הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין
שו"ת הליכות אליהו חו"מ · סימן כה
בדבר "הפט" מדמי סרסרות ולפי דברי היודעים היו נותנים בעת שהיה יי"ש ביוקר ערך חצי קאפ' ועכשיו נותנים רבע ובעיקר הספק באשר לפ"ד נותנים בקרעמענ. יותר אם לילך אחר מנהג דשם או אחר מנהג דכאן. לכאורא הדבר דומה להא דמבואר בחו"מ סי' של"א בהג"ה סעי' א' הלך ממקום שנהגו להשכים ולהעריב למקום שנהגו שלא להשכים או איפכא אזלינן בתר המקום ששכרו הפועלים ומקור הדבר הוא מהירושלמי שהובא בב"י שם וזה לשון הירושלמי ב"מ ר"פ הפועלים א"ר הושעי' זאת אומרת מנהג מבטל ההלכה א"ר אימי כל המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מזו בני טבריה לא משכימין בני בית מעון משכימין בני טבריה שעלו לשכור בבית מעון נשכרים כבית מעון בני בית מעון שעלו לשכור בטבריה נשכרין כטבריה אבל שעולה מטבריה לשכור פועלין מבית מעון יכול למימר כן סלקין במחשבתיכין דלא הוינא משכח מיגר בטבריה אלא כגון דשמעית עליכון דאתון משכימין כו':
(הערה. ודרך אגב אפרש ראש דברי הירושלמי חוץ מזו שנדחקו בו המפרשים ומ"ש בציון ירושלים הוא תמוה מאד להמעיין בדברי הרמב"ן במלחמות קידושין שם דמ"ש בשמו דברוב שהוא בטבע מודה שמואל ליתא שם וגם מ"ש דדבר שהוא במנהג שהוא בטבע לפי הרשום בזכרוני איתא שם איפכא דרובא מסבלי כו' ל"ה רוב בטבע רק רוב נשים מתעברות יעו"ש ובמק"א הארכתי בדברי הרמב"ן הנעימים אבל אינם שייכים לכאן:
לזאת אפ"ל דהנה איתא בחו"מ סי' רי"ח סעי' ה' כל אלו הדברים במקום שאין מנהג אבל במקום שיש מנהג הולכין אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום והוא לשון הרמב"ם סוף פכ"ח מהל' מכירה ולכאורא תמוה מהא דמבואר בסי' רי"ד סעי' ז' וסי' ר"כ סעי' ח' דלא אזלינן אחר רוב רק היכא דאיכא הוכחה דהדמים מודיעים או מצרים החיצונים ולשיטת הרמב"ם יש ליישב קצת אבל לשיטת השו"ע לכאורא תמוה:
ונראה לי בזה דע"כ ל"א אין הולכין בממון אחר הרוב רק היכא דהמיעוט מכחיש את הרוב או ממעטו בזה אמרינן דחזקת ממונא מצטרף להמיעוט ומבטל את הרוב אבל היכא דהמיעוט אינו סותר את הרוב בודאי אזלינן בתר רובא דהנה מבואר בחו"מ סי' רל"ב דכל דבר שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום ה"ז מום ונלמד מהא דאמרינן בכתובות פ' המדיר ע"א ע"ב מידי דקפדי אינשי כו' ויעוי' בר"ן שם דאזלינן בתר רוב ב"א וכ"ה באחרונים סי' ל"ט ומשמע דגם בממון הוא כן, וכן משמע לשון הרמב"ם והשו"ע שהסכימו עליו בני המדינה והטעם דל"א כאן אין הולכין בממון אחר הרוב דהרי המיעוט אינו סותר להרוב דהלא מום איכא בזה המכר גם לדידהו רק דאינם מקפידין ע"ז בודאי אזלינן בתר רובא אבל גבי הא דקורין לכדי חבית דלגבי הנהו לא מכר כלל אלא כדא וכן גבי רובא לרדיא דלמאן דזבין לנכסתא ל"ה מום כלל אין הולכין בזה אחר הרוב, ולפ"ז לא שייך זה אלא היכא דמכר לו סתם אבל היכא דהיה מוכר לו כד בחזקת חבית ורוב ב"א היו מקפידין בין חבית לכד ומיעוט ב"א לא היו מקפידין בודאי היה יכול לבטל המקח כשיודע לו שהוא כד אף שמיעוט אינם מקפידין וכן איפכא אם רוב ב"א לא היו מקפידין ומיעוט ב"א היו מקפידין משו"ה גם בית ובירה בסי' רי"ד ובצמד בסי' ר"י דא"י מה מכר לו ולפי לשון רוב ב"א מכר לו בירה או בקר ולפי לשון מיעוט ב"א לא מכר לו רק בית או צמד אין הולכין בזה בממון אחר הרוב ואמרינן דהוא מהמיעוט וכן אם רוב בנ"א לא היו מקפידין בין חבית לכד ומיעוט ב"א היו מקפידין אבל הכא בסי' רי"ח דקאי על הא דאומר לחבירו בית כור פלוני אני מוכר לך וכרם שלי שבמקום פלוני אני מוכר לך דהמכירה היא ודאית רק שמסופקין אם יכול לבטל מחמת טעות במקח משו"ה הולכין אחר רוב בנ"א שאם אינם מקפידין וקורין אותו בית כור אף שאין בו בית כור א"י לבטל המקח אבל אם רוב ב"א מקפידין ואין קורין אותו בית כור יכול לבטל המקח:
ויעוי' בלשון הרמב"ם דבפכ"ח מהל' מכירה כתב הולכין אחר השמות הערוכים בפי הכל ובפכ"ח כתב אחר לשון רוב אנשי המקום הידועים להם ובפכ"ז כתב והשמות הידועים ביחוד לכל דבר ודבר כו' ולא שם שהכל אומרים לו ביחוד כו' אבל לפמ"ש יתיישב היטב שינוי הלשונות וכן הא דמבואר בסי' רי"ח דאם אמר לו בית כור אני מוכר לך ונמצא חסר דהאי כללא דסעי' מ"ט קאי גם ע"ז יעו"ש דג"כ קאי דאם אמר לו בית כור פלוני ולדעתי הדברים שרים גם מוכרחים. היוצא מזה דבדבר שהוא תלוי בהסכם בנ"א הולכין אחר רוב בנ"א אפ"ל דזה חידוש הירושלמי דבזה הולכין אחר רוב בנ"א ול"א המוציא מחבירו עליו הראיה)%%%% בני טבריה כו' שעלו לשכור בבית מעון נשכרים בבית מעון ובני בית מעון שעלו לשכור בטבריא נשכרים כבני טבריא כו' (היינו פועלים מבני טבריא שעלו לבית מעון ונשכרים שם אין הולכין אחר המקום שעלו משם רק אחר המקום שהמה נשכרים אבל שעלו מטבריא לשכור פועלין בבית מעון הולכין אחר המקום ששכר שם ולא אחר המקום שעושים משום דאומר לו כן סלקית במחשבתיכן כו) אבל בלא טעם זה היינו הולכין אחר המקום שעושין שם זהו פשטות דברי הירושלמי וכן פי' בפ"מ ולפ"ז אם בני בית מעון עלו לשכור פועלים בטבריא דליכא האי טעמא דכן סלקין במחשבתיכן היו חייבים לעשות ג"כ כבני מעון דהולכין אחר המקום ששם עושים המלאכה: ולפ"ז יתפרשו דברי הרמ"א דההולך ממקום שנהגו להשכים למקום שנהגו שלא להשכים או איפכא ולא חילק ביניהם מסתמא איירי דהפועלים עלו ממקום זה למקום זה דבכה"ג הולכין אחר המקום ששם נשכרים ושם עושים המלאכה אבל אם הלך השוכר ממקום זה למקום זה לשכור פועלים לעשות במקומו אז יש חילוק בין הילך ממקום שמשכימין או איפכא כנ"ל בירושלמי. ובזה יתיישב מהא דתשובת הרשב"א בתו"א בסי' תרס"ב ובח"ג סי' תל"ג והובא באה"ע סי' ס"ו נשא אשה ממק"א ע"ד שתדור עמו במקומו הולכין אחר מנהג מקומו והא דברשב"א איתא שנשא במקום ממוצע ויש לו תנא דמסייע להרשב"א הנ"ל מירושלמי פ' הפועלים שם ע"ד דר' יוחנן בן מתיא אדם שהלך לקדש אשה ממק"א צריך להתנות ולומר לה ע"מ דתעבדי כן וכן ותאכלי כן וכן ועי' בפ"מ ונראה דס"ל הירושלמי דר"י בן מתיא ורשב"ג בהלך לשכור פועלים ממק"א ומנהג אותה העיר משונה צריך לתן כמנהג המקום ששכר שם הפועלים משו"ה לדידיה צריך להתנות שמא מנהג מקומם משונה ורשב"ג ס"ל הכל כמנהג המדינה שעושים שם ולפ"ז שציר קאמר הירושלמי ע"ד דר"י בן מתיא אדם שהלך לקדש אשה כו' וזהו מפורש כהרשב"א ולפי הנ"ל יסכימו שני הדינים כאחד דכמו ששם הולכין ארי המקום שעושין שם המלאכה ולא אחרי מקום ששכר שם הפועלים כן הכא הולכין אחרי מקום שידורו שם ולא אחרי מקום שנשא:
ולפ"ז יהיה הדין פשוט דאם אחד ממק"א עשה עם אחד ממק"א הולכין אחרי מנהג המקום שעשה שם המלאכה. אך העומד לנגדי הא דמבואר בתשובת הריב"ש סי' תמ"ה וז"ל אבל לא שנלך אחר מקום שבא הפועל משם כך ומ"ש בירושלמי בני טבריא כו' זהו כשהשוכר הולך למקום הפועל לשכרו שיוכל הפועל לאמר על מנהג מקומי השכרתי עצמי אבל הפועל ההולך להשכיר עצמו במקום אחר ע"ד מנהגי הפועלים מהמקום שנשכר שם הוא עושה וכ"ש בנדון זה שבא לקבוע דירתו במקום שנשכר כו' הרי דדעת הריב"ש הוא דלא כמ"ש למעלה רק דלעולם הולכין אחרי מקום ששוכר שש הפועלים (ויעוי' שם בריב"ש דגרסתו בירושלמי הוא דלא כגרסתנו רק כן הוא הגי' בני מעון שבאו לשכור מטבריא נשכרים כטבריא אבל אדם מטבריא כו' וכ"ה בחידושי הר"ן לב"מ שהביא הירושלמי הנ"ל וזה לשונו בני טבריא לא משכימין כו' בני טבריא שעלו לשכור מבית מעון ובני בית מעון שעלו לשכור מטבריא בני בית מעון שעלו לשכור מבני טבריא נשכרים כבני טבריא אבל אדם שעלה מטבריא לשכור פועלים מבית מעון יכול מימר הן סלקית במחשבתיכון כו' משמע ג"כ דדעתו בירושלמי כדעת הריב"ש וגרסתו):
(ולפ"ז הפשט ברמ"א בפשוטו דלעולם הולכין אחרי המקום ששכרו שם הפועלים אפילו עושים המלאכה במק"א אין הולכין אחר המקום שעושים שם המלאכה אבל לפ"ז לא יתיישב לשון הירושלמי אבל אדם שעלה מטבריא כו' דיכול תימר כו' דלמה לי הטעם הזה הלא אף אם עלה מבית מעון כו', ג"כ הולכין אחר מקום ששכר שם הפועלים וגי' הר"ן יש ליישב ולהסב הכונה כמו שכתבתי לפי נוסח גרסתנו אבל דברי הריב"ש צ"ע, גם יקשה מהא דתשובות הרשב"א שכתבתי למעלה וי"ל דגם הריב"ש יודה לזה רק כונתו דכל הטעם דהולכין אחר מנהג המקום שנשכרין שם משום דעל הפועל להתנות משו"ה בני מעון שהלכו לשכור מטבריא נשכרים כבני טבריא משום דיכול לאמר ע"ד מנהג מקומי השכרתי ואיני יודע ממנהג מקומך ולא היה לו להתנות אבל בלא טעם זה על הפועל להתנות לשנות ממנהג המקום שנשכרים שמה ויתיישב הלשון של הירושלמי ועוד צ"ע בזה לעת הפנאי:
ועוד יש לאמר הטעם דהולכין אחר המקום שעושים שם המלאכה עפמ"ש מכבר בישוב הא דאמרינן בב"מ קי"א אמר לשלוחו לשכור לו פועלים אינו עובר בעה"ב על בל תלין וכבר נתקשו בזה למה לא אמרינן שלוחו ש"א כמותו ולפום רהיטא י"ל בפשיטות דכיון דקיי"ל דאם שכר פועלים כ"ז שלא התחילו במלאכה שניהם יכולין לחזור בהם משו"ה ל"ש שליחות דמילי כי האי לא ממסרו לשליח דדוקא מילי אשר הוא גמר המעשה כמו בהקדש או בנדרים כאשר קהו בזה אקהייתא אבל מילי כה"ג לא ממסרו ומשו"ה אינו עובר בעה"ב על בל תלין כיון דל"ה שלוחו כמותו הוי כמו עושים המלאכה בעצמם דאינם עוברים על בל תלין:
ולפ"ז יצא הדין דאם כשבאו הפועלים הראה להם הבעה"ב את המלאכה וצוה להם לעשות ע"ז קצבת השילוח הוי כמו שכרם הוא בעצמו דעובר על בל תלין אבל לפ"ז אינו מתחייב כלל השוכר בשכירות הפועלים טרם יתחילו במלאכתן משו"ה אין הולכין בזה רק אחרי המקום ששם עושים המלאכה ולא אחרי המקום ששכרם הוא והא דגבי כתובה הולכין אחרי המקום שדרים שמה משום דחיוב כתובה הוא אחר מיתה והא דכתבו האחרונים דאם מת במקום הנשואין צ"ע וביאור ואכמ"ל):
והנה לפי המתבאר למעלה בנ"ד שהמוכר ממקום אחד והלוקח ממק"א הולכין אחר המקום שנגמר שם המקח ויעוי' בתשובת דברי ריבות סי' ת"א ובצ"צ סי' ל"א לענין מכס שכיון שאחריותו של המוכר לא מיקרי עדיין גמר המקח ועי' ברשב"ם ב"ב דף מ"ד ובתוס' שם והדברים ארוכים ועי' בב"מ בתוס' ס"ד ע"ב דבמכר לו חטין סתם לא קנה גוף החטים א"כ ה"נ הלא לא נגמר המקח עד שיעמידו היי"ש לק"צ, אך עכ"ז לדעתי לא תליא הדבר לענין שילום סרסרות רק אחר גמר המקח ובמקום שהיה עיקר גמר המקח שם הוי עיקר המלאכה ואפי' לפי המבואר באחרונים דבסרסרות העיקר תלוי רק בפסיקת דמים נ"ל דהיינו דוקא לענין שלא יוכל לדחות האמצעי ולהכניס איש אחר להיות הגומר אבל חיוב הסרסרות תליא דוקא בגמר המקח משו"ה אם כל המשא והמתן היה ידוע שיהיה נגמר במקום אחד החיוב לשלם כמנהג אותו מקום ובדבר ההוצאות שהיו לו הרבה לדעתי דומה הדבר להא דמבואר ב"מ דף נ"א ובחו"מ סי' רל"ב ובחו"מ סי' קע"ו:
לזאת אם הוציא הוצאות לטובת העסק ע"פ ציווי המוכרים צריכים לפצות לבד הסרסרות אבל אם הוציא מעצמו כדי לגמור הסרסרות שלו א"י לתבוע מהם. שוב ראיתי באחרונים ובדברי המלחמות לענין הא דאזלינן בתר רובא האריך בש"ש שמעתתא ד' ובאה"ע סי' כ"א הובא בשם תשובת פמ"א לענין דמי סרסרות ואינו ת"י ולא אדע מה שהאריך בזה ולענין בל תלין היכא שעושה מעצמו בלא ציווי בעה"ב כתב החמד"ש מסברת עצמו דאינו עובר בבל תלין יעו"ש: