הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין
שו"ת הליכות אליהו חו"מ · סימן כו
בענין הסכסוך שבין הכוללים קאסוב, וויזניצא ומטוניא ובין כוללי דראהאביטש וטשארטקאב:
וז"ל הטו"ת מצד שלשת הכוללים הנ"ל. הטוען מצד שלשת הכוללים, אע"פ שעדיין לא הוחלט אצלי אם הנני תובע או נתבע כנים הדברים שאנחנו תבענו את הנשיא מדראהאביטש לד"ת והנשיא השמיט א"ע ודחה אותנו מדחי אל דחי ושאלנו את גדולי ישראל שבמדינתנו אם הרשות בידנו לעשות דבר מה לטובת הכוללים שלנו והתירו לנו משום עביד אינש דינא לנפשיה לקבוע קופות רמבעה"נ בכל רחבי מדינת גאליציא ולנגוע אפילו בקופות שלהם כדי שנכריח אותם שיעמדו אתנו לד"ת כי הטענה שלהם להתדיין בארה"ק היא נגד המציאות והאפשרות וכל מבין יבין זאת שאין זה רק דחוי בעלמא כמו שאומרים אין אנו חפצים להתדיין כלל וכלל, עכ"ז אנחנו לא הלכנו בדרך זה כ"א פנינו בבקשה לאחב"י פשוט בתפלה לעני כי יעטוף להפריש תרומה מיוחדת עבור שלשת הכוללים שלנו, ולא נגענו ח"ו בקופות שלהם ואחב"י קבלו בקשתנו בספ"י כאשר יש בידינו רשימות וחתימות מכמה אלפים ממדינת גאליציא שרוצים להחזק אתנו ואחר כן פנו משולחי דראהאביטש וטשארטקוב להזמין אותנו שכבר הם מרוצים בד"ת והסכמנו לזה:
הנה אנחנו תובעים בשתי טענות הא' כי כמו שהיה לנו שותפות עם כולל דראהאביטש זה כמה שנים וכיס אחד היה לכלנו ונתחלקו המעות הנאספים מכל הכוללים ביחד שוה בשוה לאיש כערכו כן יהיה גם עתה שיבוא הכל לתוך קופת אחת ויתחלקו המעות שוה בשוה לא כאשר הוא עתה שאנחנו נשארנו בשלש ומחצה קריינין והם לקחו להם ארבעה עשר קריינין. גם אצלנו נמצאים קרוב לשלשה אלפים עניים הגועים ברעב, בעירום ומחסר כל כי אין הקומץ של ג' וחצי קריינין משביע אף לחם צר לג' אלפים עניים וכולל דראביטש יש לו מקבלים מועטים לפי ערך ההכנסה שלהם וע"כ רצוננו שיהיה הכל בכולל אחד כמקדם:
טענה ב'. אחרי אשר ראינו צרת נפשינו בהתחננו אל נשיא הכולל דראביטש ללכת אתנו לד"ת ושלחנו להם הזמנה מגדולי הרבנים ממדינת גאליציא ובוקאווינא והנשיא הרה"ג ר"ד שרייבער שליט"א לא שמע בקולנו זה שתי שנים. ע"כ הנני מוכרח לקחת לנו רשות ב"ד לתלות קופות לתן צדקה גם לטובת כוללותנו כי יגועו עניי כוללתנו ברעב ח"ו אולם הרבנים מכולל דראביטש בפקודת הנשיא שלחו איסור גם על זה שלא ירחמו עלינו לתת אפילו פרוטה אחת, ע"כ אנו מבקשים שהנשיא יעמוד עמנו לד"ת בפני ב"ד ואין זה שייך כלל לאה"ק כי אין לנו טענות על עניי כולל דראביטש בא"י כי הם אינם מחויבים לידע מקורי הנתינות והם נוטלים מה שנותנים להם וטענותינו הן רק על הנשיא ר"ד שרייבער הנ"ל:
גם יש לנו טענה על כולל דראהאביטש כי נוגע בקופות שלנו מעיירות השייכות לגבולנו כאשר נברר זאת:
והד"ת אי אפשר שתהא בא"י כלל או בפני הב"ד שבעיר הנשיא כי שם ידו חזקה מפני כמה טעמים. (שאר הטו"ת מב' הצדדים יבוארו מתוך התשובה): תשובה. חו"מ סי' ש"א סעי' ו' וכן אם הגבאי אמר לשומר שמור לי חייב כשאר שומר, וצריך לאמר דלא קאי על הא שכ' המחבר אם היו מעות מיועדים לעניי מקום זה ולכאורא תמוה דבמרדכי לא קאמר רק היכא ומיהו אם הגבאי אמר לשומר שמור לי לצרכי ארנקי של צדקה ואם תפשע תתחייב לי חייב והוא אינו יכול לפטור עצמו אלא משלם לגבאי והגבאי מיהא יש לו להחזיר לעניים כי למה יעשה סחורה במעות של צדקה דקיי"ל כרי"ו כו' ויעוי' בנתיבות שעמד ע"ז ומה שחילק בין הגבאי עצמו שיש לו רשות לחלק ובין השומר שאין לו רשות לחלק הוא תמוה מסוגית הגמ' ס"פ החובל דר"י הו"ל ארנקי של צדקה אפקדה כו' חייביה רי"ו א"ל אביי והא תניא לשמור ולא לחלק כו' והא רי"ו גבאי הוה ומסתמא אפקיד שלא ע"מ לחלק דלשון אפקד משמע שלא עשאו לגבאי ואפשר לאמר דהלא הנתיבות מחלק בין הגבאי להשומר דהגבאי זכה לעניים דלא הובררו העניים דבממון אמרינן ברירה כה"ג (והדברים תמוהים ועי' בר"ן ספ"ק דגיטין ובאחרונים סי' קכ"ו וגם בסי' ס"ו לענין מוכר שטר שכתוב בו לכל למי שמוציאו והדברים ארוכים):
ולפ"ז י"ל דרי"ו לטעמיה דס"ל עירובין ל"ז דגם בדרבנן אין ברירה ומכש"כ בממון אבל רחוקים הדברים מן האמת ונראה דהדברים כפשוטם דהמרדכי מיירי דהשומר א"י כלל שהמעות של עניים ויעוי' בי"ד סי' רנ"ט דאם יש הנאה לעניים מותר ללותו כו' וכן דייקא לשון המרדכי שמור לי לצרכי. וממילא נתחייב השומר ככל שומר לחבירו, ולא חידש המרדכי אלא דהתשלומין שייכים לצדקה דהלכה כרי"ו שאומר וכי הלה עושה סחורה כו' ול"ד בשוכר דה"ה בשומר שמסר לש"ש עי' ב"ק דף י"א ע"ב ודברי התוס' אלו נעלמו מה"ג שבו"י ח"א ח' חו"מ יעו"ש וע"כ צ"ל דזהו גם כונת רמ"א שכ' חייב כשאר שומר אם אמר הגבאי סתם שמור לי והיינו לצרכי וסמך הרמ"א על הא דקאי ביה דהיינו חייב לשלם לצדקה ויעוי' בביאור הגר"א שכפה"נ כיון לזה:
אבל לפ"ז לכאורא משמע דגם גבאי אם המעות בידו מיקרי ממון שאין לו תובעין ויעוי' במרדכי ב"ב פ"ק וא"ת תיפוק ליה משום דהו"ל ממון שאין לו תובעים וי"ל התם ממון שיש לו תובעים הוה דרב יוסף גבאי הוה ותובע מההוא גברא את אשר הפקידו והוה ממון שיש לו תובעים הלכך היכא דלא הוה קייץ להו היה חייב אם לא שכתוב לשמור ולא לחלק ולפ"ז מוכח בהדיא דהיכא שיש גבאי הוי ממון שיש לו תובעים ובשמירה חידוש הוא דכתיב לשמור ולא לחלק ויעוי' בפ' הגוזל ומאכיל קי"ז ע"ב דאפקד גביה ארנקי דפדיון שבוים כו' א"ל אביי והא מציל עצמו בממון של חבירו א"ל אין לך פדיון שבוים גדול מזה ולכאורא הלא בל"ז לפטר מטעם דהוה ממון שאין לו תובעין דאם היו לשבויים ידועים היה חייב וכ"ה בת' הרשב"א ובשו"ע סי' רצ"ב ותי' הנ"י בשם הרא"ש דלשמור ולא לחלק דוקא בשנתנו לו לחלק אבל הכא איירי שמסרו לידו לשמור ולא לחלק הלכך חייב להחזיר אם לא מטעמא דאין לך כו' ומוכח דאף בממון שאין לו תובעים יכול הגבאי לתבוע דהוא יד עניים:
ויעוי' ברמב"ם פ"ה מהל' שאלה שכתב מי שהפקיד אצלו מעות של עניים כו' שנאמר לשמור ולא לחלק והרי הוא ממון שאין לו תובעים אפי' באו עליו כו' וקדם והציל כו' ואין לך פדיון שבויים כו' בד"א בשאין המעות מופקדים לעניי מקום זה כו' ולמה ליה להרמב"ם טעמא דלשמור ולא לחלק כו' ואין לך פדיון שבוים כו' תיפוק ליה מטעם דהוה ממון שאין לו תובעים, ובתחלת ההשקפה נראה דס"ל להרמב"ם ג"כ דאפילו אם נתנו ליה שלא ע"מ לחלק וקאי אסיפא דאפי' באו עליו גנבים ואפשר דהרמב"ם ס"ל דלשמור ולא לחלק קאי ג"כ משום דהוה ממון שאין לו תובעים וקרא קמ"ל דאף לצאת י"ש אינו חייב, דגם ממון שאין לו תובעים אם גזלן חייב לשלם מד"ש ואתי קרא ופטריה לשומר ואף לצי"ש אינו חייב ודלא כהנ"י:
מ"ש הנתיבות לתמוה כיון דהעניים אינם מבוררים האיך זכה בהם הגבאי עבורם שיכול לתבוע מהשומר (ועמ"ש למעלה על דבריו) מה שפשוט ליה דהיכא שהעניים אינם מבוררים א"י הגבאי לזכות עבורם תליא באשלי רברבי ומחלוקת הראשונים הוא דהא דשנינו בשקלים מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני מותר שבויים כו' מותר מתים כו' ופי' הרא"ש דגבו לעניים ידועים וקמ"ל דאינו רשאי לשנותן לעניים אחרים והא דאמרינן בירושלמי ואין מוחין ביד הפרנסים כו' קאי אמותריהן אבל בעיקר הגביה משמע דאינם יכולים לשנותן ולהפסיד לאלו) ומה דמשנים קופה לתמחוי כ' הרא"ש משום דהוה דבר קבוע ואם חיסר יגבו שנית מהעיר אבל בזמן שאין מחלקים רק מה שנמצא בקופה ואם יחסר יחסר לעניים אין לשנות למצוה אחרת הרי דלפי הרא"ש לא יוכל לזכות לעניים אלא בעניים מבוררים אבל מהרמב"ם נראה שמפרש מותר עניים היינו שאינם מבוררים וקמ"ל המשנה דאף בשאינה מבוררים זוכה הגבאי בשביל עניים דעלמא שא"י לשנותם למצוה אחרת:
וכן יש להוכיח מסנהדרין מ"ח מותר מתים כו' כיצד גבו למתים סתם זהו מותר מתים למתים כו' הרי דמפורש בגמ' דהך מותר מחים היינו מתים ובא ומלמד גם על כל הא דחשוב בדיקתא דידה מותר עניים ג"כ בעניים סתם ולפ"ז גם באינם מבוררים זוכה הגבאי בשבילם דידו כיד עניים אפי' באינם מבוררים וכן כ' מהר"מ בת' מיימוני דמעות מעשר שנהגו לתתם לעניים אינו יכול לשנותן למצוה אחרת שכבר זכו בהם עניים ע"י מנהג ותנן בפ"ק דשקלים מותר עניים לעניים כו' הרי מוכח ג"כ דגבאי יכול לזכות גם לעניים שאינם מבוררים אבל האיר לעינינו בזה שכתב שהוא מטעם מנהג הרי מה דפשוט ליה להנתיבות כמה ראשונים ס"ל כן להדיא: גם יש להביא ראיה לכאורא מב"ק ל"ז דארי"ו ואע"כ דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן כו' ויש לדחות דרי"ו היה גבאי על עניי דפומבדיתא דמיקץ קייץ להו כמו דאמרינן ס"פ החובל ויעוי' בקידושין כו' לענין שדה לאחד ומטלטלין לאחר לענין מעשר עני שאני ר"ע דיד עניים הוא ופי' רש"י דהוה גבאי ומעשר עני הלא לא קייצי דר"ג הקנה כל מעשר עני בין המתחלק בגורן בין המתחלק בתוך הבית ואפ"ה קרי ליה יד עניים והא דלא איצטריך לטעמא דיד עניים אלא משום דלא להוי קרקע לאחד ומטלטלין לאחר אבל בל"ז אפי' בלא יד עניים זכה לעניים. מזה יש להביא ראיה דכל שמוסר לאחד לחלק לעניים הרי הוא כגבאי וכבר נחלקו בזה הפוסקים והדברים ארוכים, ויעוי' ברש"י שפי' לשמור ולא לחלק כיון דא"ל חלקהו תו לא דמפקיד נינהו ומאן קתבע עניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד יאמר לאו לדידך יהיבנא כו' הרי דפירש אם הפקיד לו ע"מ לחלק ולפ"ז צ"ל גבי ההוא ארנקא דכיון דרי"ו היה פטור גם הנפקד מאתו פטור וכ"כ הריטב"א פ' המפקיד גבי ההוא אפטרופא דגם אחר פטור אף אם הגבאי יכול לתובעו וי"ל בזה דיהיה תלוי אם טובת הנאה ממון או אינה ממון דלהגבאי או להבעלים יש לו בזה טוה"נ ואכמ"ל:
ובהא דקיץ להו פירש"י סוף החובל דהיינו קיץ להו ממון כך וכך לשבוע משמע דאם לא הוה קיץ להו לא זכו ביה העניים ולא הוי כמו יש להו בעלים מיוחדים וכן כתב הה"מ בשיטת הרמב"ם פ"ה מהלכות שאלה בכונת הרמב"ם אבל אם היה לעניים אלו כו' והרי הוא קצוץ להם דבעינן תרתי לעניים ידועים ויהיה כ"א ידוע יעו"ש וכ"כ הטור חו"מ סי' ש"א בד"א במקום שאין לעניים כ"א קצבתו ידועה אבל אם יש לכ"א קצבתו ידועה הו"ל כאילו הפקיד כ"א שלו כו' ובכ"מ העיר על דברי הה"מ שאין ראיה דהרמב"ם ס"ל כרש"י דבעי שיהיה קיץ להו לכל שבוע יעו"ש ובב"י הביא סתם דברי הה"מ ופירש"י שהטור קאי בשיטתייהו ובשו"ע סתם הדברים וכ"כ מהרי"ק בשורש ה' דעניים עדיין לא זכו בהו מכיון דיכולים להרבות לזה ולמעט לזה או שלא לזה כל עיקר דעת המתנדבים היה שלא יזכו בהם העניים עד שיבאו לידם יעו"ש:
הרי שיטת רש"י והרמב"ם והטור והה"מ ומהרי"ק ס"ל דכל שאין לעניים קצבה ידועה לכל שבת ויש ביד הגבאי להרבות ולהמעיט לא זכו העניים בהמעות ואם יש גבאי להרמב"ם והרבה ראשונים דזוכה לעניים אף אם אינם מבוררים ומי שאינו גזבר רק לצדקה זו תליא באשלי רברבי האחרונים ז"ל כמ"ש למעלה ויעוי' ברמב"ן במלחמות ריש דו"ה שכתב וז"ל ולא תטעה במה שכתב ר"ח ז"ל כו' מאחר שקנו עניים במעמ"ש אי אתה רשאי אפי' לשנותה שהרי הוא ביד המחזיק שהוא גבאי בסלע זה ודחיק ליה להאי פירושא מדל"ק הדרי בי כו' ואלת"ה האיך אפ"ל דכשבאת ליד גבאי דמי ואינו רשאי לשנותה וכי מפני שקנה רי"ו לעניים הוה כמי שבאת לידו הרי אקדיש סלע שברשותו שקנה רי"ו והעניים ויכול לשנותה אלא ודאי הא דלא מצי לשנותה מפני שהיא ברשות אחרים ביד התובע כו' ולא הוצרך רי"ו למעמ"ש אלא כדי שיקנו העניים:
ולפי דברי הרמב"ן לא ק"מ קושית הש"ך בסי' רנ"ח ס"ק י"ח על הא שכתב המחבר דינא דרי"ו זכה בו הגבאי מדין מע"ש כו' וא"י לחזור בו והקשה הש"ך א"כ מאי הקשו התוס' והרי"ף למה ליה לרי"ו לאמר אנן יד עניים אנן תיפוק ליה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי דאל"ה היה יכול להתיר יעו"ש ולפמ"ש הרמב"ן לק"מ דאם היינו אומרין אמירתו לגבוה כו' כיון שהיה ביד התובע היה נעשה גזבר וא"י להתיר אבל לפ"ז צ"ע על המחבר דכיון דהכא איירי בהיה לו חוב ביד פלוני למה כתב ג"כ דאסור לשנותו דוקא אם אמר במע"ש בפני הגבאי כו' הלא הלוה נעשה גזבר אבל ג"ז מיושב כיון דל"ה ברשותו ל"ה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל כ"ז לענין דהוה כבא ליד גבאי דא"י לשנותו אבל אם זכו בו עניים דא"י לשנות הגזבר לצדקה אחרת י"ל דהוא דוקא בגזבר קבוע. היוצא מהנ"ל דגזבר הוי יד עניים וזוכה לעניים אפי' אינם מבוררין ובפרט לפמ"ש מהר"מ שהבאנו למעלה דהוא מצד מנהג בודאי זוכה אף לשאינו מבורר ואף בעתיד לגבות ולא בא לידו דהכל אדעתיה נותנים:
ולפ"ז נבא לנידון דידן עניים כולל אק"ו לא הוי בע"ד כלל דלא זכו בהמעות מעולם גם אם יזכו בדין לטול חלק איזו שיהיה אינו מבורר למי יגיע חלק מהמעות האלו כי הלא אפי' המעות שיש להם מכבר אין החלוקה חלק כחלק ובודאי אינו מבורר למי מגיע ההכנסה שתהיה אבל האמרכלים והגזברים שהם יד עניים וכמו זטו"ה כמו שנבאר להלן בודאי המה בע"ד לטעון בהגבוי ובמה שעתיד לגבות ועניי כולל דרוהביטש אפי' אם נאמר דלא זכו עדיין בהמעות וגם נאמר דבהכסף שתובעים כולל אק"ו הוי עניי כולל דרוהביטש כמו אינם מבוררים כיון דהחלוקה אינה שוה לכל ביד האמרכלים להרבות או להמעיט ומהסך הקצוב לכל הלא לא יופחת אבל אף אם יהיבנא להו כל המגרעות דהוי עדיין שאינו ברשותם וגם אינם מבוררים אבל הלא כסף הכולל הוא מערופיא שלהם שזה הוא כל מקור חיותם וגם יהיב סיאריה וכל הנוגע בכסף הנוגע כאילו נוגע בנפשם בודאי הוו בע"ד משא"כ עניי כולל אק"ו כיון שעד עתה לא נהנו מקופת כולל דרוהביטש לא הוי מערופיא שלהם לזאת המה לאו בע"ד בתביעה זו רק האמרכלים שהמה אפטרופסים של כלל העניים המה יכולים לתבוע הזכות שיש להם ע"פ ד"ת, והנשיא מדרוהביטש בודאי הוא בראש וראשון לכל דבר הנוגע לכולל שלו כי הוא כאפטרופוס כמ"ש המהרי"ט והנוב"י ועוד עדיף מזה כמ"ש מהרי"ק בשורש ה' וז"ל ואף אם ימצא איזה פוסק שחולק אפ"ל דגזברים הללו מודה שכחם ככח בני העיר כנ"ל אבל שבבני עיר אחרת שולחים מעות לצדקה לגבאי עיר אחרת כו' וממנים גבאים על אותם מעות ודאי מסתלקים מאותם מעות מכל וכל ונותנים כח לאותם גבאים שהרי אינם יכולים לפקח בהם כו' ויש להם כח כמו בני העיר בצדקת עירם ואפ"ל דאפי' יותר מבני העיר:
ויעוי' ביו"ד סי' רנ"ח סעי' ה' בהג"ה הוי חייב עצמו בקנס לצדקה כו' ויכול הגבאי לתבעו מיקרי ממון שיש לו תובעין אבל מי שהקדיש ממון הרבה ומינה עליהם יורשים לחלק לטוב בעיניהם כו' מיקרי ממון שאין לו תובעים (היינו כיון שהוא מינה יורשיו לאפטרופסים לתנם למי שירצו העניים א"י לתבעו דהלא אינם מבוררים ולא זכו בהממון והגבאי א"י לתבען כיון שהוא אינו גבאי על מעות אלו) ואפי' בצדקה של בני עיר אין אדם יכול לתבוע צדקה אא"כ יש לו הרשאה מגבאי או מטובי העיר הרי דהגבאי הוא הבע"ד ולא העניים אפילו מאותה העיר כיון שאין הצדקה מבוררת ולא קייצי:
(ב"ק מ"ו ע"א) מנין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה שנ' מי בעל דברים כו' אמרי נהרדעי כו' והרמב"ם השמיט הך דינא ומה שכתב העין משפט רמב"ם פ"ב מהל' חובל ומזיק הל' כ' וכפי' התוס' תמוה ששם לא הביא הרמב"ם רק הך דין דאין נותנים זמן לחבלות והוא מימרא דר' חנינא ב"ק צ"א אבל אין כונת התוס' דמימרא דר"נ אמר רבה ב"א מנין שנזקקין לתובע תחלה זהו דינו של ר"ח רק דהא דר"נ שייכא להך דר"ח דאין נותנין זמן לחבלות דר"ח אומר דאין נותנין לו זמן לשלם רק מחויב לשלם מיד וכן פירש הרמב"ם אבל מימרא דר"נ הוא שאם יש לחובל תביעה אחרת על הנחבל אין נזקקין לו עד שישלם תחלה לנחבל, וזה לא הביא הרמב"ם, וגם על הך דר"ח לא קאי הך דאמרי נהרדעא אי זיילי נכסי' כו' דאין נותנין זמן לחבלות אף אם זילי נכסי' ומשו"ה לא הביא הרמב"ם הך דאמרי נהרדעא אם היה הך דר"נ דבר אחד עם הא דר"ח דאין נותנין זמן למה השמיט הרמב"ם הך דנהרדעא ועי' בש"ך ח"מ סי' כ"ד שכתב בפשיטות דאין נותנים זמן לחבלות אף בזילי נכסי' יעו"ש:
ועל דרך הפלפול י"ל דהנה הגמ' קאמרי ארשב"נ מנין להמוציא מחבירו עליו הראיה שנ' מי בעל דברים כו' א"ר אשי למה לי קרא סברא היא מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא אתי קרא לדר"נ כו' ולכאורא יש לדחות סברת רב אשי מאן דכאיב ליה כאיבא כו' הלא ידוע קושית התומים למה דיינין בספיקא דדינא קולא לנתבע הלא הוא ספק איסור גזל והכא הלא קאי הגמרא על מתניתין דשור שנגח קאי אהא דאפי' ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא מ"מ אינו יכול להוציא ממון משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה יעו"ש והלא כבר כתבו הפוסקים דלא סמכינן אחזקה במקום דאפשר לברור משו"ה אפ"ל דמן הסברא על הנתבע לברר שאינו חייב ומכש"כ דאין כאן אלא חזקה דמעיקרא שאינו חייב דחזקת ממונא אינה חזקה המבררת, ועי' ברש"א יבמות ס"ט ע"ב על הא דאמרינן שם וליחוש שמא עברה שכ' דהא דלא אזלינן בתר חזקה משום דכיון שעתיד להתברר לא אזלינן בתר חזקה (ולכאורא צ"ע על רש"א דהלא על כיו"ב אמרינן בר"פ האיש שהלך דרוב נשים מתעברות וצ"ל משום דהכא איכא חזקת היתר לתרומה ויש להאריך בזה) ועי' במ"א הל"פ סי' תס"ז שרצה לאמר דלא אמרינן היכא דאפשר לברורי מבררינן רק היכא דליכא חזקת היתר אבל המג"א סותר עצמו שכ' בהל' ציצית וכבר האריכו האחרונים בזה ועי' בספר חמדת שלמה אה"ע סי' י"ט שרצה לאמר דהוי מה"ת:
והיכא דאיכא רוב משמע דא"צ לברר לרבנן דפליגי על ר"מ וס"ל דל"ח למיעוטא ויעוי' בחולין י"א ע"ב ובס' גינת ורדים כלל ס"א האריך בזה וי"ל דתליא אם ילפינן הא דאזלינן בתר חזקה או מהלכה דלרשב"נ דיליף בחולין דף י' מקרא ויצא הכהן כו' דילמא אדנפיק בצר ליה שיעורי' וכבר הקשו התוס' ל"ל קרא דאזלינן בתר רובא ניליף מק"ו וי"ל דבחזקה היכא דאפשר לברורי לא אזלינן בתר חזקה משו"ה צריך למילף דאזלינן בתר רובא דאף אם אפשר לברר, אבל לראב"י שם דס"ל דלא מצי למילף מקרא והיא הלכה ולא קשה קושית התוס' על קרא לרובא וי"ל דאזלינן בתר חזקה אף היכא דאפשר לברר:
והנה רב אשי שם בחולין ס"ל דאזלינן בתר רובא יליף משחיטה עצמה דילמא במקום נקב קשחיט הרי דלא יליף רובא מק"ו מחזקה אף היכא דא"א לברר הרי ע"כ ס"ל דלא כרשב"נ דיליף מקרא רק הרשב"א דיליף מהלכה ולפ"ז יסבור רשב"נ דיליף חזקה מקרא יסבור דלא אזלינן בתר חזקה היכא דאפשר לברר ולרב אשי דיליף חזקה מהלכה כראב"י ס"ל דאזלינן בתר חזקה אף במקום דאפשר לברר ומשו"ה י"ל דרשב"נ לטעמיה שפיר קאמר מנין להמוציא מחבירו עליו הראיה שנאמר מי בעל דברים ולא קשה סברא הוא מאן דכאיב כו' דהלא גם להנתבע יש ספק איסור גזל ואפשר דהיכא דאיכא ראיה לברר עליו לברר אבל רב אשי דס"ל דאזלינן בתר חזקה אף במקום דאפשר לברר פריך ל"ל קרא סברא הוא מאן דכאיב כו' ואם משום ספיקא איסור גזל הלא יש לו חזקה דאינו חייב לו והרמב"ם פוסק כרשב"נ בזה דאם אפשר לברורי מבררינן וא"כ צריך קרא דמי בעל דברים לכדרשב"נ ומשו"ה השמיט הך דר"ח מנין שאין נזקקין כו' וכ"ז אינו אלא ע"ד הפלפול הרחוק:
וי"ל עוד בזה דלכאורא צ"ע על הא דרב אשי דפריך בפשיטות מאן דכאיב ליה כאיבא כו' הלא מצינו בסנהדרין ס"פ ז"ב דהתובע יכול לאמר לבית הועד קאזלינא והנתבע א"י לאמר משום דעבד לוה לאיש כו' ואף לפמ"ש הרמב"ם דאין זה אלא רק בהביא עדים שלוה ולכאורא לפ"ז שפיר קאמר רב אשי סברא היא כו' דהלא מ"כ אין כונת הרמב"ם שהערים יעידו לפני ב"ד שבעירם דא"כ יהיה קשה על הרמב"ם כל הסוגיא דב"ק פ' הגוזל הא דמקבלין עדים שלא בפני בע"ד דיכול לאמר לב"ד הגדול כו' הלא משכחת לה דהתובע אומר לילך לבית הועד ועיי"ש בתוספת שחילקו בין ב"ד הגדול לבית הועד:
גם אצ"ל אלא להביא עדים שמעידים אבל לא להעיד עדות גמורה, גם אם יש עדים שהלוה או שהזיק כיון שיש כאן לוה או מזיק שפיר מצי לאמר לבית הועד כמ"ש המפרשים ושפיר איצטריך דמ"מ כל שיש ספק על התובע להביא ראיה וי"ל דרב אשי לטעמיה דלית ליה הך סברא דעבד לוה לאיש מלוה דפריך התם לאמימר והא אר"א כופין אותו ודן בעירו ואמימר קאמר התם טעמא דעבד לוה כו' ושפיר קאמר רב אשי סברא היא אבל אנן דפסקינן כאמימר דעבד לוה כו' שפיר איצטריך קרא לכדר"ש ב"נ דהמוציא מחבירו עליו הראיה ולא ס"ל הך דר"ח:
ועי' בירושלמי סנהדרין הל' ח' דר' קריספאי בשם ר"ח בן גמליאל יליף הא דהמוציא מחבירו עליו הראיה מהא דמי בעל דברים ויש מקום לאמר דהא דהתובע הולך אחר הנתבע הוא מחמת תקנה אבל מעיקר הדין צריך גם הנתבע לחוש ולדון עם התובע בעירו ויעוי' בתשובת מהרי"ק סי' צ"ז שאפשר לדון מדבריו שאין זה אלא מחמת תקנה גם מת' הרשב"א שהביא ב"י בסי' י"ז והוא בתו"א סי' שמ"ד ויעוי' ברשד"מ שכ' ג"כ דהוא מחמת תקנה ויש מקום לאמר דהיכא דאיכא על הנתבע לצאת י"ש מחויב לילך למקום התובע ובזה י"ל הא דאיצטריך בסנהדרין ס"פ ז"ב לאמר דהיבמה הולכת אחרי היבם והא ל"ל דהלא היא התובעת וע"כ משום דגם על היבם יש מצוה ויעוי' ביר בירושלמי פ' ז"ב ר"י בעי ביבמה מי מרדף אחרי מי התיב ר"א הכתיב ועלתה יבמתו השערה אר"י יפה למדני ר"א ועי' בפ"מ שם ובמק"א הארכתי הרבה אם המצוה מוטלת על היבם היכא דאין היבמה תובעת וביררתי שאין המצוה מוטלת רק כשהיא תובעת וי"ל דזהו כונת ר"א ועלתה יבמתו השערה דאף שאינו מבואר איזה שער רק דילפינן מהא דאין מצוה על היבם רק אם היא תובעת אותו וממילא כיון דאין מצוה על היבם רק אם היא תובעת ממילא התובע הולך אחרי הנתבע ושפיר קאמר ר"י יפה למדני ר"א:
לענין שליח מתובע בלא קנין אג"ק או שליח מהנתבע אם עשה דין עם שכנגדו אם הוה הדין קיים ולא יכול המשלח לאמר ולטעון טענות אחרות ולבטל הדין הדברים ארוכים מאד כי באמת פשוט מדינא דגמ' פ' הגוזל דגם שליח שעשאו בעדים יכול הלוה לדחותו אבל אם נתן לו הלוה מעות בודאי א"י המלוה לתבוע ממנו וכ"ה בשו"ע סי' קכ"ב יעו"ש וכ"ה בהדיא בסי' קכ"ג בש"ך בשם המרדכי דאחר התקנה אף בדשלב"ל כותבין הרשאה ויכול אף לכופו לדין יעוי"ש וזה א"צ לפנים דאחר הדין בודאי א"י לערער ולבטל, והירושלמי פ' ז"ב לא אמרו אלא דהנתבע א"י לעשות מורשה שלא תהא סנהדרין שומעת טענת שקר מפי המתורגמן ובכה"ג התירו אף אם הוא נתבע והנתבע הלא פשוט דאין לו מה להקנות ויעוי' ברא"ש ור"ן פ' שבועת העדות ויעוי' בת' הריב"ש סי' שצ"ב שכתב להביא ראיה מזה הירושלמי דהודאת שליח הנתבע הוי הודאה ואף שהרשד"ם בתשובה סי' תל"ט השיג על הריב"ש כל דבריו תמוהים וכבר השיגו הש"ך בסי' קכ"ד עיי"ש שכתב דהעיקר כדברי הריב"ש דא"י לבטל ולחזור מהודאת השליש לפני ב"ד ומכש"כ שא"י לבטל הדין אחרי שנזקקו לב"ד:
עוד נ"ל דהא דאין הנתבע יכול לעשות שליח הוא מטעמא כדי שלא יהיו הדיינים שומעים טענת שקר, זהו דוקא אם הרשה לאחר שאינו בע"ד בזה אבל לשותף יכול להרשות וכ"ה בהדיא סי' ע"ז וקע"ו דשותף אחד בידיעת חבירו מצי טעון וא"י השותף לבטל הדין כ"ז בנתבע דלא עשו תקנה אבל בתובע דעשו תקנה בודאי מהני אף לדבר שאינו ברשותו ודשלב"ל וכמ"ש המרדכי והש"ך בסי' קכ"ג וכן כתבו כל האחרונים עיי"ש והא דאמרינן בשבועות ל"ג ע"ב טעמא דאמר איש פלוני כהן כו' הא אמר מנה לפלוני כו' בבא בהרשאה כו' עי' תוס' שם זהו משום דבשבועת העדות בעינן דוקא בעל הממון ויעוי' ברמב"ם פ"ט מה' שבועות שכ' דע"י שלוחו מהני וכבר העירו נו"כ בזה גם אני הארכתי במק"א אבל פשוט כיון דמסקינן והאידנא כתב כן אפי' במלוה דכפריה א"כ מהני אף שלוחו אבל זה ראיה מוכחת דהוי דינו דין אף בשליח וזה א"צ לפנים:
אחרי הקדמות האלו נבא בעז"ה לדברי הגאונים הבוררים ולזכות ולהבר דבריהם לפני עניות דעתי מה שנוגע לדינא:
א) טעמי הגאון מבראד משום סכנה הטעם הזה לא נתברר ולא יתברר ובפרט שרוצה להיות ערב בדבר:
ב) שג' הכוללים אק"ו יש להם ברורים שכמה אלפים נותנים רוצים לתן לכולל אק"ו זה אם יראו הב"ד שיהיו יושבים על עצם הד"ת אם הדין נותן שיקבצו נדבות על כולל אק"ו ובני כולל דראהביטש:
ג) כל הד"ת שהיה בין הכוללים היה בחו"ל וכ"כ הג' ר"ד פרידמאן אם באנו לשמוע דברי זולתנו הלא יש כמה וכמה דעות נגדו ומש"כ הג' חת"ס נדבר להלן:
ד) לא נוכל לסמוך על ב"ד שבא"י שכולם נוגעים שיש להם קרובים או מחותנים הלא צריך לברר כ"ז אם לא נמצא ב"ד כשר בת' דרכי נועם כתיב שבני חו"ל המה נוגעים דעניי א"י עלייהו רעיא:
ה) הלא כבר סגר עלינו הדלת ולא נוכל לאמר לב"ד גדול קאזילנא: ו) הבירורים יכולים להיות כמו בא"י כן בחו"ל לזה אין טעם להקדים חו"ל לארץ:
ז) אנחנו נחשבים נתבעים כיון שרצוננו להעמיד קופות. ח) אף לפי דבריהם שאסור לעשות כן מ"מ הדבר דומה לשידוכין כו' וספק תקנה: ט) מש"כ בת' ד"ח דבדבר ברור וא"צ רק גילוי מלתא סגי שלא בפניו וע"ד טענת הוצאה כיון שאנחנו הנתבעים גם מחמת שאנחנו אין רצוננו להוציא אותם לב"ד הגדול:
י) עוד יש לנו הקופות שגבינו וזכינו בהמעות פ"ת חו"מ מק"ו שלא אבדנו זכותינו אף שהמה מושלשים מחמ"ז נחשבנו נתבעים וגם בטוחים בהוצאה:
יא) מ"ש הב' מאות רבנים, כיון שביארתי שאנחנו הנתבעים באופן זה לא אמרו ולא יאמרו גם הרבה מהרבנים המה נוגעים והמה חסידים ועי' בסנהדרין ל"ו ובחו"מ י"ח:
טעמי הגאון מביטשאטש ולא באותות יפרדו. אין הד"ת על המעות שבאו כבר לידי גוביינא רק על המעות שיבאו ואף אם עתה רוצים המנדבים דוקא על כולל דרוהביטש כשיצא הד"ת ע"פ דין או ע"פ יושר שצריכים לתן גם על הכולל אק"ו בודאי שיתרצו המתנדבים שיותן מחלקם גם על כוללי אק"ו ותמיד לא היה בענינים האלו ד"ת רק משטר וסדר וכן צריך להיות עתה ואם הנותנים יתנו אדעתא דהכי והדברים מרומזים בטוטו"ד מה"ק סי' קי"ז:
גם בדבר הקופות שע"פ דין מותר רק מצד התקנה דעתי שבני כוללים נקראים נתבעים והדבר צריך להיות בחו"ל שיהיה בפירסום והנותנים יהיו סומכים עליהם לא כן על ב"ד שבא"י ואנחנו נקראים נתבעים מפני הקופות ואף אם אנחנו באים לקבוע עכ"ז אנחנו נקראים נתבעים כמבואר בח"מ סי' קנ"ו לענין בר מבואה אבר מבואה דספק קולא לנתבע:
טעמי הגאון מזאלעשטשיק:
א) אנחנו לא נתבע את הנשיא מהעבר רק על להבא וכי יכול האפטרופס לתפוס מטלטלין ברשות שאינם של יתומים ולמסור להם בטענה שהם יעמדו אח"כ לדין ואם העניים דכולל שלו ימחו לא יאסוף עבורם או יאסוף ולא לתן להם עד שיעמדו לד"ת במקום שהמעות שם:
ב) הד"ת צריך להיות בחו"ל שהכל תלוי בדעת הנותנים ואף אם באים בזכות מכירי עניים ומצד השגת גבול בודאי צריך ע"ז דעת הנותנים: ג) מה שטועים שהברורים הוא דוקא בא"י אינו אמת כי ממ"נ אם יראו כולל אק"ו בירורים וזכיות הלא יראו אותה בפה רק שהם יראים מבירור דעת הנותנים וכבר נפסק הדין מכמה רבני ירושלים וכן נפסק מקרוב בהוסט שדין כזה בין הכוללים צריך להיות דוקא במקום המנדבים וגם מטעם שיהי' שם קולות ורעמים:
ד) זה שטוענים שנותנים אינם רוצים לשנות ממה שהחזיקו כל הניירות והחתימות המה רק מחמת פתויים אבל כאשר ישאלו אותם לתומם בודאי ישיבו בלא לב ולב שכל גאליציא יהיה אחד שאין לחלק ביניהם שפה אחת לכולם וכל גאליציא המה מעורבים זב"ז ואין לחלק ביניהם:
ה) מה שטוענים שכבר זכו עניי כולל דרוהביטש ואין להתאחד כיון שבינתים היו רשאים תחילה להתפרד אלא שהיה צורך שעה כן גם עתה השעה גורמת להתאחד להחיות עם רב מישראל:
ו) וגם אם הרוב מכולל דרוהביטש יגידו כי אין חפצם להתאחד יש שילך אחרי המיעוט שאומרים כהלכה ובחו"ל יתברר הדבר דעת הנותנים: ז) עכ"פ המיעוט רשאים לתן נדבתם לכולל אק"ו וזה לא אמרו אפי' בתשובה כהלכה:
ח) ע"ד קביעת הקופות יש בידנו כמה תשובות מגדולי מדינתנו להתיר להעמיד פושקעס מיוחדות ובקונ' יצב גבולות אין נזכר איסור על קופות מיוחדות ובודאי שאין כחו יפה לאסור עלינו וגם שם היה צורך שעה ואצלנו צורך שעה להיפך כי כמה אלפים נפשות גועים ברעב:
ט) מה שהגידו שאינם רוצים לדון רק אחרי נברר טענותינו וזכותיונו ומכ"ש שלא לדון בחו"ל ואם לא יבררו זכותם ישלישו ההוצאות לענ"ד כבר ביררו זכותם וטענותיהם ומה גם שיש בידם טענות וראיות שאין לגלות רק בפני ב"ד שידונו על עצם הדבר, וחוץ לזה אם אין בידם להשליש יפטרו מן הדין ומה שאומר הגאון מקונסק שאם לא יבררו עכ"פ ידונו בא"י כיון שעכ"פ צריכים לדון וכי מפני זה ישתנה הדין:
י) ולבד זה כיון שמקביעות הקופות המה נתבעים ונתבע הרוצה לדון אין סברא כלל שיצטרך לברר הטענות וכבר הביא ראיה הגאון מבוטשאטש שכל שיש ספק הרשות בידם ואחרי שהם מוכנים לעמוד לדון בחו"ל אין שום מקום למחות בידם:
יא) כאשר היה ד"ת לפני הג' מו"ה רצ"ה מלבוב בין קאסאווע לוויזניצא הגיד שהענין צריך להיות נגמר ע"פ פשר ולא ע"פ ד"ת. טעמי הגאון מקונסק:
עיקר הטעם שכ"ז שאין הב"ד רואין שתביעתם תביעה אין להם שום ד"ת וא"א לדון בזה אם יהיה הד"ת בא"י או בחו"ל כ"ז שאינם מבררים טענותם שאם יטענו מחוייבים אנו לראות אם הצדק אתם ע"פ דין ואם לא אע"פ שאין אנו יכולים לפסוק עכ"פ צריך להיות הד"ת בא"י כמש"כ הר"ן פ' שה כבר הגדתי ע"ז דעתי. ואין צורך לכפול הדברים:
ב) הרי תמיד יכולים לחלוק כשותפות שאין בו זמן הדבר הזה אין אנו דנים וידונו הב"ד שידונו בעצם הדין:
ג) גם בודאי נעשה המנהג כדין כמ"ש הב"י ח"מ ק"ט כנ"ל זהו נוגע לעצם הדין כיון שהכל מודים שעל הנשיא אין שום ד"ת ובין המקבלים בודאי צריך להיות בא"י שהם משם. ואם על הנותנים מי ימחה בידם לשלוח לא"י לעניי קאסאוו:
ד) כיון שאין כאן מנה לי בידך שהרי עדיין לא זכו עניי קאסוב רק שאומרים שמחויב הנשיא לראות שיהיה בסדר ומשטר מי יש לו כח יותר מהנשיא שדבר זה א"א להתברר רק בא"י:
ה) בדבר תלונות הקופות אין בידינו לפסוק דבר הנוגע לכל העולם ולא באנו רק על דבר הנוגע בין כולל דרוביץ וקאסוב. טעמי הגאון הנ"ל בנייר העני:
א) הרשאה לא שייך בזה כיון דליכא הקנאת ממון כיון שלא זכו ובא"י מועיל אף בלא הרשאה כתוס' בכורות מ"ט וכיון שאין תביעת ממון רק שאלה ושאלה יוכל לשאול בכ"מ:
ב) גזבר א"א לדון כש"ס גיטין ובפרט שמוחין בפירוש. ג) אם יהיה הד"ת בחו"ל לא יקבל הנשיא המעות כלל וא"כ הוא כש"ס ב"ב קי"ד:
ד) הרי הנשיא מוכן לשלוח המעות לא"י וגם ג' רבנים מחו"ל:
ה) כיון שהרוב הגידו דעתם שהד"ת צריך להיות בא"י ואף זה שלא בפני זה מועיל כמבואר בש"ך חו"מ סי' כ"ד:
ו) מה שטענו שהוא פ"נ שקר הוא וגם יכול להתברר בא"י ומחוייבים כל הכוללים מה להם דוקא לכולל דרוביטש:
ו) בהפסק צריך להיות טעמים. כתב הש"ך בסי' קכ"א ס"ק ל"ז ראובן שהיה חייב זקוק ללוי ושלחו ע"י שליח ונגנב או שאבד אין לוי יכול להשביע השליח עד שיבא ראובן מרדכי פ' הגוזל ומסיק שם המרדכי וכן הורה זקני ראובן כו' באחד ששלח לאשתו מזונות וסיים הש"ך ומשמע דהטעם דהשליח אמר שמא לא ירצה להשביעני ומשמע שם דאם מת ראובן יוכל לוי להשביעו וכתב הקצה"ח דהמעיין שם יראה דאין הטעם רק כיון דאין ראובן כאן אין אחר יכול להשביעו דלאו בע"ד דידיה הוא והמרדכי הביא מהך דנשבעין לגזברין והקצה"ח העיר למה לא יוכל לתבעו מטעם שעבודא דר"נ, ובמק"א הארכתי בזה אבל לפי דעת הקצוה"ח הלא מתורץ קושיתו על הש"ך דאם מת ראובן ומסתמא אין ממה לגבות דאם יש ממה לגבות ממק"א מה אכפת ליה ללוי להשביע את השליח ומשו"ה יכול להשביע משעבודא דר"נ אבל כ"ז שראובן חי ומסתמא יש מקום לגבות ממנו ומשו"ה א"י להשביעו. טעמי הגאון מאלטשטאדט:
א) מקרא מבנות צלפחד שאם היה הדין עם המחלקים היה צריך להיות עם הנשיאים:
ב) ביו"ד סי' רנ"ח בהג"ה רמ"א מי שהקדיש נכסיו ומינה יורשיו (הובא למעלה) וכיון ששולחים להנשיא והוא עושה כרצונו ודעתו הוי ממון שאין לו תובעים שיאמר איני מחוייב לתת לכם לעני אחר אתן ואם טענו שגם להם זכות לקבץ בכולל הדין עם המקבלים וצריך להיות הד"ת בא"י: ג) מבואר בסי' נ"ח דהיכא דאיכא פסידא להשליח א"י לתפוס מידו והכא יהיה פסידא להנשיא שיצטרך לשלם מכיסו כיון שכל הרבנים מוחים בידו: ד) הלא מבואר בסי' ש"א דגבאי צדקה פטור א מפשיעה ושם הטעם משום דהוי ממון שאין לו תובעים ומ"ש בשם מהר"מ שיף שהגבאי יכול לתבוע דוקא מיחיד אבל מהנשיא שהכל מודים שבידו ובדעתו תלוי חלוקת המעות הוי דבר שאין לו תובעים ויתבעו מהמקבלים:
ה) הלא מבואר דאין האפטרופסים יכולים לדון בנכסי יתומים יעוי"ש ובפרט שהמקבלים והנותנים מוחים בידו:
ו) מבואר בש"ך סי' קכ"א דהשולח מעות ביד שליח לחבירו, אין חבירו יכול לתבוע השליח אם יגנב מידו משום שיכול לאמר לאו בע"ד דידי את וכ"ה בתה"ד סי' ש"ח ובכנה"ג סי' קכ"א א"כ כיון דהנשיא לא קיבל מידם יכול לאמר לאו בע"ד דידי את ובא"י רצוני לדון עמכם אבל לא בחו"ל: ז) אחרי שנתחלקו הכוללים זה כחמשים שנה אין הנשיא יודע כלום ובא"י יתברר הדבר כמה נפשות בכולל אבל בכאן המה חשודים לזייף גם יזייפו הפנקס:
ח) יבררו המה הטענות ומתוכם יוכל הב"ד להבין כי בחו"ל אין שום מבוא שיוכל הדבר להתברר:
ט) מבואר בשו"ע בשנים שהפקידו אצל אחר כו' יניח ביניהם ומסתלק א"כ גם בנ"ד יניח השקלים בב"ד ויסתלק:
י) ועיין בש"ך קכ"א דכ"ז דהנותן אינו כאן כפל הדברים מס"ו. טעמיו של הגאון מאושפצין:
הלא הנשיא מקבל המעות מן הגובים והרבנים וכותבים לו שלא יתן רק לבני כוללים אף אם עושה שלא כדין אין להם טענה עליו כמבואר בש"ך סי' נ"ו דצריך השליש לעשות כפי שהושלש בידו אף שלא כדין:
כיון שהכל מודים שלא נעשה לנשיא רק לכולל דראהביטש יוכל לאמר איני רוצה לזכות עבורכם ואיני רשאי לתן הממון לנשואיכם כי הלא הם לא נתמנו לנשיאים מכוללנו ובני כוללנו אינם משכימים על נשיאים מצדיקים אין לכם טענה רק שאחזיר המעות להנותנים א"כ הנותנים יתבעו אותי: עוד טעם דהלא אין אפטרופוס רשאי לדון בנכסי יתומים ומה שיאמרו שלא יהיה אפטרופוס עבורם למה לא יוכל הטוען על היתומים לאמר שלא יהיה אפטרופוס על השדה ובפרט שהכא המקבלים רוצים לדון בא"י ולעקל המעות מבואר בחת"ס שאין מעקלין מעות צדקה וגם ל"ש עיקול שהרי מרוצים לדון במקומם א"כ הדין עם המקבלים עוד טעם שאין דין על הנשיא שהלא הרבנים והגבאים יכולים לשלוח המעות ישר לא"י וממילא יהיה הדין בטל ואטרוחי ב"ד ועי' בב"ק קי"ד:
ועוד דכל השולחים ע"ד הנשיא וזכה עבור בני כולל דראהביטש וא"י לשנות ומה שטוענים של מחיה ולכסות למחיה קודם, יש כוללים אחרים עשירים וגם איני רוצה לתן לכם כיון שלא זכיתי עבורכם ואתן לעניים אחרים ועוד שעניי כוללנו אומרים שהם עניים יותר מכם והאיך אפשר לברר הדבר בחו"ל ואין להם על הנשיא דבר רק על המקבלים והמה בא"י: כיון שאין הדין רק בין המקבלים ושני הצדדים דרוב בא"י הלא אין ספק שהד"ת צריך להיות בא"י וא"י לב"ד הגדול ובפרט שאין טענה מבוררת ואף שכ' הרמ"א בסי' ע"ג דכשמעקלים המעות צריך להיות הד"ת במקום העיקול היינו דוקא אם אין שניהם דרין במק"א:
ועוד דהא שכ' הרמ"א ותה"ד דצריך להיות הד"ת במקום העיקול היינו מחמת דס"ל דמעיקר הדין אין התובע הולך אחר הנתבע רק מהתקנה ולפ"ז הכא כשמעקלים המעות שלא לילך אחר הנתבע ולפ"ז אם שניהם במק"א בודאי א"צ לדון במקום העיקול גם הלא אין התובע בעיקר הדין הברירה בידו להוציא הנתבע הוא דוקא בטענה מבוררת אבל בלא טענה מבוררת א"י להוציא וכיון שאין כאן טענה מבוררת האיך נוציא לדון אף אם המעות המעוקלים:
ולפ"ז נסתרה דרכו של הג' מבראדי דגם לענין הקופות התובעים ונתבעים המה בא"י א"י להוציאם חוץ למדינה:
ד) טענת הרה"ג ר"פ דיכול (לטעון קי"ל כהרבנים שהגידו שהד"ת צריך להיות בא"י וכן צריכים אנחנו לפסוק כי זהו טענתו ע"פ ד"ת ומה שהרב מבראד אומר קי"ל על קביעת הפושקעס הלא ליה לאמר אלך ואגזול ובפרט שרוב רבנים אומרים שאסור לו לגזול בודאי א"י לילך לתפוס ולאמר קי"ל:
ה) לבד כ"ז הבירור יכול להיות רק בא"י גם הלא יצטרכו לדון עם המקבלים שהמה בא"י הפוכי מטרתא למה לי:
ו) טענו שהדין צריך להיות בא"י שבכ"מ שהדין בין בן א"י ובין בן חו"ל צריך להיות בא"י כמו שהאריך בזה:
ז) הרה"ג מביטשאטש הודה שאין לנו על הנשיא דבר. ח) קודם שיבררו הטענות אין לנו לדון מקום המשפט:
ט) תשובה ע"ד הרב מבראדי שנאמר שא"א הדבר שיהיה הד"ת בא"י הוא דבר שא"צ לפנים:
י) מה שאומר דהמה הנתבעים בדבר הפושקעס כבר ביארתי שכאן התובעים והנתבעים המה בא"י גם נגד התקנה וכיון דמעיקר הדין התובע הוא יכול לאמר רצוני לדון במקום הזה לזאת לא שייך כיון דבספק אמרינן דהוא הנתבע הלא צריך לאוקמי אעיקר הדין דהתובע הוא העיקר:
יא) מה זה תביעה על הפושקעס הלא אינם תובעים כי המה שותפים בהכולל הלא אין להם תביעה על פושקעס רק חלק בהמעות הנקבץ:
יב) לבד זה הלא מתחילה לא אמרו רק שרוצים לקבוע פושקעס בדרך עיקול ועתה יאמרו לדון ע"ז הלא אין זה דין רק שאלה ונוגע לכל הכוללים: תשובות:
כל סעי' א' נחלק לכמה סעיפים העיקר שכבר בררתי מדברי מהרי"ק שגזבר שנתמנה שיעשה הכל כדעתו והכל סומכים עליו כדין ט"ה בעירם דכל מילי דמתא עלייהו רמיא לזאת הרשות בידו לדון בין לזכות בין לחיוב ובענין גדול כזה בודאי הרשות בידו לאמר כי נצרך ע"ז דעת גדולי הרבנים והגבאים ממדינה שכל בני המדינה סומכים עליהם והטענה שהוא זוכה רק לעניים מכולל שלו הלא ע"ז אנו דנין וטוענים נשיאי כוללי קא"ו שגם להם חלק בהמקובץ ורוצה לדון בזה, ואם הנשיא יגיד צריך דעת הרבנים ובפרט עניי הכולל שלהם נוגע הדבר ביותר יותן זמן ע"ז להביא גם טוענים שלהם:
סעי' ב' הלא כבר ביארתי שכל טענות כולל קא"וו א"י המקבלים לדון ע"ז כי הוא דשלב"ל גם אינו מערופיא שלהם והתובע הוא רק הנשיא לזאת הלא עיקר התובעים המה בחו"ל:
ולבד זה טעם לדון במקום העיקול נראה כיון דאנו רואין כמו שאין הדין רק על המעות המעוקלים וצריך להיות הד"ת לא במקום שהמה דרין רק במקום שמונח הדבר שהמה דנים עליו והדבר מושלש שיותן להזוכה אבל אין סברא לאמר שמחמת העיקול יוחשב כמו שנעשה לתובע כיון שהחליטו המהרי"ק ותרוה"ד ש"ח ולא יוכלו להחליט המעות עבור התובע כ"ז שלא היה ד"ת ביניהם גם הטעם שאמרינן התובע הולך אחר הנתבע משמע דהוא ע"פ דין מחמת מאן דכאיב ליה כאיבא כו' והא דעבד לוה הוא מצד התקנה כדי שלא לנעול דלת בפני לוין:
לפי מה שביארתי דהתובעים והנתבעים מצד קא"וו העיקר המה הנשיאים ובאשר נוגע להמקבלים יחוו גם דעתם אבל אין להמקבלים מכולל דרוהביטש עסק עמהם כי המה אינם עושים דבר רק צועקים ללחם:
ד) טענת קי"ל אנחנו לא באנו לדון ע"ז בטענת קי"ל כיון ששואלים מאתנו דעתנו ע"פ ד"ת ואנחנו איננו פוסקים רק מגידים דעתנו ע"פ ד"ת וגם הלא נתחדשו טענות הפושקעס:
ה) הבירור יכול להיות בא"י כבר נדבר מזה ולא יצטרכו לדון עם המקבלים בפ"ע כי בכתב השתוות נאמר בפירוש כי גם צריך להיות כו"ה מהמקבלים ויהיה הדין פעם אחת ולא שניה:
ו) טעם שבני חו"ל ובני א"י שמדיינים זע"ז צריך להיות בא"י הוא פלפול נעים ומתוק אבל לדינא יש תשובה ואין ראיה כאשר הרב בעצמו יודע ויעוי' בת' רדב"ז שהביא הפ"ת דהיבמה הולכת אחר היבם אף לחו"ל וצ"ע בגוף הדבר:
ז) מש"כ בשם הרב מבוטשאטש בכתב שביאר טעמי כותב להיפוך רק שאינו תובע מהעבר כ"א על להבא:
ח) כבר הגדתי דעתי ע"ז וגם ביום אתמול נגמר הדבר שאין בירור הטענות מעכב:
ט) תשובתי על דברי הרב דבראדי כבר דברנו מזה. י) לענין טענת קים לי לענין היתר הפושקעס ל"ש לאמר קי"ל כיון שאין הד"ת בפה על עצם הדבר גם בסעי' י"א וי"ב אין אנו דנים כאן להיתר או לאיסור רק על מקום הד"ת:
הדיינים שיפסקו עצם הדבר המה יחושו לנפשם לפסוק דבר הנוגע לכל הכוללים ולכל הישיבה של א"י:
מבואר בסי' ד' דיחיד המדיין עם רבים צריך להניח משכון כיון דדבר של ציבור לא חמימא כו' אם לא ישליש משכון ולא יהיה הדבר נוגע ליחיד יתמשך הדבר ודבר של ציבור כיון שאין הדבר נוגע לכל אחד רק לכלל העיר והוא מהגמ' דנ"מ בין אילן הקרוב לעיר יקוץ ואח"כ נותן דמים והאילן הסמוך לבור הדין יתן דמים ואח"כ יקוץ, ולפ"ז רבים עם רבים ג"כ לדעתי צריך לעקל ובנ"ד א"צ לעקל דכבר השלישו בטוחות אבל ע"פ עיקר הדין היה לו להיות מעוקל וכ"כ הג' חת"ס או"ח סי' כ"ד רק שם כתב אחרי שיבורר טענותיהם וכאן הלא טוענים שאין הדבר מבורר אבל א"צ לכל זה:
במחלוקת הש"ך עם הב"ש בריש סי' י"א אם יכול הנתבע לאמר לא ארד לדין עד שתאמר לי על מה שתרצה לדון עמי שהב"ש כתב דאינו מחוייב התובע להגיד והש"ך כתב דמחוייב להגיד כי הנתבע יכול לאמר אם אדע תביעותיך אתן לך בלא דינא ודיינא, והאחרונים נחלקו ג"כ בזה. מתחלה צריך לברר אש לכאורא יקשה מאד דברי הג' ר"ש בח' זכרון יוסף שכ' עמ"ש הש"י דכן עמא דבר להזמין לדין בלא הגדת הטענות וכן משמע ב"ב מ"ח וכתב ע"ז הג' ר"ש דמתחילה מזמין אותו סתם ואם משיב רצוני לידע על מה הוא בא שומעין לו ולכאורא הוא היפך הגמ' מזמינין לו ע"פ אתתא וכ"ה בשו"ע אף אם לא יבא השליח לב"ד אמרינן חזקת שליח כו' הלא אפשר השיב כי ירצה לידע הטענות אע"כ צ"ל דלב"ד מחוייב לבא ולהגיד כי ירצה לשמוע מה הוא תובע ממנו אבל אם לא בא כלל לב"ד כתבינן עליו פתיחא: וע"ד אם מחויב להגיד פרטי הטענות פשטות לשון הש"ך משמע דאינו צריך רק להגיד מה הוא תובע מאתו וכן משמע לשון הח"צ בסי' קס"ט שכ' שצריך להודיע על מה הוא תובע אותו ועוד כיון שהש"ך והח"צ כתבו לדחות ראית הב"ש הא דאמרינן עביד אינש דלא מגלי טענתיה. וכ' הש"ך וביתר ביאור הח"צ דבודאי קודם שיבררו שניהם טענותיהם יוכל לשנות מפטור לחובה ומחובה לפטור ויכול לאמר לא רציתי להגיד לך טענותי שמא מתוכם הלמוד לשקר וכיון שבבירור טרם שהגיד טענותיו לפני התובע יכול לשנות א"כ מה בצע שנחייבו להציג טענותיו כיון שאח"כ יכול לשנות ולהפך אותם ועוד האיך יכול לסדר טענותיו לפני הדיין הלא אסור לשמוע טענות בע"ד אחד בלא חבירו ושמע בין אחיכם כתיב:
ויש פוסקים שרוצים לפוסלו לדון וא"ל דבדיין שאינו עתיד לדון דהלא כתב מהרי"ק דדיין שאינו רוצה לדון א"י להזמינו וגם מסידור לשון הגמ' אחר טענותיהם אומרים לו יש לך ראיה ויש לך עדים משמע כנ"ל, גם אינם יכולים הדיינים להגיד לו כי טענותיך אינם מספיקות ע"פ דין כמ"ש הפוסקים שא"י להשיב לצד אחד אפי' לחייבו שמא ילמוד טענות אחרות או טצדקי דאפשר ליה למיעבד שלא ע"פ דין:
ע"ד אם צריכים אנחנו לסלק עצמינו מחמת שרואים מקצת הדיינים שבעלילה באים עליהם באמת לא נקרא זה דין מרומה דאם אנחנו רואים שמשתדלים למצוא עדי שקר ואם משום שאפשר שרוצה להשתדל עמו כדי לפשר עמו, אין אנחנו אדונים בדבר כי זה מוטל רק על דיין שיושב ודן כדי להוציא הדין לאמתו אבל כיון שאין אנחנו באים רק להגיד המקום לדון הלא גם בדין מרומה נאמר וידון מי שלבו שלם בדבר ופי' מהרל"ח הא דאמר והדברים מסורים ללב כלומר אין לבזות ולפגוע כבוד אחד מן הדיינים לא מי שנסתלק ולא מי שרוצה לדון כו' ועוד דכיון שיש לפנינו שלשה רבנים גדולים שאומרים שיש מקום לתביעת התובע הרי ברור דיכולים אנחנו לדון איפא יהיה מקום המשפט ועוד הלא כמה רבנים מדיינים זע"ז זה ערך שלש שנים איפא יהיה מקום המשפט ועל זה אכפלו כל הני שנים עד שבאו לברור דיינים ע"ז אנחנו נגיד כאן אין מקום לדון כלל, ואם יאמרו שע"פ טענות מורשי התובע באנו לידי מדה זו הלא לא באו המורשים להגיד כל פרטי תביעתם ועביד אינש דלא מגלי טענתיה כיון דלאו ב"ד אנחנו על גוף התביעה:
מה שנתעורר על הא דמבואר בסוף סי' י"ז בהג"ה רמ"א דאין לפסוק יותר ממה שטוען התובע כו' כבר האריכו בזה הש"ך והסמ"ע דהסמ"ע כתב דאין זה אלא בשיודע הדיין שהתובע יודע שמגיע לו יותר ואינו תובע רק פחות והש"ך ס"ל דאף מסתמא תולין דמחל המותר, ולא תלינן בסתמא דאינו יודע הדין והקצות וכן בשם התומים דריב"ש לשיטתו אזיל דס"ל דמחילה בטעות שלא בהלואה הוי מחילה והנתיבות כתב דשא"ה דיש כאן תביעה מכירה דאם ישלם כל חלקו יהיה לו קנין בהגדר וכיון דאינו תובעו רק דמי קנים אינו רוצה למכור לו מחצית הבנין יעו"ש וצ"ע מה טענת מחילה יש כאן הלא מבואר במהרי"ט חו"מ באחד שאמר לחבירו פנה לי הדירה ששכרת ממני וכן בבעה"ב שאמר לפועל, כ"ז שלא נתרצה השני יכול לחזור בו דלא מסתברא שיהיה השני ידו על העליונה א"כ גם כאן כ"ז שלא נתרצה השני הלא ל"ה מחילה:
ויש לחלק רק להנתיבות קשה כיון דיש כאן הברירה ביד הנתבע או לקנות מחצית הכותל ל"ה מחילה אבל כ"ז בטענת התובע אבל בתשובת הנתבע דא"ש כאן מחילה ורק באומר לפני ב"ד נאמן עלי אבא כו' והרי מבואר שם דבאומר לו דור בחיי ראשך או שאר טענות דכ"ז שעומדין לפני ב"ד יכול לחזור בו וצ"ע בדברי הנתיבות דאיך כתב זה בפשיטות דאין זה אלא לשיטת רש"י והרמב"ם דס"ל דאיירי בגדר בין שדות רבינא וחנניא אבל הלא התוס' ב"ק כ' כתבו דאיירי בגדר מבחוץ לא יקנה הכותל וכ"כ הרמב"ן ושאר מפרשים ויש להאריך בכ"ז:
מה שהעירו מהר"ן ר"פ ש"ה וכ"כ הרמב"ם וזהו שיטת רב האי ויש להבין בזה דברי התוס' שבועות מ"א שהביאו ראיה דהלכה כמר בר רב אשי דמהפכינן שבועה דאורייתא מהא דא"ל אשתבע לי דלא פרעתיך וכתבו אם נאמר דהתם יכול להפך אין ראיה יעוי' בהגרע"א שעמד בכונת דבריהם אבל באמת הכונה פשוטה:
ויש להעיר עוד מהא דמבואר בסי' י"ד והוא מהרמב"ם בהל' סנהדרין פ' כ"ד בטענות לב"ד הגדול והוא שיש להתובע עדים וראיה וכ"כ הרמ"א לדידן להוציא לבית הועד, וכ"כ החת"ס באו"ח סי' ר"ד באו"ח לענין להוציא בני א"י לחו"ל למידן דינא יעו"ש אבל בנ"ד דאיכא כתב השתוות דהתחייבו שני הצדדים לירד לדון רק דהספק הוא איפא מקום הדין אינו שייך זה. אבל בירור וגמר הדין בזה יהיה בעת שיהיה פסק על מקום הד"ת:
בע"ה החלט דעתי בקצרה. אחר שביררנו למעלה הד"ת בנידון דידן הוא בין נשיאי כוללי קאו"ו ובין הנשיא מדרוהביטש וגדולי הרבנים וגבאי הכולל ועניים ות"ח היושבים בא"י בכולל דרוהביטש, ועניי ות"ח היושבים בא"י מבני כוללי קאו"ו אם כי הדבר נוגע להם אבל מצד שלא זכו עוד בהמעות ולא היה מד עתה מערופיא שלהם אף אם זוכים וצודקים נשיאי כוללם בטענותיהם נגד כולל דרוהביטש התביעה על הנשיא מדרוהביטש מובן כי לא על עצמו הוא רק כאשר הוא נשיא הכולל ומנהיגם הוא הראש להשיב על טענת התובעים ולראות ולהשגיח שלא יקולקל להצדקה השייכת לכולל אם יהיה הסכסוך במקומו ולא יענו לד"ת להתובעים:
מקום הד"ת כיון שהסכסוך הוא על המעות שיהיו מקובצים במדינה זו גם התובעים המה כאן והנתבעים אם כי גם היושבים בא"י מיקרי נתבעים עכ"ז הלא עיקר התביעה היא על הנשיא והגבאים וגדולי הרבנים שבמדינה שהמה בעלי הממון והסכסוך הוא על המעות הנמצאים במדינה זו גם לפי הגמר מכתב השתוות צריך להיות בוררים משני הצדדים ממדינה זו וגם שליש מכריע מליטא גם נתחדש ענין הפושקעס אשר קודם שנתברר הדין טוענים שהמה רשאים לקבוע ואין אנחנו אדונים בדבר הזה להגיד עם מי הצדק עכ"ז הכל הוא שייך למדינה זו נמצא כל הדין הוא על המעות שנמצאות במדינה זו:
לזאת צריך שיהיה הד"ת פה במדינה זו. וכאשר כי הד"ת דורש דמים רבים גם ע"פ הגמר לא יהיה הד"ת במקום הנשיא ורוצים להוציא מחוץ לגבולו כמו שמבואר בכתב השתוות שמונח אצל הרב הצדיק מטשארטקוב וע"פ המבואר בסי' י"ד והוא מהרמב"ם אם רוצים להוציא מחוץ למדינה שצריך להוציא הוצאות צריך מתחילה לברר הטענות ובעיקר התביעה של כוללי אק"ו לא נתברר לע"ע הטענות לזאת דעתי שמחויבים נשיאי כוללי אק"ו להשליש כפי ערך ההוצאה היתירה שיהיה על הד"ת בעצם הדבר שצריך להיות ג"כ בבוררים ושליש מכריע, שהוא עולה לדעתי משלשה עד ארבעה אלפים ריינש, והסך הזה יהיה מושלש ת"י הרב הצדיק מטשארטקוב, והדיינים עם השליש המכריע אם אחר שמוע טענות מורשי כוללי אק"ו יראו כי אין ממש ולא היה צריך ע"ז להיות ד"ת כלל יתנו לכולל דרוהביטש הסך המושלש עבור שגרמו להם הוצאות חנם. זמן הד"ת הוחלט משני הצדדים על ר"ח חשון: יחיד שמרשה חברו יכול לבטל שליחותו אבל אם הוא שותף א"י לבטל ע"כ צ"ל כן לפי' הרי"ף הא דקאמר למאי נ"מ למתפס פלגא, וכן פי' הרא"ש הובא בב"י סי' קכ"ב כו' וגבי שותפין בידיעה בעלמא סגי דהא אם שותפו בגרירא כו' ומכש"כ אם עשה שליח בעדם דהא אמרינן התם הקנה לו פלגא כו' אע"כ הואיל והקנה לו פלגא כו' וא"ת התם תובעים והכא נתבעים ויעוי' בחו"מ קע"ו בהג"ה סעי' כ"ה כ"ו הלא כתבו אם לא צוהו הרי דאם צוהו אין יכול לחזור בו ויעוי' בריש סי' קכ"ג בשם רמב"ח ויעוי' בכה"ג ס"ס קכ"ו בשם גידולי תרומה שלשון הרא"ש והטור אפי' בנתבעים וכ"ה מדויק לשון הטור לפיכך אם השותף שדן יצא חייב השותף השני צריך לקבל דינו כו' והוא מלשין רש"י על הא דאמר ר"ה הני תרי אחי או שותפי דאית להו דינא בהדי חד ופירש"י ויצא השותף חייב לא מצי שותף חבירו כו' וע"כ צ"ל דבנתבעים קא מיירי דבתובעים לא שייך הא לישנא מצי למימר לאו בע"ד דידי את דבתובע הוא לשון מחילה ועוד מדהביא ראיה ממתניתין והראשונה נשבעת כו' והתם נתבעים המה שהראשונה רוצה לתבוע כתובתה והשניה אינה מניחה עד שתשבע ועוד מוכח מדברי הרמב"ם שכ' בהל' שבועות עד שיכפרו וישבע אחר תביעת השליח כו':