הליכות אליהו (קליסינקר)· רבי אליהו קליסניקר
זכור לטוב · סימן ח
נשאלתי בנידון אשה שנשרפה ר"ל מלאמפא אחת אם יש לה דין קדושה ליחד לה מקום בפ"ע בקבורה כמנהגינו שמי שנהרג שנקרא קדוש ומיחדין לו מקום מיוחד בפני עצמו:
תשובה הנה מתחלה נבוא לחקור בגוף המנהג על מה הוטבעו אדניו ואם יש לזה איזה שורש בש"ס ופוסקים והנה ראיתי בפ"ת בסי' שס"ב הביא בשם שו"ת ח"ס במה שנשאל בזה במי שנהרג ע"י רוצחים אם צריך ליחד מקום בפ"ע מטעם דאמרו חז"ל דאע"פ וכו' דין ד' מיתות לא בטלו וכו', והשיב דד"ז אין בו ממש ומותר לקוברו בקברות אבותיו יע"ש ויעו' בשד"ח באות קס"ט שתמה ע"ז מהא דס"ס שמ"ה דמי שנטבע בנהר או חיה אוכלתו אין מונעין ממנו שום דבר וביאר הרב בפרישה דקמ"ל דלא נימא דדין ד' מיתות לא בטלו ודינו כהרוגי ב"ד הרי להדיא מפורש יוצא דאין בו דין הרוגי ב"ד, ובאות קל ו ושם העיר עליו חכם אחד ע"פ מ"ש הרשב"א בתשובה סי' תשס"ג (והובא בש"ך סי' שמ"ה סק"א) דכ"ז דאין מתעסקין ואין מונעין לאו לענין קבורה ותכריכין אתמר אלא לנידון שא"ד וא"כ לענין קבורה שפיר י"ל דאינו נקבר בקברות אבותיו והוא חזר ותירץ דבריו דסוף סוף עכ"פ מוכח מדברי הש"ס והפוסקים דאין להם דין הרוגי ב"ד לענין דאין מתעסקין בהם, וע"כ דל"א האי סברא דדין ד"מ לא בטלו דאל"כ בודאי דהו"ל לומר דדינו כנהרג בב"ד ואין מתעסקין בהם יע"ש, ולפענ"ד אין זה הכרח דאפ"ל דאין מתעסקין בהם באמת אין להם דין הרוגי ב"ד והוא ע"פ מ"ש המהרי"ו בתשובה סי' קי"ד דעיקר החילוק בין הרוגי ב"ד להרוגי מלכות דהרוגי ב"ד כיון שהתרו בו והוא אמר אעפ"כ הו"ל מאע"ל ולכן אין מתאבלין משא"כ בהרוגי מלכות יע"ש, ועפ"ז י"ל דאף אם נחליט כדברי הני אנשי דדין ד"מ ל"ב מ"מ כיון שלא התרו בו שפיר אין מונעין ממנו כ"ד משא"כ לענין לקוברו בקבורת אצל צדיקים בודאי י"ל דסוף סוף נראה שבאמת נתחייב מיתה זו ועכ"פ הו"ל בכלל אין קוברין רשע אצל צדיק וכשר:
אכן באמת סתירת דבר זה מבואר בש"ס (סנהדרין מ"ז ע"ב) דבנהרג שלא כדין ע"פ מלכות עכו"ם הו"ל כפרה אפילו קודם צערא דקברא ובודאי מה"ט מותר לקוברו בקברות אבותיו וכמ"ש הר"מ בפ"ב מהל"א והרי הוא בכלל עבדיך הרי להדיא דא"א דנין בו דין הרוגי ב"ד, שוב ראיתי בגי' היו"ד שלי שרשמתי שכבר הזכיר מנהג זה בספר מעבר יבק בחלק שפת אמת פ"י והאריך שם בטעמו וסיים דמנהג כשר הוא למען לא יעות אדם בריבו ואינו כעת ת"י לעיין בו (אך לפי הרשום בזכרוני שעיקר טעמו מטעם שהנהרג הוא תמיד מעורר מדנים נגד הרוצחים אותו לכן אין לשאר המתים מנוחה) ולפלא על הגדולים הנ"ל שלא הביאו דבריו כלל, ועי' בס"ח סי' תתשמ"ג שכ' דמי שנרצח ולא נעשה נקמה ברוצח נשאר מונח בגוף קיים ואם יבוא אצלו הרוצח תפתח המכה ומבוע דמו כדי שינקום מן הרוצח יע"ש, והנה לפ"ז אין בזה שום סתירה מהש"ס הנ"ל דבאמת אין הטעם בזה משום רשעת הנהרג דאדרבה כיון דמת הו"ל כפרה ולכן בודאי הי' מותר לקוברו בקברות אבותיו אלא דכיון דלא יהי' להם מנוחה שפיר ראוי ליחד לו מקום קבורה בפ"ע כמ"ש במעי"ב הנ"ל, וגם לפי טעם זה הנה בלא"ה א"ש הא דסי' שמ"ה הנ"ל כמובן, אכן לפ"ז אין שייך דבר זה כ"א במי שנהרג ע"י רוצחים משא"כ במי שנטבע בנהר או שנשרף כמו בנ"ד בודאי דצריך לקוברו בקברות אבותיו, אכן באמת חזינן דהמנהג אינו כן אלא דכל מי שנהרג או נטבע בנהר וכדומה דאין קוברין אותו אצל שאר המתים:
והנה שמעתי אומרים דהטעם בזה דכיון שנהרג או נשרף ונטבע א"כ לא מת ע"י טיפת מלאך הממונה על זה לכן מקרי קדוש ועפ"ז יצאו לחלק דכ"ז אם מת תיכף ע"י הרוצח או ע"י סיבה אחרת משא"כ אם תי' יחיה איזה שעות אח"כ א"כ שוב מת ע"י מלאך הממונה על זה ולכן צריך לקוברו בקברות אבותיו, אכן לפענ"ד ז"א דודאי אף אם מת ע"י הרוצח או סיבה אחרת בודאי דהוא ג"כ ע"י מלאך הממונה וכ"נ להדיא ממ"ש (ע"ז ב' ע"ב) דמאותה טיפה של מ"ה הוא מת וממנה הוא מסריח וממנה פניו מוריקות ואם כדבריהם א"כ מי שמת ע"י סיבה אחרת או רוצח לא הו"ל להיות פניו מוריקות ולא להסריח וז"א כמובן בחוש, וכ"נ לפענ"ד מהא דחגיגה ד' ה' בהא דשגרא בתנורא ומתה ע"י מ"ה יע"ש וכ"נ ממ"ש בב"ר ע"פ (קהלת ח' ד') אין אדם שליט ברוח ר"י אומר אין אדם שליט במ"ה לכלות אותו ממנו וכו' אר"ש ב"ח אין אדם יכול לעשות כלי זיין להנצל ממ"ה ואם כדבריהם הרי מאע"ל ניצל ממ"ה, והעיקר בזה לפענ"ד דיסוד מנהג זה הוא ע"פ דברי הש"ס (סנהדרין מ"ז) דמי שנהרג שלא כדין כמו ע"י מלכות עכו"ם הו"ל תיכף כפרה וא"צ צער חיבוט הקבר והוא בכלל עבדיך ולכן שפיר נקרא קדוש ושוב אין לקוברו אצל סתם ב"א כיון דהמה כבר באו נקיים מעונם, וכ"נ להדיא ממ"ש הפוסקים דאף במומר לעכו"ם אם נהרג ע"י עכו"ם שוב הו"ל כפרה ומתאבלים עליו משמע דבזה כבר נתכפר לו א"כ פשיטא דבסתם אדם הו"ל מיתה משונה כזו כפרה גמורה ולקדוש יחשב, ואף לפמ"ש בלבוש (בסי' ש"מ סע"ה) דבמומר אין מתאבלין אף בכה"ג אפ"ל דיודה בנ"ד דכיון דבאמת לא הוחזק ברשע כלל ועי' במהרי"ו שם (בסי' קי"ד) דבהי' לו יסורים במיתתו בודאי הו"ל כפרה דיסורים ממרקים, אכן אכתי יל"ע בזה מהא דאמרו בא"ר והובא בטוש"ע דמי שנפל לים או חיה אוכלתו אין מונעין ממנו דבר הרי דהוה ס"ד דהמה גרועים משאר מתים וכמ"ש הפרישה וא"כ איך נאמר דבאמת הם עדיפו משאר מתים ודינם כקדושים, הן אמת דהמעיין ברמב"ם (פ"ב מהל' אבל) השמיט האי דינא דמי שנטבע דאין מונעים ממנו ועי' שם בהל"ד שהעתיק סוף לשון הברייתא הנ"ל לענין אימתי מתחיל האבילות וכפי הנראה שלא הי' בגי' כן, אכן בבה"ג והרמב"ן בתה"א באמת הגי' כמ"ש בטוש"ע:
עוד יל"ע דהא מבואר ברמב"ם גבי הרוגי מלכות דמותר לקוברן בקברי אבותיו והנה בש"ס שם מבואר דבהרוגי מלכות הו"ל כפרה אף קודם צערא דקברא וא"כ איך אמרו בסתם דנקבר בקברות אבותיו ומשמע אף אם אבותיו היו בינונים מותר לקוברו אצלם, ומזה צ"ע ג"כ על מ"ש בשם המע"י שכתב דעכ"פ בנהרג אין לקוברו אצל שאר בנ"א דהא מבואר כאן דנקבר אצל אבותיו, וא"ל דהר"מ אזיל בזה לשיטתו שכ' דמיירי בהרוגי מלכות שנהרגו ע"פ דין המלכות דלא כמ"ש רש"י שם (יעו' בלח"מ שם) וכיון שבאמת עשה עבירה נגד חוק המלכות א"כ שוב אף דהו"ל כפרה מ"מ אין דינו כ"א כבינוני, וגם לטעם המע"י ג"כ א"ש דשוב באמת א"י לעורר מדנים כיון שנהרג כדין המלכות, דז"א דודאי אף לדעת הר"מ מיירי אף בנהרג ע"י עכו"ם שלא כדין כלל וכמו שנראה באמת מפשטות דברי הש"ס שם וכמ"ש רש"י שם אלא דס"ל דאף בנהרג מדין ג"כ הדין כן וכמ"ש בלח"מ וכ"נ להדיא ממ"ש שם אע"פ שנהרגו כדין המלך, ומה שנלפענ"ד בזה דאפ"ל דאף דמבואר בש"ע בס"ס שס"ב דאין לקבור צדיק וכ"ש בינוני אצל חסיד מופלג והוא מדברי הרמב"ן שם מ"מ י"ל דהיינו דוקא אם אינו מבני משפחתו אכן בבני משפחתו אין להקפיד בזה, וכ"נ ממה שמבואר בש"ס (והובא בסי' שס"ו) דהמוכר קברו באים בני משפחתו וקוברים אותו בע"כ מטעם דגנאי הוא להם שלא יהיה קבור אצלם הרי דדרכם הי' לקבור כל בני המשפחה במק"א ובודאי בכל משפחה הי' כמה וכמה בינונים וכמה וכמה חסידים א"ו שבבני משפחה אין קפידא כ"כ, ואף דברשע גמור מבואר בש"ס (סנהדרין מ"ז) דאף בקברי אבותיו אסור מ"מ בכה"ג אין קפידא דלבני משפחתם בודאי מוחלים, וכ"נ באמת מהראי' שהביא הרמב"ן שם מהא דר"ה דמיירי ברחוקים, עוד י"ל דדוקא צדיק וכל שכן בינוני אצל חסיד מופלג אסור אמנם צדיק אצל בינוני שרי וכן נראה מלשון הטוש"ע שם במ"ש צדיק וכל שכן בינוני, ועפ"ז א"ש דלכן היו יכולים לקוברו בקברות אבותיו אף אם הם היו בינונים אף אם הוא בכלל צדיק יחשב (ולתי' הא' אף אם אבותיו היו חסידים מופלגים שרי ואף דהוא אינו בכלל חסידך כ"א בכלל עבדיך אכן לתי' הב' באמת אם אבותיו היו חסידים מופלגים לא הי' יכול לקוברו אצלם אלא דבש"ס ור"מ לא מיירי כ"א מסתם בנ"א ועיקר להשמיענו דשוב אינו בכלל רשע ח"ו) ועפ"ז א"ש הא דאין מונעים ממנו כ"ד והיינו דבאו להשמיענו דאינו בכלל רשע מטעם דדין ד"מ ל"ב וממילא שוב הדר דינא דנקבר בק"א, ומנידון אם יכול לקוברו אצל שאר בני אדם לא מיירי כאן דבימיהם לא היו קוברין כ"א אצל בני המשפחה ובפרט למ"ש בתי' הב' דבאמת מותר לקוברו אצל צדיק ובינוני א"כ באמת אין שום נ"מ בזה וכ"א לענין חסיד מופלג ובאמת לענין זה אין לו שום עדיפות מחמת שנהרג כמש"ל):
אכן לפ"ז אכתי יל"ע במנהג זה דבשלמא למ"ש באופן הא' י"ל דנהגו כן מטעם דעתה ע"פ הרוב אין לבני משפחה מקום מיוחד וכיון שיש שם אחרים שפיר יש קפידא בזה לכן נהגו לקוברו בפ"ע, אלא למ"ש בתי' הב' אכתי תקשה דלמה צריך ליחד לו מקום בפ"ע כיון דמותר לקוברו אצל בינוני וצדיק, ונראה דהוא ע"פ מה שהאריך הרב בספר התניא שלו במהות בינוני יע"ש, ולפ"ז י"ל דאנו חושבים סתם בנ"א גרועים ממדת בינונים ולכן נהגו שלא לקוברו אצל סתם בני אדם כיון דידענו דהוא כבר הו"ל כפרה והוא בכלל עבדיך ומ"מ צ"ל אף לפ"ז דלענין קברות אבותיו אין בזה קפידא כ"כ:
שוב ראיתי דאפ"ל דיסוד מנהג זה נתיסד ע"פ טעמו של המע"י הנ"ל והיינו דאף במי שמת ע"י סיבה אחרת מ"מ כיון שלא נפקד בפקודת כל האדם נפשו מתרעמת תמיד ע"ז ולכן אין לשאר המתים מנוחה כלל וצריך לקוברו בפ"ע וצריך עיון בגוף הספר, שוב עיינתי בדבריו וז"ל ויען כי תמיד מתאוה להגביר כח הדין נגד הרוצח ואין לנפשו נייחא עד יהרג או ימות הרוצח כי שם יחדו למשפט יקרבו או עד שיגיע עת פקודתו שהי' לו מן העולם כי אז ניתן רשות לדומה להכניסו במספר שוכני עפר כמ"ש במס' חגיגה דא"ל מה"מ לרב ביבי בר אביי דהמתים קודם זמנם משום ויש נספה בלי משפט רעינא להו אנא עד דמלו לדרא והדר משלימנא להו לדומה ופי' רש"י איני מוסרם לשומר המתים ששמו דומה אלא מגלגלים עמו ושטים בעולם עד שיתמלא שנותם, ע"כ מנהג כשר להרחיקו משאר מתים למען לא יעות אדם בריבו עכ"ל, והנה לפי מה שסיים ע"פ מ"ש בש"ס חגיגה הנ"ל שפיר י"ל דאף במת ע"י שריפה כמו בהא דחגיגה הנ"ל ג"כ אין לו נייחא עד שיתמלא שנותיו וצריך לקוברו בפ"ע, ואף דודאי א"א לומר דכל המתים הנ"ל הוא מהנספים בלי משפט מ"מ י"ל דיסוד המנהג מטעם דחששו דשמא יש בהם מאלו דנספים בלי משפט ולכן נהגו לקבור כולם בפ"ע מטעם דא"א בקיאים בזה, ועפ"ז צ"ל דאף דמבואר בש"ס ור"מ דאף בנהרג יכולים לקוברו בקברות אבותיו אפ"ל דבש"ס לא מיירי כ"א מעיקר הדין דאין בזה איסור מצד רשע אצל צדיק אכן במה שנהגו לקוברו במקום בפ"ע אינו מטעם איסור אלא מצד קפידא לכתחילה או כמש"ל דבאמת אצל אבותיו שרי אף מצד המנהג דהמה לא יקפידו עליו בזה דודאי גם המה מצטערים בצרות קרוביהם שנפטר במיתה משונה כזו:
והנה במ"ש הרשב"א בתשובה סימן תשס"ג דבכ"מ שאמרו שאין מתעסקין עמהם לכל דבר לאו לענין קבורה ותכריכים אתמר כמש"ל אלמא דצריך לקוברו, ויעו' בב"י בי"ד סי' של"ד בשם הקונטריסין שכ' בשם הרשב"א דאף בפורש מדרכי הצבור מ"מ מתעסקים ישראל בקבורתו, ויעו' בב"ח בס"ס שס"ב הביא בשם א"ז דאסור להתעסק בקבורת אדם רשע שלא עשה תשובה והוא ז"ל הקשה עליו מהא דאין קוברין רשע אצל צדיק משמע דעכ"פ מותר לקוברו, ותירץ דמ"ש בא"ז היינו שאין להמציא לו תכריכים וצרכי קבורה אלא שצריך לקוברו כמו שהוא אבל מ"מ צריך לקוברו, ולפענ"ד צ"ע דהא מבואר בא"ז דאפילו כלבים מלקקין דמו אסור להבריחם (יע"ש בהג"א בפ' ג"ה בסי' ט"ז) והוא מדברי הירוש' הרי דאין לחוש כלל בקבורתו, וראיתי בשד"ח סי' קכ"ח במה שהקשה על הא"ז במ"ש להסתייע לזה ממ"ש במס' שמחות דאין מתעסקין בהם לכ"ד והיינו אף לקבורה דהא גם בהרוגי ב"ד ומאע"ל אמרו ג"כ לשון זה ואפ"ה בודאי דצריך לקוברו דהא עיקר דין קבורה נלמד מהא דהרוגי ב"ד, ולפענ"ד י"ל דעיקר כוונתו הוא מסוף הברייתא שם דלובשין לבנים ואוכלין ושותין ושמחים וכו' והיינו דבמאע"ל נוהגים בו קצת אבילות והיינו בכ"ד שהוא כבוד לחיים וכמו שסיים בברייתא כל דבר שהוא כבוד החיים מתעסקין בו, ואף בהרוגי ב"ד היו נוהגים בו אנינות ושא"ד משא"כ בפורש מדרכי צבור דהמה צריכים לשמוח במיתתם שפיר י"ל דאסור לקוברם, אכן אכתי יל"ע בדבריו דהא עכ"פ מאע"ל הו"ל רשע גמור ואפ"ה נראה מדברי הברייתא דצריך לקוברו וכמ"ש הרשב"א שם מהא שעומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים, ועוד איך נאמר דאסור לקוברו והא קי"ל דמלין את המת עובר בל"ת הן אמת דלכאורה יל"ע גם במה דבעי בש"ס שם דקבורה אי משום בזיונו או משום כפרה ונ"מ אם צוה שלא לקוברו דמשום בזיונו אין שומעין לו ואי משום כפרה א"צ לקוברו יע"ש, ואיך מותר להשהותו והא עובר בל"ת:
ועיין בר"מ בפי"ב מהל"א שפסק באמת דבצוה שלא יקבר אין שומעין לו שהקבורה מצוה וכו' משמע לכאורה למה דקי"ל דצריך קבורה מה"ת כבר נפשטא האיבעיא לגמרי דאין שומעין לו וכמ"ש הלח"מ שם, ויעו' בלח"מ בפי"א מהל' זכי' הלכ"ד ששם שינה את טעמו וכתב דהר"מ מפרש דהבעיא הנ"ל הוא אף למ"ש דמלין מתו עובר בל"ת אי מה שצותה לנו התורה בקבורה הוא מטעם כפרה או משום בזיונו ולכן סיים שהקבורה מצוה והיינו דמטעם זה אין שומעין לו דהו"ל ספיקא ד"ת יע"ש, ולפענ"ד צ"ע דהא לפ"ז א"כ עיקר הבעיא הוא אף למאן דס"ל דצריך קבורה מה"ת א"כ איך סיים הר"מ שהקבורה מצוה משמע דמטעם זה אין שומעין לו והא באמת אף לפי זה ג"כ נסתפקו בש"ס ועיקר הטעם בזה מטעם דיש לחוש דשמא משום בזיונו והו"ל ספיקא דאורייתא וא"כ העיקר חסר מן הספר, וכפי הנראה שגם הלח"מ חזר בו ממ"ש בהל' זכי', אכן לדעת הרמב"ן ע"כ צ"ל כמ"ש הלח"מ בהל' זכי' (אכן מדברי הכ"מ כאן נראה שהבין בהרמב"ם כמ"ש הלח"מ שם בהל' זכי' ואפ"ל בדעת הכ"מ דס"ל דמ"ש הרמב"ם שהקבורה מצוה הוא מלתא באפי נפשא או שבאמת צ"ל והקבורה) ובהכי א"ש ג"כ מה שנדחק הלח"מ בפ"א מהל"א הי"א במ"ש הרשב"א דאין מתעסקין לאו לענין קבורה אתמר מהא דסיימו בברייתא דמה שאינו כבוד לחיים אין מתעסקין עמו ובשם נסתפקו בקבורה אי הו"ל משום כבוד החיים או משום כפרה למת ומהא דאמרו שם בש"ס דסימן למת שלא נקבר משמע דקבורה יקרא דשכבי (הן אמת שדבריו צ"ע במה דפשיטא ליה לכאורה דהקבורה יקרא דשכבי דהא בש"ס באמת לא נפשטה האיבעיא וכ"כ הרמב"ן וכל הפוסקים שם דהו"ל ספיקא דאורייתא ועוד דא"כ איך כתבו כל הפוסקים דאף בצוה שלא לקוברו אין שומעין לו) ותי' ע"פ דעת התוס' שם דמ"ש שלא נקבר היינו שלא נקבר כראוי יע"ש, אכן למ"ש בדעת הר"מ בלא"ה א"ש דלפי מה דקי"ל דמלין מתו הוא בל"ת בודאי דצריך לקוברו כדי שלא יעבור עליו, ויהי' איך שיהי' עכ"פ דברי הא"ז צ"ע, והנה הי' אפ"ל דהא"ז ס"ל כמ"ש הלח"מ הנ"ל דעיקר הבעיא אף למה דקי"ל דמלין את המת עובר בל"ת וכמו שנראה מפשטות דברי הש"ס וכמש"ל לדעת הרמב"ן וגם ס"ל דבאמת כבר נפשטא הבעיא מהא דסימן למת שלא נקבר דקבורה הוא יקרא דשכבי וכמ"ש הלח"מ בתחלה דלא כמ"ש התוס' ולכן כ' שפיר דברשע גמור אסור לקוברו דהא לפ"ז ע"כ צ"ל דבצוה שלא לקוברו שומעין לו ואין ביה משום הלנת המת מטעם דעיקר הקפדת תוה"ק הוא כדי שיהי' לו כפרה והוא לא ניחא לי' בכפרה וה"ה בנ"ד ברשע אין בזה שום איסור דלא הקפידה תוה"ק על כפרתו, אכן באמת הוא דחוק דאיך נאמר דנפשטא הבעיא כיון דבש"ס נשארו בספק וכמש"ל, שוב עיינתי ברש"י (שם מ"ז ע"א) בד"ה כי אמר רחמנא לא תלין שכ' וז"ל ורבינן שאר כל המתים היינו כי משהו לי' לדחוייה בעלמא דלא איכפת לי' בי' דהיינו בזיון ודומיא דתלוי אבל האי דלתייקרו בי' קרוביו לאו בזיון הוא לדידי' עכ"ל, והנה משמע מלשונו דעיקר הלאו דלא תלין הוא רק משום בזיון דמת ולפ"ז היכי דצוה בהדיא שלא לקוברו שוב אין בו שום איסור משום בל תלין, ועפ"ז א"ש הבעיא בש"ס כפשט דבה"ג שוב אין בזה איסור הלנה ונסתפקו בזה אף במקום דאין בו משום הלנה אי משום בזיונא דחיים אי קבורה מטעם כפרה ונ"מ אם עדיין יש בזה חשש משום בזיון החיים או דאין צריך לקוברו בכה"ג:
ובהכי א"ש דלקמן גבי הספד אמרו דנ"מ ג"כ לענין להוציא מיורשים ובקבורה לא אמרו כ"א הנ"מ לענין אם צוה דכאן בודאי יש להוציא מיורשים מטעם איסור הלנה (ולמ"ש בתוס' שם ג"כ א"ש דודאי בכה"ג יש להוציא מיורשים מטעם כפרה אלא דנסתפקו אם יש לחוש גם לטעם בזיונא אם היכי דליכא משום כפרה) ועפ"ז א"ש ג"כ דברי הא"ז דבאמת ברשע גמור שוב אין לחוש לבזיונו ואין בזה שום איסור משום הלנה, ואף דאכתי יל"ע דהא גם במי שצוה שלא לקוברו דשוב אין בזה שום איסור משום הלנה וגם משום כפרה ואפ"ה ס"ל לכל הפוסקים דצריך לקוברו משום בזיון משפחתו או משום בזיון כל החיים כמ"ש הרמב"ן, אפ"ל דס"ל להא"ז דהיינו דוקא באיש כשר משא"כ בנ"ד דהוא רשע ויצא מגדר היהודים שוב אין בזה שום בזיון למשפחתו ולכל החיים דאדרבה ממנו יראו ויוסרו לשוב כ"א בתשובה שלמה:
והנה ראיתי בשד"ח במ"ש בשם הח"ס שהקשה ע"ז מהא דהרוגי ב"ד, ובס' עמודי אש תי' בזה מטעם דהרוגי ב"ד היו מתודים ולכן אף להא"ז מותר לקוברו דעשה תשובה והוא נ"י השיג עליו דא"כ הי' מותר לקוברו בקברות אבותיו דהא מותר לקבור בע"ת אצל צדיק ודוחק לומר דחששו שמא אבותיו היו חסידים ע"ש ועוד דא"כ אמאי אין מתאבלין עליו [והנה במה שר"ל דהא דאין קוברין אותו בקב"א מטעם דשמא יש מאבותיו שהיו חסידים וסיים בדוחק, דבריו תמוהים דהא מבואר בש"ס (שם מ"ז) דלכן אין נקבר בקב"א מטעם דאין קוברין רשע אצל צדיק] ולפענ"ד דיפה כוון הרב הנ"ל ולק"מ דבאמת אף שהיה מתודה אכתי יש בזה ספק אם הי' בלב שלם ולכן אזלינן הכא והכא לחומרא דהיינו לענין להתעסק בקבורתו דיש לחוש דשמא הודה בלב שלם וא"כ הו"ל בע"ת ושוב יש בו איסור הלנה ועשה דקבור תקברנו אכן לענין לקוברו בקברות אבותיו עדיין יש לחוש דשמא לא הי' בלב שלם וא"כ עדיין אסור לקוברו אצל צדיק, עוד נלפענ"ד דמ"ש דמותר לקבור בע"ת אצל צדיק היינו דוקא באם לא עבר כ"א על איזה מעבירות שהתשובה לבד מכפרת משא"כ היכי דעבר על עבירה חמורה שאין התשובה לבדה מספיק לכפר כמבואר בסוף יומא בכה"ג בודאי דאין לקוברו אצל צדיק גמור וא"כ בהא דהרוגי ב"ד דמבואר בש"ס דאין להם כפרה כ"א בעיכול בשר או עכ"פ בצערא דקברא א"כ שוב אסור לקוברם בקברות אבותיו וכמ"ש בש"ס ומה"ט ג"כ אין מתאבלין עליהם כמבואר בש"ס שם (ואף דמבואר ביומא שם דאף בהזיד בחייבי מיתות ב"ד תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין ובח"ה אין כפרתו נגמרת כ"א אחר המיתה משמע דעכ"פ אחר המיתה נגמר כפרתו מ"מ זה דוקא בצירוף כל הנ"ל משא"כ בנ"ד שאין בזה כ"א יסורי המיתה שפיר י"ל דאף במקום שאין ח"ה אין כפרתו נגמרת כ"א בעיכול בשר או בצערא דקברא) משא"כ לענין אם צריך קבורה שפיר י"ל כיון דכבר עשה תשובה שוב מותר ומחוייב לקוברו:
גם במ"ש עוד שם דאף אם נימא דהרוגי ב"ד בכלל בע"ת יחשבו מ"מ עכ"פ נסתר ראיות הא"ז מהא דאין מתעסקין דהא גם בהרוגי ב"ד אמרו דאין מתעסקין, כ"כ בזה דעיקר ראיות הא"ז מסוף הברייתא, אכן אכתי מהא דמבואר בהרי"ף והר"מ והרא"ש וטוש"ע סי' שע"ג סע"ה דכהן אינו מטמא למי שפירשו מדרכי הצבור משמע להדיא דשאר כל אדם מותר לטמא להם ולעסוק בקבורת' וכן מהא דמאע"ל דמבואר בברייתא דמותר לקוברו וכמש"ל.
והנה אפ"ל דמ"ש הא"ז דאסור להתעסק היינו דוקא במי שאינו קרובו דאין לו בזה שום בזיון וכמש"ל משא"כ הקרובים שפיר יכולים להתעסק בקבורתו דהבזוון נוגע להם וכמ"ש חז"ל דאין לך משפחה שיש בו מוכס שאין כולם מוכסין, ועפ"ז מדוקדק מ"ש במס"ש שכל שאינו כבוד לחיים אין הרבים וכו' ועפ"ז א"ש הא דסי' שע"ג דשם מיירי בקרובים ולכן דוקא בכהן אסור, עוד י"ל דמ"ש הא"ז היינו דוקא ברשע שחטא והחטיא את הרבים כמו בהא דמוכר טרפה בחזקת כשרה ומבואר דבכה"ג הו"ל מעבירות החמורות שיש בזה ח"ה כמ"ש רש"י והרע"ב בסוף יומא יע"ש ואין כפרתו נגמרת כ"א בתשובה ויסורין ומיתה משא"כ בשאר רשע שעבר בשאר עבירות, ובהכי א"ש מהא דמאע"ל והרוגי ב"ד ומה שנסתייע מהא דפורשים מדרכי הצבור היינו ג"כ כמ"ש הרמב"ם דמיירי ביוצא מן הדת דהוא ודאי מעבירות החמורות, ועפ"ז צ"ל דמ"ש בספרא דכהן אינו מטמא למי שפירשו אבותיו מדרכי הצבור היינו אף למי שאינו נושא עמהם במסים וארנונות (דזה ג"כ מקרי פורש מדרכי הצבור כמבואר בנמ"י ובשו"ת הרשב"א) גם במה דפשיטא לי' להרב בעל שד"ח דהרשב"א וכל האחרונים לא ס"ל כמ"ש הא"ז הן אמת שמדברי הקונדריסין משמע בהדיא שמפרש דברי הרשב"א דאף במומר ופורש לגמרי מדת יהודית, מ"מ מותר לקוברו, אכן המעיין בשו"ת הרשב"א שם שאחר שכ' דהא דאין מתעסקין לאו לענין קבורה נאמר סיים והפורש מדרכי צבור אינו בפורש ממס וכו' אבל מי שפורש מדרכי צבור כגון המינין וכו' א"כ י"ל דר"ל דבאמת בפורש מדרכי הצבור כמו מין באמת אין מתעסקין עמו כלל בקבורתו וכמש"ל מהא דמס"ש. דשמחים במיתתם (ואף די"ל דכוונת הרשב"א לומר דבפורש ממס מותר להתעסק בו אף במה שאינו כבוד לחיים משא"כ במין מ"מ אין הכרע כ"כ):
ועיין בב"י בסי' שד"מ בד"ה ויורשים במ"ש בשם ת"ה שכ' בשם השאילתות דמ"ש בירמי' לא יספדו ולא יקברו היינו ברשעים גמורים ע"ש משמע ג"כ דרשעים גמורים אין דינם בקבורה, ועי' בסי' שס"ז שקוברים מתי עכו"ם מפני דרכי שלום משמע דאי לאו הכי א"צ לקוברם והנה בודאי דמומר לכה"ת פשוט דדינו כעכו"ם לכ"ד ויעו' בט"ז בסי' רנ"א ובשמ"ח בסי' ב' דבמומר להכעיס אף בעבירה אחת דינו ככותי ויעו"ש בסי' רנ"א דאסור לפדותו ולפרנסו וא"כ י"ל דה"ה לקוברו דאסור ועי' ביש"ש בפג"ה ס"י שהעתיק ג"כ דברי הא"ז הנ"ל דאסור לקוברו יע"ש, ויה"ר שיקוים מקרא שכתוב (ישעי' כ"ה) בלע המות לנצח ומחה א' י' דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי י' דבר. ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה י' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. בב"א:
אברך על המוגמר
ברכי נפשי י' מלך ישראל נצח אשר עזרני לסיים הספר הזה, כן אזכה להיות מהלומדי תוה"ק לשמה אני וזוז"ז אמן.
סוף הספר