הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין
שו"ת הליכות אליהו חו"מ · סימן לב
חידושים על ריש ב"ק:
(ב"ק ב' ע"ב) תוד"ה ומלתא אגב אורחא כו' וה"ר מנחם פי' שהיה מועד לכל וחזר בו מבהמה ונשאר מועד לאדם הוי מועד לבהמה אבל מועד לכל וחזר בו מאדם ל"ה מועד לאדם. וצ"ע מלקמן ל"ז ע"א רב זביד א"ל כו' מ"ד כיון דלא חזר בו מאדם כו' קמ"ל דחזרה דבהמה מיהא חזרה היא הרי דאף רב זביד דס"ל מועד לאדם הוי מועד לבהמה מ"מ לענין חזרה מודה ומכ"ש לר"פ, ובפשיטות י"ל דהתם איירי מסתמא דלא ראינו בו חזרה מאדם ובכה"ג מודה רב זביד דחזרה דבהמה הוי חזרה וה"ר מנחם איירי דנשאר מועד לאדם היינו שנוגח את האדם גם עכשיו בכה"ג גם לר"פ חזרה דבהמה לאו חזרה הוא אבל עדיין צ"ע דמאי קאמר התם חזרה דבהמה מיהא חזרה הוא דמשמע דלאדם נשאר מועד ואמאי הלא מסתמא כיון דחזר בו מכש"כ דל"ה מועד לאדם וצ"ע. וי"ל עפמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה דלר"מ דאמר עד שיהיו התינוקות ממשמשין בו לעולם ל"ה חוזר לתמותו עד שיהיו התינוקות כו' ושפיר כ' ה"ר מנחם דאם נשאר מועד לאדם חזרה דבהמה ל"ה חזרה ולא משכחת לה כלל דמועד לאדם לא יהיה נשאר מועד לבהמה והגמ' בדף ל"ז קאי אליבא דר"י דס"ל דחזרה שלש פעמים מהני משו"ה י"ל דחזרה דבהמה הוי חזרה אף דלא חזר בו מאדם:
ע"ב אבל במחוברת אימא כולה מועדת הלשון תמוה דמשמע דהיה ספק א"כ ממילא היו מחייבין מספיקא ויעוי' ברשב"א שהעיר בזה אבל תי' תמוה שכ' דספק איסורא לחומרא ואנן קיי"ל בכל דוכתא דגם בניזקין כל ספק פטור וכמדומה שהעיר בזה החת"ס. וי"ל דלענין עיקר החיוב דתם שאני דהא דתם פטור היינו משום דסתם שורים בחזקת שימור ואין עליו חיוב שמירה אבל אם היינו אומרים אימא מועד הוא מתחילה ולאו בחזקת שימור קאי והיה ספק איסורא לחומרא דבודאי אסור לאדם לגרום נזק בממון חבירו ויותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק וכיון דהיה עליו חיוב שמירה ממילא היה מחויב לשלם. וי"ל עוד דנ"מ לענין כופר דהא כופרא כפרה והוי ספק איסורא אבל צ"ע דא"כ היו עדים מעידים על נגיחה שניה ושלשית עדות שא"א יכול להזימה גם צ"ע לפמ"ש התוס' לקמן דאף אם היה דרכו להזיק ח"מ משלם מגופו א"כ הביאו לב"ד ויש לחלק גם צ"ע לענין תשלומי כופר אם חייב מספיקא:
(שם דף ד' ע"א) תוד"ה לאו אע"ג כו' עבד ואמה גופיה נילף בק"ו כו' כיון דידע רישא כו' מסתמא ידע סיפא כו' וי"ל כו' נמצא שכונתן גורם הפטור כו' ורב אשי פי' דאפילו באין כונתם להזיק איכא טעמא רבא יעו"ש ויעוי' במפרשים שנדחקו בכונתם. ונראה בפשיטות דבס"ד ס"ל דכונתו להזיק מיקרי אם כונתו לעשות מעשה ההיזק וא"כ אם יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו הוי כונתו להזיק וזה גורם הפטור שאין חייבין על נזק עבד ואמה אף אם הזיקו שלא במתכון נמצא דכונתו גורם הפטור ורב אשי פירש דאפילו באין כונתו להזיק איכא טעמא רבא דהלא העבד אם יקניטנו רבו לא תהיה כונתו להזיק להניזק או דבר הניזק רק להזיק לרבו ולמען לעשות נחת רוח לכעסו וליצרו והוי כמו שן דאף דמתכון לאכול מ"מ מיקרי שלא במתכון דאין כונתו להזיק רק להנאתו כן גבי עבד ואמה דאף באין מתכון להניזק מ"מ איכא טעמא רבא לפטור ומה שמתכון להזיק לרבו לא מיקרי מתכון להזיק כלל והוי דומיא דשן כנ"ל ודו"ק:
שם תוד"ה כראי אדם כו' ותנא דבי חזקיה דפוטר היינו ממון שהזיק בשעת חיוב מיתה כו' והיינו ממון אחר כמ"ש התוס' בדף כ"ו וצ"ע לר"י בנו של ריב"ב דס"ל כופר דמי מזיק ולא ממעטינן מעליו רק דמי מזיק מנ"ל דלא משלם דמי ניזק דלאו היינו ממון אחר ועי' בתוס' כתובות ל"ח שכתבו דתנא דפליג על תנא דבי חזקיה הוא ר"י בנו של ריב"ב וי"ל דלטעמיה אזיל אך עי' לקמן דף כ"ד דגם ר"א ס"ל כריב"ש ריב"ב דכופר דמי מזיק וצ"ל דמאן דס"ל דמי מזיק דריש הך דולא תקחו כופר כר"י ב"ש ריב"ב ועי' בתוס' כתובות שם ל"ז ע"ב ד"ה מתות קלות ס"ל דתליא זב"ז ולפ"ז צ"ל דגם ר"ת ב"ע דס"ל היוצא להרג נערך דס"ל ג"כ כופר דמי מזיק עיי"ש ל"ד ע"ב ועי' לקמן דף כ"ב לענין דמי עבד ובדף מ"ג ע"ב דאף דמים לא משלם ואפ"ל דכיון דהתשלומין להרב הוי כמו ממון אחר וצ"ע הך כללא דהתוס' לאו כללא הוא ואף אותו ממון פטור משום דק"ל ב"מ:
(שם ע"ב) רש"י ד"ה ומנסך וליכא למימר כשעירב לתוכו א"נ דהא יכול למוכרו חוץ מדמי יי"נ שבו וכבר ידוע מה שהקשו המפרשים וי"ל דיי"נ אינו אסור אלא במינו וידוע דר"ח ס"ל דמין במינו לא מיקרי אלא אם המבטל אפשר להיות כבטל או לבטל להיות כמבטל ויעוי' במנחות כ"ב ובבכורות כ"ג ויעוי' שתוס' שם ובחולין ק' שכתבו דנבילה אפשר להיות כמבטל אבל במשקין ל"ש זאת דלכי מסרחי פקע שם משקה מינה א"כ ביי"נ ל"ש מין במינו כיון דא"א להיות בטל כמבטל ולפ"ז היה ליי"נ להיות בטל ברוב דלענין טע"כ הלא אזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא:
(שם דף ו') תוד"ה תאמר כו' שור יוכיח וא"ת למ"ד שור לרגלו כו' אלא ברשות הניזק ושם אין לו רשות וי"ל כגון שהלך ברה"ר והתיז והזיק ברה"י עיי"ש ובאמת עדיין אינו מספיק דהלא אינו אלא ח"נ ועי' ברא"ש שכתב כגון ע"י עץ ארוך שדרסה ברה"ר ושבר ברה"י ומה שהתוס' מאנו בזה נ"ל דתוס' והרא"ש לשיטתם אזלי דלקמן דף י"ט גבי איבעיא דהתיז ברה"ר והזיק ברה"י כו' והאמרת עקירה אין כאן הנחה יש כאן א"ל הדרי בי ויש להסביר מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר ע"פ מ"ש התוס' לעיל י"ז ע"ב דיה זרק כלי כו' דבזורק אבן על כלי לא אזלינן בתר מעיקרא ובזורק כלי אזלינן בתר מעיקרא ועפ"ז ההסבר פשוט דבתחלה קס"ד דכיון דהוה תולדה דרגל אזלינן בתר תחילת הנזק שהיה ברה"ר ואח"כ מסיק דל"ד לרגל דהתם נעשה הנזק ברה"ר אבל הכא אף דהתיזה ברה"ר אבל כיון דההיזק נעשה ברה"י בתר בסוף אזלינן ומשו"ה חייב וא"כ דוקא התיזה ברה"ר והזיק ברה"י חייב כיון דבזה אזלינן בתר בסוף אבל בעץ ארוך דבעת הדריסה נעשה ההיזק הוי כמו בפר מעיקרא והוי כמו שההיזק נעשה ברה"ר והדין נותן שיהיה פטור בכה"ג אבל הרא"ש לטעמיה אזיל שהקשה בפ' כיצד על הך סברא דאמאי חייב בהתיזה כו' כיון דאמרינן לעיל בתר מעיקרא אזלינן הוי כמו הזיקה ברה"ר ותי' דגזה"כ דאזלינן במקום שנעשה ההיזק וכיון דהוה גזה"כ ה"ה בעץ ארוך פטור ומשו"ה כתב הרא"ש לאוקמי בעץ ארוך:
וראיתי בקצה"ח סי' ש"צ שהעיר על דברי הרא"ש אלו שבפ' כיצד שהמה נגד דברי התוס' דף י"ז ומה שהעיר שם על דברי התוס' שכ' דאם גם בזורק אבן אזלינן בתר מעיקרא לא משכחת צרורות כו' דדילמא הכי גמירי הלכתא כיון דלא נגמר ההיזק רק ע"י כחו אינו משלם אלא ח"נ יעוי"ש וא"כ לפ"ז גם בהפילה כלי למקום אחר ונשבר אינו משלם אלא ח"נ ולא יהיה ג"כ אלא צרורות והלא איפכא שמעינן לקמן דף י"ג ויעוי' ברש"י ותוס' לקמן שם ולעיל י"ג דאם בעל הבור פטור שור משלם הכל ול"ה כצרורות גם עי' לקמן דף מ"ה דאם הפיל הכותל על האדם הוה צרורות ובשור שדחף את האדם לבור משלם כופר יעוי' לקמן דף י"ג שם ועי' בדף י"ח ע"ב דגם בקרן איכא דין צרורות וע"כ צריך לחלק כסברת התוס' בין עושה מעשה בגוף הכלי ובין זורק ד"א:
ומה שהקשה הקצות ממסכסכת כל הבירה כיון דתכף שהדליקה במקום אחד סופו להשרף כולו אמאי חייב אח"כ במסכסכת כיון דבלא"ה עומד לשרוף נ"ל דלק"מ דבודאי איירי דאם לא סכסכה לא היה דולק כל הבירה או שהיה יכול להציל ויעוי' לקמן דף קט"ז ד"ה אדעתא דארי' כו' ל"ד להא דאמרי בא"מ המציל מן הארי כו' והלא בלא"ה ל"ד דהתם איירי שכבר היה ביד הארי וביד הגייס והכא היה עוד הארי מנגדו והוי כזורק חץ אע"כ דדעת התוס' דלענין הפקר אין נ"מ בין אם נעשה מעשה בגוף הדבר או לא רק אם יכול להציל וכן מוכח מהא דפריך הגמ' בדף קט"ו על הא דראה שהן משתברות כו' מהא דראה אנס בא כנגדו יעוי"ש ולכאורא הא התם נמי ל"ד משום דרק המזיק בא כנגדו והוי כזורק אבן (ובמק"א כתבתי לתרץ ע"פ הירושלמי ואכ"מ) אע"כ דלענין הפקר אין נ"מ רק אם יכול להציל ויעוי' בסי' רס"ד סעי' ה' בהג"ה דהמציל מן הדליקה הוי כהפקר ומדמה לשבר החבית אף שמשמע מסתימות הפוסקים דלא קיי"ל כהירושלמי דבדורס על חבית מלא שמן ושברו שיהיה על השמן דין צרורות מ"מ מדמים להדדי אע"כ דבמסכסכת איירי שהיה יכול להציל. ומ"ש הקצות ממרבה אש דפטור לדעתי לק"מ דכיון שבאש הראשין היה ג"כ נידון א"כ לא עביד מידי ול"ד לאם זרק הראשון חץ וזרק השני ג"כ חץ והחילוק פשוט דהכא ליכא אש שלו כלל ועי' דף י' ע"ב בתוס' ובזורק חץ הלא איכא חץ שלו ותליא אם הוה ההפקר כגון אם אינו יכול להציל, והא דלא מפטר גם בזורק כלי מטעם הפקר כבר האריכו בזה דבאמת אין ההוכחה מהא דהשני פטור רק מזה שהראשון חייב והדברים ארוכים ובמק"א כתבתי מזה. ועי' במהרמ"ש על התוס' דף י"ז שכתב ראי משום דהלכתא גמירי לה דלמא בזורק כלי נמי משום דהלכתא גמירי לה ותמוהים דבריו דהלא הכא בצרורות גמירי לן הלכתא אבל באדם הלא ל"ש צרורות באדם ואין לנו מעצמינו לחדש הלכתא וגם הלא באשו חייב נ"ש אף שכחו הוא וצע"ג. וראיתי בגליון קצה"ח של אמו"ר הרה"ג זצ"ל שנרשם בצדו עי' מהרמ"ש על התוס' שם וצ"ע ואולי כיון למ"ש:
(שם ו' ע"ב) רש"י ד"ה שור רעהו כו' ולהכי נקט שור הקדש ולא מוקי לה באכילת בהמתו שדה הקדש דאי שדה חרם לכהנים הוי וכהדיוט דמי. צ"ע דהא קידם שניתן לכהנים מועלין בו ול"ה כשדה הדיוט דהא הוו ממון שאין לו תובעין ויעוי' בערכין כ"ז אם נותנין לאנשי משמר:
שם ברש"י ושדה הקדש נמי כו' ואי קודם פדיה אין מעילה בקרקעות כו' לכאורא הלא בכל מזיק הקדש אין מעילה אך החילוק פשוט בין דבר שיש בו מעילה אך לא עשה באופן שיש בו מעילה אך בדבר שאין בו מעילה כלל י"ל דאין בו גזל הקדש ויעוי' בתוס' בכמה מקומות דאיסורא מיהא איכא משמע דאיכא איסור גזל, וגם צ"ע דהלא הבהמה כיון שתלשה הרי הוי תלוש וצ"ל דא"כ יהיה נוגע זה באיבעיא דפי פרה כחצר הניזק דמיא ויעוי' בתוס' לקמן דף כ"ג ע"ב והכא לא שייך חיוב אלקיחה דהא אין מועלין במחובר אך הלא אפשיטא דכחצר הניזק דמיא גם לפי שיטת רש"י הוי הפשיטות מכל אכילת פירות ומ"ש הקדש הלא הוה ג"כ לחיובי משום שן דהוי כתלוש בעת אכילה ובאדם אם אוכל מן המחובר וי"ל משום דבטלה דעתו אצל כ"א כמו דאמרינן במנחות ע' עיי"ש:
שם בתוד"ה שור רעהו כו' גמירי מאדם ובור דפטירי בהו פה"מ ואף לפי מה שנסתפק הפ"י לקמן נ"ג דבפה"מ לא פטור אלא מיתה אבל לא אם הוזק מ"מ כיון דאשכחן דצד הקדש קילא שוב יוכל למעט מקראי דקרן ואדם למעט הקדש לגמרי מניזקין, ובגוף סברת הפנ"י יש להעיר דפשטות הגמ' משמע דפה"מ נתמעט לגמרי, ולכאורא יש להביא ראיה דבנזקין חייב מהא דרצו התוס' דף י' ד"ה שהשור כו' לומר דגם אדם י"ל דנתמעט מוהמת יהיה לו כמו שכתבו בסוף דבריהם ולמאי דפירש לעיל דאצטריך לעבד הקנוי כו' משמע דלפ"ז י"ל דב"ח נתמעט באמת מוהמת יהיה לו והלא בלא"ה א"א לאמר כלל דיתמעט אדם מוהמת יהיה לו דא"כ לפטור נמי על נזקי אדם בבור כמו דפה"מ שנתמעטו מוהמת יהיה לו אם נאמר דנתמעטו לגמרי, ולפי הנ"ל י"ל דיסברו התוס' דפה"מ כיון דנתמעטו מוהמת יהיה לו למיתה שוב ילפינן מקרן ואדם והדרינן לדינא דמוקדשין דפטורי לגמרי א"נ דבבע"ח קרינן והמת יהיה לו גם בנזקין דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא ומטעם זה ילפינן שבח נבילה מוהמת יהיה לו אף אם רק הוזק ואף דדרשינן דף ג' ע"א מוהמת יהיה לו דאיירי בבור מיתה היינו דפשטות הלשון בבור שיש בו כדי להמית אבל בבור זה גם אם הוזק איירי ועיין בש"מ ומפרשים והא דלא נתמעט אדם מניזקין היינו די"ל דמש"ה לא איירי רק בשור משום דסתם בור י' ממית הנופל בו אבל בודאי גם אם נמעטו מוהמת יהיה לו לא איירי באדם רק במיתה ממש משא"כ בשור, אף דמצד הסברא יש לחלק מצד קרנא דתורא דמחמ"ז אם הופחתה בחייה הפחת למזיק משא"כ בנבילה וכיון שאינן דומין זל"ז לא נילף כלל אע"כ דגם זה קרי והמת יהיה לו וגם קטלה פלגא בכלל משא"כ אדם דל"ש לאמר כן שוב אף אם נמעטו מוהמת יהיה לו לא נמעט אלא מיתה גם י"ל דכיון דבבור איירי א"כ גם אם לא מת רק הוזק שוב ל"ש והמת יהיה לו דהא הויא נפילה קרינן ביה ולא לכלביך ולא נוכל לאמר מלתא דפסיקא והמת יהיה לו ובגוף ספקת הפנ"י נאריך בזה ואי"ה במק"א וכאן לא באתי רק להעיר:
וראיתי בקה"י פסחים ו' שהקשה על מ"ש התוס' דמזיק הקדש פטור מקרן מג"מ ערוכה פסחים כ"ו וכל היכא דמעל המסיק והתניא ואפר הקדש לעולם אסור כו' דילמא דלא הסיק אדם להנאתו יעוי"ש שכתב דרק פטור מקרבן מעילה וחומש אבל יצא לחולין וחייב מה"ת לשלם הקרן. ובאמת לא מכרעא כלל דקושית הגמ' היתה מהא דאמרינן לעולם אסור והיה ס"ד דהאי לעולם כולל כל האפר שבעולם ולא משכחת כלל אפר הקדש מותר ותירץ בשנפלה דליקה מאליה והאי מעולם אינו מסמן המין רק הזמן וממילא גם מזיק הוה כמו מאיליה והאיך תפול דליקה מאיליה אם לא ע"י איזה מקרה מיד האדם ואף אם נאמר דבא למעט אם נתחייב אדם וי"ל דאם בכה"ג דנתחייב איזה אדם א"כ כשישלם בעד העצים דאף להתוס' צריך לשלם מיהת מדרבנן כמו שכתבו בב"מ דף צ"ט יעוי"ש ממילא יצא האפר לחולין ושוב לא שייך האי לעולם דהלא ע"כ יצא לחולין כשישלם דבסתמא משמע דגם בעצים שעדיין לא נתקדשו בב"ש ועי' מנחות ק"א דהא דעצים אינם נפדין משום דלא שכיחי ולא שייך אחר שריפה:
ובזה י"ל מה שיש להתעורר על עיקר קושית הגמרא בעת ההסקה לא נפקי לחולין ע"י מעילה כמו כל דבר דאין להם פדיון אך דקושית הגמ' היתה בעת הבישול וא"כ ליתיה לקושית הקה"י דאם נתכון להזיק לא יצא לחולין בעת שהתחיל להבעיר והדברים פשוטים. ומה שהקשה ממטמא ומדמע ומנסך כבר נתעורר הריטב"א בחידושיו לגיטין וגם אנכי הארכתי במק"א ואכמ"ל והא דפריך משומרין י"ל דסד"א כיון דקבל עליו שמירה הוי כמו שכיר להקדש דמקבל עליו חיוב הקדש הלא בודאי חייב וקושית התוס' משטרות י"ל ופשוט לחלק ומשו"ה השמיענו דהקדש נתמעט מדין שמירה ול"ה כאילו קבל עליו ועי' בב"מ ק"ח דבש"ח חייב וא"ל דמיעטיה קרא הו"א גם בדלא אתיקר:
(דף ט') תוד"ה וטרף כו' וא"ת והא כ"א חייב לפרוע כו' וא"י ליטול חלק האחד כו' י"ל בפשיטות דלא היה חובו רק כנגד שדה שיעור ט' קבין דבודאי א"י לאמר שיטול חצי שדה אצל זה וחצי שדה אצל זה, ובזה היה מיושב ג"כ קושית התוס' בד"ה ורב אמר כו' וא"ת מ"מ יתן מעות כו' דשומא הדרינן כו' די"ל דבחצי שיעור שדה בודאי לא שייך סברא דשומא הדרא ויניח לו שיעור חצי שדה וגם אם אמרינן שומא הדרא אם אינו מחזיר לו אלא שיעור חצי הטירפא דמשמע מהתוס' דמהני דאל"ה לא הקשו כלום ג"כ צ"ע שלא הוזכר מזה בפוסקים ומסתימות הדברים מצד הסברא דלא שומא הדרא רק בכל הטירפא דהלא אינו אלא מצד ועשית הישר והטוב והוי כמו בע"מ אף דיש לחלק מ"מ לולי דברי התוס' היה נראה דל"א שומא הדרא רק אם נותן דמי כולו:
(דף י"ז ע"ב) רש"י ד"ה עגלה מושכת כו' דבזב אם הלכה קרון שהזב עליה ע"ג כלים טמאים משום מדרס כו' ואם התיז צרורות מתחת הקרון כו' וצ"ע דברי רש"י דלכאורא לפי המסקנא קמ"ל רבא דעגלה מושכת בקרון הוי נמי דאי הסיט הקרון הוי כמו הסיט הזב עצמו, וראיתי בש"מ שפירש כן, וי"ל דרש"י נאיד מזה הפירוש דהלא אם הקרון שבר כלים חייב מטעם קרון עצמו וא"צ לטעם דעגלה הוי כגופה ועי' לקמן גבי דליל דאם קשרו אדם חייב הקושר אף אם אינו בעל התרנגול עי' בתוד"ה וכי אתמר כו' וגם לרש"י לא פטור אלא באדיו אדויי לפיכך פי' רש"י דהרבותא היא בצרורות דקרון, ול"ה כמו כח כחו, ואכתי צ"ע האיך ידעינן זאת מזב דהתם לפי פירש"י הזב יושב על הקרון והכא רק מושכת הקרון ועי' בנ"י ופר"ח וצ"ע:
שיטת הרמב"ם בסוגית הגמ' אשו משום חציו הוא נגד כל המפרשים גם בשו"ע לא נתבאר דעתו לכל המפרשים לפי מאי דקיי"ל אשו משום חציו באדיו אדויי חייב על מקום הגחלת ח"נ מטעם שנוי ועל שאר הגדיש אם אין שנוי לצרורות חייב ח"נ ואם יש שנוי חייב רביע ובגמל שהיה טעון פשתן באינה מסכסכת חייב ח"נ על הבירה ובמסכסכת נ"ש ובעבד סמוך וגדי כפות חייב על הגדי אף במדליק בשלו וכן בטמון רק אם נפל גדר מאליו והיה לו לגודרו ולא גדר אז פטור על הטמון בד' דברים אינו חייב רק בלא כלו חציו ושיטת הרמב"ם חלוקה בהרבה דברים א) אדי' אדויי פי' בפ"ב היה מגרר את הגחלת ומחייב ח"נ על מקום הגחלת ח"נ ולא פירש דהוי מגופו ומשום שנוי ב) ועל שאר הגדיש פטור והא כמ"ש אליבא דר"ל ג) ובגמל טעון פשתן חייב נ"ש על כל הבירה בין שעמדה ובין שלא עמדה ולא כתב דדוקא במסכסכת ובגדי כפות כתב בפי"ד דוקא במדליק בשדה חבירו וכן בטמון ד) ולענין ד' דברים כתב שם אש שעברה והזיקה את האדם כו' חייב בנזקו ובשבתו וברפוי וצערו ובבשתו כאילו הזיקו בידו שאע"פ שאשו ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיקו בחציו ולא התנה כמו שהתנה בטמון ולכאורא כ"ז הוא נגד סוגית הגמ' ועי' במפרשים שהעירו בקצת דבריו ובמקצת לא העירו כלל והארכתי בזה ליישב סוגית הגמ' לדעתו: שיטת הרמב"ם בסוגיא דעביד אינש דינא לנפשיה כפי הנראה מדבריו רפ"ו מהל' חובל ומזיק הוא דאף דפסק עביד אינש כמו שמבואר בפי"ב מהל' סנהדרין עכ"ז כפה"נ לא ס"ל שרשות בידו להזיק בידים עיי"ש בהל' חו"מ שכתב בממלא כליו בחצר חבירו אף ברשות דאם שיבר דרך כניסתו ויציאתו היינו שלא במתכון פטור וכן בשור שעלה ע"ג שור דאף אם דחפו פטור בשלא יכול לשמטו היינו דוקא ברשותו ומשום דלא מתכון ושיטתו דבלא מתכון להזיק אינו חייב רק ברשות הניזק והוא מסוגית הגמ' דף מ"ח עי' בדברי הה"מ פ"א מהל' חו"מ ולפ"ז אף בממלא רה"ר דוקא אם שיבר דרך כניסתו ויציאתו פטור אבל אם שיבר בכונה חייב, ומיושב בזה קושית התוס' ד"ה משבר ויוצא ויש להאריך בזה בסוגית הגמרא ועי' בפר"ח דפי' דאין דרכן של ב"א להתבונן בדרכים הוא דוקא בקרן זוית או באפלה והיינו כר' יוחנן עיי"ש וקרנא דעצירי אף בקרן זוית חייב ועין ברמב"ם פי"ג מהל' נ"מ דבאפלה אף בקרנא דעצירי חייב המניח וצ"ל דבאפלה אין לו רשות להניח אבל צ"ע מנין לו זה: (דף כ"ח ע"ב) תוד"ה ונישוף באבן אבל נתקל באבן ונישוף בקרקע פטור כו' כדפטר לקמן נ"ג נתקל בבור ונפל לאחורי הבור כו' עיי"ש בפירש"י שכ' כהתוס' אבל באמת י"ל דשם אינו אלא מחמת גזה"כ ונפל שמה כו' י"ל דהתם גם מחמת קול הכריה נתקל בבור ועי' ברמב"ם פי"ב מהל' נ"מ ששיטה אחרת לו בהא דדף נ"ג ולקמן נאריך בזה ולשיטתו אין משם הוכחה כלל וכן משמע מדבריו פי"ג הל' י"ב והשופך את המים כו' נבלעו המים בארץ כו' והוחלק והוזק בקרקע ה"ז חייב משמע דאף אם הוזק בקרקע עולם חייב ועי' בה' ג' נתקל בקרקע ונחבט בתקלה זו עשה תל כו' ונחבט בתקלה זו ועי' בל"מ ריש פי"ג וי"ל משום דגבי מיתה אם הנחבט בקרקע עולם פטור כמו בבור דהוי סתם ועיי"ש והדברים ארוכים אבל העיקר נראה דהא דנקט הרמב"ם נתקל בקרקע ונישוף לישנא דגמ' אפי' נתקל בקרקע כמאן כר"נ וכן גבי תל משו"ה נקטה הרמב"ם, אבל באמת אם רק נתקל באבן או בתל בודאי חייב ועי' בר"ח ומשמע דגירסתו היתה ל"ש נתקל באבן ולא היה כתוב כמו בנוסחא דילן ונישוף באבן אלא אפי' נתקל בקרקע ונישוף באבן והיינו כנ"ל דאם נתקל באבן ודאי אפי' אם נישוף בקרקע חייב: (שם) תוד"ה והתניא כו' ואדם המזיק חייב ברוח שא"מ כו' ולשיטת הרמב"ם ניחא דס"ל דכ"ז דוקא ברשות הניזק אבל הכא ברה"ר איירי דאף אדם המזיק פטור בשא"מ כמ"ש פ"ו מהל' חו"מ יעו"ש וגם להרמב"ם הוי בשעת נפילה ממש אבל גם להתוס' י"ל כן כיון דנתקל לרבנן הוי כמו רוח שא"מ מדנקט הוחלק בשעת נפילה דלא היה לו לסלקה. קושית הגרע"א דילמא הא דקתני מתניתין תרתי משום דלקה בחרסית ס"ל דהוי בשעת נפילה ממש כמו אדם המזיק יעו"ש וי"ל דרוצה לאמר דהמתניתין כמו הברייתא, והברייתא ע"כ איירי לאחר נפילה דוקא לא בעת מעשה כמו דקתני ולא סילקה כו' ומשו"ה מיושב פרכת הגמ' בתרתי ברייתא נמי בתרתי דס"ל להקשות כן דע"כ דטעמא דאביי משום דמתניתין דומיא דברייתא ועי"ל דמים הוה מצי למנקט בשעת נפילה לענין כלים דלאחר נפילה אם אפקרינהו בודאי פטור בין לרב בין לשמואל וגם לא הוי זו אצ"ל זו דלא משני הכי בכ"מ ועי' בתוס' ריש יבמות ד"ה אלא גמלו כו' אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה כו' עיין לקמן ל"ב והא מתני' דממילא הוא וקתני חייב עיי"ש ומשמע דאם רבצה בהמה ברה"ר והוזק בה חייב ונ"ל לחלק בין רבצה ממילא ובין נתקלה ונפלה דעל פשיעת הבהמה בודאי פטור דהוי כמו ולא שור בור וכ"ז בדבר שאין דרכה:
רש"י ד"ה דאתקול בדרך יבשה כו' משמע דס"ל לרש"י דאם ליכא דרכא אחרינא ונתקל במים בודאי אנוס הוא ועי' בפר"ח דלא כתב כן:
(דף ל' ע"ב) קושית הגרע"א ואכלה מתוך הרחבה כו' לכאורא תימה על תמיהתו דהל' כשמואל דכסות וכל עבידי אינשי דמנחי ומתפחי וה"ה פירות והא דאמר ל"ש אלא פירות דפטור היינו משום שן בר"ה, וצ"ל דתמה לרב דלא ס"ל כשמואל אבל אינו תימה כיון דצריך להביא לאידך דרב הקשה מברייתא מפורשת, גם י"ל דמודה רב לשמואל דל"ש קנס בכה"ג, והא דקאמר לעיל פירות אפקורי היינו לפי האמת דכל היכא דליכא שבח לא קנסו איירי גם בהניח לזמן מרובה:
רמב"ם פי"ג מהל' נ"מ הל' י' יעו"ש ובראב"ד אבל שני אע"ג שלא הפקיר משאו ההיא שעתא מיהת בורו של ראשון הוא ופטור כו' וצ"ע דהלא מבואר לקמן מ"ח נכנס שורו לחצר חבירו ובעל החצר חייב בנזקי בור כו' דהו"ל למלויי כו' והכא ג"כ הלא היה לו לסלקו, ולכאורא דקדק הראב"ד ההיא שעתא כו' אבל לא אבין דהלא ע"כ איירי בהיה לו שהות לסלק דאל"כ גם הראשון פטור ועי' במ"מ שכ' בדעת הר"מ ג"כ דאיירי בהיה לו פנאי לסלק וצ"ע גם בשיטת הרמב"ם דאמאי פטור ויעוי' ברמב"ן במלחמות שנתעורר בזה וכתב ופטור על נזקי ממונו משום דאמר האי בור לאו אנא כריתיה לא באונס ולא ברצון אלא מחמת הראשון והוא הכורה כו' לאבנו כו' שהצניען ובא אחר והניח בר"ה (כו' ולא הבעלים אע"פ שהיה להם לסלקן זה הדין אינו נוהג בבור שיהיה זה חופר וזה מתחייב כו' ולכאורא צ"ע דבריו והוא נגד הגמ' דף נ"ח הנ"ל וצ"ע ולחלק בין אם חפר שור חבירו או חבירו בעצמו:
וזהו נגד דברי הטור סי' ת"י הובא ברמ"א שם סעיף ד' וכן אם חפר אחר כו' ואם לא כיסה כאילו חפר בעצמו עיי"ש ועי' בסי' תי"ג שכתב כלשון הרמב"ם ולא העיר כלום וצ"ע ולכאורא המה דברים סותרים דבסי' ת"י הוא נגד שיטת הרמב"ן שהביא ע"כ מוכרח לתי' הרמב"ן ועי' ברש"י ל"א ע"ב שכתב ג"כ כהרמב"ן וז"ל ואפי' לא אפקריה שורו הוי דאדיה שהרי אונס הוא וכונתו ג"כ כפה"נ לסברת הרמב"ן ונראה דעתו דאם גדר בפניה והוציאוה לסטים או אפי' פרצוה לסטים אינו חייב בנזקיה אפי' נודע לו ועי' בתוס' דף כ"ט ע"א ד"ה פליגי שכ' דאי היה לו פנאי חייב אפי' ברוח שא"מ כו' ואפי' נתנו אחרים שם כדאמרינן בפ' הפרה מ"ח כו' והיינו שלא כדברי הרמב"ן והוא כשיטת הטור וצ"ע להרמב"ן דדחוק לאמר לדידיה דבפורץ גדר לפני בהמת חברו או אפי' אם הוציאה שלעולם יהיה פטור בעל הבהמה אף אם יכול להחזירה ולנעול בפניה:
(דף ל"ב ע"א) טעמא דבעטה הא הוזקה ממילא פטור והא מתניתין דממילא כו' לכאורא כיון דקיי"ל כשמואל כל תקלה בור הוא אע"ג דלא אפקרינהו, וחמור ולא סילקה נמי בור הוא, א"כ הכא דרבצה ממילא הוי כמו שור בור וי"ל דהגמ' קאי לרב דבלא אפקירנהו הוי שור ולא בור, והיה מקום בזה ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם דהשמיטו האי אוקמתא דרמי כשלדא והיינו משום דלשמואל היה דהוזקה ממילא פטור משום דהוי שור בור, ויעוי' ברא"ש שכתב ליישב דברי הרי"ף דגם בהא לא קיי"ל כרשב"ל וגם הוזקה ממילא חייב, והרי גם הרא"ש פסק כשמואל דס"ל דזה שהוציאה לרה"ר או שפשע בשמירתה הוי רביצת הבהמה ברה"ר בפשיעתו כמו שהוא כורה הבור והא דמי כמו ששור כרה בור, ולהרמב"ם דפסק כל"ק דר"א לעיל סוף פ"ק דלרבוץ על כלים קטנים אורחה הוא ומשמע דגם ברה"ר לפטור מטעם אורחה מסתבר טפי לאמר דהוי בפשיעת שמירתו כמו כורה בור אבל מסתימת הגמ' לעיל ד"ה צ"ל דבר"ה לכו"ע לאו אורחה לרבוץ מ"מ י"ל דמיקרי פשיעה וצ"ע ועי' ברש"י מ"ח ע"א ד"ה ונטפו שם ומודה איסי בע"ש בה"ש מפני שרץ ברשות כו', והיינו רשות מצוה ולכאורא זהו כר"י שפוטר בדף ס"ב בנר חנוכה מפני שהוא ברשות מצוה, אבל הפוסקים פסקו בע"ש פטור, ובנתחייב כת"ק דר"י וצ"ל דמשו"ה דייק הרמב"ם פי"ד מהל' נ"מ הלכה י"ג מפני שהיה לו למישב ולשמור אבל כאן דאינו שייך סברא זו פטור מפני שהוא רשות מצוה:
(שם ע"ב) תוד"ה חייב בד' דברים כו' וקשה לריב"א דהיה לו להתחייב גלות מידי דהוה מסרהב לצאת כו' ולולי דברי הריב א היה נראה דכיון שלא ברשות אף דל"ה אונס פטור וכמ"ש התוס' בעצמם בד"ה מאן דמתני' כו (וכדי שלא יהיו סותרין דבריהם י"ל דלא כתבו שם אלא לס"ד דגמ' דלעיל אבל לפי המסקנא אינו מצד גזה"כ הא דבעינן דומה ליער רק דאם אינו דומה ליער הוה לפעמים אונס או קרוב למזיד וראיתי במהרש"א שכ' בשם היש"ש כן וצ"ע בגוף הספר] והא דמחלק הגמ' בשוליא דנפחי י"ל כמו דאמרינן בפסחים סוף כ שעה כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא ועי' בח"א שם ועי' במג"א סוף סי' ק"ע שכ' הדברים כפשטן א"כ כיון דאמרינן שמה שאומר לו צא עדיין הוא דומה ליער ובמה שכתב דהגמ' קאי הכא לס"ד י"ל דלפי המסקנא ליכא למימר הך שיטה שבגמ' דהלא לל"ק קשה טובא כיון דהא דפטור ברשות משום שהוא קרוב למזיד מאי אפילו שייך כאן וע"כ צ"ל דלא ק"מ הברייתא דהלא במכות איתא במשנה מן העץ המתבקע ר' אומר גולה וחכ"א אינו גולה א"כ הא דנתזה ניצוצות אמאי חייב גלות לרבנן הלא הוה כמו עץ המתבקע דפטור לרבנן וא"ש הברייתא כפשטה והא דנתזה צרורות ע"כ צ"ל דנתזה מידו ולא מחמת הביקוע ובזה מיושב מה שהשמיט הרמב"ם החילוק בין שוליא דנפחי אך צ"ע להרמב"ם לשיטתו שמפרש מן העץ המתבקע דלא קאי על נתזה קיסם כפירוש רש"י רק על הברזל קאי ולפ"ז יש לאמר דנתזה קיסם חייב וצ"ע:
(דף ל"ב ע"ב) אמר ר"י שבח נבילה כו' ומ"ס פלגא כו' שור שוה כ"ה והנבילה יפה שלשים שקיל נמי מזיק כו' אין הבעלים נוטלין כו' ברמב"ם פ"ז מהל' נ"מ פסק כמ"ד פלגא והשמיט הא דאין הבעלים נוטלין ועי' בל"מ עי' לעיל ע"א והשביחה ועמד על ארבעה שאלמלא לא הזיקו היה עומד על שמנה משלם כשעת הנזק ומשמע דאין לו למזיק בשבח כלום אפי' למ"ד פלגא למזיק כיון דאילו לא הזיקו היה השבח יותר וכן הוא ברמב"ם שם, ולפ"ז לק"מ דהלא שוה חצי השבח יותר על חצי הנזק, גם אם היה חי פשוט שלא היה דמיו פחותין מנבילה ושייך שאלמלא כו' בודאי אין להמזיק בזה כלום, וזה פשוט מאד ולק"מ קושית הל"מ ועי' בסמ"ע סי' ת"ג שהקשה זאת על הטור ורמ"א שהביאו ותי' לחלק בין שבח ליוקר והרש"ל והט"ז מחלקים בין חי למת, אבל באמת י"ל דכ"ז צ"ל להטור שהביאו להלכה, אבל הכ"מ י"ל דלק"מ דלא איצטריך הכא לר"י רק לאפוקי שאין הכונה ואת המת יחצן שלא הקנה התורה את גוף הנבילה למזיק אבל כיון דקיי"ל דפחת לניזק ואין למזיק קנין בגוף הנבילה ולא אתא התורה רק לאמר שהולכין להקל למזיק אם ההיזק פחות בשעת ההיזק משלם כשעת הנזק, ואם בשעת התשלומין הוי ההיזק פחות משלם כשעת התשלומין ממילא שאם היה חי היה משביח יותר בודאי אין למזיק בזה כלום רק הרבותא שאין חייב לשלם כשעת העמדה בדין רק כשעת הנזק והיינו כל"ב דרש"י וכ"ה ברמב"ם עי' בל"מ: (דף ל"ו ע"ב) כגון שתפסו ניזק עי' ברמב"ם פ"ט שכ' ואם תפס ש"ש ואף שפסק כר"ע והוא דלא כהתוס' אך צ"ע דא"כ כשהוא ברשות המזיק אמאי אינו חייב המזיק הכל ויהיה דינו כש"ש אבל באמת צ"ל כיון דאיירי דלא עמד בדין עדיין אין דינו כש"ש ולפ"ז י"ל דאין ראיה על שותפין להרמב"ם אם לא התנו ביניהם שיהיה דינו כש"ש על חלק חבירו והכא שאני מחמת שתפס:
(דף מ' ע"א) שור של ב' שותפין כיצד משלמין כופר עיין בתוספות לענין שני שורים שהמיתו וצריך עיון לפי מה שפסק הר"מ דאף אם אין השור בסקילה הבעלים משלמין כופר האיך הדין לענין שני שורים שהמיתו והספק הוא בין אם השני שורים הם של איש אחד או של שני בני אדם ועי' בשבת צ"ג דבזה א"י וזה א"י בודאי האי עביד כל המלאכה והאי עביד כולה ומחמ"ז שיעור אחד לכולן וגם הכא הוי כאילו כ"א הרג כולו ואפ"ל דהאי גם בעליו יומת לא עדיף מאילו הרג הוא עצמו דליכא מיתה בכה"ג א"כ גם הכא כיון דשורו לא הרג כל הנפש ליכא כופר ועי' לעיל דף כ"ו בא שור וקיבל בקרניו ועי' בפיר"ח וברשב"א ולכאורא לפירושם אתיא כס"ד דלרבנן דפליגי על רי"ש בכופר וס"ל ממונא אך לפ"ז צ"ע הלא אין לו דמים, ומ"ש מזורק כלי ובא אחר ושברו במקל, וצ"ל דלמאן דס"ל דמי ניזק הוי כמו שלא במתכון מ"מ משלם כופר, אבל צ"ע לחלק בין למאן דס"ל דמי מזיק, כיון דאף למ"ד דמי ניזק הוי מטעם כפרה, ובאדם עצמו שהרג כה"ג פטור ולא יהיה חמור מעשה שורו ממעשה עצמו, אבל הכא בשני שורים של אדם אחד צ"ע וי"ל לסברת ר"ח כיון דמ"מ דבד"ש בודאי חייב גם על מעשה עצמו ממילא גם על מעשה שורו י"ל דחייב כופר וממילא גם בשני שורים של אדם אחד ואפי' בשל שנים י"ל דחייב כופר שא"כ בשור של שני שותפין י"ל דע"כ לא מיבעיא לו רק למ"ד היכי דאינו חייב השור מיתה פטורים הבעלים מכופר אבל כיון דקיי"ל דאף שאין השור בסקילה בעלים משלמין כופר וממילא גם בשני שורים חייבין כופר ומכש"כ בשור של שני שותפין, דכ"א משלם כופר, ומשו"ה פסק הרמב"ם בסתמא דחייב כ"א כופר ולא מטעם ספיקא:
אכן מהא דהשמיט הרמב"ם בדינא דלעיל בא שור וקבלו כו' מוכח דס"ל כפירש"י אבל בהא אפשר דס"ל ג"כ דבכופר לא כתוב כל נפש וגם בשני שורים משלם כופר וכש"כ בשור של שני שותפין ועי' ברמב"ם פ"ד מהלכות רוצח הלכה ו' שמשמע מלשונו שדייק שהכוהו י' ב"א פטורין ממיתת ב"ד, אבל מיתה בי"ש חייבין, ובזה אפשר לקיים דבריו:
ובישוב פיר"ח נראה עפמ"ש הגמ' י"ד ע"ב בעי רבא בתר מעיקרא כו' או בתר בסיף מפשיט ליה מדרבה עי' במפרשים שהאריכו בזה ולהמפרשים דהוכחת הגמ' מפטור השני י"ל דס"ל דאם אין הראשון חייב עד שישבר היה להשני להיות חייב אע"פ שסופו להשבר ולפי"ז אף לרבה אין הפטור לשני רק מחמת חיוב הראשון וא"כ בזורק חייב מראש הגג דהראשון בודאי פטור ממיתה ומחיוב ממון אף לרבנן ממילא למאן דס"ל כופרא ממונא יש לחייב השור בבא וקבלו בקרניו אף דאין בו שיווי ממון משום דסופו למיתה מ"מ יש להתעקש בזה ולאמר דכיון דלרבה בתר מעיקרא אזלינן אף דהכא פטור הראשון אינו אלא מצד גזה"כ. עי"ל לקיים פיר"ח אף למסקנת הגמרא דריב"ב ורבנן סברי דכופרא כפרה אך לרמב"ם דסבר פדיון נפשו של מזיק הפי' חיוב מיתה שלו ממילא אינו חייב רק אם הוא הרג חייב מיתה כר"י אבל לרבנן דסברי פדיון נפשו של ניזק י"ל אף דבאמת הוא משום כפרה אם לא היה עליו רק חיוב בי"ש חייב בכופר וממילא אם שני שורים הרגו יש לקיים הדברים דחייבים שניהם בכופר כיון דיש חיוב בי"ש כנ"ל, ויש ללבן הדברים באריכות:
שם אפטרופסים אינם משלמין כופר לכאורא צ"ע כיון דשומרין משלמין כופר, למה יגרעו אפטרופסין ויש להעיר דהמקבל מקטן אין לו דין שומר והארכתי בזה:
יש להסתפק בשומר תם אם יועיל הודאתו של השומר כיון דאינו משתלם רק מגופו של שור דאינו שייך רק להבעלים ויש לומר דתליא במחלוקת ר"י ור' עקיבא דלר"ע לא תועיל הודאתו והיה מיושב בזה מה דהשמיט הרמב"ם בהכיר בו שהוא נגחן תי' הגמ' על הא דמודינא ומפטרינא, ועי' במפרשים שכתבו דמתירו ג"כ בהא דקדים ב"ד ותפסיה דתו ל"מ הודאתו אבל לפי הנ"ל י"ל דבכה"ג ר"ע מודה לר"י והדברים ארוכים,: