הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין
שו"ת הליכות אליהו אה"ע · סימן ל
כבוד הרב:
אחדשה"ט קבלתי מכתבו זה יותר משבוע נתאחרתי מלהשיבו מפני סיבה שאינה תלויה בי, אך עתה ראיתי מכתבו חשתי להשיבו, נפלאתי על הרב שכתב ועל מעשהו הלא לא הביא הרמ"א לשליח קרוב רק לכתחילה אבל היכא דאיכא דחק קצת ופשיטא בדיעבד בודאי אין לחוש כלל ואין אחר מעב"ד כלום בענין זה ופוק חזי מאי עמא דבר, וגם הרמ"א לא הביאו רק בסי' קמ"א בשם סדר הגט ובסדר הגט עצמו לפנינו ליתא, וגוף סה"ג של מהר"מ אינו ת"י, ולא אדע טעמו, כי י"ל בזה משום דאין עד נעשה דיין ונחוש שמא יצרפו ויעויין בגיטין ה' ע"ב זימנין דמייתי לה אתתא כו' אתתא מידע ידעי והיה ניחא בזה דקדוק התוס' שם למה לא נקט קרוב משום דקרוב לכתחילה לא, וניחא ג"כ מה שדקדקו למה הקפידו על קרוב ולא על אשה:
ולפ"ז פשוט שלא היה חילוק כלל בין נתקיים או לא נתקיים דכשם שיש לחוש לכתחילה שמא יצטרף לדיין יש לחוש ג"כ לצרפו לעד, אך העיקר שהטעם היה מפני כי הא דהקילו בע"א להאמינו הוא משום עיגונא לכתחילה בעי שיהיה עד כשר בעלמא, ויעוין בר"ן פ"ק דגיטין וברשב"א שכתבו בפשיטות דקרוב כשר להביא את הגט ולאמר בפ"נ ובפ"נ, וי"ל דיהיה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א בכ"מ שהאמינו חכמים ע"א אם הוא עדיף מקרוב ופסול דהרמב"ם ס"ל לדעת הה"מ דאשה גרעה ואם עד כשר מכחישה תצא ולהרמב"ן והרשב"א הרי המה כעד כשר ולא תצא והירושלמי מפורש בדבריהם ומחלוקתם תליא בסוגית הגמ' בכתובות כ"ב ויבמות והדברים ארוכים ויעויין באה"ע סי' י"ז סעיף ל"ז, ולהרמב"ם י"ל להקפיד לכתחילה שלא לעשות שליח קרוב אבל להרמב"ן והרשב"א י"ל דאין קפידא, ואף להמקפידים פשוט דאם נתקיים הגט גם קרוב כשר דהלא אף פסול בדבר עבירה כשר היכא דנתקיים הגט חוץ מהרמב"ם ז"ל דפוסל בזה וכבר קהו בה רבים וגם אנכי הארכתי בזה, במק"א ויעויין בשו"ע בזה בסעי' ל"ג ובאחרונים, והעיקר דביש עדים שעשאו שליח גם מקויים דהרמב"ם מודה שכשר:
ומ"ש הב"ש באופן ראשון משום דהרמב"ם ס"ל דעדות שבשטר הוא דרבנן הוא תמוה דבגט בודאי הוה מדאורייתא לר"מ דאמר ע"ח כרתי, רק אם אח"כ מוציאה הגט אם הוא ראיה מדאורייתא בזה יש לפקפק, ולכן י"ל דגם כונת הב"ש אם ליכא עדי שליחות ורק נאמין אותו משום דהגט ת"י, ובזה י"ל להרמב"ם דהוא רק מדרבנן ובשליח דעלמא י"ל כמ"ש הרא"ש משום דהאמינו אותו לאמר בפ"נ, ויש להאריך בזה הרבה ואכ"מ. והיכא דהרשאה מקויימת בידו ולא הגט תליא בפלוגתת הרשב"א והמרדכי והריב"ש לענין אם יש הרשאה מקויימת צ"ל בפ"נ או לא ויעוי' ריש סי' קמ"ב בהג"ה, ובת' הרשד"ם הסכים להרשב"א והמרדכי וכיון דהוה כמו שנתקיים הגט ממילא גם פסול מהני ויעויין באחרונים ויש להאריך בזה בכל פרט. ולדעת התוס' והרא"ש והרשב"א לדעת הרמב"ם דס"ל דאם הביאו הגט שנים אף אם אין השליח אלא אחד רק שיודע שנעשה השני שליח א"צ לאמר בפ"נ ובפ"נ אתיוהו בי תרי אף פשוט דאם הרשאה מקויימת אף אם לא הוה כקיום הגט אצ"ל בפ"נ ובפ"נ ואף הריב"ש חשש שמא הוא גט אחר מזויף מ"מ הרי סתם דבאמת א"צ לחוש לזה רק דהוה כקיום הגט ולא כתקנת חכמים ולפ"ז פשוט דבנ"ד לכו"ע סגי בקיום ההרשאה דהרי נתקיימה גם תקנת חכמים דהרי אמר בפ"נ ובפ"נ, ויש להאריך בזה:
ויש להעיר לשיטת הרא"ש לפי מה שהבינו בשיטתו דס"ל דא"נ לאמר ש"ה אני רק משום דהאמינוהו לאמר בפ"נ א"כ יש להבין סוגית הגמ' בספ"ב אר"י בחו"ל כו' דהיכי איירי אם אין עדים על השליחות הלא גם בא"י א"נ ואם יש עדים על השליחות הלא גם בחו"ל א"נ לאמר בפ"נ ועיי"ש ובמ"ש למעלה בשם הריב"ש יש ליישב דקדוק של הב"מ בס"ק מ"ה סי' קמ"ח יעוי"ש: