולב ביום א' צריך לברך, יעו' בפרישה בסי' ס"ז ובפרי חדש בסי' תקפ"ה, אכן לפי שיטת המ"א בכל המקומות שהכריע דאין צריך לברך רק בברכות קריאת שמע מטעם שכ' הרשב"א אפ"ל דה"ה בנ"ד דאין צריך לברך ברכה ד', שוב מצאתי בא"ר בסי' קפ"ה סק"ה שהביא בשם הלח"מ שא"צ לברך ברכה ד' וסיים דאפשר דמעיקרא הכי תיקנו כמו בקריאת שמע ויעו' במהחה"ש שהפר"ח כתב להוכיח מהא דתנן סתם בעל קרי מברך לאחר המזון משמע דצ"ל גם ברכה ד' אלמא דהכי הו"ל עיקר התקנה, הן אמת די"ל דעיקר כוונת הפר"ח דאזיל לשיטתו בסי' תקפ"ה דכיון דגברא בר חיובא הוא צריך לברך אף מספק, שוב מצאתי בשד"ח במער' ברכות סי' י"ג שהעתיק דברי הפר"ח בליקוטיו באו"ח בסי' ר"ט שהביא הטעם שכ' המ"א משום דלא ליתי לזלזול' ביה וסיים דאין צורך לזה אלא דהעיקר בזה כמ"ש הר"מ בפ"ב מהל' ק"ש ע"ש בכ"מ ע"כ ויעו"ש בכ"מ שהעתיק דברי הרשב"א בהא דברכות ק"ש דכך היתה עיקר התקנה, והנה מזה נרא' שהבין דבאמת לפמ"ש הרשב"א בהא דברכות ק"ש ה"ה בכ"מ שיש ספק אם קיים גוף המצוה צריך לברך ג"כ דכך היתה עיקר התקנה וכמ"ש בסי' תקפ"ה ודלא כמ"ש המ"א בכוונת הרשב"א דדוקא גבי ק"ש הוא צריך לברך משא"כ בשאר המצות, ולכן העלה ג"כ בסי' מ"ז דגם גבי ברכת התורה צריך לברך בספק גם הברכה הב' (אף דבזה אין לו שום הכרח מן הש"ס)מ"מ לפי שיטתו בכוונת הר"מ והרשב"א באמת שוב אין חילוק בין ק"ש לשאר המצות:

הן אמת דהמעיין בשו"ת הרשב"א שם במ"ש בשם הר"מ דכל שנסתפק אם עשה המצוה וכו' או אם חייב בה א"צ לברך משמע להדיא דלא כדעת הפר"ח, אכן באמת המעיין בלשון הר"מ בסוף הלכות ברכות יראה להדיא דאין מבואר שם דמיירי בספק אם עשה המצוה ושפיר י"ל דמיירי דוקא בספק אם חייב בה וכמ"ש בסוף הלכות מילה, וכן הבין בו בכ"מ שם ובב"י בסי' ס"ז יע"ש דס"ל כדעת הפוסקים דבספק תורה צריך לברך יע"ש, ולפ"ז ע"כ צ"ל כמ"ש וגם באמת המעיין בתשובת הר"מ שהובא בכ"מ בסוף הלכות מילה במ"ש ומכאן אתה למד לכל המצות שיסתפק לך אם אתה מצווה או לאו עושה אותה בלי ברכה ע"כ, ומלשון זה שפיר י"ל דדוקא בכה"ג משא"כ היכי דגברא בר חיובא הוא ויש ספק אם כבר קים אותה שפיר מברך, אשר ע"כ נלפענ"ד דמעיקרא באמת הוה ס"ל דאין לחלק בזה ובכ"מ ס"ל לר"מ דאין לברך אכן לפמ"ש בתי' הנ"ל באמת ס"ל דזה ממש סברת הר"מ לחלק בזה, ובהכי א"ש מה שהשוה שם דעת מורו הרב החסיד (ר"ל הר' יונה) לדעת הר"מ והנה באמת המעיין בר"י ובטור יו"ד בסי' כ"ח גבי כוי ובב"י שם יראה להדיא דדעת הר"י כשיטת הסוברים דבכל ספק תורה צריך לברך דלא כר"מ, אכן למ"ש א"ש דאפ"ל דהרשב"א הבין בדעת הר"י דס"ל לחלק כן ובכוי באמת אין צריך לברך או אף אם נאמר דבאמת ס"ל דאף בכוי צריך לברך וכמ"ש הטור מ"מ בכה"ג עכ"פ שוין הר"מ והר"י ובהכי א"ש ג"כ דברי הב"י בסי' ס"ז ובכ"מ שם עם מ"ש ביו"ד שם דהר"מ ס"ל דלא כר"י הנ"ל, ובלח"מ פ"א מהלכות חנוכה תמה על מ"ש הב"י בסי' ס"ז הנ"ל בתרתי, א' ממ"ש הר"מ בהלכות מילה הנ"ל, הב' ממ"ש הב"י עצמו ביו"ד דהר"מ דלא כדעת הר"א הנ"ל, אכן למ"ש א"ש דמ"ש בהלכות מילה היינו דוקא היכי דהספק הוא בחיוב המצוה ומ"ש הב"י ביו"ד ר"ל דבמה דס"ל להרי"ו דאף בכוי ג"כ צריך לברך בזה ודאי הוא דלא כר"מ ודעת הראב"ד בהשגות שם ע"כ כדעת הרי"ו ואפשר דזה ג"כ כוונת הכ"מ בסוף הל' ברכות במה שציין בסופו למ"ש הרשב"א הנ"ל (ואף שלכאורה היה אפ"ל דמ"ש הפר"ח כמ"ש הר"מ ר"ל כמו שהבין בו הכ"מ בסוף הל"ב ובב"י ודלא כמ"ש הרשב"א הנ"ל, אכן ממה שציין לדברי הכ"מ שם ושם בכ"מ העתיק באמת דברי הרשב"א ועוד דממ"ש הכ"מ בהל"ב משמע להדיא דס"ל דגם דעת הרשב"א כן ואין ספר פר"ח ת"י כעת) וגם נראה מדבריו דלמ"ש המ"א בשם הר"ש ור"י הלוי דהטעם בזה משום דלא ליתי לזלזולא באמת אין הכרח לומר דגם בכל המצות הדין כן אלא דבשאר המצות באמת א"צ לברך בספק וס"ל דדוקא גבי בהמ"ז חיישינן לזלזול כמ"ש בברכות (דף מ"ה) דר"א עני ליה בלחישא כ"ה דלא לזלזולי, ומ"ש גבי ק"ש ע"כ צ"ל כמ"ש המ"א בכוונת הרשב"א דדוקא בק"ש הכי תיקנו משא"כ בשאר, המצות ובהכי א"ש מ"ש שם בשד"ח בשם השג"א גבי ספק אם בירך בה"ת דא"צ לברך רק ברכה אחת ונסתפק שם דלפ"ז היה אפ"ל דה"ה בבהמ"ז א"צ לברך ברכה ד', ומ"מ י"ל דדוקא בבה"ת דלא מצינו בפירוש דהכי תיקנו משא"כ בהא דבהמ"ז דהפר"ח הביא ראיות דהכי תיקנו שפיר צריך לברך ע"כ תו"ד, ולפמ"ש הוא עצמו בשם הפר"ח באמת א"צ לזה דהא בלא"ה בבהמ"ז צריך לברך משום דלא ליתי לזלזולא, וגם הפר"ח לא חלק עליהם רק דלשיטתו אין צריך לטעם זה, גם במ"ש לחלק בין בה"ת לבהמ"ז מטעם דבברכת המזון הכי תיקנו הנה אף שבאמת כ"נ גם כן מדעת הא"ר דדוקא בבהמ"ז ובק"ש תיקנו כן אכן למ"ש הפר"ח נראה להדיא דלפ"ז באמת ה"ה בכל המצות, ובאמת לפמ"ש הריב"ש וסיעתו דבכל המצות א"צ לברך מספק באמת גם בברכת המזון צ"ע אם יש לברך ואף דדעת הר"ש ור"י ומ"א דצריך לברך גם הברכה הד' מטעם זלזול מ"מ כ"כ דבא"ר הניח ד"ז בצ"ע:

ושוב ראיתי בשד"ח שהביא בשם ספר ישרי לב שהביא בשם הר"י הלוי דכל שיש חיוב מה"ת ומדרבנן כיון שחוזר ברכה ש"ת ה"ה דצריך לברך גם הברכה דרבנן והביא ראיה מהא דק"ש, והנה מזה נראה להדיא דעיקר כוונת הר"י הלוי שהובא במ"א ג"כ כמ"ש בפר"ח והיינו דס"ל דלפמ"ש הרשב"א ה"ה בכל שאר הברכות הדין כן אלא דס"ל דעיקר הטעם בין בק"ש ובין בשאר הברכות הוא רק מטעם דלא אתי לזלזולי ודלא כמו שהבינו בדבריו בא"ר ושאר אחרונים דדוקא בבהמ"ז הדין וגם דלא כמ"ש הפר"ח להשיג עליהם מהא דק"ש דבאמת כל עיקר חילם מהא דק"ש, ולפ"ז אפ"ל דבאמת דעת הר"ש ור"י הלוי דבכל המצות אין לברך בספק וכשיטת הריב"ש וסיעתו בהא דסי' תקפ"ה רק בק"ש ובהמ"ז (וה"ה בבה"ת) דכל עיקר המצוה הוא ג"ל רק ברכה ואמירה בעלמא לכן שפיר חשו זלזולא משא"כ בשאר מצות דיש בהם מעשה באמת אין לחוש לזלזולא, ונראה לפענ"ד שהבינו כן גם בדעת הרשב"א במ"ש בתחל' בשם הר"מ דאף בספק אם עשה המצוה ג"כ א"צ לברך וגבי ק"ש צריך לברך (וס"ל דגם לפמ"ש בתי' ס"ל בדעת הר"מ כמ"ש בתחלה) ובזה כתב דגבי ק"ש תיקנו כן והיינו כמ"ש, ובהכי אתי שפיר מה שנסתייע הרשב"א מהא דמשמע דצריך לקרות כל פרשותיה ולכאורה יל"ע דהא בק"ש אין בזה שום קפידא אם יקרא ב"פ משא"כ לענין ברכה, אכן למ"ש א"ש דעיקר ראייתו דע"כ מדצריך לקרותה מוכח דחיישינן לזלזול בכה"ג וא"כ ה"ה לענין ברכה, ולפ"ז צ"ל דמ"ש כן גם בשם הרי"ו דעכ"פ בזה שוים הרי"ו והר"מ, ובהכי א"ש ג"כ דברי המ"א הנ"ל, ועפ"ז א"ש ג"כ די"ל דבאמת בכל שאר דברים היכי שיש ספק לענין דאורייתא ודרבנן שפיר אזלינן להקל בדרבנן רק הכא בברכה החמירו בזה מטעם זלזול, ויעו"ש בשד"ח שהביא בשם ספר עמודי אש שהוציא מדברי המ"א הנ"ל דה"ה בכ"מ שיש ספק לענין דאורייתא ודרבנן שצריך להחמיר גם בדרבנן ולמ"ש באמת אין הכרח ואדרבה מדברי המ"א בכ"מ משמע להיפוך, ואפ"ל דר"ל ג"כ דוקא לענין ברכה וכמ"ש וצ"ע בגוף הספר:

וכן נראה ג"כ מדברי הפמ"ג עצמו יעו' בפתיחה להל' מליחה במ"ש לענין כבד בספק כבושה דאם יש ס' נגד דם הסמפונות יש להתיר מטעם דלענין שאר הכבד הו"ל סד"ר יע"ש, הן אמת דהמעיין בתוס' חולין צ"ז בד"ה אמר רבא במ"ש גבי חטה בתרנגולת דאע"ג דיש בזה ספק נתעכל מ"מ בשל תורה הלך אחר המחמיר ואף ע"ג דמיירי לענין משהו ומשהו הו"ל דרבנן משמע קצת דכיון דלענין גוף החטה הו"ל ספק דאורייתא, שוב יש להחמיר אף לענין משהו דרבנן, וכ"כ בשו"ת נוב"י מה"ק בסי' כ"ו ואף דבאמת לכאורה דבריו צ"ע לפמ"ש המהריב"ל דעיקר החומרא בהא דסד"ר ע"י גלגול הוא רק ע"פ שיטת ר"י בהא דספק אחד בגוף והב' ע"י תערובות ולפ"ז הא שם מיירי התוס' לשיטת הר"ת ולשיטתו יש להקל אף בסד"ר כה"ג, ועוד דאף לדעת הר"י שם ג"כ י"ל דכה"ג יודה דיש להתיר וכמש"ל וכ"ה באמת דעת הרי"ף שם וכ"כ הרב עצמו בנובי"ת יע"ש, אכן לאחר העיון ראיתי די"ל דבאמת היכי דנפל הספק בפעם א' בדאורייתא ובדרבנן כ"ע יודו דיש להקל בדרבנן מטעם דמעולם לא חל שם איסור לענין דרבנן דהא עיקר הטעם דאנו אוסרים בספק אחד בגוף או בסד"ר ע"י גלגול הוא מטעם דכבר נאסר הספק הא' מה"ת משא"כ בנ"ד דתיכף שחל הספק בדאורייתא חל ג"כ לענין דרבנן, ולכן א"ש בהא דרי"ף שכתבו להקל בהא דחטה בתבשיל לענין משהו דכיון דנתבקע בתבשיל ממילא חל תיכף הספק בדאורייתא ובדרבנן ביחד, וכן בהא דסי' קפ"ז ובכל שאר מקומות הנ"ל ג"כ שרי מטעם הנ"ל אכן בהא דר"ת הנ"ל דהספק הוא שמא נתעכלה ממילא ספק זה באמת חל על גוף החטה אף קודם הבישול וא"כ שפיר הו"ל סד"ר ע"י גלגול כיון שכבר חל הספק בדאורייתא ונאסר, ואף דאכתי לכאורה צ"ע דהא לפמ"ש המהריב"ל הנה לדעת ר"ת באמת יש להקל אף בסד"ר ע"י גלגול מ"מ הא כ"כ במק"א די"ל דע"כ לא התיר ר"ת בספק אחד בגוף או בסד"ר ע"י גלגול כ"א במקום שעכ"פ עתה אין שם שום איסור תורה כמו בהא דספק אחד בגוף שכבר נתבטל ונהפך האיסור להיתר מה"ת עכ"פ לכ"ע משא"כ בנ"ד דבאמת החטה נשארת בספק איסור תורה, ועפ"ז כתבתי לישב דעת האחרונים שכ' להקל בסד"ר ע"י גלגול בלא נודע מהא דכתב הרא"ש בתשובה והובא בב"י ובשו"ע סי' ס"ו לפמ"ש הב"י דמיירי אף שלא היה בודאי במקום האוסר וכפי הנראה דמיירי שם גם בלא נודע עד שנתערב ואפ"ה כתב לאסור ויעו' בד"מ שלא כ' להקל בזה כי אם מטעם דבלא"א יש דעות דדם ביצים הו"ל דרבנן, אכן למ"ש א"ש דשם מיירי דהחלמון עדיין אינו מעורב ולגבי חלמון עדיין הו"ל ספק תורה ושוב אין להקל אף בחלבון אם לא מטעם צירוף הסברא דדם ביצים בלא"ה הו"ל דרבנן, ובהכי א"ש ג"כ דברי הרמ"א באו"ח במ"ש על המחבר שהעתיק כפי דעת הרי"ף והר"מ בהא דחטה בתבשיל דאין המנהג כן אלא אוסרין הכל ובד"מ שם הביא שכה"ד המרדכי מטעם דהו"ל דשיל"מ [ויעו' בח"י מה שתמה דהא אנן קי"ל דחמץ אין בו משום דשלי"מ] ולכאורה אמאי לא הביא ממ"ש התוס' כאן דהו"ל סד"ר ע"י גלגול, ובמק"א כתבתי לישב דהוא ע"פ מ"ש הב"י שם לפרש דעת הרי"ף ע"פ מ"ש הר"מ דמ"ש איסור משהו ר"ל איסור כל דהו ולכן אין בזה שום לתא דאורייתא (ויעו' בח"י במ"ש בשם הל"מ לפרש דעת הרי"ף ורמב"ם מטעם דהו"ל תרי דרבנן ולכאורה מזה יש סיוע למ"ש המ"א להקל בחמץ נוקשה בששים והיינו מטעם דהו"ל תרי דרבנן אכן באמת דבריהם צ"ע דהא דעת הרמב"ם דחמץ במשהו מטעם דשיל"מ ובדשיל"מ קי"ל דאף בדרבנן לא בטל, ונראה דמטעם זה הוכרח הב"י לפרש דחמץ הנבלל קיל משאר איסור דרבנן והמ"א שם אזיל לשיטתו דעיקר הטעם בחמץ דהוא מטעם כרת ולא בדילי ויש בזה אריכות דברים) אכן למ"ש כאן בלא"ה א"ש דבנ"ד כיון דהספק נפל בפ"א בדאורייתא ובדרבנן כ"ע יודו דיש להקל:

ז) ולפ"ז הנה ל"מ בנ"ד גבי ביצה דעיקר הספק נפל מתחלה בדאורייתא בודאי דדמי להא דהתוס' דשוב אין להקל אף בדרבנן ואף בלא נודע עד שנעשה דרבנן דמ"מ כיון שלענין גוף הביצה הנשאר הו"ל ספק דאורייתא שוב אין להקל, ואף אם לא נשאר מן הביצה כלום מ"מ עדיין יש בו ספק איסור תורה בגוף החתיכה מטעם אפשר לסוחטו וכמ"ש הפמ"ג בכ"מ ואף במקום שעיקר הספק אם הי' ס' בגוף החתיכה נגד האיסור הדבוק ג"כ נלפענ"ד דאין להקל, דהנה ל"מ לפי טעם האיסור בדבוק משום שמא היתה פ"א לבדה בודאי דלא נפל הספק בפ"א בדאורייתא ובדרבנן דהא מתחלה נאסרה החתיכה לבדה מספק איסור תורה ואח"כ כשבאתה בתערובות נפל הספק בדרבנן ואפילו לטעם הב' דממהר לבלוע ג"כ נראה דאין להקל דכ"כ לעיל דלשיטה זו ע"כ צ"ל דגם בתוך הרוטב אינו מחלק בשוה כשהאיסור דבוק וא"כ שוב נפל הספק מתחילה בדאוריית' לענין גוף החתיכה ושוב אין להקל, ויעו' במש"ז סי' צ"ח סק"ה במ"ש לתרץ דעת הט"ז במ"ש דאם נפל לא"מ תחילה ואח"כ נפל המינו ונשפך גם הוא יודה דאסור דהא חנ"נ הוא רק איסור דרבנן (ור"ל דעכ"פ בלא נודע הו"ל להקל בה"מ) ותי' דכיון דיש דעות דחנ"נ בשאר איסורין הוא מה"ת לכן לא רצה להקל, ודבריו לכאורה צ"ע דהא הט"ז בסי' צ"ב ס"ק י"ב כתב לצדד מטעם זה דחנ"נ בשאר איסורין הו"ל דרבנן, אכן י"ל דדעת הרב פמ"ג דע"כ לא כתב לצדד בזה כ"א באיסור דבוק דהוא רק מחומרא בעלמא ועוד דהרבה פוסקים ס"ל דלא אמרינן דבוק כלל לכן שפיר אין אנו חוששים למאן דס"ל דנ"נ הוה מה"ת משא"כ בהא דסי' צ"ח שיש בזה ספק גמור לכ"ע שפיר יש לחוש לדעת המהרי"ק דנ"נ הו"ל מה"ת, הן אמת דלכאורה בלא"ה יל"ע במ"ש הט"ז בסי' צ"ב הנ"ל להקל מטעם דנ"נ הוה דרבנן דהא לפמ"ש הט"ז בס"ס ק"י בפשיטות דאין לחלק בין נודע ללא נודע א"כ שוב אין להקל בסד"ר ע"י גלגול אף בה"מ וכ"ש למ"ש לעיל דהיכי דעדיין נשאר מאיסור תורה כ"ע אף ר"ת יודה דאין להקל כה"ג א"כ הא בנ"ד כיון דבגוף החתיכה הו"ל ספק תורה שוב אין להקל, אכן נראה דדעת הט"ז בזה כיון דבלא"ה איכא כמה דעות דל"א איסור דבוק הו"ל כמו בהא דדם ביצים שכ' הרמ"א דיש להקל בסד"ר ע"י גלגול מטעם דבלא"ה איכא סברות דהו"ל דרבנן א"כ ה"ה וכ"ש בנ"ד דאיכא כמה דעות דאין כאן שום איסור כלל וכ"כ דכה"ג יש להקל אף בנשאר מגוף הספק איסור תורה, ולפ"ז בלא"ה לק"מ מהא דסי' צ"ח דשם כיון שאין בזה שום צד אחר להיתר שפיר כתב דיש לאסור בסד"ר ע"י גלגול ודעת שאר הפוסקים נראה דס"ל דל"ד להא דביצים דשם באמת אין הכרע אי הו"ל דאורייתא משא"כ בהא דדבוק שכבר הכריעו הפוסקים כדעת האוסרים ומה"ט אין להקל אף במקום שיש ספק גמור כמו אם הי' ס' בגוף החתיכה וכדומה, וכ"ש בהא דהט"ז להקל מחמת ספק שמא לא היתה פ"א לבדה דבלא"ה כ"כ דאינו בגדר ספק כלל והט"ז אזיל לשיטתו בזה (ואפ"ל דמה שהוצרך הפמ"ג בסי' צ"ח לתרץ מטעם די"א דנ"נ הוה מה"ת היינו לדידן דקי"ל כשיטת שאר האחרונים דיש להקל בלא נודע בה"מ עכ"פ) ומ"מ בנ"ד שפיר כתב כת"ר לצדד בזה מטעם שכתב הרמ"א דבדם ביצים יש להקל בסד"ר ע"י גלגול וכ"כ דכה"ג יש להקל אף היכי דנשאר מגוף האיסור תורה, וכ"ש לפמ"ש בדעת הט"ז דבדבוק בלא"ה יש להקל כה"ג וא"כ כ"ש בנ"ד דאיכא ב' צדדים בודאי דיש להקל:

אכן לאחר העיון עדיין צ"ע ממ"ש כל הראשונים לאסור בכבד מטעם דבוק דהא לדעת הר"ח שם כ"ע יורו דהאיבעיא קאי קודם מליחה ואף לדעת רש"י דעת כמה אחרונים לחרש דקאי אף קודם מליחה ודעת רוב האחרונים דדם הכבד אין בו רק איסור דרבנן הרי להדיא דאף בספק איסור דרבנן מ"מ אין להקל בדבוק אף לענין חנ"נ וצריך ס' נגד כל החתיכה, וכ"ש למ"ש לעיל בשם הש"ך דאף בכבד שנמלחה אמרינן איסור דבוק ובמליחה קי"ל דבדיעבד אי הורה כר"ת לא מהדרינן עובדא ואף לדעת רש"י עכ"פ אין בזה כ"א ספק איסור לכ"ע ומ"מ אמרינן ביה איסור דבוק אף לענין שיצטרך ס' נגד כל החתיכה, וע"כ צ"ל דבכ"מ שאנו אוסרים גוף החתיכה מחמת איסור הדבוק בה שוב אין אנו מקילים בשאר הקדרה וצריך ס' נגדה וכמש"ל דכל שלא נפל הספק ביחד וחל שם איסור על גוף החתיכה שוב א"א להקל גם במה שנמשך מאיסור זה ואף בלא נודע מטעם שכתבנו לעיל (דכל היכי שנשאר מגוף האיסור גם ר"ת יודה דאין להקל) הן אמת דלכאורה באמת צ"ע בגוף החומרא שאנו מחמירים בכבד מטעם דלא נפשטה האיבעיא וכמ"ש בב"י ובב"ח שם וכה"ד כל האחרונים דהא אנן קי"ל דדם הכבד אין בו רק איסור דרבנן וכמו שנראה מדברי האחרונים וגם קי"ל דגם בבעיא דלא איפשטא יש להקל בדרבנן וכ"ש בספק פלוגתא כמו בהא דר"ת וע"כ צ"ל דחששו בזה לשיטת רש"י וע"פ מה שפי' בדבריו דהספק הוא ג"כ אם אסור מה"ת יעו' במש"ז סק"א ובשפ"ד ס"ק י"ד, או שהוא ע"פ מ"ש הרשב"א דדם עיקרו ד"ת ואין להקל בספיקו כ"כ יע"ש, וא"כ י"ל דל"ד להא דדש ביצים, אכן עדיין צ"ע דסוף סוף כיון דאיכא דעות דס"ל דהו"ל ודאי דרבנן והוא ספק בעיא או ספק פלוגתא ועתה לענין נ"נ הו"ל לכ"ע מדרבנן אם כן הו"ל לכאורה ממש כמו בהא דביצים הנ"ל, שוב ראיתי בביאור הגר"א בסימן ס"ו שם שביאר דעת הרמ"א שם דהוא מטעם דסבירא ליה דרוב הפוסקים סבירא להו דדם ביצים הו"ל דרבנן ולכן יש להקל יע"ש, ולפ"ז שפיר י"ל דעכ"פ בנ"ד גבי ביצים יש לצדד בזה, ולפ"ז נסתר ג"כ מ"ש הלב"ש בחידושיו בכ"מ להקל בספק דרבנן על ידי גלגול במקום שיש איזה דעות דגוף האיסור הוא דרבנן או במקום שיש איזה דעה להתיר דהא לפמ"ש אין להקל בזה כי אם במקום שרוב הפוסקים סבירא להו כן ומ"מ עדיין צ"ע קצת בזה ואכפ"ל :

ח) גם במ"ש כת"ר דלכאורה היה נראה לצדד להתיר גם עור ההעלזיל עצמו מטעם שכתב הפמ"ג בפתיחה להל' בב"ח דבשא"ס חנ"נ ואפל"ס הוא מדרבנן אכן באמת ז"א דהפמ"ג עצמו כתב בכ"מ דאפל"ס גם בשא"ס הוה מה"ת (כמ"ש לעיל דכ"ה במש"ז בסי' צ"ב ס"ק י"א ובסימן ע"ד) וכה"ד החו"ד בכ"מ וציין לדבריו בסי' צ"ח ע"כ תו"ד, והנה במה שהבין כת"ר שדברי הפמ"ג סתורים בזה לפענ"ד באמת אין בזה שום סתירה, דהנה המעיין בארוך והובא בשפ"ד בסי' צ"ב ס"ק י"א יראה דעיקר הטעם בהא דאפל"ס מטעם דחיישינן שמא נשאר באותה חתיכה כדי נ"ט והיינו דאין ודאי שיתפשט הטעם הבלוע בכל הקדרה, ובקצר שם נראה דעיקר הטעם בזה דאף אם כבר יצא ונתפשט בכל הקדרה מ"מ כיון שנשאר משהו בתוכו שוב אינו יוצא מדי איסורו יע"ש, ועפ"ז י"ל דבאמת באפל"ס בשא"ס לפעמים אסור מה"ת והיינו במקום שלא טעם אותה קפילא ואם כן עדיין יש לחוש שמא נשאר בו כדי נ"ט ובודאי בכה"ג הו"ל איסור תורה ובמקום שנתברר לנו שודאי לא נשאר בו כדי ליתן טעם בה רק משהו באמת לא הו"ל כי אם איסור דרבנן, ובהכי א"ש דברי הרב פמ"ג דמ"ש בפתיחה שם (וכ"ה במש"ז בסי' צ"ב סק"ט דאפל"ס דרבנן) היינו במקום שלא נשאר בה רק משהו ומ"ש בס"ק י"א ובשאר מקומות דהוה מה"ת היינו במקום שיש לחוש שנשאר בה כדי נותן טעם, ולפ"ז בנ"ד בודאי דאין להתיר, אכן אכתי יל"ע דהנה המעיין בסי' צ"ד בש"ך ס"ק כ"ג ובסי' צ"ו בט"ז סק"ה ובאו"ת סימן תמ"ז במ"א ס"ק ל"ח יראה להדיא דס"ל דאף בלי טעימת קפילא שפיר אמרינן מסתמא דנסחט כל האיסור ונתחלק בכל הקדרה בשוה ולכן בהיתר שפיר אמרינן דאפל"ס שרי כיון דמתחלה לא חל שם איסור עליו יע"ש, הן אמת דמדברי הרשב"א בארוך הנ"ל משמע להדיא דיש לחוש שנשאר בה כדי נותן טעם ויעוין בשפ"ד בסי' צ"ו סק"ח שתמה באמת בזה מכח דברי הרשב"א הנ"ל אכן לפענ"ד נראה דלמ"ש הרשב"א בקצר דעיקר החשש בזה מטעם משהו וכ"ה בב"י בסימן ק"ו בשם תשובת הרמב"ן במה שהשיב להרשב"א באמת י"ל דחזר בו הרשב"א ממ"ש בארוך וס"ל כמ"ש הטור בסי' ק"ו דבאמת אין לחוש לשמא נשאר בה כדי נותן טעם אלא דודאי נתחלק בשוה בכל הקדרה אלא דאפילו הכי אסור מטעם משהו, ויעו' בפמ"ג בשפ"ד בסי' צ"ב ס"ק י"א שהבין דהרשב"א בקצר הוסיף רק חומרא דאף טעימת קפילא לא מהני אכן בזה מודה למ"ש בארוך דכל שלא טעם אותה שפיר יש לחוש לשמא נשאר בה כדי נותן טעם ואזיל לשיטתו בסי' צ"ו ובכ"מ ועפ"ז כתב דאף בחמץ קודם שש אסור אלא אם כן טעמו אותה קודם שש ולא היה בה טעם חמץ, אכן לפענ"ד דבריו תמוהים מדברי הש"ך והט"ז ומ"א הנ"ל דבהיתר אמרינן בפשיטות דאפל"ס שרי וע"כ צ"ל כמ"ש דתלינן דודאי נסחט כל האיסור והרשב"א בקצר חזר לגמרי ממ"ש בארוך הנ"ל דלפמ"ש בארוך יש בחתיכה זו כ"ז שלא טעמו אותה ספק איסור תורה ואם טעמו אותה שוב מותר אף מדרבנן, אכן למ"ש בקצר אף בלי טעימה אין בה כ"א איסור דרבנן ואף אם טעם אותה אסור מדרבנן מטעם שנשאר בה משהו:

ובהכי א"ש מה שנדחק הפמ"ג בסי' צ"ח בשפ"ד סק"ח בהא דאמרינן סלק דהא יש לחוש דשמא המין של היתר לא פלט כ"כ כמו האיסור יעו"ש, דז"א דהרי אף בבלוע אמרינן מסתמא שנסחט בכל הקדרה וכ"ש בטעם של עצמו, ומה שהביא שם ראיה מהא דמהני קפילא אף בעשרים הרי דלפעמים לא פלטה כ"כ לענ"ד לק"מ דהנה ל"מ לדעת הר"י והר"מ שם דאף בנמחה גוף האיסור לתוך ההיתר מהני קפילא אף בפחות מס' בודאי ע"כ צ"ל דהטעם בזה משום דהא דצריך ס' לאו משום דכל איסור יכול להטעים עד ס' כנגדו אלא מספק דשמא הטעים עד ס', וכמו שנראה באמת מדברי הגמרא בחולין (דף צ"ז ע"ב) דמה ששיערו בס' היינו כבצל וקפלוט ויעוין ברש"י ותוס' שם, ולכן אם איכא קפילא באמת מהני אף בפחות מס' ואף בעשרים ולמ"ד והיינו מטעם דאמרינן דאיסור זה באמת אינו יכול להטעי' ביותר משיעור זה (ואף דלפ"ז לכאורה צ"ע דאם כן אף אם יפול אחר כך איסור כזה להיתר ולא יהיה קפילא יהיה מותר אף בפחות מס' דהא כבר נתברר שאיסור זה אינו יכול להטעים ביותר משיעור כ' ול', דז"א דודאי יש חילוק בין בישול לבישול דכשהבישול והרתיחות מרובים בודאי מתמצה ונסחט ביותר מן החתיכה, ואף בנמחה גופו של איסור מ"מ אמרינן דע"י בישול הרבה יכול להטעים ביותר את ההיתר, ולפ"ז באמת אין הכרח מזה דאיסור זה אינו יכול ליתן טעם ביותר משיעור הנ"ל, ולכן בודאי בכ"מ צריך קפילא דוקא או ס' דשמא מה שלא נרגש הטעם בראשון מחמת שלא היה הבישול חזק כ"כ משא"כ בקדרה אחת בודאי דאין לחוש דשמא חתיכה אחת פלטה ביותר מחברתה) ואף לדעת הרמב"ן שם שכתב לחלק בין נמחה גוף האיסור דלא מהני קפילא בפחות מס' ובין היכי דלא נתערב רק פליטתו שפיר מהני קפילא אף בכה"ג גם כן יש לומר דעיקר הטעם בזה דדוקא בנמחה האיסור דכיון דעל פי רוב האיסור נרגש עד ס' כיוצא בו אין אנו מאמינים לגוי בפחות מס' משא"כ היכי שלא נתערב שם רק פליטתו או אף היכי שנמחה קצת מגופו של איסור רק שאין אנו יודעים בבירור כמה נמחה (יעוין בב"י שם) שפיר אנו סומכין על דבריו שאינו משקר והיינו מטעם דודאי האיסור אינו יכול להטעים בכל כמות החתיכה וגם אינו יוצא ממנו מוהל כדי כל החתיכה אלא שאנו מחמירים להצריך ס' בכמותו ולכן בכה"ג שפיר יש לסמוך עליו ואף דלפעמים הוא נ"ט אף ביותר משיעור זה מ"מ ודאי דאין כל הבישולים שוים בזה וכמש"ל, אבל באמת כל מה שדרך לצאת מן החתיכה באותו קדרה ובבישול זה שפיר אנו אומרים שיוצא מכל החתיכות בשוה ואין לחוש כלל דשמא אחת פלטה ביותר מחברתה, ועפ"ז היה אפשר להסביר טעם פלוגתת הרשב"א בארוך עם הטור דהרשב"א בארוך ס"ל דכיון דע"כ צ"ל דאין כל הבישולים והרתיחות שוים וכמ"ש מהא דטעמית קפילא א"כ ה"ה בנ"ד גם כן י"ל דעתה בקדרה זו לא היה הרתיחה כ"כ כמו בבישול הא' ולכן שפיר יש לחוש לשמא נשאר בה כדי נותן טעם, ולדעת הטור והרמב"ן (ולמ"ש באמת כ"ה גם כן דעת הרשב"א בקצר) ע"כ צ"ל דכ"ז בטעם עצמו הוא דיש לחלק בהכי אכן מה שבלעה ממקום אחר אף במעט בישול הוא מתמצה ונסחט לתוך הקדרה ולכן שפיר ס"ל דאין לחוש כלל לשמא נשאר בה כדי נותן טעם, ולפ"ז היה אפ"ל דבנ"ד באיסור דבוק כ"ע יודו דאין בחתיכה זו כי אם איסור דרבנן דהא לפמ"ש עיקר חששת הרשב"א מטעם דאין כל הבישולים שוים משא"כ בנ"ד דההוא באמת תבשיל אחד שפיר אמרינן דככ"פ:

ט) שוב עיינתי בדברי הר"ן בספכ"ה וראיתי שכ' דאפילו אי אמרינן אפשר לסוחטו שרי היינו דוקא אי ידעינן בודאי שנסחט ממנו האיסור אבל מסתמא בודאי צריך ס' לפי שהאיסור שנבלע בחתיכה ואין בה ששים לבטלו אפילו אתה מוסיף עליה לתשלום שיעור ס' אין האיסור שנבלע בתחלה בחתיכה ונסרך בה מתחלק בשוה בחתיכה ובאותו תוספת כדי שיתבטל בששים אלא לעולם נשאר רובו בחתיכה וכן הוא בודאי עכ"ל, וכ"כ עוד שם בסופו דלמ"ד אפשר לסוחטו שרי אין להתיר עכ"פ כ"א באופן דטעים לה קפילא ואומר שאין בה מטעם האיסור הרי להדיא דדעת הר"ן בפשיטות דבאמת איו בירור שיצא הבלוע מן החתיכה ולא ישאר בה כדי נותן טעם ואדרבה יותר נראה דעל פי הרוב נשאר בה כדי נותן טעם כמ"ש שנשאר רובו בחתיכה, ולפ"ז לכאורה צ"ע במ"ש האחרונים בפשיטות דודאי נסחט כל הבלוע ולכן בהיתר שפיר אנו סומכין דאפל"ס שרי דכיון דדברי הר"ן ברור מללו דודאי נשאר בה ביותר משאר הקדרה וגם הרשב"א בארוך סבירא ליה כן וכ"ה בתשובת הרשב"א ח"ג בסימן תצ"ה וגם מדברי הקצר באמת אין שום הכרח שחזר מזה דשפיר י"ל דכוונתו שם רק להחמיר דאף במקום דטעים לה קפילא גם כן יש לאסור וכמ"ש הפמ"ג, ושוב ראיתי שכן נראה גם כן ממ"ש הב"י בסימן ק"ו שם לפרש דבאמת כ"ה גם כן דעת הרשב"א בארוך יעו"ש, ועפ"ז י"ל דגם הרמב"ן הכי סבירא ליה שהרי הב"י סיים על מ"ש לתרץ דברי הרשב"א בטעם דלא מהני טעימת קפילא דכה"ד הרמב"ן וא"כ ודאי דר"ל בזה כמ"ש בתחלה לדעת הרשב"א דודאי בסתמא אמרינן דנשאר בה כדי נותן טעם אלא דאף אי טעם לה קפילא גם כן אסור, ואף דבאמת דעת הטור שם דודאי נסחט האיסור ומתחלק בשוה מ"מ איך הכריעו בפשיטות כדעת הטור נגד דעת הרשב"א והרמב"ן והר"ן ובפרט שהמחבר בב"י דחה דברי הטור וגם בש"ע הכריע כדעת הרשב"א, ואף דמהכרעתו בש"ע אין סתירה כ"כ די"ל דהוא מטעם דנשאר בה משהו עכ"פ מ"מ מדבריו בב"י מבואר להדיא דס"ל לגמרי כדעת הרשב"א והר"ן הנ"ל:

הן אמת דלכאורה המעיין בחולין (דף ק"ט ע"א) דלרבנן אף ניער בסוף שרי משמע קצת דאף דודאי נבלע מתחלה החלב באותו חתיכה מ"מ תלינן דאחר כך על ידי הניעור מתפשט החלב בכל הקדרה ויש להתיר אף אותו חתיכה לפי שיטתם דאפל"ס שרי, ויעוין בשו"ת הרשב"א בח"ג בסימן תצ"ה במ"ש לדחות דעת השואל שכ' להתיר אותה חתיכה דאם כן מצינו הגעלה באוכלין ועל זה השיב השואל דבאמת הדין כן אכן דוקא כשנעשה כן בשוגג משא"כ לכתחלה אסור לעשות כן משום מבטל איסור לכתחלה, והרשב"א דחה דבריו דאין בזה משום מבטל איסור דע"כ לא אסרו לבטל איסור אלא במבטלו ואכלו משא"כ לסחוט האיסור ולהוציאו מן ההיתר אין זה מבטל איסור אלא מכשיר את ההיתר ומפריש ממנו האיסור שאם כן בטלת כל דיני הגעלה וליבון וטיחת הכחל אלא דברים אלו בטלים ואסור לשומען והטורח בסתירתם וביטולם כמוציא זמנו לבטלה עכ"ל, והנה המעיין ברש"י (חולין דף ק"ח ע"א) בד"ה אי קסבר במ"ש ולכתחלה הוא דאסור שאין מבטלין איסור לכתחלה ומיהו בדיעבד שרי לאכול אף הראשון ע"כ, וכן הסכימו לזה בתוס' שם בד"ה אפשר לסוחטו יעו"ש, הרי מפורש יוצא מדברי רש"י והתוס' כדעת החכם השואל הנ"ל (וצע"ג על הרשב"א שהפליג לדבר נגד זה וכתב דאסור לשומען כיון דכ"ה ברש"י ותוס') ולפ"ז באמת י"ל דדעת רש"י והתוס' גם כן כדעת החכם הנ"ל דבאמת תלינן מסתמא דנסחט כל האיסור דהא עיקר סתירת הרשב"א בזה הוא מטעם דאם כן מצינו הגעלה באוכלין, אכן למ"ש הם כדעת החכם דאסור משום מבטל איסור באמת לק"מ ושפיר י"ל כמ"ש, ומה שהקשה הרשב"א דאין בזה משום מבטל איסור כיון דאין כוונתו רק להפריש ולהוציא האיסור גם כן לא זכיתי להבין לפמ"ש הרשב"א עצמו בשם הר"י דעיקר הטעם דהמים של מילו ועירי מותרים הוא מטעם דהוה ליה איסור משהו ואיסור משהו מבטלין, הרי להדיא דאף כה"ג שאין כוונתו רק להפליט האיסור ולהפרישו מ"מ כיון שסוף סוף הוא מערבו עם ההיתר יש בזה משום מבטל איסור, הן אמת דבר"ן פ' א"מ מבואר דכה"ג אין בו משום מבטל איסור אכן המעיין שם יראה דבאמת לא סמך על טעם זה לחוד כי אם בצירוף הטעם הב' די"ל דהמים מפיגים טעם היין ושורפים אותו במקומו, ויעוין באו"ה שכתב דבאמת אין להשתמש במי ההגעלה והיינו מטעם מבטל איסור, ולכאורה דין זה תלוי בפלוגתת הרשב"א והר"ן הנ"ל אכן למ"ש אפ"ל דבההגעלה גם הר"ן יודה:

שוב עיינתי בי"ד הימן קל"ה בסעיף י"ב וראיתי דהאו"ה אזיל בזה לשיטתו דס"ל דגם המים של חילו ועירו אסורים ומה שהכריח הרשב"א דבריו מהא דהגעלה וליבון וטיחת כחל (והנה מהא דטיחת כחל בודאי די"ל דבאמת אחר הטיחה לא נשאר בתוכו אף משהו אכן כפי הנראה דהרשב"א סבירא ליה דא"א שלא ישאר בו שום משהו) והנה כפי הנראה דהרשב"א אזיל בזה לשיטתו בתוה"א ובתשובה שם בסי' רס"ב ותק"ג שהכריע דלא כמ"ש הרמב"ן וסיעתו דבהגעלה אין הכלי בולע ממה שפולט (דלפ"ז בלא"ה לק"מ כמובן) אלא דהעיקר בזה כשיטת התוספת דעיקר ההיתר בהגעלה מטעם דיש ס' נגד הכלי ואם כן לכאורה הכריח שפיר מזה דע"כ אין בזה משום מבטל איסור, אכן י"ל בזה דהוא ע"פ מ"ש בנובי"ק ביו"ד סי' כ"ו בהג' לחלק דהא דקי"ל דבאין כוונתו לבטל שרי היינו דוקא במקום שכבר נתערב משא"כ לערב לכתחלה אף כה"ג אסור יעו"ש, ולפ"ז א"ש בנ"ד דדוקא לענין המים של מילו ועירו (וכן מי ההגעלה) וכן ליתן חתיכה הבלוע מאיסור בתוך הקדרה כדי שתפליט את הבלוע של איסור שבתוכה בודאי דיש לאסור התבשיל והמים משום מבטל איסור דאף דאין כוונתו לבטל מ"מ הרי מערב איסור בהיתר לכתחלה, אכן לענין גוף הכלי והחתיכה כיון שכבר מעורב בו האיסור בודאי אין בו משום מבטל איסור כיון דאין כוונתו לבטל, שוב ראיתי דז"א דאם כן אכתי תקשה קושית הרשב"א דהא יכול לבשל חתיכה זו במים הרבה עד ס' ולשפוך המים ולהגעיל הכלי אחד כך כמו בהגעלה ועוד דכ"כ במק"א דבאמת אין דברי הנוב"י מוסכמין וכמ"ש המ"א בס"ס תמ"ז (ס"ק מ"ה) ודלא כמ"ש הצ"צ ויעוין במ"ש הרב בזה בנובי"ת) והבאתי סיוע לזה מהא דפ' בתרא דתרומות והובא גם בש"ע בי"ד ס"ס קל"ח דמגורה שפינה ממנה תרומה אין מחייבין אותו ללקט אלא מכבד כדרכו וביאר הר"ש שם דהיינו מטעם דאין כוונתו לבטל, הרי להדיא דאף במערב לכתחלה שרי, ועפ"ז כתבתי שם לתרץ דברי הנ"ש במ"ש דניקור הרחיים אינו כי אם ממנהגא (ויעוין בשע"ת שם במ"ש לפקפק בזה) אכן למ"ש א"ש דמדינא א"צ כי אם כיבוד כדרכו וגם מדברי הר"ן כאן גבי הא דמילו ועירו משמע להדיא דלא כמ"ש הנוב"י הנ"ל, דאל"כ איך כתב דהמים מותרים מטעם דאין כוונתו לבטל (ויעו' בש"ך יו"ד בסי' קל"ה סעיף י"ב דדוקא במים גרידא דעת המרדכי ורמ"א שם להחמיר דהו"ל לכתחלה משא"כ בשאר משקה יש להתיר אכן בזה י"ל דהוא בצירוף טעם הב' של הר"ן שם):

ושוב מצאתי בנח"צ בסימן פ"ד שהרגיש בזה על הנוב"י מהא דהר"ן ומהא דהמ"א הנ"ל והכריע בפשיטות דלא כנוב"י הנ"ל, אכן למ"ש עדיין יל"ע מהא דמילו ועירו ומהא דמי הגעלה משמע לכאורה כמ"ש הנוב"י, ומ"ש בנ"צ שם בשם הפמ"ג דבכלי יש לאסור מטעם דשמא יבוא לבשל בו בפחות מס' (ור"ל דדוקא במאכל שאין לחוש רק על פ"א שפיר י"ל דיזהר בזה ושרי משא"כ בכלי יש לחוש שמא בפ"א ישכח ויבשל בפחות מס') הנה מלבד שבאמת הוא דחוק כמבואר למעיין אכן אף אם נסבול דוחק זה אכתי לא יתישב בזה בהא דהגעלה ומילו ועירו דהוא גם כן רק על פעם אחת ודמי ממש להא דמאכל הנ"ל, והנה היה אפשר לומר דהוא על פי מה שכתב הט"ז בסימן קל"ז דע"כ לא התירו באין כוונתו לבטל אלא במקום שא"א בע"א או במקום שיש איזה הפסד כמו בהא דרגלי הדבורים (ויעוין במ"ש הפמ"ג במש"ז בסימן צ"ט סק"ז בזה) משא"כ בהא דמי הגעלה ומים של מילו ועירו שאין בזה כמעט שום הפסד וכמ"ש הש"ך שם בסי' קל"ה שפיר כתבו דיש לאסור אף בכה"ג, אכן אכתי יל"ע מהא דחתיכה הבלוע מאיסור דודאי יש בזה הפסד ואפילו הכי כתבו רש"י והתוס' דיש בזה משום מבטל איסור, ועוד דהמעיין בתוה"א במ"ש בהא דמי מילו ועירו משמע להדיא דאי לאו דהו"ל איסור משהו בודאי הו"ל לאסור אף בשאר משקין ואף במקום הפסד מטעם מבטל איסור, שוב ראיתי דמהא דחתיכה הבלוע מאיסור בלאו הכי לק"מ דהא ודאי דעל ידי הבישול אי אפשר שיסחט מתוכה האיסור מכל וכל דהא הבישול אינו פועל רק שיחלק הטעם הבלוע בשוה בכל הקדרה ואם כן נשאר בה לפי ערך ס' ולכן בודאי ל"ד להא דהגעלה וליבון דשם ההגעלה פועל להפליט הבלוע לגמרי מהכלי ואף שאח"כ חוזר ובולע מן התערובות שפיר אמרינן דשרי מטעם דאין כוונתו לכך ואדרבה עיקר כוונתו היה להפריש לגמרי הבלוע של איסור, משא"כ בהא דחתיכה הבלוע מאיסור אף שבאמת היה מרוצה בזה לסחוט לגמרי את הבלוע מ"מ כיון שא"א בזה אם כן אם מערבו בתבשיל הרי הוא רק כמערב איסור בס' כדי שיבטל ודמי ממש לאיסור שנתערב בהיתר לח בלח ורוצה להוסיף עוד היתר כדי שיתערב גם עם ההיתר הב' ויתבטל בס', דהא גם שם בודאי אולי היה באפשרות להפריש את האיסור לגמרי היה מרוצה בזה ומ"מ כיון שא"א בזה אסור להוסיף היתר ולהרבות עד שיתבטל האיסור בתוך ההיתר הא' עם הב' משום דסוף סוף עתה עכ"פ כוונתו לבטל האיסור בס' אם כן ה"ה ממש בנ"ד, והטעם בזה דהנה ל"מ למ"ש הרשב"א בהא דמי מילו ועירו דיש בזה משום ביטול איסור הרי אף דאין כוונתו לבטל האיסור כדי להנות ממנו מ"מ כל שמכוון לערב איסור בהיתר יהיה לאיזה כוונה הו"ל מבטל איסור, וע"כ צ"ל לשיטתו דע"כ לא שרינן לבטל באין כוונתו אלא במקום שבאמת אינו מכוון לערב האיסור בהיתר כמו בהא דרגלי הדבורים, ואף לדעת הר"ן שם ע"כ יודה בנ"ד דאל"כ בכל איסור שנתערב בהיתר יהיה מותר להוסיף מטעם שאין כוונתו לבטלו להנות ממנו א"ו דע"כ לא התיר הר"ן אלא בהא דמילו ועירו וכן בהגעלה דאין עיקר כוונתו לבטל ולערב אלא להפריד האיסור מן הכלי ובאמת ע"י פעולה זו הוא נפרד מכלי אלא שיש חשש שיחזור ויבלע ולכן שפיר מהני מה שיש במים ס' משא"כ בנ"ד שעיקר כוונתו בזה לבטלו בס' וכמ"ש:

ועפ"ז לפענ"ד צ"ע במה שהכריע המ"א ושאר אחרונים בפשיטות דלא כדעת הצ"צ בהא דיין שהוכהה דמותר לתקנו בחלב מטעם דאין כוונתו לבטל, דלכאורה דבר זה במחלוקת שנויה בין הרשב"א והר"ן דלדעת הרשב"א ור"י אף בכה"ג אסור כל שמכוון לערבו בהיתר (וראיתי בס' שד"ח הנד"מ במערכת הכללים אות א' סק"א שכ' בשם הצל"ח דבהיתר בהיתר מותר לבטל אף לכתחלה וכתב עליו דאשתמיט ליה דברי המ"א בסי' תק"ז בסק"א שכבר קדמו בזה יע"ש, ודבריו צ"ע דהא המעיין בצל"ח שם במה שציין להא דצ"צ סי' פ' משמע להדיא דע"כ הצ"צ ס"ל דאף בכה"ג אסור לבטל, והנה לפ"ז משמע להדיא דגם המ"א ס"ל עכ"פ דאף כה"ג אסור דאל"כ למה השיג עליו כאן רק מטעם דאין כוונתו לבטל דלפמ"ש הוא ני"ו באמת שרי כאן אף בכוונתו לבטל, והנה היה אפ"ל דבאמת לענין בב"ח בלא"ה שרי רק עיקר כוונת המ"א להשיג על הצ"צ דאף מחמת איסור חמץ גם כן יש להתיר (דבחמץ גם הצל"ח יודה דאסור לבטל וכמ"ש בדגמ"ר שם) אכן מלבד שהוא דחוק הנה באמת המעיין במ"א בסימן תרכ"ו יראה להדיא דבאמת לא סמך שם על טעם זה דבהיתר מותר לבטל רק בצירוף שאר הטעמים יע"ש, וכ"כ הרב בש"ע שלו בסימן תמ"ב בק"א סק"ג יע"ש, ויעוין בנוב"י במ"ש לפקפק בגוף ביטול היתר בהיתר וכבר הארכתי בזה במק"א והבאתי דמדברי הירושלמי חלה במ"ש עד כדון איסור באיסור ברם הכא עד שבא לכלל איסור בטל משמע להדיא דשפיר בטל כה"ג ויעוין בשו"ת הר"ן בסי' נ"ז ונ"ט דאף לדעת הראב"ד י"ל דהיינו כשמבטל איסור בהיתר אכן כשמבטל בעודו היתר כמו בחמץ קודם הפסח י"ל דשרי ואחר כך כתב דיש לפקפק בזה מטעם ביטול היתר בהיתר גם מטעם חוזר וניעור והעלה מהא דצמר גמלים וצמר רחלים דשפיר בטל אף היתר בהיתר ואינו חוזר וניעור אלא דלמעשה החמיר שם לברר המבוקעות יע"ש, והנה מזה נראה להדיא דגם בחמץ מקרי היתר בהיתר וגם דהיתר בהיתר בטל ומותר לבטלו אף לכתחלה מעיקר הדין ולמעשה יש להחמיר] ובמ"ש א"ש ג"כ דלק"מ על הצ"צ הנ"ל מהא דפ' בתרא דתרומות הנ"ל דהתם דוקא שרי מטעם דאין כוונתו כלל לערב האיסור בהיתר משא"כ בנ"ד:

י) ועפ"ז נלפענ"ד דיש לישב מ"ש בתשובת הרשב"א בח"ג בסי' תתל"א בשם מהר"מ בר"ב לאסור גבי חטים שנמצא בהם מצומחות מטעם מבטל איסור לכתחלה והא אין כוונתו לבטל ויעו' בק"א להרב בתמ"ב סק"ג שהבין מזה דמהר"מ ס"ל באמת דאף באין כוונתו לבטל אסור, ויעו' בשדי חמד שם באות ד' שהביא שכן הבין ג"כ הפרי חדש בדעתו וגם כתבו שם דכ"נ דעת הרמב"ם ממ"ש דמעמיד בעור קיבת שחוטה אסור אף דאין כוונתו לבטל, ולמ"ש י"ל דבאמת גם הם יודו דבאין כוונתו לבטל שרי אלא דס"ל דכ"ז שאין כוונתו לערב האיסור בהיתר משא"כ בהא דהרמב"ם שכוונתו לערב אף שאין כוונתו לבטל אסור, וכן בהא דמהר"מ דעת מהר"מ דכיון דעתה ניכרים החמוצים בין שאר החטים עדיין אין כאן תערובות וע"י הטחינה יעשה התערובות לכן שפיר יש לאסור אף באין כוונתו לבטל, וכן נראה להדיא למעיין בתשובה שם במ"ש דכל כה"ג דמערב בידים אע"ג דלא מכוון לאכול אותם בפסח אסור יע"ש והיינו כמ"ש, ודעת הטור ושאר הפוסקים נראה כיון שכבר המה מעורבים אע"פ שניכרים מ"מ מקרי שפיר תערובות ולכן שפיר יש להתיר באין כוונתו לכך, ובהכי א"ש דברי התה"ד בסי' קע"א במה שחתר הרבה שם לצדד בנידון חטים שהתליעו מחמת שבורחים דרך האפרכסת וסיים דאף אם אינו ברור כ"כ מ"מ יש להתיר מחמת שבטלים בס' ואין בזה משום מבטל איסור כיון דיש ספק נתערב שם שום איסור וגם אין כוונתו לבטל, ולכאור' בפשיטות הו"ל להתיר מטעם דאין כוונתו לבטל ויעו' בשו"ע ובש"ך שם דברחיים שאין בהם אפרכסת אסור לטעם הא', אכן למ"ש בסופו מטעם דאין כוונתו לבטל שרי אף כה"ג ולכאורה יל"ע דהא המעיין בתה"ד שם יראה דלא כתב טעם הב' כ"א לסניף לטעם הא' דאף אם נאמר דעדיין אין בירור שיצאו כולם דרך נקבי האפרכסת מ"מ יש להתיר מטעם זה וא"כ איך כתב הש"ך דיש להקל אף באין בהם אפרכסת, ועוד דהא אף בטעם השני לא כתב לצדד בזה דאין בזה משום מבטל כ"א מטעם דיש ספק אם נתערב כאן איסור (והיינו ע"כ מטעם דשמא יצאו דרך האפרכסת) וגם אין כוונתו לבטל הרי דאף לפ"ז לא התיר כ"א בצירוף ספק הנ"ל, ועוד דבלא"ה מבואר באחרונים דאין לסמוך על דברי איזה תשובה, כ"א באופן שיש בו כל הצדדים שהובא בתשובה הנ"ל ואפשר דדעת הש"ך בזה דכיון דבתה"ד ציין להא דאו"ח סי' תנ"ג ובאמת בהא דתנ"ג מבואר שם דאף באין שם כל הני צדדים שרי וכ"ה באמת גם דעת התה"ד עצמו בסי' קי"ד ובכתבים בסי' קמ"ו לכן שפיר כתב הש"ך דיש להקל אף באין שם אפרכסת, וגם י"ל דמ"ש דיש ספק אם יתערב שום איסור ר"ל ע"פ מ"ש מתחלה דהו"ל ספק פירש וא"כ אף בלי אפרכסת הו"ל ספק אם יש בהם איסור כלל, ומ"מ עדיין צ"ע לכאורה דלמה נדחק כ"כ בזה וגם לא התיר כ"א אחר הברירה וכמ"ש בתה"ד ובש"ך שם דהא קי"ל בכ"מ בפשיטות דבאין כוונתו לבטל שרי, וראיתי בשו"ת טו"ט מה"ק בסי' קכ"ג שכ' דע"כ לא התירו באין כונתו לבטל אלא במקום דעדיין אין כאן תערובות איסור והתערובות והביטול באים כאחד משא"כ במקום שכבר נתערב אלא שלא נתבטל עדיין אסור להוסיף עליו אף בלי כוונת ביטול, ודבריו תמוהים דהא אדרבה כ"כ דדעת הרבה פוסקים דלערב לכתחלה גרע טפי, ואף לפמ"ש כמה אחרונים דאף לערב לכתחלה שרי בכה"ג מ"מ פשוט דלדעתם דכ"ש דשרי להוסיף בכה"ג כמבואר למעיין בדבריהם, אכן למ"ש א"ש דהתה"ד ס"ל כמ"ש דע"כ לא שרינן באין כוונתו לבטל כ"א במקום שאינו מערב בידים ולכן חשש בכה"ג לדעת מהר"מ בר"ב דכל כה"ג הו"ל מערב בידים ולכן לא כתב להתיר כ"א אחר הברירה והיינו דכל מה שישאר אחר הברירה שפיר שוב מקרי תערובות כיון דאי אפשר לבררו (יעו' בסי' קט"ו בהא דקום בחמאה ובמ"ש האחרונים בי"ד בסי' ק"ד בענין זה) ואף דהמעיין בתה"ד בסי' קי"ד ובכתבים בסי' קמ"ו יראה דבאמת אין בוררים אותם בדיוק כ"כ אפ"ל דכיון דדעת הטור והא"ז דבאמת אין בזה משום מבטל איסור אף בלי ברירה כלל לכן לא רצה לסתור מנהגם ולכן בסי' קע"א שם לא כתב להתיר כ"א אחר הברירה יפה יע"ש:

תוכן העניינים

הליכות אליהו (קליסינקר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה