הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין
שו"ת הליכות אליהו אה"ע
סימן א
לרבי אליהו פיינשטיין ז"ל:
לא אוכל מלט משא רגשי חמלה על האשה קשת רוח גוטא בת משה אהרן מפינסק גם למלאות בקשתו נזדקקתי לענינה נגד טבעי והרגלי לפי גב"ע שיש בידה מג' רבני מו"ץ וראב"ד דק' הנ"ל אשה הראשון שתה סם רעל ואיבד עצמו לדעת בעלה השני חיתה עמו שנים רבות לבסוף מת בימי מבוסה ומבוכה אשר רבים שתו ומתו ברעה ורעב בעלה השלישי היה ידוע חולי במחלת הריאה ומת באותו חולי והיה קרוב לשבעים שנה:
האמנם חמירא סכנתא פ"פ קבלת חכז"ל אבל הלא פתח לנו פתחא הרמ"א סוף סי' ט' ורבים מקילין בדבר וזהו מדברי הגדול בתרומת הדשן אפתח גם אנא פתחא דהיתרא:
הנה בעלה השלישי באשר היה ידוע חולי קודם נשואין לאותו חולי שיש בו סכנה בודאי תלינן מחמת חולי ולא תלינן במזלא דידה כמו דקיי"ל גבי אם מתי מחולי זה דאם לא היה בריא דניתק סמכינן על זה דמחמת חולי זה מת יעוי' בסי' קמ"ה ובפרט דידוע דמת מחולי הריאה יעוי' ביבמות פ' דתחילתו וסופו לקוי לא חיישינן ויעוי' בכורות ל"ט בודקין אותו שלש פעמים בשמנים יום ובתוס' שם וכיון דחזקתו דבחולי שהיה קודם הנשואין מת לא תלינן במזלא דידה ובמעינה כתבו גדולי האחרונים להקל בזה והדבר מוכרח מהלכה ומסברא ולא נשארו רק שנים הראשונים: והנה אף דקיי"ל בקטלנית כרבי דמחזיקין בשנים אבל כבר כתב התה"ד דהוא רק מספק ולכן אם יש עוד צירוף בזה יש להקל כתב הרב בשו"ע י"א דוקא אם מת מיתת עצמו אבל אם נהרג אחד מהם או מת בדבר כו' אינו כלום כו' יעו"ש ולכאורא הרכיב שני דברים שאינם דומים דאילו מת בדבר יש להקל בין למ"ד מעין גורם בין למ"ד מזל גורם דהוי כמו מכת מדינה שאין לומר מזל גורם וכן לחוש למעין דידה אבל נהרג דמשמע שנהרג הוא לבדו ולא מכת מדינה ואין שייך למ"ד מזל גורם דקיי"ל כותי' וכמו שכתב הרמ"א בראש הסימן או נתארסה כו' דהיינו כמ"ד מול גורם אע"כ דלא כתב ואת רק בשני אנשים דראוי לצרף גם ספק דמעין גורם דלא שייך בנהרג להקל כרשב"ג דבעינן ג' אנשים להחזיקה ומשו"ה דייק שנהרג אחד מהם דהיינו אם היו שנים בזה ראוי לצרף:
וכן יש לדרוש סמוכין מדברי הרשב"א בחידושיו לכתובות דף מ"ג ובשיטה מקובצת בשם הרמב"ן ליישב שיטת הרמב"ם דאין לה כתובה משני והראב"ד ז"ל כתב מחומא דביתהו דאביי דתבעה מזונות שהוא מתנאי כתובה דאביי הכיר בה גם הקשה מהא דאלמנה לכה"ג אם יש לה תנאי כתובה והלא בלא"ה קטלנית הואי ופי' הרשב"א והרמב"ן כגון דאיקטל קמא או נפל מדיקלא יעו"ש הלא קיי"ל מזל גורם ולפמ"ש הרמ"א דבשני אנשים אין להחזיר ולאמר דמזל גורם ובנ"ד דבעלה הראשון איבד עצמו לדעת ולאו מחמת חולי מת אף דיש לפקפק דמחמת חולי הרוח עשה זאת אין לומר בדבר זה להחמיר הלא אף אם חלה חולי רוח לא היה בדבר, סכנה למות ומיתתו היתה איבוד בידים הוי כמו נפל או נהרג:
ויש עוד לצרף ולאמר אף כי תלינן להקל ולהעמידו בחזקת כשרות שלא לדונו. דין מאבד עצמו לדעת אבל מ"מ מידי ספקא לא נפקא שלא ראינו בו סימני שטות ואם כי חששו חכז"ל למזלא דידה שימותו אנשיה כמו שמצינו אשה אע"פ כו' יש סימן אבל שיעשה משום ליתא דידה ומזל הרשע עובר על דת זה לא מצינו לזאת יש לאמר דגם למ"ד מול גורם לא נצרף איבוד עצמו לדעת להחזיקה גורמת למיתתו וגם בעלה השני חיתה עמו זמן מרובה בשלום ומת בימי זקנתו בעת צרה אשר אם לא נוכל לאמר כי המיתה היתה או מכת מדינה אבל יותר יש לתלות מיתתו מכפן וחסר בימי זקנה יותר מחמש וששים (לפי דבריה) ואף שהחת"ס כתב דזקן למנין הוי שבעים שנה אכן יש מקילין בפחות ובפרט בעת צרה כזאת שפגעה מדת הדין ברבים:
מכל המקובץ הנ"ל נבא לנ"ד דיש להתיר האשה הזאת גוטא בת משה אהרן מכבלי עיגונה מחשש קטלנית משום שבעלה השלישי כיון שבחולי שקודם הנשואין מת כתבו גדולי האחרונים וביחוד החת"ס שאין חשש כלל לצרפו ולא נשאר חשש רק משני אנשים דאין זה אלא מטעם ספק הלכה כרבי וכבר כתב הקה"י דאין זה אלא חומרא בעלמא ויש לנו אילן גדול הרמ"א לסמוך עליו להקל בנהרג אחד מהם ובנ"ד בעלה הראשון הוי כנהרג גם יש לאמר דבחטאו מת גם בעלה השני היה זקן ומת מפגעי הזמן בודאי יש מקום להקל והרוצה למיעבד עובדא ולהרנין לב אלמנה ישמרהו ה' ויחיהו ויזכה להתברך בברכת שנים:
סימן ב
על שאלתו ע"ד האשה אשר הגידו הרופאים שאם תתעבר תמות אם רשאית לשמש במוך כבר דברו בזה האחרונים כאשר ראו הכל עיניו הבדולחים וקשה להגיד בזה דברים ברורים ובהיותי בזה ראיתי מה שהחליטו הגרע"א והחת"ס בדעת רש"י להתיר נתינת מוך קודם תשמיש אינו דבר פשוט ויש מקום לפרש דבריו גם תיכף אחר תשמיש ולשון רש"י מותרות לתת מוך כו' כשהן משמשות כדי שלא יתעברו יש לפרש גם תיכף לאחר תשמיש ויעוין לשון הרמב"ם בפ"ז מהל' תרומות ואם נתהפכה בשפת תשמיש כו' שכונתו תיכף לאחר תשמיש ור"ת ס"ל דכונת רש"י כיון דמשום סכנה בודאי תשאוב הזרע במוך הוי הוא כמשחית והקשה פ"ז דלא גרע ממשמש עם קטנה ואיילונית ובה אין איסור אף בראויה להזריע ור"י ס"ל דאפשר לפרש כונת רש"י קודם תשמיש והאיסור בדידיה דהוי כמשמש על העצים ולאחר תשמיש אף כי לדידיה לא גרע מקטנה אבל עליה האיסור משום השחתת זרע: וזהו כונת הנמ"י שס"ל ג"כ בכונת רש"י שנותנת מוך לאחר תשמיש והאיסור משום דידה וסבירא ליה להנמ"י דאף אם היא אסורה בהשחתה אבל אינה ראוים להזריע אין כאן איסור השחתה וכן מפורש בריטב"א יבמות ובריטב"א כתובות יעו"ש ובחנם נתלבט בדבריו הגרע"א וכ"ה בש"מ כתובות שהרא"ש נסתפק בכונת רש"י וכפי ר"י בכתובות ל"ט וכ"ה בשם הרמב"ן ובשם הרא"ה ובשם תלמיד הרשב"א ומ"ש הריטב"א דבדידיה ליכא איסור משום מצות עונה צ"ע מיבמות מ"ב מעוברת חבירו כו' א"ה דידיה נמי כו' או למ"ד במוך ה"נ במוך כו' והלא אפ"ל דלכתחילה לא ישא משום איסור השחתה:
והיה אפשר להביא ראיה מזה דלדידיה ליכא איסור כלל אבל קודם תשמיש אין מבורר שיטת רש"י להתיר ויעוי' בהגמ"ר שנסתפק ג"כ בכונת רש"י וכתב להכריע מריש נדה וכמ"ש כתוס' דמשמע דלעולם המוך במעיה אבל אין ראיה זאת מכריעה ויעוי' בתוס' הרא"ש וזהו פי' דברי הרא"ש בתשובה דאף אם משמשת במוך אחר תשמיש הוי לדידיה כמו משמש בקטנה ואיילונית אבל אין היתר בזורה מבחוץ דאף לר"מ אסור:
ויעוי' בהג' הגרע"א על התוספתא דזהו דברי ר"א שהובאו בגמ' יבמות ל"ד ע"ב ולפי גי' דידן בתוס' י"ל דהיינו הוא משמש בפנים וזורה כו' שהיא זורה מבחוץ ע"י נתינת מוך אבל ראית הרא"ש ממשמשת במוך היינו אף לרבנן דגם לדידהו שרי לאחר תשמיש בג' נשים דאינן ראויות להזריע ומ"ש הגרע"א מהא דע"מ שתהא מערה לאשפה לשיטת הטור האיך יפרש אביי דס"ל בגטין פ"ד דבשר חזיר דומה לע"מ שתעלי לרקיע מלבד שיש ליישב בכמה גוני עי"ל דהרי באמת הטעם בפ"מ שתעלי לרקיע אינו אלא כמפליגה כו' וא"כ ל"ש זאת בדברים של איסור שהוא בינו לבין עצמו והפרה אפשר שלא בפניו ול"ש כמפליגה עי"ל דהיינו דוקא בל"ת שיש בה מלקות וכמו בגט דע"כ תוכרח לאכול בפני עדים ולא בה תלויה התראתה: וכדמות ראיה יש להביא משיטת הרי"ף בתשובה הובא בב"י חו"מ סי' כ"ו לפרש המשנה בנדרים קונם סוכה שאני עושה היינו דאמר קונם ככר זה אם עושה סוכה אני או לולב שאני נוטל וכ"ה פ"ג ואצ"ל אם אמר הרי עלי קרבן אם סוכה אני עושה לולב שאני נוטל והמה נובעים מדברי הרי"ף ויעוי' בר"ן נדרים כ"ד גבי נדרי הבאי אם ראיתי נחש כקורת בית הבד דכיון דהוא דבר שאינו בודאי לא נתכון לאסור דאם היה נתכון לאסור כיון דהוא דבר שאינו הרי הי' לו לאמר סתם וא"כ גם אם אמר אם לא אראה נחש כקורת בית הבד ג"כ הוה נדרי הבאי ואם דבר מצוה ג"כ הוה דבר שאי אפשר היה ג"כ נדר זה אם אטול לולב כמו אם לא אראה נחש כקורת בית הבד אע"כ אביי לא אמר דדבר איסור הוה כמו דבר שאי אפשר רק כה"ג דיהיו בזה מלקות וכמו דדייקא לישנא דרבא אפשר דאכלא אלקיא ויש להאריך בזה:
ומה שהביא מהא דסוף סי' קצ"ו לכאורא לא היה מכאן ראיה כלל דשמא לא תפליט הזרע הקלוט מכבר ורוב נקלטים בעת תשמיש כמ"ש התוס' ביבמות ל"ז יעו"ש וצ"ע דברי הס"ט בסוף סי' הנ"ל שהשיג על הכרו"פ וכתב בפשיטות דל"ה רוב ומה שהביא מדברי הרשב"א בתוה"ב האומנם לכאורא דברי הרשב"א תמוהים דכ"ז דלא הוחזקה עוברה גם לאחר מ"א יום תשב לנדה וכן הוא ברמב"ם בפשיטות וצריך לפרש דברי הרשב"א בשפיר מרוקם רק ביום מ' אין חוששין לולד וביום מ"א תשב לנדה אבל אם אין אנו בקיאים בריקום מודה דתשב לנדה אף אחר ח"א ולזה י"ל דכיון דרוב נשים אינן מפילות הוה נגד רוב הנקלטים בעת תשמיש לזה חיישינן שעוד לא נקלטה:
ויעוי' תוס' כריתות י' על הא דאמר רבא שוחטין וזורקין על המפלת ביום מ' לזכר ויום פ"א לנקיבה אף דאין אנו בקיאים דלכאורא תימא מה בקיאות שייך בזה אבל י"ל ע"פ מה דאמרינן בנדה כיצד בודקין אותו אם זכר בשעורה כו' והלא ידעינן דהיא נקיבה שמא עוד לא נגמרה היצירה ויש לעיין ולהאריך בכ"ז ויעוי' ברמב"ם פ"ו מהל' תרומות דל"א א"א שלא תפליט רק במתהפכת בעת תשמיש ולכאורא דבריו תמוהין כמ"ש הראב"ד ויעוי' בכ"מ ולי נראה דהראב"ד ס"ל דכ"ז שהש"ז במעיה היא טמאה מטעם נוגעת ולא מהניא לה טבילה אף שהוא בבית הסתרים וכן נראה להוכיח מלשון הרמב"ם פ"ה מהל' מו"מ יולדת שירדה לטבול כו' היא טמאה יעו"ש ומשמע שהיא טמאה בשעה שהדם במעיה קודם שיצאו לחוץ ה"נ בש"ז בשעה שהם בפנים ג"כ מטמאין בשמשה דהויא כרואה (ויש להעיר בזה לענין אם טעתה ביום אחד וטבלה ליל ז' דסותר מטעם ראיה אף במונחת במטה ואכמ"ל) ואם לא נתהפכה אז אין חשש לפולטת והפת לא תתנני להאריך כעת:
ועפ"ז יתפרשו דברי הגמ' בנדה מ"א דלר"ש דלא מטמאו בפנים צ"ל דהיא מונחת במטה ועת לקצר וכיון דהיא מדחת הש"ז שמבחוץ דלא יהיו נקלטים עוד אין כאן איסור ויש להאריך בכ"ז בדברי האחרונים. ולענין נ"ד כתב החמד"ש להקל בחשש סכנה וי"ל דגם רבנן לא אסרו אלא משום דאין כאן חשש סכנה לדידהו דרוב אינן מתעברות ור"מ חייש למיעוטי אבל במקום סכנה בודאי גם רבנן מודו וכן הורה הגאון מהרמ"מ בס' צ"צ החדש וראיתי שכן הביאו משמו, אך לכאורא עדיין צ"ע בזה להתיר משום חשש סכנה א"כ לא נוכל להתיר רק לעתים רחוקות דיש חשש בזה מוציא ז"ל ונותן הדבר לשיעורין וי"ל דליכא איסור השחתה רק במתכוין להשחית כדי שלא יקום לו זרע וזהו עון דור המבול ועון ער ואונן אבל לא באשתו שאי אפשר לה להוליד וזהו הטעם שהתירו שלא כדרכה לפרקיה ובשם עון אחר לא חילקו בין לפרקים רק הכונה הוא כנ"ל ומחמת זה ג"כ התירו להתהפך במקום חשש כמו במינקת לפי' הרי"ף אף שכפי הנראה מפשטות דברי הגמ' כתובות ל"ז וביבמות ומשו"ה מותר דרך תשמיש ובמקום סכנה ואם תתעבר תהיה סכנה לה ולולד ומחמ"ז מיקרי שלא במתכון גם בפ"ר דהעבירה כאן אינה אלא הכונה ויש להאריך בזה גבי מחיקת השם ולזאת במקום סכנה יש לסמוך על החמד"ש בזה ועוד חזון:
סימן ג
עוד בענין הנ"ל:
רמב"ם פ"ז מהל' תרומות ה"ז המשמשת כו' אם לא נתהפכה בשעת תשמיש טובלת ואוכלת כו' ואם נתהפכה כו' ה"ז אסורה לאכול בתרומה כל שלשה ימים שא"א לה שלא תפלוט ובהשגות והוא שהטבילוה במטה כו' והוא מהגמ' נדה מ"א ע"ב ודף מ"ב ע"א אלא דרבא נמי שהטבילוה במטה ויעוי' בכ"מ שכ' שגרסא אחרת היתה לו להר"מ ולא היה גורם אלא לרבא נמי שהטבילוה והיה גורס אלא ל"ק כאן במתהפכת כו' וט"ס בכ"מ שלפני וצ"ל דכל שנתהפכה ליכא למיחש להכי:
וצ"ע דמתחלה היה פשוט להגמ' דבהדי דאזלי בכרעא שדיתא והיה אח"כ להגמ' לפרש דל"א הכי ויעוי' ברדב"ז שם ועוד צ"ע מהא דתנן פ"ח דמקואות האשה ששמשה כו' וירדה וטבלה ולא כבדה את ביתה כאילו לא טבלה ופסקה הרמב"ם פ"ה מהל' שאה"ט ולא חילק בין הטבילוה במטה ובין נתהפכה או לא נתהפכה ויעוי' בר"ש שם דהחששא דלמא תפליט:
וי"ל בהקדם הא דאיתא בנדה מ"ב ארחב"א א"ר ביולדת שירדה לטבול ונעקר ממנה דם בירידתה טמאה כו' כשיצא לחוץ ויעוי' ברמב"ם פ"ה מהל' חו"מ אם נעקר דם בירידה ויצא חוץ לבין השינים טמאה ולכאורא הלא עדיין בית הסתרים הוא ויעוי' בתוס' נדה שם בד"ה אמאי טומאה בלועה הוא שכ' והא דמסיק שיצא לחוץ לרבא לא צריך שיצא לחוץ לגמרי אלא שיצא לבית החיצון דהוי בית הסתרים דמטמא במשא כו' יעו"ש:
אבל באמת צ"ע דלפ"ז לקמן דקבעי הגמ' אותו מקום בלוע הוי או בית הסתרים הוה למאי נ"מ כגון שתחב לה חברתה כזית נבילה למה לן מציאות רחוק היה להגמ' לאמר בפשיטות לענין הא דרב גם צ"ע אם משום משא הוא דטמאה הלא שיטת רש"י חולין כ' והר"ש פ"ה דזבים שטומאת משא במעין של זב ונבילה הוא רק אם מסיט ממקום למקום כרבנן דר"א בזבים שם יעו"ש לא היה לו לסתום אלא לפרש ואף לשיטת הרמב"ם בפ"א מהל' ט"מ וש"ד דכל שהטומאה למעלה הוי משא (וכן היא שיטת התוס' כאן בנדה לענין טומאת בית הבליעה שהוצרכה לדחוק דלא מטמא בנבלת בהמה משום משא בבית הבליעה רחב יעו"ש) היה מקום לאמר דהאשה טמאה משום משא אבל ממק"א נ"ל דבכה"ג לא מטמא גם במשא בפנים מהא דאיתא ברמב"ם פ"ב מהל' מו"מ הל' ז' זבה שנעקרו מימי רגליה וירדה וטבלה והטילה מים אחר הטבילה הרי הן ספק וכן בנכרית כו' והוא בעיא דלא אפשיטא בנדה מ"ג רק שהוסיף לשון והטילה מים (ויעוי' בפירש"י שם):
אבל לכאורא צריך להבין אמאי לא תטמא בבית הסתרים מטעם משא כיון שנעקרו ואינם נדונים שוב כגופה אמאי לא יטמאו גם בבה"ס משום מעין דמטמאו במשא (ויעוי' בעירובין צ"ט הוא בפנים ופי האמה בחוץ ועי' שם כ' בתוס' דמ"ר אינם נחים יעו"ש אבל במעי האשה דיש לה שפיות גם מ"ר נחים ובזה יש ליישב מה דנקיט האיבעיא בזבה לא בזב שנדחקו בזה והתוס' שם בנדה) לזאת נראה הסברא דבדבר שלא בא לכלל מגע ולא היה עוד בחוץ אינו מטמא גם במשא וע"כ ל"ק הגמ' אלא בנבילה דבאה מתחילה לכלל מגע וכן מוכרח בשיטת רש"י חולין ע"ב והא עובר וחי ופי' רש"י דהאשה טהורה משום מגע בה"ס וכן בד"ה לא תימא ר"ע ותמהו התוס' דהלא במשא מטמא ולפי הנ"ל י"ל דכיון דלא בא לכלל מגע בהאשה אינו מטמא ג"כ במשא (אך באמת לפי המתבאר בשיטת רש"י למעלה בחולין כ' דמשא אינו כ"א שמסיטו ממקום למקום ל"ש זאת בעובר כ"ז שהוא במעי אמו ואף דגזה"כ שמטמא מ"מ ל"ה בכלל הסיט במה שתהלך ממקום למקום ולא גרע ממוכני שאינה נשמטת בשבת מ"ד ובכלים פי"ח גם י"ל דלא הזיזה האשה ממקום למקום ואי משום אהל י"ל דלא היה באהל ומיושב קושית התוס' בפשיטות):
ולבד זה היה מקום לאמר דהתוס' שכתבו דכ"ז שהוא בבה"ס מטמא במשא מחמת דס"ל דבאו לכלל מגע אם היה דבר אחר ג"כ בבה"ס כמו בשתי טבעות ויעוי' ברש"א חולין ע"א ע"ב על דברי התוד"ה אטו שכ' דהא דבה"ס מטמא במשא אף דלא בא לכלל מגע היינו משום דלא בעינן רק שיהיה אפשר לנגוע אף שאינו מטמא בנגיעה זו יעו"ש והסברא דחוקה גם בשני חצאי זיתים מרוחקים מיקרי לא בא לכלל מגע אבל לפמ"ש לא היה צריך לדוחק רק דבה"ס בא לכלל מגע בשתי טבעות (ויעוי' ברש"א נדה מ"ב ע"ב על תוד"ה וכדרב אושעיא דכ"ז שהוא בפרוזדור לא נטמאה החי' במגע משום דבה"ס הוא וצ"ע דבריו ועי' בתוס' חולין ע"ב ריש ע"א ואפי' רצוצה תחת אבנים שלא תטמא את האדם מכח בה"ס וצ"ע):
ולפ"ז להרמב"ם שכ' בסוף טומאת מת וטומאת החי מדבריהם אבל מה"ת אין מגע בית הסתרים מגע הואיל והוא בתוך המעים הנוגע בו טהור ומפשטות לשונו משמע דס"ל דגם החי' לא בעי נטמאה במגע בה"ס ולפ"ז גם בשתי טבעות לא נטמאו במגע ומוכרח לאמר דהא דמטמא במשא בטומאה בבה"ס דוקא בנבילה וטבעת שהיה בכלל מגע (אך באמת קשה לחדש הסברא הזאת ולאמר דהחי' ושתי טבעות לא יטמאו במגע בה"ס ואם נאמר דתוך הפה הוה בה"ס יהיה משנה מפורשת דמטמאה בכה"ג יעוי' כלים פ"ח ובעירובין צ"ט לענין היה אוכל דבילה יעו"ש גם פשטות דברי הגמ' חולין ע"ב משמע דמטמא גם אין זה אלא לפי מ"ש התוי"ט באהלות פ"ז דט"ס ברמב"ם סוף ט"מ הנ"ל וצ"ל משיצא חוץ לפרוזדור אבל באמת קשה לאמר כנ"ל:
והעיקר נראה דהרמב"ם פסק כר"ע דהולד מטמא גם במעי אשה והא דבעי פתיחת הקבר משום דמקודם הוא ירך אמו אך משתשב על המשבר שוב ל"ה ירך אמו ויעוי' בעירובין ז' ובאהלות ספ"ז והרמב"ם איירי בנפל קטן שאין לו פה"ק ומשו"ה בעי שיצא לפרוזדור ואף בנפל גדול י"ל דכ"ז דהוא ברחם הוי כבלוע אבל משיצא לפרוזדור שוב לא הוה רק כמו בה"ס ומ"ש הרמב"ם אין מגע בה"ס היינו בלוע כמו שהביא סמוך לזה וכן הבולע טבעת כו' דהוא משום טומאה בלועה גם י"ל דכונת הרמב"ם משיצא לפרוזדור הוא עובי הירכים דהוא נקרא פרוזדור בריש בהמה המקשה יעו"ש בתוס' והדברים ארוכים ואכמ"ל בענין רחב כזה) אבל במ"ר של זבה דלא היה בכלל מגע אינו מטמא האשה גם במשא ולפ"ז צריך להבין אמאי ביולדת שנעקרה ממנה דם טמאה כשהוא מבין השינים ולחוץ הלא אינו מטמא לא במגע ולא במשא לזאת צריך לאמר דכיון שלגבי ראיה הוה בפנים כמבחוץ ממילא אף אחר שטבלה עדיין היא טמאה ואפי' דבעלמא אין שייך כאן מגע משום דהויא בה"ס וכ"ז אינו אלא בדם אבל במ"ר דלא שייך בה ראיה רק מבחוץ טמא משום מעין משו"ה כשטבלה טהורה עד שיצאו מ"ר לחוץ ולפ"ז בש"ז דמטמאה בפנים כבחוץ בפולטת ובמשמשת אף שירדה וטבלה טמאה היא משום מגע ש"ז אף אם לא יצא לחוץ כמו בדם יולדת אבל כ"ז לרבנן ולר"ש כיון דלא ס"ל דמטמא בפנים כמבחוץ אם טבלה כ"ז אף שהש"ז מבפנים ולא יצא לחוץ היא טהורה:
והנה לפ"ז י"ל דהגמ' סבר גם בס"ד דהא דאמרינן א"א שלא תפלוט כל שלשה דוקא במתהפכת דפליטה דידה הויא כרואה מבפנים לבין השינים ולחוץ דזה דוקא הויא כרואה לרבנן אבל בש"ז שהוא מבין השינים ולחוץ בודאי ל"ה כרואה וטומאתן בנגיעה דהיינו ביציאה לחוץ לרבנן כמו לר"ש וא"כ בלא נתהפכה אין חששא ליציאה מבפנים רק לפליטה מחוץ לבין השינים לאויר העולם וס"ל להגמ' דפליטה כזו היא דוקא במהלכת ברגליה, גם פשוט להגמ' דש"ז שהוא מבחוץ ועומד לפלוט אם היא מהלכת פולטת ויוצא לחוץ תיכף ולא נשאר רק הדבוק בבשרה שאינו עומד לפלוט ומשו"ה הגמ' דקאי לר"ש אין הכרח שכבדה את ביתה קודם הטבילה ופריך מרבא דא"א לה שלא תפליט כל שלשה (ולא פריך ממתניתין דמקואות דהתם י"ל שטבלה תיכף או משום ש"ז הדבוק בבשרה ולרבנן דמטמאה גם בפנים) ומשני שהטבילוה במטה ומהני זה לחששא שיצא לחוץ וקפריך הגמ' מכלל דרבא שהלכה ברגליה מאי א"א שלא תפליט הלא דבהדי דקאזלא שדיתא ויעוי' לעיל ג' דאף לב"ה מדינא ל"א כותלי בה"ר העמידוה אבל כ"ז בהש"ז שהוא כבר מבחוץ וכן דייק לשון שדיתא ומשני דלרבא נמי שהטבילוה במטה ורבא קאי לרבנן דפולטת מטמאה בפנים כבחוץ ומבית הפנימי לבית החיצון גם במטה א"א לה שלא תפלוט מעט מעט אבל כ"ז בשנתהפכה ואיירי אף שכבדה את הבית דלרבנן א"א לה שלא תכבד דאל"כ הוה כאילו לא טבלה וזה שוה בנתהפכה כלא נתהפכה דל"ה רק משום ש"ז שמבחוץ ודבוק לבשרה ואף בכבדה לא מהני הכיבוד לש"ז שמבפנים לבית השוקים בנתהפכה ותפליט מעט מעט כל שלשה אף בעודה במטה וגם הילוך הרגלים לא מהני לזה שמבפנים דנאמר דבהדי דאזלא בכרעא שדיתא:
ומיושבים דברי הרמב"ם דבהל' תרומות איירי בירדה וטבלה בקינוח הבית דאל"כ ל"ה טבילה וזהו דוקא בנתהפכה ולא חילק בין הטבילוה במטה להלכה ברגליה כיון דהחשש הוא שמא תפליט מבפנים ובאה"ט לא איירי בנתהפכה משו"ה כ' סתם דאם לא כבדה את ביתה כאילו לא טבלה ולא חילק בין הטבילוה במטה להלכה ברגליה דל"א דבהדי דאזלא שדיתא רק להעומד לזאת אבל לא להדבק בבשרה ולרבנן גם בעודם מבפנים טמאים ויעוי' ברמב"ם בפי' המשנה מקואות פ"ח שכתב וז"ל כבוד הבית כנוי לקנוח אבר מאבריה פד שלא ישאר לש"ז רושם האחוז בגוף והיינו כנ"ל (והיה אפשר לאמר דהרמב"ם יסבור כהר"ש בפי' השני שהטעם הוי משום חציצה אבל יהיה סתירה למ"ש למעלה דס"ד דהגמ' בנדה היה דירדה וטבלה ולא כבדה את הבית ואפ"ה מהני בשהטבילוה במטה אם לא דנדחוק לאמר דס"ל כריב"ם בתוס' דמקואות והובא בר"ש סוף מקואות דבה"ס לא הוי חציצה גם הלא ש"ז לחה אינו חוצץ וי"ל לסברת הרמב"ם דדם שדבוק לבשר חוצץ ופי' כן לשון הגמ' הא דסריך ה"נ בש"ז הדבוק לבשר והיה מדויק לשון הרמב"ם האחוז בגוף אבל מלשונו בחבורו לא משמע דהוה משום חציצה ומש"כ רושם האחוז בגוף י"ל דבא לתרץ מה דאמרינן בנדה דבהדי דאזלא בכרעא שדיתא דלא מהני להאחוז בגוף וכמ"ש למעלה):
ויעוי' בתו' שם בנדה ובתוס' הרא"ש שפי' ג"כ דהגמ' איירי בלא כבדה את הבית אך התוס' ס"ל דהדחה וכיבוד מהני אף לש"ז שמבפנים אבל לשיטת הרמב"ם לא מהני רק לש"ז שמבחוץ אך בלא נתהפכה להרמב"ם ליכא חששא דפולטת ושארי מפרשים לא חילקו ויעוי' בסוף סי' קצ"ב ויהיה להרמב"ם קולא בלא נתהפכה וחומרא בנתהפכה ולפ"ז אין מקום לחוש לאיסור השחתת זרע בקינוח והדחה בבית החיצון כיון דל"מ להש"ז שהוא מבפנים והש"ז שהוא מבפנים אין עומד לפלוט בלא נתהפכה ובנתהפכה הלא אין רגילות להתעבר אך אין אנו בקיאין בזה דא"י לכון שעת ההיפוך גם בשהיתו על הבטן כמה הוא שיעורו לזאת קשה לצרף דעת הרמב"ם להקל בלא נתהפכה לענין התחלת ספירה (וצ"ע בלשון הרמב"ם פ"ה מהל' אה"ט הל' י"א שכ' האשה שפלטה כו' ומטמאה בש"ז כו' אע"פ שלא יצאת לחוץ אלא נעקרה והגיעה לבין השינים נטמאה כו' ויעוי' בכ"מ שכ' פ"ז ומ"ש לבין השינים שם ואמרינן היה ניהו בית החיצון אר"י בין השינים כו' והוא פלא דבגמרא אי' אר"י עד בין השינים איבעיא להו בין השינים עצמו מהו כו' ת"ש כו' בין השינים עצמו כלפנים הרי דבגמ' מבואר ההיפוך גם הרמב"ם סותר עצמו דבהל' א"ב כתב בהדיא הואיל ונעקר מן הרחם ויצא מבין השינים כו' ובין השינים כלפנים ועי"ש והאיך שינה כאן וכתב והגיעה לבין השינים וצע"ג):
שוב מצאתי הובא בשם תורי"ד נדה מ"ב שהעיר על הא דאמרינן למאי נ"מ כגון שתחב חברתה אמאי לא אמר נ"מ להא דרב כדאמר בגמ' אמאי טומאה בלועה היא וכ' לתרץ לגבי עובר פשיטא לן דל"ה כבלוע מיגו דחשיב ילוד לענין לטמא את אמו ולענין מילה ולגבי דם פשיטא לן דהוי בלוע כיון דמבפנים קאתי אכתי בבית החיצון הוי בלוע אבל כזית נבילה דהוי בחוץ גלוי והשתא נעשה בלוע קמבעיא לו יעו"ש הרי שסברותי הן סברות הראשונים רק כפמ"ש רק לרש"י ולהר"מ אדרבא אפכא מסתברא לענין עובר כ"ז שהוא בבית הרחם עוד ל"ה כילוד משו"ה אף במשא אינו מטמא ובדם כיון דמטמא בבית החיצון ל"ה כבלוע אף לא כבית הסתרים והריטב"א דס"ל דאיירי במקום שהוא בלוע לזאת כתב אפכא אבל סעד גדול הוא להשערתי אליבא דהרמב"ם כנ"ל:
ומה שנסתפקו אם רשאית האשה להדיח בחמין אחר תשמיש שהמ"א אסר סמוך לוסתה או לטבילתה לפי הנ"ל להרמב"ם שרי ולשא"פ יש לחקור בזה דהלא להגמ' פשיטא דגם בהלכה ברגליה אמרינן דשדיתיה וא"א לאסור ואי דנחלק בין אם מכבר נקלשה הלא לא מצינו דהחמין יועילו לקלקל הקליטה (ומ"ש החת"ס בשם הרמב"ן לאסור גם בדיקה בחורין וסדקין ל"מ ברמב"ן ושא"פ והוא דבר תמוה) ומה שכ' הכרו"פ דרוב נקלטים בשעת תשמיש ולא עד ג' ימים לדעתי מפורש הדבר בתוס' יבמות ל"ז ע"א ד"ה רוב כו' וא"ת מה מועיל המתנת ג"ח כו' דיש להסתפק אם הוא בנו של ראשון ולא נקלט הזרע עד יום ג' כו' ואין לאמר כיון דהמתינה ג"ח כו' דסמכינן ארובא דלט' ילדן וא"כ דסמכינן ארובא כו' א"כ אפי' תוך ג"ח תנשא כו' אין להסתפק שמא הוא מז' לאחרון דאזלינן בתר רוב נשים כו':
ולכאורא יפלא דלמה צריך התוס' לכל האריכות להוכיח דחיישינן דלז' לשני הלא מבואר הדבר לקמן מ"ב דכל התקנה של ג"ח הוא להבחין בין ט' לראשון וז' לאחרון וזאת נראה לפרש דברי התוס' דסמכינן ארובא דלט' ילדן היינו דילדן לסוף תשעה ולא לתשעה ויום אחד או שלשה וא"כ אין חשש שמא תלד לתשעה לראשון ויהיה ו' וב' או ג' ימים לשני דאם מראשון ילדה לא יתאחר יותר מט' חדשים פ"ז דייקו התוס' דע"כ חששו למיעוט עיקר התקנה גם תרי רובא ל"מ להוציא מידי חששא ומה שתלו התוס' דלט' ילדן ולא כתבו בפשיטות דרוב קולטן בשעת תשמיש דמאין להוציא רוב זה רק דמאחר דאמרינן רוב לט' ילדן והיינו לתשעה מכוונת ממילא הוי רובא דנקלטים בשעת תשמיש:
ומיושב בזה קושית הנוב"י מה"ק חיו"ד סי' ס"ט דעדיין יהיה נשאר תמיהת התוס' ביבמה ולא שייך ע"ז תי' התוס' אבל לפי הנ"ל א"ש דהתם אזלינן בתר רוב הנקלטים ול"ח למיעוטא וקושית התוס' רק בהבחנה דחיישי רבנן גם למיעוטא וכבר כ' האחרונים מזה רק לפמ"ש הדברים מבוארים ויעוי' ביו"ד סי' קצ"ו בס"ט שהשיג על הכרו"פ שכ' דרוב הנקלטים מיד ודחה דבריו ולפמ"ש הדברים מבוארים בתוס' והכרו"פ ומ"ש הס"ט מהרשב"א בתוה"ב שכ' על הא דהפילה ליום מ"א דתשב לזכר ולנקבה ולנדה דדוקא במ"א ומ"ב ומ"ג משום ספיקא דקליטה אבל ביום מ"ד א"צ לחוש לנדה הרי דהוי ספיקא. ובאמת לבד זה צריכים עיון דברי הרשב"א דהלא קיי"ל דלחוש חוששת עד שישער וכן פסקו כה"פ ולא חילקו וגם בגמ' מפורש דבלא הוחזקה מעוברת חוששין שמא אינו ולד וגם ביום מ"ד עדיין לא הוחזקה מעוברת רק הרשב"א ע"כ קאי בשהולד ניכר ריקומו ובבקיאין ואפ"ה ביום מ"א חשב לנדה והיינו משום ספק קלוטה ואפ"ה אינו מוכח דל"ה רוב נקלטין מיד די"ל דהכא שאני דאיכא רוב נגדה דרוב אינן מפילות וקודם מ"א עדיין ל"ש אינן מפילות:
אך לכאורא יש להביא ראיה מדברי התוס' נדה ל"ח ד"ה שפורא גרים כו' משמע נמי שילדה באמצע תשיעי ואז א"א לדעת אם קשתה ב' ימים בט' כו' שמא לא יקלט הזרע עד מחרת כו' ואם אמרינן דרוב נקלטים מיד לק"מ אבל לפמ"ש למעלה דבאמת אין לנו לאמר כי הוי רובא דהלא הוא כעצמים בבטן המלאה ולא ידעינן זה דרוב נקלטים מיד רק משום דרוב לט' ילדן ואין זה אלא אם נאמר דיולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין אבל אם נאמר דיולדת לט' יולדת למקוטעין ממילא לא ידעינן גם דרוב נקלטין מיד כי שמא לא שלמה ט' מכוונות והתם קאי התוס' לר"י משום ר"נ דיולדת למקוטעין ממילא לא מוכח רוב נקלטין ושפיר הקשו התוס' אבל לדידן דקיי"ל יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין ועי' בא"ע סי' קנ"ו ממילא אמרינן רוב נקלטין וכמ"ש הכרו"פ:
ולכאורא תמוהין עוד דברי התוס' כריתות י' ד"ה ביום מ' אף שא"א לידע יום מ' ליצירה כו' לקלוט כו' ומיהו שמואל היה בקי כו' ולכאורא דברי התוס' תמוהים דאפי' אם נאמר דס"ל כהרשב"א דכיון דאיכא רוב אינן מפילות שוב הוי ספיקא מ"מ הלא מספיקא אין שוחטין וזורקין וצ"ל דס"ל להתוס' דכיון דחזקת שלא היתה מעוברת אתרעי והרי היא מעוברת לפניך ממילא הוה כספק ועמ"ש הנוב"י על דברי מהרי"ק ועל מ"ש הט"ז בסי' שצ"ו והדברים ארוכים גם הכא כיון שנבעלה חזקת שאינה מעוברת אתרעי גם יעוי' בקידושין ע"ט לענין מחלוקת רב ושמואל הרי בוגרת לפניך וביומא דמשלם שית דעומדת להתבגר והכא דהפילה יש לצרף מ"ש אליבא דהרשב"א ויעוי' בפסחים פ"א דלרבא י"ל בטומאת התהום דזיבה וה"ה בטומאת התהום דיולדת ויעו"ש בנודע לפני זריקה זורקין על טומאת התהום ולפ"ז י"ל דהכא בכריתות דקיימינן לרבא כתבו התוס' שפיר דאמאי ביום מ"א אין שוחטין ואין זורקין אף אם נולד הספק לאחר שחיטה והלא זורקין על טומאת התהום והכא הוה טומאת התהום דאין אדם יכול לידע מתי נקלט ולרבא זורקין על טומאת התהום דזיבה כנ"ל וה"ה דיולדת וע"ז כתבו התוס' ומיהו שמואל היה בקי כו' וכיון דאחד יכול להכיר ל"ה טומאת התהום ושפיר אין זורקין וכתבתי באופנים אחרים אך יש לדחותם וקצרתי במקום שהיה ראוי להאריך באשר כי לא באו הדברים רק בדרך אגב: ומה שהזכרתי בדברי לענין מחיקת השם יעוי' בשבת שם ומשמע דאף אם הוה פ"ר כיון דיורד למים רק משום דכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם עשיה הוא דאסור היינו משום דמוחק ועושה מעשה שלא יעשה כן לה' וכן לעיל קי"א לענין סירוס אמרינן דלשתות סם של עיקרין אינו עובר ואף דאח"כ דחי בגמ' היינו דאיסורא מיהו איכא אבל מה"ת אין הלאו רק בעושה מעשה הסירוס בידים אבל פ"ר אין איסור בזה מה"ת והלאו לא נאמר בזה וכן פסק הרמב"ם דאינו רק איסור ולא כמו שראיתי באחרונים שנטו מדרך הזה וכן בהשחתת זרע לדעתי ג"כ אינו האיסור בעצם רק על השחתה בידים והשאר רק אינן אלא סעיפי העבירה ובודאי שומר נפשו ישמור מזה כאשר הענין חמור אבל שעת הדחק אפשר לצדד בזה:
סימן ד
יבמות ס"ב יעויין בטו"א ר"ה כ"ח שהקשה על הא דגר שנתגייר והיו לו בנים בגיותו דקיים פו"ר מ"ש מהא דאמרינן אילימא כפאן שד והתניא עתים חלים כו' ויעוי' בטו"א שרוצה לאמר דבאמת נפטר אף שעשאו בעת שהיה שוטה וא"ש תמיהותיה בדברי הרמב"ם שכתב בהל' ק"פ שוטה שאכל ואח"כ נשתפה לא קיים המצוה כיון שפטור היה והכא ג"כ כיון שב"נ פטור מפו"ר וי"ל דבאמת צריך להבין האיך שייך מצוה להיות לו בנים האם בידו הוא זה ולא מצינו מצוה כזאת שתהא מסורה ביד הקב"ה:
אבל האמת הברור לדעתי כי המצוה על האדם היא לעסוק בפ"ו ובכל זמן שהוא עוסק בזה לקיים המצוה קיים מצות פו"ר ואף אם לא נתעברה רק מי שיש לו שני בנים זכרים לב"ש וזכר ונקבה לב"ה אינו מחויב עוד במצוה זו כי כבר נתקיימה ודברינו מוכרחים בדברי התוס' גיטין מ"א וב"ב י"ג ובחגיגה ג' שכתבו דח"ע פו"ר ל"ה בעידנא שאינה אלא בגמר ביאה והל"ת היא בהעראה ולכאורא הדברים תמוהין דהלא גם בגמר ביאה לא נתקיימה עדיין העשה עד שתלד האשה אבל לפי הנ"ל ניחא דהעשה נתקיימה בשעת גמר ביאה שראויה להתעבר וזהו ברור דלא כגאון אחד שנתקשה בזה וא"כ סרה קושית הטו"א שמי שיש לו בנים מכ"מ אינו מחויב עוד לעסוק בפו"ר וזהו אינו דומה לכל המצות כי גם ישראל אינו מקיים המצוה בשעה שנולדו לו בנים מ"מ נפטר עוד ממצות עסיקת פו"ר וה"נ מי שיש לו בנים מ"מ: ומשו"ה נסתפקו האחרונים מי שיש לו בנים שנתעברה האשה ע"י אמבטי אף שלכאורא אם מצות צ"כ הלא לא נתכון לזה בשלמא בכל האנשים שמתכונים להנאת עצמן י"ל כמו שכ' המפרשים במצות אכילה לא בעינן כונה כמו מתעסק בחלבים ועריות דלא בעינן מתכון אבל באמבטי אשר בעת קליטת האשה באמבטי לא נהנה האיש גם לא עשה שום מעשה האיך שייך לאמר שקיים המצוה רק הספק הוא כיון דיש לו בנים יהיה מה שיהיה אינו מחויב עוד במצות פו"ר כי כבר נתקיים בו:
ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה המהרי"ט אלגזי פ"ח מבכורות בשם הרדב"ז איסורי ביאה האיך נתקיים המצוה בהולדת בן ממזר ומשמע אף ע"י עבירה הלא הוי מצוה הבאה בעבירה ובאחת הדברים מתמיהים האיך שייך קיום מצוה אם התורה אסרה בפירוש מלעסוק בפו"ר באופן כזה, ולדעתי בכאן כו"ע מודים שלא קיים מ"ע דעסיקת פו"ר בביאה כזו ולא יסתפק בזה אדם ואינו דומה לכ"מ שנחלקו לענין מהב"ע כי שם המצוה בפ"ע והל"ת הוא במק"א אשר אין בה עשה והרי זה דומה לאוכל נותר ופיגול בקדשים אם יסתפק בזה אדם לאמר כי קיים מ"ע דאכילת קדשים ולאמר דהוי תלוי אם מהב"ע מהני והלא זהו בודאי בורכא דהתורה אסרה בפירוש מלאכול קדשים פסולים ואין כאן עשה כלל כן ה"נ דהתורה אסרה בהדיא כל העריות אף להאיש שאין לו בנים וזהו ברור אף שיש לחלק בין הנושאים אבל לפי הנ"ל ניחא דכל זה אינו שייך לענין הפטור דאף דלא קיים מצוה בשעת שעסק בפו"ר עכ"ז כיון שיש לו בן ובת מ"מ שוב אינו חייב לעסוק בפו"ר ולדעתי זהו ברור ופשוט ולא כתבתי זאת רק להוציא מדעת הגדולים שדחקו בזה:
סימן ה
עי' בספר רביד הזהב פ' אחרי על תיבת בחייה שתמה על בה"ג שכ' דאח"מ אע"ג דכרת ליכא איסורא איכא שהוא נגד דברי הגמ' בכמה מקומות ומעשה רב דיוסף הכהן וכ' שזה א' מן המקומות שכ' הרא"ש ר"פ אמ"ג דבה"ג מאור עינים הוה ותלמידיו כ' בשמו ובאמת דברי הבה"ג פשוטים דקאי על אנס אחות אשתו דבחייה חייבת כרת ולאח"מ איסורא איכא ולא כרת והיינו איסור זנות דפנויה והוא פשוט בכונתו וברור למעיין:
סימן ו
תשובה לחכם אחד:
ע"א שנסתפק כ"ת באיש שלא קיים פו"ר ושאל פי רופא ובקש לראות זרעו לעמוד על המבחן לידע רפואתו אם רשאי להוציא:
מתחילה נברר אם רשאי לעבור על איסור משום תקנתא דפו"ר. הנה התוס' בגטין ובפסחים ובשארי מקומות הקשו על הא דכופין את רבו כו' ליתי עשה דפו"ר ולידחי ל"ת דלא יהיה קדש ותי' ג' תירוצים חדא משום דבדידה ליכא עשה. ועוד משום דאפשר בכפיה. ועוד משום דלא הוי בעידנא עיי"ש. והנה על תי' הראשון יש להעיר מדברי הרשב"א בתשובה ח"ב ובאבודרהם הל' ברכות בשם מהר"י אבן פלט דס"ל דביבום ליכא עשה על האשה ומ"מ אמרינן אתי פשה ודחי ל"ת. וי"ל משום דהתם כתיב ויבמה בפ"כ. אינו תולה הדבר בדידה רק בדידיה. גם יש להעיר מכתובות מ' אחריתא לשמעתא כו' וליתי עשה ולידחי ל"ת כו' אימור הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל למה להגמ' טעמא דאי אמרה כו' הלא על האשה בודאי ליכא עשה. ואף שראיתי בתוספת ישנים שם שמפרשים לחד תירוצא דזה הוא כונת הגמ' אי אמרה לא בעינא היינו דעליה ליכא עשה אבל פשטות לשון הגמ' לא משמע כן גם ברש"י מפורש להיפוך שכ' הלכך מלמדין אותה לאמר איני רוצה. הרי דכ"ז שאומרת בעינא ליה היה עשה דוחה ל"ת: וקושית החו"י מכיבוד יש ליישב בפשיטות דהתם דומה ממש לכלאים בציצית דאם לא ילבש הבגד או ימכרהו למאן דס"ל חובת מנא לא יתחייב מ"מ כיון דהוא לובש הבגד איכא עשה וליכא תקנתא. אמרינן דאתי עשה ודאי ל"ת והכא נמי גבי כיבוד אשר כל הענין הוא דכשיצוה האב מחוייב לקיים וכשיאמר לא בעינא לא יהיה כיבוד כלל והוי כמו שלא ילבש הטלית דלא יהיה המעשה בעולם ומשו"ה לא מיקרי עשה כלל דעל המעשה כמו שהיא המצוה עליה ליכא תקנתא להעשה אבל הכא גבי אונס הלא המעשה בעולם ואי אמרה לא בעינא ליכא להעשה. אבל גבי כיבוד אם יאמר לא בעינא לא יהיה הדבר אשר עליו נאמר העשה אבל הכא הדבר אשר עליו נאמר העשה ישנו בעולם ומשו"ה הוי עשה קל דל"ד לכלאים בציצית. (ודברי רש"י יש להסביר גם לפי דברי וכתב מלמדין אותה כו' משום לתקן העשה שלא יעבור עליה דאם אמרה בעינא אף דלא אתי עשה ודחי ל"ת עכ"ז הלא יעבור על העשה אבל כשתאמר לא בעינא לא יהיה להעשה כלל ומהיות טוב):
וי"ל על פי שיטת הר"א ממיץ בתוס' סוף נדרים דעל לאוי דכהונה אין האשה מוזהרת. וכבר כ' לתרץ קושית הנוב"י מיבמות פ"ד עיי"ש דכונת הר"א ממיץ דלאוי דכהונה כיון דלא ילפינן רק מלא יקחו לא אמרינן דהיא מוזהרת רק היכא דהוא מוזהר אבל היכא דאינה נאמנת והוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת. ועיין במאירי וברשב"א נדרים שם. ולפ"ז נ"ל דקושית הגמ' בכתובות לאו אשאינה ראויה לבוא בקהל רק על לאוי דכהונה כיון דלגבי דידיה יבא עשה וידחה ל"ת לא תהיה היא מוזהרת. א"כ אף דבדידה ליכא עשה ח"מ אינה מוזהרת כנ"ל. אך פשטות הגמ' אינה מורה כן ומוכח דכיון דאיכא עשה גביה דידיה אם נאמר דאתי עשה ודוחה ל"ת גם היא מותרת:
גם על תירוץ השני שבתוס' דאפשר לקיים שניהם ע"י כפיה יש להעיר ממ"ש התוס' בשבת דף ד' ד"ה וכי כו' והא דתנן בהשולח מי שחציו עבד כו' ואע"ג דבהאי פירקא אר"י כל המשחרר עבדו כו' שאני פו"ר דמצוה רבה הרי דלא שרי לשחרר רק משום עשה דפו"ר דהוה מצוה רבה. אבל אם איכא תקנתא דלישא שפחה למה נכוף הרב לעבור על איסור. והדברים ארוכים לבנות ולסתור ולא באתי רק להעיר, ועיין בתוס' פסחים שלא הביאו רק שני התירוצים משום דבדידה ליכא עשה. ותי' השני משום דלא הוי בעידנא. ולפי תירוץ זה של התוס' פשוט דאסור לעשות תקנתא לפו"ר ולעבור על איסור משום דלא הוי בעידנא וכן הסכימו הראשונים דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת רק היכא דהוי בעידנא ודחו דברי הפסקי תוס' זבחים צ"ז שכ' דהיכא דאי אפשר בע"א אמרינן דדחי אף דלא הוי בעידנא. והדברים ארוכים:
אך לכאורה יש להעיר עפמ"ש התוס' בשבת דעשה דפו"ר הוי מצוה רבה ודומה למצוה דרבים עיי"ש ובמצוה דרבים הלא כתב השיבולי לקט דדוחה אף שלא בעידנא, אך בר"ן ר"ה מפורש להיפוך שכ' דהגמ' חד מתרי טעמא נקיט וה"ה דשופר אינו דוחה ל"ת משום דלא הוי בעידנא אף דשופר הוי מצוה דרבים. ומה שהביאו ראיה להש"ל מגמ' דר"א שיחרר עבדו אף דלא הוי בעידנא יש לדחות בכמה גוני חדא כמ"ש התוס' בפסחים נ"ט ובזבחים דעשה דוחה עשה הקל אף שלא בעידנא:
ועי"ל עפמ"ש הרשב"א דבחציו עבד כיון דלא אפשר לעבוד בו לעולם ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו ומה שהקשו על הרשב"א מחציה שפחה גטין מ' הארכתי במק"א גם עפמ"ש הר"ן כיון דהשיחרור הוי משום תקנתא דהאדון ליכא עשה. גם י"ל דלא שיחרר מעכשיו רק שיהיה כל השיחרור בעת התפילה וא"כ הוי שפיר בעידנא ובזה מיושב גם שלכאורא קשה על הא דפריך הגמ' בברכות מ"ז על הא דר"א והא הוי מצוה הבאה בעבירה. ומ"ש התוס' ב"ק ס"ז ובסוכה ל"ג דל"ש מצוה הבאה בעבירה היכא שהעבירה כבר נעשה עיי"ש וא"כ ה"נ הלא השיחרור הוי קודם:
סימן ז
שבת די פ"א בתוד"ה וכו' כו' יעוי' בחי' הרשב"א שתי' קושית התוס' על הא דחציה שפחה דכפו את רבה כו' וכי אומרים לו לאדם חטא כו' ויעוי' בחי' הרשב"א שתירץ דלעולם בהם תעבודו לא שייך בחציה ב"ח וכל העובר ישתומם דהלא על הך עובדא גופה אמרינן בגמ' שם גיטין ל"ח אי לאו דאמר ר"י כל המשחרר עבדו כו' רבינא אמר משום מילתא דאיסורא ואביי כו':
והנראה בכונת דברי הרשב"א עפמש"כ במק"א ליישב קושית הש"מ ב"ב י"ג ע"ב על הא דחצי עבד כו' לימא גא"א דהלא התם גם איגוד ליכא משום דכל המשחרר עבדו וישבתי זאת בכמה אופנים (בדיאמר איגוד רק על מע"י וכיון דמע"י יהיו שלו ממילא לא יהיה עשה דלעולם בהם תעבודו והא דקאמר איגוד ליכא דלהרב אין קנין חל במע"י משום דאינו נמכר בע"ע) דהנה אינו מדויק לשון המשנה גיטין מ"ב תקנתם את רבו מה הוא הלשון אומר תקנתם כו' אך באמת דגם זה היה תקנה דעובד את רבו יום אחד אבל אל"כ הלא העבד מוחזק בעצמו והרשות בידו לחלוק את מע"י כמו שירצה אם לשעות או לימים ובכל שעה שירצה יאמר אעבוד לעצמי ואחר שעה אעבדך, ולפ"ז מעיקר הדין אין כאן עשה דלעולם בהם תעבודו בחצי ב"ח כיון דלכל שעה שירצה הרב לעבוד בו יאמר אחלק עמך באופן אחר והשעה זו היא שלי והא דקאמר הגמ' בגיטין דאיכא בחצי שפחה עשה דלעולם בהם תעבודו היינו בתר תקנת ב"ה דעובד את רבו יום אחד וכיון דאיכא יום מיוחד שוב שייך עשה דלעולם בהם תעבודו אבל בח"ע וחב"ח לב"ש וכמ"א ליתא לתקנתא וליכא עשה דלעולם בהם תעבודו, ומיושב קושית הש"מ גם קושית התוס' ומיושבים דברי הרשב"א דמעיקר הדין אין עשה דלעולם בהם תעבודו בחצי שפחה רק מחמת תקנת החלוקה דעובדת את רבה יום א' ומשום מלתא דאיסורא הפקיעו רבנן הך תקנתא מינה ונשאר על עיקר הדין בלא תקנה וממילא א שעה מיוחדת למלאכתה ואין כאן עשה דלעולם בהם תעבודו: רק דאכתי תיקשי, מאי מקשי הגמ' בגיטין שם ואבי משום איסורא לא כיון דכתב הרשב"א דבאמת לא היו אומרים לאדם חטוא כו' רק משום דבח"ש וחב"ח ליכא בכה"ג עשה א"כ מאי ראיה מייתי להא דאביי דאיירי בשפחה גמורה (ומיושב בזה דברי התוס' בקושיתם מהך דחציה שפחה כו' דלכאורא מאי הקשו דלמא איירי התם דשחררה בעצמה וליכא פשיעה ויעוי' בחי' הגרע"א, אבל לפי הנ"ל ניחא דאי היה העובדא התם משום דפשע א"כ מאי פריך על אביי הלא גבי אביי ליכא פשיעה ואפ"ל עוד דקושית התוס' הוא קודם דידע הך סברא דאפשר דמיחד לה עבד ומנטר לה אבל להך סברא ליכא למפרך כלל דהלא אף לא שחררה היתה מופקרת ליה):
אך באמת כל מה שכתבתי בדברי הרשב"א הוא לפי מה שהבינו האחרונים בדבריו אבל הרואה ברשב"א שדבריו מאירין ומפורש אמר דבעבד שחציו ב"ח ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו והיינו כיון דבעבד ליכא תקנתא ועובד את עצמו ואת רבו בערבוביא וא"י הרב לכופו אבל בחציה שפחה איכא עשה דלעולם בהם תעבודו והיינו משום כיון דעובדת את רבה יום אחד וכמ"ש הרשב"א וז"ל וא"ת אכתי אשכחן שאומרים לאדם חטוא כו' מי שחציו עבד וחציו ב"ח שכופין את רבו כו' ולי נראה דשא"ה כיון דחציה ב"ח לית בהו משום בהם תעבודו משום צד חירות שבו וההיא אמתא משום דהרבים היו נכשלים בה כו' וע"כ גם בחציה שפחה כו' דהגמ' מדמי להו להדדי וכמ"ש למעלה רק דהרשב"א ס"ל דל"א להפקיע הך תקנה כ"ז דאינו משחררה כיון דהתקינו הוי כחלוקה גמורה וזכה במע"י בחלוקת הימים כ"ז שלא שחררה: תקנות עגונות:
סימן ח
באה לפני ה' גיטל בת ר' צבי מברעזניץ מחוז לוצק עגונה מבעלה יהושע באראק מעיר הנ"ל שהלך בעלה למלחמה בשנת תרע"ד והיו לה מכתבים מאתו בכל שבוע ובחורף שנת תרע"ו פסקה חליפות מכתבים ונאבד זכרו והיא יושבת עגונה:
והנה להיתר האשה הנ"ל יש לה שלשה דברים כולם עיונא ויש בהם עיקולי ופשורי:
א) הרב מברעזניץ קבל עדות מר' שמואל בר' ברוך קאשאר כי הוא ובעלה יהושע באראק ועוד אחד מעיר הסמוך לברדיטשוב היו בעיר ברדיטשוב ואח"כ נלקחו שנים היינו יהושע באראק והאיש מעיר הסמוך לברדיטשוב והוא בעצמו נשאר במקומו ואחר זמן מה ראה את האיש הסמוך לברדיטשוב אשר בא מהמלחמה פצוע לעיר זיטאמיר והוא ה' שמואל שאל את האיש יהודי הנ"ל מה היה עם היהודי יהושע באראק מעיר ברעזניץ כי היה יחד עמו במלחמה וראה אותו נהרג אצל אקאפעס וע"ז בעה"ח הרב ר' משה יהושע החונה בעיר בערעזניץ ועוד שנים עמו:
ב) שני אחים דוד ברי אייזיק ואחיו אהרן לפניהם סיפר אברהם מענדל וידער אשר הוא קבל מכתב מפאלק כי יהושע באראק נהרג הזמן והמקום איננו זוכר היה חתום על המכתב סופר הראטע "באם" ואברהם מענדל היה נחוץ לדרכו מסר דבריו להאחים הנ"ל איזה פאלק, ואיזה ראטע אינם יודעים כ"ז בא במכתב הרב הנ"ל:
ג) האשה גיטל העגונה הגידה כי היה לה חליפות מכתבים עם בעלה כמעט בכל שבוע והיה מנהגה אשר היתה מניחה במכתבה לבעלה קאנווערט כתוב באדרעסע גיטל באראק מעיר בערזניץ מחוז לוצק פלך וואהלין ופיסת נייר חלק אולי לא נמצא אצלו נייר לתשובה בחורף תרע"ו שלחה לו בפעם האחרונה ג"כ מכתב עם קאנווערט כתוב באדרעס כנ"ל עם פיסת נייר ונתאחרה תשובתו והיתה נדהמה ומבוהלה פחדה לחיי בעלה וביום אחד קבלה מפאסט הקאנווערט שלה באדרעס כו' היינו גיטל באראק וכשפתחה הקאנווערט כתוב על נייר החלק שהניחה בקאנווערט אבל לא מבעלה רק כתב סופר רוסי בזה"ל מועתק מכתב רוסי שיודעת בע"פ "בעל שלך נהרג" (אוביט) י"ז יאנוואר בזה שלו' אי בעל שלך או בן שלך א"י אם היה ע"ז חתימת אחד אינה יודעת אבל היה חותם הראטע שהיה עובד בעלה הנ"ל היינו וואלינסקי פאלק פעחאטני 53 ראטע 5 גוף המכתב מרוב שממות לבה וצערה נאבד אך ידוע היה אז בעירה כ"ז הגידה האשה לפני בכל חומר: הנה הספיקות הנופלים בזה בעדות ה' שמואל קאשאר אשר מפי האיש הסמוך מברדיטשוב לא נזכר קבורה ולא שום דבר אחר חוץ מנהרג סתם וידוע כי בע"א במלחמה צ"ל קברתיו כמבואר בכמה מהראשונים ובטוש"ע י"ז סעי' ג' בעדות של ה' אברהם מענדל הנ"ל היה ע"י שאלה גם לא נזכר בו הקבורה בהגדת האשה ג"כ לא נזכר בו הקבורה ג"כ אינה יודעת כי היה חתום על המכתב איזה איש ומבואר בב"י בשם ר' ירוחם כי נצרך דוקא חתימה יעו"ש:
והנה אם כי מונע אנכי א"ע מלהורות חוץ לעירי ומשלוח דברים ע"פ חוץ אבל לתקנות עגונות יצאתי בימים המרים האלו חוץ מגדרי גם האשה הזאת בוכה ומבכה על ימי נעוריה והיא עניה ושוממה ולא אוכל למנוע א"ע מלעסוק בשריותה כפי אשר תמצא ידי יד כהה בעזר"ה, גם יש בדברי העד מפי עד הישראל הסמוך לברדיטשוב ספק שהה ג"י שהרשב"א בחידושיו מסתפק בזה וכבר דברו מזה האחרונים אבל גם זה צריך בירור הנה בע"א במלחמה הוא דבר שהאריכו בו הראשונים והאחרונים והנני לבאר בקצרה:
הראשון המדבר הוא הרי"ף שכתב דהאיבעיא הוא בקברתיו ובלא קברתיו אף ב' עדים לא מהני דדילמא אמר בדדמי והקשה הרא"ש דאם גם בתרי אמרינן בדדמי א"כ האיך אמרינן והא מאה נשים כע"א דמי משמע הא אם היו ב' עדים נאמנים ולא חיישינן לבדדמי ולכאורא להרי"ף דאם לא אמר קברתיו לא מהני במלחמה והאיבעיא באומר קברתיו א"א לפרש כפירש"י דהכא לא דייקא דאמרי תרווייהו בדדמי דהלא האשה עצמה נאמנת אם אמרה קברתיו וע"כ האיבעיא היא אם ע"א נאמן במלחמה אף אם אומר דבר ברור כיון דאשה לא דייקא כל כך ויעוי' ברמב"ן במלחמות ובחידושיו ושפיר קאמר הגמ' והא מים דכמלחמה כו' ומאה נשים כע"א כו' וממילא נפשטה האיבעיא דטעם נאמנות ע"א משום מלתא דעבידא לאיגלוי אף אם לא דייקא כל כך וקושית הרא"ש תמוה:
אבל אכתי צריך להבין לשיטת הרי"ף דאף בשני עדים חיישינן לבדדמי וצריכים לאמר קברנו ואי משום דאמרי ואסקינהו וכמו שכתבו הריב"ש והפוסקים האחרונים דטלטלוהו הוי כמו קברתיו הלא זהו במסקנא, ואפ"ל דזהו כונת הרא"ש ויעוי' ברש"א וש"מ ואם בס"ד הוה ס"ל דאיירי דאסקוהו מאי פריך הגמ' ותסברא מים שאל"ס כו' ואם מיירי באסקוהו אין מקום לקושיא ותסברא כו' אע"כ דבס"ד ס"ל דלא איירי באסקוהו וצ"ל בישוב הדבר דאף דמים כמלחמה דמי אין החשש בעצם המיתה כמו במלחמה שאמרינן כיון דאי מחו ליה בגירא אמרי בדדמי ובמים הוי החשש דילמא לא תעמוד עד שתצא נפשו ויעוי' ברא"ש שכתב על הא שהביא הראב"ד ראיה דבע"א לא בעינן קברתיו מהא דטבע חסא ולא הוזכר קברתיו ע"כ תנשא לכתחילה משום דמים שאל"ס אבל אם היה להם סוף תנשא לכתחילה בלא קברתיו ומים כמלחמה דמי וכתב הרא"ש דבמים שיש להם סוף כיון דעומר ורואה עד שתצא נפשו שוב לא שייך בדרמי יעו"ש:
ולפ"ז מיושב דברי הגמ' כיון דבס"ד היה ס"ל דמים שאל"ם מותר ולח"ש לגלי אשפלוהו ממילא הוי כמים שיש להם סוף כיון דעומד ורואה עד שתצא נפשו לא שייך בדדמי על העד רק נשאר החשש על האשה דלא דייקא דאמרה אפשר אם עלה מן המים לא בא וע"ז קאמר והא מים כמלחמה דמי היינו על דיוק האשה ובכה"ג אף להרי"ף כיון דאין זה רק על נאמנות העד אין זה רק בע"א ושפיר קאמר הגמ' והא מאה נשים כע"א כו' וע"ז קאמר הגמ' ותסברא מים שאל"ס הוא ולא תנשא לכתחילה וע"כ צ"ל דחסרו בדברי הנשים וצ"ל דאיירי באסקוהו קמן וחזינן לאלתר וקאזיל החשש דמים שאל"ס א"כ י"ל דהחסיר גם בגופא דעובדא וקאמרי סימנים במקום המוצנע שלא סמכינן על נאמנות הנשים ויעוי' בחידושי הרמב"ן והרשב"א ומיושב קושית הרא"ש מעל הרי"ף:
אבל לפ"ז לא נצטריך לאמר דהא דאסקוהו קמן הוי כמו קברתיו כיון דלפי הדברים הנ"ל גם בס"ד סבירא לים להג' דלא בעי כאן קברתיו גם בע"א ובמים אין חשש רק על האשה דלא דייקא אין הוכחה דבמסקנא חזר מזה והא דאמרינן אסקוהו הוי רק לצאת מחשש מים שאל"ס ואין ראיה דאסקוהו הוי כמו קברתיו, אבל באמת י"ל כיון דבמסקנא ס"ל להגמ' דבמים שאל"ס יש חשש שמא גלי אשפלוהו יש חשש אחר דלמא גלי אשפלוהו ויצא בתוך זמן שתצא נפשו (וזה שנמצא הוא אחר) או הוא בעצמו נפל שנית והוא בכדי שיעור שתצא נפשו ושייך בדדמי כמו במלחמה וצ"ל גם לשיטת הרי"ף דאסקוהו הוי כמו קברתיו אשר הוא יסוד גדול בתק"ע. והנה כתב הרי"ף דהאיבעיא אע"פ שלא נפשטה במקום זה נפשטה במק"א בדף קכ"א איבעיא להו ריב"ב לקולא פליג כו' ת"ש דההוא גברא דטבע בכרמי ואסקוהו אבי הדיא ט' ותו ההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוהו אגישרא דשביסתנא ואנסבוה רבא אפומא דשושבינא לבתר ה' יומי כו' שמעינן מינה דע"א במים שאל"ס נאמן ודוקא היכא דקאמר ואסקוהו קמאי ואשתמודעינא דאיהו פלוני וכמו דאסיקנא במעשה דשני ת"ח וכדאמרינן ואסקוהו אגישרא וה"ה לע"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו וכבר נתקשו בהבנת דבריו שכ' וכדאסיקנא במעשה דשני ת"ח הלא הא דצריכין להא דאסקוהו קמן כו' הוא כדי לדחות פשיטות האיבעיא דע"א במלחמה אבל בס"ד היה ס"ל להגמ' דלא איירי באסקוהו וכיון דס"ל להרי"ף דנפשטה האיבעיא בעיא וע"א במלחמה נאמן והוי העובדא דשני ת"ח כמו דס"ד דא"צ להא דאסקוהו קמן: ולפמ"ש למעלה א"ש דבס"ד היה ס"ל להגמ' דמים שאל"ס הוי כמים שיל"ס דלא שייך חשש דבדמי כיון דשהה עד שיעור שתצא נפשו אבל במסקנא דידעי דמים שאל"ס יש חשש דגלי אשפלוהו ויש חשש דבדדמי ע"כ צריך לאמר ואסקוהו קמן דהוי כמו קברתיו ומלשון הרי"ף שכתב וה"ה שע"א במלחמה היכא דאומר מת וקברתיו משמע בהדיא דאסקוהו קמן הוי כמו קברתיו ומשו"ה דייק ואסקוהו קמן וראה שטלטלוהו ממקום למקום ולא ראו בו סימני חיים והוי כמו קברנוהו ועוד יש להאריך בזה ואכ"מ:
ושיטת הרמב"ם בהא דע"א במלחמה כ' בפי"ג מהל' גירושין הל' י"ט ע"א אומר ראיתיו שמת במלחמה או במפולה או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובן למיתה אם אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא והנה יש לדייק שהרמב"ם כפל דבריו בנפילת הים בהל' כ' שכתב וכן אשה שהעיד עליה עד אחד שטבע בעלה בים או במים שאל"ס ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו הרי זו לא תנשא עפ"י עדות זו כמו שבארנו כו' וכבר עמדו בזה המפרשים:
ונראה פשוט שבהל' י"ט כתב הדין המבואר בדף קט"ו היינו האיבעיא דפ"א במלחמה וכה"ג בשטבע בים הגדול וכמו דאמרינן והא מים כמלחמה ושייך בדדמי ואיירי כגון שראה דאסקוהו ומחמת שרובן למיתה אומר בדדמי ובעינן שיאמר קברתיו ובהל' כ' הוא הדין דמשאל"ס ומבואר בדף ק"כ שלא הנשא ואם נשאת לא תצא וזהו פשוט, וצ"ע דברי המ"מ שכתב בהל' י"ט ומתבאר מדבריו ג"כ שמים שאל"ס שא"א לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד העד עד שישהה כדי שתצא נפשו ולא חיישינן דאמר בדדמי וזהו שכ' רבינו או שטבע בים הגדול וכן עיקר יעו"ש ולפמ"ש צ"ע דהלא הכא בהל' י"ז איירי שהעלוהו מן הים וראוהו מת רק כיון שבלא"ה רובן למיתה חיישינן לבדדמי כנ"ל:
גם לכאורא משמע מדברי המ"מ שרוצה לחדש קושיא מדברי הרמב"ם דאין העד צריך לאמר בפירוש במשאל"ס ששהה עד שתצא נפשו רק מסתמא כיון שהגיד שטבע בים מסתמא שהה עד שתצא נפשו ואינו אומר בדדמי וצ"ע מנין לו להמציא דבר זה מדבריו ובפרט שלא קאי כאן בדין מים שאל"ס רק שהעלוהו וטועה בדדמי שמת עד שיאמר קברתיו ומה זה שכתב ולא חיישינן דאומר בדדמי ודבריו צע"ג ויעוי' בכ"מ שקהה על דברי המ"מ וכתב מתחילה שלא אמרו צריך לעמוד עד שתצא נפשו רק בנפל במים שיש להם סוף וראיתי מי שהגיה כו' והכי קאמר שמאל"ס לעולם אינו מעיד העד ואומר מת אא"כ שהה כדי שתצא נפשו כו' ומשו"ה כ' רבינו או שטבע בים הגדול ומת כו' יעו"ש:
גם דבריו תמוהים דלא איירי הרמב"ם בהלכה זו שמעיד על העלתו מן המים וראה שמת והצריך הרמב"ם שיאמר קברתיו (וראיתי כעת בדברי הל"מ שהאריך הרבה בדברי הרי"ף והרמב"ם אבל לדעתי מ"ש בדברי הרי"ף הוא נכון אף שנטיתי מדרך פירושיו ולא הספיקה לי העת להרחיב הדיבור בזה עוד) גם כללו הרמב"ם בהדי מת במלחמה ונפלה עליו מפולת דבודאי מיירי שראוהו מת אבל דינו של הכ"מ וכונתו בדברי הרמב"ם בהל' כ' שכתב טבע בים ולא עלה היינו ששהה עד שיעור שתצא נפשו דבדינא דאורייתא שוה מים שאל"ס כמים שיל"ס שצריך לעמוד עד כדי שתצא נפשו ואז לא נשאר רק חשש דגלי אשפלוהו ואז אם נשאת לא תצא וכן כתבו האחרונים להלכה אבל בהל' י"ז איירי בהעלוהו מן המים כנ"ל ואם כי מצאתי מקום ליישב דברי הה"מ וכ"מ אבל הדברים דחוקים לא העליתים ולולי דבריהם הקדושים דבר פשוט שבהל' י"ט מיירי בהעלוהו מן המים וראוהו שמת משו"ה בעי קברתיו וכמ"ש למעלה:
והנה הרמב"ם בהל' כ' סיים ואפי' היה עכו"ם שהסיח לפי תומו פלוני טבע בים ונשאת על פיו ה"ז לא תצא ויעוי' בכ"מ שכתב דסמך עמ"ש מקודם טבע ולא עלה היינו ששהה עד שת"נ והנה הראב"ד עשה מזה קושיא על הרי"ף מהא דטבע חסא הרי דלא הזכיר מהקבורה מ"מ משמע דאם היו מים שיש סוף היו משיאין את אשתו יעוי' מש"כ הרא"ש. ולכאורא היה אפ"ל עפמ"ש המרדכי סוף יבמות אבל עכו"ם המספר לפי תומו אינו אומר אחר הנדמה כו' וכן הסברא נותנת דלא שייכא בעכו"ם מל"ת חששא דבדדמי דמסתמא יאמר דבר ברור יעו"ש וכבר הובאה שיטה זאת בהג"ה רמ"א ויעוי' בהל' כ"ה שהרמב"ם מצריך בא"י מל"ת שיאמר קברתיו הרי דחושש יותר במל"ת שיאמר דבר הנדמה אבל בפי"ב ובפי"ג שם כתב הרמב"ם דין מל"ת ולא הצריך שיאמר קברתיו ויעוי' בכ"מ שכתב דהרמב"ם אינו מצריך קברתיו במל"ת רק אם לא הזכיר שמו שרואין אנחנו שאינו אומר דבר ברור:
והעיקר נראה דהוא לא מצריך קברתיו רק בשאינו מל"ת גמור אז הוי כמו מעשה דפונדקאית שאמרו לה איה חברינו ואמרה מת וקברתיו אבל במל"ת גמור לא מצריך הרמב"ם וקברתיו פכ"ז קשה ליישב דברי הרמב"ם במים שאל"ס בסברת המרדכי והמחור כדברי הכס"מ שסמך מל דבריו ברישא טבע ולא עלה וטעמו של הרמב"ם בהל' י"ט שהצריך לאמר קברתיו ואם לא אמר לא תנשא ואם נשאת לא תצא הב"ש ס"ק קמ"ג כתב די"ל דהרמב"ם ס"ל כהרי"ף דבלא קברתיו בודאי א"נ אבל משו"ה אם נשאת לא תצא משום דלא הוה רק חששא דרבנן והנה המעיין בלשון הר"מ יראה דהא דבעי קברתיו לדעתו הוא מחמת אמירת בדדמי שהשוה כאחד מלחמה ומפולת וטביעת ים הגדול גם קשה הסברא דאם פשוט לן דאף אם לא אמר קברתיו אם נשאת לא תלא יהיה איבעיא בגמ' באומר קברתיו אם הוא נאמן אע"כ דהרמב"ם ס"ל דהאיבעיא בלא אמר קברתיו והאיבעיא לא נפשטה ופסק אם נשאת ל"ת כמו שפסק בהל' ב' בהחזיקה היא מלחמה או י"ל שפסק הכי מחמת דברי הירושלמי הביאו הרשב"א והרמב"ן וז"ל הירושלמי עד אחד במלחמה נפשיטא מהא חד ב"נ ביומי דרבי א"ל אין ההוא פלן א"ל מות הן ההוא פלן א"ל מות א"ל כלנו מיתי א"ל אילו הוא בחיים לא הוו מייתו ר' ירמיה בשם ר"ח אין דנשאת מאן דלא נשאת לא נשאת והרשב"א כתב דמשו"ה לא תנשא משום דקאמר ואילו הוו בחיים לא הוו מייתי כיון דאמרי מאומד הדעת והרמב"ם י"ל דהוא מפרש דבעי למיפשט מהני דקאמר מאומד משו"ה א"נ ואתא ר"י בשם ר"ח ולא חש להני דאמרי מאומד הדעת ופסק להלכה דאם נשאה לא תצא ויעוי' בביאור הגר"א ויעוי' ברמב"ם פ"ז מהל' נחלות הל' ג' מי שטבע במים שאל"ס ובאו עדים שטבע בפניהם ואמרו שאבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו הרי היורשים נוחלים על פיהם וכן כו' או שנדקר במלחמה ומת או נהרג ולא הכירו פניו כו' שלא החמירו חכמים בדברים אלו אלא מפני איסור כרת אבל יורדין לנחלה על פיהם הרי מבואר בדבריו דכל דרובן למיתה יצאה מאיסור תורה:
ויעוי' בת' ר' בצלאל אשכנזי סי' כ"א ומטו לזה מפי' המשנה להרמב"ם דמה שאמרו ספינה המטורפת בים היינו ספינה שאבדה או שנשתברו כליה אבל טבעה אפי' לא עמדו עד שתצא נפשם היינו ספינה שאבדה ונותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים וכן מוכח מדברי הש"ג גיטין פ"ג בשם ריא"ז שכ' ונראה במים כו' אלא שבחזקת מת הוא שטבע בים כו' משמע שלא בעינן שהה בטבע בים וכן מוכח ברבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"ג שכתב וכן פשוט בגמ' דמשאל"ס דאין מעידים אם נשאת לא תצא וכן הדין בכל אותן שאמר אם נפל למקום סכנה דאם אשתהי שם בודאי ימות אפי' דיכול להיות שברח והלך לו כו' אם נשאת לא תצא משמע בהדיא דאיירי בלא שהה דאם שהה לא נוכל לאמר ד רח ובדעת הרמב"ם י"ל בלשונו כמ"ש בפירוש המשנה אבל הרשב"א והר"ן וכן כתב הכ"מ בכונת הרמב"ם דדוקא אם שהה ובירד למלחמה דוקא שהעיד ע"א שמת וכן מבואר בת' המיוחסות ובחי' הרשב"א ואכמ"ל:
שיטת הרמב"ן דהאיבעיא נפשטה כמ"ש הרי"ף אבל בהא דס"ל להרי"ף דחיישינן אפי' בשני עדים שאומרים בדדמי ודעתו דאפי' בע"א לא חיישינן שיאמר בדדמי ובמים שיש ל"ס מסתמא עמד עד שתצא נפשו וכן במים שאל"ס ומ"ש דמשאל"ס חיישינן היינו מחמת גלי אשפלוהו או שארי חששות שבמשאל"ס ואם נשאת לא תצא אבל ל"ח לבדדמי וגם ע"א לא בעי שיאמר קברתיו גם במלחמה ולפ"ז צ"ל דאסקוהו לא הוי כקברתיו ולפ"ז נפשטה האיבעיא מהא דדגלת דלא בעי קברתיו ומה שהביאו מתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' קכ"ח שכ' אבל אם לא אמר קברתיו אינו נאמן דבכל מקום סכנה שדרכן מתים כו' וכן שירד למלחמה ולא שב כו' וסומך על הדמיון כו' עד שיאמר קברתיו אין זה סתירה כידוע אשר תשובות המיוחסות הוא מהרשב"א ויעוי' בחידושי הרשב"א שכתב שאף שדעתו כן אבל אינו רוצה להכריע וכ"כ בתשובותיו אבל הרמב"ן ס"ל דגם בע"א לא בפי קברתיו כנ"ל:
שיטת הרז"ה שאם אמר קברתיו ע"א נאמן ובלא אמר הוא בעיא דלא אפשיטא אבל דוקא במי שראה הטביעה ובזה מיושב ההוא דדגלת דמיירי בשלא ראה הטביעה וידוע המחלוקת הפוסקים אם דוקא ראה בעצמו חיישינן שיאמר בדדמי או גם בשמע. ולדעתי תהיה בזה מחלוקת הרמב"ן והרז"ה דהרמב"ן השיג על רז"ה וכתב בין ראה העד או לא ראה כיון שהאשה יודעת הטביעה הלא תאמר בדדמי ולא דייקא הלא מכיון ששמעה הטביעה לא תרבה בבדיקות כו' ואם ע"א במלחמה לא דייק גם בטביעה בים אינו נאמן יעוי"ש וע"כ צ"ל להרז"ה דהוא ס"ל אינו דומה ראיה לשמיעה דבראה בעצמו פועלת הראיה עליו שיאמר בדדמי וכן אם האשה בעצמה ראתה אבל לא בששמעה: אך צ"ע מה נ"מ אם אומר העד קברתיו במלחמה דלכאורא במלחמה אין נ"מ בין ראיה לשמיעה ורציתי לאמר דהאשה דייקא לידע האחת דברי העד אם לא לזאת אם אינו אומר העד לא תידוק עד שתדע האמת דמחו ליה בגירא ושוב תאמר בדדמי ולא תידוק עוד ובאומר קברתיו תידוק עד שתדע אם אמת דברי העד שאמר קברתיו אבל לפ"ז אין ק"ו מאשה בעצמה אם אומרת קברתיו אם אומר העד קברתיו דהלא ק"ו פריכא הוא די"ל דהאשה כיון דיודעת המלחמה שוב לא תידוק לזאת צ"ל דס"ל להרז"ה דגם במלחמה לא יאמר בדדמי רק אם ראה ירית החצים בו אבל אם לא ראה בעצמו לא יאמר בדדמי:
שיטת הרשב"א בחידושיו ובמיוחסות סי' קכ"ח דלא נפשטה האיבעיא אפי' באומר מת וקברתיו ולדינא חושש לדברי הרמב"ם והרי"ף בלא קברתיו אינו נאמן ובתולדות אדם סי' ל"ב כתב דאם אין עליו פחד מלחמה היינו שאינו ירא לעמוד שם אין חשש שיאמר בדדמי וכן בתשובותיו ח"ג ויש להאריך בדבריו ומחמת קוצר הזמן קצרתי:
שיטת הראב"ד דהאיבעיא בלא קברתיו ונפשטה לקולא דנאמן בלא קברתיו מהא דחסא כמ"ש למעלה דאילו היו מים שיל"ס היה נאמן אף בלא קברתיו ולא הגיד דברים שבבירור מת ודאי והדברים ארוכים וקצרתי:
שיטת רש"י דהחשש הוא ששניהם יאמר בדדמי כמו שמפורש בדבריו קט"ו ומפרש דהאיבעיא הוא בלא קברתיו אבל בקברתיו בודאי נאמן ולפי דעתו החשש הוא משום שירא לעמוד שם לפיכך אומר בדדמי ובנטבע במים החשש שמא המים בלבלוהו או דנשתנה ופירוש והא מים דכמלחמה דמי כמו במלחמה אומר בדדמי משום דירא לעמוד כן במים איכא חשש אמירת בדדמי אף שאין חשש יראה:
שיטת התוס' בקצרה שלכאורא דבריהם צריכים ביאור וסותרים בשלשה דיבורי התוס' קט"ו ד"ה טעמא וד"ה והא מים כמלחמה כו' ובע"ב ד"ה וקאמרי סימנים כו' והארכתי בביאור דבריהם ובקצרה בד"ה טעמא כתבו שהעד בודאי אינו אומר בדדמי שאם היה חשש זה לא היה מהני דיוקא דידה כיון שאין כאן אמירת העד ובד"ה והא מים דכמלחמה משמע דאנשים המעידות קאי גם בע"ב ד"ה קאמרי כו' דאמרינן בדדמי גבי ע"א יעו"ש וצ"ל דהתוס' מחלקים בין מים למלחמה ובמים למי שראה טביעה יאמר גם העד בדדמי וס"ל להתוס' גם בלא שהה כיון דטבע אמרינן דרובן למיתה וכשיטת הרמב"ם בפי' המשנה והאו"ז וכמו שמובא למעלה משו"ה על דיוק האשה אף שיש חשש אמירת בדדמי:
ועי"ל דגם מ"ש בד"ה טעמא לא כתבו בהחלט דל"ח בע"א לאמירת בדדמי רק מדאיצטריך הגמרא לאמר והכא לא דייקא ומשמע דאילו היתה דייקא היה מהני עדות אלמא דהכי קאמר דאי טעמא משום דעבידא לאיגלויי בודאי דייק העד ולא יאמר בדדמי ואי טעמא דנאמנות העד משום דיוק האשה במקום דלא דייקא יאמר העד בדדמי ופשיטות הגמ' מדהשיא ע"פ נשים כו' ש"מ דהטעם הוא משום דעבידא לאיגלוי ולא חיישינן לאמירת בדדמי ודחי דאסקינהו כו' וקאמרי סימנים ולא נפשטה האיבעיא ויעוי' בדף קי"ד ע"ב תוד"ה זימנין דמחי בגירא דהטעם משום שיראה לעמוד אומרת בדדמי הרי דעתם דבמקום שאין פחד לא חיישינן לאמירת בדדמי והדברים ארוכים: שיטת המרדכי בקצרה דפי' א"נ דקיהבי סימנים ובט"ע נמי מהימני ובא"י מל"ת לא חיישינן שאומר בדדמי ולא חיישינן לאמירת בדדמי אלא בישראל המעיד והיינו במלחמה אבל בטבע והעלוהו לא שייך בדדמי וגם במלחמה במקום שאין ירא לעמוד אין חשש לאמירת בדדמי גם אם אומר דברים ברורים במיתתו אינו צריך לאמר קברתיו וההכרח לקצר בדברים שאינם נוגעים לנידון דידן:
ובמאי דסיימתי אפתח בספק שהה ג"י הגם שהרשב"א בתשובותיו ובחידושיו החמיר אבל כבר כתב הב"ש בסעי' כ"ו עמ"ש בהג"ה רמ"א ספק נשתהה אזלינן לחומרא כתב הב"ש דעד מפי עד תלינן לקולא דראשון ראה אותו תוך ג' מהריב"ל ומהרשז"מ ואף כי רבו המחמירים יעוי' בקו"ע שכיון דמחמירים בספק דבעינן שידעו שהיה בתוך ג' מה לי ספק שנסתפק הראשון או השני ולומר שאילו ידע הראשון שראוהו תוך ג' לא היה מגיד הוא ס' דחוקה אבל באמת רבו המקילין בספק שהה ג"י יעוי' בנוב"י במה"ק ובמ"ת גם אנכי הארכתי בזה ובקושית הנוב"י ביבמות קכ"א בההוא דטבע בדגלת גם בדברי השב שמעתתא ואכ"מ והעיקר בגופו שלם אשר ר"ת מיקל אפי' לאחר ג"י ויעוי' בכנ"י סי' נ' שכתב בזה"ל רוב פוסקים מקיימים דבריו ויש לסמוך על דבריו אפי' שלא בשעת הדחק ויעוי' בב"ש ס"ק פ"ד, ובספק נשתהה ג"י יש לצרף דעת ר"ת וגם המחמירים בס' נשתהה מודים בזה ועי' בת' רע"א סי' כ"ג שכתב דקיי"ל להקל ובת' חת"ס בכמה תשובות הסכים להקל בלי שום פקפוק וכן כתבו אחרוני זמננו ומכש"כ בנידון דידן שאמר העד שראוהו אצל האקאפע שהסברא נותנת וקרוב לודאי שלא נשתהה שהרי מוכנים אנשים חובשים לקבץ הנהרגים והפצועים ורחוק שיהיה נשתהה ג"י גם יש לצרף סברא כאן נמצא כאן היה כמו נמצאו הרוגים בדרך פלוני יעוי"ש גם בשב שמעתתא והרבה הארכתי בזה ובנ"ד ידוע שכל אנ"ח יש לו אקאפע וידוע שהוא נמצא שם וסומכין על הכרתו אף לאחר ג"י ולא כתבתי זאת אלא לצירוף בעלמא כי יש כאן גם סי' מקום ופשוט שאין כאן חשש מצד ספק ג"י:
מה שלא נזכר בדברי העד ישראל רק שראהו נהרג ולא אמר קברתיו ולמעלה הבאתי דעת ושיטת הראשונים הנה הרי"ף והרמב"ם והרשב"א מחמירים. וכן הוקבע הדין בשו"ע אבל יש מקילין היינו הרמב"ן והראב"ד מקילין ובלא ראו ההריגה הרז"ה ודעימיה מקילין והרבה והאחרונים עשו יסוד מזה ויעוי' בח"מ ס"ק ק"ג ובב"ש ס"ק קנ"ד שכתבו להקל אם העד לא ראה ההריגה גם הרבה מהאחרונים כתבו דאף בשני עדים פסולים לא בעינן קברתיו והא דהביאו מהא דקאמר הגמ' והא מאה נשים כחד דמין לפי מ"ש למעלה בשיטת הרי"ף לא קאי כלל על חששא דבדדמי רק על נאמנות דע"א ובזה בודאי שני פסולים כחד הוא ואין מזה סתירה להוכיח דאף להחולקים על הרי"ף והמה כמעט כל הראשונים דבשני עדים ל"א בדדמי ואפ"ל דגם בשני פסולים ל"א בדדמי ואם כי לא נסמוך ע"ז למעשה כמ"ש הב"ש בסעי' נ' מ"מ יש לצרף גם זה. והנה בפ' ר' בצלאל אשכנזי ובת' מהר"מ לובלין הקילו בא"י מסל"ת דלא בעינן קברתיו וכמ"ש למעלה בשם המרדכי והגמרא והנה זה פשוט כמעט לכל הראשונים (חוץ דעת יחיד) שאף בלא קברתיו כבר יצאה מאיסור דאורייתא כיון שאם נשאת לא תצא וכמבואר ברמב"ם הל' נחלות וכבר כתב הנוב"י דכיון דלא נשאר רק איסור דרבנן נאמן א"י אף בלא מלאת עי' בסי' ל"א ובמ"ת סי' מ"ז וכן הוא בת' פמ"א ובת' ג"ש: והנה יש לפנינו מל"ת גמור מכתב הראשון שקבלה מהבי דואר כתוב על הנייר ששלחה לבעלה ובקאנווערט והאדרעס שלה ויעוי' בח"ס בכמה תשובות שאין לך קיום גדול מזה אם נשלח על ב"ד תשובה לשואליו ובפרט על פיסת נייר שלה ובקאנווערט שלוח מאתה באדרעס שלה (ועוד נדבר מזה) ולפמ"ש בשם הנוב"י דכיון דיצאה מאיסור דאורייתא נאמן אף א"י באינו מל"ת וכבר קדמוהו בזה בת' מבי"ט ח"ב ובת' אלשיך סי' קי"א יש לנו לסמוך על המכתב שהשיג ה' אברהם מענדל תשובה על מכתבו מפקיד הממשלה שידיעתם הוא אחרי שנגעו בו המשרתים והמובשים דהוי כמו קברתיו ויש בזה כדי להתירה אף בלא היתר ערכאות:
גם יש לצרף בזה לפמ"ש למעלה בשיטת תוס' ורש"י דהטעם דחיישינן לבדדמי משום שיראה לעמוד שם ומשו"ה הקילו בגמ' במלחמה קטנה שאינה יראה לעמוד שם וכן כתב בפשיטות גמורה הרשב"א בתולדות אדם ובח"ג סי' ל"ב וכן ראיתי הובא מת' מהרח"ש כיון ראינו יכול לברוח מהביצה א"צ לאמר קברתיו וכיון דבזמן הזה אינו יכול לברוח ממערכת המלחמה מחמת השומרים ומחייב ראשו למלך נאמן העד ישראל שמצא אותו הרוג בלא אמירת קברתיו גם יש לנו שני מכתבים מערכאות שנהרג בעלה וכבר הסכימו גדולי האחרונים לסמוך על ערכאות בלי פקפוק ומהם רא"ז מרגלית בס' ב"א והח"ס בכמה תשובות ובס' עמודי אור ובס' ב"א ומה שדקדק בת' רצ"ה מסוגית הגמ' שמעתי מקומנטריסין גיטין כ"ח ע"ב והא קיי"ל דכל א"י מל"ת כו' ולא קאמר מטעם ערכאות ולפלא דהרי פשוט שאין דין ערכאות רק במקום המשפט אבל לא בעת שהוא מדבר בשוק כך לו ערכי כמו א"י שאינו ערכי והארכתי בדין ערכאות בעסק עגונה אחת שלא במקומו אבל למותר האריכות בדבר שכבר נתפשט להלכה לסמוך על המכתבים הבאים מערכאות ובפרט בימים אלה אשר אם באנו לחוש לזה תתעגנה בנות ישראל חלילה: והנה במכתב הראשון אשר קבלה האשה הגם שלא היה כתוב שמו ושם אביו כתב הר"ן בתשובה אע"פ שאמרו בתוספתא אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו לא בא למעט אלא שאין סומכין על אומד הדעת אבל כל שמעיד על דבר ברור שאין לספק בודאי משיאין את אשתו אע"ג שלא הזכיר שמו ובמהרש"ק ות' אלשיך האיש אשר אתה מבקש קבור במקום פ' אין לך הזכרת שמו גדול מזה ועי' בתרה"ד סי' רל"ט א"כ בנ"ד שכתוב על אדרעס גיטל באראק בברעזניץ מחוז לוצקי פלך וואהלין בעל שלך נהרג בי"ז לחודש יאנוואר ובאשר לא היה ידוע מהאדרעס רק שם אשה גיטל באראק כתב א"י אם הוא בעלך או בנך אין לנו מל"ת גדול מזה:
עוד יש לנו פקפוק אחד שלא ידוע להאשה אם היה איש חתום על המכתב והנה הב"י הביא בשם ר' ירוחם הא דמצא שטר כתוב בעינן שיהיה חתום בחתימת שם אחד אבל ראיתי בקרבן עדה ירושלמי סוף יבמות שהשיג ע"ז וכ' דברי הרמב"ן והנ"י ולא נמצא לא מן הראשונים שמצריך חתימת העד ובאמת תלוי בגירסת הירושלמי שלפני רי"ו היה נמצא כתוב וחתום אבל בכל הראשונים וברמב"ם ושו"ע הגי' נמצא כתוב לפ"ז אין צריך חתימת העד וראיתי במה"צ שהסכים להקל בלי חתימת העד ובנ"ד אין אנו צריכין לכל זה כיון שהיה על זה חותם הממשלה וידוע שהחותם מונח ת"י פקיד שאין חשש זיוף אין לך חתום גדול מזה ובפרט שהוא מקוים ממש כמ"ש למעלה בשם החת"ס שהוא על קאנווערט ופיסת נייר ששלחה לבעלה ומל"ת גמור ובפרט שיש לי אריכות דברים שגם הרמב"ם שמצריך כ"י ישראל יודה בזה אבל איני רוצה לדון בזה אחרי שכבר הסכימו הפוסקים שגם בכתב א"י מל"ת נאמן וגם שהעיקר בזה מחמת דין ערכאות גם ראיתי בתשובה נדפסת שמלה "אוביט" ברוסי הוא נהרג ומת ממש:
בהא נחתינן ובהא סלקינן שהאשה הזאת כדאי להתירה בכ"א מהשלשה עדיות ובפרט בצירוף יחד גם העד לא ראה ההריגה שהרבה ראשונים ס"ל אינו צריך לאמר קברתיו חוץ מדעת יחיד בהגדת העד הראשון יצאה לכל הדעות מאיסור תורה אף בלא הגדת קברתיו ויש לסמוך על א"י אף בשאינו מל"ת והב"ש בשם המבי"ט ואלשיך ואחרונים הנוב"י והג"ס ובצירוף הטעם בזמן שא"י לברוח הוי כמו שאינו בהול לברוח שא"צ לאמר קברתיו והיסוד ע"פ רש"י ותוש' והרשב"א בתשובה בתו"א בח"ג כנ"ל וגם ע"פ המכתב הראשון שהוא מל"ת וכבר כתב המרדכי והאחרונים בתשובותיהם שא"י מל"ת נאמן בלא קברתיו גם ע"פ מכתב השני אפי' שהיה ע"פ שאלת ישראל נוכל לצרף דשני פסולים לא בעי קברתיו ובפרט עד ישראל ועד פסול אך בלא כל זה הלא יש לנו שני שטרות מערכאות אשר כבר הסכימו דנאמנים ומשיאין האשה וכיון דנאמנים כשנים והיינו אפי' בלא אמירת קברתיו דכיון דקיימא לן דדייקא בערכאות ועושים הכל באמונה ובנ"ד שהשיבו ע"פ שכתוב בערכאות בפנקסם שבל"ז מאין היו יודעים שמו וכנויו ושם עירו בודאי דייק ואינם אומרים בדדמי וכן מצאתי להגאון רי"א בספר נחל יצחק שהתיר בסי' י"ט ובסי' מ"ו ע"פ שני טעמים שכתבתי שמוכרח לעמוד וע"פ כתב ערכאות עיי"ש שקיצר ומכש"כ בנ"ד שיש עוד צירופים הרבה:
לזאת יוכל הרב מברעזניץ להתיר האשה גיטל בת ר' צבי אשת ר' יהושע באראק בב"ד של שלשה כדין הניתרות שלא ע"פ שני עדים כשרים:
בעה"ח יום ר' א' דר"ח תמוז שרי' לעלמא לפ"ק: אליהו הלוי בפ"ק פרוזנא. באשר האשה נחוצה וקשה עליה להתעכב גם הקיפוני טרדות קצרתי במקומות שהיה לי אריכות דברים חפצי שיצטרף עמי עוד איזה רב מפורסם גם היה ראוי לחקור העד אבל שעת חירום הוא וכדאים הגב"ע להתירה וצירפתי אלי גם את חתני הרב הגאון מוהר"ד פייגענבום ויוכל הרב מברעזניץ להושיב ב"ד ולהתירה:
סימן ט
ע"ד העגונה ריזל בת מיכל מלאמז פלך שעדליץ אשר זה יותר משמנה שנים שבעלה הענך שטרקמן הלך לעבודת הצבא בחדשים הראשונים היה שולח לה מכתבים גם שלח לה שני פאטאגראפיעס שלו שנצלם פעם אחת עם עוד שני א"ח ופ"א עם עוד ארבעה והוא החמשי ומחודש חשון תרע"ה נשכח זכרו ולא שמעה מאתו דבר וביום ד' שנה זו פ"ג נתקבל גב"ע מבד"צ דק' לאמז מאיש אחד ה' מרדכי ב"ר חיים שמואל איך שבשנת 1914 למספרם בחודש מרחשון ע"ה היה הפוזיציע אצל ראווא בפולין והיה יחד בבאטיליאן 3 No עם א"ח העניך שטרקמאן מלומז וביום אחר הפוזיציע שאל לא"ח אם ראו העברי שטרקמן אמרו א"ח א"י איך שהאיש שטרקמן נפצע בראשו ונשאו אותו לשפיטאל בראווא:
אח"כ נסעה האשה לראווא לחקור הדבר ובידה גב"ע מבד"צ דק' ראווא איך שר' אברהם הלוי לעווין והבתולה חי' בת רצ"ה גאלדבערג איך שבהיות מערכי המלחמה סביבות העיר ראווא ערכו בפה שני בתי חולים לפי שעה לחבוש הנפצעים והביאו אז לאחד מבתי החולים שני עברים נפצעים אחד היה מאסטראווצי והשני לא ידעו מי הוא ומאין הוא כי בעת שהובא כבר אשתקל מילוליה להיותו גוסס כי השיגו הרובים לפלח רקתו "עם האט אים געטראפין אקויל אין שלייף אריין" אבל זאת זוכרים היטב ומכירים אשר זה הנפצע הוא אותו בעצמו אשר בשני הפאטאגראפיעס שביד האשה הוא האמצעי ואם כי הרופאים אמרו אשר אין עוד שום תקוה שישאר זה הנפצע בחיים אבל באשר ששני העדים שמשו אז בבה"ח חובשים לנפצעים נעתר ראש הרופאים להעתיקו לבית החולים שמחוץ לעיר לזאת לא ידעו סופו רק ה' חיה ג"ב הוסיפה אשר כיום או כיומים אח"כ דרשה היטב מרופא הראשי אודות הנפצע הגוסס, באשר אל זה הרופא הראשי יובא כל קורות הנפצעים אשר שכבו במשמרתו ואמר זה הרופא הראשי חבל על דאבדן כבר יצאה נפשו ויקברוהו על שדה קטל מחוץ לעירנו זמן העובדא אינם יודעים רק שהיה בשנת תרע"ה בחודש חשון או כסלו ובמוש"ק הובא לבית החולים וביום השלישי הובילו אותו אל בית החולים הראשי כ"ז הגידו בתו"ע לפני בד"צ דק' ראווע ושני העדים (גם העגונה בעצמה) העידו כי זה האמצעי בשני הפאטאגראפיעס מכירים כי הוא צלם דמות תבנית האיש הענך שטרקמן כ"ז הוא תוקף גביע שביד העגונה ריזל הנ"ל:
בדבר הכרת שטרקמן ע"פ עדות ר' אברהם הלוי וה' חיה ג"ב חובשי בית החולים אשר בראווא ע"פ צלם דמותו בשני הפאטאגראפיעס אשר ביד האשה ששלח לה בעלה והחובשים כי לפי זכרונם דמות תבנית החולה שהובא לבית החולים מכירים בדמות תבנית הפאטאגראפיע של שטרקמן הנ"ל והנה הכרת איש על פאטאגראפיע הוא דבר שנתחדש בזמן האחרון לא שערוה הראשונים אמנם גאוני זמננו הסכימו לסמוך ע"ז בהתר אשה הגאון רי"א בספר עין יצחק והגאון נצי"ב בספרו משיב דבר ושניהם על עובדא אחת שפאטאגראפיע של אחד שנצלם בנויארק לאחר מותו נדמה להפאטאגראפיע שביד האשה בחייו גם הגאון רצ"ה א"ש בעובדא שלו שהפאטאג' של הפספ' שנמצא אצלו במותו היתה דומה להפאטאג' שביד האשה מחייו הנה בכל הנך עובדי היו דומות שתי הפאטאגראפיעס שהיו ידועות לאיש ההוא גם האשה הכירה דמות בעלה ובעובדא דידן העדים לפי זכרונם הכירו דמות החולה בהפאטא"ג כי הוא דומה לתבנית החולה שהיה אצלם בבה"ח ובדברינו יבואר החילוק שיש בזה גם גוף הדבר בהכרה ע"פ פאטא"ג הוא דבר חדש כאמור לזאת ראיתי לברר בקוצר האפשרי בט"ע של הכרת איש אם בעינן ט"ע גמור או סגי בט"ע כל דהוא:
והנה בשארי איסורים כבר דברו הפוסקים ביו"ד סי' ס"ג הש"ך כתב דבעי ט"ע גמור והכו"פ העיר עליו מדברי התוס' חולין צ"ו על הא דאמר רבא מריש הו"א סימני עדיפא מט"ע דאילו בסימנין מהדרינן אבידתא כ' התוס' תימא דהא לצורבא מרבנן מהדרינן בט"ע כו' וי"ל דהכא איירי בט"ע כל דהוא כו' ולפ"ז בתר דמסיק רבא ואמר בתר דשמעתינהו הני שמעתתא כו' אמינא ט"ע עדיפא כו' היינו ג"כ ט"ע כ"ד ובאמת דברי השיך יש להם יסוד ע"פ דברי הרשב"א חולין שם שכתב וז"ל ומיהו בעד שבא להעיד באיסורין בט"ע צריך לדקדק אם יש לו ט"ע יפה שפעמים העין משקר כו' כמו רשב"א אומר אם לא שבעתן העין כו' אלמא שאפי' צו"מ דדייק כו' ומכש"כ שארי ב"א שאינם מדקדקין כ"כ כו' וכ"כ הר"ן יעו"ש ויעוי' ביש"ש חולין שם שהעיר על דברי הרשב"א מדברי התוס' וכתב שמתחלה בעינן שבעתן העין ואח"כ סגי בט"ע כ"ד ודחוק:
ונ"ל בכונת דברי התוס' שלכאורא קשה להבין דהלא אח"כ אמר ר"י בריה דרב משרשיא תדע דאילו אמרי פלוני דהאי סימנא קטל נפשא מי קטלינן ליה ואילו אמרי אית לן ט"ע בהאי פלניא דקטל קטלינן ליה והלא לענין קטלא בודאי בעינן ט"ע גמור והלא לשיטת התוס' איירי רבא בט"ע כ"ד ומה זה מביא ר"י מט"ע גמור, לזאת י"ל כונת דבריהם דמסתברא להו דט"ע שאינו גמור נגד סימנים שאינם מובהקין דומה לט"ע גמור נגד סימנים מובהקים לזאת מתחילה קאמר רבא מריש הו"א סימנין היינו שאינם מובהקין, עדיפא מט"ע, היינו שאינו גמור דהרי מהדרינן אבידתא בסימנין היינו שאינם מובהקין ולא מהדרינן בט"ע שאינו גמור אף לצו"מ והשתא דשמעתינהו להני שמעתתא דלענין איסור מהני אף ט"ע שאינו גמור כמ"ש התוס' דאילו היה להם ט"ע גמור לא היו באים לשאול אמינא ט"ע עדיפא היינו ט"ע כ"ד והא דל"מ באבידה ט"ע שאינו גמור היינו בלא שבעתן העין היינו משום דהבעלים עצמן מתיאשין אף במקום דשכיח צו"מ כיון דלית להו ט"ע גמור וע"ז מייתי מהא דסומא מותר ע"פ ט"כ דקלא הוה ט"ע שאינו גמור דלא קטלינן עליו כמבואר בסנהדרין ס"ז ע"א כדי שיהיו רואין אותו ושומעין קולו כו' ויעוי' פירש"י שם:
וכבר הביאו מזה האחרונים ראיה דאין משיאין את האשה ע"פ ט"ע דקלא וקאמר רי"צ בריה דרב משרשיא תדע דאילו אמרי פלוני כו' פלוני דהאי סימנא בגויה היינו אף בסימנים מובהקים אילו אמרי אית לן ט"ע בגויה היינו ט"ע גמור קטלינן ליה וכמו שט"ע גמור עדיפי מסימנין מובהקין כן ט"ע שאינו גמור עדיף מסימנים שאינם מובהקין ונ"מ במקום שמהני ט"ע שאינו גמור דליכא יאוש בעלים כנ"ל. ולפ"ז לדעת התוס' מהני לענין איסור אף ט"ע שאינו גמור אבל לדעת הרשב"א והר"ן וכן הביאו בשם הרמב"ן וכן מורה לשון הרמב"ם ט"ע יפה ואין השגה על הש"ך וגם הת"ש כתב בסוף סי' ס"ג כהרשב"א (וי"ל גם להתוס' דלא כתבו רק דלא בעינן שבעתן העין כמ"ש לשיטתם דלפסק ט"ע גם בלא שבעתן העין דהוא ט"ע שאינו גמור מהני גם באבידה היכא דליכא יאוש בעלים אבל בשעת הכרה בעינן ודאי ט"ע יפה בהתבוננות ואין השגה לדברי השיך גם מדברי התוס' אבל היש"ש כתב ההיפוך כמ"ש למעלה ואכמ"ל):