אור ברסלב
הליכות אליהו על השולחן ערוך שו"ת הליכות אליהו חו"מ › סימן יט

הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין

שו"ת הליכות אליהו חו"מ · סימן יט

סימן יח

(שם כ"ב ע"ב) א"ל רבא לעולם דלית בהו סימן ודקא אמרת ברה"י מאי מכריז מכריז מקום יעוי' פירש"י ואינו מכריז שם האבידה רק מכריז מקום מי שאבד אבידה במקום פלוני כו' צריך להבין הלא בגמ' לקמן דף כ"ח פליגי ר"י ור"נ אם אבידתא מכריו או גלימא מכריז מאי פריך הגמ' הכא מאי מכריז אליבא דרבא טפי משאר דוכתי ויעוי' לקמן כ"ח ע"א דקאמר רבא גופיה לעולם אבידתא מכריז וי"ל דהכא לרבא צ"ל דאיירי בדרך הינוח והוא דבר שאין בו סימן א"כ אם יכריז סתם הלא יסבור האובד שהוא דבר שיש בו סימן וגם י"ל דהמניח יסבור שהמוצא מצא דרך נפילה כמו סתם אבידתא משו"ה פריך מאי מכריז [וסברא זאת נזכרת בש"מ כאן יעו"ש] וקאמר מקום מכריז כדי שיתענין המניח לאמר אני הנחתי חפץ פלוני במקום פלוני. ובזה מיושבים דברי התוס' בד"ה אי דליכא כו' שהקשו על פירש"י מהא דתנן אמר את האבידה ולא אמר סימניה ל"א כלום דלכאורא יפלא למה לא הקשו ממתניתין דכל דבר שאין בו סימן הרי אלו שלו לכריז אבידתא ובעל האבידה יאמר החפץ, אבל לפי הנ"ל לק"מ דבדבר שאין בו סימן הלא הבעלים מתייאשים דהרבה אובדים ימצאו שיבאו ויאמרו אבדנו חפץ כזה משו"ה מתיאש אבל בדבר שיש בו סימן דהבעלים אינם מתיאשים א"כ יהיה די אם יאמר את האבידה אף אם לא אמר סימניה וע"ז תי' התוס' דאם אין המקום מיוחד אף אם לא יבא רק אחד ויגיד שם החפץ אנו לא נחזיר לו שמא יבא גם אחר ויגיד שאבד חפץ כזה משו"ה נחקור אחר סימניה, והתוס' הקשו אליבא דרבא דס"ל אבידתא מכריז ומיושב מה שנתקשו המפרשים בדבור זה יעוי' עליהם:

(שם כ"ד ע"א) תוד"ה אבל שנים כו' ולקמן גבי צבורי פירות דפריך ש"מ מנין הוי סימן ולא משני צבורי דעלמא דומיא דרישא מחרוזות ועיגול וככרות כו' לכאורא אינו מובן דהלא כתבו התוס' מתחלה דאי מיירי דרך נפילה אתי שפיר דל"ה מנין סימן והלא אי מנין הוי סימן צ"ל דאיירי דרך נפילה ולא צריך לאמר מחרוזות דעלמא וצריך לאמר דהתוס' הקשו על סיד דמדייק ש"מ מנין הוי סימן והיינו אבל מקום ל"ה סימן א"כ י"ל דמיירי אף דרך הינוח וצ"ל מחרוזות דעלמא ל"ה דיוק גם מצבורי פירות די"ל דעלמא:

ועי"ל ע"פ שיטת הרמב"ם דס"ל דכל ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל הרי אלו שלו וכן פסק גבי פירות מפוזרות הרי אלו שלו ולא התנה במכנשתא דבי דרי כמ"ש הגמ' אליבא דאביי דס"ל ישל"מ ל"ה יאוש וצ"ל אליבא דהרמב"ם דס"ל דל"א שלא מדעת ל"ה יאוש רק אם ידעינן ממי נפל אבל אם ל"י ממי נפל מסתמא הרי אלו שלו כיון דא"י למי יחזיר ומספיקא רשאי להחזיק בהן, אבל הא ניחא אם באמת ליכא סימן אבל אם מצא שנים במק"א אשר אם יכריז ויאמר שנים אבדתי הלא הוה סימן דהמה של זה רק לכתחילה אם הוא דרך נפילה אינו חייב להכריז דהאובד מתיאש מחמת שלא ידע כי נפלו שנים במקום אחד אבל אם יאוש של"מ ל"ה יאוש איך רשאי להחזיק בהם מכריז ואם יבא אחד ויאמר שנים אבדתי יהיה חייב להחזיר לו מחמת יאוש שלא מדעת ונצטרך לאמר מחרוזות דעלמא:

ולפ"ז י"ל דהתוס' לא כתבו דאי מיירי דרך נפילה ל"ה מנין סימן ואי מיירי דרך הינוח ל"ה אלא מחרוזה אחת היינו דלרבא דאמר מקום הוי סימן צ"ל דאיירי דרך נפילה ולרבה דס"ל מקום ל"ה סימן י"ל דמיירי דרך הינוח עי' ברש"א ולרבא שפיר כתבו התוס' דל"ה סימן בדרך נפילה גם המנין דרבא לטעמיה דס"ל ישל"מ הוה יאוש וא"כ שפיר הוה שלו אף אם מצא שנים אבל סתמא דגמ' דקיי"ל כאביי דל"ה יאוש א"כ צ"ל מחרוזות דהוי מחרוזות דעלמא ויעוי' ברא"ש ריש א"מ שכתב דכל מידי דמיכל הוה מדעת אבל התוס' ע"כ לא ס"ל סברת הרא"ש יעוין בתוס' ר"פ א"מ ומוכח כנ"ל, גם ע"פ סברת הרא"ש י"ל דגבי מחרוזות של דגים וככרות וכדומה אף בדרך נפילה הוי מנין סימן ע"פ מ"ש הרמב"ן הובא בש"מ ד' כ"ה דאם אמרינן אדם עשוי למשמש בכיסו א"כ ידע שנפלו ממנו ביחד א"כ נמי גבי אוכלין אם נאמר כהרא"ש דשייך גבייהו הך סברא עשוי למשמש גם בדרך נפילה הוי מנין סימן וגבי מעות מפוזרות משום דניכר דלאו בב"א נפלו וי"ל ג"כ דהתוס' לא כתבו רק לרבא דלדידיה לית ליה הך סברא דאדם עשוי למשמש אבל באמת התוס' ע"כ לא ס"ל כהרא"ש כנ"ל ועיין תוס' לעיל כ"א ע"ב תוד"ה ת"ש המוצא כו' דגם לרבא צ"ל סברא דאדם עשוי למשמש יעו"ש ואכמ"ל:

תוכן העניינים

הליכות אליהו על השולחן ערוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה