אור ברסלב
הליכות אליהו (קליסינקר) זכור לטוב › סימן ב

הליכות אליהו (קליסינקר)· רבי אליהו קליסניקר

זכור לטוב · סימן ב

סימן א

שאלה בנידון חזקת הרבנות.

הנה מתחלה נציע גופא דעובדא היכי הוה כיהנה הרב המנוח בסוף ימיו כמה שנים לפני פטירתו לסיבת השערורה שנעשה בקהלה כנודע נתרצו רוב בני הקהלה להעבירו לגמרי, אך הרה"ק אדומו"ר מראחמיסטריווקע זצוקלה"ה נכמרו רחמיו עליו והשאיר לו קצת מחיה כדי לכלכל ביתו ונתמנה ע"פ פקודתו רב אחר ולקח הרב החדש סך ארבעי' פריצענט מהכנס' מרח"ש ומסד"ג והרב הישן הנ"ל סך ששים פריצענט וכן בענין הנשיאות לא היה להרב הישן שום יתרון על הרב השני הנ"ל, וכל הגיטין שנסדרו הי' רק בבהכ"נ אחת כדי שלא יצטרכו לילך איש לזולתו, וכ"א ואחד הי' מקבל רח"ש ושלח להשני כפי חלקו הנ"ל וככה נהגו כל ימי חיי הרב הישן, ולאח"פ התחיל הרב השני לקבל חלק בכל ההכנסות סך חמשים פריצענט והכל הי' ברצון כל הקהלה ודעת אדומו"ר זצוקללה"ה וגם ברצון היורשים של הרב המנוח הנ"ל ואח"כ לאחר כמה שני' נתקבל הרב השני הנ"ל לאיזה ק"ק אחר' ונתקבל בקהלה איזה רב אחר והיה לו כתב מכל בני הקהלה על סך חמשים פריצענט כפי שקיבל הרב השני הנ"ל, והנה אחר איזה שנים עזב גם הרב הנ"ל את משמרתו ונתקבל שמה רב אחר עפ"י פקודת אדומו"ר זצ"ל וברצון כל הקהלה ובפירוש נדבר בפני אדומו"ר כפי שאין השכירות מספיק לו יתנו לו ג"כ חלק מן ההכנסה מרח"ש וסד"ג והנה תיכף בעת בואו לשם בימים הראשונים נצרך לסדר ג"פ ועדיין לא היה הזמן מספיק לו לחקור איך ומה התנהגו הרבנים בקהלה עד עתה וסידר את הג"פ ונתנו לו כפי ערך עשרים פריצענט ואחר כך כשנתיישב בקהלה וראה שאין מספיק לו לא רצה לסד"ג ולסד"ק ונתפשר עם יורשי חזקת הרבנות לקבל סך ארבעים פריצענט מסד"ג וסך שלשים פריצענט מסד"ק וזה חוץ ממה שהיה לו שכ"ט בעד הסד"ק מטעם שהבע"ב היו יודעים שאין לו כ"א סך מעט מרח"ש וכן התנהג הענין זה ערך שמונה שנים ברצון כל הקהלה ובידיעת אדומו"ר זצ"ל ומשאר ההכנסות כגון ממכ"ח וכן מהכשר הרחיים והקלפות לא הי' להם שום חלק הן אצל הרבנים שקדמו לפניו והן אצלו:

תשובה

מתחלה נדבר מנידון עיקר חזקת הרבנות

א) הנה המעיין בי"ד ברמ"א בסי' רמ"ה מבואר בשם מהרי"ו ומהרא"י דאין ברבנות שום איסור השגת גבול, אמנם הש"ך שם כתב דכ"ז דוקא במה שאין היתר ברור ע"פ ד"ת כמו בקבלת רח"ש ומסה"ג כמ"ש מהרי"א דע"ז אנו בושים משא"כ בדבר שמותר עפ"י ד"ת בודאי דיש בזה משום איסור הסגת גבול, הן אמת דלכאורה המעיין בשו"ת מהרי"ו וגם מסתימת דברי מהרא"י משמע דדינו של הרב הב' כמו רב הא' בכל דבר וכמ"ש ברמ"א שם דמותר להחזיק רבנות בכל דבר ואם כמ"ש הש"ך עכ"פ הו"ל לבאר דכ"ז דוקא באיזה הכנסה שיש בזה איזה חששא עפ"י ד"ת משא"כ בדבר שמותר עפ"י דין כמו מכתיבות שטרות ושכר ההשלשות וכדומה בודאי דאסור לו לקפח פרנסתו ועוד יל"ע במ"ש הש"ך עוד שם דמצד המנהג יש למחות אף בהסגת גבול בש"ג ושכר סד"ק יע"ש, והנה באמת המעיין במהרי"ו שם יראה להדיא דמהר"י מילין התיר לו לעשות מעשה בזה ומי לנו בקי בכל טיב המנהגים כמו מהרי"ל ומהרי"ו ואיך כתב הש"ך בפשיטות דיש למחות בזה מצד המנהג, אמנם י"ל דקושיא חדא מתורצת בחברתה והיינו דבימיהם לא היה לרב שום הספקה כ"א מסדגו"ק ולכן לא היה בזה שום איסור השגת גבול ואף מצד המנהג לא היה בזה שום חשש משא"כ עתה שבודאי יש להרבנים כמה דברים אשר יש להם היתר ברור ע"פ דין שפיר כתב הש"ך לחלק בזה ואשר ע"כ מזה נתחדש ג"כ המנהג שכתב הש"ך הנ"ל כיון דיש בזה קיפוח פרנסה בצד מה מאיזה דברים שפיר חששו דשמא הרב החדש לא יבוא ליזהר בזה ולכן אף אם עומד ומתנה ומקבל עליו שלא לקפח פרנסתו בכל הדברים שיש להם היתר ברור עפ"י ד"ת מ"מ נהגו למחות בידו מטעם דשמא לא יקיים אח"כ, ויהי' איך שיהי' עכ"פ מבואר מזה דבחזקת הרבנו' יש בזה ב' עניני', א' במה שהתירו ברור ע"פ דין הנה בזה אסור להסיג גבולו אף מעיקר הדין ובנידון ההכנסות שיש בהם איזה חששות קצת ע"פ ד"ת עכ"פ מצד המנהג אסור והנה בשו"ת ח"ס סי' ר"ל יצא לחלק דכ"ז דוקא בימיהם שהת"ח שבעיר היה מנהיג בני עירו משא"כ עתה שמקבלים רב ממקום אחר וקוצבים לו שכירות כפועל בודאי דאסור לאחר להסיג גבולו דגרע מיורד לאומנות חבירו דהאומנות הוא הפקר משא"כ בנ"ד כבר זכה הרב המוחזק בכל רוחא דאתי בגבולו יע"ש, ולפענ"ד צ"ע חדא דהנה המעיין במהרי"ו שם אף שמתחלה כתב לצדד מטעם שהקהל לא ביררו להם שום אחד מהם מ"מ אח"כ כשהביא דברי הא"ז כתב להדיא דאין לחלק בין קבלו עליהם את הא' ובין לא קבלו אלא בכ"ע לא מצי מעכב ע"ש וכ"נ להדיא ממ"ש שם ולי' התיר מהר"י מילין להושיב ישיבה וכו' אע"פ שהי' מהר"ז כ"ץ ז"ל שם כמה ימים ושנים קודם שבאתי לשם עכ"ל משמע להדיא דגם מהר"ז הנ"ל לא הי' מעיר הנ"ל אלא שנתקבל לשם מאיזה קהלה ואפ"ה התיר מהרי"ל למהרי"ו להנהיג שם ישיבה אח"כ:

ועוד דגם בגוף הטעם שכתב דגרע מיורד לאומנות חברו יל"ע טובא דהא מבואר בש"ס (ב"ב ד' כ"א ע"ב) דאפילו רב הונא מודה בזה דאין בכי האי גוונא משום יורד לאומנות חבירו מטעם קנאת סופרים, וא"ל דנ"ד גרע מיורד לאומנות חבירו מטעם דכבר זכה ודמי להא דדגים דיהבו סייארא וכמאן דמטי לידו דמי דהנה המעיין בש"ע כאן במ"ש כדי שיבואו התינוקות שאצל זה לזה הרי להדיא דאף במה שכבר זכה זה מותר לאחר להסיג גבולו, הן אמת דלפ"ז יל"ע ג"כ על מ"ש הרמ"א בשם התה"ד במ"ש לצדד דאף שמקפח פרנסת הרב הא' בשכר סד"ק וסד"ג וכדומה מ"מ כיון שאין בזה היתר ברור עפ"י ד"ת שרי ומשמע דבמה שיש היתר ברור אסור וכ"כ באמת הש"ך שם ולפי מ"ש לעיל מדברי הש"ס בודאי צ"ע דאף במה שיש היתר ברור הו"ל להתיר מטעם קנאת סופרים, וא"ל דס"ל דנ"ד גרע מהא דיורד לאומנות מטעם דכבר זכה בזה ודמי להא דדגים וע"כ דמיירי בשנתקבל להדיא וקצבו לו שכרו מזה ודלא כמ"ש הח"ס בדבריו מ"מ אכתי צ"ע דהא הרמ"א העתיק דבריו על דברי המחבר ובמחבר מיירי להדיא אף בכה"ג שכבר זכה בהתלמידים ואפ"ה כתב דאין בזה איסור, הן אמת דגם גוף דברי המחבר צ"מ לכאורה דהא מבואר בחו"מ ס"ס רל"ז דאסור למלמד להשכיר א"ע לבע"ה שיש לו מלמד אחר אם לא שיאמר לו בע"ה שאין רצונו לעכב המלמד שלו הרי דיש גם במלמד איסור קיפוח פרנסה ואיך כתב כאן בפשיטות דמותר לעשות שיבואו התלמידים של האחר אצלו, ועפ"ז יל"ע גם במ"ש בעל תה"ד לצדד מטעם דשכר סד"ק וגיטין אין לו היתר ברור ולכן אין שייך בזה קיפוח פרנסה דהא גם שכר לימוד ג"כ אין לו היתר ברור ואפ"ה כתבו התוס' שם בשם הר"י והועתק בש"ע חו"מ ס"ס רל"ז דאסור לאחר להסיג גבולו, אמנם לאחר העיון נלפע"ד לתרץ הכל והוא דהא באמת לא נמצא בש"ס שום חילוק בין ת"ת לשאר אומנות כ"א בענין יורד לאומנות חבירו דבשאר אומנות אסור לדעת ר"ה אפילו בבר מתא ולדעת רב הונא בר"י עכ"פ בבר מתא אחריתי אסור וע"ז אמרינן דבת"ת אפילו לר"ה שרי משא"כ היכי דגרע מיורד לאומנות כמו בהא דדגים וכדומה בכ"ד דהו"ל כמאן דמטי לידו או בנידון עני המהפך בחררה ובא אחר ונוטלה בזה לא שמענו שום חילוק בין ת"ת לשאר אומנות, ועפ"ז אתי ספיר דמ"ש בי"ד סי' רמ"ה כדי שיבואו התלמידים ר"ל שיבואו מעצמם והיינו שלא יתרצו במלמד הא' [וה"ה אף אם המלמד השני בא אצל הבע"ה רק באופן שכבר שמע מהבע"ה שאינו חפץ בהראשון] דבכה"ג שוב אין בו שום איסור עני המהפך כמ"ש בחו"מ בסי' רל"ז וגם בודאי ל"ד להא דדגים הנ"ל וממילא אין בזה כ"א מטעם יורד לאומנות בזה שפיר כתבו דשרי כמ"ש בש"ס הנ"ל משא"כ בהא דס"ס רל"ז דמיירי באיסור עני המהפך בזה שפיר כתבו דאף במלמד שייך איסור זה, ועי' בב"י בחו"מ סי' של"ג במה שכתב בשם שו"ת הרא"ש במי ששכר מלמד לשנה אף שמצא טוב ממנו אינו יכול להוציאו ממנו ונראה דאף הבע"ה אין רשות בידו לדחות את המלמד הראשון וע"כ צ"ל דבס"ס רל"ז מיירי אף אחר שכלה זמנו אלא שבסתמא אמרינן שבודאי היה המלמד הא' נשאר אצלו ולכן אף בכה"ג אסור למלמד השני להשתדל אצלו אם לא היכא שהבע"ה אמר מעצמו שאינו חפץ בו ובכי האי גוונא מהני עכ"פ אמירתו משא"כ בהא דשו"ת הרא"ש דמיירי בתוך זמנו:

ועפ"ז אתי שפיר ג"כ מה שצ"ע לכאורה על הא דהרא"ש מהא דאמרינן בש"ס ב"ב שם והועתק בש"ע יו"ד סי' רמ"ה סעי' ח"י דאם בא מלמד אחר טוב ממנו מסלקין הא' הרי דמותר להוציאו, אמנם למ"ש א"ש דהרא"ש מיירי בקצב לו זמן לשנה ולכן בתוך זמנו א"א לסלקו משא"כ הש"ס שם י"ל דמיירי בלא קבלוהו לזמן רק שיתנו לו שכרו כך וכך לכל שבוע או לכל יום ויום וכיון שכן כל יומא ויומא הו"ל מטי זמנו ושוב אין בו כ"א מטעם עני המהפך ובכה"ג שוב אין שום איסור על הבע"ה להוציאו ממנו כמ"ש בסי' רל"ז הנ"ל, ויעו' בשו"ת רש"ל סי' ל"ו שכתב מתחלה לפרש הא דס"ס רל"ז דמיירי בשכרו לימים או בקבלנות משא"כ בשכרו לזמן קצוב וכלה זמנו שוב אין בו משום מהפך בחררה ואח"כ כתב דברי ההג"ה בפח"ה דמיירי אף בכלה זמנו ותירץ דמיירי במלמד שנשכר לאיזה ישוב (כמו כפר קטן) דודאי דעתו אזמן הרבה משא"כ בעיר ע"ש [וצ"ע לפ"ז מהא ט דסעי' ח"י הנ"ל]:

ומעתה נבוא לדברי הרמ"א דהנה אמ"ש הרמ"א דין זה על דברי המחבר משמע דה"ה והוא הטעם דלכן מותר להרב השני להנהיג רבנות באתרא דחבריה מטעם הש"ס דקנאת סופרים וכו' ולפי טעם זה בודאי דאין לחלק בין דבר שיש לו היתר ברור ובין אין לו ובכל גוונא מותר, והנה באמת בתה"ד כתב לחלק בזה וכן הביאו דבריו האחרונים יעו' בד"מ וש"ך כאן אמנה למ"ש א"ש דכ"כ דגם במלמדים אין להתיר אלא הא דיורד לאומנתו משא"כ במה דגרע מינה כמו בהא דדגים וכדומה דכמאן דמטי לידו דמי אף במלמדים אסור, ע"כ י"ל דבנידון הרבנים יש בזה ב' דינים א' הרוח שלא קצבו עמו בשכרו כגון שכר ההשלשות וכתבים וכדומה דודאי ד"ז דמי רק ליורד לאומנות חבירו דכ"א יכול לומר אני עושה בתוך שלי ובזה שפיר יש להתיר מטעם קנאת סופרים ואפילו בשכר שיש לו היתר ברור עפ"י דין ואפילו בבר מתא אחריתא אמנם במה שקצבו לו כגון שכר סד"ק וגיטין וכדומה בזה ודאי י"ל דגרע מהא דיורד לאומנות חבירו דכמאן דמטי לידו דמי ולכן בכל כה"ג בודאי דאין היתר מטעם קנאת סופרים ולכן שפיר הוצרך הרב התה"ד לצדד בזה מטעם דבלא"ה אין בזה היתר ברור עפ"י דין ובמלמדים ע"כ צ"ל דשכר שימור או שכר בטלה מקרי דבר שיש לו היתר ברור, ולפ"ז אם הרב השני מסיג גבולו בשכירות שקבצו לו בכל שבוע י"ל דדינו כמו במלמד אמנם מלשון הרמ"א שכתב שהקהל קבלו עליהם לרב ונוטל פרס מהם ע"ז אפ"ה יכול הב' וכו' משמע דאפילו בשכירות שקצבו לו מותר להסיג גבולו וכן נראה ממ"ש הש"ך בשם בעל תה"ד מחמת הפרס שתפול לכיס המנהיגי' ומגיטין וכו ע"ש משמע מזה דהרב היה נוטל פרס קבוע אלא שהמנהיגים קצבו את שכרו הנ"ל משכר שקבלו בעד סד"ק וגיטין וכדומה ואפ"ה כתב דאין בזה משום הסגת גבול וע"כ צ"ל דס"ל להתה"ד ורמ"א דנ"ד גרע מהא דשכר לימוד וכ"ז דלא כמ"ש בח"ס הנ"ל דמיירי ברב שלא קבלוהו עליהם דהרי דברי הרמ"א ברור מללו דמיירי בקצבו לו שכרו, ומ"ש עוד לצדד שם דאולי הקהלות פעלי און במה שהטילו השכר על היחידים אבל הרב מותר לקבל שכרו מהם בהיתר ברור י"ל כיון דסוף סוף הא מה שמקבל מהס"ג וק' אין לו היתר ברור ובודאי אם היו מוצאים הבע"ב מי שיסדר קדושין וגיטין בחנם בודאי לא היו צריכים להשגיח במה שהמנהיגים קצבו עם הרב ליטול שכרו מזה כיון שלא עשו כפי הדין א"כ ה"ה אף אם ירצו ליתן הסד"ק והגיטין לרב אחר י"ל דאין שייך איסור הסגת גבול בזה כיון דהם עשו שלא עפ"י דין ועד"ז אנו בושים, ואף דהרב הנ"ל יהיה לו איזה טענה נגד המנהיגים מ"מ מה לו להרב השני בזה ומה שנראה מדבריו דמטעם שעוקר דירתו ובא לדור עמהם מותר לקבל שכרו מהקהל לפענ"ד צ"ע דא"כ למה טרחו כל הפוסקים בהיתר שכר ההספקה של הרבנים וחתרו בזה כמה צדדים ולא הזכיר שום אחד דבר זה דאם קבלו אותו ממק"א יש בזה היתר ברור ומה גם עתה דע"פ הרוב מקבלים רק ממק"א ועפ"ז היה להם לתרץ כמה מקומות בש"ס שנראה שהיו מקבלים שכר א"ו דאין לחלק דסוף סוף לדעת הרמב"ם וסיעתו אסור לקבל שכר:

ויהיה איך שיהיה הנה מפשטות דברי הרמ"א נראה להדיא דאין שום איסור בהסגת גבול בסד"ק וגיטין ומותר לכל רב להנהיג רבנות בכ"ד ואף למ"ש הש"ך דבמה שיש היתר ברור שייך הסגת גבול כ"כ דהיינו דוקא אם קצבו לו הדברים הנ"ל בשכרו דאז גרע מיורד לאומנות משא"כ באם לא קצבו לו הדברים בשכרו בודאי דאין בזה כ"א משום יורד לאומנות ובזה הדין מבואר בש"ס דמחמת קנאת סופרים אין איסור מטעם יורד לאומנות חבירו ואף למ"ש הח"ס הנ"ל הנה מלבד שגוף דבריו צ"ע למעשה כמש"ל מ"מ בנ"ד גם הוא יודה דהא עיקר טעמו מטעם שעוקר דירתו והנה כ"ז ברב שנתקבל ממק"א משא"כ ברב שמתמנה אחר אביו הנה כיון שהוא מאותו העיר בודאי דהיינו ממש נידון שכ' הרמ"א, , וא"ל כיון שלאביו הי' אסור לשום אדם להסיג גבולו ה"ה לבנו ז"א דהנה מדברי הת"כ והספרי נראה דהבן יש לו רק דין קדימה לאחר כשראוי לכך א"כ דיו להיות כאחר וכיון שאם היו ממנים איזה חכם מאותו העיר היה מותר לאחר להסיג גבולו א"כ הבן הנ"ל ודאי דלא עדיף מהשני בזה, שוב עיינתי בח"ס חו"מ ומבואר שם דאף בבן המתמנה תחת אביו ג"כ שייך דין זה ומ"מ צ"ע בזה מטעם שכתבתי ועיין שם עוד בסי' כ"א ועוד בכמה תשובות והנה מדבריו שם נראה באמת דאף ברב שאינו עוקר דירתו ובא ממק"א ג"כ אסור להסיג גבולו כמ"ש שם ולפעמים מקבלים רב ממק"א ע"ש ולפ"ז בודאי אין לחלק בזה וגם בבנו אסור, אמנם לפ"ז בודאי דדבריו צע"ג דא"כ לפ"ז יהיה עיקר החילוק בזה מטעם שעתה מקבלים אותו וברמ"א מבואר להדיא דמיירי גם כן ברב שקבלו אותו וקצבו לו שכרו ועוד דכ"ז אם היה הבן מתמנה אחר האב ואחר כך בא האחר להסיג גבולו מה שאין כן בנ"ד שזה כמה שנים אשר נפטר הרב ולא היה מי שימלא מקומו ונתמנו כמה רבנים ואחר כך בא הוא לירש חזקתו בודאי דלית דין צריך בשם דאין בזה שום הסגת גבול דאדרבה אם יבוא הוא לקחת ממה שהחזיקו שאר הרבנים כיון שהמה כבר עקרו דירתם וקצבו להם שכרם מזה יהיה בזה חשש הס"ג לפי שיטה זו, ואף למ"ש הש"ך דמצד המנהג יש למחות בודאי יודה בנ"ד חדא דכ"ז באם הרב עדיין בתיים משא"כ בנ"ד דבודאי בכל כה"ג הו"ל מלתא דלא שכיחא ובדבר דלא שכיח לא שייך מנהג כמ"ש הש"ך בכ"מ ועוד דכ"ז ברב שהוא בא להסיג גבול משא"כ בנ"ד שהמה המוחזקים והוא בא להוציא מידם מכח חזקתו מאבותיו:

ב) ועוד דכ"ז כתבנו רק לפי המורגל בפי העולם דיש דין חזקת חזקה ברבנות וכמו שנראה באמת מפשטות דברי הרמ"א ביו"ד בסי' רמ"ה שם אמנם כבר נודע דעת הג' מהרשד"ם בסי' פ"ה ודעת הרמ"ע דאין שום חזקה בכתר הרבנות והובא דבריהם במ"א באו"ח סי' נ"ג דברב ומרביץ תורה אין לו דין ירושה והרשות ביד הציבור למנות מי שירצו, והנה מדברי המ"א שם נראה דאין בזה שום מחלוקת ודבריו צ"ע שלא הביא כלל דברי הרמ"א בי"ד כי' רמ"ה דמדבריו נראה להדיא דגם ברבנות בנו קודם, שוב ראיתי בשו"ת חתם סופר באו"ח סי' י"ב שהסכים ג"כ לדעת מהרשד"ם הנ"ל ורצה להעמיס כן ברמ"א דמ"ש בנו קודם היינו בשאר שררות ודבריו צ"ע למעיין בפשטות דברי הרמ"א, ועוד דהנה הרמ"א העתיק דבריו מדברי הריב"ש והמעיין בריב"ש שם יראה להדיא דפשיטא ליה דגם ברבנים שייך הא דהבן קודם כמ"ש שם להדיא מדברי הספרי והרמב"ם, גם במה שנסתייע לזה מדברי הרשב"א במ"ש לתלות מינוי הבן בש"ץ בתר המנהג דבריו צריך עיון דהא סיים על זה מדברי הספרי דבנו קודם הרי דמעיקר הדין הוא, ומ"ש שם לתרץ דבאמת במינוי מלך וכדומה יש לבן דין קדימה אף מעיקר הדין משא"כ בש"ץ אינו רק ממנהגא הנה מפשטות דברי הרשב"א משמע להדיא דגם ש"ץ אשיב מכלל המינוין ובנו קודם, ובגוף קושייתו בזה נלפענ"ד דהנה המעיין ברמ"א סי' רמ"ה במה שהעתיק דברי הכל בו דאם יש מנהג לקבל הרב על זמן קצוב או שמנהג בעיר לבחור במי שירצו (ור"ל שלאח"פ הרב אין מקבלים בנו אחריו כ"א במי שירצ') הרשות בידם הרי דאף בחיו דודאי הוא מעיקר הדין דאסור להורידו מ"מ כתבו דתלוי במנהגא והטעם בזה כיון דהמנהג כן הו"ל כאלו התנו עמו על זה וזה הוא ג"כ כוונת הרשב"א בפשיטות במ"ש מתחלה דתלוי במנהג אמנם כיון דשם במקום שנשאל הי' ממנים הבן אחר האב וא"כ כיון שאין בזה שום מנהג ממילא שוב הדר דינא למ"ש בספרי הנ"ל דיש לבן דין קדימה גם מעיקר הדין, גם במ"ש להקשות מהא דהוצרך בש"ס לרבות בכה"ג דבנו קודם והא בספרי יליף לכל המינוין מהא דבקרב כל ישראל וכן מהא דאמרינן שם דבכהן משוח מלחמה אין בנו קודם ומדוע יגרע מכל המינוין, לפענ"ד אפ"ל דלכן הוצרך קרא בכה"ג דאי לא"ה ה"א דכה"ג שצריך לכנוס לפני ולפנים ולכפר בעד כל קהל ישראל י"ל דצריך לזה צדיק וחסיד שבדור ולכן אף שבנו ממלא מקום אבותיו מ"מ אם יש איזה צדיק וחסיד בכהונה יהיה מוקדם לו מטעם שהכ"ג צריך להיות צדיק וחסיד היותר גדול שבדור ולכן שפיר הוצרך קרא לרבות דאף בכהן גדול בנו קם תחתיו, ואפשר דמטעם זה נתמעט גם כן בכהן המשוח דאין בנו קם תחתיו מטעם שהוא יוצא עמהם למלחמה ובשעת ההכנה בודאי צריך זכות גדול ולכן אם ימצא צדיק וחסיד גדול ממנו בדור אין מעמידים בנו תחתיו:

עוד נלפענ"ד לתרץ ע"פ דברי הש"ס (בקידושין ד' כ"ג) דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו וא"כ י"ל דהא עיקר דרשת הספרי מהא דבקרב כל ישראל לרבות כל המינוים שבישראל וכו' וא"כ כ"ז דוקא במלך וכדומה מן השררות שהמה שלוחי דידן משא"כ בכה"ג וכדומה שהמה שלוחי דרחמנא אינם בכלל זה וע' בש"ס (נדרים ד' ל"ה) דשם הוא בעיא דלא איפשטא, אמנם בתוס' ור"ן שם כתבו דכבר נפשטא האיבעיא מהא דקידושין ויעו' בנמק"י שם במ"ש בשם הריטב"א דשם עיקר האיבעיא אם המה גם כן שלוחי דידן ולפ"ז אתי שפיר אף אם נאמר דבאמת לא נפשטא האיבעיא הנ"ל מ"מ סוף סוף ל"ד להא דהספרי הנ"ל מטעם דבכהנים עכ"פ יש בהם חלק לשמים ול"ד לשאר מינוים, ואכתי יל"ע בזה ממ"ש הרמב"ם בפ"ד מהל' כלי המקדש הל"כ דמהא דמקרב כל ישראל ילפינן לכל השררות ומפשטות דבריו משמע לכאורה דבאמת גם לכה"ג ילפינן מהאי קרא אכן באמת המעיין בת"כ יראה דמפיק ליה לכה"ג מהא דלכהן תחת אביו, ועוד דהנה המעיין בש"ס (כריתות ד' ה' ובהוריות ד' י"א) יראה להדיא דבאמת יש חילוק בין מלך לכה"ג דבכה"ג בן המתמנה תחת אביו צריך משיחה וכל דשלא נמשח לאו כה"ג הוא ובן מל א"צ משיחה מטעם דהוה ירושה יע"ש וכ"כ הר"מ בפ"א מהל' כה"מ הלכה ז' וי"א ובסוף פ"א מהל"מ, ועוד נלפע"ד דבלא"ה אין לבנות יסוד ממה שהוצרך קרא אחרינא לכה"ג דהמעיין בת"כ פ' אחרי יליף לה מהא דלכהן תחת אביו וכן הביא רש"י ביומא מהא דלכהן ובת"כ פ' צו יליף ליה ג"כ מהא דהמשיח תחתיו מבניו דבניו קודם וכן העתיק הרשב"א בתשובה סי' שי"ן דרשה זו, ויעו' ברמב"ם בפ"א מכה"מ הל"ז הביא ג"כ מהאי קרא דלכן צריך משיחה יע"ש, ועי' בביאור עזרת כהנים בת"כ פ' צו שכתב דמרש"י נראה דלא היה גורס דרשה זו מדהביא דרשה דפ' אחרי מלכהן ולפענ"ד דבריו צ"ע דהמעיין בש"ס כריתות והוריות שם יראה להדיא דבש"ס ג"כ תפסו לדרשה זו יע"ש וכמ"ש הרשב"א הנ"ל ויעו' בהגמי"י בפ"א מהל' מלכים הביא ג"כ מדברי הת"כ מהא דבנים לא היה להם הא אם הי' להם בנים הם קודמים אף שלא היו שקולים כאליעזר יע"ש, הרי דבת"כ עצמו נמצאו כמה דרשות ע"ז ואף שודאי די באחד א"ו צ"ל דתנאי היא מר מפיק ליה מהכא ומר מפיק ליה מהכא:

וא"כ י"ל ג"כ בנ"ד דבאמת למ"ש בספרי דמהא דבקרב כל ישראל נלמד לכל השררות באמת א"צ שום קרא לכה"ג ומה שדרשו בת"כ היינו אף למאן דלא ס"ל הך דרשא דבקרב כל ישראל ועפ"ז א"ש ג"כ דברי הרמב"ם הנ"ל שהעתיק הא דבקרב כל ישראל גם לכה"ג, ואכתי יל"ע במה שפסק הרמב"ם דמהא דבקרב כל ישראל נילף לכל השררות כמ"ש בספרי דהנה המעיין בש"ס (כריתות והוריות) הנ"ל יראה דהאי קרא נצרך ללמד ממנו דבאם יש איזה מחלוקת שוב אינו ירושה וצריך משיחה א"כ מנ"ל למילף מינה שוב הא דכל השררות (ומשמע בש"ס דדרשה גמורה הוא מדמושחין אותו בכה"ג בשמן המשחה ע"ש) ועוד יל"ע בזה דהנה מדברי הש"ס שם נראה דעכ"פ היכא דיש מחלוקת שוב אינו ירושה אף במלך ואיך סתמו הרמב"ם והרמ"א וכתבו בסתם דהוה ירושה בשאר שררות ועכ"פ הו"ל לחלק דאם יש איזה מחלוקת אין בזה דין ירושה וצריך מינוי מחדש ויעו' בר"מ שם במ"ש דמושחק אותו כדי לסלק המחלוקת ולהודיע לכל שזהו מלך לבדו משמע קצת דאף בכה"ג באמת הו"ל ירושה ועיקר המשיחה אינו כ"א לסלק המחלוקת וצ"ע כעת:

וראיתי בחתם סופר שם בסי' י"ב שכתב בסוף דמצא ראיה ברורה לדברי הרשד"ם ורמ"ע ממד"ר פ' פנחס שמשה היה סבור שירשו בניו גדולתו וע"כ שהיה ראויים לזה ממ"ש בתפלתו איש אשר יצא וכו' ואפ"ה השיב לו הקב"ה שיהושע יהיה אחריו וא"כ מזה מוכח להדיא שבמינוי התורה אין נוהג דין ירושה ומה מאוד נפלאתי על דבריו דהמעיין ברבה שם מבואר להדיא שאמר לו הקב"ה בניך ישבו ולא עסקו בתורה הרי דבאמת לא היה ממלאים מקומו, וגם בלא"ה דבריו צ"ע דהא גבי משה בודאי היה ג"כ מינוי מלכות כמ"ש ויהי בישורון מלך ובפרט בעת כניסתם לארץ שהיה צריך ללחום בעדם עם מלכי הארץ ולהנחיל אותם שזה בודאי ענין מלוכה וא"כ אף לפמ"ש הרמ"ע והרשד"ם הנ"ל בודאי היה לבניו לירש גדולתו כמ"ש גבי בני הלל, ומה שהקשה החתם סופר דא"כ דבניו לא היו ראוים לכך איך יסתור א"ע בתפלתו שבקש איש אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יכול להלוך נגד רוחו של כ"א כמבואר במדרש הנה באמת לכאורה דבר זה צ"ע, אמנם שוב ראיתי דהך דרשה ליתא במדרש רק בספרי ובאמת בספרי שם לא נזכר שם מהך דמשה רצה שירשו בניו אחריו וא"כ י"ל דבאמת מאן דס"ל הך לא ס"ל הך, אמנם אכתי צ"ע דרש"י העתיק שם ב' הדרשות הנ"ל ולכאורה הם דברים סותרים ואפ"ל דס"ל לרש"י כמ"ש במג"ע (הובא בילקוט ראובני שם) דמשה רצה שיהי' ב' מנהגים לדור, א' לתורה, והב' יהיה מלך, ועפ"ז א"ש דבמנהיג המלוכה בודאי דרש דרש משה שירשו בניו אחריו גדולתו ובכתר התורה בקש באמת שיהיה איש אשר ראוי להלוך נגד רוחו של כ"א ושיהיה בו כל המדות הנ"ל:

מעתה נשוב לגוף דברי הרמ"ע והרשד"ם במ"ש להסתייע דבכתר תורה אין לבנים דין ירושה מהא דאמרינן בגמ' (יומא ע"ב) דכתר תורה הוא הפקר לכל, ולפענ"ד אין זה הכרח די"ל דכוונת הש"ס בזה דהכתר כהונה ומלכות אין אדם יכול לזכות בו כ"א בירושה משא"כ בכתר תורה יכול כל אדם לזכות ואף אם לא יהיה נשיא או רב בקהלה מ"מ בודאי אם הוא ת"ח בודאי מחוייבים לכבדו ולהדרו בכ"ד ואטו ר"ע שלא הי' נשיא לא היה מוכתר בכתר התורה והרי מבואר בכמה מקומות בש"ס מגדולתו כמ"ש אתה עקיבא ששמך יוצא מסוף העולם וכו', וכן אנשי דרום מכירים את ר"ע וכו' וכן בכל חכמי ישראל כמבואר והרבה מהם היו אב"ד והיו להם ישיבות עם הרבה תלמידים כמ"ש בר"ע שהיה לו כ"ד אלף תלמידים ואין לך כתר תורה גדול מזה, שוב ראיתי בפי' הרע"ב (בפ"ד דאבות משנה י"ג) שפי' להדיא כמ"ש דכתר תורה היינו מ"ש בתורה והדרת פני זקן וא"כ אין ראיה מזה כלל למ"ש הם ושפיר י"ל דבאמת גם בכתר תורה יש לבנים דין ירושה ועיקר החילוק בזה דבכהונה ומלכות אין שום אחר יכול לזכות בהם כלל משא"כ בכתר התורה עכ"פ גם אחר יכול לזכות בו לענין הידור ושא"ד, ועוד דגם הנשיא הי' מחויב לנהוג בהם כבוד כמ"ש בש"ס דמש"ה העבירו לר"ג מנשיאותו מטעם שלא נהג כבוד בר' יהושע והוצרך לפייסו (יעו' בברכות שם) שוב ראיתי בחתם סופר שם סי' י"ג שהרגיש בזה שדברי הרמ"א הם שלא כדעת הרשד"ם והרמ"ע הנ"ל וכתב דיש לחלק בזה דבזמן הש"ס לא היה הנשיא כ"א מינוי קדושה ולכן לא היה הבן יורש גדולתו משא"כ עתה שמשועבד לקהל לעשות צרכיהם וכיון דפתוך בי' ג"כ שאר שררות לכן יש בזה דין ירושה כמו בבני הלל דלא גרע מש"ץ ע"ש, והנה גם בזה דבריו צ"ע חדא מ"ש דלא גרע מש"ץ משמע דבש"ץ יש בו דין ירושה והוא עצמו בתשובה הקודמת נסתייע מדברי הרשב"א דבאמת גם בש"ץ אין בו דין ירושה, גם במ"ש דבזמן הש"ס לא הוי הנשיא כ"א מינוי קדושה יל"ע ממ"ש בהוריות י"א מה אני בשעיר משמע דהיה בזה דין שררה ואף לפי מה שתירץ שם דהתם שבט והכא מחוקק הא פי' רש"י (בסנהדרין דף ה') דמחוקק היינו שררה מועטת ואף למ"ש רש"י בהוריות שם לפרש מחוקק חכם ע"כ ר"ל דעיקר שררתו מצד החכמה דא"ל שאין בזה שום שררה דא"כ למה השיב לו צרתך בבבל הול"ל שאין בו דין שררה א"ו כמ"ש דבאמת הו"ל שררה וכדמוכח מפשטה דלישנא דהרי צרתך משמע דהוא ג"כ שר אלא שיש לו צרה בבבל, ועוד דהמעיין בפרק תפלת השחר במ"ש ר"י לר"ג אוי לדור שאתה מנהיגם משמע להדיא דגם בימיהם היה להנשיא שאר התמנות כגון להשגיח על חכמי הדור ולהספיק להם צרכיהם, ועוד דהנה לפמ"ש שם בתשובה י"ב מהא דבני משרע"ה וא"כ בודאי שם היה פתוך בי' מלכות ואפ"ה לא ירשו בניו אחריו, ומ"מ עדיין יל"ע ממ"ש בכתובות ק"ג דאף שרבי מינה את בנו לנשיא מ"מ מינה לראש הישיבה את ר"ח במקומו הרי דלענין הנהגת הישיבה שיש בזה חשש ביטול תורה לא ירשו בניו את חזקתו והיינו כדברי הרמ"ע ורשד"ם הנ"ל ועי' בסוף הוריות (דף י"ג ע"ב) דגם בימי רשב"ג היה ר"מ חכם ור"ל אב"ד ועי' במהרש"א כתובות שם במה שפי' דחכם היינו ראש ישיבה, והנה היה אפשר לומר דבאמת מינוי זה לא היה שייך לנשיאות אמנם באמת גם שם נראה דר"מ היה מופלא בחכמה מרשב"ג וא"כ אפ"ל שגם שם נתמנה ר"מ אחרי אביו של רשב"ג מטעם הנ"ל, ועפ"ז אפ"ל דמ"ש הרמ"א דברב יש לו דין חזקה היינו ברב שאינו תופס ישיבה או אף ברב התופס ישיבה אלא שיש בבנו חכמה וראוי להנהיג את הישיבה הנ"ל באופן היותר נאות בזה שפיר אמרינן דיש בו דין חזקה ואף שיש חכם אחר שהוא מופלא יותר ממנו מ"מ כיון שגם הוא יש בו די להנהיג בני ישיבתו באין מגרעת וא"כ אין שום חשש ביטול ת"ת וכ"ש ברב שאינו תופס ישיבה בודאי דאין לנו שום נ"מ כיון דלהורות גם הוא ראוי והגון משא"כ הרמ"ע והרשד"ם מיירו להדיא בחכם מרביץ תורה ור"ל שתופס ישיבה ואיכא אחר דעדיה מיניה היינו שיכול להנהיג את הישיבה באופן היותר נאות להם וא"כ איכא בזה עכ"פ משום יגדיל תורה ויאדיר בזה שפיר הסכימו דאין לחוש על חזקת אבותיו, ויש להסתייע בזה מהא דכתובות בהא דרבי הנ"ל ואף דבהא דרבי על כל פנים נשאר גם בנו על חזקתו היינו דשם היה בזה ב' עניני שררה ולכן במה שאינו נוגע להגדיל תורה שפיר נשאר על חזקתו משא"כ בנ"ד דזה כל עיקר התמנותו להרביץ תורה ואם יש בזה איזה ריעותא שוב אין אנו משגיחים בחזקתו ואף דגבי משה לא נתחלקה שררתו כלל אפ"ל ע"פ מ"ש חז"ל דבר אחד לדור והיינו דודאי דעת הקב"ה היה שישראל יתנהגו רק ע"פ מנהיג אחד ונביא הדור וראש הסנהדרין ינהיג את ישראל כמלך וכן היה עד ימי שמואל הרמתי אבל בימי שמואל נתרצו ישראל שימלוך עליהם מלך אחר והסכים הקב"ה ע"י ומן אז והלאה נתחלקה השררה לב' ולכן היה ביד רבי ג"כ לחלק שררתו, עוד י"ל דגבי משה לא הי' הבנים ממלאים מקום אבותיה' כלל כמ"ש במד"ר בניך ישבו ולא עסקו בתורה לכן ניטל מהם השררה לגמרי משא"כ בהא דרבי) ובהכי א"ש ג"כ במה שלא נמצא בכל ימי השופטים שנתמנה הבן אחרי אביו דכיון שלא היו ממלאים מקום אבותיהם בתורה שוב א"א ליתן להם השררה כלל:

שוב עיינתי במ"א שם שהעתיק בשמם דאף בחכם הממונה לדין ג"כ הדין כן וכן העתיק אחריו הרב בש"ע שלו ושאר אחרונים יע"ש ומזה נראה להדיא דאף בחכם שאינו תופס ישיבה הדין כן והנה היה אפשר לומר דס"ל דאף בכה"ג יש בזה איזה גריעותא לצבור כיון שיש לפנינו חכם אחר שהוא מופלג ממנו בודאי דעל ידו יצא הדין יותר צלול וברור וכן באם יצטרכו איזה שאלה חמורה בודאי דעל מי שהוא גדול בחכמה עדיף לסמוך עליו וכמו שמצינו בכמה דברים שלא ניתן הרשות לכל מורה להשיב כ"א באופן שיסכימו לזה גדולי הדור [יעו' באחרונים בנידון שם מקום לענין כתיבת גיטין והיתר תק"ע ופארפאל וכדומה] וא"כ כל שיש בזה איזה היזק לקהלה שוב הדר דינא דאין לו דין חזקה, אמנם עדיין יל"ע למעיין בלשון הרמ"א שם במ"ש דאפילו חכמים קצת הנה מלשון זה משמע להדיא דאף שיש חילוק גדול בינו לבין חכם האחר ובודאי דיוכל להיות מזה איזה היזק וגריעות לצבור אפ"ה יש לו דין קדימה וזה ודאי צע"ג, דלכאורה סברת הרשד"ם ורמ"ע חזקה טובא דאיך נעשה איזה היזק וגריעות לצבור בשביל חזקתו ובפרט בדברי תורה אשר הרבה חשו חז"ל אף במה שהוא רק להגדיל תורה ודחו מפני זה הא דיורד לאומנות חבירו וכדומה, ועוד דהא כ"כ לעיל מדברי הש"ס ב"ב דבמלמד אם בא אחר טוב ממנו מסלקין את הא' הרי דאף בו בעצמו אנו משגיחים ואיך יהיה בנו עדיף ממנו, וא"ל דשם מיירי דוקא במקרי דדרדקי דאין בזה שום שררה משא"כ בנ"ד דהא סתמא אמרו ומשמע אף בראש ישיבה שיש בזה איזה ענין שררה ג"כ הדין כן יע"ש, ועוד דהנה המעיין בש"ס (הוריות דף י"ג ע"ב) דאי לאו דהי' רשב"ג יודע להשיב בעוקצין היה נוטלים את נשיאתו ממנו והיה מתמנה אחר תחתיו יע"ש הרי דאף בנשיא עצמו אם נמצא שאינו חכם כ"כ ונמצא אחר טוב ממנו הי' ממנים את היותר חכם וע"כ מטעם הנ"ל, וא"כ האם אמר יאמר דבניו יהיו עדיף מחכם עצמו הן אמת דיל"ע בזה מהא דבני בתירה והלל ומהא דאמר רבי דהוא לא היה עושה כן משמע דאף שהם לא היו יודעים אפ"ה לא היו יכולים להעבירם מעיקר הדין אפ"ל דשם היה רק בהלכה אחת משא"כ בהא דרשב"ג דהי' בכל המסכתא שפיר היו יכולים להעבירו אף מעיקר הדין, ועוד יל"ע בזה על פי מ"ש בש"ע און חיים סימן נ"ג דרבים יכולים לחזור בהם אף אחר שהסכימו מ משמע דאין בו שום דבר פשיעה ע"פ דין אפ"ה יכולים לחזור בהם, הן אמת דבשו"ת ח"ס חא"ח סי' י"א כתב בפשיטות דאם אין בו שום פשיעה אפילו כל הצבור אין יכולים להעבירו אמנם המעיין ביש"ש בסוף פ"א דחולין בס"ס נ"ב במ"ש להוכיח מדברי מהרא"י דבתוך זמנו אף כל הקהלה אינם יכולים להורידו רק באופן שישלמו לו כל שכרו וכתב שם דמדנדחק שם למצוא טעם לפטור את המוציא ש"ר מתשלומין מטעם גרמא ואמאי לא כתב מטעם דבלא"ה היה הקהל יכולים להעבירו לומר א"א חפצים בו א"ו שהיו צריכים לשלם לו עכ"פ שכרו ומלשון זה משמע להדיא דעכ"פ אם רוצים להעבירו ולשלם לו שכרו הרשות בידם אף שלא נמצא בו שום שמץ דופי כלל רק שיאמרו סתם שא"א חפצים בו, הן אמת דגוף דבר זה צע"ג חדא דהא מבואר בש"ע שם דאין מסלקין ש"ץ אא"כ נמצא בו פסול ואף לא משום רנון יעוד דהמעיין ברשב"א שם במ"ש דאף בנו קודם ואין הצבור יכולים למחות בידו ואף שאין קולו ערב כקולו הרי להדיא דאין הצבור יכולים למחות אף ביש להם קצת טעם ואמתלא ואף בבניו וכ"ש בו בעצמו, ואפ"ל בזה דמ"ש הרשב"א דאין מסלקין אותו עד שימצא בו פסול (ור"ל בעדים ולא משום רנון) היינו דוקא באין לצבור שום נ"מ בזה והמה כולם מרוצים בו אלא שבאו לשאול לב"ד מטעם הקול בכה"ג דוקא אמרינן דאין להעבירו כ"א בעדים דוקא, וכן במ"ש הרשב"א בנידון בנו שאין קולו ערב כל כך היינו גם כן דוקא שהצבור אומרים להדיא שאין להם שום חסרון בבניו הנ"ל כי אם במה שאין קולו ערב כל כך בזה שפיר כתב הרשב"א דאין ביד הצבור למחות כיון שיש בו כל המעלות שצריך לש"ץ ויש לו דין קדימה ע"פ ד"ת שוב אין ביד הצבור לסלקו משום טעם קלוש כזה, אמנם הרש"ל מיירי באופן שרוב הצבור מוחים ואומרים שאינו מרוצה להם מאיזה טעם שיהי' כגון שמדותיו אינם ישרים בעיניהם או ששונאים אותו ובכל כה"ג הנה בתחלת ההתמנות מבואר בתשובת ר"ש שם (וכ"ה בש"ע שם) דאף יחיד יכול למחות אמנם לאחר שהסכים עליו שוב אין בכחו למחות אמנם רוב הצבור יכולים לחזור בהם אף אחר שהסכימו עליו כיון שלפי דבריהם יש להם אמתלא טובה לזה ואף שאין בו שום פסול כלל מ"מ אינו יכול להיות שלוחם בע"כ, ויהיה איך שיהיה על כל פנים מבואר דהיכי דאין הצבור חפצים בו ויש להם איזה טעם יכולי' להעבירו וא"כ כ"ש היכי שאינם חפצים בבניו אחריו בודאי דאם יש להם איזה אמתלא נכונה בודאי דהרשות בידם (ואף למ"ש הרש"ל שם דצריך לשלם לו שכרו י"ל דדוקא לו בעצמו משא"כ בנידון בנו):

ולפ"ז ע"כ צ"ל דמ"ש ברמ"א הנ"ל דבנו קודם הוא בא' מג' אנפי, א' דמיירי בגוונא דמיירי בי' הריב"ש שם דבאמת ממנים גם החכם הב' רק שהחכם השני היה רוצה להוריד את הר' יוחנן מנשיאתו לגמרי בזה שפיר כתב הריב"ש דאין בכוחם להשפילו ולהורידו כיון שבאמת גם הב' כבר נתמנה וא"כ מי שלא יספיק לו חכמת הרב הנ"ל יוכל לילך ולקבל תורתו מן השני ומי שבאמת יספיק לו חכמתו למה זה נצריכו לכתת רגליו לילך דוקא אצלו וא"כ הו"ל כמו שאין בזה אמתלא טובה ושוב הדר דינא דבנו קודם משא"כ היכא דעדיין לא נתמנה וכ"ש כשאין בכוחם להחזיק ולהספיק לב' החכמים הנ"ל ובאים לשאול מי ומי עדיף יותר שיתמנה מהם בזה שפיר י"ל דאם אנו רואים שיש לצבור איזה מעלה במינוי הב' שוב א"א משגיחים בחזקתו (ואף דברוב"ש שם משמע דאף בתחלת ההתמנות הי' צריכים למנות רק את המוחזק ע"ש י"ל דשם מיירי היכי שבאמת אין ריעותא כלל לצבור כמו שנראה באמת למעיין שם כי גם מהר"י היה חכם גדול) או דהרמ"א מיירי באופן שאין להצבור שום נ"מ וקפידא בזה רק שב' החכמים הנ"ל מתעצמים בדין זה רוצה להחזיק בשביל חכמתו וזה בשביל חזקתו ואף שאינו חכם כ"כ בזה שפיר כתב הרמ"א כיון שאין הצבור מוחים שפיר אזלינן בתר חזקתו משא"כ אם היו מוחים בטענה זו בזה שפיר כתבו הרמ"ע והרשד"ם דאין לו דין ירושה ובפרט לפי מש"ל מדברי הש"ס דבכ"מ שיש איזה מחלוקת בלא"ה אין לו דין ירושה אף במלך, או דמ"ש הרמ"א דהמה חכמים קצת הוא ל"ד ור"ל דיש בו באמת די להנהיג נשיאתו בכל הפרטי' ואין בו שום גירעון לצבור כלל בזה ג"כ שפיר אין בידם למחות בו (וכמו שבאמת מבואר בהא דתשובת הריב"ש שם כיון דגם מהר"י היה חכם גדול שוב אין בידם למחות):

ויהיה איך שיהי' עכ"פ דברי הרמ"ע והרשד"ם הנ"ל בודאי אינם נדחים כלאחר יד ובפרט שכ"נ הסכמת המ"א וכן העתיק הרב בש"ע שלו להלכה וכן פסק החתם סופר עצמו בתשובה י"ב ומדברי הרמ"א אין סתירה כ"כ כמ"ש לעיל, שוב מצאתי בתשובת הרמ"א בסי' נ' שכ' בשם הרמב"ן ומהרמ"פ שאין דין חזקה ברבנות יע"ש דמדמי לי' לפועל ומלמד וע"כ צ"ל דמ"ש הרמ"א כאן בש"ע היינו כמש"ל, ולפ"ז בנ"ד הנה ל"מ למ"ש לתרץ ולהשוות דברי הרמ"א עם דברי הרשד"ם והרמ"ע בודאי דא"א להם לטעון טענת חזקה נגד הצבור דהא המה יוכלו לומר א"א חפצים בו באיזה אמתלא ואפילו אם נאמר דבאמת פליגו בזה הרמ"א והרשד"ם מ"מ כיון שכבר קבלו איזה רב זה כמה שנים בודאי דא"א להם להוציא מת"י נגד דעת הרשד"ם ורמ"ע הנ"ל:

ג) ועוד דהנה אף לפי פשטות דברי הרמ"א דיש טענת חזקה ברבנות הנה כ"ז אם תיכף אח"פ הרב נמצא בן אחד שראוי למלאות מקומו אכן באם עדיין אינו ראוי כלל למינוי זה הנה כבר נודע מ"ש בא"א באו"ח סי' נ"ג סק"ו מדברי הת"כ פ' צו דכיון שנתמנה אחר שוב אין להם טענת חזקה דכיון דאדחי אדחי יע"ש, הן אמת דהמעיין ברמב"ם בפ"א מהל' מלכים במ"ש גבי מלך דאם הניח בן קטן משמרים לו המלוכה עד שיגדל וסיים ע"ז ולא המלכות בלבד אלא ה"ה לכל השררות ובכל המינוין הדין כן ע"ש משמע לכאורה להדיא דאף בכה"ג לא אבד חזקתו:

והנה זה כמה שנים אשר הציע לפני חכם אחד ה"ה כבוד יד"נ וכו' מוהר"ר צבי ט"ט ני' בנידון מ"ש בח"ס ברב שהניח בן אחד שלמד הרבה רק שעיקר לימודו היה בש"ס (ולא בפוסקים) והעלה דלא אבד חזקתו והרה"ג מלבוב תמה עליו מדברי הת"כ הנ"ל שהובא בא"א הנ"ל והחכם הנ"ל רצה לתרץ דדוקא גבי כהן דיש בזה כמה עבודות קשות ושמא לא יהיה ראוי לזה בזה דוקא כתב הת"כ דאבדו חזקתן, והשבתי לו דז"א דא"כ איך למד בזה בא"א הנ"ל לנידון שו"ב דודאי ענין שו"ב בודאי רוב בני אדם ראוים לכך, והנה אף שגוף דברי הגאונים לא ראיתי אכן לפי ההצעה הנ"ל באמת דבריהם צ"ע דהנה במה שהשיג הג' מלבוב על הח"ס הנה בלא"ה צריך להבין ולתרץ דעת הרמב"ם הנ"ל ממ"ש בת"כ הנ"ל ועוד דהא מקור דברי הרמב"ם המה ממקרא מפורש ממהא דיואש, והן אמת דבת"כ עצמו לא נתבאר להדיא דבר זה והי' אפשר לומר דבת"כ מיירי דוקא באם שבאמת אינו ממלא וגם לא יהי' ראוי למלאות אמנם בא"א הנ"ל כפי הנראה שהוא מדייק מדבריו כן מדלא אמר שיבוא אחר וישמש תחתיו עד שיהי' בנו ראוי לכך, אמנם באמת לפע"ד אפ"ל דבאמת יפה מדקדק בא"א הנ"ל ולק"מ מהא דהרמב"ם הנ"ל דכ"ז דוקא במלך וכדומה מן השררות דאין מחוסר שום לימוד וכמ"ש בירוש' הוריות מלך שמת הכל ראוים למלוכה וא"כ אינו מחוסר כ"א זמן וזמן ממילא קאתי ולכן שפיר י"ל דלא אבד חזקתו ואף דמבואר ברמב"ם שם דאם אינו ממלא מקום אבותיו בחכמה מעמידים אותו ומלמדן אותו הרי דאף במחוסר תלמוד אפ"ה לא אבד חזקתו, י"ל דזה דוקא בגדול כיון שאנו יודעים היטיב טבעו ומהותו דודאי יהיה ראוי לכך בכה"ג שפיר י"ל דאית לי' חזקה משא"כ בקטן דמחוסר זמן וגם מי יודה דאף אחר הזמן אם יהי' ראוי למלא מקום אבותיו כמו בהא דהת"כ וכן בנידון דהא"א גבי שחיטה (וכן בנידון דהח"ס הנ"ל) דכל הענינים הנ"ל בודאי צריכים לימוד בזה שפיר אמרינן דאבד חזקתו ולפ"ז א"ש ג"כ דברי הח"ס הנ"ל כיון דמיירי בגדול וידוע שבודאי יהיה ראוי למלא מקומו לכן שפיר נסתייע מדברי הרמב"ם דלא אבד חזקתו, ולפ"ז בנ"ד בודאי דאבר חזקתו כיון דזה י"ח שנה מפטירת הרב ולא היה עדיין ראוי למלאות מקומו עד עתה ממילא דעת לנבון נקל כי באותו העת שנפטר עדיין הי' בספק אם הי' ראוי לכך דודאי אם הי' אז אף קצת ראוי ומוכן לזה בודאי לא הי' צריך לזה זמן רב כזה כנודע וכן שמעתי באמת כי הרב הנ"ל בעצמו נסתפק בזה בצואתו שבאם יהי' ראוי יתנו לו את חזקתו וא"כ בכה"ג כ"כ דצדקו דברי הא"א הנ"ל דאבדו חזקתן:

עוד נלפענ"ד לתרץ דברי הא"א הנ"ל דע"כ לא כתב הרמב"ם דמחויבים להמתין אלא במלך וכדומה מן השררות שהיה אפשר להצבור להספיק א"ע בלי שום התמנות איש אחר ויתנהגו הענינים על פי שארי הממונים או בכגון הא שכתב הרמב"ם דממלא מקום אבותיו ביראה ואין ממלא מקומו בחכמה דודאי גם עתה הי' ביכלתו להנהיג את ישראל בכ"ד כפי הצורך כמו בהא דרבי (כתובות ק"ג) ולכן בכה"ג כיון שאין שום היזק וגריעותא לצבור שפיר כתב הרמב"ם דממתינין עליו, אמנם בת"כ מיירי בכה"ג שודאי א"א להצבור להספיק א"ע כך דהא כמה וכמה עבודות שאינם כשרים כ"א בכה"ג לבד (כמו ביה"כ וכדומה) וכיון שע"כ מוכרחים למנות איש אחר תחתיו כדי להנהיג עניניהם ולעבוד עבודתם בזה שפיר אמרינן כיון דאדחי אדחי ואין מחייבין את הצבור למנות איש אחר לזמן ולהורידו אחר כך דכבר אחז"ל מעלין בקודש ולא מורידין, ועפ"ז א"ש ג"כ הא דא"א הנ"ל דבנידון שו"ב כיון דהצבור היו מוכרחים למנות אחר עד שיהי' המה ראוים שוב אמרינן שפיר דאבדו חזקתן, ולפ"ז גם בנ"ד בודאי הדבר פשוט דאבדו חזקתן דודאי זה מן הנמנע שיהי' הצבור מחויבים להמתין זמן רב כזה בתשמיש כזה שהוא צריך בכל עת וא"כ שוב אין להם טענת חזקה כלל:

ושוב מצאתי ראי' מפורשת לנ"ד ממה שמצינו שריב"ז הנהיג את נשיאתו אחר רשב"ג הנהרג וכפי הנראה שהיה מטעם שמל ר"ג דיבנה לא היי עדיין ראוי לנשיאות בעת פטירת רשב"ג ולא נמצא בשום מקום בש"ס שנתמנה ר"ג בחיי ריב"ז, וכ"כ להדיא הג' מהר"י חאגיז בספר תחלת חכמה (שנדפס עם ספר הכריתות בהקדמתו לדרכי המשנה יע"ש) דאחר שמת ריב"ז נתמנה ר"ג וכ"נ מהא דאמרינן (בר"ה ל"א ובסנהדרין מ"א) דמ' שנה לימוד (ויעו' ברש"י שם דר"ל שהי' מתקן תקנו') וזה ודאי א"א לומר שכל אותו המ' שנה לא הי' ר"ג עדיין ראוי לנשיאות ותיכף אחר פטירתו נעשה ראוי כמובן, א"ו כמ"ש דכיון שנתמנה ריב"ז שוב לא הי' א"א לנו להורידו, ואף למ"ש בסהד"ר דלאחר כך שנעשה ר"ג ראוי החזיר ריב"ז את נשיאתו לר"ג הנה מלבד שגוף ד"ז צ"ע שאין לזה שום רמז בש"ס וכמ"ש ובכל כי האי מלתא חדתא בודאי הי' מבואר בש"ס ממ"נ אם היה מעיקר הדין בודאי לא הוה שתקו מינה בש"ס ואם הי' ממדת חסידות ג"כ הו"ל לבאר בזה כיון דריב"ז עשה בזה דבר גדול כ"כ עד שרבי אמר לבניו שהוא לא הי' עושה כמו שעשו בני בתירה להלל וגם מטעם שאמר ר"י בן פרחיה עכשיו האומר לירד אני מטיל עליו וכו' (יעו' בש"ס סוף מנחות) אכן אף למ"ש בסה"ד הנ"ל י"ל דריב"ז באמת מעצמו נתרצה בזה לרוב חסידותו או מטעם שכתב הרמ"ע לקיים בזה שלא יסור שבט מיהודה, גם אפ"ל דס"ל להרב בעל סה"ד דבאמת הי' ר"ג ראוי לנשיאות תיכף אחר פטירת אביו אלא שהי' בזה מניעה מצד המלכות (וכמדומה שראיתי כן באיזה ספרים) ולפ"ז באמת בכה"ג שפיר י"ל דתיכף שעבר האונס חוזר לשררתו וכמ"ש המ"א בא"ח בס"ס קנ"ג (ועי' בשו"ת טו"ט מה"ק בסי' רט"ז במ"ש דאם נתמנה אחר באונס ומת חוזרין הבנים לחזקתן ודבריו לכאורה צ"ע דלכאורה אף שלא מת עדיין גם כן הדין כן ואינו כעת ת"י לעיין בי') משא"כ בנ"ד דלא שייכו הני טעמי בודאי דהעיקר כמ"ש בת"כ דאבדו חזקתן שוב מצאתי בשו"ת טו"ט מה"ק בסי' רט"ז שכתב דבכל השררות אם הניח בן שאינו ראוי עתה וכ"ש אם הוא קטן אבד זכותו וא"צ להמתין עליו חוץ ממלך שמושחין אותו דצריך להמתין עליו כמ"ש הר"מ, ועפ"ז כתב לישב לשון הר"מ במ"ש מתחלה ומאחר שמושחין אותו ואחר כך סיים דה"ה לכל השררות יע"ש, ואף שלפענ"ד דבריו צ"ע בפי' דעת הר"מ מ"מ להלכה שפיר י"ל כמ"ש הוא ז"ל מטעם שכתבתי:

ד) ועוד דאף אם נאמר דבאמת ס"ל להר"מ דאף בכ"ג מחויבי' להמתין ולא ס"ל לחלק כמ"ש ודחה באמת הא דהת"כ מהלכה או דס"ל דבאמת אין שום סתירה כלל מהא דהת"כ לנ"ד ודלא כמ"ש בא"א הנ"ל וכמש"ל מ"מ יודה בנ"ד דכיון דנשאר מהרב הנ"ל חתן בנו של הרב הנ"ל שהוא היה ראוי למלאות מקומו בשעתו בודאי דאין הצבור שוב מחויבים להמתין כלל על הר"נ שהוא נכדו מבתו דהנה אף אם היו שניהם ראוים בשעת מעשה בודאי העיקר דהי' להר"ב חתן בנו הנ"ל דין קדימה בירושה זו כמ"ש הרמב"ם דכל הקודם בנחלה קודם בירושת השררה וכיון דהוא בא מכח בנו בודאי הוא מוקדם בירושה וכן כתב להדיא בתשובה אחת שנדפס בשו"ת הרמ"א יע"ש, וא"כ כיון דהרב הוא באמת עיקר היורש בזה והוא לא נתרצה לזה שוב אין להם על הצבור שום טענה כלל וכ"ש בנ"ד דאף אם היו שניהם שוים בירושה זו מ"מ כיון דא' ראוי וא' אינו ראוי עדיין בודאי דאין להיורשים שום כח וזכות להכריח את הצבור להמתין על הב', וכ"כ במק"א יותר רבותא דאף אם הי' הקטן מוקדם בירושה כיון שהוא מבנו הבכור ונשאר מאב בן אחר שראוי תיכף למלא מקומו אין להקטן הנ"ל שום דין חזקה על הצבור דהנה ל"מ למ"ש רש"י (בכתובות דף ק"ג ד"ה ההיא וכו') דאין באחיו חשוב ממנו משא"כ כאן הרי אחיו חכם ממנו עכ"ל, הרי דאם לא היה ממלא מקום אבותיו ביראה ג"כ ר"ל שהי' אחיו חשוב ממנו גם ביראה בודאי היה שייך הנשיאות לאחיו אף שהוא קטן ממנו ואף שודאי יהיה ראוי לכך אח"כ וכמ"ש הרמב"ם מדברי הש"ס הנ"ל דמלמדין אותו הרי דמיירי באופן שיהי' ראוי אח"כ א"כ כ"ש בנ"ד שעדיין אינו ראוי כלל וגם מי יודע אם יתראה לזה, הן אמת דלכאורה דבר זה צ"ע דהא משמע מרש"י דגם עתה הי' ר"ג חכם אלא שאחיו היה חכם יותר, וא"כ לפי מה דקי"ל דבנו קודם לאחר ואף שהאחר יותר חכם ממנו וגם קי"ל דכל הקודם בנחלה מוקדם לירושת השררה וא"כ ה"נ הול"ל דבנו הבכור קודם לבן הקטן אף שאינו חכם כ"כ (יעו' מש"ל בזה) ואף די"ל דדוקא נגד איש אחר דצריך ליטול כל הכבוד מבית אביו בזה דוקא הדין כן משא"כ נגד אחיו דישאר הכבוד בבית אחיו שפיר אמרינן דאף אם גם הוא חכם מ"מ מעמידין את הקטן דעדיף מיניה:

אמנם עדיין הדבר צריך תלמוד ממ"ש בספרי ובנים לא הי' להם הא אם היה להם אף שלא היו שקולים כאלעזר ואיתמר הי' להם דין קדימה שכל הקודם בנחלה וכו' הרי להדיא דאף בבן בין הבנים הדין כן, ואפ"ל דדעת רש"י דמ"ש בספרי אף שלא הי' שקולים וכו' ר"ל בחכמה אבל ביראה באמת צריכים להיות שקולים וכמ"ש בש"ס הנ"ל דאם לא הי' שקולים בין בחכמה ובין ביראה בודאי דאין להם דין קדימה ואף אם נפרש דברי הספרי כפשטן ונאמר דאף באחיו דינו כמו באחר דאף שהוא עדיף בין בחכמה ובין ביראה מ"מ מעמידים אותו ומ"ש בש"ס ההוא ממלא הוא כפירש"י (בהוריות דף י"א) דבאותו שעה צדיק הי' (ויעו' במהרש"א בכתובות שפי' כן מדעת עצמו ואשתמיט ליה בהאי שעתא דברי רש"י הנ"ל) ור"ל דאף שהי' באחיו שהי' יותר הגונים למלכות מ"מ כיון שגם הוא ראוי לא נדחה מפניהם וכמ"ש בספרי הנ"ל משא"כ בהא דרבי שהי' מחוסר עדיין תלמוד כמ"ש הרמב"ם שם וז"ש שם ורבי ר"ל כיון שבאמת עדיין לא הי' ראוי לכך ומתרץ כיון דעכ"פ ביראה הי' ממלא שפיר אינו נדחה מירושתו ומלמדין אותו, ומ"מ אה לפ"ז עכ"פ מוכרח דאי לאו דהי' ממלא ביראה עכ"פ לא הי' ממתינין עליו ואף שודאי יתראה אחר כך כמ"ש הרמב"ם וע"כ מטעם כיון שאחיו ראוי תיכף אין לנו להמתין עליו אם לא שגם עתה הוא ממלא במקצת וגם זה י"ל דדוקא באם אחר כך יהי' ראוי למלא גם בחימה וכמ"ש הרמב"ם בהל' מלכים פ"א הל"ז דכל המינוין שבישראל ירושה לבנו ולב"ב עד עולם והוא שיהיה ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה הי' ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו וכו' ומלמדין אותו וכל מי שאין בו י"ש אף על פי שחכמתו מרובה אין מעמידין אותו עכ"ל, הרי להדיא דצריך שיהי' ממלא בין בחכמה ובין ביראה, הן אמת דהמעיין בר"מ בהל' כלי המקדש פ"ד הל"כ משמע לכאורה דדי באחד מהם שהרי כ' והוא שיהי' ממלא מקומו בחכמה או ביראה אף על פי שאינו כמותו בחכמה וגם נראה לכאורה דבאם ממלא ביראה אף על פי שלא יהי' ממלא מקומו בחכמה לעולם מ"מ יורש חזקתו:

והנה ראיתי לכבוד יד"נ ה"ה הרה"ג וכו' מוהר"ר ישראל לעמבירסקי ני' שהרגיש בזה וכ' לחלק דבהל' כה"מ מיירי דוקא בשררה שאין בה הוראה ולכן די בחכמה לבד או ביראה מטעם שיכולין ללמדו חכמה משא"כ בהל"מ מיירי בשררה שיש בה הוראה לכן בעינן תרווייהו חכמה שידע ההלכה ויראה בכדי שיוכל לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא כי לזה צריך סיעתא דשמיא ע"כ תו"ד והנה מלבד שזה דחוק להעמיס בכוונת הר"מ שהרי סתם דבריו בב' המקומות וכלל כל המינוין בחדא מחתא גם בלא"ה הדבר תמוה להעמיס בדבריו דבשאר מינוין לא יהי' צריך להיות ממלא ביראה, אכן מה שנלפענ"ד בזה דבאמת במקום שממלא בחכמה אף שאינו ממלא ממש ביראה מ"מ כל שהוא י"ש (אף שאינו ממש כאבותיו) שפיר מעמידין אותו, אכן אם אינו ממלא בחכמה וצריך תלמוד אזי דוקא באם ממלא ממש מקום אבותיו ביראה אזי מעמידין אותו, ובהכי א"ש הכל דבהל' כה"מ מיירי בממלא בחכמה או ביראה (ומיירי בשיכולין ללמדו וכמ"ש בהל"מ) ומ"ש בהל"מ בחכמה וביראה ר"ל או ביראה וכמו שביאר למטה דהיינו אם ממלא ביראה לחוד ג"כ מעמידין אותו, וע"ז סיים ג"כ דכל מי שאין בו י"ש וכו' אין מעמידין אותו ור"ל הא אם יש בו י"ש אף שבאמת אינו ממלא בזה מקום אבותיו ג"כ מעמידין אותו אך באופן שיהי' עכ"פ ממלא ממש בחכמה ואם אין בו י"ש כלל אין מעמידין אותו ולפ"ז בנ"ד ל"מ אם הי' קטן דודאי אינו ממלא אפילו במקצת בודאי דאין צריך להמתין ואף אם הי' גדול בשנים די"ל דהי' ממלא ביראה מ"מ אין ברור שיהי' ראוי אחר כך (דודאי בענין הוראה כבר אמרו בש"ס דאלף נכנסין לתלמוד וא' יוצא להוראה) בודאי דא"א מחויבים להמתין וכ"ש בנ"ד דהוא באמת מוקדם ג"כ א"כ כיון שהרב הנ"ל לא נתרצה לזה שוב אבדו חזקתן לגמרי הארכתי קצת בזה דיש בזה נ"מ דמטעמים הנ"ל נסתרו ג"כ טענת חזקת הרב השני שבא ג"כ מטעם חזקת א"ז לאחר כמה שנים ונשאר ג"כ מא"ז בן שהי' ראוי למלא מקום אבותיו חוץ משאר הטענות שיש נגדו וכבר הארכתי בזה במק"א. ואף לפי מה ששמעתי שצוה כן הרב המנוח הנ"ל שהוא ישאר על חזקתו לענ"ד אין בזה שום ממש כלל כיון דברירנא דאין הצבור מחויבים להמתין מי המחויב לציית לו לגרוע זכות הקהלה נגד הד"ת ואף אם הי' מעמיד להם שכיר על הזמן הנ"ל הרשות ביד הקהלה למחות בידו כיון שאינם מחויבים בזה ובפרט במקום שיש לו מי שימלא מקומו והוא מוקדם על פי ד"ת ובפרט למ"ש לעיל להסכים עם הרמ"ע והרשד"ם דבלאו הכי אין ברבנות שום ירושה היכא דיש איזה גריעותא לצבור:

ח) עוד נלפענ"ד לצדד בזה מטעם דהרב המנוח הנ"ל לא הי' לו בסוף ימיו כי אם סך ששים פריצענט, וגם הנשיאות גם כן לא הי' לו בשלימות כמש"ל וא"כ בודאי אין אדם יכול להוריש מה שאין לו, והנה הי' אפשר לומר לכאורה דלא הי' ביד הקהלה לקפח פרנסתו גם ליטול ממנו את הנשיאות שהחזיק בה מכבר ע"פ מ"ש בשע"ת בס"ס נ"ג בשם הרדב"ז שכתב בשם תשובת הרמב"ם דאין להוריד שום אדם מגדולתו אלא אם כן עבר אתה עבירה בפרהסיא ואם נתברר בעדים שעבר עבירה אין להסירו אם קיבל עליו מה שהוא חייב מן הדין ע"ש, והנה מפשטות דבריו נראה דבכל עבירות שעבר כל שלא עבר בפרהסיא אין מורידין אותו ואף אם נתברר בעדים שעבר עבירה שיש בה מלקות מ"מ אם קבל עליו מה שחייב מן הדין שוב אין להורידו, אמנם א"א לומר כן דהא מבואר להדיא ברמב"ם פי"ז מהל' סנהדרין דראש הישיבה שחטא מלקין ואינו חוזר לשררתו הרי דדינו בהורידה לגמרי, הן אמת דדברי הרמב"ם בתשובה הנ"ל הם מדברי הירושלמי שהובא בהגהת אשרי במ"ק ובב"י בסי' של"ד שאמרו על הא דבאושא התקינו שלא לנדות זקן דאתיא כמ"ד דזקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו ע"ש, ויעו' בב"י ובכ"מ שפי' דהרמב"ם פסק כהירושלמי הנ"ל ומפרש דמ"ש שלא לנדות זקן היינו בפרהסיא וכמ"ש בש"ס דילן אליבא דר"ל, ולפ"ז ע"כ צ"ל דס"ל גם כן דאין מורידין אותו דהא בירוש' הנ"ל קאמר דהא דר"ל אתיא כמ"ד דאין מורידין יע"ש, אמנם באמת הרמב"ם שם ברפ"ז מהל' ת"ת השמיט האי דינא דאין מורידין אותו ועוד דלפי מה שסיים הרמב"ם דאף דאין מנדין אותו מ"מ מלקין אותו ואם כן לפי מ"ש בפי"ז מהל' סנהדרין בודאי דצריך להורידו, ונראה דדעת הרמב"ם בזה דאף דבירוש' הנ"ל ס"ל דהא דאין מורידין תלוי בהא דאין מנדין מ"מ פסק בזה דלא כוותי' דס"ל דש"ס דידן ע"כ לא ס"ל כן דהא מלקין אותו א"כ ע"כ מורידין ג"כ ולכן השמיטו, וא"כ ע"כ צ"ל דמ"ש בתשובה הנ"ל ע"כ מיירי באופן שלא עבר עבירה שיש בה מלקות, וא"ל כיון דלא ס"ל כהירושלמי מנ"ל לחלק כן אפ"ל דס"ל דאף דבירוש' אמרו דתלוי זב"ז מ"מ לפי מה דקי"ל כש"ס דילן י"ל שפיר דס"ל דבאמת מאן דאמר דאין מורידין מיירי דוקא באופן דאין בו מלקות ועפ"ז א"ש ג"כ מ"ש בתשובה דבעבר בפרהסיא מורידין אותו היא ג"כ ע"פ הירוש' הנ"ל דהא עיקר הטעם דאין מנדין לזקן הוא מטעם דכסהו כלילה כמ"ש בש"ס ממילא כ"ז באם עבר בצינעא משא"כ בעבר בפרהסיא דא"א לכסותו א"כ שפיר מנדין אותו וה"ה דמותר להורידו, ואף לפמ"ש דלדידן אין תלוי זב"ז היינו אף במה שאין מנדין מ"מ יכולים להורידו כמ"ש אבל מ"מ היכי שמנדין אותו בודאי דגם לדידן כ"ש שמורידין אותו, ומ"מ מדברי הרמב"ם בחיבורו בהל' ת"ת נראה לכאורה דלא ס"ל לגמרי כהא דהירוש' הנ"ל בהא דא"כ למה השמיט דין זה ועכ"פ הו"ל לבאר דבאיסור שאין בו מלקות אין מורידין וגם היכי דעבר בפרהסיא מנדין ומורידין, אמנם נ"ל דבאמת י"ל כמ"ש בתשובה ומה שלא הביאו שם י"ל דסמך בזה כיון דאין מנדין אותו בפרהסיא מטעם דכסהו כלילה א"כ שוב א"א להורידו ג"כ דא"כ בודאי אין לך פרסום גדול מזה כמובן אם לא היכי דצריך להלקותו א"כ ממילא בודאי יתפרסם הדבר כיון שנעשה בב"ד ובב"ד בודאי קלא אית לי' ושוב שפיר יכולים להורידו ג"כ וכמ"ש באמת בפי"ז מהל"ס:

שוב עיינתי ברמב"ם שם וראיתי דדוקא בנשיא וראש הישיבה ס"ל דדינו בהורדה משא"כ בשאר ת"ח וכ"ש שאר מינוין שפיר י"ל דס"ל דאין מורידין אותו וכמ"ש שם בהל"ח גבי כה"ג וכ"נ עוד ממ"ש בהל"ט גבי ראש הישיב' דאינו חוזר להיות כ"א משאר הסנהדרין מטעם דמעלין בקודש וכו' משמע דבלאו האי טעמא שפיר הי' יכול להיות מן הסנהדרין וא"כ שפיר י"ל דפסק לגמרי כדברי הירוש' ומה שהשמיט בהל' ת"ת הא דאין מורידין אותו אפ"ל שסמך בזה על מ"ש כאן בהל"ס, ובהכי א"ש מ"ש בתשובה דאין להורידו כ"א בשעבר בפרהסיא דהיינו דודאי בכה"ג יש בזה משום חה"ש ובכה"ג מבואר ברמב"ם שם ובטוש"ע יו"ד סי' של"ד דמנדין אותו וא"כ שפיר דינו בהורדה וכמו שנראה מדברי הירוש' דתלוי זב"ז הן אמת דלפי מ"ש הכ"מ שם דלכן אין מחזירין אותו מטעם שבני אדם יזלזלו בו הנה לכאורה טעם זה שייך בכל הממונים אכן כיון שבירוש' מבואר להדיא גבי כה"ג שאין מורידין אותו א"כ בודאי דשפיר י"ל דה"ה לשאר הממונים:

ויהיה איך שיהי' עכ"פ בנ"ד כיון שכבר ביארנו שבודאי עכ"פ יש איזה אופנים שיש ביד הצבור להורידו כגון במקום שיש חה"ש וסאני שומעניה דבכה"ג מבואר בש"ע דמנדין אותו וא"כ ה"ה דמורידין אותו כמ"ש הירוש' א"כ בנ"ד שכבר נעשה מעשה בהסכמת כל הקהלה ובפרט שגם נעשה בהסכמת כקה"ק מרן הרב זי"ע בודאי אין להרהר ואין לפקפק בזה שנעשה שלא כשורה ח"ו ובודאי העמידו דבריהם על ד"ת כמובן וא"כ דיחו כזה בודאי דאינו חוזר ונראה, ועוד דהא מבואר בש"ס פרק תפלת השחר דהעבירו לר"ג מטעם דצערי לר"י הרי דאם הנשיא מצער לצבור או לאיזה ת"ח הרשות בידם להורידו וא"כ בנ"ד בודאי י"ל דהי' בכה"ג (ויעו' לעיל במ"ש מש"ס הוריות בהא דר"מ ור"נ שהי' בדעתם להוריד לרשב"ג מטעם דלא הי' יודע במס' עוקצין) ומכל הלין טעמי בודאי הדין פשוט כיון דכבר הורידהו מסתמא הי' כדין וכיון שכן (דינו מבואר ברמב"ם ששוב אינו חוזר לשרתו) הנה לא מיבעיא אם נחליט דעיקר הורדתו הי' מטעם הא' המבואר שם א"כ הרי דינו מבואר במרדכי והובא גם במ"א להלכה בס"ס קנ"ג (ס"ק מ"ט) דאף בעבר בשוגג שוב אינו חוזר, ואף למ"ש בא"ר שם לחלק בין רוצח לשאר עבירות הנה לפענ"ד ע"כ צ"ל דהיינו דוקא בשוגג דבמזיד הרי מבואר דעת הרמב"ם בפי"ז מהל' סנהדרין דאינו חוזר ואף לפי מש"ל דבשאר ת"ח גם הר"מ יודה מ"מ עכ"פ באם הי' בפרהסיא כ"כ דבזה לכ"ע דינו בהורדה וכמ"ש הר"מ בתשובה (ואין גוף ספר א"ר ת"י כעת) וגם י"ל דהיינו דוקא בשכבר קבל עונשו כמו בהא דרוצח וא"כ בנ"ד בודאי מאן מפיס לן ואדרבה מדלא החזירהו ע"כ דלא הי' בעמוד והחזר, ואף אם נחליט דהי' כאופן הב' דבכה"ג מבואר בש"ס שם דהחזירוהו לר"ג היינו דוקא היכי שתקן את המעות כמו בהא דר"ג דפייסי לר"י ומחל לו משא"כ בנ"ד דלא פייסם ולא נתפייסו עמו כלל בודאי דלא הי' דינו בחזרה וכיון שכן בודאי דלא הי' בידו להוריש לבניו מה שאין לו:

ו) והנה אף שאח"פ ניתן לו כתב חזקה ומחלו לו על העבר הנה מלבד שכפי הנראה לא הסכימו בזה רוב הקהלה כמבואר למעיין בכתב הנ"ל, אמנם אף אם הי' בהסכמת רוב הקהלה לפענ"ד אין בזה ממש כלל דכיון שכבר נתקבל הרב השני זה כמה שנים ונטל חלקו בהכנסה ובנשיאות כמש"ל הנה ל"מ אם אופן הורדתו הי' כפי אופן הא' ששוב לא הי' דינו בהחזרה א"כ כבר החזיק הרב הנ"ל בחלקו ע"פ ד"ת ובודאי שוב אין ביד שום אדם להורידו מנשיאתו וכ"ש לקפחו מפרנסתו על לא חמס בכפיו כמובן, אלא אף אם היה אופן הורדתו ע"פ אופן הב' דבכה"ג י"ל כיון דהי' בידם להחזירו א"כ אין חזקתו בזה כלום וכמבואר בהא דר"ג דאף שכבר נתמנה ראב"ע החזירוהו לר"ג מ"מ כיון שבאמת לא החזירוהו בחייו א"כ תיכף כשמת ונשאר מופקר בודאי זכה בו הרב הנ"ל ושוב לא הי' בידם ליטלו ממנו, ועוד דכיון דבאמת לא החזירוהו א"כ איגלאי מלתא למפרע דשפיר החזיק בזה ושוב אין כח ביד שום אדם להורידו, ועוד דהא מבואר בש"ע (בסי' נ"ג) דלאחר שהורידהו שוב הו"ל כתחלת קבלה ואפילו המיעוט יכולים למחות ואם כן בודאי הרב השני הנ"ל הי' לו כמה וכמה בע"ב מצדדיו ובודאי שלא נתרצו לקפח פרנסתו וכבודו (ובפרט שבאמת המה היו מחשובי הקהלה וגם רובא) ועוד כפי שהכתב הנ"ל נעשה לבעל נכדו הנ"ל והוא לא קבל עליו את משרת הרבנות ושוב ח חזר הדבר ליושנה אם כן ממילא נתבטל הכתב הנ"ל וגם מאז והלאה החזיק בזה הרב השני הנ"ל כד"ת ושוב אין להם בזה שום טענת חזקה כלל:

ו) ואף אם נניח להם שבאמת לא נתקבל הרב השני כ"א לסייע את הרב הנ"ל (אשר באמת ז"א כלל כנודע לכל באי שערי הקהלה הנ"ל שהרב השני באמת נתקבל לרב גמור בהסכמת כל הקהלה ובפקודת אדמו"ר זצוקלה"ה והקהלה הית' נחוצה לזה) מ"מ הא מבואר בא"א בס"ס נ"ג דאף שבנו קודם מ"מ המסייע לא נדחה ממקומו יע"ש, וא"כ אף לפ"ז אין להם במה שהחזיק הרב השני הנ"ל שום טענה כלל דאף אם הקהלה נתנו להם כתב ע"ז מ"מ אין בכחם ע"ז כיון שהוא נגד הדין ועפ"ז נתבטלה גם כן טענתם נגד הרב שהוא כעת בקהלה הנ"ל שהי' רק שכיר אצלם, כי הנה מלבד שכבר ביארתי שכל עיקר חזקתו בנוי על קורי עכביש ובפרט במה שכבר ניטל בחייו והחזיקו בו כמה רבנים מכבר שבזה בודאי אין להם שום ענין טו"מ, ואף גם זאת שגם זה אינו אמת שנשכר להם כי באמת לא בא להקהל' בכחם וברצונם וראי' ברורה לזה שבעת שבא להקהלה קבלו גם המה איזה סך קצוב לשבוע ואח"כ נתקלקלו יסודי השכירות ונתנו לו לבד ועשו בזה איזה השתדלות בקהלה וגם אצל אדמו"ר זי"ע שלא ישב בהוראה עד שיתנו להם השכירות ולא יכלו לפעול ואם הי' רק שכיר אצלם בודאי דלא הי' ביכלתו להשיב כ"א ברצונם כמובן, מ"מ אף לפי כל טעותם ודבריהם הנה מבואר בא"א שם דאין בכחם לדחות את המסייע כלל דבכל כה"ג אמרינן דמסייע יש בו ממש ואין נדחה ממקומו (יע"ש באו"ח בס"ס נ"ג) וכן נלפע"ד באמת דהא אף לדעת הסוברים דיש בכה"ג דין חזקה מ"מ עיקר יסודו מהא דבנו קודם וא"כ היינו דוקא היכא שעתה צריך לקבל את השני בזה שפיר י"ל דבנו קודם, משא"כ היכא שהשני כבר נתקבל ואתחזק בודאי שא"א א לדחות אותו מטעם קדימת בנו, ובפרט בנ"ד דבלא"ה דעת מהרשד"ם והרמ"ע והמ"א והש"ע הרב דאין בזה דין חזקה כלל ודעת הא"א דעכ"פ בבנים קטנים אין להם שום טענת חזקה וכ"ש בנ"ד שהי' לו מי שירש חזקתו ולא רצה דבכה"ג לית דין צריך בשש דאבדו חזקתן לגמרי:

ח) גם במה שרוצים לסגור על בני הקהלה שלא יהי' להם רשות לפסוק עם שום אדם בעד רח"ש וסה"ג כ"א שכולם יצטרכו לילך רק אצלו, לפענ"ד בלא"ה ליתא דהנה לפי מ"ש המהרי"ק הובא ברמ"א ביו"ד שם דאף ברב אכסנאי הרשות בידו לסד"ק היכי שנותן השכר לרב הקבוע וא"כ כ"ש וכ"ש בנ"ד שגם הרב השני באמת הוא קבוע בקהלה וגם יש לי חלק בהכנסה זו, ובפרט דבלא"ה נראה מפשטות דברי הרמ"א שם דאין בזה שום הסגת גבול כמש"ל וא"כ עכ"פ דבכה"ג שיתנו לו חלקו בזה בודאי דלית דין צריך בשש דאין בידם למחות בזה, ומה שטוען כיון שיש לו בזה חלק קטן לכן לא יקח מן הבע"ב כראוי, הנה דבריהם נסתרין מדברי המהרי"ק הנ"ל דהא שם באמת לא הי' לו שום חלק כלל א"ו דאין זה כלום כמ"ש בתה"ד דעל גוף ממון זה אנו בושים ובפרט להרבות בזה כמ"ש בש"ע דכל דיין שמרבה שכר הסופרים הרי הוא בכלל הנוטים אחר הבצע רח"ל) יעו' בחו"מ סי' ט' סע"ד, ובפרט היכי דרוב בני הקהלה אינם מוסכמים ע"ז שיהיו כולם כפופים רק אצלו ויש להם טעם הגון דאם יהי' כן יוכל ליקח מהם כל מה שירצה כיון שלא יהי' רשות לשום אדם לסד"ק וגיטין בלעדו וכבר נכוו בזה בגחלת א"ז, ובפרט אותם הבע"ב שהמה ממנגדיו והוא יודע מזה בודאי לא יתרצו בזה בשום אופן מטעם הנ"ל כמובן:

ט) ומעתה כיון דברירנא דמכח חזקת א"ז אין לו שום צד זכות בהסך מן ההכנסה שהוחזקו שאר הרבנים וכן בענין הנשיאות וא"ז בעצמו כבר ניטל ממנו בעודו בחיים חיותא, הנה נשאר עדיין לברר פרט אחד, במה ששמעתי שהמה טוענים שגם עתה הרשות בידם ליתן לו את ההורמנא מטעם שהמה הרוב נכבדי העיר ועשירי עם ואף גם זאת שלפי דעתם הנה הרב הב' לא הוחזק בזה כלל מטעם שהי' בדעתם לקבל רב אחד שהוא יהי' אב"ד ויהי' שייך לו כל ההכנסות ומה שקבל עד עתה הוא רק מטעם שלא הי' עדיין שום רב בקהלה ונתנו לו שכרו בעד סד"ק וסה"ג אמנם עתה שאינם צריכים לדידי' הרשות בידם לעשות בזה מה שירצו:

הנה טעו בזה טעות גדול (א') דאף אם נניח להם כן דגם הרב הנ"ל לא הוחזק בזה ועתה הוא תחלת הקבלה לשניהם הנה אף שכתב בשו"ת מהרשד"ם באו"ח בסי' ל"ז דעשירי העיר הם הנקראים פני הארץ ושאר העם נקראים אחורים ואין מן הראוי שהאחורים יהיו מנהיגים לפנים, והנה עיקר יסודו בזה הוא ע"פ דברי הש"ס (יבמות ט"ו) ע"פ מ"ד דב"ש עשו כדבריהם דאף דב"ה היו רוב מנין מ"מ כיון דב"ש מחדדי טפי הו"ל רוב בנין, והנה הן אמת כפי הנראה בש"ס שם (בדף ט"ז) דהעיקר כמ"ד דעשו ב"ש כדבריהם אלמא דרוב בנין חשוב מרוב מנין, אמנם לפענ"ד דבריו צריך עיון די"ל דכ"ז קודם שיצא הב"ק אבל לאחר שיצא הב"ק דהלכה כב"ה כבר הוכרע דאזלינן בתר רוב מנין ולא בתר רוב בנין (ועי' בתוס' שם דף י"ד ד"ה ר' יהושע בתי' הב' במ"ש לחלק בין ב"ק דר"א לב"ק דב"ה דהתם בדר"א הו"ל נגד הרוב משא"כ הכא גבי ב"ה דהוה רובא יע"ש) וכן נראה להדיא דעת הג"א בריש ע"ז כמ"ש המהרשד"ם עצמו דהא כתב דאם אחד גדול בחכמה והב' במנין הולכין אחר רוב מנין, ומ"ש שם דהרא"ש לא סבירא לי' כן ממ"ש דצריך להיות גדול בחכמה ובמנין הנה המעיין בש"ך בס"ס רמ"ב במה שפי' דמ"ש בחכמה ובמנין ר"ל או מנין א"כ אין בזה שום מחלוקת, וכן נראה להדיא דעת הד"מ וסמ"ע שם יע"ש ובחו"מ סי' כ"ה, וכ"נ להדיא דעת הרמב"ם והסמ"ג והג"מ שהובא בש"ך שם דלא ס"ל לחלק בין קטן לגדול אלמא דלא אזלינן בתר רוב בנין אמנם מדברי הרא"ש נראה דעכ"פ בדליכא רוב מנין אזלינן שפיר בתר רוב בנין וכדעת הרשב"א וכ"כ בתה"א להרמב"ן דבשוים הולכין אחר החכמה ואף על גב דליתא הכי בדין סנהדרין וכו' (ר"ל דבסנהדרין אין הולכין אחר החכמה כ"א אחר רוב מנין) אבל הכא שומעין לחכם וכו' מיהו אחד במקום ב' כיון שכולם רופאים ויודעים במלאכה זו אין דבריו של יחיד במקום ב' עכ"ל, ומ"מ נראה מדבריו דבאם הוא מופלג בחכמה יש לחוש לדבריו להחמיר אף במקום ב' ונסתייע לזה מהא דב"ש דמחדדי טפי יע"ש [ומזה משמע דס"ל דבהא דב"ש באמת עדיין לא הוכרע לגמרי מהב"ק] ויעו' בטור או"ח בסי' תרי"ח ובב"י שם במ"ש בשם הר"ן דמשמע מדבריו כמ"ש הרשד"ם הנ"ל ויעו' בש"ע שם סע"ב שהרמ"א הכריע בזה כדעת הטור דאף בשוין אין הולכין אחר הבקי ויעו' בב"ח ובמ"א שם שכ"ה גם כן דעת הרא"ש שם הן אמת דלכאורה יל"ע ממ"ש כאן דמשמע דבשוין עכ"פ הולכין אחר החכמה ויעו' בטור במ"ש בשם הר"מ ובמ"ש הד"מ שם לפרש בזה דהר"מ ס"ל כדעת הר"ן דהולכין אחר הבקיאים אף נגד הרוב וגם זה צ"ע ממ"ש הש"ך כאן דלדעת הר"מ אין לחלק בין גדול לקטן ואף לפמ"ש המ"מ שם לפרש דעת הר"מ דדוקא בשוים הולכים אחר הבקי ג"כ לכאורה צ"ע לפמ"ש הש"ך דלהר"מ אין לחלק כלל בין קטן לגדול אכן לזה י"ל דהוא ע"פ מ"ש הכ"מ שם בתי' הב' דהר"מ מסופק בזה ולכן כתב כאן דהולכים אחר הבקיאים ור"ל להקל בס"נ ומ"מ צ"ע דמסתימת דבריו נראה דהולכים אחריהם אף להקל ויעו' במחה"ש שם במה שרצה לפרש דעת הרמב"ן דמ"ש בשוים הולכים אחר הבקי ר"ל דוקא במופלג בחכמה ואח"כ כתב בשם הב"ח דאף בסתם בקי גם כן הדין כן, והנה המעיין ברמב"ן שם יראה להדיא דמיירי אף באינו מופלג דהא במופלג כ' שם דיש להחמיר אה נגד הרוב יע"ש ויהי' איך שיהי' עכ"פ מבואר דעת הרמ"א וכל האחרונים דנגד הרוב אין הולכים אחר הבקי:

ומ"ש הרשד"ם עוד שם לחלק דאף למ"ש הג"א הנ"ל היינו דוקא במקום שגם הצד השני הם ג"כ חכמים משא"כ היכי שאינם חכמים כלל גם הוא יודה ע"ש, הנה זה דוקא בדבר הלכה משא"כ בנ"ד לקבל איזה רב שפיר י"ל דאף המון עם כל שיודעים בטוב ענין התנהגות העולם ואינם מתרצים ברצי כסף ומכוונים לומר דעתם באמת בענין זה אף שבענין הלימוד המה סומכים על אחרים והמה רוב מנין בודאי דיש להם דין רוב גמור ואף לפמ"ש הרשד"ם הנ"ל שפיר י"ל דבנ"ד באמת הו"ל רוב בין בחכמה ובין במנין דהא באמת מבינים כל ענין זה בטוב, וגם במ"ש עוד שם דהעשירים נחשבים ג"כ רוב בנין מטעם שהעושר קרוב למעלת החכמה, הנה בזה בודאי דבריו צ"ע דבשלמא באם הוא רוב בנין מטעם החכמה שפיר י"ל דהמה מבינים בודאי יותר הענין מהמון עם הרבים משא"כ בעושר הן אמת דלפלא על הג' מהרשד"ם מדוע לא נסתייע לזה מדברי הרא"ש בתשובה והובא ברמ"א בחו"מ סי' קס"ג סע"ג דבכל מה שגובים לפי ממון העשירים חשיבי רוב וא"כ ה"ה לענין מינוי חכם דודאי דמי לשכר הש"ץ שכתב הרמ"א שם, אמנם למ"ש הסמ"ע שם דהיינו דוקא לענין שאין רוב העניים יהי' ביכולתם לכוף את העשירים לדעתם אמנם גם המה אינם יכולים לכוף את רוב העניים לעשות דוקא כדעתם או דהו"ל כמחצה על מחצה וצריכים להתפשר עמהם, א"כ ה"ה בנ"ד ממש אף אם נחליט כדעתם דהמה נכבדי העיר ועשירי העם והרבנים הנ"ל לא הוחזקו עדיין מ"מ עכ"פ צריך להתפשר עם הרבים שהמה מצדדי הרב הנ"ל וכ"כ להדיא הג' בעל צ"צ (הובא בפ"ח שם סק"ד) דאף בענייס וגם אינם בני תורה מ"מ אין לדחות דעתם וצריך להיות רוב מנין ורוב בנין בהסכמה אחת (ויע"ש דפי' כן דעת הרא"ש ועפ"ז אפ"ל דס"ל במ"ש הרא"ש בע"ז דצריך להיות גדול בחכמה ובמנין היינו דוקא תרתי כדי שיהי' רוב מנין ובנין ויל"ע):

שוב עיינתי במהרשד"ם דאפ"ל דכל עיקרו שם אינו אלא לסתור דלא נימא דאזלינן בתר העניים לבד, אמנם באמת גם הוא יודה דלא אזלינן ג"כ בתר דעת העשירים לבד וכמ"ש הרמ"ע וצ"צ הנ"ל וכ"נ להדיא ממ"ש בסוף והעיקר לילך אחר רוב מנין כשיהי' רוב בנין אלמא דצריך שניהם דוקא ושוב מצאתי בצ"צ שם בהגה מבן המחבר שהביא דברי הרשד"ם הנ"ל והעלה ג"כ דע"כ לא אמרו בש"ס יבמות דעשו ב"ש כדבריהם אלא דמעלת מחדדי טפי שוה למעלת הרוב שאינם מחודדים כ"כ משא"כ לומר דיהי' עדיף מרוב זה ודאי אינו יע"ש [והנה בגוף מה שהעיר על דברי הצ"צ ממ"ש הרשד"ם כבר כתבתי דבאמת אין דבריו מוסכמים] גם במ"ש בפשיטות דמעלת מחדדי טפי שוה למעלת הרוב הן אמת שכ"נ ג"כ ממ"ש הרמב"ן בתה"א שם דבכה"ג הו"ל ספיקא כמש"ל (אכן מדבריו נראה דצריך שיהי' מופלג בחכמה מהאחרים משא"כ באם אינו מופלג בודאי הדבר ברור דאזלינן בתר רוב מנין) אכן לסברא הא' שהובא ברמב"ן שם והסכים לזה הר"ן שם נראה דבאמת בכה"ג אזלינן אחר החכמה בין להקל ובין להחמיר יע"ש משמע דעדיף מרוב מנין :

ועוד נלפענ"ד דבנ"ד באמת העומדים מצד הרב הנ"ל הו"ל רובא אפי' לפי הממון ע"פ מ"ש בצ"צ שם בסי' א' דאם המה נותנים רוב הממון להרב או להש"ץ נחשבים ג"כ רוב אף לפי בנין א"כ ה"ה בנ"ד דהא העיקר מה שאנו מדיינים הוא מן ההכנסות מרח"ש וסה"ג וזה מובן שהעניים המה רובא דרובא בודאי מהם יהי' ג"כ רוב ההכנסה אף שהמה נותנים רק מעט והעשירים נותנים הרבה, ואף אם נאמר דלענין הנשיאות צריך להשגיח על עיקר השכירות והספקת הרבנים הנה גם בזה המה הרוב כפי שידוע שיסוד השכירות בהקהלה הוא מן ההוספה על שחיטת העופות וכן מן המרחץ ובין כך ובין כך גלוי וידוע שמהעניים תפול יותר מן העשירים כנודע וא"כ הוה הם רובא, וכ"ז אף לפי דרכם שהמה הרוב מנכבדי העיר אבל באמת גם זה אינו שגם מצדדי הרב הנ"ל איכא טובא עשירי עם ומביני מדע ונושאים בעול הצבור ואדרבה צדדיהם המה רק ממקורביהם ומבני משפחתם אשר המה נוגעים בדבר ואינם אומרים דעתם באמת לש"ש וצדדי הרב הנ"ל באמת אין להם שום נגיעה וקורבה רק שאומרים לפי דעתם והבנתם באמת, הא חדא, (ב') ע"פ מ"ש הריב"ש דכל מי שהחזיק באיזה שררה אפילו מעצמו שוב אין ביד שום אדם להורידו וא"כ אף אם נחליט כדעתם שהי' בלבה כן מ"מ כל כי האי הו"ל להתנות עמו שבאם יבוא שום רב לא יהי' לו טענה מזה וכל שלא התנו שוב הו"ל חזקתו בסתם עכ"פ כמו שהחזיק באיזה שררה מעצמו ושוב אין בידם להורידו ח"ו אף אם הי' גדול ממנו ובפרט לאחר שבאמת ראה וידע שאף בימי הרב המנוח הנ"ל ג"כ הנהיג הרב השני את נשיאתו ברמה וקבל ההכנסה מדעתו ומדעת כל הקהלה ואם כן לא הוה ליה למסיק אדעתו שעתה יתרצו באופנים אחרים, ובפרט לפי מה שסיפר לי אדמו"ר נבג"מ זצ"ל שבפירוש אמרו והבטיחו לו אנשי הקהלה שיהי' לו איזה חלק בההכנסה מרח"ש וסה"ג וא"כ בודאי לאו אדעתי' למשקל ממנו כיון שהוא עיקר ויסוד פרנסתו וא"כ שוב הדר דינא דמעלין בקודש ולא מורידין ח"ו, ובפרט שגם עתה אין דעת הרוב מהקהלה לגרוע חלקו וזכותו הן בהפריצענטין והן בהנשיאות ואדרבה המה מתרעמים על היורשים הנ"ל שלא הי' בידם למכור כלל חלקו בודאי ואף על שאר הפריצענטין שקבלו עד עתה הנה לפי דעתם באמת לא הי' בידם למכור מטעם שהכל הי' שלא ברצונה והסכמתם ומה גם שכבר קבלו שכירות והכנסה זה כמה שנים הם טוענים שאף לפי המורגל שהי' להם איזה טענת חזקה וכפי המנהג במקומות אלו שעושים מו"מ באלו הדברים ומוכרים אותם זל"ז [אף שבאמת אין לזה שום שורש ויסוד על פי דתה"ק] הנה כבר קבלו שכרם עשרה פעמים במשך זמן הנ"ל, ובפרט לפי ששמעתי מיורשיו שנכתב בצוואת הרב הנ"ל ששם אותה באלף רו"כ והנה כבר קבלו אותם אף עם עיסקא כפי הנהוג כנודע כי זה קרוב לשמונה עשרה שנה אשר קבלו כמה שנים סך שמונה או ששה רו"כ לכל שבוע עם חלק גדול מן ההכנסה וגם קבלו כמה שנים סך ארבעה או שני רו"כ עם שבעים פריצענט מן ההכנסה וא"כ איך מכרה אותם בלתי רצונם ובפרט באופן לעשות לרב השני איזה מגרעות אפילו כמלא נימא אשר שמש אצלם זה כמה שנים ואין להם עליו שום דבר ולכן אין במעשיהם כלום:

י) גם בנידון שאר ההכנסות כגון מהקלפות ומן הרחיים כפי שלא קבלו מזה דבר זה כמה שנים הן בפני הרבנים שהיו לפניו והן זה שמונה או עשרה שנים אשר בפניו ומאין יבוא עזרם למכור אותם כעת לאיש אחר במה שכבר אבדו חזקתם מזה זה זמן כביר ואף גם זאת בלי דעת רוב הקהלה, גם ממכ"ח אף שבשנה הראשונ' נתן להם הרב הנ"ל מזה חלק אך הי' זה בחיבה שבא לשם בר"ח אדר ולא ידע עדיין מנהג הרבנים שקדמו לפניו אך בשנה הב' לאחר שנתודע לו כי הרבנים הנ"ל לא נתנו להם מזה כלום (ואף שרב אחד הי' ממחותנם) ולכן גם הוא לא נתן להם וא"כ גם בזה אבדו חזקתם זה זמן כביר, ועוד כפי שאמרו לפני כמה בע"ב מנכבדי העיר בתו"ע שגם הרב המנוח בעצמו לא הי' כותב שטמ"כ כ"א אצל בעלי הרחיים אמנם שארי השטמ"כ חמץ הי' רק אצל שארי הדיינים וא"כ בלא"ה אין להם בזה טענת חזקה כלל:

יא) בנידון ההכנסה מהכשר הזאוואד הנה כפי שלא הי' ענין זה בפני אבותיו כלל בודאי אין להם שום טענת חזקה כלל כיון דלא הו"ל דבר המצוי כנודע, שזה כמה שנים אשר הגראפין לא נתרצו לזה א"כ לא אסקי בני הקהלה אדעתייהו להשתעבד ע"ז, ועוד מטעם שהוא של עכו"ם ואין בכח הקהלה לשעבד ענין כזה שאינו ברשותם לכופו ע"ז וגם אינו בתוך העיר רק הוא חוץ לעיר והו"ל כמו מעלמא אתי ולעלמא אזיל דאין בזה שום טענת השגת גבול כמבואר בב"ב שם ואף דמבואר שם דדוקא ביומא דשוקא שרי הנה ל"מ לשיטת הר"מ וסיעתו דביום השוק אף לבני העיר שרי למכור מטעם דאזלינן בתר רובא ורובא מעלמא אתי ה"ה בנ"ד כיון דודאי עיקר עשיית הציקער הוא לעלמא דבשביל סך מועט שנצרך לקהלה בודאי לא היו עושים אותו כמובן ממילא הו"ל כמו יומא דשוקא הנ"ל, ואף לדעת התוס' וסיעתם לפמ"ש הב"י בחו"מ בסי' קנ"ו דאף ביום השוק אסור למכור לבני העיר מ"מ י"ל דיודו בנ"ד כיון דעיקר הענין נעשה לעלמא וגם הוא חוץ לעיר ובפרט למ"ש הדו"פ שם דבסחורה גם התוס' יודו לר"מ יע"ש ועוד דכ"ז בבר מתא אב"מ אחריתי משא"כ היכי דשייך בכרגא דמתא או בת"ח דיש בזה מטעם קנאת סופרים בודאי דאין בידם למחות וכמש"ל, ועוד כיון שמכל ההכנסות קבלו עד עתה חלק ומזה לא תבעו כלל והו"ל הודאת בע"ד שאין לה בזה שום טענת חזקה כלל וא"כ באיזה כח יוכל הרב הנ"ל לתבוע חלק מזה כיון שהוא רק בא מכוחה, ויש להאריך בזה אלא שאין הפנאי מסכים עמדי, ועי' בח"ס חו"מ סי' קי"ח בנדון רב שרצה לקפח פרנסת הדיין מהכשר הצוקער והעלה דיש בזה איסור מטעם עני המהפך בחררה, ויל"ע דאף דאין בזה מטעה יורד לאומנית חבירו, כמ"ש בשים ב"ב הנ"ל וכמש"ל היינו דוקא היכא עדיין לא הופך בה כמו בהא דהתם משא"כ היכי דהיפך בדבר, זה ממש בודאי אסור, ולפ"ז ה"ה בנ"ד אף אם הי' בפני אבותיו מ"מ אם בתחלה כשנתחדש ענין ההכשר הנ"ל קבלו איזה רבנים אחרים אין בזה שום איסור מטעם יורד לאומנות משא"כ עתה. שהוחזק בזה זה ג' שנים בודאי דהרבנים החדשים אסורים לנגוע בזה מטעם עני המהפך ואף נאמר דבאמת אם הי' בפני אבותיו הי' בזה חששא דאיסור השגת גבול מטעם שהוא מהסביבה שלו (אף שבאמת הרבה יש לדבר בזה וכ"כ בזה במק"א עד היכן יש לשער בזה ומה גבול יש ליתן בזה) מ"מ בנ"ד כיון שבאמת לא נעשה בפניו וזכו בזה הרבנים הנ"ל בודאי דשוב אסור להסיג גבולם בזה:

יב) כפי שעד הנה אף שלא קבל הרב הנ"ל כ"א סך שלשים פריצענט מסד"ק מ"מ כיון שהבע"ב היו יודעים מזה שאין לו כ"א סך מועט בהפריצ' הנ"ל נתנו לו כמעט כולם בעד שכ"ט איזה סך חוץ הפריצ' הנ"ל איש איש לפי ערכו ועפ"ז היו עולים הסך שלשים פריצ' לערך חמשים או ששים פריצ' כנודע לכל באי שערי הקהלה הנ"ל וכמו כן בסה"ג אף שלא הי' לו כ"א סך ארבעים פריצ' מ"מ ע"פ רובא דרובא הי' איזה ענין טו"מ בין הזוג והי' צריך להשוות אותם או לעשות איזה כתבים ביניהם כמו בענין החזקת איזה ילד וכדומה וכן בעד מעב"ד לאיש או לאשה והי' לו מזה ג"כ שכ"ט אשר בודאי ע"פ הרוב הי' עולה לערך סך ששים או שבעים פריצענט, ועתה לאחר שנתקבלו הרבנים הנ"ל בודאי לא יהי' לו הדברים הנ"ל וגם בשאר ההכנסות מנידון כתיבת כתבים והשלשות ומכ"ח ושא"ד שבין אדם לחבירו בודאי נתמעטו מטעם ריבוי הדיינים כמובן וא"כ בודאי לפי המבואר בש"ס (כתובות דף ק"ה) דאם לא הספיקו אף אם לא רצו מוסיפין להם יע"ש, וא"כ כ"ש בנ"ד שהוא בגרמם בודאי מחויבים עכ"פ להוסיף לו בסך השכירות כנגד מה שגרעו מהספקתו בנידון הענינים הנ"ל ועכ"פ לא פחות מן סך שני רו"כ לשבוע בכדי שיהי' לו עכ"פ במה לכלכל ביתו לפי הטף, וכ"ש שהוסיפו רב אחד בלי שום צורך כלל לפי דעת רוב הקהלה כנודע שרוב בני הקהלה מודים ואומרים ששני רבנים בודאי הי' די כפי צורך הקהלה והמה ברצונם להיטב לאחד מבני משפחתם עשו רב שלישי, והנה בנידון מה שגרמו היזק לכל הקהלה לסבול בעול השכירות שלו אין רצוני להאריך אך עכ"פ במה שנוגע להרב הנ"ל עכ"פ בודאי המה מחויבים ע"פ ד"ת לעשות לו איזה הטבה בנידון השכירות בכדי שלא לקפח פרנסתו, (ומה שטוען הרב הנ"ל שיש לו איזה חזקה הנה מלבד שע"פ ד"ת לפענ"ד אין לו שום טענת חזקה מטעם שהוא הי' קטן וגם נשאר מאביו זקנו בן שהי' ראוי למלאות מקומו וכמש"ל בזה) הנה נוסף לזה כי כפי שאמרו לי כמה בע"ב מנכבדי הקהלה שהאלמנה אמו של הרב כבר התפשרה עם הקהל וקבלה כל דמי חזקתה וזה הי' בהשתדלות קרובי הרב, וגם הבנים הנ"ל היו אז מסומכים על שולחנה והי' לה בודאי דין אפוטרופוס שלהם (כמבואר בהא דיתומים שסמכו אצל בעה"ב) וכן העידו לפני כמה אנשים כי מידם קבלה המעות הנ"ל וכן סיפר לי רב אחד מהסביבה שזה איזה שנים אמר לו זקן אחד מראשי הקהלה שכבר גמר עם חזקת שאר הרבנים ושילם להם עפ"א, הנה מכ"ז בודאי נראה שכבר קבלה בעד כל דמי חזקתה אף לפי מנהג העולם שיש בכה"ג איזה דין חזקה) וא"כ אף אם עתה שכבר נתקבל שלא בהסכמת רוב הקהלה אף אם נחליט שלא להורידו מטעם שלא להרבות המחלוקת מ"מ עכ"פ היינו דוקא באופן שלא יהי' לו נגיעה בפרנסתו וזה בודאי דבר שא"א אם לא באופן שכתבתי לעיל, ובפרט לפמ"ש בח"ס חו"מ סי' קס"ו דאף בנתוספי ב"ב של הרב מחויבים להוסיף לו וכמו שנראה באמת מלשון הרמב"ם בפ"ד מהל' שקלים א"כ בלא"ה ע"פ שורת הדין צריכים להוסיף לו כנודע:

תוכן העניינים

הליכות אליהו (קליסינקר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה