אור ברסלב
הליכות אליהו על השולחן ערוך שו"ת הליכות אליהו חו"מ › סימן לג

הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין

שו"ת הליכות אליהו חו"מ · סימן לג

סימן לב

נסתפקתי אם אחד רוצה להציל את חבירו מסכ"נ באופן אשר עליו יש חשש סכנה בזה, דע"פ עיקר הדין פטור הוא מלהצילו אם רשאי לעשות זאת ולהחמיר על עצמו, ואפי' אם נאמר דרשאי עי' בר"ן שבת גבי אלישע בעל כנפים ובנ"י בסנהדרין סוף ב"ס, אבל אם רשאי לעבור שבת במקום פ"נ בזה או עבירה אחרת, וי"ל בזה ע"פ דברי התוס' בע"ז כ"ז דהקשו מהא דעובדי' לוה ברבית מיהורם והרי יהורם ישראל מומר היה ואסור ללות ממנו ברבית ותי' דהתם הוה פק"נ ומצוה, וכבר העירו בזה לדקדק על לשון התוס' דכיון דהוה פק"נ למה להו תו לאמר ומצוה:

וי"ל ע"פ דברי הרמב"ם בריש פאה שכתב שם וז"ל וביאור זה ההלכה אצלי כו' כשהאדם יראה שבויים שהוא חייב לפדותם כו' או רעבים כו' שהוא חייב להשביעם כו' כשיהי' מה שחסר להם או מה שיצטרך לפדותם פחות מחמישית ממונו כו' אבל אם יצטרך לתת להם יותר מן החומש יתן חמישית בלבד ויסתלק מלתת עוד ולא יהיה עליו עון עוד בהמנעו להשלים להם כל מה שצריך להם לפי שצרכם יותר מן החומש כו' עיי"ש ועי' ברמב"ם הל' מ"ע פ"ז שפדיון שבויים הוה בכלל פ"נ הרי מבואר שאין אדם מחוייב לתת יותר מחומש אף במקום פ"נ:

ובזה יש ליישב מה שהקשו על הרמב"ם שכ' בפה"מ הנ"ל שאם נתן יותר מחומש קיים מצוה מן המובחר ובהל' ערכין כתב שעובר על דברי חז"ל אם נתן יותר מחומש ולפי הנ"ל יש לאמר דע"כ לא קאמר בפה"מ אלא במקום מצות פ"ש ובהל' עירכין קאמר בשאר צדקות ויש להאריך הרבה בזה אבל לדעת הרמב"ם יש מקום לאמר דלא היה מחויב עובדיה ללות ולפרנס בני הנביאים מצד מצוה פק"נ, וא"כ כיון דאינו מחוייב אפ"ל דאסור ללות ברבית אבל באמת התם היה גם מצוה רבה דשעת הגזירה היתה שלא להחיותם ובשעת הגזירה הוה מ"ע דק"ה ובמקום עשה הרי מבואר דמחוייב אף ללות וכיון דהיה החיוב עליו מצד העשה ללות וא"כ מצד פק"נ היה רשאי אף ללות בריבית ושפיר דייקו התוס' לאמר דהיה בזה פק"נ וגם מצוה דאלו משום מצוה לחוד לא היה רשאי ללות ברבית, דאורייתא וגם משום פק"נ כיון דאינו מחייב י"ל דאינו רשאי להחמיר על עצמו ולעבור על איסור דאורייתא:

השמטות שייך לחידושים על הרמב"ם הלכות שכת:

עירובין פ' עושין לחי מעצי אשירה ופסקה הר"מ בהל' שבת ולכאורה צ"ע דהלא מבואר בעירובין כ' ע"א לענין עירוב בבה"ק לימא בהא קמיפלגי דמ"ס מצות לאו להנות ניתנה כו' לא דכו"ע מצות לאו להנות ובהא קמיפליגי דמ"ס מערבין לדבר הרשות ומ"ס אין מערבין אלא לדבר מצוה הרי מאן דס"ל מערבין לדבר הרשות אסור לערב באיסור הנאה אף אם מצות לאו להנות ניתנה, א"כ איך רשאי לעשות לחי מעצי אשירה הלא עושין לחי אף לדבר הרשות. גם יש לבאר שיטת הרמב"ם בפ"א מהל' עירובין שדעתו דאף שיתופי מבואות ועירובי חצירות מערבין באיסורי הנאה דחזי לאחריני, ולפ"ז הלא אינו רשאי לעשות כן רק בע"ת שאין מערבין כ"א לדבר הרשות והרא"ש והטור פליגי בזה באמת על הר"מ וס"ל דבשיתופי מבואות וע"ח אסור לערב באיסורי הנאה וכן כתב הטור לענין עשיית לחי מעצי אשירה ששינה מלשון לכתחילה לדיעבד וכ' לחי שעשאו מעצי אשרה כשר, (וגם דקדוק לשון הגמ' יש ליישב דכונת עושין אינו להעמיד לכתחילה רק כיון דקיי"ל לחי העומד מאיליו כשר יש לפרש הכונה עושין היינו דסומכין עליו בשבת אבל להעמיד לכתחילה לחי מעצי אשרה אסור): ונראה ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל עפמ"ש הרמב"ן ביבמות פ' מ"ח וכן הרשב"א שם דהקשו למה רשאי לחלוץ באיסורי הנאה הלא כיון דיצא מזה אח"כ הנאת הגוף הוי כמו אם מערבין לדבר הרשות דאסור ערב באיסורי הנאה ותירצו כיון דאינם מעוכבים רק מחמת המצוה, א"כ לא מיקרי הנאה, וצ"ע בקושיתם דהלא גם סעודת אירוסין מיקרי מצוה לגבי עירוב ורשאי לערב משום זה אף באיסורי הנאה, ולכאורה צריך להבין א"כ גם בכל הנאות כן הוא וגם בעירוב הוא מעוכב מחמת מצות העירוב וגם בשחיטה ושארי ענינים וצריך לאמר בכונתם דבשחיטה האיסור משום אמה"ח ואם תמות מחמת נבילה והשחיטה הוי תיקון בפ"ע וכן בעירוב האיסור משום אל יצא או באיסור דרבנן ותחומין הוי רק תיקון אבל ביבמה לשוק היא אסורה מחמת שהיא זקוקה ליבם ליבום או לחליצה ויש להאריך בזה וא"כ מצוה זו מעכבתו לאו הנאת הגוף מיקרי:

וא"כ צדקו מאד דברי הרמב"ם דהנה ענין איסור הטלטול במקום שרבים משותפים בו ומחצר לחצר נפקא לן מהא דאמרינן שתיקן שלמה עירובין ופירש"י שאסר לטלטל מרשות לרשות בלא עירובין וכן הוא ברמב"ם ריש הל' עירובין הרי דמשונה מצוה זו דשיתופי מבואות ממצות עירובי תחומין דבע"ת האיסור הוא ליצא מרשות לרשות והעירוב הוא תיקון להאיסור אבל בשיתופי מבואות עיקר התקנה היה לעשות עירוב ומצוה זו מעכבתו מלטלטל א"כ אף דמערבין לדבר הרשות עכ"ז ההנאה הוא מחמת המצוה כי לולי שעכבתו המצוה היה רשאי לטלטל ולא מיקרי הנאה באשר מצות לאו להנות נתנו ושפיר פסק הרמב"ם דאף בשיתופי מבואות וע"ח מערבין באיסורי הנאה וגם חיליה דידיה מדברי הגמ' עושין לחי מעצי אשירה כנ"ל וגם משו"ה מצוה לערב שיתופי מבואות כמבואר בשו"ע סי' שפ"ב ומקורו מדברי הגמ' עירובין אפשר במבואות דדיירי בה רבנן לא לערבי כו' עיי"ש:

שייך לדברי הרמב"ם מהלכות כלאים. (עירובין ט"ז ע"א) עין בכל הסוגיא וצ"ע דהשמיט הרמב"ם בהלכות כלאים הך דינא דהיה שם קנים הדוקרנים ועשה להם פאה מלמעלה וצ"ע ומצאתי במה"פ בירושלמי כלאים הנ"ל שהעיר בזה עיי"ש בד"ה היה שם ולעיל בחידושים על הרמב"ם ה' כלאים הארכתי בזה:

רמב"ם בסוף הל' כלאים הרואה כלאים על חבירו קופץ עליו אפי' בשוק וקורע כו' ואפי' רבו שלמדו חכמה, י"ל דהנה הקשו התוס' בשבועות למה לא תי' הגמ' על קושית והתעלמת כו' שב ואל תעשה שאני, אך באמת לענין איסור כיון דאם רוצה למחול על כבודו רשאי למה לא יהיה מחויב למחול על כבודו בשלמא גבי מת מצוה כיון דהוי בזיון אחרים אין שייך מחילה ובזה מיושב קושית התוס' שם מעדות דהוי איסורא וכבוד עצמו, אך דא"כ יקשה על פרכת הגמ' בברכות מלאחותו על הא דהמוצא כלאים דהוי כבוד עצמו לכך פי' הרמב"ם פושטו היינו להפשיט לאחר וע"ש דהרמב"ם מסיים שאין כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה ולמה נדחית בהשבת אבידה שהוא של ממון ולמה נדחית בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב בולאחותו ולא הביא הך דשב וא"ת וי"ל וקשיא ליה בסנהדרין ל"ו ותהא מ"מ דוחה שבת מק"ו ומה עבודה כו' ה"א כבוד הבריות אינו דוחה רק בשב וא"ת ויעו' בתוס' שהקשו לחלק בין קום ועשה אבל תי' אינו עולה יפה לזה:

ויעוי' תוס' ברכות דמנזיר ל"ק משום דישנו בשאלה ומטומאה דהוי אשב"כ ויעוי' ברמב"ן בתו"א דהגי' כן בגמ' וקושית הרמב"ן מפרכת הגמ' ממדלגין י"ל ולחלק בין בזיון קטן לבזיון גדול ומדלגין היינו בזיון קטן, וכל קושית הגמ' היינו מפסח ומילה וי"ל דהא בפסח אפשר בפסח שני וי"ל דא"כ הולך לעשות פסח שני מא"ל וא"כ זהו דוקא למ"ד נשים בראשון חובה והרמב"ם לטעמיה דס"ל נשים בראשון רשות ועל קושית התוס' למה לא תי' הגמרא על קושית דוהתעלמת שוא"ת שאני לכאורא צ"ע דהלא כ' התוס' דהוי בזיון קטן דבאיסורא אף בשוא"ת אינו וצ"ל דע"כ פרכת הגמ' ולגמר מינה אינו על בזיון קטן דהא איכא למילף מטומאת קרובים דהוי בזיון קטן ולחומרא מקשינן וע"כ דעיקר הקושיא היא על בזיון גדול:

שייך לחידושים על הרמב"ם הלכות נזירות: (שבת ק"ג) לענין פ"ר דלא ניחא ליה נראה הני דפליגי על הערוך מ"מ יסברו דל"ה אלא מדרבנן וכ"ה ברא"ש בהשגתו על הערוך שהביא מהא דר"א דמילה לענין בהרת ואי דאיכא אחר יעוי"ש שכתב הרא"ש דע"כ ל"ק אלא לענין חיוב ופטור אבל איסורי מדרבנן איכא לר"ש, ונראה שכ"ה דעת הרמב"ם שכתב בהל' נזירות פ"ה הלכה י"ד אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ואם עשה כן אינו לוקה:

ולכאורא יפלא כיון דהוה פ"ר אמאי אינו לוקה וע"פ הנ"ל ניחא דהלא כבר כתבו בשם הריב"ש דסורק הוה פ"ר דלא ניחא ליה וא"ש בזה מה דאצטריך הגמ' לאמר להשיר נימין מדולדלות קא מתכון ולכאורה תיפוק ליה משום דהוה פ"ר, אבל י"ל דרוצה למצוא טעם אף במסרק רק דל"ה פ"ר, אבל לפ"ז גם במסרק דהוה פ"ר וגם באדמה שהוא משיר ודאי ל"ה איסור דאורייתא כיון דהוה פ"ר דלא ניחא ליה והא דלהשיר נימין מדולדלות ג"כ ל"ה אלא איסורא מדרבנן:

וי"ל דזהו הטעם של הרמב"ם שהשמיט האיבעיא בנזיר מ"ב איבעיא להו מפני שמשרת או מפני המשרת ונ"מ להני מיני אדמה שאינם משירים אבל לפי הנ"ל דזהו גופא אינה אלא מדרבנן אין סברא לאסור גם שאר מיני אדמה ויעוי' עוד בשבת ויעוי' ברש"י שבת ו' ע"ב ופ"א ע"ב שכ' דהא אבל לא סורק משום דודאי משיר והוה פ"ר והא דלא כ' רש"י משום להשיר נימין מדולדלות כמו דאמרי' בגמ' וכבר העירו התוס' בזה וי"ל דלרש"י ס"ל דלמסקנא דאמרינן מודה ר"ש בפ"ר ל"צ לטעמא דלהשיר נימין מדולדלות, ובמק"א הארכתי דרבה לטעמיה אבל בפשיטות יותר י"ל דרש"י ס"ל דלא איצטריך ליה להך טעמא רק דלכאורא הוה פ"ר דלא ניחא ליה אבל כיון דלהשיר נימין מדולדלות קא מתכון מ"מ לא ניחא ליה נמי להשיר נימין ולא הוי גם שאינם מדולדלות לא ניחא ליה ושפיר הוה איסורא מדאורייתא דנימין שאינן מדולדלים ודו"ק:

שייך לחידושים על הרמב"ם ה' פסוה"מ. על מה שכתב כ"ת שא"א לפרש בכונת הרמב"ם דאימורי קדק"ל שנטמאו לא ימעלו בהם לאחר זריקה, דלא גרעי מיוצא שכתב הרמב"ם דמועלין בהם וע"ז תמהתי דהלא ביוצא דעת הרמב"ם בפ"א מהל' פה"מ הל' ל"ג דמקטירו לכתחילה והארכתי קצת צדק כ"ת לפי פשטות דברי הרמב"ם אבל באמת ראיתי גם אז דברי הרמב"ם הנ"ל אך לא שערתי אשר יכולים לפרש כן דבריו שהמה נגד הסברא כיון דמהני להו זריקה האיך לא נפסלו ביוצא דהא היו ק"ק שנפסלים ביוצא (וזה א"א לחלק בין היה בחוץ בשעת זריקה ובין יצאו לאחר זריקה) גם נגד הגמ' זבחים צ' דע"כ לא אסתפקא הגמ' רק קודם זריקה אבל לאחר זריקה בודאי נפסלים ביוצא, וס"ד דהגמ' היה דמחלוקת ר"א ור"ע תליא אם נפסלים ביוצא ודחי הגמ' דאף לאחר זריקה פליגי רק המחלוקת היא אם זריקה מהני ליוצא וכ"ה מפורש בזבחים כ"ו דבאימורין מפסלי ביוצא גבי פרכסה ויצאה דילמא ביותרת כו' וכן משמע בדף ל"ו להניח את דמו ואימורין או להוציאן לחוץ הובא ברמב"ם פי"ג מהל' פה"מ גם לשון הרמב"ם אינו מדויק דכך היה לו לאמר ואף אם זרק ועודן בחוץ יכניסם ויקטירם חייבין עליהם כו' והלא מחוייב להחזירן אם הם פסולים דשריפתן בקודש: לזאת היה פשוט בעיני דהפי' הוא כך דהך אם החזירו (היינו לפני זריקת הדם) מקטיר אותן ואע"פ שלא החזירן חייבין עליהם כו' והיינו משום דלא נפסל הזבח וכונת הראב"ד בהשגתו דס"ל כהתוס' בדף ס"ו דהברייתא מיירי קודם זריקה, ומ"מ נפסלו האימורין וס"ל דקיי"ל כרבינא בר שילא והגמ' שם דיחויא בעלמא ור"י ורשב"ל לא פליגי רק בבשר והרמב"ם ס"ל דמסקנת הגמ' דלא כרבינא בר שילא ואף האימורין אינן קק"ד עד לאחר זריקה כן היה פשוט בעיני:

אך אחר שעוררתי עינתי בזה ומצאתי שפי' בדברי הרמב"ם כפשטות דברי הכ"מ ולדעתי ברור כמ"ש וכ"כ התו"ח וסרה קושיתו על הכ"מ. ובזה יש ליישב קושית הרעק"א בזבחים על הא דאמרינן מאי לאו בהא קמיפלגי כו' בהדרו ועיילינה כ"ע ל"פ כי פליגי בדאיתנהו אבראי אי זריקה מועלת ליוצא כו' מאי ס"ד דהגמ' דילמא איירי ביצא חוץ לחומה יעו"ש ובתפא"י וי"ל דס"ד אף דבשר ק"ק בודאי פסול מ"מ מהני זריקה היינו לאפקועי ממעילה אבל לקדשו בקדושת קק"ד לא מהני זריקת פסול משו"ה קאמר מאי לאו כו' דר"ע ס"ל דלא נפסלו כלל קודם זריקה והגמ' קאמר דאף ר"א ס"ל דלא נפסלו קודם זריקה ובעודן מאבראי דהוי פסולים מ"מ מהני אף להקדיש ופריך הגמרא והא ר"פ הוא דאמר בדאיתנהו מאבראי כו"ע לא פליגי דאף לראב"ש מפסלי אי לא נתקדשו כי פליגי בהדר ועיילינהו דמשמע שאע"פ שכבר נתקדשו מ"מ ל"מ זריקה והוצרכו לחלק בין גופא דזבחא אבל אם נאמר דגם באתנייהו אבראי לא נפסלו האימורין לא יתישב מה דפריך הגמרא משתי הלחם דהא לרבי בודאי מפסלי ולראב"ש לא נתקדשו: מה שהקשה על הרמב"ם פי"ו מהל' פה"מ שדבריו סותרין זא"ז קושיא עצומה היא, ספרי מנ"ח וספרי ק"א אינם ת"י כעת וגם אנכי ראיתי בדברי אחרון אחד בזמננו שחשב לדחות זאת ולפרש דברי הרמב"ם בטבילת אצבע אבל אין הלשון משמע כדבריו. ומ"ש מעכ"ת אם חשב מהזיה להזיה ולחלק בהקטרה מפגלת הקטרה לבד שהרמב"ם פסק דאין הקטרה מפגלת הקטרה לדעתי בזה ליכא ספק כלל ואף מ"ד הקטרה מפגלת דוקא מקומץ ללבונה אבל בקומץ ולבונה גופה מהקטרה להקטרה ליכא למ"ד דאל"כ אמאי לא קאמר הגמ' בכה"ג ויהיה אליבא דכו"ע דבכה"ג הלא גם ר"מ מודה דלא הוה חצי מתיר כלל וכמו דמוכח בהדיא בזבחים ל' ע"א והרי קמיצה כו' והרי קומץ דמנחת חוטא משמע בהדיא דל"ה חצי קומץ אף חצי מתיר ויעוי' בתוס' פסחים ס"ג ע"א בתוס' ובמנחות ט"ז ע"א תוד"ה בין בראשונה ומ"ש התוס' שם וצ"ע בההיא דלקמן דהקטיר שומשום כו' יש לאמר בפשיטות דזהו כונת הגמ' ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא דחשיב בשיעורו ויעוי' פירש"י שם דחישב כשיעור הקטרה שלימה ביחד ויעוי' בזבחים מ"א ע"ב ממאי מדקתני כו' ואחת שלא כתקנה כו' אלא ר"מ ואי טעמא דר"מ משום דמפגלין בחצי מתיר כו' ולפי הנ"ל הלא גם ר"מ מודה ואפ"ל דאי משום הא י"ל דאתיא כר"א ע"ש וביומא ס"א דאמרי ממקום שפסק הוא מתחיל ולדידיה הוי כל מתנה בפ"ע כמו כל הזיה דמקום אחד לרבנן ויעוי' בתוס' זבחים מ"ג ע"א תוד"ה והלבינה כו' ומיהו לחריפי דפומבדיתא משכחת לה בהקטיר שומשום ע"מ להקטיר שומשום למחר דהקטרה מפגלת הקטרה כו':

ולכאורא תמוה וסותר להנ"ל וצ"ל דיהיו דבריהם להס"ד במנחות כנ"ל דאף בכה"ג הוא חצי מתיר אבל למסקנא וכדמוכח סוגית הג' בפסחים ובזבחים כל הזיה בפ"ע לא הוי אפי' חצי מתיר ול"ש בכה"ג הקטרה מפגלת הקטרה גם גוף הדין שכתב דהרמב"ם יסבור דמפנים לפנים יהיה מועיל מחשבה הוא סותר לסוגית הגמ' עד שיהיו מחשבותיו ומעשיו על מזבח החיצון וטבילת אצבע י"ל דהיה צריך להיות בפנים גם הלא לר"י במנחות ד' כמו דמפורש בקרא והביא הדם ואח"כ כתיב וטבל ור"י דמדייק הגמ' ביומא ולקח והביא מוכן הוא מסודר בהרמב"ם לדינא לזאת לדעתי אי אפשר להאמר כלל בישוב הרמב"ם:

והיה מקום לאמר בכונת הרמב"ם דאם חשב בחצי מתיר לא הוי רק בפסול מדרבנן כמו דמפורש במנחות י"ד ע"ב אבל בהא דחשיב בדבר הנעשה בפנים הוי פסול מדאורייתא כמו דמפורש בזבחים י"ד ועי' בתוס' שם דקרי לה פיגול והא דכייל הרמב"ם בפ' י"ח כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן כמו שביארנו כל האוכל ממנו כזית כו' י"ל דסמיך על הא שכתב שם בפי"ז בהדיא דאם חשב על דבר הנעשה בפנים לא פיגל אך עדיין הלשון וסתימת הדברים דחוק ויש מקום עוד לאמר דהרמב"ם יפרש הא דאריב"ל מפ' כאשר יורם משור זבח השלמים וכי מה למדנו כו' אלא מקיש פר כהן משיח כו' אף פר כהן משיח עד שיהיה מעשיו כו' על מזבח החיצון דלכאורא הלא אדרבא הוקש לשלמים ונאמר דמפגל בכל מעשיו גם למה שינה הלימוד מר"ש דבלאו האי הקישא הלא פגול משלמים למדנו לזאת יש לפרש דהאי קרא דכאשר יורם הוי ריבוי דבהקטרה הוקש לשלמים דהמחשבה בהפסלה אף כדבר הנעשה בפנים ובא ללמוד עוד דבשאר המחשבות בעינן שלמים לזאת אם חישב בהזיה ע"מ לשפוך שירים ל"ה פיגול (ועי' בש"מ הנדפס מחדש שמחק בגמ' הריני מזה להקטיר אימורין יעו"ש במנחות י"ד וברש"י שם וצ"ע): ויעוי' בפי' הראב"ד בתו"כ פ' ויקרא ובפ' צו שכתב דמחשבת שפיכת שירים לא פסלה בקבלה והדברים ארוכים ויתיישב לשון הרמב"ם היה עומד בהיכל ואמר הריני מזה לשפוך שירים למחר אינו פיגול אבל אם היה עומד בעזרה ושוחט והוא מחשב לשפוך שירים למחר או להקטיר אימורין למחר ה"ז פיגול ולפי הנ"ל בכונה השמיט מתחילה ולהקטיר אימורין אף שהוא מעיקרי מחשבות פיגול ויתיישב בזה קושית התוס' י"ד הנ"ל גם הא דאריב"ל זבחים י"ג שמעתי שטבילת אצבע מפגלת ולפמ"ש למעלה הוי טבילת אצבע בפנים וריב"ל הלא בדף מ"ד מפרש טעמא דר"י וס"ל כותיה, אע"כ דמחשבת הקטרה מפגלת אף בפנים לטעמיה דריב"ל ושפיר משכחת לה פיגול והדברים ארוכים ואין מקום והזמן סובל ארוך:

מה שהעיר מעכ"ת במנחות ט"ז אלא למ"ד בפר ולא בדמו של פר מא"ל הרי משכחת לה בד' פרים כו' נ"ל ליישב בפשיטות דהלא למ"ד דממעט לה מחמת דכתיב בקרא בזאת יבא אהרן בפר ולא בדמו דבזאת דוקא א"כ בודאי בכל מעשה הפר הוי דוקא ואין דמו של פר השני יכולים לכפר על פר הראשון דהלא אם מביא ד' וה' פרים כל הפרים הוי כ"א לגמור כפרת הראשון ואימורי הראשון יעלו ע"ג המזבח בכפרת דמו של אחרון ול"ה כ"א כפרה בפ"ע להתיר דא"כ לא הוי כחצי מתיר כל פר ופר:

ויתיישב בזה מה דלכאורא קשה לפמ"ש בספרי הרמב"ם שלפנינו בפ"ה מהל' עבודת יוה"כ הלכה ח' ויחפון קטורת שניה קודם שחיטת הפר יעו"ש ובכ"מ מאי היא קושית הגמ' יומא מ"ט ומי אר"ח הכי והא אר"ח בפר ולא בדמו של פר ואר"ח קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה ולא כלום והלא להרמב"ם משכחת לה דנשפך הדם וחפן הראשון ואח"כ מת דהחפינה כשרה קודם שחיטה אע"כ כנ"ל דאם נאמר בפר ולא בדמו יצטרך להביא פר ולהתחיל ממתנות שבפנים ויעוי' בתו"י ס"א בקטורת לא קא מיירי שכתבו דאם נשפך הדם אחר שגמר מתנות שבפנים א"צ לחזור ולחפון אך סתימות דברי הרמב"ם גם מדברי הר"א בנו של הרמב"ם מוכח בהדיא דלא ס"ל להרמב"ם כהתו"י:

ויש לבאר לפי הנ"ל דברי הירושלמי פ' הוציאו לו סוף הל' ד' חבריא אמרין נתפגל זה כו' אבדו אמוריו של זה מזין על אימוריו של זה כו' שפי' המפרשים דחוק מאד ואכמ"ל ועי' בשירי קרבן פ' טרף בקלפי הל' ג' ד"ה חתה והקטיר שכ' ולפום סוגיא נראה דה"פ בקטורת כו' דכיון שיקטר כראוי והיה שם דם א"צ כו' וכ"מ ברמב"ם ודבריו צ"ע:

ועל השלישית אני בא מה שהעיר מעכ"ת דהא דחפן חבירו ונתן לתוך חפניו כו' הנה לכאורא צריך להבין סברת האיבעיא אף אם ולקח קאי על מלא חפניו למה לא יהיה מהני חפן אחר הלא גם אם אוחז בידו בלא לקיחה ממק"א גם זה שמה לקיחה וכן מצינו בלישנא דקרא בכ"מ וכן גבי הזיה דפרה ולקח אזוב וטבל וגם אם לקח שלא לשם הזיה מהני ויעוי' גבי נתכון להזות על דבר שאינו מקב"ט כו' להזות על הבהמה ופי' הרמב"ם שם וכן גבי ולקחתם לכם דלולב (וזה פשוט דמהני שם אחיזה לחודה ולא כמו שמסתפקים בזה וכבר שמעתי שאיזה רב האריך בזה ואין ספרו ת"י לעיין הערותיו) וגבי דם דאמרינן זבחים י"ד אי רמי קוץ ונתן לידיו כו' שאני התם דבעיא לקיחה מן הדם ועי' זבחים צ"ג ע"ב וברמב"ם מהל' מעה"ק דגם גבי חטאת החיצונית הוא כן עיי"ש ובכ"מ אבל הכא גבי מלא חפניו הלא לא יחדה התורה מאיזה מקום יקח גם האחיזה בידו נחשב קיחה וכן צ"ע גם לעיל גבי בעיא דר"פ בין הבינים של מלא חפניו ויעוי' בתוד"ה אלא כו' ונראה דהאי ולקח שאני דהלא הוא מיותר דכיון דכתיב והביא ולקח למה לי אלא ע"כ אם קאי ולקח גם על מלא חפניו הקפידה התורה גם על לקיחה ולא שיבא לידו ממילא אבל גבי קמיצה פשוט דבעיא קמיצה בידו מהעשרון:

ולפ"ז י"ל קושית התוס' מ"ז ע"ב ד"ה הדר פשטה לא ידענא מאי קאמר כו' די"ל דמעיקרא היה איבעיא אם הוי ממילא או בידים ולפ"ז הוי פסול ולא שירים ובפשיטות הגמ' ס"ל דאם הוא מן הקומץ הוי קומץ מעליא רק הספק הוא אם קומץ הוי או שירים הוה (ולפ"ז י"ל הא דהשמיט הרמב"ם האיבעיא דבין הבינים של מלא חפניו בשלמא גבי קומץ י"ל דלמא קמצי כהני שאני ולא משכחת בין הבינים כלל אבל גבי מלא חפניו דבכה"ג דוקא ל"ש זאת ולפי הנ"ל י"ל דבהדר פשטא לא הוי ממילא והוא בכלל האיבעיא דלעיל) אך בהא דחפן חבירו ונתן לתוך חפניו עדיין צ"ע דהלא אם נתן אחר לתוך חפניו הוי לקיחה מעלייתא וצ"ל דהספק הוא שמא ולקח והביא או דגמר מלא מלא שבעינן שיחפון ממקום הקטורת והוי בדרך את"ל או דהספק הוא אף אם לא גמר מלא מלא שמא לקיחה אחת בעינן כמו הבאה אחת או כמו דהבאה הוי בחפינה כן הלקיחה דוקא בחפינה ויעוי' בירושלמי חפנים מהו שיעשו בכלי שרת לקדש כו' מהו שיעשה מדה לחפניו בחפניו משערין או בכל החפנים כו' את"ל עשו ככלי שרת לקדש עושין מדה לחפניו ואין משערין בכל חפנים נ"ל לפרש דחדא מלתא היא דאם הקפידא הוא בחפניו חפניו הוה מדה ואין משערין בכל חפנים וממילא אם מת אין אחר נכנס בחפינתו ואם לא עשאו ככלי שרת דאין חפינה דוקא ממילא משערין בכל חפנים ואחר נכנס בחפונתו ולא כפי' המפרשים. ועי' ברמב"ם סוף הלכות עבודת יוה"כ שכ' בכל הספיקות האלו ואם הקטיר הורצה צ"ע האיך יעבוד כל העבודות שבפנים הלא הוי ספק קודם חפנות והקטרת הקטורת שהיה מעכב ויעוי' בירושלמי פ' טרף בקלפי הל' ג' וכן צ"ע בפי"ג מהל' מעה"ק שכ' ואם הקטיר הורצה הלא הוי ספק לענין שירים ואכ"מ ולא עיינתי בזה: מ"ש כ"ת על דברי בהרמב"ם פי"ב מפסוה"מ בלחמי תודה, הלא כו"ע מודו ששחיטתן מקדשתן ידעתי הדוחק אבל לדעתי דבריו שם שכ' או יצאו עד שלא נשחטו דוחקים בעצמם לאמר כן בדעתו דס"ל כשיטת רש"י דקדושת כלי פוסלת ביוצא (ועי' בתוי"ט פ' התודה שכ' בדעת הרמב"ם דנסכים אע"פ ששחיטת הזבח מקדשתן מ"מ אם קדשו בכ"ש נפסלים בלינה, ואף שדבריו צ"ע ופשטות דברי הרמב"ם פ"ב מהל' מעה"ק י"ל דמיירי אם נתקדשו בכלי לאחר שחיטת הזבח יעוי"ש) ושחיטת תודה מקדשתן לאותו זבח אף אם לא הוקבעו בשעת הפרשה לאמר זו תודה וזו לחמה והא דפסק הרמב"ם גבי שתי הלחם דאפייתו מבפנים ואינן דוחין את השבת ולא מפסלי בלינה שתי הלחם שאני דהוי שלא בזמנם ושלא מדעת ויעוי' בסוכה נ' שכתב התוס' דבכה"ג אף מדרבנן לא מפסלי ביוצא (והסוגיא בדף צ"ה ס"ל כ"ש מקדשין שלא מדעת וכבר האריכו בזה) ובתודה הוי כזמנם אף קודם שחיטה דאין מחו"ז לבו ביום גם י"ל אם בדעתו לקדשם ועי' בפסחים י"ג ע"ב ונפרקינהו כו' צ"ע ואף דרש"י ותוס' נקטו בפשיטות דהיכא דשחיטה מקדש לא מהני קדושת כלי אבל להרמב"ם י"ל כנ"ל, גם צ"ל דהא דכ"ש מקדש לפסול ביוצא היינו כל חד כדינו קק"ד חוץ לעזרה וקק"ל חוץ לחומה (ועי' במנחות ע"ח ע"ב דקרי גם לקדושת השחיטה ללחמי תודה קדושת כ"ש) ולא כמ"ש הבה"ז סוף פ' ואלו מנחות להוכיח כדברי הרמב"ם שכתב דלחמי תודה ורקיקי נזיר מעשיהם בחוץ מהא דלא מפסלי ביציאת חוץ לעזרה: ויש עוד דברים בזה ואכ"מ:

מ"ש דמדברי הרמב"ם אין ראיה על קדשים שמתו אין בידי העתקה מדברי אבל לפי הרשום בזכרוני לא כונתי רק מהמשמעות הוא שבמקום שהזכיר מעילה דרבנן איסור הנאה דרבנן אם אינו מפורש ההיפוך ומ"ש דתרי גוני אה"נ מחמת האיסור שיש בהם ומחמת ממון קדש המה דברים ישרים ואמתים, אך בקדשים שמתו לדעתי אין בהם איסור אחר רק הבא מאיסור מעילה גם מחיים עיקר האיסור הוא איסור מעילה וכן מדויק לשון רש"י ר"פ גה"נ יע"ש וגם מחיים אין איסור אחר כ"א איסור מעילה ולאו הבא מכלל עשה כמש"כ רש"י במכות י"ד יע"ש שאינו שייך רק אם ראוי לקרבן וי"ל בכונת התוס' זבחים ס"ט דסבירא להו דבנפסל לקדש מחיים יש איסור דכל מפרסת כדאי' בתוס' ובבכורות ס"א אבל אין זה שייך לאיסור הנאה ואין זה רק איסור הנאה דמעילה ולדעתי זהו כונת הרמב"ם בפה"מ בכריתות שכתב ויש בזה נקודה נפלאה ולא כהאחרונים שהסבו דבריו לכונה אחרת ואין שייך זאת רק באיסור קדש ולא בשום איסור אחר ובזה סרו כל הקושיות שהרבו לפי דבריו, והדברים ארוכים ואף דבקדשים שנפסלו יש איסור אכילת קדש לבד איסור מעילה אבל אין זה בדם דלית בהו איסור קדש כמו שמפורש בכריתות ד' לרבנן יעו"ש ובש"מ ובתוס' מנחות נ"ד: מה שהבאתי דברי רש"י לענין חטאות המתות כונתי לסוגית הג' מעילה ג' דפריך מחטאות המתות דליכא בהו מעילה מדרבנן לקדשים שמתו אם נאמר דחלוקים לענין איסור הנאה מה פריך הגמ'. ומשכ"ת להקשות על רש"י מעילה י' שכ' לא מועלין מדאורייתא כבר העיר בזה בה"ז וצע"ק אך רש"י פי' שם לשיטת ר"א שם י"ב כ"מ שאמרו קדוש ואינו קדוש ופירש"י דהיינו כ"מ שאמרו לא נהנין ולא מועלין דמים יפלו ללשכה ויעוי' בתוס' שם גם חטאות המתות שנתכפרו בעליהם באחר ליכא בהו הפקעת קדושה רק הלכתא גמירי להו:

הרמב"ם בפ"ח מהל' מעה"ק פסק כ"ח אינו טעון שבירה אלא בחטאת קושית הב"ז א"כ אמאי אמרינן לענין חמץ ויי"נ כ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם:

הרמב"ם פסק בסוף הל' תרומות, קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין אם בשל בנ"ט ואם שטף דיו וא"צ הגעלה:

קושית הראב"ד על הרמב"ם פ"ח מהל' מעה"ק הנ"ל מתוספתא דאיתא בהדיא ר"ש אומר קק"ל אינו טעון מו"ש אלא מדיחן במים וכ"ח ישבר:

עוד הקשה הב"ז על הרמב"ם הנ"ל תנור של מקדש של מתכות ולא של חרס משום שירי מנחות דאיכא ביה בלוע בשמן ונראה לתרץ הכל דהנה במשנה זבחים צ"ג ע"ב איתא והכיבוס במקום קדוש ושבירת כ"ח במקום קדוש ומריקה ושטיפה בכלי נחושת במקום קדוש זה חומר בחטאת מקדשי קדשים וכתב הרמב"ם בפי' המשנה והדין הזה בקרבן חטאת לכבס דמה מן הבגדים במקום קדוש שבירת כ"ח שמבשלין אותו בהם אין דין זה בשום דבר מק"ק אלא בחטאת לבדה ועי' עוד בפה"מ שכתב והכבוס המופלג עד שמסיר מה שנדבק בכלים יקרא מריקה ותוספת הנקיות נקרא שטיפה ופשוט דס"ל להרמב"ם חילוק זה בין חטאת לשאר קדשים דבשאר קדשים לא נאסר הבלוע רק בחטאת ומו"ש הוא משום בעין ומשו"ה בשאר איסורין כ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם:

ובזה ניחא גם דברי הרמב"ם גבי תרומה ע"פ דברי הרמב"ם לחכמי לוניל שהבלוע אינה מדמעת ועי' בב"ב גבי גירומי מידות ואותה למעוטי תרומה היינו ג"כ על הבעין כמו בקדשים כנ"ל, ולפ"ז יש ליישב גם הקושיא של הראב"ד דהתם ר"ש והנה בחולין בסוגיא דזרוע בשלה קאמר רבא ל"צ אלא לטע"כ כו' וליגמר מינה גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה כו' ופירש"י דאמוראי בתראי סברי דמשרת להיתר מצטרף לאיסור ויקדש לטע"כ כו' עיי"ש וצ"ע הלא נוכל למילף ממו"ש אבל לפי סברת הרא"ש דאינו אלא גזה"כ דהא איפגם בלינת לילה ניחא ומוכח כהרא"ש ולא כהרא"ם שכתב דמשום דהפגם והאיסור באים כאחד אינו חידוש וכ"ז אם אמרינן דמשרת להמל"א אבל לר"ש דס"ל כ"ש למכות ל"ל משרת להמל"א וע"כ י"ל דיקדש להמל"א ושפיר י"ל כהרא"מ ומשו"ה ס"ל דגם בכל הקדשים כ"ח טעון שבירה אבל הרמב"ם דס"ל גזה"כ שפיר ס"ל כנ"ל:

ובזה מיושב גם קושיא השניה של בה"ז מתנור של מתכת דהנה י"ל דמדינא צריך מו"ש אף דנפגם ונעשה נותר ע"פ מ"ש הר"ן דמצוה לבער הנותר מן העולם ובזה י"ל דברי רש"י בפסחים קדירות בפסח ישברו דס"ל לרב דנ"ט לפגם אסור והקשה התוס' הלא בע"ז מספקא ליה לרבי אי ס"ל נ"ט לפגם אסור ולפי הנ"ל י"ל דאף אם נ"ט לפגם מותר ס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ומצוה לבער אך באמת כ"ז אי נ"ט לפגם מותר אבל אי נ"ט לפגם אסור לי' דמצוה לבער הבלוע ומקשה הגמ' ולשהינהו ומשני גזירה: אך הכנ"י הקשה על סברת הר"ן א"כ כ"ח אמאי ישברו להדרינהו לכבשן והיינו בתר דידע הגמ' דהחזרת כבשונות מהני אבל קודם דידע הגמ' י"ל כסברת הר"ן וא"כ מדינא כ"ח בעי שבירה, וא"כ ה"ה בשאר קדשים נמי ושפיר קאמר הגמ' משום שירי מנחה, אבל למסקנא דהחזרת הכבשונות מהני אזלינן בתר סברת הר"ן, ומוכרח דאינו אלא גזה"כ ושפיר מולים דברי הרמב"ם, אך להרא"מ אזלא כל דברינו הנ"ל והנה י"ל דלא כהרא"מ מהא דאיתא במכילתא והנותר עד בוקר להורות דהוי נותר משעת עה"ש ולכאורא צ"ע דהלא ממילא ידעינן מדבאים כאחת ע"כ דלא כהרא"מ וא"כ סתם מתני' זה חומר בחטאת דס"ל מטעם גזה"כ ס"ל כהמכילתא והיינו ע"כ דר"ע דפסח כל הלילה דלראב"ע דמחצות נפסל א"צ קרא:

השמטה, שיכת לד' ט"ז אחרי התיבות ירושלמי פ"ז דדמאי. דאיתא התם תמן תנינן ה"ז תמורת עולה כו' א"ר יוסי הוינן סברין מה פלגין ר"מ ורבנן לאחר כ"ד אבל בתוך כ"ד לא (היינו כסוגיא דב"ק ע"ג ב' דר"מ ור"י פליגי בכדי שאלת תלמיד לרב דר"מ ס"ל דהוה לאחר כ"ד ור"י ס"ל דעדיין תכ"ד הוא) מן מה דא"ר אליעזר ר' הדא אמרה אפילו בתכ"ד אינו חוזר בו (וכסוגיא דזבחים ל' ע"ב דפליגי ר"מ ור' יוסי אי הוי חזרה כלל וכמו שכתבתי לברר דס"ל לר"מ ור"י דמטעם חזרה לא מהני רק ר' יוסי ש"ל דל"ה חזרה כלל רק דמעיקרא כיון ג"כ לדבריו שבסוף ור"מ ס"ל דהוא חוזר בו ומשו"ה לא מהני) דתני מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה כו' הא זה אחר זה אינו קדוש אלא ראשון בלבד א"ר אבינא מודין חכמים לר"ח באומר תרומה זו תחת שני חייב (היינו דאמר תחת שני כלכלות ואחת חסירה תרומה וביכורים ואם דבריו קיימין הרי הוא מקדים תרומה לביכורים או י"ל דאמר תרומה זו גם שני יהיה והאי חייב לאו דוקא דרק עשה הוא או דהוי גם ל"ת דהרי מקדים שני לראשון) בהמה זו תחת זבחים שני חייב (דחייל התמורה אף דאי אפשר להמיר שני זבחים זא"ז מ"מ בבת אחת מהני ול"ש כאן כלל כל שאינו בזא"ז בבת אחת אינו כמ"ש התוס' בזבחים שם יעו"ש) מפני שקבע שני שמות כאחת הא זא"ז אינו תופש אלא ראשון בלבד לא כן א"ר שמואל ב"י בשם רב הונא אמר זו תמורת עולה חוזר אפי' בתכ"ד כאן במתכון לפחות (יהוא כמו שהארכתי לבאר בטעמא דמהני חזרת כ"ד דיש בזה שני טעמים א' משום דהוי חזרה ממחשבתו והוי כמו טעית ב' משום דלא הוה גמר בלבו ויכול לחזור בי מדבורו הראשין ומשו"ה בתמורה כיין דתמורה ישנה בשוגג כמזיד ממילא ליכא למימר דמהני מטעם טעות רק י"ל דמהני מטעם חזרה מדבורו דמהני בתמורה כמ"ש לבאר דבתמורה בעינן דיבור ול"מ מחשבה בלב ומש"ה מהני חזרה בד בדיבורו ומשו"ה במתכון לפחות דהוי חזרה בדבור מהני בתמורה) כאן במתכון להוסיף (וכמ"ש דבמתכון להוסיף ל"ה חזרה מדבורו כלל וכמו דס"ל להגמ' בזבחים ל' ע"ב ויעוין מ"ש בגליון בשם השיטה ובודאי ל"מ משים חזרת הדבור רק די"ל דמהני מטעם חזרה במחשבתו ע"ז מסיים הירושלמי דאסורה ל"מ מטעם זה) אמר ה"ז תמורה אפילו בתכ"ד אינו חוזר בו (והיינו בכה"ג דמתכון להוסיף דלא מהני מטעם חזרה מדבור רק מטעם דהוה כחו טעות במחשבתו וזה לא מהני בתמורה) אדם נשאל על הקדשו ואין אדם נשאל על תמורתו (משום הכי לא מהני חזרה במתכון להוסיף וליה סתירה למ"ש בשם רב הונא מקודם דאמר ה"ז תמורה חוזר בו והא דאמרינן למעלה גבי תרומה דל"מ מעשר כלכלה של זו בזו ושל זו בזו אף דהא בתרומה מהני שאלה והא דלא מהני גבי תרומה י"ל דאף דבתרומה יכיל לחזור בו בתכ"ד היינו דווקא על עצם התרומה אבל אין שייך חזרה על פטור הכרי כיון דע"ז אין צריך מעשה רק דממילא נפטר והוי כמו דאיתא בכ"מ דלא מהני חזרה היכא דעשה כל המעשה עיין בסי' קצ"ה בח"מ ובאחרונים וה"נ הלא אינו חוזר על המעשר שעשה רק מן הפטור של הכלכלה הראשונה שפטרה בכולה לא מהני בזה החזרה בתכ"ד כיון דאינו חוזר לגמרי מן המעשר וצ"ע בזה ועי"ל דבמעשר לא מהני מחשבה וצ"ע בזה עי"ל דבכה"ג כיון דאיכא איסור בודאי ל"מ במחשבה כמו גבי חזרת תמורה ומשו"ה ל"מ חזרה במחשבה רק בדבור כמש"כ לעיל מדברי הרמב"ם פ"ב מה' שבועות דכ"מ דבעינן דבור ל"מ החזרה במחשבה:

תוכן העניינים

הליכות אליהו על השולחן ערוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה