הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין
שו"ת הליכות אליהו אה"ע · סימן כה
עוד בענין הנ"ל. מע"כ הרב כו':
לא חשבתי שיסתפק אדם בזה אשר יהיה אחד מתנאי הא דתנן החרשת מתגרשת שתהא צריכה בדיקה אם היא יודעת לישא וליתן במטלטלין ולא תתאנה כי סתימת הגמ' והפוסקים הוא כפירושם דלא בעינן דאם היה הדין כן לא היה משתמט אחד מהפוסקים להתנות זה בתנאי מפורש והלא במכירת מטלטלין כתב הרמב"ם והטור והשו"ע בחו"מ סי' רל"ה מרבינו ירוחם במשרים נתיב י"ט שבודקין אותו בדיקות הרבה ומתיישבין בדבר ואם גם בקבלת גיטה היה מעכב שתהא יודעת לישא וליתן במטלטלין ולא תתאנה כי אך אז היא בגדר יודעת לשמור את גיטה האיך סתמו הפוסקים ולא פירשו הלא הא שתהא יודעת לשמור את גיטה הוא מן התורה] ואף] שאנכי רציתי לומר למעלה אשר הבדיקה הזאת שבחו"מ סי' רל"ה היא רק לידע הרכנתו אבל מ"מ וכפי מפני שאנו מדמין כי מסתימת כל המפרשים ומהה"מ והכ"מ והב"י והסמ"ע שם נראה להדיא ההיפוך שמסתמא אין החרש יודע לישא וליתן במטלטלין (וגם הלא בירושלמי משמע שהחרש לא הגיע למדרגה הג' שבקטן כמו שהארכתי בזה) וא"כ היה להם לפרושי שתהא החרשת המקבלת גיטה יודעת בטיב מו"מ ולא לסתומי:
ועוד נראה לי שבאמת לא בעינן כלל בחרשת המקבלת גיטה שיהיה לה דעת פעוטות שרק בקטנה החמירו רבנן אבל לא בחרשת שאפילו לפי גירסת רש"י דבעי דעת פעוטות הלא אין זה אלא חומרא דרבנן שהרי הרז"ה הקשה על הגירסא הזאת למה מתקדשת למיאון במדת צרור וזורקו ובקבלת גיטה בעינן שתגיע לעונת הפעוטות ותירץ שלעולם משום שמירת גיטה היה סגי במדת צרור וזורקו אבל משום גזירה שלא ינהגו בה מנהג הפקר בעינן שתגיע לעונת הפעוטות:
ולפי תירוץ זה נראה לי ברור דרק בשוטה וקטנה גזרו בזה אבל בחרשת לא מצינו גזירה זו ויש לאמר הטעם משום שאין הכל רצים אחריה להתאות אליה כי היא בעלת מום כמ"ש בגמ' יבמות קי"ב דלא תקינו לה כתובה דא"כ ממנעי ולא נסבי לה ופי' הנ"י משום דחרשת פגומה טפי עיי"ש ובזה היה ניחא מה שהקשיתי למעלה על המל"מ שכתב בפשטות בהל' אישות פרק י"א דפתוי חרשת אונס הוא א"כ אמאי לא גזרינן בחרשת שלא תתגרש אבל לפי הנ"ל ניחא דבחרשת לא גזרו כלל חכז"ל הך גזירה שלא ינהגו בה מנהג הפקר:
ובזה היה מיושב שפיר דברי הגמ' יבמות קי"ג הא דנשתטתה לא יוציא דאיירי ביודעת לשמור את גיטה ואינה יודעת לשמור את עצמה דהוא רק דרבנן שלא ינהגו בה מנהג הפקר דהיכן מבואר זאת במשנה אבל לפי דברי י"ל דדומיא דנתחרשה היא דיודעת לשמור את גיטה וא"י לשמור את עצמה ועכ"ז יוציא דלא גזרו בה חז"ל אבל בנשתטתה כה"ג לא יוציא (אך צ"ע דברי המאור פ' הזורק שכתב דחרשת יודעת לשמור את גיטה ועצמה ולפ"ז משמע דאם לא היתה יודעת לשמור את עצמה היה שייך הך גזירה גם בחרשת וי"ל דלאו דוקא היא משמרת א"ע רק משומרת ועומדת מחמת פגימותה ועדיין צ"ע) ואפילו לפי תירוץ הר"ן והרא"ש דהא דלא סגי בקטנה לגירושין במדת צרור וזורקו משום דכיון דמדאורייתא הוא החמירו בה טפי עד שתגיע לעונת הפעוטות (וכן מוכרחים אנחנו לתירוץ הזה לשיטת התוס' דבקטנה ליכא גזירה שמא ינהגו בה מנהג הפקר משום דלאו בת תאוה היא ולפ"ז לא יהיה עולה תי' המאור) אבל כיון דאין זה אלא מדרבנן י"ל דלא אמרו אלא בקטנה דיש לה תקנה לאחר זמן אבל בחרשת דלית לה תקנה לא החמירו ואפילו לשיטת רש"י סגי במדת צרור וזורקו ומשו"ה סתם חרשות מתגרשות כי כל החרשים הגיעו למדה זו כמו שמפורש בפוסקים והבאתי למעלה:
וגדולה מזו כתב רבינו שמחה המובא בת' רש"ל סי' ס"ה דאף בשוטה לא בעינן דעת פעוטות דרק בקטנה אמרו אבל לא בשוטה גדולה אפי' לשיטת רש"י ואפילו לרבינו אפרים וראב"י דפליגי עליו י"ל דגם המה לא אמרו אלא בשוטה משום גזירה שלא ינהגו בה מנהג הפקר אבל בחרשת אשר י"ל דלא גזרו בה לא פליגי גם הם על סברת ר"ש בזה ולכו"ע לא בעינן בה דעת פעוטות. וכן נראה עיקר מסתימת כל הפוסקים דבחרשת לא בעינן דעת פעוטות לכו"ע ועוד יש לאמר דגם בשוטה אם יש לה דעת פעוטות הוה כפקחת ומתגרשת לכו"ע גם מקבלת קידושיה וזהו שיעור יותר גדול מיודעת לשמור את גיטה ואת עצמה דקרינן לה ביבמות קי"ג שוטה דאם יש לה דעת פעוטות לאו בכלל שוטה היא:
וכן כתב בהדיא רבינו שמחה שבתש' רש"ל הנ"ל וזה לשונו ונראה דגדולה שיש לה דעת פעוטות הרי היא כפקחת לכל דבריה ואפי' לקבל קידושיה כו' ואף ראב"י ורבינו אפרים לא פליגי על ר"ש רק דסבירא להו דאם אין לה דעת פעוטות אין אנו בקיאים. בשיעור יודעת לשמור את עצמה אבל אם יש לה דעת פעוטות אפ"ל דמודו לרבינו שמחה דכפקחת היא לכל דבריה. וכן מצאתי דאתי לידי לראות בת' חת"ס חאה"ע ח"ב תשובה ג' שכתב באמצע התשובה וז"ל דאי בשוטה דרבנן שיכולה לשמור גיטה וקידושיה מה לשון תיקנו רבנן נשואין הרי נשואין דאורייתא הם וכל המקדשה הרי היא אשתו מה"ת כו' וע"כ כונתו דאי יכולה לשמור גיטה וקידושיה הרי הגיעה בודאי לשיעורא דפעוטות ולאו שוטה היא הרי שכתב בפשטות כדברי הנ"ל ולא מצאתי לע"ע מי שחולק ע"ז בהדיא:
אך נ"ל דהיינו דוקא אם אין אנו רואים בה סימני שטות דהיינו שאינה עושה מעשה שטות בידים רק אף שהיא סכלה ביותר ואין לה דעת שאר אנשים גדולים דהוי בכלל הפתאים דדינם כשוטים בזה אם יש לה דעת פעוטות לאו בכלל שוטה היא אבל אם עושה מעשה שטות בידים ומכש"כ אם המה מהדברים האמורים בפ"ק דחגיגה בזה מודינא דהוה שוטה אף אם בשאר דברים יש לה דעת פעוטות דהלא כתב הרמב"ם בהדיא בהל' עדות דאם עושה תמיד איזה דבר מדברים של שטות אף אם בשאר ענינים שואל ומשיב ככל אדם דינו כשוטה (ואפ"ל דאין לזה רק דין עתים אלים ועתים שוטה בלא עת קבוע דבכל רגע חיישינן לעת השטות דלתת לו דין שוטה גמור תמיד אין הסברא נותנת כיון דבכל דבריו ועניניו הוא כפקח רק דין עתים חלים עתים שוטה י"ל דיש לו מחמת שרואין אנו שמטורפת דעתו בדבר מן הדברים ושטיא בחדא מילתא לא סריך ממילא דיינינן לו כע"ח וע"ש וקידושי מצי מקדש גירושי לא מצי מגרש. והיה מיושב בזה גם דברי החת"ס הנ"ל אשר לכאורא המה תמוהים דאם יש לה שיעור דעת פעוטות הלא לא חיישינן בה שמא ינהגו בה מנהג הפקר כמ"ש רבינו שמחה ורבינו אפרים והראב"י והאיך כתב שם החת"ס דהוה שוטה דרבנן גזרו בה שלא ינהגו בה מנהג הפקר. אבל לפי הנ"ל י"ל דאיירי דרואין בה דברים של שטות א"כ אף אם יש לה דעת פעוטות הרי היא בכלל עתים שוטה דגזרו בה רבנן שלא ינהגו בה מנהג הפקר עי' בסי' קי"ט ויש להאריך בזה ולכון דברי הפוסקים אך לא ארצה לאהדורי נפשי כעת על ענין הזה וצ"ע לעת הפנאי):
וא"כ אם היה לחרשת דעת פעוטות אמאי דיינינן לה כשוטה לכל ענינים שבתורה משום דלאו בת דעת היא אע"כ דאין לכל חרשים דעת פעוטות צלילתא ועכ"ז מתגרשת דלא בעינן בה דעת פעוטות כלל ואף דבודאי נמצאו חרשים דיש להם דעת פעוטות כמ"ש לענין בדיקת מכירת מטלטלין לא פלוג רבנן. גם י"ל דקים להו לרבנן דאין זה דעת צלילתא ועי' בת' צ"צ סי' ע"ז שכתב דאף חרש שיש לו דעת שאר פקחים הרי דינו כחרש עיי"ש וכן מבואר להדיא בירושלמי ובתוס' ריש תרומות שהבאנו למעלה וזהו פשוט) ומכש"כ שמוקצה מן הדעת לאמר שתהא צריכה בדיקה אם יודעת לישא וליתן במטלטלין כמו לענין מו"מ המבואר בחו"מ סי' רל"ה:
ועוד יותר נראה לי עיקר ולדינא דגם בקטנה המתגרשת בקידושי אביה לכו"ע לא בעינן בדיקה שתהא יודעת לישא וליתן במטלטלין ולא תתאנה ואפילו לפי גירסת רש"י בג' מדות דרבא הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה ונרצה לדייק מזה דכמו דקטן במטלטלין בעינן שיהיה יודע בטיב משא ומתן כן כנגדו בקטנה המתגרשת הא לאו מילתא היא דרק כנגדו בשנים קאמר ולא כנגדו בדעת וכמו דלמכירת מטלטלין כיון שכא לכלל שנים הללו מהני דעתו בזה שיועילו מעשיו כן לענין קטנה המתגרשת מהני זמן כזה דאם באה לכלל דעת שמירת גיטה מתגרשת אבל מה היא הדעת שצריכה לזה הוא השיעור האמור בגמ' למעלה כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר והוא שיעור דעת צרור וזורקו דהלא לא פליגי רש"י והרי"ף בסברא רק בגירסת הגמ' וא"כ שפיר י"ל דגם לרש"י השיעור הוא כמו להרי"ף רק לשיטתו לא מהני דעת זו רק כשהגיע לשנות הפעוטות אבל לכל היותר בשיעור חפץ ומחזירו לאחר שעה דבודאי באה לכלל מבחנת בין גיטה לד"א אפי' אם בעינן שנות הפעוטות כמו שהוכחנו למעלה מדברי התוס' והאי כנגדו בשנים קאמר ולא בדעת: וכה"ג מוכרחים אנו לאמר במדה הג' הגיעה לעונת נדרים נדריהן נדר כו' וע"כ היינו ע"י בדיקה אם יודעים לשם מי נדרה וכמו שפירש"י שם וכנגדן בקטנה חולצת ופירש"י אם הביאה סימנין ולא אמרינן שומא נינהו ועי' בתוס' וע"כ לא בעינן בקטנה לענין חליצה שתדע לשם מי נודרת דהלא לפי' רש"י גדולה היא גם לפירוש התוס' לא שייך הדעת הזה לענין חליצה אע"כ דכנגדו בשנים קאמר ולא בדעת כן במדה הב' כנגדו בשנים קאמר וכן דייקא לשון רש"י שכתב וכנגדו בקטנה מתגרשת משהגיעה לימים הללו משלחה ואינה חוזרת קרינן בה כו' וכן הוא לשון הר"ן ולפי גירסת רש"י שלא רצו להתיר אישות דאורייתא בפחות מעונת הפעוטות אבל בקידושין הקדימו הזמן כו' הרי דהנפקותא היא בזמן אבל לא בדעת וכן מורה לשון הטור והשו"ע סי' קמ"א שלא התנו רק הגיע לעונת הפעוטות אבל לא התנו שתהא יודעת בטיב משא ומתן כמו שהתנו בחו"מ סי' רל"ה לענין מכירת מטלטלין סתמו כפירושן שלא עלה על דעתם הבדיקה שתהא יודעת בטיב משא ומתן ואפי' לפמ"ש הרא"ש, דלהפקעת קידושי דאורייתא בעינן דעת יותר גדולה ויש לדייק הלא סגי דעת צרור וזורקו. אבל בדעת חפץ ומחזירו לאחר שעה בודאי סגי כמ"ש התוס' דהוי אחר שיעורא דפעוטות כמ"ש למעלה:
ואין ראיה מהא שכתב הנ"י ביבמות פ' ב"ש לגי' הרי"ף הפעוטות כו' וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאונין שצריכה שתהא יודעת לשמור קידושיה במקחה וממכרה ולא תתאנה כי דברי הנ"י נובעים מדברי הרשב"א בחיד' ביבמות שם וביותר ביאור בחידושיו לגיטין ס"ה שזהו תירוץ על הקושיא הלא ביבמות אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס שבעינן שתהא יודעת לשמור קידושיה והוא חד שיעורא עם שתהא יודעת לשמור גיטה והאיך פלג רבא בינייהו שיודעת לשמור את גיטה במדת צרור וזורקו סגי ולשמור קידושיה עד שתגיע לעונת הפעוטות בשלמא לגירסת רש"י חומרא היא בקידושין ובגירושין מקידושין דאורייתא אבל לגירסת הרי"ף הלא קולא היא וע"ז תירצו שהפירוש יודעת לשמור קידושיה אינו כמו יודעת לשמור גיטה דהיינו שלא תאבדנו רק הכונה שתהא יודעת לשמור כסף קידושיה במקחה ובממכרה שלא תתאנה ועיי"ש:
ולפ"ז נצמח לפי גירסת הרי"ף הא דבעינן שתהא יודעת בטיב משא ומתן לא ממימרא דרבא דהגיע לעונת הפעוטות שנדון מזה לגיר' רש"י מתגרשת בקידושי אביה רק ממימרא דר"ח ב"א יודעת לשמור קידושיה וא"כ אין ראיה מזה כלל לגירסת רש"י שהלא יודעת לשמור את גיטה בודאי אין שייכות לטיב משא ומתן ומאין יצמח לנו האי שיעורא אשר לא שערום הראשונים והאי שיעורא דיודעת לשמור את גיטה אין הכונה שתהא יודעת שהוא גיטה היינו שתהא יודעת ענין הגירושין ושבזה הגט היא מתגרשה מבעלה ומותרת לכל אדם דגיטה לאו דוקא דה"ה שמירת חפץ אחר כמ"ש רבינו שמחה בהדיא וכמו שהוכחתי מדברי התוס' גיטין ס"ד ע"ב דזהו שיעור חפץ ומחזירו לאחר זמן וכן מוכח ביותר ביאור ברשב"א פ' הזורק שלא בעינן רק שיהא לה דעת שמירה לאפוקי נתן בידה והיא ישינה דדמיא לשוטה עיי"ש וכן כתב להדיא בספר המאור פ' הזורק דחרשת יודעת לשמור את גיטה אבל מינה שמעינן דלא בעינן דעתה דהיא אינה מתבוננת בענין השילוחין שמוציא מפיו עיי"ש וכן כתבו בשם הרמב"ן דלא בעינן רק דעת שמירה:
וכן נראה פשטות דברי התוס' ר"פ חרש ד"ה העיד ריב"ג שכתבו וז"ל וא"ת לריב"נ למה אינה מתגרשת כו' וי"ל דמ"מ בשעת נתינת הגט משלחה וחוזרת היא ואינה מבינה עד שמוציאין אותה על כרחה עכ"ל הרי מוכח בהדיא פשטות כונתם דחרשת אינה. מבינה ענין הגירושין והא דבעינן לתנא דר"י שתהא משלחה ואינה חוזרת נראה מדברי התוס' הנ"ל ומדברי שארי מפרשים (ועיין פירש"י יבמות קי"ג יצאה זו שמשלחה וחוזרת שכן דרך שוטים שאינם בושין) דהיינו שכשיוציאוה מן הבית תהא בושה לחזור ומשו"ה שוטה אינה מתגרשת משום שאינה בושה מלחזור אחרי שמוציאין אותה מן הבית כי הדרשה היא מושלחה מביתו ומשו"ה כ' התוס' דהך שיעורא דיודעת לשמור את גיטה ומשלחה ואין חוזרת חד דעתא היא והוא מחמת כי אין זה הבנת דעת ענין הגירושין:
וגם נ"ל דהרמב"ם לא פסק כלל להך דתנא דר"י שבעינן שתהא משלחה ואינה חוזרת מדלא הביאה בהלכותיו. וגם דריש הך ושלחה מביתו לדרשא אחרינא שבספרי כמבואר בריש פ"א מהל' גירושין וי"ל דגם בזה התוס' והרמב"ם אזלי לשיטתייהו דדעת התוס' דגם באשה גדולה בת דעת בעינן שיודיעוה אח"כ העדים שבעלה נתן לה הגט והיינו מהך דרשא משלחה ואינה חוזרת וסגי שיודיעוה אח"כ כמ"ש למעלה אבל הרמב"ם דלא ס"ל, הך דרשא ס"ל נמי באשה בת דעת דלא בעינן שיודיעו לה העדים שזהו גיטה רק אף אם לא הודיעו לה העדים גם אח"כ מ"מ היא מגורשת כמו שמבואר בפ"א מהל' גירושין ובאה"ע סי' קל"ו עיי"ש ובב"ש ועוד לא עיינתי בזה הרבה: אבל בהא נחיתנא ובהא סליקנא שגם בקטנה אם נתן לה חפץ ומחזירו לאחר זמן מתקריא מבחנת בין גיטה לדבר אחר. ופשיטא דלא בעינן שתהא יודעת בטיב משא ומתן וכן מוכח ברשב"א גיטין ס"ה שכתב להביא ראיה מירושלמי לגי' הרי"ף דאי' בירושלמי פ' ב"ש מהא דתני איזו קטנה שהיא צריכה להתגרש כל שנותן לה גיטה ודבר אחר עמו ומחזירתן לאח"ז הדא אמרת חלוקין עליו חבריו על ר"ח ב"א הרי מפורש ברשב"א מהך ירושלמי דהך מדרגה לא הגיעה למדת יכולה לשמור כסף קידושיה במקחה וממכרה שלא תתאנה ובהך מדה אם נותנין לה גיטה ודבר אחר עמו ומחזירתו לאח"ז מודו כו"ע דיכולה לקבל גיטה כמו שהוא מפורש בתוספתא גיטין פ"ד והבאתי למעלה אפי' לפי גי' הגר"א עיי"ש ומה שכתב הריטב"א קידושין מ"ד דהך שמבחנת בין גיטה לדבר אחר היינו בין גיטה לנייר כתוב בעלמא י"ל דכונתו ג"כ לנייר כתוב שאינו דומה לגט בתבניתו וצורתו. וכמו שמפורש בגמ' אם אינה מבחנת בין גיטה לד"א ופי' רש"י מדלא קאמר לשטר אחר מכלל דלדבר אחר שאינו דומה לגיטה קאמר. וה"ה למסקנא שמבחנת בין גיטה לדבר אחר ולא קאמר בין שטר אחר הוא ג"כ לדבר שאינו דומה לגיטה ולא שינה הגמ' רק בין מבחנת לאינה מבחנת:
וגם מפורש בריטב"א גיטין דס"ל כגי' הרי"ף דצרור וזורקו כנגדו בקטנה מתגרשת לזאת נראה כונת הריטב"א כמ"ש ומשו"ה גם הריטב"א לא כתב לשטר אחר רק לכתב אחר והיינו שאינו דומה לגיטה (וצ"ע דברי הריטב"א שם בקידושין שכתב דאינה יודעת לשמור את גיטה קתני אבל יודעת לשמור את עצמה והוא היפך דברי הראשונים שכתבו דשיעור יודעת לשמור את עצמה הוא דעת יותר גדול משמירת גיטה כמו שמפורש בגמ' יבמות קי"ג לענין שוטה ובמאור לענין קטנה כמ"ש למעלה מדבריו פ' ב"ש ונראה דלא בא הריטב"א לומר אלא דהקפידא רק בידיעת שמירת גיטה אבל לא בידיעת שמירת עצמה ואפ"ל דהיינו כמ"ש התוס' דבקטנה ליכא גזירה שלא ינהגו בה מנהג הפקר והיינו כמ"ש למעלה בביאור דברי המאור פ' הזורק): ודברי הגר"א בסי' קנ"ה ס"ק ח' צ"ע שכ' דלגי' הרי"ף דגריס צרור וזורקו וכנגדו מתגרשת צ"ל דצרור כו' הוא שיעור אחד עם מבחנת כו' שמשמרת ליה כמו אגוז כו' וכמו שמבחנת בין צרור לאגוז כן מבחנת בין אגוז לגט כו' ולגי' רש"י יודעת לשמור דכאן א"צ כ"כ בי קידושין לד"א כמו בגט רק בין צרור לאגוז כו' ודבריו תמוהין דהלא י"ל לרש"י יכולה לשמור קידושיה כמו לגי' הרי"ף גבי גט גם כל דבריו בס"ק זה צריכין ביאור ועי' בס"ק ט' שכתב להדיא להיפוך וז"ל כר"ח ב"א כו' ואף שבגיטין קאמר נמי היודעת לשמור ומפרש כל שמבחנת כו' חלקינהו רבא שם דתרי ענינא הוא כו' להפריש בין צרור לאגוז סגי בגיטין ולענין ממון צריך הבחנה יותר בפעוטות וז"ש ושהם קידושין לא כו' ובגיטין כ' הרמב"ם סתם כל שמבחנת כו' י"ל בין צרור לאגוז כו' הרי בהדיא דלגי' הרי"ף א"צ לדעת שהוא גט וגם בדבריו בס"ק ט' יש להאריך ובקצרה י"ל דה"פ אם יודיעוה שהוא גיטה היתה משמרתו עוד יותר ממה שהיא משמרת האגוז כמו שיודעת להוקיר האגוז מן הצרור:
אבל שוב מצאתי תלתא קדמאי דמסייעי לי הלא המה הרדב"ז כתב בתשובה סי' תקע"ז בח"ג וז"ל ואפי' לפי גי' רש"י כו' ופי' המפרשים כל שמבחנת בין גיטה לחפץ אחר כו' אלא בין גיטה לכלי אחר שאינו דומה וכדאמרינן צרור וזורקו כו' והנה אין לך קטנה נשואה שלא תבחין בין גיטה לחפץ אחר כו' כו' כללא דנקטינן שאם הבת היא בת תשע אינה צריכה בדיקה אא"כ היא טפשה ואם היא כבת ו' ז' ח' אם היא חריפה היינו בשארי ענינים לפי שנותיה דזהו שיעורא דפעוטות הרי היא בחזקת שיודעת כו' עיי"ש הרי שכ' בהדיא כנ"ל ואינה צריכה בדיקה ומכש"כ שלא בעינן שתהא יודעת בטיב משא ומתן אשר ע"ז צריכים בדיקה כמו שמבואר וכנ"ל וכן כתב בס' דברי ריבות תשובה י"ב וז"ל ובנ"ד כיון שהגיעה הקטנה לזמן פעוטות שהיא בת ח' שנים ומבחנת בין צרור וזורקו פשיטא דמתגרשת ע"י עצמה עכ"ל עיי"ש:
וביותר ביאור מצאתי הענין מבואר ברשד"ם ח' אה"ע סי' ל"ז שכתב ממש כדברינו בכל פרט עיי"ש שכתב החכם השואל לכאורא היה נראה כו' שצריך להודיע שהוא גיטה כלומר שבזה היא מתגרשת מבעלה ומותרת לכל אדם כו' א"כ לפ"ז צריך שיהיה בה דעת להבחין בין שטר א' שיודיע לה שהוא גיטה ובין שטר א' שהוא חלק כו' אבל מתוך פי' רש"י משמע בפירוש שאם מבחנת בין שטר לחפץ שאינו דומה לו תקרא מבחנת ויודעת לשמור את גיטה כו' ואם נתן לה חפץ ומחזירו לאחר שעה הוי נסיון גמור לכו"ע וע"ז השיב הרשד"ם באריכות וז"ל ולענין הדין בנ"ד לידע מה משפט הנערה הזאת הקטנה וכמדומה לי מבין ריסי דבריך שיש מגמגמים בזה שלא תתגרש ואפי' נותנים לה חפץ וכשתובעים אותו אחר שעה נותנו אני תמה מי מגמגם בזה דלענ"ד אין מקום לפקפק אחר שהיא בת ח' שנים וכבר כתב כ"ת דאפי' לדעת רש"י והנמשכים אחריו שצריך דעת וזמן הפעוטות בנסיון זה סגי לכו"ע ודאי דהכי הוא ולא עוד אלא גם בפקחת פחות מזה סגי כמו שאכתוב בע"ה כו' וכל שהגיע לעונת הפעוטות ונותנים לה חפץ וכשתובעים ממנה מחזירה עדיף טובא ממבחנת בין גיטה לד"א דזה הוי כצרור וזורקו כו' וא"כ נמצינו למידים דבין להרי"ף וסייעתו ובין לרש"י וסייעתו כיון שהגיעה הקטנה לבת שית ומבחנת בין צרור וזורקו אגוז ונוטלו יודעת לשמור קרינן בה וכ"ש כשבוחנים אותה שנותנים לה חפץ ותובעים ממנה אחר שעה וחוזרו דהוי פקחת יותר דהוא פשוט יותר מביעתא בכותחא דמתגרשת ע"י עצמה כו' וזהו דבר ברור בלי פקפוק עכ"ל הרשד"ם הצריך לענינינו:
הרי שלשה שהן ארבעה גדולי אחרוני הראשונים שכתבו להדיא כדברי וראויין הן לסמוך עליהם ומכש"כ בנ"ד חרשת ולא נראו בה סימני שטות ולא באתי בזה רק להוציא מדברי גדול אחד מגאוני זמנינו שבא לדון בחרשת וקטנה שצריכין שתהא יודעת בטיב משא ומתן ותהא יודעת שהוא גיטה והיא מתגרשת בו ולדעתי אינו אלא מן המתמיהין וראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו כנ"ל:
הערה מ"ש לענין חרשת אם תקינו לה שלא ינהגו בה מנהג הפקר נזכרתי מלשון רש"י פ' ב"ש ק"י ע"ב שכתב בד"ה נשתטית אע"כ שהאשה יוצאת כו' שלא לרצון רבנן תקנו שלא תצא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר שאינה יודעת לשמור עצמה אבל נתחרשה יוצאה דלא בעינן דעת אשה בגט כו' והכא לא תקנו רבנן מידי דהא יודעת לשמור. עצמה עכ"ל ויש להתבונן בדבריו הקדושים שכתב דלא תקנו רבנן מידי האיך שייך תקנתא דרבנן כיון דיודעת לשמור עצמה והלא גם בשוטה דיודעת מתגרשת כמו שמפורש ביבמות קי"ג והובא למעלה וצ"ע:
ורציתי לעשות סמוכין לסברתי זאת דבחרשת ליכא חששא דמנהג הפקר מהא דר"פ חרש דבטעמא דתקנו נשואין לקטנה מפרש הגמ' טעמא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר ובחרשת לא הוזכר הטעם הזה ומפורש יותר הדבר ברמב"ם פ"ה מהל' יבום הל' כ"ג וז"ל קטנה ראויה למאן והחרשת אע"פ שקידושי שתיהן מד"ס כמו שביארנו שתי מיני קידושין הם קטנה יש לה קידושין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר וקידושיה תלויין עד שתגדל וחרשת תקנו לה נשואין כדי שלא תשאר פנויה לעולם לפיכך כו' עיי"ש ומשמע בהדיא מלשונו הזהב דבחרשת ליכא טעמא שלא ינהגו בה מנהג הפקר: