הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין
שו"ת הליכות אליהו אה"ע · סימן לא
מע"כ הרב הה"ג כו' כו':
יקבל מעכתה"ר בזה דברי אשר כתבתי בהיתר האשה עטל בת אברהם מקהלתו קשה היה לי מתחילה להזדקק לזה כי חקוק הדבר בלבי מימי ילדותי כד הוינא בר עשר אצל אבי הגאון זצ"ל בסלוצק היתה עובדא שהרה"ג הנעלה אבד"ק מוש ובאדקי סידר וזכה גט ש"מ בלא תנאי והיו איזה לומדים בבית אבי זצ"ל והיה המדובר ע"ד הגט שהגאון מוהר"י זצ"ל אסר האשה כאשר היה הזיכוי בלא תנאי ועוד אני זוכר מעוד גט אחד שהיה הגר"י זצ"ל אוסר וגירסא דינקותא לזאת רציתי להמנע מלמנות על היתרא אך נכמרו רחמי ונזדקקתי וה' יחשב לזכות ולכל המצטרפים בזה:
בדבר הגט מסמארא שהאיש ברוך בן חיים היה שכ"מ ויש לו אח באמריקה לא נודע מקומו אי' ואשתו עטל בת אברהם שלום היתה רחוקה ממנו בסביבות בריסק וזיכה לה הבעל גט על ידי אחד במעכשיו בלא תנאי אם מת ואם לא מת והבעל המזכה מת באיזה שעות לאחר הזיכוי וכעת האשה יושבת עגונה שואלת ודורשת אה יש לה היתר מזקיקתה ע"י זיכוי גט שזכו לה בסאמארא: הנה בדבר האיבעיא דגמ' במזכה גט במקום יבם אף שהוא בעיא דלא אפשיטא ופסקו כל הפוסקים דחולצת ולא מתיבמת כבר כתב המהרש"ל דעכשיו שלא נהגו ביבום בודאי זכות הוא ובפרט בנ"ד שהיבם לא נודע זכרו לא נשתנה דינו מאח מומר שכ' הראשונים דודאי זכות הוא וגם ע"ד שיטת הרי"ף דס"ל לדעת הרבה ראשונים דל"ה גיטא עד דמטי לידה ומהרי"ק בתשובה כתב דצריך לחוש לדבריו אבל באמת נראין דברי הרמב"ם בפ"ד מהל' עבדים שחילק בין אומר תן לאומר זכי וכן כ' הטור בסימן רס"ז וכן נקטו האחרונים להלכה וכח דהתירא עדיף בזה ואין להאריך אף כי הרבה דברים בגו אך דא עקא שהגט ניתן בלא תנאי דאם מת והגמ' לא איבעיא להו אם מת דאוסרה ופוטרה מן היבום הוא זכות או חובה אבל הא דמתגרשת מהבעל אף אם יקום מחליו הלא פשוט בכל מקום דגט הוא חוב להאשה ואין חבין לאדם שלא בפניו:
וכן כתב בפשיטות הרדב"ז בתשובה הובא בפתחי תשובה סי' קמ"ה גם הישועות יעקב בסי' ק"מ כתב דמזכה גט במקום יבם הוא דוקא בתנאי דאם מת והעיר בזה מדברי הרמב"ם פ"ט מהל' גירושין הל' כ"א בעל שאמר לאחד זכה בגט זה לאשתי כדי שלא תפול לפני יבם ונתן הגט לידו מת הבעל קודם שיגיע הגט לידה הרי זו ספק מגורשת שרוב הנשים זכות הוא להן שלא יפלו לפני יבם כו' שינה לשון הגמ' וכתב שאמר כו' כדי שלא תפול לפני יבם ומשמע שזה היה בכלל אמירתו אך יש לפקפק מחמת שיש שינוי עוד בדברי הר"מ שבהלכה כ' כתב חולה שנתן כו' וכאן שינה וכתב הבעל שאמר כו' ואפ"ל דמשו"ה דקדק שאמר כדי כו' דבבריא בודאי לא מהני זיכוי בלא תנאי דאם מת דלא סלקא לדעתה זיקת יבם ומה שיש לדקדק עוד בדברי הרמב"ם יבואר להלן בעז"ה, וגאוני זמננו הגאון רי"א בס' נחל יצחק ובספר שם ארי' כתבו בפשיטות להחמיר בזיכוי בלא תנאי להצריכה חליצה אף בדיעבד ולא ראיתי מתירים בזה לזאת קשה להכניס ראש בזה אבל באשר הוא מקום עיגון גם יש מקום להקל גם לדעת המחמירים אמרתי לשים עיוני בדבר:
הנה הט"ז סי' ק"מ כתב בס"ק ד' בזה"ל אבל נראה לענ"ד חילוק אחר דגבי בעלה מומר כו' משא"כ לענין זיקה שתקבל גט מבעלה כדי להפטר מזיקת יבם אין זה זכות גמור דבעלה חביב עליה אע"פ שהוא חולה ומסוכן מ"מ היא מצפה שלא ימות וקשה עליה הפירוד בזה אמרי' דמהני קצת סברת טן דו אפי' ביבם מומר יעו"ש מלשונו זה כמעט מבואר דהט"ז מפרש דמזכה גט במקום יבם היינו בלא תנאי (דברי הט"ז צ"ע דבאמת תשובת רש"י שהביא תה"ד אם אמרינן אדעתא זה כי לא קדשה נפשה שתהא זקוקה ליבם מומר והט"ז הסב הדברים למזכה גט במקום יבם מומר עי"ש) הגם דנוכל לאמר ע"ז אטו הט"ז כיפי הלה לה הלא הסברא עדיין במקומה עומדת שבסתם גט אם לא ימות חובה לאשה הגירושין אבל עכ"ז יש לנו אילן גדול לסמוך וצריכין אנו לברר הדבר:
יש להעיר בגוף הדין דמזכה גט במקום יבם דהוא בעיא דלא אפשיטא חולצת ולא מתיבמת כיון דעיקר הספק מחובת הזיכוי דלמא מרחמא ליה ליבם הלא כיון דמשום ספיקא נאסרה עליו הוה ליה זכות ודאי ויהיה שוב יכול האחר לזכות לה בלא צד ספק והעירו בזה האחרונים. עוד יש לשאול איזה ספק חובה יש בזה הלא אף במתנה דהוא זכות אם כששמע מיחה בטלה המתנה ה"נ אם היא רחמא ליבם תמחה כשתשמע ויהיה בטל הגט ותהיה מותרת וזו היא שאלת הראשונים:
ראיתי לבאר קצת דיני זכין לאדם שלא בפניו שיש ד' צדדים זכות גמור זכות שיש צד חובה דבר שיש בו זכות וחובה דבר שהוא חוב גמור: ובדבר שהוא זכות גמור אם מהני מחאת הזוכה שישמע לבטל הזיכוי יש להסתפק, דעת הראשונים נראה דיכול למחות שכתב הרמב"ן במלחמות פ"ק דגיטין על פלוגתת ר"מ ורבנן בשחרור עבד וז"ל שהרי אפילו דברים שזכין לו שלא בפניו אם צוח ביום שמעו לא קנה כדאיתא בבתרא ובשחיטת חולין כו' הרי דכלל בסתמא כל דברים שזכות אם מיחה כששמע לא קנה בע"כ וכן כתב הריטב"א קידושין כ"ג וז"ל ותנינא זכין לאדם שלא בפניו כו' היינו שלא מדעתו א"נ בשומע ושותק אבל בע"כ לא שאם שמע וצוח מעיקרא לא זכה כלל כו' כו' גר קטן מטבילין כו' אם הגדילו יכולין למחות כו' עיי"ש:
והרשב"א בקידושין כ"ג הביא דברי הרמב"ן וכתב וקשיא לי כו' ואי לא דמסתפינא אמינא דהכא אפי' בע"כ נמי ומתנת ממון שאני דלאו זכות גמור הוא כו' אבל שחרור דזכות גמור הוא כו' ואפי' עומד וצוח בטלה דעתו אצל כל אדם ואע"פ שבמציאה ובנכסי הגר ובלקט שכחה ופאה דזכות גמור הוא וגר קטן שמטבילין אותו ע"ד ב"ד שאין זכין בע"כ כדאמרינן הגדילו יכולין למחות הכא שאני כו' אבל הכא דזכות הוא לו ועוד דיוצא בע"כ זכין לו בע"כ ועוד שלא יהיה רבו עובד לעבדו כו' יעו"ש, ולכאורא הרשב"א סותר עצמו בתוך כ"ד שהתחיל דבדבר שהוא זכות גמור לא מהני מחאתו ובטלה דעתו ואח"כ כתב דבמציאה כו' מ"מ מהני מחאתו והוצרך לאמר בעבד משום דיכול לשחררו בע"כ:
ונראה דלא מהני טעמא דבע"כ גבי עבד רק אם הוא זכות גמור דהא לר"מ דס"ל דהוא חוב לעבד לא מהני זכות אחרים וא"כ בעומד וצוח הלא רואין דחוב הוא לו אף לרבנן כמו במתנה לרשב"ג ב"ב י"ד לזה כ' הרשב"א דבטלה דעתו ושוב הוי זכות גמור ומהני בעבד משום דיוצא בע"כ אבל בכל מקום אף דהוא זכות גמור ס"ל להרשב"א דיכול למחות ולבטל הזיכוי וכן נראה גם בסיום דבריו דבדבר דליכא צד חובה ולאידך איכא פסידא כייפינן לזה משום מדת סדום אבל אי לאו משום מ"ס אין זכין לאדם בע"כ אפי' בדבר שהוא זכות גמור אלא לדעת מחנה אפרים הל' זכיה ומתנה סי' ו' כתב לדינא שבזכות גמור אינו יכול לבטל הזכיה במחאתו:
ולדעתי הוא נגד הסברא ונגד דברי גדולי הראשונים גם יש לפקפק על כל ראיותיו. מה שהביא מדברי הר"ן קידושין בסוגיא נתקדשה שלא לדעת אביה וז"ל מיהו טעמא דנתרצה האב כששמע אבל לא נתרצה לא הוי קידושין לפי שאינו זכות גמור שהרי היא יוצאה מרשותו לכמה דברים אבל כשנתרצה גליא אדעתיה שזכות הוא לו ומזה הוכיח שאילו לא הוי קצת חובה היה מהני אפי' בע"כ לבד שהוא נגד הסברא שיהיה אדם יכול לקדש בת חבירו שלא מדעתו אף דהוא זכותו וגם יש גדולים שאמרו דהא דזכין לאדם שלא מדעתו היינו להכניס איזה דבר לרשותו אבל לא להוציא דבר מרשותו אפילו שהוא זכותו ואכ"מ. באמת אין כונת הר"ן בזה שכתב לא נתרצה היינו שמיחה רק כל זמן שלא אמר שמסכים לזה דבדבר שהוא זכות גמור קנה הזוכה מיד אפילו מת ולא נודע לו רק כששמע ומיחה נתבטל למפרע אבל בדבר שאינו זכות גמור מתלא תלי עד ששומע ונתרצה חל למפרע ואם מת הזוכה ולא שמענו ריצויו נתבטל הזיכוי, וזהו כונת הר"ן נתרצה או לא נתרצה היינו ששמענו הסכמתו או לא שמענו אבל לא מיחה וכן משמע ממה שכתב הר"ן אח"ז ומיהו דוקא כששתק בפה השמיעה אע"פ שצוח אחרי כן אבל בצוח מעיקרא, אינה צריכה גט ולא מיאן כו' ואם היה כונת הר"ן לאמר דמשו"ה מהני מחאתו דלא הוי זכות גמור מה חידש לאמר דאם היה צוח כששמע אין כאן חשש קידושין אע"כ כונת הר"ן דמתחילה פירש הא דאמרינן דהחשש קידושין שמא נתרצה למה לן רצויו הלא בדבר שהוא זכות גמור זכה הזוכה אע"פ שלא שמענו ריצויו לזאת כתב דל"ה זכות גמור, אח"כ כתב דאין כאן חשש קידושין רק אם שתק ואח"כ מיחה אבל אם צוח כששמע אין כאן חשש קידושין לא לגט ולא למיאון ובזה אין נ"מ בין זכות גמור או לא וזהו פשוט בכונת הר"ן:
ועוד הביא המח"א ראיה מסוטה כ"ה איבעיא להו בעל שמחל על קינויו אי הוי מחול ת"ש ואלו שב"ד מקנין להם כו' ואס"ד בעל שמחל על קינויו מחול עבדי ב"ד מידי דאתי בעל ומחיל ליה סתמא אדם מסכים ע"ד ב"ד כו' והלא הא דב"ד מקנין הוא מטעם זכין לאדם כו' כמו דפירש"י על הא דאמרינן לעיל איבעיא להו עוברת על דת ורצה הבעל לקיימה כו' ת"ש ואלו שב"ד מקנין כו' ואס"ד אם רצה הבעל מקיימה עבדי ב"ד מידי דדלמא לא ניחא ליה לבעל כו' ופירש"י והאיך אנו נעשים שלוחים לו בדבר שהוא חוב לו וקיי"ל דאין חבין לאדם שלא בפניו כו' ואם נאמר דגם בזכות גמור יכול למחות הלא אף אם אין הבעל יכול למחול על קינוי עצמו בקינוי ב"ד יכול למחות כשישמע ואיכא זילותא דב"ד:
לדעתי אין זה ראיה כלל דהא אלו שב"ד מקנין להן אינו מטעם זכין לאדם דא"כ יהא כל אדם יכול לקנאות לאשת חבירו מטעם זכין כו' ונראה דגם הבעל אינו יכול לקנאות ע"י שליח דבקפידא דבעל תליא רחמנא וצע"ג ובדף כ"ד איצטריך קרא להכי מאיש איש לרבות אלו שב"ד מקנין וגם לר' יאשיה איכא דרשא אחרינא מבני ישראל ואמרת אליהם לרבות אלו שב"ד מקנין כו' כדאיתא בירושלמי ומד"ר ומיושב קושית תוס' כ"ד ע"ב ד"ה ור"י כו' וכיון דאיכא קרא לרבות קינוי ב"ד לא בעינן ריצוי בעל והא דקאמר הגמ' עבדי ב"ד מידי דדלמא לא ניחא ליה לבעל אין הקושיא האיך מועיל קינוי ב"ד רק הלא אין הכתוב מטיל חובה על הב"ד לקנות לאלו רק מרבה הכתוב שמועילין קנוים לאסור על הבעל אם נסתרה למה יעשו כן לחוב להבעל הלא אין חבין לאדם אלא בפניו (אם רוצים ב"ד להפרישה מן עבירה הלא יוכלו להזהירה בלא לשון קינוי) וכן דאיק לשון הגמ' עבדי ב"ד כו' הקושיא אינה אלא על העשיה ולא על שיועיל הקינוי כי בודאי הקינוי מועיל מצד גזה"כ וגם כונת רש"י שכתב והאיך אנו נעשים שלוחים לו בדבר שהוא חוב לו וקיי"ל אין חבין כו' אין הכונה דהקינוי מועיל מטעם שליחות הבעל רק ג"כ למה יעשו בעבורו דבר שהוא חוב לו (ואפי' אם נאמר דס"ל לרש"י דטעם גזה"כ משום זכות הבעל עכ"ז בודאי לא בעינן ריצוי הבעל כמו דאמרינן בקידושין מ"ב יתומים שבאו לחלוק ב"ד כו' ור"נ אמר אינם יכולים למחות א"כ מה כח ב"ד יפה כו' היינו כיון דאמרו חכמים ב"ד יכולין לחלוק בודאי יפה כחם שאינם יכולין למחות כן אם הוא גזה"כ שב"ד יכולים לקנות ואין הבעל יכול למחות) וסעד לזה דעל קושית הגמ' עבדי ב"ד מידי דדלמא לא ניחא ליה שני הגמ' סתמא דמלתא כיון דעוברת ע"ד מינח ניחא ליה ולהלן על מחילת הבעל שני הגמ' אדם מסכים על דעת ב"ד והלא סברא זו עולה גם על הקושיא הראשונה, ולפמ"ש ניחא דהקושיא הראשונה למה יעשו ב"ד הקינוי ע"ז לא שייך התירוץ דמסתמא יסכים אבל אם היתה הקושיא האיך מועיל הקינוי היה עולה תירוץ אחד כי אדם מסכים על דעת ב"ד ואין ראיה כלל מדברי רש"י גם על הא דזכיה אי הוא מטעם שליחות שדברו מזה המפרשים ואכ"מ: עוד הביא המח"א מחולין פ"ג ועירובין פ"א על מתניתין דד' פרקים בשנה משחיטין את הטבח לפיכך אם מת מת ללוקח רשב"י כגון שזיכה לו ע"י אחר בד"פ דזכות הוא לו זכין שלא בפניו כו' משמע דאם מת מת ללוקח ולא מצי הלוקח לאמר לא ארצה בזכות הזה ומוכח דבזכות גמור אין יכול למחות והנה המח"א בעצמו כתב ואולי משום דהתם שאני דגילה דעתו מתחילה שהיה רוצה בהמקח וחילוק זה תליא באשלי רברבי במחלוקת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בנתקדשה שלא לדעת אביה והענין עמוק ורחב ואכ"מ: ויש לאמר בפשיטות דהנה הא דמועילה מחאתו בדבר שהוא זכות גמור היינו דגלי דעתיה שלא היה רוצה בהזיכוי משו"ה מתבטל הזיכוי למפרע ולפ"ז יש מקום לאמר דלא אמרינן איגלי מלתא רק אם לא היה שינוי במצב הדבר שהיה בעת הזיכוי וכמו שכתב מהרי"ט ח"מ סי' י"ט בדין אם נתאנה המוכר יכול לחזור לעולם מ"מ אם נשתנה השער ונתיקר מכפי שהיה השער בעת המכירה אף שהיה כדי אונאה בעת המכירה א"י לחזור דאמרינן דידע מהאונאה בעת המכירה רק עכשיו חוזר בו משום שינוי השער ויעוי' בנתיבות סי' רכ"ז, ובנ"ד נמי כיון דבזכות גמור אמרינן בודאי ניחא ליה וזכה מיד רק אם צוח כששמע אמרינן איגלי מלתא דלדידיה לא הוה זכות ונתבטלה הזכיה לפיכך אם מת השור דנשתנה לגריעותא לא מהני מחאתו לבטל הזכיה דאמרינן משום פסידא דמיתה הוא דהדר ביה אבל בכ"מ נשאר הדין כמו דמבואר בראשונים דאף בדבר שהוא זכות גמור אם מיחה נתבטל הזיכוי ואין בראיות המח"א להכריע וראיתי בספר נחל יצחק שכיון מדעתו לראיות המח"א ולי נראה כמ"ש:
עוד יש להעיר בדין זה מדברי רשב"ם ב"ב קל"ח שכתב בד"ה כאן בצוח מעיקרו מתחילה כשמסר לו זה השטר התחיל לצות הלכך לא קנה שאין מזכין לו לאדם בעל כרחו דחוב הוא לו דהא כתיב שונא מתנות יחיה כו' משמע מלשונו דבלא טעמא דשונא מתנות לא יוכל למחות וזוכה בע"כ. אבל לכאורא אינן מובנים כלל דבריו הלא איירי בתחלת מעשה ההקנאה האיך ס"ד שיקנה אם אינו מתכון לקנות והלא אפי' בדעת אחרת מקנה אותו לא קנה רק אם אחר זוכה בעבורו בלא דעתו אבל כאן איירי בתחילת הקנאה ולא יצא הדבר מרשות המקנה והוא אינו רוצה לקנות בעת מסירת השטר וצ"ל דאיירי בכותב שטר הקנאה וס"ל דקונה אפי' לא מטא לידיה ויעוי' בש"ך סי' ל"ט ובאחרונים, או דאיירי בשכ"מ וכדמוקי לה הרי"ף והרמב"ם והיה בזה זיכוי שלא בפניו וכשמסרו לו השטר ונודע לו ומיחה תיכף כששמע והיינו בצוח מעיקרא:
ומה שחידש בנב"י ואמר שתק ואח"כ צוח באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן בזיכה לו ע"י אחר בפניו ושתק ואח"כ צוח בעת שמסרו לו את השטר אף שהיתה שתיקה בעת הזיכוי אם אמרינן הוכיח סופו על תחילתו אמרינן דשתק משום דלא אכפת ליה וכמו שפי' הרשב"ם זיכה ע"י אחר בפניו, והרמב"ם פ"ד מהל' זכיה שכתב דמיירי בזיכה לו שלא בפניו ע"י אחר וכשנודע לו שתק ואח"כ צוח ואכ"מ והלא מוכח מלשון הרשב"ם דאילו לא היה כאן צד חובה לא היתה מועילה מחאתו אף אם היה תיכף כששמע ואם כי י"ל דהרשב"ם לא כתב הטעם דשונא מתנות לעיכובא רק נותן טעם על מחאתו אבל בלא האי טעמא ולא היה שום צד חובה עכ"ז היתה מועילה מחאתו שאין מזכין לו לאדם בעל כרחו. או י"ל דהרשב"ם דינא קמ"ל דהש"מ ב"ב קכ"ו כתב בכור שמיחה כו' וי"ל שחלק בכורה מתנה קריה רחמנא כו' ומכאן אני אומר שהנותן מתנה וזיכה לו ע"י אחר והשביחה כו' הרי השבח של נותן כו' וכדאמרינן הכא בבכור ע"כ פי' רשב"ם ז"ל עי"ש (אם אין כאן ט"ס צ"ע דהרשב"ם ס"ל דהנותן סילק עצמו תיכף ואכ"מ) ולפ"ז ס"ל להרשב"ם לחלק בין זכות גמור ובין זכות שיש בו צד חובה דבזכות גמור זכה מיד וזכות שיש בו צד חובה שיש להמזכה זכות פירות עד שיתרצה הזוכה ולפ"ז לפי שיטת הרשב"ם טובא קמ"ל דמתנה איכא צד חובה וישתנה דינו מזכות גמור לענין זכיית הפירות אבל לענין שלא תועיל מחאתו, ואיך שהיא שיטת הרשב"ם אבל כפי הנראה מדברי רוב הראשונים אין נ"מ לענין זכוי שלא בפניו דין זכיה גמורה לזכית מתנה אף שיש בה צד חובה: ולענין מכירה אם היא שוה למתנה וזכין ללוקח שלא בפניו כתב הרמב"ם פ"ל מהל' מכירה המוכר שמכר קרקע או מטלטלין וזכה בהן הלוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה אם רצה לוקח אין המוכר יכול לחזור בו ואם לא רצה תחזור לבעליה לפיכך כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ועי' בהה"מ שם והובא הדין הזה בטוש"ע סי' רל"ה בלא חולק, הרי לא חילק הרמב"ם בין מכר ובין מתנה וכן נראה מדברי הרשב"א הובא בב"י סי' שע"ה לענין בונה חורבתו של חבירו שהברירה ביד בעל החורבה וכן נראה בנ"י ב"מ שם בשם הרשב"א והר"ן דאף שלא במתנה במקום שצריך לשלם דמים הברירה ביד הזוכה או לתן דמים או להחזיר הדבר לבעליו, והנה לכאורא הוא סותר לגמ' מפורשת עירובין פ"א וחולין פ"ג דבשאר ימות השנה אין משחיטין הטבח אף לרשב"י דמוקי לה במזכה ע"י אחר וכבר דברו מזה המחברים ומ"ש המחנה אפרים לחלק בין דבר מאכל לדבר קים הוא דחוק מאד:
ולכאורא י"ל דהדין הזה יהיה תלוי במחלוקת רב ושמואל גיטין י"ד הולך מנה לפלוני דרב ס"ל חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ושמואל ס"ל מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר והרי"ף הביא מדברי רב סמך לדינו בתן כזכי דהאדון א"י לחזור וגיטא לא הוי עד דמטא לידיה הרי דרב ס"ל דאע"פ שהברירה ביד המלוה להתרצות בהזיכוי או לא המזכה אינו יכול לחזור ה"נ גם במכירה הגם שאינו זכות גמורה זכה הלוקח לענין דאינו יכול המוכר לחזור אבל לשמואל דס"ל מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר לדידיה גם הכא במוכר מתוך שאם ירצה הלוקח שלא לתן דמים כן המוכר יכול לחזור בו ורשב"י יסבור כשמואל משו"ה לדידיה חייב באחריותו דאם מת מת למוכר אם בא לחזור חוזר אבל להלכה קיי"ל כרב וכן הרי"ף והרמב"ם ס"ל גבי תן כזכי דסמך הרי"ף להא דרב נקטינן גבי מכירה דהברירה ביד הלוקח והמוכר א"י לחזור, ואם כי הדבר ניתן להאמר וכן מצאתי אחר החיפוש שכבר העירו בזה וגם יש ליישב בזה השמטת הרמב"ם לאוקימתא ורשב"א בשזיכה כו' דיש נ"מ בזה לדינא גם לדידן דסבירא לן כאוקימתא דר"י שבד"פ העמידו על ד"ת, ולפי הנ"ל מיושבת ההשמטה אבל באמת יש לפקפק בזה ועי' בתוס' עירובין ע"א ע"כ שכתבו דרשב"י בא לתרץ שינויא דרב בשמשך כו' יעו"ש וכן הוא מוכרח דהלא קושית הגמ' חזקה אי בשמשך אפי' שאר ימות השנה נמי כו' אע"כ דרב דאמר בשמשך היינו שאחר משך לזכותו כרשב"י ורב לא ס"ל דר' יוחנן דס"ל כרשב"ל וכיון דרשב"י בא לתרץ דברי רב נפל היסוד הנ"ל, וגם הרשב"א והר"ן דלא ס"ל כהרי"ף והרמב"ם לדין תן כזכי ס"ל בזה כהרמב"ם דהברירה ביד הזוכה כמ"ש למעלה:
ונ"ל ליישב בפשיטות דיש לדקדק למאי הביאה הגמ' שם בקושיא סיפא ואם מת מת למוכר הלא עיקר הקושיא מהא דאין משחיטין הטבח בע"כ הלא אין המוכר יכול לחזור בו אע"כ מהא דאין משחיטין אינו יכול להקשות על חילוק דשאר ימות השנה דרק בד' פרקים משחיטין ואינו יכול לדחות ולאמר כשאמצא קונים על כל בשר השור אשחוט דמסתמא לקח הלוקח ע"מ ליקח על הרגל אבל בשאר יה"ש יכול לדחות ולאמר כשאמצא קונים על כל הבשר אשחוט משו"ה לא מצי להקשות על אוקימתא כשמשך רק מסיפא אי כשמשך אמאי אם מת מת למוכר ולפ"ז אין סתירה מסוגיא זו על דברי הרמב"ם ושו"ע מסוגיא הנ"ל דמהא דאין משחיטין אין ראיה דס"ל לרשב"י דהמוכר יכול לחזור בו והא דאם מת מת למוכר הלא גם להפוסקים הנ"ל כיון דהברירה ביד הלוקח בודאי את מת מת למוכר ולפ"ז יהיה חילוק בין זכות גמור כמו בד' פרקים שביארנו למעלה דהוי של הזוכה אם לא דאיכא גלוי מלתא למפרע דלא הוה זכות ובמכירה דעתו כ"ז דלא נתרצה להמכירה ההפסד למוכר ולפ"ז תהיה דעתם גם במתנה כ"ז דלא נתרצה לקבל המתנה לא זכה. לגמרי עד דשמעינן ריצוי ובגיטין דף י"ד ע"ב דבמתנה אפי' אם מת הזוכה קודם שתגיע המתנה לידו לא חזרה להנותן ומסתמא אף אם לא נודע להמקבל וכפה"נ אין לעשות חילוקים בין מכירה למתנה דהלא כל עיקר דינו של הרמב"ם במכירה גמר לה ממתנה כמש"כ הה"מ:
אבל צריך להבין איזה דמיון מכר למתנה הלא במכר צריך לתן דמים ולענין מודר הנאה מצינו חילוק בין זבינא חריפא לזבינא אמצעית והפוסקים לא חלקו ולכאורא ההסבר פשוט דכיון דהברירה ביד הלוקח לקיים המכירה או לבטל אין לך זכות גדול מזה שהמוכר אינו יכול לחזור ובידו לבטל, אבל יעוין ברמב"ן מלחמות גיטין פ"ק על מתניתין דתן גט זה כו' ואם הוא שואל הלא אינו יוצא לחירות בזכות אחרים למה אינן זוכין לו הלא אין זכיה זו חובה לו זו אינה שאלה לפי שאם יצא לחירות חובה לו אע"פ שאין קבלה זו לא זכות ולא חובה כו' אינה קונה לו והרב יכול לחזור בו וכך הוא הדין כל חובה שבעולם שאין קבלת אחרים חובה לו שאם ירצה שלא לקבל רשאי כו' אלא ש"מ שכל דברים שבחובה אין קבלת האחרים כלום ויכול לחזור בו אע"פ שאין קבלת האחרים חובה עכשיו כו' עי"ש הרי שכתב הרמב"ן שהעיקר תלוי אם הדבר הוא חובה או זכות אבל מה שלא יגמר הזיכוי ובידו לקיים או לבטל לא מהני לעשות הדבר לזכות: וראיתי בנתיבות סי' רל"ה גבי קטן שקנה שכתב הה"מ והובא בסמ"ע שם שהברירה ביד הקטן לכשיגדיל והמוכר לא יכול לחזור בו כתב הנתיבות דודאי גם במטלטלין אם ימכור המוכר שיהיה הקטן יכול לחזור ולא המוכר בודאי דקונה מדאורייתא דאין זכות גדול מזה כמבואר בסעי' כ"ג כו' והמגיד למד זאת מאקניה לבנו קטן וכיון דמהני בספנה ממילא מהני גם במכירה כשהוא זכות כו' עיי"ש ולא זכר את דברי הרמב"ן שנראה שסותר לסברא זו וע"כ צ"ל לחלק דבדבר שבודאי הוא חובה אזלינן בתר עיקר הדבר שהוא חובה אע"פ שעכשיו אינו חובה אבל בדבר שיש בו זכות וחובה מצרפין מה שעכשיו אינו חובה לפי שתלה ברצונו וזהו שכתבנו שיש ד' חלוקות זכות גמור זכות שיש צד חובה כגון מתנה זכות וחובה כגון מכר חובה ודאי וכל אחד יש לו דין בפ"ע כמו שבא בדברינו למעלה ולהרמב"ם וטוש"ע אין חילוק בין מתנה למכר כיון שבשניהם הברירה בידו לקיים הזיכוי או לבטל ומשו"ה גם במכר זכה הלוקח ואין המוכר יכול לחזור: אבל הרמ"א כתב בסי' קצ"ה וז"ל והא דמהני שלא בפני הקונה היינו במתנה וכי"ב דודאי ניחא ליה אבל במקח שלא בפני הקונה אפשר שאינו חפץ לקנות לא קנה ושניהם חוזרין כו' וזהו סותר לדין של הרמב"ם דגם במכר מהני והובא בשו"ע סי' רל"ה בלא חולק וכבר נתקשו בזה המפרשים וקצה"ח והנתיבות, והיה מקום לאמר דשא"ה דהוי גילוי דעת שרוצה לקנות כמו שדייק לישנא המוכר שמכר כו' הברירה ביד הלוקח כו' הרי שמוכר ולוקח והרמ"א קאי בלא גילוי דעת שלא היה מדובר כלל עם הלוקח ויעוי' בקצת לשון מהרי"ו מקור דין הרמ"א אבל סתימות לשון הרמ"א משמע דמיירי בכל גוני, גם אם מהני גילוי דעת בדבר שאינו זכות ולא חובה מחלוקת הראשונים גם העירו קצוה"ח והנתיבות מסי' ק"ץ וישרים דברי הנתיבות סי' קצ"ה שכתב וזה לשונו דבשלמא בסי' רל"ה שהמוכר זיכה לו ע"י אחר ואמר זכה לפלוני ונעשה שלוחו של בעל הממון כיון שאמר בלשון זכה הרי תלה הדבר במה שיהיה זכותו של לוקח שיזכה עבורו ולכך המוכר אינו יכול לחזור בו אבל בשלא אמר בלשון זכה אין דעתו ליפות כח הזוכה וכל זמן שביד הלוקח לחזור יכול גם המוכר לחזור כמ"ש הרא"ש גבי עייל ונפק אזוזי יעו"ש והא דכתב הרמב"ם והשו"ע גם בקטן ועבד שקנו דהברירה אצל הקטן כשיגדיל ואצל האדון והמוכר אינו יכול לחזור התם אדם יודע שאינו הקטן קונה גם מה שקנה עבד קנה רבו והוי כמו שדבר המוכר בפירוש שהוא אינו יכול לחזור והקטן לכשיגדיל והאדון תהיה הברירה בידם כן צ"ל בפירוש הדבר לפי תירוץ הנתיבות:
והנה בהא דמזכה גט במקום יבם שהעירותי למעלה מה צד חובה יש בזה אף אם רחמא ליה הלא הברירה יהיה בידה אינה קושיא כמו שהסביר הרמב"ן כיון שהוא חובה ודאית לא זכה הזוכה עבורו כמו שהבאתי למעלה ולא מהני מה שהברירה ביד הזוכה לקיים ולבטל ומיושבת גם ההערה שהבאנו למעלה הלא כיון דקיי"ל דהמזכה במקום יבם הוי ספיקא וחולצת ולא מתיבמת ממילא הוה זכות ודאי ויזכה עבורה, ובספר נחל יצחק פלפל בזה כיון דבידה למחות ולבטל הזיכוי וכתב דבזכות גמור א"י למחות וכוון להראיות שהביא המח"א ולפי מה שהעליתי למעלה דלא כמח"א נסתר הדבר, אבל באמת לא קשה מידי כי הכל הולך אחר עיקר הדבר בעת הזיכוי אם הוא זכות או חובה וכמו שהסביר הרמב"ן אבל אם הוא זכות מצד אחר לא מהני לשויה זכות וגם כיון דבשעת הזכיה לא מהני לזכות כיון דהוי חובה לא יכול אח"כ. לזכות עבורה ויעוי' בב"ש סי' ק"מ ס"ק ה' ובתתו"ג שם ויש להאריך בענין טלי גיטך מע"ג קרקע, ולפ"ז הא דלא מהני מזכה גט במקום יבם אם רחמא ליה והוי חובה ודאי אף דהלא אם תרצה תבטל הזיכוי משום סברת הרמב"ן כיון דהוי חובה ודאי אבל לפי מאי דמוכח מהרמב"ם וכל הפוסקים דבמכירה ג"כ מהני הזיכוי וכתבתי ההסבר דבדבר שיש בו זכות וחובה מהני מה שהברירה בידו לשויה זכות ודאי א"כ לא רחוק לאמר ולפרש איבעיא דגמ' גם בלא תנאי וכיון דהוא מסוכן ונוטה למות לא הוה חובה ודאית ולא גרע ממכר וכיון דהברירה תהיה בידה יצורף שיהיה זכות ואם סניא ליבם או בזה"ז דהוה ודאי זכות כמו שכתבו האחרונים מהני הזיכוי אף בלא תנאי ובפרט לפי מ"ש הנתיבות דכיון דאמר זכה לאשתי נעשה שלוחו של הבעל ותלה הדבר במה שיהיה זכותה היינו אם ימות ותהיה זקוקה ליבם שהגט זכות לה וקרוב הדבר לאמר דאיבעיא דמזכה גט הוא אף בלא תנאי ולא כמו שהרחיקו הדבר האחרונים:
עוד יש לאמר בזה דהנה שיטת רש"י בגיטין ע"ב הא דאר"ה גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר דר"ה קאי על שכ"מ המגרש סתם אם עמד חוזר ונתבטל הגט כמתנתו והתוס' הקשו על רש"י דא"כ למה התקין שמואל תנאי דאם מת ואם לא מת וכתבו דלרש"י צ"ל דשמואל ס"ל כרבה ורבא דרבנן שויוהו גיטא משום גזירה שיאמרו דיש גט לאח"מ, עי"ל עפמ"ש הרא"ש אר"ה גט שכ"מ שמצוה מחמת מיתה הרי מפורש דהרא"ש ס"ל דר"ה איירי בשכ"מ שקפץ עליו החולי והיינו כמתנתו היינו במתנה במקצת דל"ה כמתנת ש"מ רק כמצוה מחמת מיתה ויעוי' בפ"י שכתב לישב דברי רש"י כנ"ל וכן מוכח מהא דאמר מה מתנתו כו' ומה גיטו אע"ג דלא פריש כיון דאמר כתובו כו' והיינו כדאר"ש בן שזורי אף המסוכן וכתבו הרי"ף והרא"ש ושו"ע דהיינו בקפץ עליו החולי דהוא כמסוכן דהיינו מצוה מחמת מיתה מכלל דר"ה איירי במסוכן שקפץ עליו חולי, הגם שרש"י בדף ס"ה ע"ב פי' מסוכן חולה אך בכתובות נ"ו ע"א פי' אף מסוכן גוסס עיי"ש לזאת נראה דגם כונת רש"י חולה מסוכן ומיושב קושית תוס' דאיצטריך תקנתא דשמואל בסתם שכ"מ ויעוי' בפ"י שתירץ בזה קושית התוס' מהא דב"מ ואכ"מ:
והרי"ף והר"מ והרא"ש פירשו כרש"י דגט שכ"מ ע"פ דין אם עמד חוזר היינו דכשיעמוד מחליו יבטל הגט כמ"ש הרא"ש רק תקנתא דרבנן משום גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה לפי זה י"ל דזה דוקא בנותן גט להאשה בעצמה דכשיתבטל הגט כשימות יאמרו דגירשה שיהיה חל לאחר מיתה אבל במזכה גט ע"י אחר כיון דע"י אומדנא דר"ה לא היה כונתו לזכות לה הגט רק אם ימות וגם הזוכה לא זכה אלא ע"מ כן מנין לנו לחדש דגם מ"ז תהיה גזירה דרבה ורבא, ולדעתי הדבר מסתבר להצדיק פשוטן של דברים שלא הזכירו במזכה גט במקום יבם שיהיה על תנאי וגם דברי הט"ז שכתבתי בראש דברי שפשטות לשונו מורה בהא שס"ל דמזכה בלא תנאי דאם מת: ונראה להביא קצת ראיה לזה מהא דכתב הרשב"א בגיטין ע"ז וז"ל והיכא דנתנו בחצירה שלא מדעתה במקום יבם מסתברא דהיא ספק מגורשת דהא מספקא לן ביבמות המזכה גט לאשתו במקום יבם כו' וה"נ דלמא זכות הוא וזכין שלא בפניו כו' והובא בב"י ובשו"ע סי' קל"ט סעי' ג' יעו"ש בב"ש ואכמ"ל, ועי' ברשב"א קידושין כ"ג בנותן לעבדו ע"מ שאין לרבו רשות בו כו' מה שקנה עבד כו' וכי אמר לה ע"מ לאו כלום קאמר תימא האיך אפשר לאמר כן כו' והרי כפל תנאו כו' וי"מ כו' והראב"ד פי' דטעמא דמלתא משום דיד עבד כיד רבו לזכות לו אבל לא לחוב לו והלכך ס"ל לר"מ כיון דאמר לו קני קני עבד וקני רבו וכשהתנה עם העבד כאלו התנה עם אחר ואין זה כשאר תנאים דמתנה עם מקבל מתנה בעצמו כו' ומסוף דבריו משמע דאם מתנה עם העבד לא הוי כתנאי ב"ג וב"ר דכיון דהעבד אינו זוכה בעצמו כלל הוי כמתנה עם אחר, ולפ"ז דבזורק גט לחצירה שלא מדעתה לא יועיל תנאי בזה דלא עדיף החצר מעבד דהוה כמתנה שלא בפניו ולפ"ז האיך כתב הרשב"א בפשיטות בזורק גט לחצירה במקום יבם שלא מדעתה אם אינו מועיל רק בתנאי דאם מת הלא אינו מועיל תנאי בחצר אע"כ כפשטות הדבר דמזכה גט במקום יבם הוא בלא תנאי ואם כי יש לפלפל בזה, ויעוי' בא"מ סי' ל"ח שכתב להסתפק לדעת הרשב"א בשם הראב"ד אם מועיל תנאי שמתנה עם שליח יעו"ש ובחצר יותר מסתבר דלא עדיף מעבד והוא סמוכין לסתימת הראשונים ולא הזכירו תנאי:
והנה הרדב"ז לא הזכיר שום ראיה לדבריו וכן השם אריה ובס' נח"י הביא הגאון הגדול בדורו מוהר"י מסלוצק ז"ל מהירושלמי דתרומות ניחא מת בעלך גרשך מאי איכא כו' והיינו דע"כ הוא בפניו ואם בלא תנאי דאם מת הלא משכחת לה במקום יבם ולפמ"ש דגם סתמא הוא אם ימות ותירץ דהלא מתניתין קאי לר"א ור"א ס"ל ב"ב קנ"ו זכין לקטן ואין זכין לגדול הרי דר"א לית ליה זכיה ואם כי דבר חכמה אמר אבל לדעתי זה לא ניתן להאמר דלכאורא קשיא בעירובין פ"א שהובא למעלה דאמרינן שם עשאום כד"פ והיינו לר' אליעזר וע"ז קאמר רשב"י כגון שזיכה ע"י אחר והלא ר"א לית ליה כלל זכיה לגדול וי"ל דהמשנה בב"ב לא איירי במתנת בריא רק במתנת ש"מ כמו רישא דמתניתין זכין בשבת כו' ובמקום דצריך קנין כגון ליפות כחו וכה"ג דאינו חל ג"כ רק אם ימות ובגונא דהקנין אינו רק מדרבנן בזה פליגי ר"א ורבנן ור"א סבר דאין זכין לגדול דומיא דמתנת ש"מ דפליג ר"א וכן משמע בתוס' ב"ב שם שכתבו בד"ה זכין לגדול כו' ומאן דאית ליה זכין לקטן כו' סבירא ליה כיון דגדול יכול לקנות לא תקון ליה רבנן זכיה כמו בקטן יעו"ש ולכאורא תמוה דהלא בגדול כו"ע ס"ל דהזכיה הוי מה"ת ולפמ"ש דלא איירי אלא בזכיה דשכ"מ באופן דל"ה אלא מדרבנן ניחא ואכמ"ל:
עי"ל דר"א לא אמר אלא במתנה דס"ל דלא הוי זכות גמור כמו שהארכתי למעלה אבל בדבר דהוי זכות גמור כגון בשחרור עבד ובגט אשה במקום יבם ובלקט שכחה ופאה ובד' פרקים במכר וכל מקום דהוי זכות גמור לא פליג ר"א לכן במי שלקט את הפאה כו' ר"א אומר זכה לו כו' הגם דאמרינן בב"מ ובגיטין דזהו מטעם מיגו דזכי לנפשיה אינו אלא דלא ליהוי כתופס לבע"ח אבל פשוט דס"ל לר"א זכיה בעלמא והוא ברור ודברי הגאון הנ"ל לחדודי דכיון דתני מת אין לאמר דגירשך ג"כ בכה"ג. ומה שכתב בספר נח"י מהא דאיתא בגיטין י"ג האומר תנו גט כו' ומת לא יתנו לאח"מ ור"פ מוקי לה בש"מ ואי מזכה גט במקום יבם אמאי אינה מגורשת מטעם זכיה ופשטות צורך הגט לאח"מ לפטור מן היבם ואם כי יש למצוא צורך בכמה אופנים מת הבן לאחר אמירתו וכה"ג או בעומדת וצוחה ובעבד שהקשו התוס' י"ל דס"ל כהרשב"א שהובא למעלה דבר שחרור גם בע"כ מהני גם י"ל דהלא לר"פ אתיא כרבנן דר"ש בן שזורי דלית להו אומדנא במסוכן ולדידהו לית להו דר"ה ולא הוה זכות בלא תנאי ויש לאמר עוד בכמה אופנים ואין זה אלא לחדודי ואין ראיה כלל להצריך תנאי (וכן אמר ר"ה גיטו כמתנתו י"ל אע"ג דלא אמר תנו והיינו לר"ש בן שזורי) ויש לאמר כדברי הט"ז כנ"ל:
גם יש להוכיח מהמרדכי שכתב בס"פ ט"ו דיבמות מעשה באחד שתקף ליה עלמא והיתה אשתו במקום רחוק והיה לה יבם קטן והיה רוצה להקנות כו' דזכות הוא לה כו' מפי ר"ת שמע כו' כי חזית לההוא חדותא בכית כו' ובעיא למנטר ליבם קטן כו' ויש לדחות כו' ועוד דתרתי איכא דמת בעלה כו' משמע דהזיכוי בלא תנאי דאם מת דאם הזכוי היה בתנאי אם ימות הלא הכא ג"כ יהיה תרתי (וכן משמע נמי בהגמ' סוף גיטין שכתב השיב הר"י מלונדרש היכא שאנו יודעין בודאי שזכות הוא לאשה להתגרש שיכול אדם אחד לקבל גיטה שלא מדעתה) וכן משמע במרדכי ספ"ב דגיטין שכתב דהיכא דהוא זכות לאשה יכולין לקבל לה גט שלא מדעתה דכיון שהוא מומר זכות הוא לה ותימא ממתניתין פ' כל הגט המביא גט ממה"י אע"פ שהניחו זקן או חולה וקאמר בגמ' דא"א בע"א שתהא מגורשת ואם איתא ליעבד שליח לקבלה דזכות הוא לה כיון שהוא זקן או חולה שתפטור מן החליצה כו' ואם לא מהני הזכוי רק בתנאי דאם מת למה ליה לאמר כיון שהוא זקן או חולה הלא בתנאי הוי זכות אף בבריא ויש לדחות:
גם גוף דברי המרדכי צריך ביאור רחב ואכ"מ ויש להעיר עוד בדבר דלכאורא כיון דידועה האומדנא בשכ"מ מסוכן קודם כתיבת הגט וקיי"ל דאפי' בע"פ קודם כתיבת התורף פוסל כל תנאי דאמר רבא גיטין פ"ד להנהו דכתבי גיטא שתקי לבעל כו' וכן פסק הרמב"ם פ"ח מה"ג ובשו"ע סי' קמ"ז ולמה לא תהיה האומדנא כמו תנאי וכבר התעוררו בזה האחרונים. ונ"ל דכל טעמא פיסול התנאי או משום גזירה דחוץ או משום דהוי כמו ברירה ונכתב הגט שלא לשמה והנה לטעמא דגזירה בודאי לא שייך רק בתנאי מפורש אבל לא באומדנא אף דהוה כמו תנאי ולטעמא דכיון דיודע הבעל והסופר הוי שלא לשמה ושלא לשם כריתות הוא כמו דאסבר הרמב"ם דכותב הגט לכשאכניסנה לבד דהוי דשלב"ל הוי שלא לשמה כיון דאינו ברור בדעתו שיהיה הגט לשמה ולכריתות כן אם יודע דהוא על תנאי לא גמר בדעתו לשמה ולכריתות אבל באומדנא הלא הטעם הוא משום דבדעתו שימות ורוצה לפטור הלא החליט בדעתו לפוטרה וכן הסופר והעדים וכותבין לשמה ולכריתות ואין כאן גם חשש ברירה:
ואם כי לדעתי מסתבר דמזכה גט במקום יבם בשכ"מ דתקף ליה עלמא ומסוכן למות מהני ואף בלא תנאי וכפשטות דברי הט"ז ומשמעות דברי המרדכי עכ"ז יראתי לעשות נגד דברי האחרונים גם לפי שהסברתי הטעמים שמהני בלא תנאי מ"מ לא עדיף מתנאי דאם מת דאף אם אמר מעכשיו צריך הגט להיות קיים עד שימות ואף הטעם שכתבתי דהוה זכות במסוכן בלא תנאי יש להחמיר אבל במכתב הרב המסדר שכתב אלי באחרונה תשובה על דרישתי וז"ל הבעל היה חולה במחלת השחפת והגיע עד שערי מות והרופאים אמרו פה אחד שהריאה משני הצדדים איננה כמעט לגמרי ובעוד איזה שעות ימות בודאי כו' כו' החולה היה גוסס אבל שפוי כו' והגט הוא גנוז שלם עד היום הזה ולפ"ז הלא כל חששת הרדב"ז וההולכים בשיטתו היא בלא תנאי דאם מת הלא כללא כייל בגמ' דגט הוא חוב לאשה אף במוכה שחין משום טב למיתב טן דו כו' והנה בגוסס מדמי התוס' יבמות קכ"א למים שאל"ס ובמים שאל"ס מצינו דאר"נ שם האלקים אכלוה כורי לחסא וכתב המרדכי אף דבמשאל"ס אין משיאין את אשתו מ"מ יכול לשבע על הרוב הרי דבעיני בני אדם מחמת הרוב חושבים אותו למת ואף שבמק"א כתבתי לפרש דברי התנאי בגוסס ע"י אדם דיותר נחשב כמת מבידי שמים כמבואר בסנהדרין ע"ח אבל הכא הלא יש הגדת הרופאים שנמסה אצלו הריאה משני הצדדים ובאיזה שעות ימות בודאי הלא הוא טריפה גוסס דמעידין עליו כמו שיש להוכיח מיבמות ק"כ וכן כתבו האחרונים להתיר א"א בטריפה ומשאל"ס:
ויעוין ברמב"ם הל' רוצח פ"ב שכתב ההורג את הטריפה ה"ז פטור וכל אדם כו' שיודעין בו שהוא טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה ובה ימות כו' הרי בטריפה והרופאים אומרים שימות סומכין עליהם בד"נ ובדבר נאמנות הרופאים אין כאן מקום להאריך בדבר שכבר נזדקן ולא אכתוב רק דבר אחד לעניננו שמדברי הרמב"ם מהל' רוצח אין להביא ראיה מחמת שכ' ויודעין דודאי שהוא טריפה לזאת נאמנים לעדופי מלתא אבל לכאורא ראיה ממשנה מפורשת, אומדין אותו אם מחולי הראשון מת והיינו ע"פ רופאים אבל י"ל דהתם הדבר תלוי ע"פ כונת הבעל בדבורו אם מת מחולי זה דב"א סומכים על דברי הרופאים לזאת סומכין על אומדן הרופאים שמת מחולי זה (והא דהחמיר הרמ"א היינו שמא לא שמר עצמו כראוי אבל לא משום אי נאמנות הרופאים יעו"ש) ואין ראיה מזה לסמוך על בקיאות הרופאים להכשיר דם נדה להבחין בין דם טהור לדם טמא ומזה דברו הפוסקים ולפיכך בנ"ד דכל הספק הוא אם אצל האשה נחשב לזכות או לחובה מחמת שקשה לה להפרד מבעלה ודעת בני אדם הלא הוא לסמוך על הרופאים,:
ולפ"ז בנ"ד שהיה גוסס ולפי הגדת הרופאים טריפה ובודאי ימות בודאי אין כאן חובה כלל רק זכות גמור להפטר מיבם שאבד זכרו דלא עדיף מיבם מומר ויעוין בס' שם אריה שהעיר בגוסס ולא החליט הדבר, אבל בנ"ד שיש בזה עוד הגדת הרופאים שבודאי ימות ויודעים בודאי שהוא טריפה שלא יחיה גם הלא העלינו בס"ד מדברי גדולי הראשונים ומהט"ז גם מטעמים נכונים שמועיל במסוכן במקום יבם אף בלא תנאי כאמור למעלה, ויעוי' בהגה"מ סוף גיטין בשם הר"י מלונדרש שסתם וכתב שבכ"מ שאנו רואין שלא יחיה הוה זכות. מכל אלו הטעמים שלשה שהם ארבעה מטעם שבדבר שהוא זכות ביחוד מצטרף הברירה שיש בידה לבטל הזכוי כיון שאין עכשיו חובה גמורה להיות זכות גמור אף להרמב"ן כמו במכר גם מטעם דלשון זכי היא הכונה שיהיה באופן שיהיה זכות גם מטעם אומדנא סתמא כפירושו אף בלא תנאי שאם יעמוד יתבטל, ובנ"ד שהיה גוסס והגדת הרופאים שהוא טריפה ושבודאי ימות גם המחמירים יודו בכה"ג שהאשה עטל בת אברהם שלום היא מותרת לשוק בגט שזיכה לה בעלה ברוך בן חיים ומותרת לכל אדם ככל הגרושות ואינה זקוקה ליבום, בהסכמת לזה הרה"ג האב"ד מעירה והרבנים אשר יצרף לזה הרה"ג הנ"ל יכל לתן לה היתר להנשא ועד שיתן לה היתר לא יהיו דברי מועילים,:
בעה"ח יום א' כ"ד תמוז ה' הוא יצילנו מכל מכשל לפ"ק. כבר כתבתי שאין לסמוך על דעת יחיד להתיר מחזקת א"א גם מחזקת איסור יבמה לשוק בכתובות ע"א שהוא נגד דעת כל האחרונים גם הג' בעל ב"ד סמך על דברי הריב"ש וגירסת הרמב"ם שלפנינו בסוף הל' גירושין היא נגד זה והארכתי במק"א גם הב"ד לא כתב אלא במקום קרוב עי"ש גם שהאשה אומרת מתגרשת בב"ד פלוני שלא חציפא לשקר אבל לא בנ"ד שמארץ רוסיא לכאן הוא שעת חירום גדול שאחד מאלפי אלפים יזדמן והאשה אינה יודעת והכל נעשה בחדר החולה שאין בני אדם מצוין לידע מהנעשה גם הב"ד יודה בזה גם אפשר להשיג כמו ששלח אליה מעב"ד ובלא"ה אם אפשר להתיר גם כמו תשובה על הבי דואר כפי שכתבתי לו כתבו האחרונים שהוה כקיום בודאי יש לסמוך בלי פקפוק: