הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין
שו"ת הליכות אליהו חו"מ · סימן כז
בענין קלב"מ. סנהדרין ע"ב מסתברא מילתיה דרב בששיבר עיין בתוס' שכ' דאפי' שיבר פטור אפי' לרבא ולכאורא הדבר תמוה ויעוי' במאור שכתב ג"כ כדברי התוס' אך הטעם שלו תמוה כמו שתמה הרמב"ן במלחמות יעוי"ש, וי"ל עפמ"ש במק"א להסתפק אם נתיאשו הבעלים מחפץ ובא אחר ושברו אם חייב או לא, א"כ הכא כיון דקיי"ל סתם גניבה יאוש בעלים הוא ומ"ע דוהשיב אין כאן כיון דא"א לחייבו על שעת גניבה דהא קים ליה בדרבה מיניה ומה שמחזיק אח"כ החפץ לא הוה גנב על החפץ כיון שלא גנבו מבית בעלים וגם מצד שמירה אין כאן כמ"ש במק"א ואף די"ל דל"מ יאוש שיהיה הגנב יכול לקנות דמ"מ באיסורא אתא לידיה מ"מ אם שיבר י"ל דפטור ובמק"א הארכתי בזה לבאר אם בחפץ מיואש המזיק חייב:
ועי"ל בכונת התוס' ע"פ מה דאפשר להסביר טעמא דרב דס"ל בדמים קנינהו די"ל דהגזלן קונה הגזילה רק דמ"ע דוהשיב את הגזילה מעכב עליו מלקנות והדברים ארוכים (והארכתי בזה במק"א) א"כ הכא דאין מ"ע דוהשיב את הגזילה משום דקלב"מ ממילא קנה הגזילה ופטור מלהשיב ובזה מדויק לישנא דרבא מסתברא מלתא דרב בששיבר והאלקים אמר רב אפי' איתא בעיניה דלכאורא אינו מדויק דאם בשיבר קא מסתברא מלתא דרב הלא בלא"ה פטור בשיבר ועי' בתוס' אבל לפי הנ"ל יש לאמר דהיינו מסתברא מלתא דרב דאף דל"ק החפץ מ"מ נפיק מרשותא דבעלים לענין זה דאם שיברו פטור דבלא מלתא דרב י"ל כיון דלא נתחייב באחריות א"כ ל"ה קנין כלל ואינו דומה לגזל ולא נתייאשו הבעלים הוי כמו שאינו ברשותו אבל הכא דלא קנהו להתחייב באונסין לא יצא מרשות הבעלים ע"ז קאמר דבזה מסתבר מלתא דרב דאם שיבר פטור דאף דקלב"מ מ"מ קנה הגזילה להוציא מרשות הבעלים:
ובזה מדוייק מה שאמרו שם דהא קניה מדחייב באונסין והגמ' דוחה מדי דהוה אשואל וי"ל דהיינו דהגזלן קונה החפץ לענין זה דאם נשתמש בו פטור מלשלם כמו דמבואר ב"ק צ"ז פלוגתת רב ושמואל גבי ספינה רצה שכרה נוטל כו' ולא פליגי הא דנחת אדעתיה דאגרא הא דנחית אדעתא דגזלנותא ויעוי' ברש"י ותוס' דהיינו משום דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אבל בקרקע דאינה נגזלת משלם שכרה, ומשו"ה גזלן חייב באונסין דלא גרע משואל ורב ס"ל דהוה קנין גמור רק מצוה דוהשיב מעכב ע"י (ויעוי' בעירובין ס"א ברש"י ותוס'):
ובזה יש ליישב קושית התוס' סנהדרין שם רבא איגנבו ליה הנהו דיכרי כו' לא קבלינהו כו' הואיל ונפיק מפומיה דרב והקשו הלא רבא ס"ל דהיכא דקלב"מ חייב לצאת י"ש ותי' התוס' צ"ע דהלא קיי"ל דאי תפס לא מפקינן מיניה כמ"ש רש"י ב"מ צ"א לרבא והלא הוי תפיסה מעליא, אבל לפי הנ"ל י"ל דהא דאמרינן חייב לצאת י"ש היינו דוקא בכ"מ דלא אמרינן בדמים קנינהו אבל בגזלן וגנב דס"ל לרב דכל היכא דליכא מ"ע דוהשיב הוי קנין מעליא ל"ש עוד הך דלצאת י"ש וגם אי תפס אפקינן מיניה דל"א זאת רק היכא דלא נתכון לקנות בעת העבירה רק דב"ד א"י לחייבו משום כדי רשעתו אבל הוא נשאר בחיובו משא"כ גבי גנב וגזלן דנתכון לקנות פטור לגמרי לרב והוי קנין מעליא, ושפיר קאמר הואיל ונפיק מפומיה דרב:
וי"ל דגם לרבא אם שיבר פטור אף מלצאת י"ש ול"ד להא דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו דהתם לא נתכון לקנות אדרבא הרי חייב לשלם בזה אמרינן דחייב רק דב"ד א"י לחייבו ובזה יש לכון ג"כ הא דמסתברא מלתא דרב שדייקנו למעלה, ויעוי' בש"מ ובריטב"א כתובות ל"ד ע"ב שכ' שאם גנב בשבת וטבחו בחול הו"ל כאילו חזר וגנבו בחול דכ"ז דאיתא בעין ברשותא דמרא קאי וכן כתב בשם שיטה ישנה ובשם מפרשים ובשם הרא"ה ולכאורא צ"ע דהלא קיי"ל דהגונב מבית הגנב פטור מתשלומי כפל אף לבעלים ראשונים משום דוגונב מבית האיש כתיב יעוי' ב"ק ס"ט ע"ב, וי"ל דהנך רבוותא סבירא להו דבגונב בשבת דקלב"מ ולא נתחייב באונסין לא קנה הגניבה ולא יצאת מרשות הבעלים והגונב אחריו מתחייב כפל לבעלים ראשונים וגם באופן דלא נתייאשו הבעלים וחייב גם הגנב עצמו אם נתכון לגנוב ולקנות מחדש כגון דטבח בחול ומכש"כ דאם שיבר חייב: אבל לפ"ז נ"ל דיסברו הנך רבוותא דגם אם נאבד חייב באונסים אם רוצה להחזיק בהגניבה בחול או בבא במחתרת אחר שיצא מן המחתרת ומסתמא ג"כ חייב בגו"א דלא גרע משומר אבידה כיון דלא יצאת מרשות בעלים, ויעוי' בסי' שנ"א בהג"ה רמ"א ובש"ך שם ובמק"א כתבתי בזה ובמ"ש למעלה דגזל ולא נתייאשו הבעלים יהיה פטור אם שיבר יעוי' חולין קל"ז דרב ורב אסי פליגי בהאי דר"ח דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר כו' ולפי פירש"י ל"ל לכך הא דר"ח, ויש מקום לאמר דאף לר"ח דוקא אכלו חייב אבל לא הזיק דהזיק א"ח רק על דבר שהוא שלו וברשותו ויש להאריך בזה ולברר הדבר [ויעוי' בש"ך סי' שצ"א סעי' ז' לענין פי פרה אם היה המושיט פקח דהו"ל כמו גזל ולא נתייאש כו' ויעוי' שם וסבירא להו דבלא נתייאשו מזיק חייב ויעוי' שם ועי' בקצות סי' ל"ד סעי' ז' לענין החולק עם הגנב]:
אבל יותר נכון לאמר דהוא לפי מה דקיי"ל סתם גניבה יאוש בעלים ורבא לטעמיה דס"ל יאוש של"מ הוה יאוש ולפ"ז הוה כמו שיבר לאחר יאוש דבכה"ג בודאי י"ל דפטור ובסתם גזלן י"ל כיון דל"מ יאוש גם כיון דהוי גורם לממון להגזלן דצריך להחזירו לבעלים חייב כל אדם על הזיקו אבל בכה"ג דהגנב פטור ומרשות הבעלים יצא בודאי י"ל דהוא פטור ויש להאריך בזה:
(כתובות ל"א) א"ר אבין הזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו כו' שעקירה צורך הנחה כו' יש לדקדק שדקדק מתחילת ד' לסוף ד' ול"א סתם הזורק ד"א כו' ונראה דבדוקא נקיט כה"ג דהיינו שכל הזריקה גורמת החיוב אבל אם זרק יותר וקרע באמצע הליכתו הואיל שאין המעשה זאת גורם החיוב דאילו נח מקודם היה ג"כ חיוב ל"ש קלב"מ, ומיושב בזה קושית התוס' מב"ק ע' זרוק גנבותיך לחצירי כו' מכי מטא לאויר חצירו קנה מתחייב בנפשו כו' והא עקירה צורך הנחה ולפי הנ"ל לק"מ דהלא אם היה נח על איזה דבר מקודם היה ג"כ חייב נמצא דאין אויר חצר גורם חיוב ול"ש עקירה צורך הנחה. ומיושבים דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות גניבה שכתב זרוק גנבותיך הוה קלב"מ באומר לא תקני עד שתנוח וכבר תמהו עליו הלא פסק עקירה צורך הנחה אבל לפי הנ"ל מיושבים היטב דבריו וכתבם בדקדוק של"ש הכא עקירה צורך הנחה כנ"ל וזה שדקדק ג"כ הרמב"ם בזורק חץ להעתיק מתחילת ד' לסוף ד' עיי"ש בהל' גניבה פ"ג אע"כ כנ"ל דדוקא בכה"ג שייך עקירה צורך הנחה והיינו כמו שתי' הגמ' דאיבעי גחין ואכל היינו כיון שבתרומה אין הגבהה גורמת חיוב והא דקאמר הגמ' ע"ב דנפלוג וליתני כו' אבל בזורק כו' היינו בזורק מרה"י לרה"ר ולר"א ברה"ר אינו קונה אפי' בצדי רה"ר א"נ לרבינא דמשיכה ברה"ר קונה י"ל דזורק משם לארץ ודו"ק:
שם תוד"ה נימא הגבהה כו' תימא לפר"ת דהגבהה קונה בפחות מג' כו' ועקירה ל"ה עד שהגביה ג' מן הארץ דכל פחות מג' כלבוד דמי העביר חצי גרוגרת דרך עליה חייב כו' עיי"ש ונראה דהתוס' ס"ל דעקירה צורך הנחה היינו שהחיוב מתחיל מהעקירה והוי כאילו החיוב והתשלומין באין כאחת וזהו לישנא דאי בעי למיהדר לא מצי למיהדר היינו דמשעה שעקר לזרוק התחיל החיוב אבל הכא בגונב חלבו כיון דאיבעי להדורי מצי למיהדר ולא לאכול לא התחיל חיוב עד האכילה, ולפירוש זה שפיר פריך מהגונב כיס דהלא הכא מתחיל החיוב משעת העקירה ויעוי' בש"מ שכתב בשם הרמב"ן בדרך אחר קצת וי"ל דהתוס' בדבור זה יפרשו כך ושפיר הקשו דהלא לא מתחיל החיוב עד ג' מן הארץ דלפי פי' התוס' בדבורים הקודמים אין פי' לדבריהם ויעוי' במהרמ"ש ודבריו דחוקים דהלא א"א בלא עקירה ממקום שמונח וליש זה לאיבעי גחין ואכיל דהתם אפשר בלא הגבהה כלל לזאת נ"ל כמ"ש אף שקשה קצת לאמר דהתוס' בשני דבורים זא"ז פרשו פי' אחר אבל נמצא בקצת מקומות כזה:
ומש"כ דכ"ז שלא הוגבה ג' מן הארץ ל"ה עקירה צ"ע במעביר ממקום למקום אף בפחות מג' כיון שהוי בידו וכתבתי במק"א גם מה שכתב מהרמ"ש דהביאו התוס' ראיה כמו לבן עזאי כו' צ"ע דלפי דבריו אינו דומה כלל דלבן עזאי הלא בעקירה האחרונה התחיל חיוב אחר ועקירה אחרת אבל הכא הלא בלא הגבהה מן הארץ לא משכחת החיוב רק אם היה מונח באויר אבל עתה שהיא בידו בודאי ל"ה כמונח ויעוי' בשבת ה' דאף כששלשל ידו למטה מג' מ"מ לא מיחייב אם נטל העני מתוכה ויעוי' ברשב"א שם לזאת נ"ל כמ"ש דכונת התוס' דל"ה עדיין עקירה לחיוב וגם זה צריך ביאור וכתבתי במק"א ובשבת צ"ג ובתוס' שם:
(שם ע"ב) הוצאה דומיא דהגבהה כו' לרבינא ל"ק הוצאה דומיא כו' ל"א יעוי"ש דרבינא ס"ל דמשיכה קניא ברה"ר ויעוי' בתוס' דדוקא בגניבה ס"ל דמשיכה ברה"ר קניא ולכאורא צ"ע דא"כ האיך יפרשו הא דקתני במתניתין שם גופה נתנו לבכורות בנו לש"ח כו' ויעוי' בב"ק ע"ט שם תקנו משיכה בשומרין כו' הרי דגם בקנינים ע"כ לרבינא קניא ברה"ר דהלא בחדא מחתא מחתינהו וקתני או שהוציאו מרשות בעלים ויעוי' בתוס' ד"ה ובר"ה לא קנה שהריצב"א כתב באמת כן להוכיח דלא כסברא זאת ויש להוכיח מזה דהרמב"ם לא ס"ל הא דרבינא ואף בגניבה ל"ק משיכה ברה"ר ויעוי' בפ"ב מהל' גניבה הל' י' ועפמ"ש במק"א דלא כהה"מ בפי' דברי הרמב"ם דנתנו לבכורות בנו כו' קאי על חיוב השומר בחיובי גניבה וצריך למשוך הדברים האלו לשם ולמ"ש ליישב דברי הרמב"ם בהא דהיה מגרר ויוצא וצ"ל דהתוס' תי' באמת יפה שמהך דנתנו לבכורות בנו כו' לענין דהשומר הוא גנב וכזו שרוצה הה"מ לפרש בהרמב"ם:
שם ר"א דייק מסיפא הגביהו או שהוציאו כו' מה הגבהה דאתא לרשות בעלים אף הוצאה דאתא לרשות בעלים, מכאן יש להוכיח כדעת הה"מ ברמב"ם פ"ג מהל' מכירה וכ"ה בשו"ע סי' קצ"ח סעי' י"ד דבר הנקנה במשיכה שהיה ברה"י בחצר שאינו של שניהם ומשכו לרשותו כו' כיון שהוציא מקצתו מר"ה כו' קנה כו' וכבר האריכו בזה האחרונים וי"ל מכאן דלא הגבהה בודאי אינה אלא מקצתה בידו והשאר הלא הוי ברשות שאינו של שניהם לכה"פ (דאף דהוי בחצר בעה"ב הלא הוי אויר שאין סופו לנוח ויעוי' בגיטין ע"ח ובתוס' שם) וע"ז קאמר אף הוצאה דאתא לרשות בעלים הרי דלא בעינן אלא דומיא דהגבהה לענין רשותו מרשות שאינה של שניהם ויעוי' בע"ז ע"ב ע"ב לענין משיכה אינה קונה שהביא מהגבהה מכי מטא לאוירא יעוי"ש דנראה פשוט דהגבהה שאינה כולה בידו הוי רק מטעם משיכה וא"כ יש להוכיח מהגבהה גופה דמועט ברשות בעה"ב דלא בעינן רק שיהיה במשיכה רק מקצת דבר הנקנה ברשותו ויעוי' בקידושין כ"ה ע"ב לענין פיל שנתן ד' כלים תחתיו כתבתי מזה במק"א:
שם כגון שצירף ידו למטה משלשה כו' עי' בקצות סי' שנ"א שהקשה לפ"ז תיקשי אם נאמר אגד כלי שמיה אגד וכמו שהקשה הגמ' בשבת צ"ב ותי' הגמ' בנסכא לא מצי קאי להך אוקימתא דהלא מה דנקט בידו כמאן דפסיק דמי (ועי' בתוס' לעיל ל' ע"ב) יעוי"ש ואפ"ל דיוכל לפרש הפטור לענין כפל דא"ח על דבר שאינו מסוים ויעוי' בתוס' ר"פ מרובה וברש"י שם גם י"ל דהיכא דמקצת הגניבה עדיין ברשות בעלים לא מיקרי ונמצא בידו וכמו בקנין דבודאי לא קונה מקצת החפץ היכא שלא נתכון לו בפירוש רק המקצת ויעוי' בתוס' דף ל' ול"ק קושית הגרע"א שם דדעת אחרת מקנה אותו שאני וכתבתי מזה במק"א. ומ"ש ליישב בזה דברי הטור ג"כ אפ"ל דעדיין היה לו להטור לפרש דא"ח על משהו האחרון או אם לא בא כולו בידו דבודאי כיון שיצא מרשות בעלים אף שמקצת בידו חייב אבל כ"ז שלא יצא מרשות בעלים ל"ה כפסיק דהלא שניהם אוחזין בו וכמו דאמרינן בב"מ דביני ביני יחלוק ועוד יש לעיין בזה ומה שהקשה על הרמב"ם שהשמיט הנך אוקימתא דשבת גם דכתובות כתבתי במק"א:
מ"ש בקה"ח בסי' שנ"א דלרש"י דס"ל (בכתובות ל"א דידו לא קניא בלא הגבהה משו"ה בצירף ידו למטה משלשה רק משום דחשיבא לענין שבת חייב לענין גניבה ולפ"ז לק"מ הא דהקשה בשבת מהא דמגרר ויוצא לענין אגד כלי שמיה אגד יעוי"ש ויש ליישב בזה קושית התוס' דאמאי לא מוקי בצירף ידו למעלה מג' וכגון שהיא גבוהה דליכא הגבהה ברה"י וי"ל דלא מצי רבא לאוקמי הכי דאכתי אגד כלי שמיה אגד הא איסור גניבה קדים דאיכא הגבהה:
מ"ש בדעת רש"י דהא דלא ילפינן מגט דידו קניא דלא ילפינן קנינין מגט ויעוין בקצה"ח שם:
(שם ל"ה) מה שחידש מהרש"ל דלרשב"ל חייבי מלקות שוגגין פטורים ממון אחר שהזיק בשעת חיוב מלקות דחובל בחבירו פטור אף שעל חובל בעצמו חייב היינו משום דחדשה תורה אבל על ממון אחר הוי כשאר חיובי מלקות שוגגין ועי' בקצות סי' ל"ח שכתב דגם רבא ס"ל כרשב"ל בזה כמו דיליף מכה מכה ומיושב בזה הא דאמרינן אליבא דרבא במכות ד' באומר עדות שקר כו' כל כמיניה דפטור מטעם דד"ג דהוי כממון אחר יעוי"ש:
מכות ד' ע"ב מה למוציא ש"ר שכן לוקה ומשלם כו' נראה דהוא ק"ו פריכא דהלאו חמור שיש בה מכות וממון משא"כ בשאר לאוין שבתורה שרובן אין בהם ממון בהלאו גופה ואף אם יהיה בה ממון אחר ויהיה הדין בלוקה ומשלם אבל הלא לא יהיה הממון מחמת עבירת הלאו ומסולקת בזה קושית הגרע"א ומיושבת בזה ג"כ קושית התוס' ד"ה אלא דהקשו לר"ע דס"ל ע"ז קנסא לית ליה לאו שאב"מ לוקין כו' ולכאורא לפי שיטת התוס' דהכא בד"ה סבר כו' ס"ל לר"ע בכה"ת לוקה ומשלם (וכמ"ש הגרע"א) א"כ שפיר נילף ממש"כ דלאו שאב"מ לוקה וליכא פירכא דלוקה ומשלם ולפי דברינו ניחא ודו"ק: