הליכות אליהו (קליסינקר)· רבי אליהו קליסניקר
זכור לטוב · סימן ג
נשאלתי בנידון מה שנהגו בפה זה כמה שנים שלא להשתמש בקמח סולת [הנקרא גיבייטילטע] על חג הפסח והנה עתה להיות שכל השנה משתמשין בקמח סולת הנ"ל נחשב לכמה אנשים לעינוי וביטול שמחת יו"ט במה שלא יוכלו לאפותו בחג הפסח ואף גם זאת להיות שפשט התירו בכל העולם מה מאוד יקשה לבני קהלתינו לעמוד במנהג הזה כי שואלים מה נשתנה קהלתינו מכל הקהלות הקרובים והרחוקים, גם כפי שראיתי הנה נמשך ממנהג זה כמה וכמה עיקולי ופשורי כי הנה לפי שהקמח ראזאוויא הנ"ל אם תשאר לאח"פ יהי' בזה היזק גדול להמוכרים כנודע ולכן המה יראים להכין די הספקת העיר רק צופים ומביטים אם לא יביאו שאר אנשים ממקומות אחרים ומזה קרה פעם אחת שהוצרכו בפה להשתמש בקמח מן השוק וחוץ מזה שעי"ז היוקר יאמיר מטעם שהקמח אינו כ"א ביד ב' או ג' אנשים ועושים יד אחת להוקיר השער, והנה שמעתי מאיזה אנשים שזה איזה שנים אשר נתנו מעות לכמה אנשים שהי' להם קמח של פסח בשנים שעברו בכדי שלא יביאו את הקמחים שלהם בכדי שיהיו המה יחידים בפה בקמח הנ"ל ויוכלו להוקיר השער ולהכביד העול על עניי עירנו וגם באיזה פעמים לא הי' בפה שום קמח של פסח בשביל עניי קהלתינו עד שהוכרחתי לחלות בבקשה מלפני המוכרי קמח שיראו להביא קצת קמח לפה, גם להיות שהשעה דחוקה לעת כזאת הנה דעת לנבון נקל כמה הי' הקמח גרוע ושפל כי אז בעת כזאת אינו יכול להביט בשום דבר כיון שימי הפסח ממשמשים ובאים ועוד מעט וישארו בלי מצות כלל, אף גם זאת הנה הכשר הקמחים הנ"ל המה ג"כ בדוחק גדול כי בין כך וכך ימי החג ממשמשים ובאים והאופים שוב לא ירצו לאפות כי המה ומשמשיהם יצטרכו לנקות ביתם לכבוד החג כנהוג ואף אם אופים להם בקושי גדול עכ"ז המה אופים ביום ובלילה וא"א להשגיח שיהי' בהכשר כד"ת בכמה דברים כמובן, וכמה בני אדם ספרו לי בבירור שעיניהם ראו שהיה מונחים מצות על גבי מצות ד זן העריכה והדקירה וכ"ז בסיבה שמתחלה לא הי' להם קמח מצוי כ"כ ואח"כ המה נמהרים לילך לביתם לנקות ביתם לחג, גם בסיבה זו באים כמה פעמים קמחים מאיזה מקומות מאנשים שאינם מוחזקים כ"כ ואף שיש להם הכשר מרבנים עכ"ז אין דעתי נוחה מזה כנודע לכל באי שער קהלתינו כי פ"א בחנתי קופה של חטים למחזיק רחיים אחד ושאלתי אותו כמה חטים נמצאו בקופה הנ"ל והשיב לי ערך ארבע או חמש מאות פוד ואח"כ בימים אחדים הביא לפה סך יותר מאלף פוד ושלחתי אחריו והשיב לי שלקח עוד הפעם מאותם חטים שהראה לי כי הי' אצל הערל המוכר הנ"ל הרבה חטים בקופה אחת, ואף ששאלתי אותו מה הי' מזיק לך אם היית מראה לי עוד הפעם מהחטים השניים הנ"ל עכ"ז להיות שהביא לי עד אחד ע"ז וגם להיות שהוא איש עני לא יכולתי לאסור לו הקמח הנ"ל אך בודאי הי' לבי נוקפי מזה כי בשעה שהייתי ברחיים הנ"ל הי' לו כמה וכמה חטים שהי' בהם חשש חימוץ ומי יודע ח"ו, גם כפי שהקמחים הנ"ל הולכים מהכפרים הסמוכים ערך ב' או ג' פרסאות מפה והנה פעם אחת טחן גביר אחד מפה באיזה מהכפרים הנ"ל והביא את הקמח לפה והי' לו שאלה על הקמח מחמת שפגעו בהם הגשמים ונתלחלחו הרבה שקים וכמה שקים נחמצו. והנה זה עשר שנים אשר אני בפה ובכל שנה באו קמחים מכל המקומות הנ"ל ולבסוף לא הי' לי אפילו בפעם אחת שום שאלה משאר המוכרים הנ"ל מזה ולכן מכל הלין טעמי עלה בלבי לחקור אחר יסודי ושרשי המנהג אם יש בו כדי סמיכה ולחוש עליו אף נגד הני עיקולי ופשורי הנ"ל, והנה מיום בואי לפה שמעתי שעיקר יסוד מנהג זה הוא ע"פ הרה"ג הצדיק מהר"י זי"ע וגופא דעובדא הכי הוה שפ"א הביא איש אחד מפה לפה סך שלשה או חמשה פור קמ"ס מבא"ד ושלח אחריו הרה"ג הצ' הנ"ל וצוה עליו שלא לאפות אותה על פסח רק שיניח אותה ויאפה מקמח אחרת:
תשובה הנה נעתיק תחלה צדדי וטעמי שיש לכאורה לאסור בזה ולעמוד במנהגנו הנ"ל וזה החלי, (א) דהנה המעיין בשו"ת הר"ן סי' מ"ח [וכ"נ להדיא דעת הר"ן בפ' מקום שנהגו בד"ה ורבב"ח ע"ש] כתב וז"ל לפני שבני מקום אחד חייבים לנהוג כרב גלילותיהם ואפילו היכי דרבים פליגי עליו כדאמרינן במקומו של ר"א היו כורתים עצים לעשות פחמים וכו' וכ"ש כשגדוליהם מחמירים בדבר אחד שאין לאחד מאנשי מקומם להקל בדבר וכו' עכ"ל, ולפ"ז ה"ה בנ"ד שהרה"ק הי' בפה ואסר דבר זה א"א להקל בו, (ב) ע"פ מ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' ממרים דב"ד שתקנו תקנה והנהיגו איזה מנהג אין ב"ד שאחריו יכול לבטל אף אם נתבטל הטעם אא"כ הוא גדול הימנו בחכמה ובמנין ואם הוא לסייג שוב אין ב"ד יכול לבטלו אף אם הי' גדול מן הראשונים ע"ש. (ג) ע"פ מ"ש היש"ש והובא בש"ך בסי' רמ"ב [ביו"ד] דבחכם שאסר מחמת גדר וסייג שוב אין חכם אחר יכול להתיר אף במעשה אחר יע"ש. (ד) ע"פ מה דמבואר בש"ס והובא ביו"ד בסי' רי"ד דדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אם נהגו כן מחמת גדר וסייג ופרישות עכ"פ א"א להתיר להם כ"א בחרטה ובהתרה. ומבואר בפר"ח במנהגי איסור (באו"ח בסי' חצ"ו) דאס מנהג כל בני העיר א"א להתיר להם כ"א באופן שיתחרטו כל בני העיר אבל היחיד אינו יכול להתיר עצמו ואף אם התירו לו אינו מותר וא"כ בנ"ד שהרבה רוצים בקיומו של איסור בודאי לכאורה א"א להתירו. (ה) ע"פ מ"ש מהרשד"ם ביו"ד סי' קכ"ט והסכים לזה בפר"ח שם דאף לדעת החולקים על הרשב"א וס"ל דאף במה שנהגו מחמת סייג וגדר ג"כ יש לו התרה כדעת הרא"ש וסיעתו. מ"מ היינו דוקא במה שהדין ברור להיתר לכ"ע או כפי ההלכה הפסוקה מן הפוסקים משא"כ בדבר שיש בו פלוגתא דרבותא ונהגו במקום אחד כדברי האוסר שוב אין בזה היתר לעולם יע"ש. וא"כ בנ"ד אף שבאמת הכריע הרמ"א ביו"ד סי' רי"ד כדעת הרא"ש הנ"ל מ"מ אכתי יש לפקפק בנ"ד ע"פ מה ששמעתי שחכם אחד בדורינו הדפיס עלה לתרופה לאסור להשתמש מקמחים הנ"ל [כמדומה שלא כתב כ"א ברחיים הנעשים במכונות הנקראים וואלצין] א"כ שוב א"א להתיר מנהג כזה, ועוד אפ"ל דיש לצדד ולהחמיר בזה דהא מבואר ברמ"א בסי' תנ"א סעי' ח"י דנהגו שלא להשתמש בנפה כלל או בכיס של רחיים אף ע"י שפשוף וא"כ כיון שברחיים הנ"ל א"א להחליף את הנפות מחמת שהם ביוקר כידוע ויעו' במ"א ובח"י שם וא"כ כיון שיש ידים ורגלים למנהג זה ע"פ דברי מהרי"ל ורמ"א א"כ שוב א"א להתיר אותו ע"פ מ"ש הרשד"ם עוד שם דע"כ לא כתבו דיש להתירו בחרטה כ"א במה שנהגו הם עצמה משא"כ במקום שהמנהג בא להם מאבותיהם שוב יש בזה משום אל תטוש תורת אמך ושוב א"א להתירו ונסתייע לזה מהא דלא התיר ר"י לבני בישן עכ"פ בחרטה ובהתרה ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד שנהגו בזה זה כמה שנים וא"כ הו"ל ירושה מאבותיהם ויעו' במהרשד"ם שם שסיים ע"ז כתבתי זה שמדברי המהרי"ק בסי' רי"ד נראה היפך זה ולא ידעתי מניין לו, והנה לכאורה המעיין בב"י אין הכרע כ"כ לזה ואדרבה המעיין בב"י באו"ח בסי' תקנ"א במ"ש דאם נהגו למעט בכל משא ומתן לא מהני התרה כיון דיש פוסקים דס"ל הכי כבר קבלו אבותיהם כדעת הזה והובא גם במ"א שם ע"ש, אכן באמת המעיין בטור באו"ח בסי' תרנ"ד בנידון מי שנהג לעשות ב' ימים יה"כ יראה להדיא דאף במקום פלוגתא דרבוותא די בהתרה ויעו' בפי' ר"ח בהא דפסחים גבי הא דבני בישן במ"ש בשם הירושלמי דהא דלא התיר להם היינו משום דס"ל כמאן דאוסר מעיקר הדין וכן הסכים הפר"ח במנהגי איסור דאף בכה"ג די בחרטה ע"ש ועי' בק"נ ואכפ"ל, הנה העתקתי כל החששות שיש לחשוש בזה לכאורה:.
אכן לאחר העיון ראיתי דיש לצדד בזה ואין להחמיר בזה כלל דהנה ענין זה לא חדא ולא חדית הוא לן ומצאנו ראינו בכמה קהלות אשר נהגו זה כמה שנים שלא להשתמש בקמחים הנ"ל ואפ"ה כשנעשה במקומם אלו המכונות ברחיים שלהם או באיזה מקומות הסמוכים להם התחילו להשתמש מקמחים הנ"ל בלי פקפוק כלל ולא שמענו משום מקום שהוצרכו בזה להתיר בחרטה ובודאי בכ"מ שנהגו בזה גם החכם שבעיר נהג כן כמובן ואפ"ה לא רפרף בזה שום אדם וחלילה לומר שכמה קהלות יכשלו ח"ו בדבר כזה, ומעתה נבוא אל העיון בעיקרא דהאי דינא, דהנה מ"ש בחשש הא' דכ"מ צריכים לנהוג כדעת הרב שלהם אפילו היכא דרבים פליגו עליו הנה כ"ז דוקא באם הרב הנ"ל פירש דעתו בהדיא דיש לאסור בזה מעיקר הדין או אפשר אף משום סייג וגדר משא"כ בנ"ד כפי מה שהצעתי לעיל ענין המעשה שבא לידו הנה לפענ"ד אין מזה שום הכרח וראי' שהי' דעתו לאסור בזה די"ל דכיון שלא הביאו לפניו כ"א דבר מיעוט לערך סך שלשה או חמשה פוד ולא הי' בזה אז שום צורך כלל דבכל השנה היו ג"כ מורגלים בקמח ראזאוויא כנודע לכן בכה"ג הו"ל לכתחלה וכיון שאין בזה שום הפסד כלל צוה להשהותם, וכמ"ש הט"ז ושאר אחרונים בריש סי' תס"ז דלכן לא מקילינן אף בס"ס בענין החטים מטעם דאין הפסד בשהייא ע"ש. ובאמת אם הי' בזה איזה צורך או הפסד גם הוא הי' מודה דיש להתיר, ולפ"ז אזדי להו כל הג' חששות הראשונים הנ"ל דודאי בכל כה"ג אין בזה משום חותמת הנ"ב בגליל שלו כיון דגם הרב עצמו לא אסר בכה"ג ופשיטא שאין בזה משום תקנת ומנהג ב"ד כיון שבאמת לא יאודוונו לשום תקנה ומנהג קבוע וגם אין בזה משום חכם שאסר כיון דבכה"ג גם הוא יודה ולא אסר כלל בכה"ג. עוד נלפע"ד לומר בזה בכוונתו כיון דכפי הנראה דהי' בפה אזי דבר חדש שלא הי' מצוי שיהי' קמ"ם של פסח וכבר מבואר בש"ע בשם תה"ד דסתם סולת בחזקת לתותה לכן חשש הרב בזה ואולי לא הי' לו כתב הכשר כד"ת או אף אם הי' לו אולי לא הי' ניכר לו בחותמיו ולא הי' בדיק לי' בגוה משא"כ עתה שכבר פשט התירו בכל העולם בודאי גם הוא לא הי' חושש בזה כלל כאשר כבר נודע מכמה וכמה דברים שנתחדשו עתה כמו הפאראווט מיל וכדומה אשר בעת שנתחדשו שלא ידעו הגדולים היטב טובם ומהותם ויצאו ע"ז בקולי קולות [כמו הג' מהרש"ק בבראדיא] ואח"כ כשנתודע היטב יצא הדבר בהכשר לפי דעת רוב הגדולים שבדור, ויהי' איך שיהי' עכ"פ בזה אזדי להו כל הג' חששות הראשונות הנ"ל דלא אסר בזה אלא לשעתו כמובן, ואף מי שירצה להתעקש ולומר דשמא בכל גוונא אסרה הרב הק' הנ"ל הנה מלבד שמפשטות העובדא נראה להדיא כמ"ש לעיל אך אף אם נודה לזה דאכתי יש איזה ספק בזה מ"מ אינו כ"א ספק בתקנת ב"ד ומבואר בכמה מקומות דבספק תקנה יש להקל, וכ"ה להדיא בט"ז וש"ך יו"ד בסי' רי"ח בשם רש"ל ע"ש, ועפ"ז אזדי להו גם שאר החששות מצד המנהג כיון דכפי הנראה והנשמע ממה ששגור בפי העולם דיסוד מנהג זה הוא ע"פ חומרת הרב הנ"ל וכיון שכבר ביארנו שמעובדא הנ"ל באמת אין שום הכרח לאסור בזה בזמה"ז א"כ הו"ל כמו מנהג בטעות ומנהג טעות לעולם חוזר כמבואר בתוס' פסחים והעתיקו בש"ע יו"ד בסי' רי"ד בדעה א' בסתם וכן הכריע הרמ"א שם להדיא דבכה"ג א"צ שום התרה, הן אמת דלכאורה יל"ע בזה ממ"ש הב"י באו"ח סי' תקנ"א דבמקום שנהגו איסור בכל מו"מ צריך התרה והרי לפי מ"ש הב"י שם הו"ל מנהג בטעות יע"ש, אכן באמת ז"א דאף שהב"י כתב מתחלה לפרש כן דעת המנהג מ"מ למעשה חשש שמא אין הטעם כן אלא דעיקר יסודו הוא מחמת איזה פרישות וחומרא ושפיר צריך התרה בכה"ג וכ"כ במחה"ש שם ע"ש, ועי' בב"י ביו"ד בסי' ס"ה במ"ש על המנהג שכתב הרי"ו גבי לונביל דיש לתלות שהמנהג נמשך להם ממה שראו שנהגו לצלותו וטעו שמחמת איסור קפדו בזה הרי דהיכי דיש לתלות המנהג באיזה טעות שפיר יש לבטל המנהג, וכ"כ התב"ש בסי' ל"ה ס"ק ל"ה ע"ש, ואף אם נחליט דבנ"ד הו"ל דין מנהג ואינו מנהג בטעות מ"מ יש לצדד בזה עפמ"ש הרשד"ם שם בסי' קכ"ט בשם המרדכי בריש פרק מקום שנהגו דלא חשוב מנהג כ"א כשדעתם היו בתחלת מנהגם לנהוג כן לעולם ופי' הוא דר"ל דלא נקרא מנהג כ"א שבכוונה מכוונת קבלו עליהם כן לא שנהגו כן במקרה או לסיבה שלא היו מוצאים בשר כשר באופן אחר דזה אינו מנהג וא"צ שום התרה כלל כיון דלא נעשה בהסכמה לקבל מנהג זה ע"ש, ולפ"ז י"ל דה"ה בנ"ד כיון דלא נעשה בהסכמה בשום פעם ואף שנהגו כן היינו רק מטעם דלא נמצא בפה קמחים אחרים כמובן דל"מ בזמנים הקודמים הנה גם בשאר השנה לא הי' מצוי כ"כ קמ"ס בפה ואף עתה בזמנים האחרונים הנה כיון שזה כמה שנים שעברו שלא השתמשו בקמחים הנ"ל לפסח הנה המוכרי קמחים יראו להכין הקמ"ס הנ"ל דשמא לא יקנו וממילא הקונים לא הי' מצוי להם הקמחים הנ"ל ובפרט לפי השמועה שבפה הי' להם מניעה מהגראף שלא להביא קמ"ס כלל לפה בכדי שלא יגרומו לו היזק בהכנסתו מהרחיים שלו וא"כ לא היו יכולים להביא אותה לפה וגם שלא היו מורגלין כלל בקמ"ס הנ"ל ולא הי' שום צורך בזה כלל, ויעו' בש"ע יו"ד בסי' רי"ד במ"ש דבכל מנהג צריך להתנות מתחלה שאין דעתו לנהוג כן לעולם משמע דאי לא התנה כן ונהג כן ג"פ הו"ל מנהג קבוע אף שלא הסכים בדעתו בפירוש לנהוג כן לעולם, וכ"נ קצת מדברי הרא"ש בתשובה כלל נ"ה סי' ט' בסוף ההצעה הב' ממ"ש ואין לעשות מזה מנהג קבוע לעבור על הדין לקיים המנהג אם לא שאמרו רוב טובי העיר נמלכנו והסכמנו מנהג זה ע"ש, משמע דמנהג שאינו נגד הדין שפיר הו"ל מנהג בכה"ג וכ"נ להדיא דעת הב"ח הובא במ"א באו"ח סי' תקפ"א כ"ש אכן כ"ז דוקא במקום שאין לתלות מנהגו במקרה או בסיבה שלא הי' מצוי לו ענין זה באופן אחר משא"כ בנ"ד ובנידון דמהרשד"ם הנ"ל בודאי דאין בזה דין מנהג כלל ויעו' בנ"ש בסי' כ"ז במ"ש בזה:
עוד נלפענ"ד דאף אם נכיר דיש בזה דין מנהג מ"מ כיון שביארנו לעיל דמזה באים לכמה וכמה מכשולים הן בענין הקמחים והן באפייה ולישה, הנה בכה"ג מבואר בש"ס (פסחים דנ"א) דבכל מקום שיש חשש איסור במנהג אין לחוש על המנהג ועי' בש"ג שם שכ' וז"ל כלל אומר כל מנהג שנהגו לש"ש ואין בו נדנוד עבירה חייבין לעמוד במנהגן ואם יש בו נדנוד עבירה אין עומדין במנהגן עכ"ל ומלשון נדנוד עבירה משמע להדיא דאף בחשש כל דהו שוב יש לבטל המנהג וכמ"ש מתחלה שם בהא דמנהג הציידין שנהגו שלא לצוד בחה"מ דמבטלין המנהג משום ביטול שמחת יו"ט אף דודאי אין חיוב כלל לאכול דגים ביו"ט ויש לקיים שמחת יו"ט בשא"ד וכמ"ש הרב בק"א בהל' שבת בסי' רמ"ב סק"ד וכ"כ במק"א דכ"נ להדיא מדברי הרמב"ם ובטוש"ע א"ע בסי' ע' במ"ש בשר או דגים ע"ש, וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל נ"ה וז"ל אבל אם נהגו במקומות מנהג שיש בו עבירה יש לשנות המנהג אפילו הנהיגו גדולים את המנהג דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת ואפילו סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית אין להם כח לעבור דבר מה"ת אלא בשוא"ת ולא בקום ועשה ואפילו הוא נביא אין שומעין לו אא"כ כאליהו בהר הכרמל וכו', ול"מ מנהג של עבירה שיש לשנותו אלא אפילו מנהג שעשו לסייג והרחקה ויכול לבוא מזה קלקול יש לבטל המנהג. וכמ"ש בהא דפסחים גבי חלה דארוזא וכו', וכן אמרינן בירושלמי במקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג דיש לתלות שהגדולים שהנהיגו את המנהג הי' נראה להם שהלכה הוא כן משא"כ במקום שאין רפיון בהלכה אין לילך אחר המנהג ע"ש, וכ"כ הרדב"ז ח' שלישי סי' תקכ"ז בשם הריטב"א וז"ל ואם יש במנהג חשש איסור כהא דבית שאן מתירין להם אע"פ שלא נשאלו ואפילו בעל כרחם, הן אמת דלכאורה המעיין במהרי"ק שורש ט' יראה להדיא דאף במקום איסור לא מבטלין מנהג ונסתייע לזה מהא דתענית כ"ח מהא דרב שהניח להם לקרות את ההלל בר"ח אף שלפי דעתו הוא נגד ההלכה ויש בה חשש איסור ברכה לבטלה שיש בו משום לא תשא וכן כתב הרדב"ז עצמו שם בסי' תקל"ה בענין הפיוטים שנהגו לאומרם בשלש הראשונות ובקדושה דאף לשיטת האומרי' דיש בזה איסור מ"מ לא עדיף מהא דרב ואין לבטל מנהגם, אכן באמת צריך להבין לפ"ז דברי הג"מ עצמו דהא כ"כ מדברי הש"ס פסחים הנ"ל דבמקום איסור יש לבטל המנהג, שוב מצאתי בספר נחלת שבעה בסי' כ"ז שהרגיש ג"כ בזה מדברי המהרי"ק עצמו שכתב בכמה תשובות דאפילו בדבר שבממון צריך שיהי' להמנהג ראי' מה"ת ע"ש [ובאמת לפענ"ד צ"ע דלמה לא הביא מדברי הש"ס פסחים הנ"ל דמבואר להדיא דבחשש איסור א"א משגיחים במנהג כלל וכמ"ש בש"ג הנ"ל] וכתב לחלק דדוקא במקום שיש במנהג מצוה שהיא גדולה מן האיסור כמו בהא דהמהרי"ק שם שהמנהג נעשה לכבוד התורה שהיא מצוה רבה בכה"ג שפיר אמרינן דאין לבטל המנהג משא"כ במקום שאין התיקון גדול מן העוית בכה"ג יש לבטל המנהג ע"ש:
והנה לכאורה הי' נראה דיש להעמים דבר זה בש"ס פסחים דמש"ה אמרו שם דבמקום דרובן אורז אכלי לא ניכלה זר באפייהו דמשתכחה תורת חלה מינייהו [ואף דאכתי יש לחוש להמיעוט שיבואו לידי איסור להפרישו מחיוב לפטור אפ"ה אין לבטל מנהגם וע"כ משום דהתיקון יותר מן המקולקל] ובמקום שרובן אכלי דגן שפיר יש לבטל מנהגם משום דבכה"ג הקילקול יתר על התיקון, אכן אכתי יל"ע דהא משמע מדברי הש"ס דאף במקום שרובן אורז אכלי דוקא בפניהם אסור להאכילם לזרים משמע דשלא בפניהם אין לחוש למנהגם כלל וכמ"ש התוס' שם בד"ה אי יע"ש הרי דאף במקום שיש בתיקון יתר על העוית מ"מ אין לחוש להמנהג במקום חשש איסור, ועוד דלפ"ז אכתי תקשה בהא דרב גבי קריאת ההלל בר"ח דאיזה תיקון יש בזה דהא לפי שיטת רב אין בזה שום מצוה רק איסור ברכה שא"צ, ועוד דהמעיין במהרי"ק שם שהקשה בעצמו מהא דמנהג שאין לו ראי' מה"ת הו"ל כטועה בשיקול הדעת וכתב לחלק דגם המנהג הנ"ל [היינו במה שנשאל שם במה שנהגו שם שבשבת בראשית קונים ההתחלה בדמים יקרים ואם יש שם כהן ואינו רוצה לקנות יוצא מבהכ"נ] יש לו ראיה מן התורה ועוד דבלא ראי' בלאו הכי יש לומר מסברא דמצוה רבה לכבוד התורה. ועוד דכל זה דוקא במנהג שהוא נגד ההלכה משא"כ היכי שאינו נגד ההלכה ואם כדברי הנ"ש הוה לי' לחלק בפשיטות דמ"ש במרדכי דמנהג עוקר הלכה היינו היכי שהתיקון יתר על העוית ומ"ש המרדכי דהמנהג צריך שיהי' לו ראי' מה"ת היינו דוקא במקום שאין התיקון יתר על הקילקול אשר מזה נראה להדיא דמעולם לא נתכוון המהרי"ק למ"ש הוא ז"ל ולפלא על הג' בעל נ"ש במה שהקשה והוצרך לחלק בזה דהרי המהרי"ק עצמו הרגיש בזה וכתב לחלק באופן אחר כמ"ש, הן אמת דלכאורה יל"ע על המהרי"ק עצמו דאיך יתרץ בהא דרב גבי הלל דהא שם לכאורה לא שייך כלל התי' הנ"ל דמ"ש בתי' הא' וב' דגם למנהג זה יש לו ראי' מה"ת דודאי לא שייך שם דהא לפי שיטת רב בודאי אין למנהג זה שום ראי' מה"ת וגם במ"ש דאינו נגד ההלכה הנה לפי דברי רב באמת מנהג זה הוא נגד ההלכה, אכן באמת המעיין במהרי"ק שם יראה דלק"מ והיינו דס"ל דבכל מנהג שהוקבע ע"פ חכמי המקום דבקיאי לן בגוייהו דודאי לא עשו נגד הדין אף שלמראות עינינו הוא נגד ההלכה הנה בכה"ג אמרינן דאין לבטל המנהג ומנהג עוקר הלכה והיינו כמ"ש מתחלה שם דהנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם ולכן כתב שפיר דבההיא דרב דכיון שראה שמנהג אבותיהם בידם בודאי הי' קים לי' בהם שהיו חכמי התורה] לכן לא רצה לבטל מנהגם אף שלפי דעתו הי' נראה שהוא נגד ההלכה, וז"ש מהרי"ק שם על הא דרב דפשיטא שהיו בני תורה וכו' ואפילו כנגד ההלכה אזלינן בתר המנהג היכי שהוקבע ע"פ חכמי המקום ע"כ ולכן בהא דרב באמת לק"מ מהא דמנהג צריך שיהי' לו ראי' מה"ת דמהרי"ק ס"ל דמ"ש שצריך שיהי' לו ראי' מה"ת ר"ל שצריך לידע שהוקבע ע"פ חכמי התורה ועיקר קושיתו מהא דמרדכי הוא רק על מנהג שלו דבאמת לא נודע כלל אם הוקבע ע"פ חכמי הדור ולכן תי' שם דבאמת גם מנהג זה יש לו ראי' מה"ת היינו ע"פ דברי הגאונים שהיו נוהגים לעשות בש"ת ומנהג זה נתיסד ע"פ דבריהם ז"ל דהוא ממש כמ"ש הגאונים, ועוד דבלא"ה כיון דהוא מצוה רבה הו"ל כמו שיש לו ראי' מה"ת דהו"ל כמו שידענו שבודאי הוקבע ע"פ חכמי התורה וכיון שאין בזה בירור שהוא נגד ההלכה כמש"ל שפיר אזלינן בתר מנהגא ועוד דכ"ז דוקא במקום שהמנהג הוא נגד ההלכה משא"כ בנידון שלו דאינו נגד ההלכה, הכלל היוצא לנו מזה דבודאי במקום שיש איזה מכשול עבירה בבירור בודאי לא משגיחינן במנהגא כלל ומבטלינן לי' אף בע"כ כמ"ש בש"ס פסחים וכמ"ש הרא"ש ושאר פוסקים אלא במקום שאין האיסור ברור כ"כ בכה"ג כתב המהרי"ק דהיכי שידעינן שהמנהג הוקבע ע"פ גדולים או שהוא מצוה רבה כהא דכבוד התורה שפיר יש להחזיק במנהג:
שוב מצאתי שכ"ה להדיא בשו"ת הרדב"ז שם בסי' תקכ"ז בשם הריטב"א שבדבר שהוא מוכרע לאיסור יש לבטל המנהג אף אם הוא קבוע [ור"ל אף שנתיסד ע"פ חכמי הדור וכמ"ש הרא"ש בתשובה שכתבתי לעיל] כי אין חכמה ואין עצה וכו', ואם אין האיסור ברור והמנהג קבוע אין לבטל המנהג בהדיא אבל אם המנהג אינו קבוע אף באיסור שאינו ברור כ"כ יש לבטל המנהג ע"ש, וא"כ בנ"ד שכבר ביארנו שודאי אין ברור שמנהג זה נתיסד ע"פ איזה מחכמי הדור ויש בזה כמה וכמה חששות לאיסור בודאי לפענ"ד אין להשגיח במנהג זה שוב מצאתי שכ"ה להדיא דעת הרמ"א בתשובה בסי' י"ט דכל היכי שאנו רואין שנצמח איזה קילקול וריעותא במנהג אין להשגיח במנהג ואמרינן דאדעתא דהכי לא נהגו ע"ש:
עוד נלפענ"ד לצדד בזה מטעם הפ"מ ושעה"ד גדול כמש"ל דודאי אדעתא דהכי לא קבלו דהנה אף נאמר שנעשה בזה איזה מנהג הנה כ"ז דוקא באותו העת שהיו כל הקהלות משתמשים בקמחים הנ"ל והי' מצוי בכל מקום משא"כ עתה שקהלתנו נשארה לבדה במנהג זה בודאי דא"א לה לעמוד במנהג זה כמש"ל א"כ בודאי דאדעתא דהכי לא קבלו המנהג הנ"ל, הן אמת דלכאורה מבואר מהא דפסחים בהא בבני בישן במ"ש אנן לא אפשר לן ועין ברש"י שם דאף בכה"ג אין לבטל המנהג אכן באמת הנה מבואר בכמה מקומות בש"ע דיש להקל במנהג בהפ"מ ולכבוד שבת ושעה"ד ואף במה שנהגו להחמיר מטעם דיש איזה דעה להחמיר בזה דבכה"ג הו"ל מנהג חמור כמש"ל ועיין ביו"ד בסי' ל"ה בענין חליף ובורדא ובסי' צ"ב בנגד הריקן ובכ"מ, אכן לאחר העיון ראיתי דלק"מ והוא ע"פ מ"ש הש"ך ביו"ד בסי' רי"ד סק"ב לחלק בין ב"מ להא דאם אינו בריא דדוקא בב"מ דמתחלה לא קבלו אותו אדעתי' דהכי משא"כ דאינו בריא דמתחלה לא אסיק אדעתי' שיהי' כך ע"ש ולכן בהא דבני בישן בודאי מתחלה לא אסקי אדעתייהו שיהיו עניים כ"כ שלא לעמוד במנהג ושפיר צריכים התרה משא"כ בשאר מקומות שאנו מתירים מטעם הפ"מ או לכבוד שבת ושא"ד דהוא דבר המצוי שפיר י"ל דגם מתחלה לא קבלו עליהם מנהג זה באופן זה וכמ"ש הש"ך בהא דב"מ, ולפ"ז ה"ה בנ"ד דאף אם נאמר דלא אסקי אדעתייהו אזי שיתחדשו ויתפשטו הקמ"ס בעולם כ"כ מ"מ כיון דסוף סוף נצמח מזה הפסד גדול לעניים והפסד הוא דבר המצוי בכל עת ואדעתא דהכי בודאי לא קבלו אותו א"כ תיתי מהי תיתי עכ"פ במקום הפ"מ שפיר יש להקל וא"צ התרה בזה, וכן למ"ש בדגמ"ר שם לחלק בין ב"מ להא דאינו בריא מטעם דבב"מ חוזר למנהגו ע"ש י"ל דה"ה בנ"ד באמת אם יחזור הדבר לקדמותו ולא יהי' בזה שום הפסד מי הוא אשר ירצה לעבור על המנהג ומסתמא ישתמש בקמחים הנ"ל א"כ בכל כה"ג א"צ התרה:
והנה אכתי יל"ע בזה לפמ"ש הש"ך בסי' רל"ב דבשבועה ונדר אף באונס דשכיח ולא שכיח יש להתיר כמ"ש הרשב"א בסי' תשע"א א"כ אכתי תקשה בהא דבני בישן דהא הו"ל להתיר מטעם דהו"ל אנוסים וכמ"ש אנן לא אפשר, וא"ל דעניות הו"ל שכיח טובא ודמי למ"ש הש"ך שם בשם הרי"ו דהו"ל להתנות דהמעיין בשו"ת הרא"ש כלל ח"י סי' ד' יראה להדיא דבכה"ג הו"ל דין אנוס. והנה הי' אפ"ל דדוקא ביחיד שקבל ע"ע לזמן בכה"ג שפיר הו"ל אנוס וכמ"ש הרא"ש שם משא"כ ברבים שקבלו איזה דבר בהסכמה והוא על זמן מרובה בכה"ג שפיר י"ל דהו"ל שכיח טובא והו"ל להתנות וא"ש הא דבני בישן אכן אכתי צ"ע מהא דסי' רי"ד מהא דאינו בריא דהא בכה"ג בודאי הו"ל אנוס וכמ"ש בסי' רל"ב דבחלה ואף בחלה בנו א"צ שום התרה וא"כ למה יצטרך בכאן להתיר נדרו. שוב מצאתי בנימוקי הריטב"א והובא ג"כ בנמק"י שם שכ' לחלק דדוקא בנשבע ונודר לעשות ואירעו אונס וא"י לעשות בכה"ג דוקא מהני אונס דחלה וחלה בנו ואונס ממון משא"כ בנשבע שלא לעשות ויצטרך לעבור בקום ועשה בכה"ג לא מהני כ"א אונס של סכנות נפשות ע"ש. ועפ"ז א"ש דבהא דבני בישן וכן בהא דסי' רי"ד הו"ל נשבע שלא לעשות לכן לא מהני אונסים הנ"ל כיון דאין בו משום סכנה. ועפ"ז א"ש ג"כ מה שנדחקו הב"ח וט"ז וש"ך בסי' רל"ב שם בהא דאונס ממון מהא דא"ח בסי' תרנ"ו שמחויב ליתן כל ממונו קודם שיעבור דהא מבואר שם דהיינו דוקא בל"ת וא"כ יצטרך לעבור בקום ועשה ודוק. ובהכי א"ש ההיא דנדר בנזיר ד' ל"ב ונמצא שחרב בהמ"ק יע"ש. ולפ"ז ה"ה בנ"ד הי' צריך אונס גמור אכן לפענ"ד דברי הריטב"א הנ"ל אינם מוסכמים דהמעיין בב"י בסי' רכ"ח בדין פותחין בנולד במ"ש בשם הרמב"ן לחלק בין נולד דשכיח ובין אונס דא"צ התרה כלל דדוקא באונס גמור כמו בחלה וחלה בנו דהוא אונס גמור דהוה כמתנה בנדרו משא"כ בהא דנולד דאין שם אונס גמור ע"ש משמע דס"ל דבחלה הו"ל אונס גמור דלא כמ"ש הריטב"א דהו"ל אונס כל דהו יע"ש. ועפ"ז אפ"ל דבהא דבני בישן כמש"ל דעניות דרבים ולזמן מרובה דמי למ"ש הרי"ו שם דהו"ל להתנות ובהא דסי' רי"ד כיון דאין בו שום חולי רק שאינו בריא לכן לא הו"ל אונס גמור ויעו' בשו"ת חוט המשולש סי' מ"ד ח"ד מהתשב"ץ במ"ש דאם נשבע לחבירו לפרוע לזמ"פ והעני פטור כמ"ש הריב"ש אכן בנשבע לפרוע לזמ"פ ובאם לאו אסר ע"ע בשר ויין בכה"ג אמרינן כיון דעניות שכיחי הו"ל להתנות אכן באם אומר הנודר עתה דלא הי' בדעתו בשעת הנדר אלא באופן שיהי' במצבו אבל אם יעני באמת לא קבל עליו נדרו הנה אם הוא מחויב בדבר זה אף בלי השבועה אזי אינו נאמן משא"כ אם עיקר ההתחייבות מצד הנדר והשבועה הנה בכה"ג נאמן אך באופן שיהי' אפשרות לפרש כוונתן כן. עוד כ' לחלק בין שבועה דנשבע על דבר שאינו בידו הו"ל שבועות שוא ואינו לוקה ולכן אף דלא התנה מ"מ כיון שאינו בידו פטור אבל מי שקבל ב"ח בדבר שאינו בידו צריך הפרה וראי' מהא דיהודה, גם בנידון אונסא דשכיח כ' דיש לחלק דבמדיר את עצמו אזי בשכיח טובא אמרינן דודאי לא אסיק אדעתי' דאל"כ בודאי לא הי' נודר ובשכיח ולא שכיח בכה"ג אמרינן דאף אם הי' מסיק אדעתי' הי' נודר ואין לומר דלא הי' נודר בכה"ג כיון שאין הוכחה לזה ולכן אין מתירים לו אף בפתח זה אכן בנדר לאחרים בין שכיח טובא ובין שכיח ולא שכיח אמרינן מדלא אתני איהו אפסיד אנפשי':
ויעו' בשו"ת שמש צדקה סי' כ"ג שכ' דהפ"מ ושו"ת זקן אהרן ומהריט"ץ ומשפט צדק ודרכי נועם וכרם שלמה ושו"ת משאות משפט וזרע אברהם הסכימו כולם דבאומדנא דמוכח הרבה א"צ התרה ואף במקום דהו"ל נולד דלא שכיח והעמיסו כן גם בדעת המהרי"ט (ועי' בד"מ סי' רכ"ח וצ"ע) אכן בפמ"כ כתב לחלק דדוקא בהא דהרא"ש והרשב"א שעיקר חלות השבועה הוא בעת הכניסה לחופה ואזי כבר הי' האונס משא"כ בהא דנולד כיון דהאונס נעשה אחר עיקר חלות השבועה. ובשו"ת מהרח"ש העלה ע"פ דעת מהריב"ל דמה שאמרו דא"צ התרה מיירי דוקא במקום דהוא מלתא דלא אסיק אדעתי' ואולי הוה מסיק אדעתי' בודאי לא הי' נודר ונשבע. ועי' במל"מ בפ"ג מהל' שבועות הל"א:
ועוד נלפענ"ד לצדד בזה ע"פ מ"ש בש"ס כריתות במעשה שעמדו קינין בירושלים וכו' ויע"ש ברש"י במ"ש ואע"פ שהיקל על דבר תורה עת לעשות וכו' והשתמשו בזה כמה אחרונים, ויעו' בשו"ת צ"צ סי' כ"ח מ"ש בזה. והנה כ"ז כתבתי לפי המורגל בפי ההמון שעיקר הדבר נמשך מהעובדא שבא לפני הרה"ג הצ' מהר"י זצ"ל מפה אכן כעת עשיתי גב"ע מהישיש הר' שמואל טארטיקאווסקי מפה והגיד בתו"ע כד"ת איך שדבר עם הרב הר' מלך מפה אודות מה שאינו מרשה להביא קמ"ס לפה והשיב לו בזה"ל שודאי עתה אין שום חשש בזה אלא מה שאינו מרשה להביאו לפה הוא מטעם שיש איזה טובה למעות חטים דפה. אכן בגוף הענין בודאי אין בזה שום בית מיחש אף בפה והנה הרב הנ"ל הי' נכדו של הרה"ק ומילא את מקומו וגם הי' מכיר אותו ומי לנו בקי בטיב צוואתו יותר ממנו ובודאי אם הי' הרה"ק הנ"ל מהאוסרים בודאי לא הי' מרשה להביאו לפה א"ו נראה כמ"ש מתחלה בזה דקים לי' בהאי עובדא הנ"ל דעיקר טעמו הי' בזה מטעם דאז היו הקמחים בחזקת לתותים וכדומה משא"כ עתה בזמה"ז בודאי שאין חשש בזה ואין בזה מנהג כלל רק ההמון טעו בזה וסברי שדבר זה בא להם בתורת מנהג. וכן הגידו לפני כמה אנשים שהמופלג הר' משה אילש חתנו של הר' מלך זה איזה שנים אשר רצה להביא קמ"ס לפה למוכרה על חג הפסח וזה ג"כ ראי' ברורה שלא הי' בזה דין מנהג כלל. ומעתה לפ"ז בודאי לית דין צריך בשש דעכ"פ אין להכביד על עניי הקהלה במנהג כזה וכמש"ל הנה מכל הלין טעמי הי' נלפענ"ד לצדד בזה אך להיות שהוא כעין מלתא חדתי הנה הצעתי דבר זה לפני כבוד יד"נ הרה"ג וכו' מהר"ש שליט"א מווילנא ולפני כבוד יד"נ הרה"ג וכו' מוהרר"צ הירש שליט"א מקאוונא והסכימו לדברי והתרתי להשתמש בפה מהקמ"ס על חג הפסח. ויאכלו עניים וישבעו: