הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין
שו"ת הליכות אליהו חו"מ
סימן א
סנהדרין קי"א ר"י אמר חולקין עיר אחת לשני שבטים ורשב"ל אומר אין חולקין כו' מיתיבי כו' ובלבד שיהיה מאותה עיר ומאותו השבט ואי אמרת אין חולקין כו' כגון דנפלה ליה בירושה א"נ דיהביה ליה במתנה מיתיבי את תשע הערים מאת שני השבטים מאי לאו ד' ופלגא כו' לא ארבעה מהאי וחמש מהאי א"ה לפרוש פרושי קשיא ופירש"י קשיא קראי למ"ד (אין כצ"ל) חולקין אבל תיובתא אינה:
וצריך לבאר למה באמת אינה תיובתא גם יש להקשות למה לא מקשי הגמ' על רשב"ל מהא דאמרינן לעיל ט"ז מעמידין ב"ד לכל שבט ושבט שנא' לשבטיך שוטרים כו' לשבטיך לכל עיר ועיר שנ' לשעריך וצריך להבין דכיון דאיכא קרא על כל עיר ועיר למה לי קרא על כל שבט ושבט וכבר נתעוררו בזה התוס' וכתבו כגון דאיכא שני שבטים בעיר אחת ולרשב"ל קשה דהא אין חולקין וגם יהיה דוחק לאמר כגון דנפלה ליה בירושה א"נ דיהביה במתנה דהא צריך אנשים מבנים כדמבואר בדף ט"ז עיי"ש:
ויש לאמר דהנה לכאורא יש ליישב קושית הגמ' על הא דא"ה לפרוש פרושי והיינו דלכתוב ארבע משבט זה וחמש משבט זה דהלא ע"כ לא פליגי רק אם חולקין עיר אחת לשני שבטים אבל בודאי היה יכול להיות העיר לשבט זה והמגרש לשבט אחר וערי הלוים הלא היו נותנים עם המגרשים סביב לעיר וא"כ לא היה יכול לכתוב חמש משבט זה כי לא היו חמשה מגרשים משבט זה כן לא היה יכול לכתוב ארבע משבט זה כי היו חמשה מגרשים ומשו"ה כללינהו יחד לכתוב תשע הערים מאת שני השבטים ושפיר כ' רישא דתיובתא אינה דשפיר יכולין לתרץ כנ"ל וא"כ לכאורא צ"ע על קושית הגמ' מאי פריך האיך יכול להיות בן עיר ולא מאותו שבט הלא נוכל למיקם כגון דהיה המגרש משבט אחר ובנה אותו השבט על המגרש אך באמת קושית הגמ' על סתם מתניתין וסתם משנה הלא ס"ל בערכין ל"א אין עושין מגרש עיר ולא יוכל בשום אופן להתחבר שני השבטים למ"ד אין חולקין אבל מברייתא לק"מ די"ל דהברייתא דף ט"ז ס"ל כר"א בערכין שם דס"ל עושין מגרש עיר וא"כ שפיר משכחת לה שני שבטים בעיר אחת כגון דנתחברו ע"י המגרש: ויש ליישב בזה דברי הרמב"ם ריש הל' סנהדרין שהשמיט הא דעושין סנהדרין לכל שבט ושבט וכבר העיר בזה הכ"מ (ועי' בלח"מ ויש לדחות דבריו) ולפי הנ"ל ניחא דכיון שפסק הרמב"ם כסתם מתניתין דאין עושין מגרש עיר א"כ לא מצי לאשכוחי שני שבטים בעיר אחת ופסק כסתמא דגמ' מכות י' ע"א דלא הזכירו הך דעושין ב"ד לכל שבט רק לכל פלך והא דיהיה זאת אליבא דר"ל ולא אליבא דר"י אינו דקדוק דידוע מה שכבר האריכו המפרשים וגם אנכי הארכתי בזה במק"א דבדברים שאינם נהוגים לא שמר הרמב"ם דרך פסקי ההלכות. גם הלא סתמא דגמ' דמכות מסייעא גם יש לאמר על הקושיא מהא דסנהדרין ט"ז חוץ לדרכנו ע"פ דברי התוס' כתובות מ"ו דבעיר שרובה עכו"ם לא מיקרי בשעריך וא"צ לאוקמי ב"ד לכל עיר כיון דלא מיקרי בשעריך אבל אם נמצאו שם שבט עושין ומיושבין בזה דברי רש"י יומא י"א ד"ה הני אבולי דמחוזא ועיר שרובה ישראל היתה וכבר דקדקו בזה הלא שותפות א"י חייב במזוזה ולמה איצטריך רש"י לאמר רובה ישראל ולפי סברת התוס' תומתק מאד כונת רש"י כיון דאפיק בלשון שעריך ואם רובה א"י לא מיקרי ובשעריך ועי' בביאורי הגר"א הל' מגילה סי' תרפ"ו שהביא לדברי התוס' לענין בתי ע"ח ויש לחלק:
סימן ב
עי' במח"א הל' עדות סי' ט"ו דלפטור מש"ה מהני ע"א שהוא קרוב ונתרחק והביא ראיה מהא דנאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן. וצ"ע דהא התם אמרינן והוא שיש גדול עמו. ולא מהני שני גדולים מה שראו בקוטנן א"כ י"ל דלא תתקיים כל העדות בתחילתו בפסלות וא"כ ה"נ גבי לפטור משבועה דכל העדות תתקיים בו ויש להרחיב הדיבור בזה אבל תרי תמיהי מדכר דכירי מדברי המח"א דמוכח מדברי המח"א דלא ס"ל כשער המשפט שכ' בסעי' ע"ה דגם קרוב מהני לפטור מש"ה ע"ש בס"ק ט"ו:
מכות ד' ע"ב ורבנן האי לא תענה מאי דרשי ביה לכאורא תמוה האיך ס"ד דליכא לאו על ע"ז והלא משנה מפורשת מעידין כו' הר"ז סופג ארבעים ויעוי' בגה"ש ויעוי' בתוס' ד"ה ורבנן כו' וגם דבריהם תמוהים כמו שתמה הגרע"א. וי"ל בהקדם דברי הרמב"ן דעל לאו דע"ז ליכא למימר לחייב מלקות דהלא בהדיא כתב עונשו בצידו כאשר זמם ומש"ה קאמר ר"מ שלא השם המביאו לידי מכות כו' וע"כ דר"מ יש לו לאו אחר לחייב מלקות והיינו אזהרת ע"ז ומשו"ה פריך הגמ' ורבנן האי לא תענה מאי עבדי ליה ומשני דאצטריך לאזהרה וממילא לא לקי בסיפא משום לא תענה בפ"ע. והנה זה פשוט להתוס' דגלי רחמנא והצדיקו כו' והיה אם בן הכות דע"ז לא מפטרי בלא כלום ולוקין וקושית התוס' רק היכא דאיכא כאשר זמם בלא מלקות כגון היכא דמשלמין ממון או דלוקין משום כאשר זמם האיך ילקו על לא תענה דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתה. ותי' התוס' דכיון דגלי קרא דלוקין על תענה שוב ליכא למפטריה ללקות על האי לאו אף אם נתקיים בו כאשר זמם אבל כל זה לס"ד דאיכא לאו אחרינא על עונש ע"ז. אבל לבתר דמשני דלרבנן הוי לא תענה אזהרת ע"ז שוב לק"מ ומיושבות קושיות הגרע"א:
סימן ג
חו"מ סי' כ"ח סעי' ט"ו בהג"ה רמ"א וחוזרין ומגידין בפניו כו' יעוי"ש ולכאורא צ"ע מזה למ"ש השיך בסי' ל"ג סעי' י"ב דאם העיד כשהוא קרוב ונתרחק אינו נאמן משום דעביד לאחזוקי דבוריה יעוי"ש א"כ אמאי נאמן כאן אך הרמ"א כתב הטעם בצדו משום דהוי כהגדה חוץ לב"ד ובהגיד חוץ לב"ד הלא בודאי ל"א עביד לאחזוקי דבוריה משא"כ גבי קרוב בסי' ל"ג שהגיד בפני ב"ד בתו"ע אף שלא היה בדבריו כלום מ"מ אמרינן עביד אינש לאחזוקי דבורו שהגיד בפני ב"ד. אבל כ"ז שאין שני בע"ד לפני ב"ד אינם נקראים ב"ד כלל רק כמו כל שלשה בעלמא:
וראיתי בתומים סי' ל"ג שהקשה על הש"ך מהא דסי' פ"ו ומ"ש דהעיטור שהביא הש"ך לא יהיה ס"ל הא שכ' הרמ"א לענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד צ"ע דהעיטור בעצמו לענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד ומסתברא דאי אתי ומסהדי זמנא אחריתא באפי אחריני כו' גמרינן ליה ואי לא לא יעויי"ש. ומ"ש הנתיבות לחלק בין אם ידעו העדים מפסולן ודייק מלשון העיטור שכתב ומשתכח דקרוב הוא כו' צ"ע דא"כ גם בשלא בפני בע"ד היה לו לחלק בין אם ידעו העדים שאין בקבלת עדות כלום שלא בפני בע"ד בין אם טעו בדין ויעוי' בעיטור שם שמשמע בהדיא דאין דעתו לחלק שכ' בשם תשובת רב אלפס לענין אם לא היו מקבלי העדות בקיאין דהולכין אחר העדים משמע בהדיא דאף דאיפסלא קבלת העדות הראשונה הולכין אחר דבריהם בפעם שניה ולא חיישינן לאחזוקי דבוריה אע"כ דהוא עיקר הנ"מ בין אם היה בפני ב"ד בדרך קבלת עדות ועיקר הטעם כמ"ש ורמזו הרמ"א בעצמו דשלא בפני בע"ד הוי כחוץ לב"ד ועי' בתומים מ"ש בשם הרמ"א בתשובה לענין נוגע וי"ל דנוגע אין שם עד עליו ול"ה דבריו רק פטומי מילי בעלמא וממ"ש בסי' ל"ו ובסי' מ"ה ובסי' נ"א לענין עדים שחתמו בשטר אחד היינו ג"כ כיון דחתמו בשטר קרובים ל"ה השטר כנחקרה עדותן בב"ד משו"ה יכולים לחזור ולהעיד. וכן כתב הרא"ש בכלל י"א לענין בע"ד שנאמן אח"כ כעד לפסול שכנגדו שנשבע על טענתו:
(ועי"ל דבאמת ל"ס להרא"ש אם יחזרו ויעידו סתם שנשבעו לשקר ובזה מיושב גם קושית הב"י דמשמע מדברי הרא"ש דלא מפסל רק מהעדות ולהבא דאינם מעידים על שקר זאת רק סתם שנשבעו לשקר ובלא הגדה פרטית על איזה ענין נשבע) והיינו כמ"ש הרמ"א בתשובה לענין נוגע ול"ד לקרוב כנ"ל ויעוי' בסי' ל"ד ובסי' פ"ז אם נשבע שני פעמים כל פעם נגד ע"א אחר אם מצטרפים לפוסלו נראה דלהנך דפליגי על הרשב"א וס"ל דנפסל א"צ לעדותם פעם אחר לפני ב"ד ויעוי' בתשובות המיוחסות סי' ק"ט מ"ש בזה ויעוי' בהשגת הראב"ד כתובות פ' הכותב על הא דאי פקח הוא מייתי לידי ש"ד דפי' דאיירי אחר שנשבעה פעם הראשונה שבועת התקנה חוזרת ונשבעה ש"ד וכפה"נ א"צ ג"כ לחזור ולהעיד כיון שנתקבלה עדותו פ"א בב"ד (וצ"ע לפמ"ש האחרונים דע"א הבא לחייב שבועה הוי א"י להזימו ולדעת הרמב"ן בסנהדרין יעוי' מלחמות שם גם לא עבר על לאו דלא תענה ויעוי' בנוב"י סי' ע"ב באה"ע מ"ש בזה ואכמ"ל ואם נאמר דלפסול אדם בעינן עשא"י להזימה א"כ מה מהני עדות הראשונה לפוסלם וע"כ דיהיו צריכים להעיד עוד פ"א ומה תהני עדותם הלא עביד אינש לאחזוקי דיבוריה ונצרך עוד לברר הדברים):
ובמ"ש דאם הגיד עדותו בב"ד ולא הועילה מצד אחר שוב אינו נאמן משום דהוי כנוגע דעביד אינש לאחזוקי דבורו מיושבת קושית הראב"ד בכתובות ל"ג על הא דקאמר הגמ' ונתרו בהו תוך כ"ד דהא כיון דעדים בעי התראה וכ"ז שלא התרו בהם הויא עשאילה"ז א"כ גם לאחר כ"ד תהיה מהני ההתראה דכ"ז שלא התרו לא נתקיימה עדותם יעוי"ש בש"מ וכן כתב בשם הרא"ה אבל אם נאמר דעביד אינש לאחזוקי דבוריה לק"מ דאף אם הוי עשאיל"ה רק כמו אם נתודע אח"כ שהוא קרוב דאף אם נתרחק אח"כ ל"מ עדותו אח"כ ה"נ לאחר כ"ד מהני אם יאמר לאחר ההתראה אמת העידותי הלא הוי נוגע משום אחזוקי דבורו ול"מ רק בתכ"ד משום דהוי הכל כמו הגדה אחת, ועוד עדיף מקרוב דהלא בשעת עדותו היו יכולים להתרות בו בתכ"ד ולא נפסל רק אח"כ כשלא התרו בו בודאי לדעת הש"ך אפי' לפמ"ש הנתיבות א"י עוד לחזור ולהעיד ולפ"ז יהיה מוכרח מהראב"ד והרא"ה שכתבו דגם לאחר כ"ד תהיה מהני ההתראה דלא ס"ל סברת הש"ך. אך מהרשב"א דס"ל דא"י הע"א לחזור ולהצטרף עם עד אחר לפוסלו יש להוכיח דא"י לחזור ולהעיד פ"א משום דעביד לאחזוקי דבורו, אך יש לדחות דהתם הטעם משום דהרי כבר נתקבלה עדותו בב"ד והתורה האמינתו לשבע נגד העד ולהכחישו שוב א"י לחזור ולהעיד אבל היכא דלא נתקבלה עדותו בב"ד יהיה מאיזה טעם שיהיה יכולים לחזור ולהעיד ודברי הש"ך צ"ע:
סימן ד
(שם בסעי' הנ"ל) אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ואם קבלו כו' וחוזרין ומגידין בפניו ואם שנו כו' הולכין חר העדות השניה כו' אע"פ שהגידו בראשונה ע"פ החרם כו' ועי' בסמ"ע הטעם דכל שלא בפניו אין מדקדקין בעדותן ה"ה אם הגידו בראשונה. ע"פ השבועה יעוי"ש. והנה באמת הוא מפורש במשנה שבועות ל"ב השביע עליהם ד' וה' פעמים חוץ לב"ד כו' אר"ש מה טעם מפני שיכולין לחזור ולהודות, ונראה דלר"מ דס"ל דמושבע מפי עצמו חייב אף שלא בב"ד ע"כ במושבע מפי אחרים איירי אבל לחכמים דס"ל דמושבע מפי עצמו ג"כ א"ח אלא בב"ד מצי איירי גם במושבע מפי עצמו:
אבל צ"ע דא"כ יהיה הדין בשבועות העדות שלא יהיה חייב אלא בפני התובע והנתבע והא דנקט המשנה עד שישמע מפי התובע היינו שהשבועה בעינן מפי התובע אבל הכפירה בודאי בעינן בפני התובע והנתבע דאל"כ הוי כמו חוץ לב"ד וזה פשוט להנך פוסקים, אבל צ"ע דהלא שבועה שאין אנו יודעים ל"ה חוץ לב"ד שבועה כלל לעבור על הכפירה ששם, אבל אם העד אומר שבועה שכך וכך היה המעשה י"ל דהוה כמו שבועת ביטוי דשבועת העדות הוה אם לא יגיד, אך באמת זה ליתא דאם נשבע על שקר הרי הוה בכלל אם לא יגיד האמת, וכל שבועת העדות אנן קיי"ל כרבא שבועות כ"ה דבשבועת העדות אין כאן שבועת ביטוי כלל:
וצ"ע לדעת הרמב"ם דס"ל בפ"ט ובפ"י מהל' שבועות דבהשביע חוץ לב"ד בעינן שיאמרו העדים אמן ואז חייבים בכפירה בפני ב"ד ולפ"ז ע"כ בהשביע עליהם ד' וה' פעמים חוץ לב"ד ע"כ איירי באמרו אמן, א"כ תיקשי לאביי דס"ל בשבועות כ"ה שם דבשבועת העדות איכא ג"כ שבועת ביטוי אם היה חוץ לב"ד א"כ האיך אמרינן מפני שיכול לחזור ולהודות הלא כיון שאמרו אמן הוי גם שבועת ביטוי כדאי' בדף כ"ז ע"ב א"כ האיך אמרינן מפני שיכול לחזור ולהודות הלא כיון דנתחייב משום שבועת ביטוי שוב א"י לחזור ולהודות דהלא יפסלו ואפ"ל דכיון שיהיה חיוב שבועת העדות כשיבואו לב"ד ויכפרו שוב אין כאן שבועת ביטוי,: אך דלפ"ז יהיה צ"ע בדברי רש"י שבועות שם שכתב בהדיא דחייב משום שבועת ביטוי חוץ לב"ד והלא יהיה שבועת העדות כשיכפור בפני ב"ד (והא דבעינן שישמע מפי התובע היה נראה דוקא בשבועה מפי אחרים אך באמת אף בנשבע מפי עצמו צריך שיתבענו התובע ולפ"ז צ"ל דמ"ש רש"י חוץ לב"ד לאו דוקא אלא העיקר שלא תבעו התובע להעיד גם י"ל כיון שלא יהיו פסולים להעיד דהלא אינם נפסלים ע"פ עצמם נאמנין בעדותן ול"ש אין אדם משים עצמו רשע שלא נאמין להם בעדותם עתה וצ"ע בזה) ובדעת רש"י נראה דחייב משום שבועת ביטוי על אמירתו חוץ לב"ד שלא יהיה חייב בה משום שבועת העדות אף אם בעת שיכפור בב"ד יהיה חייב משום שבועה ההיא בעצמה:
ויש להסתפק אם אדם שנשבע חוץ לב"ד בלא כונה להעיד שכך וכך היה המעשה אם נאמן אח"כ להעיד אם אינו נחשב כנוגע. דלכאורה מה אם אמרינן עביד אינש לאחזוקי דבורו יעוי' בסי' ל"ג בש"ך ס"ק ט' ומכש"כ לקיים שבועתו שלא יהיה חשוב בעיני הבריות לעבור על השבועה ואפשר דע"כ אינו חייב על שבועת ביטוי בשבועת העדות רק היכא דהיו מדברים בדבר ענין הגדה בפני ב"ד אבל אם לא היו מדברים מענין עדות והגדה בפני ב"ד אפ"ל דחייב משום שבועת ביטוי (ויעוי' בר"ן נדרים ח' דאף היכא דליתא בלאו והן לאו מיהא איכא אך שאר פוסקים חולקים והדברים ארוכים):
וביותר יהיה מקום לספק זה אם בעת שנשבע היה קרוב ופסול דלכאורא הוה שבועות אף שהיה כשר בעת הראיה ופסול בשעת שבועה אם נאמן אח"כ להגיד בעת שנתרחק, ויש לדייק מלשון הרמב"ם פ"י מהל' שבועות לענין המשביע שתי כתי עדים וכתה אחת היו קרובים בנשותיהם ונתרחקו אח"כ אבל יש לדחות ויעוין בלשון רש"י שבועות כ"ה ע"ב ונ"מ שהיה קרוב או פסול דמשמע דלרבא אינו חייב אף קרוב ופסול משום שבועות ביטוי וצ"ל כמו שכתבתי למעלה דהיינו אם בקש ממנו שיגיד בתו"ע והוא אומר א"י ונשבע דבכה"ג ס"ל לרבא דחידוש הוא שחידשה תורה וא"ח משום שבועת ביטוי אף קו"פ אבל אם שלא בדרך עדות בודאי חייב ק"ש דהא איתא בלאו והוה שבועה מעליא ובמק"א כתבתי מזה:
סימן ה
מכות ה' ע"א אמר רבא באו שנים ואמרו פלוני הרג הנפש בחד בשבתא ובאו שנים ואמרו עמנו הייתם בחד בשבתא אלא בתרי בשבתא הרג כו' ולא עוד אלא אפילו אמרו בע"ש כו' נהרגין דבעידנא דקא מסהדי סהדי גברא לאו בר קטלא הוא כו' ומשמע דהרוצח נהרג ע"פ עדות בתראי ולכאורא יפלא כיון דבשעה שמעידים עדיין הוה נגמר דינו ע"פ עדות הנך קמאי, דלפי הנראה מפשטות לשון הגמ' איירי דהעידו בדיבור אחד ובבת אחת והאיך נוכל לחייב הרוצח ע"פ הנך עדים הלא הוי עדות שא"י להזימה הלא כיון דנגמר דינו ההורגו פטור והוי כמו מעידים בטריפה ואי משום דהזימו את הראשונים הלא אם יזומו המה תתבטל גם הזמתם את הראשונים כיון שבתוך כ"ד העידו (ושמעתי שכבר נתעורר בזה חכם אחד) אבל באמת לק"מ שכיון שבאו ואמרו יש לנו זכות בטל הגמר דין והוי כאילו לא נגמר דינו ושוב אין נ"מ אם יזומו או לא, והוי העדתם כמו שלא נגמר דינו כלל וע"כ צ"ל כן דאל"כ אף אם נדחוק לאמר דבאמת לא יהרגו את הרוצח משום דהו"ל עדות שאין אתה יכול להזימה, א"כ תתבטל גם הזמתם מטעם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וגם יש לעיין בזה אם שייך בזה כלל הך עדות שבטלה מקצתה משום דהוי שני עדיות על שני אנשים (ויעוין בסי' נ"א ובאחרונים), והכא הוי כמו עדות על שני אנשים דהזמה על גופן של עדים היא ולא על ההורג, ועדות שניה על ההורג היא ומשום טעם פסולי עדות הלא לא נוכל לבטל העדות כיון דהוי תכ"ד. גם י"ל דלא שייך כאן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לדידן דבעינן בקו"פ שיצטרפו בראיה והגדה וכן בעדות שבטלה מקצתה ל"ש רק אם הוי עדות אחת בראיה והגדה, והכא הלא רבא קאמר לה דס"ל דבעינן הצטרפות בראיה והגדה וכמ"ש למעלה דלא כתב רש"י הך סברא רק לר' יוסי וכנ"ל, ולפמ"ש דכיון שבא אחד ואמר יש לי ללמד עליו זכות הוי כמו בטל גמר דין, מוכרח לאמר דבעינן ב"ד של כ"ג לראות אם יש ממש בהלימוד זכות והא דקאמרינן בסנהדרין מ"ג אם יש ממש בדבריו מנא ידעינן כו' דמסרינן ליה זוגא דרבנן ונ"ל דבעצמו שאני גם י"ל היכא דהאומר יש לי ללמד עליו זכות טועה בדבר משנה א"צ לעיין עוד בדינו מחדש ב"ד של כ"ג:
סימן ו
(שם ו' ע"ב) תוד"ה בד"נ הוא דלא כשרה הא בד"מ כשרה והקשה הר"א מאורליינש הא קרובים נפ"ל בסנהדרין מלא יומתו כו' גמרינן ממשפט אחד כו' ונראה דע"כ האי קרא לאו בד"מ קאי דע"א מועיל לממון דלשבועה מיהא איתי' ע"כ והעירני הרה"ג כו' דלכאורא דברי התוס' תמוהין דא"כ גם בעדות קרובים דקיי"ל דגם שני אחים פסולים להעיד ואיך ילפינן זה בד"מ ממשפט אחד הלא בד"מ יקומו מיהת לשבועה, ויעויין ברמב"ם הנ"ל ה' עדות פי"ד שטר שיש בו שני עדים בלבד ושניהם קרובים זל"ז כו' הרי הוא כחרס ועי' חו"מ סי' נ"א דאף שבועה אינו חייב ועי' בסי' ל"ו אבל כל זה לפי מאי דאמרינן דשני עדים שהם קרובים זל"ז פסולים בד"מ ואם נמצא קרוב או פסול עדותן בטלה ממילא ה"ה לענין שבועה בטלה כל העדות אבל לר' יוסי דס"ל בד"מ אם נמצא קרוב או פסול אין עדותן בטלה וא"כ ממילא שני אחין יקומו לשבועה וממילא לא קאי קרא על ד"מ ומהיכן ידעינן דשני אחים פסולים בד"מ ועי' בסנהדרין כ"ח ע"ב ובר"ה כ"ב דגם ר"י ס"ל שני אחין פסולין בד"מ וי"ל ע"פ דברי התוס' לעיל ו' ע"א אר"י כו' וי"ל כו' אבל בד"מ דבשנים נמי כי נמצא אחד מהם קרוב או פסול אין עדותן בטלה לגמרי דחייב לו שבועה כו' עיי"ש אשר לכאורא צ"ע דבריהם דהלא קיי"ל דעדותן בטלה לגמרי ואף שבועה אינו חייב כמש"ל:
אבל באמת כונת דבריהם דלא נוכל לאמר מה שנים כי נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה דקודם שידעינן עיקר הך כללא דנמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה גם בשנים אינה בטלה לגמרי וממילא לא נוכל למילף מה שנים כו' אבל כ"ז ניחא לישב קושיא השניה של התוס' דבדיני, ממונות נמי כתיב ע"פ שנים ונאמר מה שנים כו' וע"ז שפיר עולין דברי התוס' בתירוץ ר"י, אבל אכתי קשה קושיא הראשונה של התוס' דניליף ממשפט אחד יהיה לכם דנמצא קרוב או פסול עדותן בטלה לגמרי וממילא יהיו ד"מ וד"נ שוים דגם בד"מ יהיה בטל לגמרי דלא יקום גם לשבועה ועי' בריטב"א שכתב דבאמת פליגי בזה רבי ור"י דרבי ס"ל דגם בד"מ בטלה לגמרי ואף שבועה אינו חייב וממילא נוכל למילף ממשפט אחד אבל ר"י ס"ל דזה אין סברא למילף ממשפט אחד כיון דעיקר הדין נצמח ממה שנים כו' האיך נוכל למילף לבטל העדות בד"מ אף לשבועה שא"צ צירוף העדות כלל וכיון דלא נוכל למילף ממשפט אחד ממילא גם לחייב ממון לא בטלה העדות עיי"ש ונוכל להעמיס זאת גם בכונת דברי התוס': ולפי זה נוכל לאמר דלא פליג ר' יוסי רק בנמצא אחד מהם קרוב או פסול דבאמת הדין אחד דכמו דבשלשה בטלה העדות שלא להוציא ממון כן ראוי להיות בטל בשנים לענין שבועה דהיינו שהיה הדין נותן דגם עדות האחד יהיה בטל ויהיה פטור גם משבועה כמו שהוא באמת לרבנן וא"כ לר' יוסי דס"ל דלענין שבועה לא נוכל למילף ממשפט אחד כיון דלא דמי לגמרי לד"נ דהתם בעינן צירוף עדים והכא לא בעינן וא"כ ממילא לא נוכל למילף גם לענין להוציא ממון דבעי שנים דיהיה בטל ע"פ עדות הקרוב או הפסול כיון דלאו משפט אחד הוא, אבל הכא בעדות מיוחדת דלענין שבועה לא שייך כלל הך דינא דעדות מיוחדת כיון דע"א מהני ואין צריך עד השני כלל ולא שייך למילף כלל ממשפט אחד ממילא נוכל לאמר שפיר דלענין להוציא ממון כיון דבעי שנים שפיר נוכל למילף ממשפט אחד דגם לענין ממון אין אנו מצרפין עדות השנים בעדות מיוחדת ומשו"ה נמי גבי שני אחין נוכל לאמר דלענין שבועה לא שייך כלל לאמר דנילף ממשפט אחד כיון דאין כאן אלא אחד ולעדות השני אין צריך כלל א"כ ממילא לא נוכל לאמר דמשפט אחד יהיה קאי לענין שבועה ולא אמרינן אלא לענין עדות שנים ושפיר נוכל לאמר דילפינן ממשפט אחד דאין אנו מצרפין עדות שני אחין לענין ממון כמו לענין נפשות ונהי דלדידך גם שני אחין אינם מביאים לחיוב שבועה משום נמצא אחד מהם קרוב או פסול אבל אין זה מחמת הצירוף וממילא לר"י דלית ליה דין נמצא קרוב או פסול לענין ממון חייב שבועה. ועוד י"ל ע"פ דרך צחות דבסנהדרין כ"ח סבר רמב"ח למימר דעדות שני אחין ל"מ משום דהוי עדות שאי"ל וכן הוא לפי האמת בירושלמי אך הגמ' פריך עלה מג' אחין והן עדות אחת ומצטרפין להזמה ועי' ב"ב דף נ"ו דר"י מתני משמיה דר"ע דג' אחין ל"מ בעדות חזקה עיי"ש, וא"כ לדידיה שפיר קיימא הך טעמא דהזמה ולא נצטרך למילף מלא יומתו אבות על בנים ובלא משפט אחד ידעינן דעדות שני אחין אינן מצטרפין וקצרתי כי העיקר כמ"ש למעלה. ולפ"ז יהיה הפשט בדברי התוס' דלא נוכל לאמר דמשפט אחד יהיה קאי ע"ז ולא על קרא דלא יומת כמ"ש למעלה דקרא דמשפט אחד לא נוכל לאמר דקאי ע"ז כיון דל"ה משפט אחד לענין שבועה ועי' בנו"ב מה"ק סי' ע"ב וצ"ע:
סימן ז
שם ו' ע"ב תוד"ה בד"נ כו' הקשה הר"א מאורליינש דהא קרובים נפ"ל סנהדרין כ"ז מלא יומתו כו' וד"מ גמרינן מיניה כ"ח ע"א ממשפט אחד א"כ ה"נ נילף ממונות מנפשות להך מלתא דעדות מיוחדת, ונראה דע"כ האי קרא לאו בד"מ קאי כו' דלשבועה מיהא איתיה עכ"ל, ונראה בהסבר דבריהם כיון דקיי"ל דבד"מ לא בעינן דוקא דיני עדות רק דבידיעה בלא ראיה מוציאין ממון א"כ אם ידוע שפלוני חייב לזה ממון בודאי מוציאין ממנו והא דקרובים פסולים אף שלא נחשדו להעיד שקר אפקעתא דמלכא הוא וגזה"כ ואין עליהם שם עדים כלל ואינם נאמנים אבל הא דעדות מיוחדת פסולה כיון דשם ע"א יש על כל אחד לחייב שבועה א"כ מחזקינן לכל אחד מהעדים שהעיד אמת א"כ איך נוכל לאמר שאין כאן שנים לגבות ממון כיון שיש לפנינו שנים עדים שמעידים שפלוני חייב לזה ממון, והלא בודאי לא נוכל להניח את זה לשבע כיון ששנים מעידים שהוא נשבע בשקר ובשעה שהוא נשבע הלא המה שנים כשרים שנאמנים המה לכל עדות שבעולה, ולא נאמר משפט אחד רק היכא שבד"נ אינם נאמנים אבל הכא בעדות מיוחדת שפסולים בד"נ לענין זה משום שהתורה לא האמינתם שהרי ע"כ מחזיקין אנחנו שכ"א אומר אמת מדרמינן שבועה על המחוייב (ויעויין ברש"י סנהדרין פ"א שכונסין אותו לכיפה ע"פ עדות מיוחדת והיינו ע"כ משום שמחזיקין הדבר לאמת שאל"כ לא היה מכניסין אותו לכיפה על פיהם) וא"כ שפיר לא נוכל ללמוד מקרא דמשפט אחד לפסול עדות מיוחדת בממון אבל בהך דלא יומתו אבות כו' דפסלין שני אחים דאין כאן עדות כלל דהתורה לא האמינה שני אחים להעיד כאחד אף אם נאמר דלא בטלה העדות לענין ממון וע"א יש כאן כמו לר' יוסי דס"ל בעדות ממון ל"א נמצא אחד מהם קרוב ופסול בטלה כל העדות:
ולפ"ז י"ל דגם שני אחין שהעידו מחייבין אותו שבועה דלכה"פ ע"א יש כאן מ"מ שפיר ניליף ממשפט אחד אשר אין כאן שנים עדים ואין מצטרפים להיות שנים דהתורה לא האמינה את השני וגם לזה אנו דנין משפט אחד שלא יצטרפו שני אחין להעיד בעדות אחת, ומיושבת בזה הקושיא שהבאנו במק"א לפי דברי התוס' מנ"ל לר"י דשני אחין אין מצטרפין להעיד בד"מ הלא מהך קרא דמשפט אחד לא נוכל למילף כיון דלדידיה י"ל דחמורה שבועה דלכה"פ ע"א הוי כנ"ל, והא דלר"י לא ילפינן בד"מ נמצא אחד מהם קרוב ופסול בטלה כל העדות יעויין בתוס' דף ו' ע"א ד"ה אמר ר"י פי' בקונטרס כו' דא"כ ד"מ ניליף ממשפט אחר כו' לכך פי' ר"י כו' אבל בד"מ ובשנים נמי כי נמצא אחד מהם קרוב או פסול השני אינו בטל לגמרי דחייב לו שבועה לכך שלשה נמי כו' ולכאורא אין הבנה לדברי התוס' דאכתי קשה ניליף ממשפט אחד דנמצא קרוב או פסול אין כאן שני עדים וגם בשנים תבטל העדות ולא יהיה חייב שבועה כמו שהדין לרבי דבנמצא א' מהם קרוב או פסול אף חיוב שבועה אין כאן, לכך י"ל דר"י ס"ל דלענין חיוב שבועה לא שייך למילף ממשפט אחד כיון דנאמנות ע"א לא מצינו בד"נ, ומשו"ה בשנים אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול מ"מ נשאר ע"א לענין חיוב שבועה, א"כ בשלשה אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול נשארו שנים לחייב שבועה ממילא חייב ממון כי במקום שע"א מחייב שבועה שנים מחייבין אותו ממון, כי לא נוכל להשביעו במקום שני עדים כנ"ל: אלא שעדיין צ"ע אם לר"י בשני אחין נוכל לחייב שבועה את הבע"ד דע"כ לא שמענו אלא בנמצא אחד מהם קרוב או פסול להבע"ד ואין כשר אשר עדות הכשר לא בטלה ומחייב שבועה. אבל בשני אחין שהלא א"י ע"פ מי לחייב לא נוכל לחייבו שבועה ואפ"ל כן בכונת הסמ"ע דעדים המכחישין בחקירות אינם כלום אף לחייב שבועה יעויין בסי' ל' ויעוי' בנוב"י סי' מ"ו ח' אה"ע מ"ש שהוא כנמצא אחד מהם קרוב או פסול וזהו נגד המבואר בתוס' ב"ב מ"א ובסנהדרין כ"ט דכיון דמכחישים זא"ז לא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול, אבל לפי הנ"ל ניחא דהלא אין אנו יודעים ע"פ מי לחייב שבועה, ואף דבע"א לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה מ"מ עדות מבוררת בעינן:
אך זה אינו אלא לפום רהיטא, אבל באמת נראה דלר"י חייב שבועה דעכ"פ ע"א איכא, ומכש"כ אם באו בזא"ז, אך באופן זה י"ל דג"כ נתקיים בד"מ לא יומתו בעדות בנים כי השני לא מהני מידי לשבועה, ובהעידו בב"א י"ל דגם לשבועה ל"מ אבל בעדות מיוחדת לא שייך זאת דהלא עדות שניהן כשרים ונוכל לחייב ע"פ שניהם: גם זאת ניתן לבאר דהכא במכות הכונה עדות מיוחדת היינו על מעשה אחת, אך אחד רואה מחלון זה ואחד רואה מחלון זה ואינו שייך לפלוגתת ריב"ק ורבנן:
סימן ח
ב"ק ע"ג ע"א רש"י ד"ה איתזמו להו נמי אגניבה האי איתזמי ל"ד הזמה לשלם ממון אלא איפסלו להו אגניבה משום פסולי עדות ויעוי' לעיל רש"י ד"ה והלכתא שהעידו כו' דכיון דהעידו בבת אחת ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולין היו ואפילו אי אמרינן למפרע הוא נפסל דהיה תוך כ"ד הוי כו' והדברים סותרין ויעויין ברש"א שנתקשה בזה:
ולבד שבמק"א כתבתי לבאר בפשיטות נראה לאמר דרך פלפול דהנה בירושלמי איתא כתב שטר לב' בני אדם והעדים קרובים לזה כו' ר"י אמר פסול כו' מתניתא מסייע לר"י נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה כו' והובא ברי"ף פ"ק דמכות יעוי"ש. הרי דעדים שמעידים על שני דברים בבת אחת ונמצאה עדות אחת בטלה משום פסול הוי כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותן בטילה, וא"כ גם הכא דהעידו בב"א על שני דברים על גניבה וטביחה כיון דעדות טביחה בטלה ממילא בטלה גם עדות גניבה:
אך לכאורא י"ל דשאני הך דינא מהך דינא דרב אלפס בשם הירושלמי הנ"ל דהלא שיטת הרבה פוסקים דקרוב או פסול אינו פוסל אא"כ נצטרפו בראיה והגדה אבל אם לא נצטרפו בראיה אינו פוסל, ולפ"ז י"ל דע"כ לא קאמר הירושלמי רק בשטר מתנה דהו"ל האי שטרא ראיה והגדה כאחת, וכיון דהוי בראיה והגדה קרוב ופסול איפסלא הך שטרא, אבל כאן הלא הראיה מהגניבה וטביחה לא הוה בבת אחת, א"כ אף דהגדה היתה בבת אחת ל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דגם בקרוב ופסול ל"א בכה"ג בטלה כל העדות ויעויין במכות ו' דפליגי ר' יוסי ורבי בשני דברים אחד דרבי ס"ל דנמצא קרוב ופסול פסול בדיני ממונות, ור"י מכשיר בדיני ממונות ופוסל בדיני נפשות ב' דרבי ס"ל דאינו פוסל קרוב ופסול עד שיצטרפו בראיה והגדה ואם לא נתכוונו בשעת ראיה להעיד אינם פוסלים מחמת קרוב ופסול ורבי יוסי ס"ל דגם בכה"ג שלא נצטרפו בראיה פסול, עוד מבואר שם בתוס' ד"ה אמר ר' יוסי בד"א בד"נ כו' דהטעם דלר' יוסי כשר בדיני ממונות כיון דגם ע"א קם לשבועה לא נוכל להקיש שלשה לשנים (ובמק"א הארכתי לבאר דכיון דקם לשבועה א"כ בשני עדים כשרים שלא נוכל להשביע ממילא כשרים גם לממון) א"כ לפ"ז בקנסות שאין שייך שבועה א"כ הוי כמו עדות נפשות שבטלה עדותן לגמרי, וגם ר' יוסי מודה בדיני קנסות שהוא כמו דיני נפשות ופסול בנמצא אחד מהם קרוב ופסול:
ולפי הנ"ל שפיר מיושבים דברי רש"י הנ"ל בד"ה אתזמו שקאי אליבא דר' יוסי ממילא כיון דאתזמו להו אטביחה איפסלו להו נמי אגניבה משום דהוי כנמצא אחד מהם קרוב ופסול, ואף שאין כאן הצטרפות אלא בשעת הגדה אבל הלא לר' יוסי לטעמיה גם בנמצא אחד מהם קרוב בטלה העדות, אבל רש"י בד"ה והלכתא שקאי אליבא דסתם מתני' כרבי וכהלכתא דבעינן בקרוב ופסול הצטרפות בראיה והגדה א"כ אין שייך כאן דין עדות שבטלה מקצתה כו' ואף אם נמצא על עדות גניבה מוזמין עדות טביחה לא איפסלא ויעויין תוס' סנהדרין ט' שפירשו מחלוקת ר"י ורבי אם מיקרי עד בראיה בלא כונה דלר"י הוה עד בראיה בעלמא, אבל מפירוש שאר המפרשים נראה דלר' יוסי בראיה לחוד או בהגדה לחוד סגי לס"ד דפריך הרוג יציל כו' ולמסקנא בהגדה לחוד סגי אף אם לא נצטרפו בראיה:
סימן ט
(חגיגה ב' ע"א) הכל חייבין בראיה לאתויי מאי לאתויי מי שחציו עבד וחב"ח ולרבינא דאמר מי שח"ע וחב"ח פטור מן הראיה הכל לאתויי אי לאתויי חגר ביום ראשון נתפשט ביום שני הניחא למ"ד כולן תשלומין זל"ז אלא למ"ד הכל תשלומין דראשון הכל כו' לאתויי סומא באחת מעיניו ואב"ע לעולם כראמרינן מעיקרא ודקא קשיא לך הא דרבינא ל"ק כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרינא דתנן מי שחציו עבד וחציו ב"ח עובד כו' דברי ב"ה א"ל ב"ש תקנתם כו' חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש וכבר תמהו המפרשים על הרמב"ם שפסק דפטור מן הראיה וכה"ג קשה בפסחים פ' האשה עבד שחב"ח לא יאכל משל רבו כו' הא משל עצמו אוכל ורמינהו אינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו ל"ק כאן כמ"ר כאן כמ"א והרמב"ם פסק דאינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו, ע"ק מהא דאתמר בר"ה כ"ח עבד שחב"ח אף לעצמו אינו מוציא הרי דלא תליא כלל במ"ר רק חצי העבד פטור אף למ"א וחציו הב"ח חייב אף למ"ר ומ"ש בהני דראיה וק"פ תליא במ"ר ומ"א, ע"ק ביבמות ל"ח ורבנן עבד איש ההוא מיבעיא ליה לכדשמואל כו' ואנן פסקינן כרבנן ומ"מ פסקינן דהמפקיר עבדו א"צ ג"ש ועי' בתוס' יבמות שם דהקשו מדריב"ל אריב"ל:
סימן י
(שם ד' ע"א) תוד"ה לא נצרכא כו' אך קשה הכא משמע בח"ע לפי משנה אחרונה חייב כו' ואילו בגיטין ריש השולח דף מ"ב אבעיא להו בחצי עבד אם יש לו קנס כו' והתם לפי מ"א קאי כו' ויש לדחות דע"כ לא מחייבי ליה הכא אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשיחרר דמי אבל התם כיון דמית איגלאי מלתא דל"ה עומד לשיחרור כו', והדברים תמוהים דהלא התם רצה הגמ' לפשוט מהא דהפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ואס"ד דחביל ביה אחרינא לרביה בעיא לשלומי כו' ולדברי התוס' הלא ע"כ לא קא מיבעיא ליה אלא בנגחו ומת דאיגלי מלתא דל"ה עומד לשיחרור ויעויין בגיטין מ' דאף במעוכב ג"ש כייפינן ליה לרביה: וכבר עמד בזה השעה"מ בהל' חגיגה ומה שתירץ דאם בשכבר נשא שפחה או רצונו לישא שפחה אין כופין ממילא לא מיקרי עומד לשיחרור יעוי"ש אבל באמת לא משמע כן מלשון הרשב"א והר"ן ולאו מטעם איסור שפחה ובת חורין הוא הכפיה רק מטעם דאיפקע ממונו ויעוי' בגיטין מ' אר"י פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה היורשים כופין אותם לשחררה ויעוין בר"ן כיון דפקע ממונם משו"ה כופין את היורשים הרי מפורש דאף בשפחה כיפין במעוכב ג"ש וה"ה בכל מעוכב ג"ש כיון דפקע דין ממון כופין לשחרר, וכן משמע פשטות לשון הרמב"ם פ"ח הל' י"ד ופ"ט הל' ו' עיי"ש: אשר ע"כ נ"ל דלק"מ ובפשוטו ניחא דהלא הכא איירי קודם שנגמר דינו וכדמשמע הלשון יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו, והנה כבר חקרו התוס' ב"ק ל"ג ע"ב הלא כל דיני קנסות קודם שנגמר הדין אין שום חיוב האיך ס"ד דישלם לו דמי עינו ותי' משום דאיגלאי מלתא למפרע ואין שייך זה אלא בגוף השעבוד שכיון שנגמר דינו בב"ד איגלי מלתא למפרע והופקע ממנו השעבוד למפרע אבל הלא פשוט דאין שייך זאת על הא דעומד לכפיה והוי כמשוחרר מחמת דהב"ד כופין אותו לשחרר כיון דכ"ז שלא עמד בב"ד אין כאן כפיה אדרבא יוכל להודות ולפטור ושפיר פשיט הגמ' דאפילו בכה"ג לאו אדון הוא וזה פשוט וברור ולחנם נתחבטו בזה:
סימן יא
עוד בתוס' הנ"ל באופן אחר קצת. עי' בתוס' חגיגה ד' ע"א ד"ה לא נצרכא שכ' אך קשה דהכא משמע בח"ע לפי מ"א חייב כו' ואילו בגיטין מיבעיא ליה מי שח"ע אם יש לו קנס ואילו הכא פשיטא לן דאינו אלא אדון אחד וי"ל דע"כ לא מחייבי ליה הכא אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דלא שיחררו דמי ואילו התם מית אגלויי מלתא דלא הוה עומד לשיחרור ותירוצם תמוה דהלא איתא התם ת"ש הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ואי אמרת קנס לרבו השתא חבלי ביה אחריני כו' ולפי דברי התוס' הלא מת שאני דאינו עומד לשחרור אבל הכא דעומד לשיחרור לאו אדון הוא:
ולכאורא היה מקום לאמר ע"פ דברי התוס' ב"ק ל"ג ע"ב ד"ה א"ב כו' שכ' ואע"ג דלר"ע קיימא ליה ברשותו משעת הנזק כו' וחשבינן כאלו בא לרשות כו' מ"מ אם העידו עדים ששורו נגח ואתו עדים ואמרו עמנו הייתם אלא שבע"ש נגח משלמי דבעידנא דקמסהיד גברא לאו בר חיובא דכ"ז דלא נתגלה חשיב לאו בר תשלומין כדאמרינן במרובה ע"ד אע"ג שהעבד זוכה בשחרורו לאלתר כדדרשינן תחת עינו ולא תחת עינו ושינו הרי דס"ל להתוס' דלא אמרינן הכא איגלי מלתא למפרע דגברא בר חיובא הוא ומשו"ה פשיט שפיר לח"ע וחב"ח שמת דהרי גם הכא מ"מ בקנס לא אמרינן איגלי מלתא למפרע מ"מ חייב ולא מיקרי אדון:
אך באמת ליכא למימר הכי דלכאורא קשיא עוד הכא בגיטין דהלא כתבו שם התוס' עוד וא"ת דבפ' נערה תנן לא הספיק לעמוד בדין כו' משמע דבקנס לא זכי עד שעת העמדה וכן במרובה משמע דאי לא כתיב תחת עינו דמשמע כו' הוה אמרינן דיוצא בעינו ושינו אלמא לא זכי עד שעת העמדה בדין והכא סבר ר"ע דזכי משעת הנזק כו' ושמא י"ל דה"ט דזוכה משעת ג"ש משום דגלי לן קרא כו' וההיא דמרובה נמי גלי לן קרא למאן דאית ליה וא"כ מאי פריך הגמ' שא"ה דגלי לן קרא וע"כ הפי' בגמ' דהכי פריך דבשלמא אי אמרינן מעוכב ג"ש קנסא לעצמו שפיר י"ל דגלי קרא דמשעת הנזק הוה דינו כמעוכב ג"ש אבל אם נאמר דמעוכב ג"ש קנסא לרבו א"כ מאי אהניא קרא הלא גם אחר העמדה בדין הוא עוד מעוכב ג"ש וזהו פשוט, א"כ אין מקור לדברינו כלל דנאמר דבקנס ל"א אגלי מלתא למפרע לענין הקנס רק לענין ע"ז שאני דבענין שיהיה הגברא בר חיובא בשעת העדות והרי גברא לאו בר חיובא והא דזכי משעת הנזק הוא דכך היתה גזה"כ דבשעת העמדה בדין מחייבין ליה למפרע אבל כל כמה דלא עמד לאו בר חיובא הוא (ובזה היה מקום לתרץ קושית התוס' מפ' נערה דכיון שבגרה בשעת העמדה בדין שוב לא מצי ב"ד לחייב את המאנס לאבי הנערה כיון דהשתא לאו דידיה היא ומ"מ לא מצי למיחייביה למפרע ויש להאריך בזה) אבל לענין חבלה כיון דאח"כ עמד בדין וזוכה לו התורה למפרע ממילא כד חביל ביה מחויב לשלם:
ורק דנוכל לאמר בפשיטות דלק"מ דכיון דכל עיקר הטעם לשיטת התוס' אינו אלא משום דכופין אותו לשחרר א"כ התם כל כמה דלא אתו סהדי לא מצי ב"ד לכופו ממילא אכתי לאו כמשוחרר הוא ולא שייך בזה איגלי מלתא למפרע גם לא מהני מה דאח"כ מחוייב למפרע לשחרר ושפיר פשיט הגמ' דאף היכא דל"ש טעמא דכופין אין שייך הקנס לרבו, ויומתק יותר לפי סברת הרשב"א דהכא במע"י תליא ומשו"ה כתבו התוס' דלא ספקא ליה רק במת א"כ לא היה עומד לכופו ובזה לא היה התקנה ממע"י ומשו"ה מספקא ליה אי מיקרי אדון אבל בחבלה דלא תליא כלל בקריאת השם ומשו"ה שפיר פשיט לן הגמ' כיון דחזינן דלא הוי קנסא לרבו א"כ מהיכא תיתי שנאמר דהשלשים שקלים יהיו שייכים להרב אף אם איגלי מלתא דשם אדון עליו כיון דאין לו זכות כלל בחבלתו אבל אם נאמר דקנסא לרבו א"כ בחבלה י"ל דשייך לרבו אף אם אין מע"י לרבו:
פלוגתת הירושלמי ר' יונה ור' יוסי קנס מאימתי זוכה ר' יונה אומר משעה ראשונה ר' יוסי אומר בסוף אינה אלא אם כשעמד בדין נתחייבו למפרע כמ"ש למעלה או משעה ראשונה אבל ר"י מודה דאח"כ נתחייבו למפרע י"ל להוכיח דנתחייב משעה הראשונה דאל"כ אף למ"ד א"צ ג"ש האיך נוכל לחייבו לשלם דמי עין ואם נאמר דהוא גזה"כ א"כ אף למ"ד צריך ג"ש י"ל דהוא גזה"כ ולפי המבואר בירושלמי הוא היפך מסברת התוס' דגלי קרא אבל לפי סברת הירושלמי לא גלי קרא רק אדינא דמחייביה או איפכא דאף אם בגרה אח"כ יש לה קנס אבל אם זוכה משעה ראשונה או לא נשאר אעיקרא דמילתא מסברא אם קנס זוכה משעה ראשונה או לא:
ולפי הנ"ל בירושלמי יש ליישב סתירת הירושלמי מהל' א' להל' ה' גבי מוש"ר דהתם איתא איפכא ר' יונה אומר בסוף ב"י אומר משעה ראשונה אבל לפי הנ"ל י"ל דלטעמייהו אזלי דר' יוסי שאומר בסוף א"כ ס"ל דב"ד מחייבין אותו למפרע א"כ גם הכא משעה ראשונה מחייבין אותו אבל ר' יונה דס"ל בשעת ביאה הוא נתחייב א"כ הכא דמחוסר עוד מעשה הזמה נתחייב בסוף:
עי' בשעה"מ הל' עבדים שהקשה על הכ"מ פ"ה מהל' עבדים והר"ן פ' השולח שכ' דבשו"ע מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור דהלא פסקינן דהיכא דפוטר עצמו מכלום ואח"כ באו עדים חייב י"ל בפשיטות ע"פ שיטת הסמ"ע דבמודה בחוץ לב"ד מהני תפיסה והכא הלא העבד תפיס בעצמו וקושית הש"ך יו"ד סי' רס"ד מהך דב"ק ע"ה שכבר הודית י"ל דהיינו לענין היתר שחרור אבל לענין שלא לשעבד בו י"ל דמהני תפיסתו גם י"ל דיהיה תלוי הדין אם מהני תפיסה בעבד אם צריך ג"ש או אין צריך ג"ש דלמ"ד א"צ ג"ש כל כמה דלא הוה משוחרר לגמרי עדיין משועבד הוא:
ועפ"ז יש לתרץ מה דהקשו על הכ"מ והר"ן מהא דב"ק דמדמי הך דשו"ע להא דפוטר עצמו מכלום ולפי הנ"ל י"ל דיהיה תלוי בזה אם מהני תפיסה בהודאתו לפטור א"ע משעבוד ועי' ברא"ש ב"ק דהא דמהני תפיסה הוה מדינא ומלשון הרמב"ם פ"ה מהל' סנהדרין משמע דס"ל דהוה רק תקנה כשיטת ר"ת. ויש ליישב בזה סתירת הרמב"ם בהא דהפיל שינו ואח"כ סימא את עינו אם מחויב לשלם לו דמי עינו עפמ"ש הה"מ ליישב שיטת הרמב"ם דפ' דפשיעה בבעלים חייב אף דהוא בעיא דלא אפשיטא כיון דבאמת היה להיות חייב רק דחידוש הוא שחידשה תורה לפטור בבעלים הלכך מספיקא חייב עי' בסמ"ע סי' שמ"א וא"כ ה"ה הכא לפמ"ש הב"י סי' תכ"א דאדון שהזיק את העבד חייב ומטעם מה שקנה עבד קנה רבו מפטר ומשו"ה דנין דלא הוה רק כמחילה ומשו"ה מפטר ממלקות דהוה כפרעון וא"כ הדר הוה ספק בפרעון ועי' אחרונים סי' נ"ט בספק פרעון היכא דלא הוה ליה למידע א"כ ה"ר הכא באיבעיא דלא אפשיטא במעוכב ג"ש אמאי לא נאמר דחייב מספיקא:
אבל לפי הנ"ל י"ל בהפיל את שינו וסימא את עינו קודם העמדה בדין דעדיין הוא עבד ולא נולד הספק רק אח"כ כשעמד בדין וכ"ז אינו אלא קודם התקנה אבל אחר התקנה הרי הוי העבד תפוס בעצמו ומשו"ה חייב הרב לשלם כמ"ש למעלה דאם א"צ ג"ש ל"מ תפיסה משום דבודאי לא יצא לשחרור רק אם העידו עדים דבעינן דבר ומשו"ה ל"מ תפיסה מקודם י"ל דר"ג ס"ל דא"צ ג"ש מדקאמר שטבי עבדו יצא לחירות ולא אמר לו עיקר השמחה שצריך לשחררו משו"ה ל"מ תפיסה והוה פוטר עצמו מכלום ומיושב קושית הש"ך: וגם מיושב בהנ"ל מה שהקשו על הרמב"ם שכתב העידו סימא את עינו ואח"כ הפיל את שינו ואח"כ אתו עדים ואמרו הפיל את שינו וסימא את עינו משלמים דמי עין לעבד ולא מוקי בג' כתות כדפריך בגמ' אכתי לאו בר חיובא הוא ולפי הנ"ל י"ל דהגמ' הוה סבירא לי' דאינו מתחייב אלא בסוף או דל"מ תפיסה אבל לפי פסק הרמב"ם דמהני תפיסה שפיר בר חיובא מיקרי כיון דהוה מעוכב ג"ש ויש להאריך בזה ויש להוכיח דרבא ס"ל שו"ע א"צ ג"ש מהא דס"ל דלא מיקרי גברא בר חיובא קודם עמידה בדין ושפיר קאמר קפחינהו לסבי דבי רב:
סימן יב
בטור בשם הרמ"ה בעד אומר תנאי כו' נשבע ש"ד ע"פ העד שלא היה תנאי ובש"ך סי' פ"ז הקשה הא הרמ"ה סובר דעד המסייע פוטר משבועה ובתומים ס"ק מ"ה כתב דלפי שיטת הש"ע דבכל יוצא ממ"א א"נ לאמר תנאי רק באין כת"י יוצא ממק"א א"כ ליכא מיגו דאילו אמר אין זה כת"י והע"א אומר כת"י ולא היה תנאי א"כ היה מחויב שבועה. ולכאורא צריך להבין דאילו היה יכול לאמר אין זה כת"י ול"ה תנאי ויעוי' בקצות סי' פ"ב שהקשה למה הלוה נאמן בשבועה הא כיון שאם אמר מזויף והיה מכחיש את העד שאמר כת"י ול"ה תנאי היה מחויב שבועה מאי ל"מ ובזה אינו נאמן ע"א לפטור ולפי הנ"ל י"ל דדוקא גבי חמשין ל"י או בשומר שטוען א"י וכה"ג אבל בשני עדים מכחישים זא"ז י"ל דגם במשואי"ל נאמן דאין כאן חיוב שבועה כלל וי"ל דגם גבי נסכא דר"א אילו העיד ע"א לא חטף היה פטור ומכש"כ כאן דהלא השטר אין כאן רק ראיה שלא פרע:
וי"ל בטעם פלוגתת הרמ"ה ור' מתתיה עפ"ד הר"ן פ' כ"ה דכמו דאין מיגו במקום שני עדים כן ל"א מיגו לפטור משבועת ע"א דזה טעם הרמ"ה כיון דהע"א מחייב שבועה תו ל"א מיגו וכסברת התומים ושיטת ר' מתתיה י"ל דס"ל דבתרי ותרי אמרינן מיגו ול"ה מיגו במקום עדים ויהיה תלוי בתירוצי התוס' כתובות י"ט וב"ק ע"ב דכתבו באמת בחד תי' דמיגו במקום עדים ל"א, ואף דל"ד להתם דהלא בתרי ותרי בלא מיגו איכא ב' עדים אבל הכא בלא מיגו אין כאן ע"א להכחיש כלל ובקו' התומים י"ל דבע"א אמרינן מיגו (אך י"ל דהתם הוי מיגו בעיקר העדות) אך א"כ דנאמר להרמ"ה אף בע"א ל"א מיגו א"כ תשאר קושית הקצה"ח סי' פ"ב הנ"ל: (שבת ע"ח ע"ב) מאי בינייהו כו' רב אשי אמר מפני שצריך כו' וא"כ לא משום לצור כו' ועי' פירש"י וצ"ע דא"כ רבנן פטרי אף בלוה וע"כ גם לא לצור דבזה לא פליגי על ר"י א"כ האיך נפרנס ברייתא דלעיל שטר פרוע כדי לצור דלא כרבנן ודלא כר"י וגם ברמב"ם הביא הא דשטר פרוע עי' פי"ח ואי כר"י ל"ה שיעורא כדי לכתוב וצ"ל דפלוגתייהו באין בו כדי לצור אבל ביש בו ראוי למוחקו כקושית הגרע"א (וי"ל דכיון דאסור לשהות שטר פרוע אף למחוק אסור שמא לא ימחקנו כראוי או כיון דעתה אסור לקיימו אינו ראוי מיקרי אבל אצל הלוה ראוי מיקרי ורב יוסף איירי במלוה) עי' בתוס' פ"ט דר"י פליג על הא דשטר פרוע דלעי' דת"ק נותן שיעור כדי לכרוך ור"י אומר בכ"ש מפני שצריך כו' והברייתא שהביא הג' ברייתא אחרת היא ומיושב קושית התוס' דכל הנך אמוראי סבירא להו דאף אם יש בו כשיעור פליגי וע"כ אצל המלוה ועי' בתוד"ה חזי כו' קשה לרשב"א ועי' בזה דלפ"ז שפיר הקשו התוס' דהלא חזי לצור כיון דביש בו שיעור איירי וקושית הגרע"א י"ל כנ"ל:
סימן יג
בעה"ת ש"ד ח"ח הביא ראיה דקיי"ל דבשלו הן שמין מהא דב"מ ס"ו ע"ב מהא דאי טרפי לה מיניה מגבית לי מעידי עדית א"ל כו' מעידית מגבינא לך כו' אתא בדקא שקיל לעידי עידית כו' ויעוי' בשערי משפט סוף סי' ק"ב דנתקשה בהבנת ראיה זו הלא התם לא חייב א"ע בעידית שלו אלא משום שהיה לו עידי עידית, אבל האמת הברור הוא שהבעה"ת מפרש סוגית הגמ' כשיטת הרב ר' פנחס הובא בש"מ שם, דהך שקיל ליה לעידי עדית היינו דנעשה זיבורית ותו ה"ל זיבורית בינונית ובינונית עדית ועדית עידי עדית וממילא גבי מבינונית דהו"ל עדית והעדית הו"ל עידי עדית דבתר גוביינא אזלינן יעוי"ש, ושפיר הביא הבה"ת ראיתו דבשלו הן שמין דאי בשל עולם הלא לא נשתנה העידית למיהוי עדי עדית וזה ברור ובזה יתיישב השמטת הרי"ף והרמב"ם הך דינא דכיון דקיי"ל דבשל עולם הן שמין אין מקום להך דינא:
(ב"ק ח' ע"א) תוד"ה מכרן לאחד בבת אחת מיבעיא השתא לא אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת דאפילו בשטר אחר יכול לכבוש השטר ולהחזיר הזיבורית לבעלים כו' והוא דחוק מאד, ונראה דבאמת אין זה סברא כלל לאמר אי מהדרנא באופן שימכור בחזרה קרקע לבעלים הראשונים דא"כ גם אם לא קנה רק עדית יאמר אי שתקת ואי לא מהדרנא זיבורית משלי לבעלים דכך יכול להקנות שדה שהיה שלו מעולם כמו שדה שקנה, לזאת צ"ל דלא קאי הגמ' רק למ"ד אותיות נקנות במסירה דאליביה אמרינן בב"ב קע"ג דבחזרת השטר קנה המוכר השדה בחזרה ולפ"ז הוי כאילו לא קנה הלוקח השדה מעולם כיון דבזה שהחזיר שטרו יקנה השדה לבעלים הראשונים וחזרה לידו:
ויתיישב הלשון מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ול"א אהדר שדה דזיבורית דבזה הדבר תלוי ולא בשטר אע"כ כנ"ל דלא נוכל לאמר רק באופן שבחזרת השטר תוחזר השדה ואין זה אלא אם קנה בזא"ז דמסתמא קונה כ"א בשטר בפ"ע אבל אם קונה בב"א דמסתמא קנה בשטר אחד ול"ש סברא דמהדרנא שטרא ושפיר קאמר הגמ' לאחד בבת אחת מיבעי וזהו כונת רש"י שכ' אילימא בבת אחת בשטר אחד למה זה דקדק בשטר אחד ולא בשעה אחת דבזה הדבר תלוי, אע"כ כנ"ל דכל קושית הגמ' היתה מזה דבשטר אחד אין כאן סברא דמהדרנא ושפיר הקשה לאחד בבת אחת מיבעיא:
ובזה מיושב מה שהקשו על הרמב"ם דהביא הך דנזקין גובה מעידית והשמיט תירוץ הגמ' דביתמי עסקינן דבלא"ה הלא יוכל לאמר מהדרנא אבל לפי הנ"ל א"ש דהרמב"ם ס"ל דא"י לאמר סברא דמהדרנא רק היכא דהמקח בטל מעיקרו כגון באבדה לו דרך שדהו בכתובות ק"ז דהלא הוה מקח טעות כיון שנמצא מקצת שדה שאינו שלו והוא קנה כל השדות בבת אחת, משו"ה שייך לאמר סברא דאי שתקת וא"ל מהדרנא היינו שיבטל המקח, וכן הכא דקאי למ"ד אותיות נקנות במסירה מיקרי שפיר ג"כ ביטול מקח כנ"ל אבל הרמב"ם דפסק כמ"ד אין אותיות נקנות במסירה שפיר ליכא סברא דמהדרנא והשמיט הך תירוצא דביתמי. [ובמק"א עשיתי סמוכין לזה דרב ששת דאיירי הכא ס"ל דאותיות נקנות במסירה והואיל שהוא באורחא רחיקתא השמטתי], ועיין בתוספתא דאיירי בה ר"י ור"ש גם בסיפא איירי בה רשב"ג דס"ל בהדיא ב"ב קל"ג לאוקימתא דרבה ואביי אותיות נקנית במסירה, גם י"ל דלמ"ד למפרע הוא גובה יוכל לטעון מק"ט כמו בנמצאת גזולה ויש להאריך בזה:
סימן יד
רא"ש פ"ק דגיטין כ' רב אלפס וה"מ לחזרה דלא מצי למיהדר אבל עבדא לא נפיק עד דמטי גיטא לידיה אשכחן זכיה כה"ג דאי' לקמן י"ד הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ומילתא דתמיה היא דהחזרה והחירות דברים אחדים הם והא בהא תליא ולמה לא יחזור בו כ"ז שלא נגמר הדבר דאין זכיה ושליחות לחצאים. ולכאורא אפ"ל כל זכיה ושליחות יש בו מבחינת המקבל והקונה כמו דהוכיח הקצה"ח מב"מ ע"א בתוס' ד"ה בשלמא עיי"ש אך זהו דוקא לרב כנ"ל. ואפ"ל עוד דרו"ש אזלי לטעמייהו דהר"ן הקשה על שיטת הרי"ף מהא דאמרינן בגיטין האומר פלוני עבדי עשיתי ב"ח והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר ואי אמרינן דל"ה שיחרור עד דמטי לידיה א"כ אינו משוחרר ואפ"ל דכיון שאינו יכול לחזור בו יוצא לחירות ע"י יאוש ולרב אינו משוחרר לגמרי דרב ס"ל בגיטין ל"ח אמר רחב"א א"ר אחד זה ואחד זה יצא לחירות וצריך ג"ש:
והנה הפ"י הקשה אם נאמר דיצא מידי שעבוד ביאוש א"כ למ"ד הפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה א"כ האיך תנן בגיטין האומר תנו גט זה לאשתי שטר שיחרור זה לעבדי לא יתנו לאח"מ תיפוק ליה דהמפקיר עבדו כו' וי"ל עפמ"ש הקצה"ח ח"מ קפ"א דלפי שיטת הרמב"ם לא נתבטלה השליחות מה"ת אפי' נשתטה בשעת שליחות ואינו פסול אלא מדרבנן והא דתנן האומר תנו כו' ליה לאח"מ וי"ל דהוי כאילו מכרו לאחר דלית ליה רשותא וכן מדויק לשון רש"י גיטין ט' דגיטא ל"ה עד דמטי לידיה וכי מטי הא מית ופקע ליה רשותא אבל בהמפקיר דאיסורא לברא לא מורית שפיר הוא דעומד השליח במקום המשלח ועי' בירושלמי הובא בנ"י סי' כ"ב עבד שהוא יוצא להרג ר"י אומר זכה לעצמי רשב"ל אומר יאוש של טעות הוי ולדברי ר"י אינו יוצא רק לענין שעבוד דהא ס"ל המפקיר עבדו צריך ג"ש וכ"ז הוא לרב דס"ל המפקיר צריך ג"ש:
ובזה י"ל הא דפליג ר"מ ואמר דאינו חוזר ולפי' הרי"ף מאי חוב הוא דלא יכול לחזור אבל לפי הנ"ל י"ל ע"פ מה דאיתא בנזיר ס"ב דס"ל המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ ג"ש דאמרינן התם עבר מכנגד פניו ר"מ אומר לא ישתה ור"י אומר ישתה לימא בדשמואל קא מיפליגי לא דכו"ע אית להו דשמואל ועי' בע"י סי' י"א:
(שם ד"יג) מתניתין האומר תנו גט זה עי' בתוספות דאי גרסינן זה אתיא כר"מ א"נ כשאינו מוסרו כו' ול"א תן כזכי רק בשמסרו אבל אר"ת דל"ג זה דא"כ מאי קא פריך בגמ' דאי בש"מ ל"ל תנו דילמא אתי לאשמעינן הך סברא ועי' בתוס' ד"ה ממאי כו' וא"ת הא דקתני תנו לאשמעינן כרבי דפליג על חכמים בירושלמי דאין כופין את היורשים עיי"ש ואי גרסי' זה א"ש דל"ש כופין את היורשים דל"א אלא גט זה וקושית ר"ת י"ל ע"פ מה דאיתא לקמן י"ל ע"ב ר"ז אמר הא והא בשכ"מ והקשה רש"י דאמאי נקיט הולך באמירה בעלמא דש"מ כו' וצ"ל כמ"ש הרשב"א דבש"מ הולך כזכי ואף לא מת נמי והשתא קשה בסיפא דמתניתין תנו מנה כו' אי מיירי בשכ"מ אמאי קתני מת דאפי' לא מת הא תן עדיף מהולך אע"כ דתן לא הוי כזכי רק כשמסרו מיד ליד ושפיר דייק ר"ז ליתני כתבו ואי דרצה לאשמעינן דל"א תן כזכי רק במסרו ממילא יהיה ש"מ מסיפא אם איירי בש"מ ור"פ ג"כ לטעמיה דאיהו משני לקמן הא והא בברי כו' הא דמת מקבל בחיי נותן וטעמו משום דמצוה לקיים דה"מ וא"כ י"ל בשכ"מ הולך לאו כזכי ולא קשה לדידיה קושית ר"ז דליתני ברישא כתבו דלדידיה לק"מ דאיצטריך דל"א תן כזכי אלא כשמסרו מיד ליד ליד ולר"ז ניחא מאי דאר"י הלכה כרשב"ש במסוכן ולכאורא לא מצי ס"ל כר"פ דמתני' איירי בשכ"מ אבל לפי הנ"ל לר"פ מתני' איירי גם לרשב"ש:
מקשים העולם על סוגיא ב"ב דאוקים רבא מתניתין במצוה מחמת מיתה ממ"נ אי איירי במתנה מאי אשמעינן הכא הא כבר אשמעינן בב"ב ואי בפקדון ל"צ לאוקמי במצוה מח"מ אך לפמ"ש דגרסינן זה מרישא ש"מ דלא הוי כזכי אלא במוסרו מיד ליד אך דילמא אתיא כר"מ ולזה י"ל דר"פ לטעמיה דמשני הא והא בברייתא ור"מ ס"ל כר"א דדשכ"מ לאו ככתובין ומסורין וא"כ ליכא למימר דמתני' אתיא כר"מ להכי שפיר קאמר ר"פ בשכ"מ ורב מוקי בפקדון אבל לפי המסקנא דכו"ע ס"ל דדשכ"מ ככו"מ א"כ רישא מצי אתיא כר"מ, ולפ"ז יש לתרץ דברי הרמב"ם והרי"ף דפסקו בהל' זכיה ומתנה דתן כזכי במתנה ובהל' עבדים אזיל בשיטת הרי"ף דתן לא הוי כזכי בעבד רק לענין חזרה וקשה לדידיה קושית התוס' לעיל דף י"א לוקי ר"ז ור"פ בבריא ומשום תן כזכי וי"ל דהתוס' ס"ל ג"כ דתן ל"ה כזכי אלא כשמסרו מיד ליד וס"ל דמתניתין במתנה איירי ובשכ"מ הא דקתני מת לאשמעינן דבלא מת ל"א תן כזכי רק מיד ליד והא דלא נפקא מרישא משום דגבי שחרור ל"א רק לענין חזרה:
סימן טו
עי' בטו"א חגיגה י' שהקשה על רש"י שם דנקט דרשא אתם גם אתם לרבות שליח לתרומה הלא במסקנא ילפינן מבינייהו מגירושין וקדשים עיי"ש שהאריך בזה ובאמת לא רק על רש"י תסוב קושיתו רק גם על הרמב"ם דנסיב להך דרשא בפ"ד מהל' תרומות עיי"ש אך המעיין יראה כי באמת תרומת א"י דרבנן ויש להאריך בזה ובענין אי שליח עושה שליח בתרומה לכאורא יש להעיר ממעילה דהא דיש שליח במעילה ילפינן מתרומה עיין בקידושין מ"ב ואפ"ה אמרינן במס' מעילה דשליח עושה שליח אך יש לדחות ע"פ דברי התוס' מעילה כ"ח ע"ב גבי שלח ביד חש"ו דהקשו התוס' הלא מתרומה ילפינן ובתרומה אין שליחות לחש"ו ותי' התוס' דלא בעינן למילף מתרומה רק דלא נאמר אין שליחות במעילה משום אשלד"ע אך כיון דילפינן דיש שליחות ממילא גם חש"ו מהני כיון דנעשה רצונו כמו דאמרינן בגמ' שם א"כ ה"נ לענין שליח עושה שליח אכן יש לחלק דאם נאמר דאם יכול השליח לעשות שליח אחר בעינן מלימוד אחר א"כ מנ"ל במעילה ולענין חש"ו י"ל דלא בעינן למיליף מתרומה כלל דכל עיקר הסברא דלא נאמר אשלד"ע וכל היכא דהשליח אינו מצוה הלא יש שליח לד"ע ואדרבא הא דבעלמא אין שליחות ולחש"ו הוא משום דילפינן מתרומה ובמעילה כיון דסברא הוא לא ילפינן אבל היכא דיש הסברא דאשלד"ע בעינן לימוד מתרומה א"כ מדהכא שליח עושה שליח מכלל דבתרומה נמי שליח עושה שליח: נסתפקתי אם שליח עושה שליח לתרום תרומה של חבירו דהנה בגיטין ובקידושין קיי"ל דשליח עושה שליח כמבואר בקידושין מ"א אך בתרומה לא מצאתי גילוי לדין זה והנה הא דבגיטין שליח עושה שליח היינו אף אם לא פירש המשלח שיהיה יכול לעשות שליח מ"מ עושה שליח והא דאיפליגי רשב"ג ורבנן בגיטין כ"ט אם שליח עושה שליח דוקא בחלה או אפי' לא חלה היינו מדרבנן דאילו מה"ת אין נ"מ בין חלה או לא חלה, ודבר זה מתורתו של הר"ן למדנו אשר כתב כן להדיא בגיטין שם שכתב ואע"ג דבפ"ב דקידושין אמרינן מלמד שהשליח עושה בין חלה או לא חלה אפ"ה אמור רבנן חלה דוקא כו' וכן כתב הריב"ש בתשובה סי' רכ"ח וז"ל נראה שבכל התורה כולה שליח עושה שליח אע"ג דלא פירש לו הבעל דבר במידי דליכא קפידא ולא הוה מילי דכיון דאית לן הכי בגירושין כו' וכן כי בעינן למילף תרומה מגירושין פרכינן מה לגירושין שכן חול היינו למילף עיקר שליחות מהתם אבל לבתר דאית לן דבכה"ת כולה שלוחו ש"א כמותו שפיר ילפינן מגירושין שהשליח עושה שליח ולא דגלוי מלתא בעלמא הוא בדרך אחרת כו' וכיון דנפיק לו מפסח וגירושין שליחות בכה"ת כולה אית לו שהוא כמותו לגמרי והשליח ראשון עושה שליח ב' וכן לעולם היכא דליכא קפידא אע"פ שלא פירש כו' וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל כו' והא דתנן בפ' כל הגט חלה כו' אמרינן בגמ' דוקא חלה כו' היינו משום חומרא דגט כו' וכו' עיי"ש, הרי מפורשת דעתו ז"ל דבכה"ת כולה אף בתרומה שליח עושה שליח וכן הוא להדיא בתשובות מהרי"ט חלק אה"ע סי' ט' דהא דאין שליח עושה שליח כ"א דוקא בחלה הוא מדרבנן עיי"ש וא"כ צ"ע גבי תרומה ולכאורא היה נראה דגם בתרומה שליח עושה שליח דהלא לפי מסקנת הגמ' דקידושין ילפינן תרומה מגירושין וקדשים עיי"ש וא"כ כי היכי דבגירושין וקדשים שליח עושה שליח בודאי גם בתרומה כן הוא ולא עוד אלא דנראה לאמר דבקדשים ותרומה שליח עושה שליח אף בלא הקישא דגירושין דבקדשים הלא ילפינן דשלוחו של אדם כמותו מושחטו אותו כל קהל כו' ומגם אתם א"כ הקשו לגמרי לבעלים גם לעשות שליח וכן הוא בריב"ש שהובא לעיל ונהניתי שכונתי לדעתו הגדולה:
ובזה ניחא מה דלכאורא יש לדקדק מאי פריך הגמ' שם לא לכתוב רחמנא בגירושין ותיתי מתרומה וקדשים הלא איצטריך לשליח עושה שליח, וראיתי במקנה קידושין שכתב ג"כ בפשיטות דבתרומה שליח עושה שליח אבל איך שהוא לפי מאי דאסיק הגמ' דתרומה ילפי מבינייהו מגירושין ומקדשים י"ל בודאי דדינו כגירושין ושליח עושה שליח ומה שיש לדקדק בזה הוא על הא דאיתא ביבמות פ"ו ואכלתם אתם וביתכם למד על נשואה בת ישראל שנשאת ללוי שנותנת רשות לתרום ולפי פשטות הגמ' משמע דאתא לאשמועינן דיכולה לעשות שליח וכן משמע בתשובות תרה"ד סי' קפ"ח דלמד מברייתא זו דאשת ישראל עושה שליח לתרום ומשמע דהא דתורמת בעצמה היא סברא פשוטה ואיירי באשה בעיסתה או מה שאוכלת אשר מפורש בתוספתא דיכולה לתרום ועי' ברמב"ם פ"ד מהל' תרומות, ולפי הנ"ל צ"ע למה לי קרא ע"ז כיון דבכל מקום שליח עושה שליח ולכאורא י"ל דתנא דספרי הוא ר"ש ולטעמיה אזיל דאמרינן אליביה בקידושין שם ולר"ש דפטר דתנן תרומת וכרי כו' ור"ש פוטר אצטריך סד"א הואיל ואמר מר אתם ולא אריסין כו' אימא אתם ולא שלוחכם קמ"ל הרי דלר"ש לא יליף תרומה מגירושין מש"ה איצטריך קרא דשליח עושה שליח והא דכתיב גבי תרומת מעשר משום דעיקר לימוד דגם אתם כתיב בתרומת מעשר (וזהו פשטות ד' הירושלמי תרומות פ"ק דרמי לה אתם ולא שותפים והתנן שותפים שתרמו כאן בתרומה כאן בתרומת מעשר והלא כל עיקר תרומה גדולה מתרומת מעשר למדנו היינו דהא דעושה שליח בתרומה בתרומת מעשר כתיב ופשוט הוא ולא כפי פ"מ שם): ומרווחנא בזה ליישב מה שלכאורא תמוה למה לא הביאו הרמב"ם והסמ"ג הך דרשא דספרי אבל לפי הנ"ל י"ל דכיון דאנן קיי"ל דלא כר"ש וגם אתם אצטריך למעוטי עכו"ם א"כ ילפינן שליחות דתרומה מגירושין וקדשים א"כ ממילא ידעינן דשליח עושה שליח ולא אצטריך קרא לנשואה שנותנת רשות לתרום אך ברמב"ם פ"ד מהל' תרומות הביא דרשא דגם אתם לרבות השליח ומה אתם בני ברית ובאמת לא הוזכר ברמב"ם גם דין תרומת נכרי אם חייבין עליה חומש ועי' במה"פ תרומות פ"ג. ונראה בזה דהרמב"ם יפרש דהך נותנת רשות לאו דוקא רק עיקר הדרשא דיש לה רשות לתרום במה שאוכלת או מה שצריכה לעיסתה והא דנקיט הספרי דנותנת רשות משום דלכתחילה מצוה לתרום בגורן תיכף בעת לקיחתו ולא להשהות כיון שכבר נגמרה מלאכתו ואשה בגורן לא שכיחא כדאמרינן ביבמות שם משום יחוד להכי נקיט לישנא דנותנת רשות אבל עיקר דרשא הוא שיש לה רשות לתרום והא דאצטריך קרא להכי. י"ל לפמ"ש הריטב"א קידושין על הא דדרשינן אתם ולא שותפין משום דבתרומה בעינן שליחות פרטיות היינו שיעשה שליח ביחוד לתרום ולא מהני שותף ואפטרופוס וא"כ סד"א דה"ה אשה אבל הרמב"ם דחה ההוא דאתם ולא שותפין מכח מתניתין דהשותפין שתרמו ועי' בכ"מ בשם מהר"י קורקוס בפ"ד מהל' תרומות הל' ח' וא"כ ממילא גם אשה תורמת מה שאוכלת ומה שצריכה לעיסתה ולא צריך קרא ע"ז, ועי' באו"ז הגדול הל' חלה סי' רכ"ה שכ' מצות חלה על הנשים הוטלה כו' ומצוה אשה כו' הלכך אע"פ שהעסה היא של בעלה ששויא שליח כו' דהא מצוה דידה כו' וחושש לאמר שלכתחילה לא משוי שליח כו' הואיל ומצות אשתו הוא עכ"ל הא"ז ע"ש ומשמע מדבריו דאלמלא לא היתה מצוה מוטלת עליה אינה רשאה לעשות שליח וצ"ע מההיא דיבמות דנותנת רשות לתרום ומכל מ"ש למעלה: ת' פ"י הקשה לשי' רש"י דיש שליחות לא"י לחומרא האיך איבעיא אם יש איסור אמירה לא"י מטעם שבות ת"ל מטעם שליחות וכ"ת אשלד"ע תינח למ"ד דתליא במצי עביד אבל למ"ד בבר חיובא קשה וכ"ת דהאיבעיא הוא למ"ד איבעי עביד מ"מ ק' איך מיישב מ"ד בר חיובא הא דאמירה לא"י שבות חל מטעם שליחות, ולכאורא י"ל דבאיסורי שבת ל"ש שלד"ע דהאיסור בעצמו אינו מתועב וכעין סברת תו' רי"ד במצוה שעל גופו אמנם ק"ק על תי' זה מהא דאין מברכין על נר שהודלק בשבת אפי' ע"י א"י וי"ל דאינה עבירה גמורה ועי' ברש"י ר"פ מ"ש דפי' דאמירה לא"י מטעם שליחות והא דלא פי' מטעם שבות נראה דלא ס"ל כדעת הר"ן פ' השוכר את הפ' דהוכיח מזה דאף קודם שבת שבות רק כדעת הרא"ש פ' הנ"ל דקודם שבת אין שבות ומ"מ אין להוכיח דרש"י פי' כמ"ד איבעי עביד רק משום שליחות לחומרא וכן צ"ל להרא"ש הא דאסרו להשכיר מרחץ:
אך לפ"ז קשה מדוע פריך רב אשי שבת ק' מאמירה שבות ת"ל מטעם שליחות וי"ל דודאי אמירה בשבת חמיר דתרתי איתניהו ביה וכ"ת מנ"ל כל עיקר שבות דילמא מטעם שליחות וגם א"י שבא לכבות דילמא מטעם שליחות י"ל דהא חזינן דאיסור שליחות אקילו רבנן לתן לנכרי משום הפסד ממונו אבל שבות לא התירו ומש"ה פריך מינה ועי' בר"ן ריש מי שהחשיך שתי' באופן אחר ולשיטתיה אזיל שהוכיח דגם קודם שבת איכא שבות ורש"י לשיטתו אזיל עי' בתוס' שבת קכ"א ולכאורא קשה מה מקשה רב אשי ממתניתין דאל תכבה הא משם לא שמעינן אלא באיסורי תורה והכא אשמעינן איסור דרבנן וי"ל דתוס' לא הביאו ראיה מרב אשי רק דמוקמי לה כר"ש ודלא כר"א י"ל דאיירי בכיבוי דאח"ז עי' רש"י ע"ז ט"ו דפי' אמירה לא"י משום ממצוא חפצך ודבר דבר:
ועפ"ז יש לתרץ דברי בה"ג שהתיר אמירה לצורך חילה ול"ג דהא מר לא א"ל לעכו"ם להחם דאף להחם מותר והקשו עליו דהא משמע דשבות אמירה לא"י חמיר טפי במלאכה דאורייתא משבות דישראל דהרי התירו טלטול של מת ולא התירו אמירה לא"י לקוברו ועי' בתוס' ב"ק פ' וברשב"א שבת ק"ל ולפי הנ"ל ניחא דחפצי שמים הוא ומשו"ה חילק בין הזאה דאית בה מעשה אבל במת לא התירו רק משום גדול כבוד הבריות ולא מצוה. ובזה מיושב קושית התוס' בעירובין ס"ח באידך מעשה א"ל דניהם אגב אימיה להבה"ג וכי לא היה מצוי א"י ועי' בגיטין ח' הקשו לשיטת בה"ג דהיינו ע"כ ע"י ישראל למה לא גזרו שמא ירבה יעי' ברש"א וקדמו הרשב"א דלצורך מצוה ל"ג אבל כונת התוס' דהרי בה"ג מחמיר בשבות מעשה ולפי הנ"ל י"ל שהרי התוס' הקשו בביצה למה ביו"ט התירו למלאות חבית ולא חששו לשמא ירבה וכ' דוקא ביו"ט התירו משום עונג יו"ט ואף דהיא רק דרבנן י"ל דביו"ט התירו כל שהוא לענג נפשו אבל בשבת אסרו משום ממצוא חפצך דהרי אין בו תוספת מלאכה ולפ"ז מיושב קושית התוס' דשבות כהאי מותר לצורך מצוה ולכך לא התירו ע"י א"י משום דתרווייהו ממצוא חפצך וליכא ודבר דבר:
ויש לתרץ ג"כ מה שמקשין על קושית התוס' בשוכר את הפועל לשמור זרעים דלוקמי כגון שפשע והקשה הש"ך דהלא על פשיעה גם שכיר אינו חייב כש"ח ותי' התומים דנ"מ לענין לקדם ברועים ומקלות ולכאורא קשה הלא בשבת אסור וי"ל דאיירי כגון שידע מע"ש דעתיד גזלן לביא בשבת וכה"ג שרי משום הפסד ממונו כנ"ל גם י"ל דהיכא דיכול לעשות בהיתר אין איסור משום מצוא חפצך ועי' בש"ע בשם הגה"מ:
סימן טז
עי' בנתיבות סי' קצ"ה שהקשה על הא דמבואר בסעי' ג' שם דשלא בפני הקונה ל"ק ושניהם יכולין לחזור בהם ובסי' רל"ה סעי' כ"ג ובסעי' ד' דזכה שלא בפני הלוקח א"י המוכר לחזור בו רק הלוקח ובנתיבות תי' ע"ז דיש חילוק בין אמר לו זכה דאי זכה הלוקח בין שלא אמר לו זכה רק הזכה לו בקנין גרידא ועדיין צ"ע מקטן שקנה בסי' רל"ה הנ"ל דלא אמר לו זכה ועכ"ז לא יכול הלוקח לחזור בו:
ונראה לחלק בין לא דבר עם הלוקח מאומה דאז גם המוכר יכול לחזור בו דאין כאן קנין כלל אבל אם עשה מקח עם הלוקח ופיסוק דאם יזכה לו ע"י אחר אז מהני בקנין לגבי המוכר דא"י לחזור בו וכן דייקא לישנא דסי' רל"ה וסי' קצ"ה הנ"ל. ובזה יש מקום לתרץ קושית הקצוה"ח סי' רע"ה שהקשה על הא דאמרינן דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כוונת קונה מיו"ד סי' קל"ב היה הא"י מודד אע"פ שהא"י הגביהו בשעה שמודד לא הוה לקנות רק למדידה הרי בעי כונת קנין וכ' ע"ז דהא דמהני ד"א מקנה גבי קטן משום זכיה הוא וא"כ ל"מ בא"י דאין זכיה לא"י ועי' במהרי"ט ח"מ סי' כ"א שכ' טעם אחר על הא דד"א מקנה דהוי כמו זוכה לו ע"י אחר. ולפי הנ"ל ניחא:
לענין משיכה דאינו אלא קנין דרבנן צ"ע אם הגבהה במטלטלין הוה דאורייתא או דרבנן וראיתי להרב בס' קה"י שהביא בשם המח"א בהשמטות (ואנכי לא מצאתי זאת במח"א) שכ' דהגבהה כולו בידו הוה דאורייתא מדין ידו והגבהה בדבר גדול שאינו מגביה אלא מקצת, ול"ה כולו בתוך היד ל"ה דינו רק כדין משיכה א"כ פשוט דאינו קונה גם בא"י רק מטעם ספק ובנ"ד בהבכור כיון דלא היה הגבהה רק במקצת היד אינו אלא כמו משיכה והוי ספק בכור, ועיין בענין זה בירושלמי גטין פ"ב ה"ג ר"ז בעי כו' או דילמא שניא הכא ונתן בידה עד שיהיה כולו בידה ועיין בשירי קרבן שם שהקשה האיך מסתפק הירושלמי במסירה וממעט מידו הלא גם בחצרו קנה ע"ש ובאמת הטעם פשוט דחצרו אתרבי מטעם ידו עין בב"מ ובגיטין אבל בקנין אחר מסתפק הירושלמי שפיר דלה מטעם יד והכתוב מקפיד על קנין שיהיה מטעם יד. עכ"פ משמע מהירושלמי בהדיא דיד ל"ה דווקא עד שיהיה כולו בידה. ואף דקנין מסירה הוה מדרבנן י"ל בדעת הירושלמי כשיטת הפוסקים דבמתנה ומציאה לכו"ע משיכה דאורייתא וה"ה שאר קנינים:
שוב ראיתי דהדין מוכרע מגמ' דע"ז ע"א ואס"ד משיכה בעכו"ם קונה כו' סוף סוף כי מטא לאוירא דמנא קניא ופירש"י דקנו עכו"ם בהגבהה אי דנקט ליה לכלי בידי' ה"נ ש"מ דאף הגביה עכו"ם אינו קונה רק אם משיכה בעכו"ם קונה אף אם נאמר דחצר קונה דאמרינן עוד ותקני ליה כליו ש"מ כליו של לוקח כו' ל"ק לוקח ועיין בתוס' שם ע"א ד"ה פרדשני כו' ואור"י דאפילו למ"ד אינה קונה כו' אבל במציאה ומתנה דליכא כספא כ"ע מודו דקנה במשיכה או בהגבהה:
וראיתי להרמב"ן בפי' החומש שכ' בפ' משפטים על קרא דגונב איש דבעינן שיכניסו לרשותו מקרא דונמצא בידו שכ' הרמב"ן דבהגביהו על כתיפו סגי דבידו הוא הרי דבהגבהה הוי כידו ועי' בתוס' סנהדרין פ"ה ע"ב לזאת נראה פשוט דבהניחו על ידו או על כתיפו מיקרי בידו אך אם הגביה בראש החפץ והגביהו מן הקרקע ול"ה כולו על ידו הגבהה כזאת דינה רק כמו משיכה ובזה מתפרש גם הירושלמי וא"כ אם הניח הגט על היד לכו"ע הוי כולו בידה אף לשיטת הירושלמי ולא כמו שראיתי להגרע"א בתשובה שרצה להוכיח מהירושלמי דבעינן שיהיה טמון בידה דאין כונת הירושלמי כנ"ל ובזה א"ש גם מ"ש הרמ"א בסי' קל"ו ונוהגין לקפל הגט שיהיה נכנס כולו בידה דזה אינו אלא מצד מנהג אבל לא ע"פ דין וזה ודאי כהפתחי תשובה באה"ע סי' קמ"ג שכ' דלהירושלמי מדאורייתא בעינן שיהיה כולו בידה דמבואר מהרמב"ן ובתוס' סנהדרין דלא כנ"ל:
(ב"מ ט' ע"ב) ד"ה ספינה כו' הכא חצר משום יד אתרבאי והוי דומיא דיד וימינת נייחא וממטו לה עם גופה כו' והקשה הגרע"א דא"כ הגוף עצמו מהלך אמאי מהני נותן הגט על ראשה ואמאי לא מהני בנותן בידו של עבדה כו' והעלה בצע"ג וכן הקשה בשבת ה' ע"ב שכתבו שם התוס' כדבריהם בב"מ. ונראה דלק"מ ע"פ שיטת רש"י דהא דחצר מהלכת לא מהני היינו משום דחצר כתיב דלא נייד ושאני מקרקעי דלא נייד וכן נראה פשטות דברי רש"י דכאן ויותר מבואר ברש"י גיטין כ"א והוא מסוגיא דב"ק י"ב ולפ"ז שפיר היכא דאיהי קא נייחא ומיא הוא דקא ממטי לא מיקרי נייד:
סימן יז
ראיתי לברר בדין המתחייב עצמו באופן המועיל אם אעבור ואוביר שדה זו ולא אעבוד אתחייב לשלם ואח"כ נאנס ולא עבד. אם מחויב לשלם ואם מחויב לברר אונסו או דנאמן לאמר נאנסתי אם ע"פ דבורו אם ע"פ שבועתו גם אם יש חילוק בין אם נתחייב הוא בעצמו לעבוד שדה זו ונאנס ובין אם נתחייבו שנים אחד לעבוד שדה זו ולשמרה ואחד לסלק מקודם סך קצוב להפועל ולתן זרע לזרוע ואם תהיה מניעה מאחד מהם נתחייבו באופן המועיל לשלם סך קצוב לבעל השדה ואח"כ אינו רוצה הפועל לעשות בהשדה מחמת טענות בע"פ שיש לו על בעל השדה וממילא אינו נותן השני שכר הפעולה וזריעת השדה אם מי מהם מחוייב בשילום הסך הקצוב:
הנה מתחילה ראיתי להקדים הענין בהא דמבואר בשו"ע סי' רמ"א סעי' י' האומר לחבירו הריני נותן לך כך וכך ע"מ שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו ואם אמר לו ע"מ שלא תעשה על הנותן להביא ראיה עי"ש ומקור הדבר הוא מר"ן פ' מי שאחזו שכתב וז"ל והמחוור שבדברים אלו דבתנאי שבידה שהוא בשב ואל תעשה לא חיישינן שמא תעבור עליו אבל אם הוא בקום ועשה חוששין שמא לא תקיימנו וכל תנאי שהוא תלוי ביד אחרים בין שיש בו קום ועשה בין שהוא שב ואל תעשה חוששין שמא לא יתקיים ולפ"ז משמע דהאומר לחבירו הרי אני נותן לך כך וכך ע"מ שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אמר ע"מ שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו וע"פ הדברים האלו כתב המחבר דינו וקבע בה מסמורות להלכה בשו"ע:
אבל לפע"ד באו הדברים סתומים כי נמצאו עליהם חולקים מגדולי הראשונים גם אפי' לדברי הר"ן יש בזה חילוקים הרבה אשר צריך לבאר, עיקר הסברא אשר למד הר"ן דין מתנה מגט כי גם בגט גופא טעמא בעי מפני מה בקום עשה חוששין ובשב ואל תעשה אין חוששין והלא הגמ' בפ' המגרש דף פ"ד תולה דין גיטין בנדרים בפלוגתא ר"י ור"נ אם מזדהר אינש בתנאה והתם קיי"ל כר"י דאמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר דלא מזדהר אינש בתנאה, וא"ל דהתם הוי ג"כ בקום ועשה כדאמר הכא בגיטין דהא דבידו לקיים תנאו ולא יישן דאי בעי מבריז נפשיה בסילתא דהא ליתא דהלא בנדרים פריך לר"י מאם תלך לבית אביך כו' אלמא דגם בשב ואל תעשה חוששין שמא תעבור וגם בשינה ע"כ צ"ל דהחששא הוי בקום ועשה דהלא כבר הקשו התוס' פ' ארבעה נדרים דמאי חששא הויא שמא יישן למחר הא קיי"ל נדרי שגגות מותרין והיינו אם אוכל ושכח ואכל ותי' דכיון דבתנאה לא מזדהר חיישינן שמא יישן במזיד עיי"ש וא"כ הוי תנאו לעבור בקום ועשה ושפיר פריך הגמ' מאם תלך לבית אביך:
והא דמוכרח הגמ' לאמר מאי בעי מבריז נפשא בסילתא צ"ל דהגמ' לא בעי למיחת הכא בדין דנדרי שגגות ומלתא דפשיטותא נקט אבל באמת חוששין גם לעבור במזיד וצ"ל דבגט שאני דמשום איסורא דא"א לא חיישינן שתעבור דחמיר איסורא וכבר עמד ע"ז הרשב"א בחידושיו דף פ"ג ד"ה בכולו תנאי דעלמא וא"ת והא משמע דר"י ס"ל דאפי' לבטל תנאי שבשב וא"ת חיישינן כדאמרינן באל יישן כו' איכא למימר דאיסור אשת איש שאני כו' שאינה עשויה לקלקל עצמה ולעשות בניה ממזרים וא"כ לכאורא האיך ילפינן ממונא מאשת איש ועוד דגם במתנה אמרינן שבודאי לא תעבור על תנאה לבטל מתנתה וא"כ זה הדין דוקא במתנה אבל לא במקח וממכר. אכן ראיתי להריטב"א שכתב בחידושיו בגיטין דף ע"ד ה"ז כו' לאחר לא תנשא עד שתתן כו' ואומר רבינו נר"י דדוקא בתנאי שהוא קיום מעשה כו' מטעם זה האומר תנאו (חיסור דברים כאן) אבל אם א"ל הריני נותן לך כך וכך ע"מ שלא תעשה כך וכך מסתמא שאמר ודאי לא בטל תנאו כו' עיי"ש ועי' בר"ן פ' האומר דקידושין שכ' והיכא שלא ידענו אם קיים הבעל תנאי הקידושין כתב הרמב"ן שכל התנאין שהוא מתנה עמה שהן תנאין שלו בלבד כגון שאמר ע"מ שאדבר לשלטון או ע"מ שאלך למקום פלוני כו' נאמן ואינו צריך עדים וכל תנאין שהוא תנאי שלה כגון שתעשי דבר פלוני נאמנת כ"ז שאינו מכחישה וכל תנאי שהוא בינו לבינה כגון ע"מ שתתן לי מאתים כו' כלל גדול אמרו המע"ה לפיכך בקידושין היא נאמנת ובגירושין הוא נאמן ונחלקו עליו האחרונים ז"ל בכל תנאי שהוא בקום ועשה אפילו כו' כגון שאדבר דכל היכא דלא מייתי ראיה אינו בדין שתהא מקודשת דהא מוציא מחבירו כו' וה"ל כאומר מנה הלויתיך וא"ל א"י וחנוני על פנקסו שאני דהתם מן התקנה הוא כו' ונראין דבריהם ומיהו בתנאי שהוא בשב ואל תעשה משמע דבין בקידושין בין בגירושין ע"א נאמן בשאין חבירו מכחישו אבל במכחישין אם אמר לה ע"מ שלא אשתה והיא אומרת לא נתקיים נאמנת אבל בגיטין כתב הרמב"ן ז"ל שנראין הדברים שאע"פ שאמר לה עברת על תנאך מגורשת ולא כל הימנו לאסרה כו' וכ"ש לפ"מ שהסתימו הגאונים שכל תנאי שהוא בביטול מעשה מתירין אותה להנשא מיד ואין חוששין שמא תבטלנו שאין הבעל יכול לאמר עברת שא"כ האיך מתירין אותה לנשא מיד עכ"ל,:
והדברים האלה המה בחידושי הרשב"א קידושין ס' שכ' ולענין קיום התנאים כו' כ"כ הרמב"ן כו' עד אלא שבגירושין כל תנאי שהוא בביטול מעשה אין חוששין שמא בטלתו פי' לפירושו דאינה עשויה לקלקל את עצמה ואמרינן בעלמא אשה דייקא ומינסבא וכ"ש לפי מה שהסכימו הגאונים כו' ואם היה הבעל נאמן האיך מתירין אותה לנשא והיא צריכה עדים כל ימיה שלא תזוז ידם כו' ויקלקלנה בב"ד אלא ודאי היא נאמנת ועוד יש בזה טעם אחר נכון שהרי אנו רואים אותה שיושבת ואינה עושה מעשה לבטל ובעל א"י שעמדה ובטלה עליו הראיה אבל בקום עשה כל שטוען שקיימו עליו הראיה כל שיש שמכחישו וכדאמרינן פ' האשה שנתארמלה תנאי היה דברינו נאמנין ופירש"י תנאי היה דברינו ולא ראינו שנתקיים, הנה דברי הרשב"א לכאורא צריכין ביאור דהאיך כ' ועוד יש בזה טעם אחר נכון כאילו אין נ"מ בין הטעמים והלא חלוקין לגמרי דאילו לטעם הראשון שכ' דאין חוששין שתקלקל א"ע אין זה אלא בגיטין אבל לא בקידושין ולפי טעם השני הלא הדין שוה בקידושין ובגירושין שכל שאומר שנעשה מעשה עליו הראיה והוא בעצמו כתב בראש דבריו שאין הדין הזה אלא בגירושין:
סימן יז
בדבר הספק באחד שמכר ביתו שהיה בטוח באחריות משרפה ואח"כ נשרף למי שייך דמי אחריות:
עוד כד הוינא טליא פשיטנא לה מהג"ה רמ"א ס"ס רמ"א ואח"כ שמעתי שהוא שגור בפי העולם אבל באמת לדינא יש להעיר בזה כי מקור דין הג"ה רמ"א הוא מהירושלמי פ' הנזקין ה"ג ראובן שגזל קרקע משמעון ומכרה ללוי והלך לוי ונתנה מתנה ליהודה ובא שמעון וטרפה מיהודה לא אזל גבי לוי דהוא מתנה לוי אזל גבי ראובן דהוא מכירה ולא מתנה יהבינן יכול הוא מימר לא בעי הוינא מיתן לי' וישלם לו טיבו (ותמוהים בזה דברי הרמ"א סי' רכ"ו דאם נתן במתנה לא יוכל לדון עם הטורף משום דל"ש טעמא דתרעומות והוא ההיפוך מדברי הירושלמי הנ"ל והיותר תמוה שהרשב"א בעצמו בת' המיוחסות סי' צ"ו הביא הירושלמי הנ"ל ומצאתי בשערי משפט שהעיר בזה מדברי הסמ"ע בסי' רמ"א הנ"ל אבל תירוצו תמוה ואישתמיט תי' דברי כירושלמי הנ"ל ודומה שהסמ"ע הוציא הטעם הזה מלבו ולפי מה שאכתוב להלן בזה יש לישב. גם יש להעיר בזה על שיטת הסמ"ע בסי' ס"ו שכתב דבנותן במתנה שט"ח ומחל יכול המקבל לתבוע כל מעותיו אף למאן דפוטר במכר מטעם דיכול המקבל לאמר עשיתי עמך טוה"נ נגד החוב וכבר העיר שם הנו"ב ויש להעיר גם מהירושלמי הנ"ל):
ולפ"ז י"ל דאין זה אלא דוקא במתנה שעוד יש פסידא להמוכר במה שנתבטלה המתנה אבל במוכר שלא באחריות הלא לא שייך כאן הך סברא דישלם לו טיבו אולי לא יכול עוד לתבוע מהמוכר הראשון האחריות ומטעם דלא ניחא ליה דליהוי ליה תרעומות הלא אין זה פסידא דממון גם הלא לא איכפת ליה בתרעומות של פלוני דהלא רוצה לקבל המעות לעצמו ואדרבא נימא דמהך סברא דתרעומות נימא אומדן דעתא דגם האחריות מכר לו אבל צ"ע דברי הירושלמי הנ"ל דלמה צריך כלל להך טעמא הלא כיון דטרפה הגזלן הו"ל האחריות חיוב משעת המכירה והוה כמו נזקפו במלוה מעיקרא יעוין ב"מ ט"ו וט"ז והדברים ארוכים, וגם משו"ה אינם נקנים למקבל מתנה כי הלא האחריות הוי כמו כל שט"ח שצריכים כו"מ וכמו שהסביר לה הרשב"א במיוחסות שם א"כ הלא הוא בע"ד של המוכר הראשון וע"כ צ"ל דהוה כמו זה נהנה וזה לא חסר משו"ה צריך הירושלמי לטעם דישלם לי טיבו והוי כמ"ש התוס' בב"ק ובכתובות דהיכא דיש לו היזק כ"ש יכול לתבוע מאתו כל הנאתו:
ולפ"ז יש לדון ולחלק בין אחריות לאחריות משרפה דהלא חוב של אחריות משרפה אינו אלא משעת השרפה והרי זה דומה לאחד שמסר כלי לש"ש לזמן ובתוך הזמן מכר הכלי לאחר ואח"כ נאבד הכלי מיד הש"ש דלכאורא הדין נוטה ששייך התשלומין להקונה ואם כי לא אדע לע"ע מקור נאמן לדין זה וכדמות ראיה יש לאמר מב"מ נ"ח נשבעין לגזברין כו' הכא בנושא שכר כו' והכא נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהא לפסדי כו' ויעוי' בתוס' שם שאיירי בנגנב או שנאבד לאחר שנתרמה התרומה ואפ"ה נראה אי לאו משום דאין דין שמירה להקדש היה הדין דישלמו להקדש, אך יש לחלק מחמת דאם היה דין שמירה להקדש היו הבעלים מתחייבים ג"כ מדין שמירה אף שתורמין בעבורם ויעוי' ברמב"ם פ"ג מהל' שקלים דמשמע מדבריו כב דאלמלא מסר לש"ש שחייב בגניבה ואבידה היו הבעלים מתחייבים באחריותם והענין עמוק ורחב בביאור הירושלמי בשקלים והרמב"ם ובמק"א הארכתי ולא באתי רק להעיר:
גם יש להעיר עוד מהא דב"מ מ"ב בההוא אפטרופא ויעוי' ברש"י ובתוס' שם ומשמע בתוס' דהספק היה לרמב"ח אם דוקא בשוכר שמסר לשואל נתחייב השואל כיון שיש להשוכר בגוף הפרה אבל בש"ש שמסר לש"ח כיון שאין לו בגוף הפרה כלום לא נעשה שומר של הבעלים ובשיטה מקובצת מבואר יותר וכ"ה בריטב"א שהקשה על רש"י דמדמה להא דר' יוסי הלא התם שאני כיון שהוא שומר של הבעלים אבל הכא כיון דמקח טעות הוה כו' והרי זה דומה כאדם שאומר לריעה שמור פרה של פלוני דלא נעשה שומר כלל כו' וי"ל דכל מקח טעות כו' אלא הכא דיו שיהא כש"ח ונתקיים תי' רש"י יעו"ש: ולפ"ז לשי' רש"י דדמי בשר בזול הוה כעין פשרה האי דינא דש"ח שמסר לש"ש אין הדין ברור בחיוב התשלומין של הש"ש אך מרש"י משמע דהספק היה אם הוי פשיעה דלא כהתוס' ולשי' ר"ת הלא ס"ל דנפשט הדין דחייב הבקרא ודמי בשר בזול לאו מטעם פשרה הוא אך גוף דין זה אם נעשה אדם שומר על פרה שלא מדעת הבעלים צ"ע ויעוי' בב"ק ע"ט בסוגיא דנתנו לבכורות בנו בעי אמימר תקנו משיכה בשומרין כו' מאי לאו שומר כו' לא גנב כו' ויעוי' במפרשים שנדחקו בזה ויעוי' בשיטה בשם הרמב"ן הגביהו שומר חייב לשלם לבעלים כדרך שהוא חייב לשלם אם הוא שומר שלהם כענין ששנינו תחזור לבעלים כו' ודחי לא גנב ותני גנב שגנב מבית בעלים ותנא גנב מבית שומר יעוי"ש והוא הפירוש המחוור שם: