הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין
שו"ת הליכות אליהו חו"מ · סימן לא
מדי עבר דרך פה חכם אחד העיר להקשות על התוס' ב"ק י"ז ע"ב שכ' לחלק בין זורק כלי דבתר מעיקרא אזלינן ובין זורק חץ על הכלי דחייב המשבר דלא אזלינן בתר מעיקרא כה"ג, והקשה מב"ק קט"ו ע"ב מאי מקשה הגמ' על הא דראה משוברות אם אמר הרי הן מעשר ל"א כלום, מ"ש דראה גייס בא כנגדו אם אמר הרי מעשר מחולל על מעות אלו דבריו קיימין, הרי ראה משתברות משמע דהוא כמתני' היינו שנשתברה החבית והיין עומד להשפך והוא דומה לזורק כלי ובגייס בא כנגדו הוי כזורק חץ על הכלי: והשבתי לו חדא דהרי הן משתברות משמע בכל גווני אך דאכתי הא מצי הגמ' לשנויי דאיירי דכבר התחיל הכלי להתבקע, אבל הראיתי לו דברי הירושלמי פ' כיצד ר' ירמיה בעי דרסה על כלי מלא שמן ונשבר הכלי ונשפך השמן על כלי משלמת נ"ש ועל השמן חצי נזק, הרי מפורש לשיטת הירושלמי דהשמן מקרי צרורות וא"כ לשיטת התוס' דדייקי דאם זורק אבן על הכלי בתר מעיקרא אזלינן האיך משכחת לה צרורות דמשלמת ח"נ, וא"כ גם גבי שמן אם הוי צרורות אף דהכלי משתבר לגבי השמן הוי כזורק אבן על הכלי ושפיר פריך הגמרא מראה גייס בא כנגדו דהיינו הך אך אכתי צ"ע בסוגית הגמרא דידן גם הפוסקים סתמו ולא הביאו הך דינא דהירושלמי לחייב על השמן מחמת צרורות:
לזאת נראה לי בכוונת התוס' דלכאורא קשה מ"ש מכך דאמרינן ב"מ כ"ד המציל מן הארי ומן הדוב ומן הברדלס הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהם הרי דסתם אף דלא הוי רק כמו זרק חץ על הכלי עכ"ז הוי הפקר ואם קדם זכה האיך נוכל לחייב המשבר, וא"ל דהתם איירי דכבר הוא בידי הארי והרוב דאם נאמר כן לק"מ קושית התוס' ב"ק קט"ז על הא דאמרינן אדעתא דארי אפקריה אדעתא דכו"ע לא אפקריה מ"ש מהא דהמציל מן הארי ותי' התוס' דהכא היה הארי רגיל לשמור ולא הוי ברי היזיקא הלא בפשיטות לק"מ דהכא עדיין לא היה ביד הארי, אע"כ דלא נחתי התוס' לחלק כנ"ל ואף אם לא באו ליד הארי כל הקודם זכה אם הארי עומד הכן לטרוף טרף, וא"כ קשה ג"כ גבי זרק חץ על הכלי אמאי לא אמרינן דסתמו אפקורי מפקר ליה ואף דהוה יאוש שלא מדעת עכ"ז הא קיי"ל היכא דאבודה ממנו ומכל אדם הוה יאוש אף של"מ כדמבואר בב"מ כ"ב עיי"ש:
והיה אפשר לאמר דהתוס' איירי היכא דיכול להציל אף אחרי שזרק החץ ואף באינו יכול להציל רק ע"י הדחק, ובכה"ג לא הוה יאוש, אבל עדיין אינו מיושב: מדלא חילקו התוס' ועוד אכתי צ"ע אמאי יתחייב הזורק חץ על כלי כיון דבהא ודאי לא אזלינן בתר מעיקרא לסברת התוס' ובשעה שזרק הלא נתייאש בעל הכלי והוה הפקר ואח"כ שנשתבר אמאי חייב הלא של הפקר נשתבר, ואף דחייב על שעה ראשונה מדלא חילקו התוס' לאמר דהיכא דא"י להציל יהיה חייב הזורק חץ, גם לפי ראות התוס' מצרורות ג"כ משמע דאף היכא דא"י להציל לא אזלינן בתר מעיקרא כמו בצרורות דא"י חייב כ"א חצי נזק אף בגוונא דא"י להציל תיכף בשעה שיצא הצרור מתחת רגלי הבהמה, ועי' ב"ק י"ח גבי ברוח שבכנפיהם וגבי תרנגולים שחטטו בחבל הדלי, ובירושלמי פ' כצד הרגל:
ונ"ל לאמר דלא שייך יאוש רק היכא דאין לפנינו מי שיתחייב לשלם הדמים אבל היכא דהמזיק לפנינו והוא יתחייב לשלם המעות עבור החפץ אינו שייך לאמר דמתייאש כמו הכא שהזורק חץ לפנינו ואם יהיה נשבר יתחייב הזורק לשלם תמורתו לא מיקרי יאוש, ועפ"ז מיושב נמי מה שלכאורה קשה גבי מנסך יינו של חבירו שכ' התוס' בגיטין דף נ"ג בתירוצם האחרון בתוד"ה מנסך שמשו"ה פטור לשמואל ול"א מדאגביה קניה כיון דעל שעת ניסוך לא נוכל לחייבו הוה כמו שנסכו אחר דיוכל לאמר לו הרי שלך לפניך (היינו למ"ד היזק ניכר לאו שמיה היזק ואף שכ' התוס' דעשו רבנן שיתחייב כמו בהיזק ניכר היינו שעשו בכל היזק שא"נ על עשיית ההיזק כמו בהיזק ניכר אבל לא עשו אותו שיהיה כמו היזק ניכר לענין הרי שלך לפניך כגון שנעשה ממילא כמו דמפורש בגמ' גיטין ובב"ק ואס"ד היזק שא"נ שמיה היזק אמאי אומר לו הרי שלך לפניך הרי דלמ"ד ה"נ לאו שמיה היזק אף דרבנן חייבו על המעשה בידים אבל לא על היזק דממילא וא"כ הכא דעל המעשה אשר בידים לא נוכל לחייבו מטעם קלב"מ, גם על ההגבהה דמתחילה לא נוכל לחייבו כמו שאם עשה אחר היה יכול לאמר לו הש"ל וזה פשוט רק באשר הרב הנ"ל נתקשה בזה כתבתי זאת להוציא מהמתעקשים):
והנה בב"ק דף ס"ו אמרינן איתיביה ר"י לרבה הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח כו' ואס"ד יאוש קנה כיון דמטא עידן איסורא ודאי מייאש ואמאי אומר לו הש"ל דמי מעליא בעי שלומי ליה א"ל כי קאמינא אנא זה מתייאש וזה רוצה לקנות האי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות, ולכאורה קשה ה"נ אמאי יכול לאמר לו הש"ל כיון דקודם נסוך ודאי מייאש ולאח"כ שלו קא מנסך, והכא אינו שייך זה אינו רוצה לקנות דהלא נימא ליה בניסוך אבל לפי הנ"ל י"ל דהכא אינו שייך יאוש כיון דהלה הגביה ורוצה לנסך ואם הלה מתייאש יתחייב זה לשלם אין כאן יאוש אבל בב"ק גבי הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח כבר נתחייב הגזלן באחריות מקודם הפסח מתייאש הנגזל מהחמץ ותשלומין לא נתחייב הגזלן אף למ"ד יאוש קנה מחמת המעשה שקודם זמן איסורא רק על הגזילה שמכבר משו"ה הוה יאוש מעליא: אך בלא"ה י"ל הכא בגיטין דשמואל יסבור יאוש ל"ק, ואדרבה י"ל דבזה יפלגו רב ושמואל דרב לטעמיה דס"ל ב"ק ס"ז יאוש קנה וא"כ שפיר י"ל מדאגבה קניה אבל לשמואל יסבור יאוש ל"ק אך דעדיין יש להקשות מאי מקשה הגמ' חולין מ"א אס"ד א"א דשא"ש מהמטמא ומדמע ומנסך כו' הלא אף אם נאמר יאוש ל"ק עכ"ז יצאה מרשות הלה והוה הפקר ול"ש א"א דשא"ש אבל י"ל ע"פ מ"ש לחלק בין יאוש להפקר דביאוש קודם שיזכה אחר לא יצאה מרשותו ול"ה הפקר וגבי הפקר יצאה מרשותו קודם שיזכה בה אחר ושפיר פריך הגמ' למ"ד יאוש ל"ק גם י"ל דהכא למ"ד יאוש ל"ק הוה כמו יאוש דבאיסורא אתא לידיה דלא יצאה מרשות הנגזל כלל:
ומרוחנא בזה ליישב קושית התוס' על רש"י חולין מ"ד ע"א תוד"ה היתה רבוצה דפירש"י דוקא רבוצה לאפוקי אם היתה עומדת ורבצה דכשהגביה ורבצה נעשית שלו ואין נראה לר"י דכי הגביה נמי לא חשוב שלו אם אא"א דשא"ש ולקמן נמי דאמר ר"נ אא"א דשא"ש ופריך ממנסך ומאי קושיא הלא מכי אגביה קנו כדאמרינן בהנזקין אלא ודאי בהא לא חשוב שלו ולא קנו אלא להתחייב באונסין וכבר דברו רבים בזה. ולפי הנ"ל י"ל דלא מקשי אלא לר"י דס"ל ב"ק ס"ח יאוש ל"ק אבל לר"ה דהוא תלמידיה דרב וס"ל יאוש קונה וא"כ אם היתה עומדת והגביה ורבצה ואח"כ נתייאש הויא שלו כנ"ל אך באמת כ"ז אינו דאם (אין אדם אוסר דשא"ש א"כ לא נתייאש כלל קודם זמן איסורא כיון דלא יאסר כלל אם לא נתייאש:
אך יש ליישב קושית התוס' באופן אחר ע"פ מה שאמרתי ליישב הקושיא שמקשים בב"ק ע"א ע"ב מאי מקשה הגמ' על זה מכי שחיט בה פורתא אסרה, דלמא ס' ר"מ כמ"ד אא"א דשא"ש ולא נאסר כלל, ומה שתי' כיון דע"כ רבנן סברי א"א דשא"ש דאל"כ אמאי פטרי משום שחיטה שאינה ראויה כיון דלא נאסר כלל דעדיין אינו מעלה תרופה לשיטת הרא"ה בר"ן חולין דאף אי אין אדם אוסר דשא"ש עכ"ז באכילה מיתסר עיי"ש א"כ שפיר הוה לרבנן שחיטה שאינה ראויה גם י"ל דציוה לו הגנב לשחוט לע"ז ואף דהוא של הבעלים עכ"ז אחר ששחט בו הוה שינוי וקנה אבל על ר"מ שפיר ניחא ול"ק קושית הגמ' מכי שחיט בה פורתא דכ"ז שלא שחט כ"א פורתא ולא הוה שינוי אכתי לא נאסר וגם אין לאמר דמוכח דס"ל לר"מ אין אדם אוסר דשא"ש מהמסכך גפנו דר"י ור"ש אומרים א"א אוסר דשא"ש ועי' בתוס' יבמות פ"ג ע"ב תוד"ה א"א אדשא"ש שכ' דר"י ור"ש סברי דאין אדם אוסר דשא"ש היכא דתלוי במחשבה כמו המסכך וכגון משתחוה, וא"כ משמע דר"מ דפליג על ר"ש ס"ל דאדם אוסר דשא"ש ושפיר מקשה הגמ' מכי שחט פורתא אסרה ואידך כו':
אבל עיין בירושלמי פ"ז דכלאים דמפרש טעמא דת"ק דהיינו ר"מ משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ת"ל כלאים מ"מ ועיין בר"ש כלאים שם דמפרש דהיינו טעמא דר"מ ולא מטעם דאדם אוסר דשא"ש אבל לכאורא לא משמע כן בירושלמי גופיה דאח"כ קאמר שם בירושלמי גופיה הנעבד אית תנאי תני בין שלו בין של אחרים אסור ואית תנאי תני שלו אסור של אחרים מותר הוון בעי מימר מאן דתני בין שלו בין של אחרים ר"מ מאן דתני של אחרים מותר ר"ש ר"י בשם ר' לא דברי הכל הוא כמה דתימר תמן דבר שיש בו רוח חיים נאסר לגבוה ודכותה דבר שא"ש לגבוה נאסר עכ"פ מוכח בהדיא מסקנת הירושלמי דר"מ ס"ל אדם אוסר ולא כהר"ש בכונת הירושלמי ועיין בפ"מ דפירש שכונת הירושלמי ולא של אחרים היינו של גוי, ועיין בש"מ ב"ק דפי' ג"כ כונת הירושלמי כהפני משה:
אך מהרמב"ם משמע דס"ל כהר"ש שהרי הר"מ ז"ל פסק בכמה דוכתי דאדם אוסר דשא"ש, ועכ"ז פסק בפ"ז מהל' כלאים כר"ש דאין אדם מקדש דשא"ש וע"כ ס"ל כהר"ש דכלאים שאני משום דכתיב כרמך ולא של כלאים וכן יש להוכיח מהא דאמרינן בכלאים שם דאינו אוסר כלאי הכרם בשביעית משום דאין אדם אוסר דשא"ש]:
ועפ"ז אמרתי לפרש דברי הירושלמי כלאים פ"ח ה"א בתר כל אילן קילוסין יכול אנא לפתור כר"ע כו' ועוד מן הדא דתנינן שביעית אית לך למימר שביעית דר"ע ועי' במפרשים וע"פ הנ"ל י"ל דקושית הירושלמי דאיך נוכל למפתר שביעית וכלאים אליבא דר"ע והלא ר"ע ס"ל דאינו אוסר כלאים בשביעית ועיין ברמב"ם פ"ה מהל' כלאים ובהה"מ שם אי ה"ה דאינו לוקה על שא"ש ובמק"א הארכתי בזה, ולשיטת התוס' צע"ג מאד לאמר משום דאינו יכול לאסור דשא"ש, הלא המקדיש פירות שביעית חלף הקדש ועיין בר"פ כל המנחות ובפסחים דף מ"ה וברמב"ם פ"ח מהל' מ"א, ואמאי אינו יכול לאסור גם צ"ע דהלא כתבו התוס' ביבמות לחלק בין כלאים לזורק חלב בקדירתו של חבירו דהכא תליא במחשבה וא"כ קשה גבי זורע כרמו בשביעית הוה ליה לומר דהזרעים אסורים כדאי' בפ"ד דכלאים דלענין לאסור הזרעים לא בעינן מחשבה אך י"ל דהכא לא אצטריך לענין הזרעים דבלא"ה אסורים משום שביעית אבל מ"מ קשה דמשום שביעית לפעמים מותר כמו משום אנסין בסנהדרין דף כ"ה ואף שפירש"י דדוקא בשביעית דרבנן לא משמע כן שיטת הרמב"ם דפסק בפ"א מהל' שו"י הט"ו דמשום אנסין מותר ובפ"ג מהל' הנ"ל משמע דס"ל שמיטה בזה"ז דאורייתא עיין בפ"ו ובמלמ"ל שם ובמק"א הארכתי בזה, גם משכח"ל דיהיו מותרים הזרעים בשביעית כמו שכ' הרמב"ם בפ"ג מהל' שו"י הל' ט"ו גבי זורע הנ"ל ובאופן דלא הוסיפו בשנה השמינית ועוד דהלא משום שביעית היה האיסור מדרבנן ומשום כלאים אסורים מדאורייתא כמ"ש הכ"מ ספ"ח מהל' כלאים דאף בזורע בצד הכרם אסורים הזרעים מדאורייתא ואפ"ל דאם נזרעו שלא במחשבה אינם אסורים רק משום מראית עין וא"כ בשביעית דמשום מחשבה לא מחסר מותר בכל גווני ואכתי צ"ע:
ואפשר דהיינו טעמא דהרמב"ם והר"ש דלא ס"ל הך טעמא דאין אדם אוסר דשא"ש רק משום טעמא דקרא וא"כ לא מוכח כלל דר"מ ס"ל אדם אוסר דשא"ש והדרא קושין לדוכתא מאי פריך הגמ' ב"ק מכי שחט פורתא לתסר דלמא ס' ר"מ אין אדם אוסר דשא"ש, ויש לאמר בכונת הקושיא דהנה הקשו המפרשים אמאי ניחא בכל טביחה מכי שחיט בה פורתא קניה משום שינוי מעשה אידך דמרה קטבח, ותו דלא מיקרי שינוי רק טביחה מעליא דמתירה ועי' בתוס' דף מ"א ד"ה איסורי הנאה וצ"ל דבעינן שינוי דנשתנה שמיה ובשחט בה פורתא לא נשתנה שמיה אבל בשוחט לעכו"ם נשתנה שחיה אף בשחיט בה פורתא דתקרובות עכו"ם מקרי אבל מכי שחיט בה פורתא לא הויא שינוי, וי"ל דכ"ז בשחיטה דעלמא, אבל בשוחט לע"ז מכי שחיט בה פורתא אסרה שפיר הוה שינוי וקניה בשינוי מעשה וא"כ ניחא קושית הגמ' עכו"ם מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך א"ה נינהו ולאו דמריה קטבח היינו דקניה בשינוי מעשה ואף למ"ד א"א אדשא"ש הכא אוסר דקנו בשינוי מעשה וא"ל דלא לקני ולא לאסור ולא להוי שינוי דמצינו בכה"ג דקניה כמו גבי הקדש דקנה מטעם שינוי רשות וכ' הרמב"ן אף דאם נאמר דלא קנה אין כאן שינוי עכ"ז קנה וכן הוא בתוס' ומ"ש התוס' דף ס"ז ד"ה הא לאו הכי כו' שאם אין יאוש אין שם הקדש חל עליו היינו משום דבשינוי השם גרידא בפי שינוי מעליא ובלא יאוש לא נשתנה שמו כלל דלא מתקרי כלל בהמה מקודשת דאכתי שם בעלים עליו, אבל בשינוי מעשה בודאי הוי כמו שינוי רשות דהקדש ובאים בבת אחת הקניה והאיסור ושפיר הוה קושית הגמ' אף למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש:
ובזה מיושב ג"כ קושית הראשונים על הנך גדולים דס"ל דאיסורי הנאה יש להם בעלים א"כ מאי פריך הגמ' אידך לאו דמריה קטבח ולפי הנ"ל מיושב שפיר דלא משום איסורי הנאה דהוי הפקר פריך רק משום דכיון ששחט בה פורתא אסרה והוי שינוי וקנה בשינוי (ומה שיש להעיר בזה דהיכא דנאסר בהנאה לא קנה כמו דאמרינן גבי יאוש זה מתחייב וזה אינו רוצה לקנות מיושב שפיר ע"פ מה שהארכתי לבאר דקנין השינוי לא הוה בעת השינוי וראיה משינוי דממילא והדברים ארוכים ואכמ"ל ובמק"א הארכתי בזה מסוגיות הש"ס) ועפ"ז ניחא ג"כ שיטת רש"י ואזדא לה קושית התוס' דשפיר פירש"י דדוקא נקט היתה רבוצה דאילו היתה עומדת וקנו בהגבהה לגוזלה ובגזלן הא קנה בשינוי וא"כ מכי שחיט בה פורתא בודאי קניה ונאסרה אפי' למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש ומשו"ה נקיט היתה רבוצה גרידא לא שייך קנין בשינוי ולדעתי הוא נכון: