הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין
שו"ת הליכות אליהו אה"ע · סימן כד
תשובה לחכם אחד:
ע"ד הענין הנדרש מהאשה שנתחרשה זה משך שנים הרבה עכ"ז שהה עמה בעלה אך אחרי איזה משך צרות תכופות ובאות עליה ואבדה הרגשת חצי גופה ומצד זה הורע כחה עד שאינה יכולה לשמור סדרי נשים אפילו ע"י פקחות ובעלה בוכה וצועק אוי לו על אשתו אוי לו על ימי נעוריו אשר יעלו בתוהו וכל ימיו מכאובים בהרהורים רעים וכת"ר פתח ידו בהצלה או שתקבל ג"פ או להשיג לו היתר לישא אשה על אשתו ואבוא על ראשון תחילה:
אשר נתעורר כתר"ה להסתפק הא דפשוט בגמ' ובפוסקים דחרשת מתגרשת אולי היינו דוקא אחר הבדיקה אם היא שלימה בדעתה לשמור את גיטה ואת עצמה. הנה פשטות המשנה ביבמות קי"ב אם נתחרשה אם רצה יוציא נשתטית לא יוציא והרי בנשתטית אמרו בגמ' קי"ג ע"א לא צריכא דיודעת לשמור את גיטה ואינה יודעת לשמור את עצמה עיי"ש ואם נאמר דהא דמוציאה אם נתחרשית היינו דוקא אחרי הבדיקה אם היא יודעת לשמור את גיטה ואת עצמה הוה ליה לפלוגי בנתחרשה גופיה אע"כ דסתם חרשת יודעת לשמור את גיטה ואת עצמה ואין חוששין לה. וכן משמע מסתימת כל הפוסקים שסתמו וכתבו דחרשת מתגרשת ולא התנו דהיינו ע"י בדיקה וכן מוכח בריטב"א גיטין נ"ה שכתב וז"ל והא דאמרינן במתני' החרשת יוצאה בגט ואע"ג דחרש בכל מקום דינו כשוטה כו' מ"מ חרשת אינה כשוטה גמורה דאינה חוזרת אלא הכא הא אתא לאשמועינן כו' דלא בעינן דעתה כו' עיי"ש וכן הוא בחידושי הר"ן ואם נאמר דחרשת אינה מתגרשת עד אחרי הבדיקה לא ק"מ משוטה דהלא גם בשוטה בכה"ג מתגרשת אם בדקנוה ומצאנוה יודעת לשמור את גיטה ואת עצמה כדמפורש בגמ' כנ"ל וכן מוכח ביותר ברבינו ירוחם נתיב כ"ז ח"ו שכתב וז"ל חרשת אפילו השיאה אביה יוצאה בגט אפילו שהגט הוא שלא לדעתה כי היא חרשת כו' חרש רומז ונרמז כו' כך מוציא ברמיזה ובדקינן ליה עיי"ש הרי שגבי חרש המגרש הזכיר בדיקה והאי בדיקה היינו רק אם יודע ענין הגט כמו שנבאר להלן וגבי חרשת המתגרשת לא הזכיר בדיקה וחרשת הלא איירי שנשאת לפני אביה דמה"ת בעיא יודעת לשמור את גיטה ובחרש הלא איירי בנשואין דרבנן ועכ"ז בחרש הזכיר בדיקה ובחרשת לא הזכיר בדיקה אלא ודאי דליכא מאן דחש לה לחרשת להצריכה בדיקה:
ונראה להביא ראיה לזה מהא דבעיא רב אשי ביבמות קי"ג מאי טעמא דר"א כו' דילמא פשיטא ליה לר"א דדעתא קלישתא ולא דעתא צילותא והכא היינו טעמא כיון דעתים חלים ועתים שוטה למאי נפ"מ להוציא את אשתו בגט כו' גרושי לא מצי מגרש ועי' בב"י סי' קכ"א דפי' דאפילו ע"י בדיקה לא מצי מגרש דכיון דהוא עתים חלים ועתים שוטה אי אפשר למבדקיה דילמא בעת הבדיקה הוא חלים עיי"ש וכן כתב בעל העיטור מאמר שביעי הובא בב"י סי' הנ"ל וז"ל ואיכא מ"ד נשתתק ספק שוטה ולא דייק לן דאי איתא כו' כי בדקינן ליה ג' זימני מאי הוי נהוי בשעת בדיקה כחלים ולבתר הכי נשתטה ועי' בב"ש ס"ק ה':
ואף לשיטת רש"י והרמב"ם שחששו בנשתתק לספק שוטה ועכ"ז מהני בדיקה טעמייהו לאו משום דפליגי על בה"ע דמהני, בדיקה לע"ח וע"ש רק טעמם כמו שתירץ הב"י דלא חיישו כלל בנשתתק לע"ח וע"ש רק דבכל נשתתק חיישינן דילמא שטות נקטיה וכיון דבדקינן לא אמרינן הוברר דאינו כן דאם איתא דמחמת שטות נשתתק לא היתה דעתו מתיישבת בשום שעה (ובמק"א הארכתי לבאר הנפ"מ בין נשתתק מחמת חולי ובין נשתתק מתוך בוריו דמתוך חולי אמרינן דאין זה אלא מחמת חולשת כלי המבטא ועורקי הלשון משו"ה י"ל דלא חיישינן לטירוף הדעת אבל בנשתתק מתוך בוריו דהיינו מחמת לחיצת או חולשת עורקי ההרגשה שבמוח כידוע ומשו"ה חיישינן דילמא נגע גם עד עצבי ועורקי הרגשת הדעת שמלתא דשכיחא היא ובעיא בדיקה ולפ"ז תמוהין בעיני דברי הב"ש סי' קכ"א ס"ק ה' שכתב ורש"י והר"ן פירשו מתני' דאיירי בנשתתק מתוך חוליו ובאמת פירשו בהיפך עי' בר"ן במי שאחזו חולי של שיתוק והיינו כמו שפירשתי בנשתתק מתוך בוריו וזהו. גם כונת רש"י שפי' שנעשה אלם מחמת חולי וכונתו כמו שביאר הר"ן מחמת חולי של שיתוק דהוי מחמת קלקול בעורקי ועצבי ההרגשה שבמוח ומשו"ה בודאי חיישינן לקלקול הרגשת הדעת אבל בנשתתק מתוך חוליו שי"ל דמחמת חולשת החולי נשתתק לא שמענו שמצריכים בדיקה מתוך פירושם במשנה והארכתי בזה בענין ש"מ שנשתתק ר"ל ואכמ"ל) הרי מפורש בדברי הב"י דבע"ח וע"ש לא מהני בדיקה ואם נאמר דחרשת בעיא בדיקה אם יודעת לשמור גיטה ועצמה האיך תתגרש חרשת לר"א והאיך תועיל הבדיקה דילמא בעת הבדיקה הואי אלמת והלא בודאי ר"א ור"ח בר אשי ושמואל שפסקו כר"א לא יפלגו על סתמא דמתני' דגיטין ודיבמות ועל עדותן של ר"י בן גודגדא ורבנן דריב"נ שאשה חרשת מתגרשת אף כשהשיאה אביה:
ולבד זה הלא לא נוכל למיזל בתר איפכא דלר' אלעזר אשר לדידיה יהיה עדיף חרש לענין קידושין שקידושיו קידושין וגריעא חרשת לענין גט שלא תוכל לקבל גיטה אע"כ דסתם חרשת יודעת לשמור גיטה ועצמה ולא בעיא בדיקה וה"ה לר"א בעת שטותה לדידיה דהואי באותה שמה כמו חרשת בכל עת לרבנן ואפילו לפי סברת הפר"מ שכתב לדחות ראית הב"י מהא דגירושי לא מצי מגרש דהיינו שלא מצי לגרש כדרך כל המגרשין ובודאי מצי לגרש ע"י בדיקה עד שיגיע גט לידה (דבריו צ"ע דהלא איתא ביבמות שם אמר אביי דיקא נמי דקתני גביה דידיה לא יוציא עולמית מ"ש הכא כו' אלא ש"מ הא דאורייתא כו' ועיין בריש סי' קכ"א בב"ש ובח"מ דלדעת הרמב"ם אם בעת הציווי היה חלים אף שאח"כ נשתטה ראוי לגרש מה"ת ע"פ ציוויו רק דרבנן גזרו ביה וא"כ האיך פשיטא ליה להגמ' דגרושי לא מצי מגרש מה"ת כדרך המגרשין ע"י בדיקה בתחילת הכתיבה ע"י ציוויו והלא באמת מה"ת סגי בבדיקה קודם הציווי ואפ"ל דגם רבנן לא גזרו ביה וכבר כתבתי דאין סברא לאמר אשר ר"ח בר אשי ושמואל לא יסברו כסתם מתני' וע"כ מוכרחים אנחנו לאוקמי מתני' גם אליבייהו ויהיו דברי הפר"ח נסתרים. גם משמע דחרש לא מצי מגרש בשום אופן ולהפר"ח תהיה לו תקנה לגרש ע"י בדיקה בשעת גמר הגירושין):
ואף שבאמת דוחק לאמר כן אבל עכ"פ לדידיה נהיה מוכרחים לאמר הא דחרש אינו מגרש היינו בלא בדיקה בשעת גמר נתינת הגט וע"כ גם הא דחרשת מתגרשת היינו בלא בדיקה ומשמואל דפסק כר"א נשמע לדידן דבחרשת המקבלת גיטה לא מצינו דפליגי וכן יש להוכיח מדברי התוס' ר"פ חרש ד"ה העיד כו' וא"ת לריב"נ למה אינה מתגרשת הלא אינה חוזרת כשמרמזים לה כו' עיי"ש ואם נאמר דחרשת להתגרש בעיא בדיקה הלא א"ש בפשיטות דריב"נ יסבור כדבעי הגמ' למימר אליבא דר"א דחרש הוי ע"ח וע"ש ול"מ בה בדיקה כמ"ש בעה"ע והב"י אע"כ דפשיטא להו להתוס' דכל חרשת הואי משלחה ואינה חוזרת ולא בעיא בדיקה ע"ש והיינו טעמא כי חרשת אף שבאה לה חרשותה מחמת כובד עצבי ועורקי ההרגשה ופגע גם בעורקי ועצבי הרגשת הדעת ומשו"ה דעתה קלישתא כמ"ש בגמ' דיבמות שהבאתי למעלה דלא הוי דעתה צילותא אבל אינה מטורפת כדרך המשוגעים והשוטים (ועיין רש"י חגיגה ב' וברש"י יבמות קי"ג סוף ע"א) ומשו"ה לא חיישינן לה אולי אינה יודעת לשמור את גיטה והא דבאיש שנשתתק בעיא בדיקה היינו משום דאיש אינו מגרש אלא לרצונו ובעיא דעת שלימה וכיון דאחזו חולי שיתוק והיינו מחמת חולי בעורקי ועצבי ההרגשה חיישינן ג"כ אולי נתקלקלה דעתו ונשתטה. וגם בזה דעת בעל העיטור מאמר שביעי אשר אין חוששין לנשתטה ואף לפי שקיי"ל דחוששין היינו דוקא באיש המגרש שבעינן דעת שלימה אבל באשה שלא בעינן דעתה רק שלא תהא מטורפת בגדר האחרון של שטות אשר לא תדע לשמור את גיטה וא"ע אין חוששין לזה כ"ז שאין רואין בה סימני שטות האמורים פ"ק דחגיגה:
ויש לאמר שזוהי כונת הב"י בשם רבינו שמחה בסי' קי"ט אשר ז"ל ורבינו שמחה משפירא כתב דלא מחזקינן בחזקת שוטה לגרש עד שיראו בה סימני שטות המפורשים בפ"ק דחגיגה כו' ובעוד שלא ראינו סימן זה אפילו בדיקה לא צריך כו' ואפשר לאמר דבאיש המגרש גם הוא יודה דיש לחוש לדעת הרמב"ם אשר הנך סימנים לאו דוקא כל שעושה מעשה שטות אף אם אינם מהדברים המפורשים בחגיגה כי המה לאו בדיקה אבל באשה אשר לא בעיא דעת צילותא כל זמן אשר אין אנו רואים בה סימני שטות המפורשים בפ"ק דחגיגה אין חוששין לה אולי כבר הגיעה לגדר האחרון של שטות אשר לא תדע לשמור את גיטה ואת עצמה ואפילו בדיקה לא בעיא ובזה אפשר גם הרמב"ם יודה:
וגדולה מזו הלא כתב מהרי"ק בתשובה הובא בב"י סי' קכ"א בשם רבינו אביגדור כהן דאם לא הוחזק שוטה בדברים האמורים בפ"ק דחגיגה הרי הוי כפקח לכל דבריו ואפילו לדעת הרמב"ם הלא כבר כתבו האחרונים דאין חוששין רק עביד איזה מעשה שטות בידים אבל אם אינו עושה מעשה שטות לאו בגדר שוטה יחשב א"כ בודאי יש מקום לאמר דבאשה כו"ע יודו לרבינו שמחה דאין חוששין לה רק אם רואין בה מעשי שטות המפורשים בפ"ק דחגיגה ובזה יש ליישב סיום לשון רבינו שמחה ואפילו בדיקה לא צריך דאיזו בדיקה שייך בשוטה כמ"ש בעל העיטור הנ"ל הובא בב"י. אבל שם קאי דוקא באשה אתי שפיר דגם בשוטה יש דמתגרשת כמ"ש ביבמות קי"ג אי דיודעת לשמור את גיטה ואת עצמה מי נהגא בה מנהג הפקר וא"כ מהני בדיקה לשוטות. ובודאי יש מקום לאמר דלא חיישינן לה להצריכה בדיקה רק אם רואין בה מהנך סימנים הנ"ל:
אבל אף אם נאמר דלא כרבינו שמחה בזה נראה שיודו כ"ע דלא חיישינן לאשה המתגרשת רק אם רואין בה דעת מטורפת אבל אם אין רואין בה שום טירוף הדעת רק דעת קלישתא מאד שאינה מבינה שארי דברים כדרך שאר אדם אין חוששין לה להתגרש ומשו"ה חרשת כיון דאין דעתה מטורפת רק דדעתה קלישתא אף שאינה בת דעת שלימה לדברים שצריכה דעתה וכונתה שאין כונתה בדעת שלימה כמ"ש רש"י יבמות קי"ג אבל כיון שאינה מטורפת יודעת לשמור את גיטה ואת עצמה והרי קים להו לחכז"ל ומשו"ה נקטו סתמא דחרשת מתגרשת והיינו טעמא דחרשת אינה מבולבלת בעניניה הרגילים וכמנהגה נוהגת ופשיטא שאין לחלק בין שבאה לה חרשותה מחמת קלקול תופי וכלי השמע וחולשת עורקי הלשון וכלי המבטא ובין שבאה לה חרשותה מחמת חולשת וקלקול עצבי ועורקי ההרגשה שבמוח בכולהו קים להו לחכז"ל דדעתם קלישתא ולא צילותא אבל אינם מטורפים כמו השוטים משו"ה סתמא נקטי ולא חילקו (וזהו פשוט מאד ולא באתי בזה רק להוציא מדברי גדול אחד שכתב לחלק בין חרש לחרש דחרשת שבאה לה חרשותה מחמת קלקול שבמוח לא תוכל להתגרש דהואי כבהמה. ולי נראה דאין לחלק בדבר שלא חילקו חכז"ל ואדרבא הלא רשב"ג גיטין ע"א חילק בפקח ונתחרש דהוה כפקח ואם נאמר כדעת ההוא נראה שיותר יש סברא לדין נחרש אח"כ לקלקול במוח יותר מחרש מתחילת ברייתו כמ"ש הרמב"ם והרע"ב ריש תרומות שחרש מתחילת ברייתו סיבתו הוא חסרון כלי השמע אבל בנתחרש אח"כ שאינו שומע ואינו מדבר מן הסברא הוא מחמת חולשת כלי ההרגשה שבמוח מ"מ יכול להיות שיהא בר דעת ועי' בירושלמי ריש תרומות מעשה בבניו של ריב"ג שהיו חרשין והיו כל טהרות שבירושלים נעשים על גביהן ועיין בר"ש שם. ורבנן לא חילקו בין חרש לחרש והדברים ארוכים ובדברים הנ"ל יש ליישב קושית הרא"ש שם ועי' בחגיגה ג' הנהו תרי אלמי דהוה בני ברתיה דר"י ב"ג כו' וצ"ע):
גם אופן הבדיקה לידע אם היא בכלל יודעת לשמור את גיטה תליא בגירסת הגמ' גיטין ס"ה דלגי' הר"ח והרי"ף והרמב"ם כל שהגיעה למדת צרור וזורקו כו' כנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה ולזה צריך דעת קלישתא מאד וברור ופשוט אשר כל חרש הגיע למדה זו כמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מהל' זכיה וכן הוא בטוש"ע ח"מ סי' רמ"ג דחרש זוכה לעצמו והיינו לכה"פ כמדת קטן צרור וזורקו אבל לגירסת רש"י והתוס' והר"ן והרא"ש משהגיעה לעונת פעוטות מתגרשת וא"כ יש להסתפק גבי חרש אם הגיע למדה זו ואף דקיי"ל דחרש לוקח ומוכר במטלטלין והלא הוא בודאי שיעורא דפעוטות כמו דקיי"ל בקטן שהגיע למדת הפעוטות דלוקח ומוכר במטלטלין אבל הא איתא בשו"ע סי' רל"ה וברמב"ם דבודקין אותו הרבה ומתיישבין בדבר ומדצריך בדיקה אלמא דלא כל חרשים הגיעו למדה זו וא"כ יהיה קשה האיך כל חרשת מתגרשת ולא בעיא בדיקה:
ולכאורה יש לאמר בזה ותתיישב ג"כ קושית הב"י בסי' קכ"א שהבאנו למעלה על הרשב"א דמצריך בדיקה גבי אלם הבא לגרש, דממ"נ אם נחוש דילמא הואי עתים חלים עתים שוטה מה מהני הבדיקה ואם לא נחוש לכך הלא כשם שכנס כך מוציא ולמה ליה בדיקה (ודברי הט"ז בזה תמוהים שירד להציל ולא הציל דמה שכתב דהבדיקה הוא אם אלם זה הגיע לכלל שוטה דיש אלמים פקחים ויש אלמים שוטים אבל לא חיישינן לע"ח וע"ש ותמה על הב"י דהלא הוא בעצמו תירץ כן על קושית העיטור גבי נשתתק ואני תמה על תמיהתו דהלא התם גבי פקח ונשתתק עולה שפיר תירוץ הב"י דהבדיקה היא אם נגע החולי עד עורקי הדעת או לא והיינו ע"פ הסברא שכתבתי למעלה אבל גבי אלם מתחלתו שפיר תמה הב"י למה לי הבדיקה לזה הלא כשם שכנס כך מוציא והוא בכונת דברי הב"י וצע"ג ליישב כונת הט"ז): ותמיהתי זאת תסוב גם על הרא"ש ורבינו ירוחם שכתבו גבי חרש שבא לגרש דבדקינן ליה דבדיקה זו למה הלא כשם שכנס כך מוציא ואם נאמר דיש בדיקה לעתים חלים ועתים שוטה היה אפשר לאמר דסבירא להו דבעית רב אשי ביבמות אינו ספיקא במציאות רק דזה נודע להו אשר חרש אינו תמיד בדעת אחת ורבנן ור"א שוין בדבר דדעתו אינו שוה אך ר"א סבירא ליה שבעית רב אשי דבעת חלימותו הוה כפקח ובעת שטותו הוה כחרש ורבנן סבירא להו דגם בעת חלימותו דינו כחרש ומשו"ה סבירא להו להרא"ש ורי"ו להסתפק בחרש אולי בעת שבא לגרש גרע בשכלו והוא עת שטותו אך להב"י לשיטתיה ליכא למימר כנ"ל דאילו הוה ע"ח וע"ש לא היתה מהני בדיקה דהרי סבירא ליה כבעל העיטור דבע"ח וע"ש לא מהני בדיקה (ובמק"א עשיתי סמוכין לזה) ושפיר הקשה הב"י לכן י"ל דהך בדיקה שהוזכרה בדבריהם לא הוי כדי לידע אם הוא פקח רק משום כשבאין להוציא ממנו אשתו בהרכנתו צריכין לבודקו כמה פעמים כדי לידע הרכנתו אם הוא מכוון בזה על ענין הגירושין ששואלים ממנו ועי' בירושלמי גיטין ר"פ מי שאחזו ודלמא מתעסק בשטרותיו ועיין בפני משה שם שפירש דקאי על נשתתק מתוך בוריו דמשו"ה צריך בדיקה ג' פעמים אם הוא משיב על לאו לאו ועל הן הן דבלא"ה חיישינן דילמא אשר הוא מרכין הן היינו על עסק אחר אשר עסק בשטרותיו קודם שנשתתק עיי"ש ואף דכל הפוסקים נקטו טעמא דבדיקה גבי נשתתק משום דילמא חולי של שטות נקטיה מ"מ מודים דגם לזה מהני הבדיקה אשר נדע על נכון אם הוא מבין רמיזותיו ולידע הרכנתו אל נכון אשר הוא משיב על מה ששואלים ממנו:
ולפ"ז יהיה אפשר לאמר דגם מ"ש הרמב"ם והפוסקים בח"מ גם מקח וממכר דלא תהיה זאת הבדיקה משום הבחנת דעתו רק לידע על נכון כונת הרכנתו וצ"ע דמלשון הפוסקים לא משמע כן ועיין בהה"מ ובכ"מ ובסמ"ע סי' רל"ה הנ"ל ועיין בירושלמי פ"ק דקידושין הל' ג' ר"י בעיא קומי ר"ז הילך כסף זה שתצא שדך לחירות כו' הגע עצמך שהיה חרש א"ל איש הגע עצמך שהיה קטן א"ל דרכו להגדיל כו' ועי' פי' פ"מ שם א"ל איש כתיב גבי זכיה ואפילו חרש והאי איש היינו ויקחו להם איש שה לבית אבות כמ"ש במרה"פ שם ועי' בקידושין רפ"ב דיליף מהאי קרא דזוכין לאחרים וכיון דגם חרש בכלל ע"כ דחרש זוכה לאחרים והא דאמר קטן דרכו להגדיל י"ל דס"ל כר"ה בירושלמי גיטין פ' הנזקין דגם קטן זוכה לאחרים א"כ י"ל דהך סברא דקטן בא לכלל זכיה לא מהני רק גבי דעת אחרת מקנה אותו כמ"ש בב"מ ע"א ע"ב עיי"ש:
אך לפי זה יהיה קשה מדברי הירושלמי קידושין פ' האיש מקדש הל' א' היה חנוני חרש ע"ד דר"ז לא חשש שאין שליחות לחרש כו' היה הפועל חרש על דעתיה דר' הילא לא חשש שאין זכיה לחרש כו' ולפמ"ש בביאור דברי הירושלמי דחרש בכלל איש האיך קאמר הירושלמי דאין זוכה לאחרים הלא כיון דהוא בכלל איש ממילא גם זוכה לאחרים כנ"ל, ויש לאמר אע"ג דחרש זוכה לאחרים היינו דוקא בגדר זכיה אבל לא מטעם שליחות, וא"כ אינו זוכה רק במתנה אבל לא במקח וממכר דבמקח וממכר כיון דהלוקח מחוייב לתת מעות לא הוי בגדר זכיה ובמק"א הארכתי בזה, ואין במו"מ זכיה רק מטעם שליחות היכא דגלי אדעתיה, ומשו"ה התם גבי פועל וחנוני דבעה"ב מחנוני, וכן הפועל עם בעה"ב לא הוה בגדר מתנה רק כמו מו"מ דהפועל בשכרו הוא אוכל וכן הבעה"ב יתחייב מעות לחנוני ואין כאן זכיה רק שליחות ושפיר קאמר הירושלמי דאין שליחות וזכיה לחרש משא"כ בפ"ק דקידושין דאיירי לענין מתנה סבירא ליה להירושלמי דזוכה החרש לאחרים (ויהיה מוכח מזה כשיטת הרשב"א דסבירא ליה דזכיה לאו מטעם שליחות): ועי' בירושלמי גיטין הנזקין הל' ט' אגוז ומשליכו כמוציא לאשפה אגוז ונוטלו גזל גמור מפני דרכי שלום אגוז וצרור נוטלן ומצניען ומביאן לאחר זמן זוכה לעצמו כו' ר"ה אומר זוכה אף לאחרים ולפ"ז הרי סבירא ליה להירושלמי דחרש יש לו דין מביאן לאחר זמן ועי' בירושלמי גיטין פ' האומר איזו קטנה שהיא צריכה להתגרש כו' מביאן לאחר זמן ועי' פי' פ"מ שם הרי דבמדה זו אליבא דהירושלמי קטנה מתגרשת בקידושי אביה וממילא ה"ה חרשת כו' (אכן ממקום אחר יש להוכיח דחרש לא הגיע למדת קטן חפץ ומחזירו לאחר זמן דהנה בקידושין י"ט אמר רבא אר"נ אומר אדם לבתו קטנה כו' והקשו התוס' הלא קטן לית ליה זכיה ותי' דבדעת אחרת מקנה זוכה אף מה"ת והביאו ראיה מדמותיב לר"ח בגיטין ס"ד מפדיית מע"ש אלמא רוצה להוכיח דאף זוכה לאחרים מה"ת ועיין בחידושי הרשב"א שהקשה הלא הכא הכסף קידושין היה זכיה לאחרים דשייך לאביה והלא ר"ח ס"ל דאינו זוכה לאחרים וכתב דמדברי התוס' משמע דפסקו להלכה כר"י דחפץ ומחזירו לאח"ז זוכה אף לאחרים מה"ת עיי"ש הרי דס"ל לרבא דקטן שהגיע למדה זו זוכה אף לאחרים ואילו גבי חרש אמר רבא בב"מ ח' דאינו זוכה לאחרים. אכן י"ל דהתם גבי מציאה שאני כיון דליכא דעת אחרת מקנה אותו ולית ליה זכיה לגרמיה גם לאחרים אינו זוכה והיה מיושב בזה גם דברי רש"י בב"מ הנ"ל שכתב בד"ה חרש ופקח אע"פ שחרש אינו זוכה אלא מפני ד"ש אפ"ה אמרינן מיגו דזכי כו' ובד"ה בשלמא כו' אבל פקח במאי קני כתב דהגבהה דחרש לא קניא אלא מדרכי שלום בעלמא ולכאורה תמוה דבלא"ה, הלא חרש אינו זוכה לאחרים אבל אם נאמר דרבא ס"ל כר"י וגם חרש הגיע למדה זו א"ש. א"נ י"ל ע"פ דברי הרשב"א שם בקידושין שכתב וז"ל ושמא נאמר דטעמא דזוכה לעצמו אינו זוכה לאחרים משום דלעצמו נותן דעתו ומכון לזכות אבל לאחרים אינו מכון והכא כיון שהיא מכונת לזכות לעצמה אף דהתורה זכתה לאב משום שבח נעורים זוכה עיי"ש וא"כ ה"נ גבי חרש ופקח כיון דהחרש נותן דעתו לזכות לעצמו זוכה גם לאחרים, אבל דברי הרשב"א צ"ע דאם הקטן זוכה לעצמו משום כונתו א"כ גם בלא דעת אחרת מקנה אותו יקנה וצ"ע לעת הפנאי): ואף שבמק"א הארכתי לבאר דברי הירושלמי דלא כהנ"ל שכתבתי זאת ע"פ פירוש הפ"מ מ"מ לדעת רש"י הלא לכאורא ההכרח לאמר דדין חרש כמו קטן שהגיע לעונת הפעוטות (ויש להאריך בזה גם ליישב מה שיש להעיר בזה על דברי הש"ך בסי' רמ"ג שכתב דהא דמציאת חש"ו אינה אלא מפני ד"ש אין זה אלא בקטן שלא הגיע למדת צרור וזורקו ולכאורא תמוה דהלא גם מציאת חרש קתני התם דאינו אלא מפני דרכי שלום וחרש הלא הוא ג"כ זוכה לעצמו והוא עוד יותר משיעור מדת צרור וזורקו ע"פ הדברים האמורים למעלה, ומצאתי שכבר העיר בזה הפ"מ בגיטין וי"ל ע"פ דברי הקה"ח בסי' רמ"ג דחרש ושוטה כיון דלא אתו לכלל זכיה גם אחרים אינם זוכים להם וא"כ גם דעת אחרת מקנה לא מהני ועמ"ש להלן בענין חליצה ויצטרף לזה ליישב דברי הש"ך ואכמ"ל כי דברי הקצוה"ח צריכים עיון, וגם ראיתו מן הרא"ש יש לדחות ועי' בתוס' גיטין כ"א ע"ב דגם חרש ושוטה מיקרי אתי לכלל דעת עיי"ש ואכמ"ל):
והנה אף לפי גירסת רש"י והתוס' דהא דקטנה מקבלת גיטה היינו דוקא כשהגיעה לעונת הפעוטות מ"מ נ"ל דלא בעינן שתהא בקיאה בטיב משא ומתן וכל שהגיעה למדת חפץ ומחזירה לאחר זמן בודאי הגיעה לשיעור זה וכן משמע להדיא בתוס' דף ס"ד ד"ה כל שמבחנת בין גיטה לד"א היינו כפעוטות כו' (והיינו כגירסתם כנ"ל) והשתא אי שיעורא דר"י דאמר חפץ ומחזירו לאחר שעה קודם לשיעורא דפעוטות היתה סברת ר"י איפכא מר"ח דלר"י זוכה לאחרים קודם שיהא מקחו מקח כו' ולר"ח הפעוטות מקחן כו' ואין זוכה לאחרים עד שיביא ב"ש כו' וכבר עמדו על כונת דבריהם הרש"א והפ"י דלמה סדרו דבריהם על הא דכל שמבחנת על מילתא דרב יהודא היה להם להעמיד דבריהם:
לכן נ"ל בפשיטות דבריהם דקים להו להתוס' דכל שמבחנת בין גיטה לד"א היינו חד שיעורא עם חפץ ומחזירו לאחר שעה היינו כל שמבחנת לידע הדבר שנותנים לה ולשומרו ולהחזירו והשתא הביאו ראיה לגירסתם דהיינו שיעורא דפעוטות דאם נאמר כגיר' הר"ח והרי"ף דקטנה מקבלת גיטה משהגיעה למדת צרור וזורקו, ואם כן קדים לשיעורא דפעוטות והשתא אם נאמר דחפץ ומחזירו לאחר שעה הוא קודם לשיעורא דפעוטות והיתה סברת ר"י איפכא מר"ח ויש להאריך בזה אבל עכ"פ מוכיחים דברי התוס' בהדיא שכל שהגיעה למדת חפץ ומחזירו לאחר זמן מבחנת בין גיטה לד"א אף לפי גירסתם דבעינן דעת פעוטות וכן מפורש בתשובת רבינו שמחה הובאה בתשובת רש"ל סי' ס"ה שכתב וז"ל הלכך יודעת לשמור את גיטה דשוטה מסתבר דסגי בצרור וזורקו ולכל היותר באם נבחנת בין חפץ לחפץ בשעה שמחזירן והיינו כדברי דאף לפי גיר' רש"י והתוס' דבעיא שתגיע לעונת הפעוטות סגיא בשיעור זה. וכן מפורש בתוספתא גיטין פ"ד איזו היא קטנה שיודעת לשמור את גיטה כל שנותנים לה את גיטה או ד"א ומחזירתן לאחר שעה, (ואף שהגר"א הגיה התוס' גיטה וד"א כמו שהוא בירושלמי אך בירושלמי הגי' איזו היא קטנה שהיא צריכה להתגרש כו' ועי' בתשובת רבינו שמחה שהיה גורס תרי בבי עיי"ש וצ"ע וכמו שהדין בקטנה כן הוא הדין בשוטה כמ"ש רבינו שמחה בתשובה וכן הוא באור זרוע סי' תשע"ח): וכן נראה להוכיח שיטת הרמב"ם עפמ"ש הה"מ בסוף פ"י מהל' גירושין על השגת הראב"ד למה לא כתב הרמב"ם דשוטה מה"ת עד שתהא יודעת לשמור את גיטה ותי' ע"ז המ"מ ונ"ל שרבינו שלא ביאר כן סמך על מ"ש בפ"ב בדין הקטנה שכל שאינה מבחנת בין גיטה כו' והוא פירוש על מה שאמרו אינה יודעת לשמור את גיטה כו' ומפני שידוע היקש הקטנה לשוטה בכמה מקומות לא ביאר דין זה ולא מצאתי לו טעם אחר כו' עיי"ש וכיון שדין השוטה נלמד מדין הקטן בודאי דין אחד להם והרי גירסת הרמב"ם היתה כגי' הרי"ף שכל שהגיעה למדת צרור וזורקו מתגרשת בקידושי אביה א"כ ממילא הוא הדין שוטה וזהו כשיטת רבינו שמחה דלא גרעה בחינת השוטה אם יודעת לשמור את גיטה מבחינת קטנה ולא כשיטת הראב"י ורבינו אפרים שנסתפקו אולי שוטה גרועה מקטנה וגם הם כפי הנראה לא נסתפקו אלא במדת צרור וזורקו שכן דייקו בלשונם סימן זה של צרור וזורקו כו' נאמר בקטן וקטנה ולא בשוטה דגריעי טפי מקטנה כו' עיי"ש בסוף התשובה בדברי הרש"ל בביאור דבריהם אבל בבחינת חפץ ומחזירו לאחר שעה לא פליגי וכן משמע בתחילת דבריהם וצריכה דעת כפעוטות כו' והרי מפורש בדברי התוס' דחפץ ומחזירו לאחר שעה הוא אחר שיעורא דפעוטות כנ"ל: וכן נ"ל מסברא דכל שיודעת קצת שמירה מיקרי יש לה יד להתגרש דלכאורא יש להבין על הך דבי ר' ינאי דדרשי ונתן בידה מי שיש לה יד כו' הלא אינו מיותר ומאי שייכות יכולה לשמור את גיטה לזה גם הלא לא בעינן דעתה וכונתה, אבל הענין יובן ע"פ דברי הרשב"א גיטין ע"ח על המשנה נתן בידה והיא ישנה כו' אינו גט וכתב הרשב"א שם אבל בישנה אינה מגורשת כו' ולאו משום דבעי דעתא אלא שאין גיטה שמור בידה וגרועה מחרשת דחרשת יודעת לשמור את גיטה כו' והראב"ד הקשה דמה היא דהיתה ישנה משמע דבעי דעתה וגבי חרשת כו' משמע דלא בעינן דעתה כו' אלו דברי הרב ומסתברא דאין כאן קושיא דלעולם דעת בעיא אבל דעתה לא בעיא אלא או דעתה או דעת העדים כו' וישנה אע"פ שיש כאן דעת העדים הא דאינה מגורשת אין הענין משום דעת אלא לפי שאין לה יד והרי הויא כנשתטית שאינה יודעת לשמור את גיטה דאינה יכולה להתגרש כו' עיי"ש באריכות דבריו כי הוא מקצוע ובמק"א הארכתי בדבריו לענין נתינת הגט אם בעי כונה להתירם מה"ת ועי' בריטב"א שכתב ג"כ כנ"ל ועי' בתוס' גיטין שם שכתבו דהא דסגי דעת העדים משום שיודיעוה אח"כ ותהא משלחה ואינה חוזרת וזהו כונת דברי התוס' ר"פ חרש ד"ה העיד כו' וא"ת לריב"נ למה אינה מתגרשת הלא אינה חוזרת כשמרמזים לה וי"ל דמכל מקום בשעת נתינת הגט משלחה וחוזרת היא ואינה מבינה עד שמוציאין אותה בעל כרחה ע"כ:
ולכאורא קשה להבין סברתם דמה מהני כשיוציאוה אח"כ מן הבית הלא בשעת קבלת הגט אינה יודעת מאומה, אבל לפי הנ"ל ניחא דהא דבעינן דיהיה לה יד לגרש בעינן שיהיה בשעת קבלת הגט כמו בהיתה ישנה אבל הא דבעינן שתהא משלחה ואינה חוזרת אין העיכוב דוקא בשעת קבלת גיטה רק סגי אף כשיודיעוה אח"כ כמו בגדולה בת דעת דאין חילוק ביניהם וכיון דגדולה בת דעת סגי שיודיעוה אח"כ כן הדין בחרשת וי"ל דבסברא זאת פליגי ריב"נ ורבנן דרבנן סבירא להו אף דהחרשת בשעה שנתן לה גיטה אינה יודעת מענין הגירושין מ"מ כיון דאח"כ כשיוציאוה מן הבית תהא נרמזת סגי בהכי וריב"נ סבירא ליה דבעי ידיעתה בשעת מעשה הגירושין וכיון דחרשת אינה יודעת בעת קבלת הגט אינה מתגרשת אבל בזה לא נסתפק גם ריב"נ אשר לא בעינן דעת ורצון האשה על הגירושין:
ולפי הנ"ל כו"ע סבירא להו דרשא דבי ר"י דבעינן שיהיה לה יד היינו שתהא בה דעת שמירה ומשנה מפורשת היא ולא כהק"ע ר"פ חרש שכתב דהויא רק אסמכתא בעלמא והרמב"ם לא ס"ל, ולפי הנ"ל אי אפשר לאמר כן אבל עכ"פ חזינן דכל הקפידא היא אשר יהיה בה דעת קצת לשמור ומשו"ה כל שהגיעה לכלל חפץ ומחזירו לאחר זמן בת גירושין היא, א"כ הכא בנ"ד שכתב כת"ה אם באים השכנים לשאול איזה כלי (ופי' לי הבעל דהיינו שבאים לבקש איזה כלי ששאלו אצלם בני הבית) הולכת באופן הילוכה ומוצאת הכלי בבית או בחצר ונותנת ואם יבא מי שהוא ליקח איזה דבר נגד רצונה צועקת בלשונה" א"כ הלא הגיעה בודאי לשיעור חפץ ומחזירו לאחר שעה וכפי פירוש רש"י כשתובעין אותו ממנו וגם כפי הירושלמי השיעור היותר גדול אגוז וצרור מצניען ומביאן לאחר זמן גם פשטות הירושלמי משמע דסתם חרש לא הגיע למדה זו כמו שרמזנו לעיל דהנכון בפי' הירושלמי דלא כפי' הפ"מ, וא"כ עדיפה האשה הזאת מסתם חרש, ופשוט דמתקריא יודעת לשמור את גיטה, והא דלא החזירה את הגט והמטבע אפשר דלא הבינה ברמיזותם מה המה מבקשים ממנה ואי משום דילמא אינה יודעת לשמור את עצמה כפי מה שביארתי הרי סתם חרשת יודעת לשמור את עצמה מדמתגרשת:
ויש להעיר בזה על מה שכתב המל"מ בפשיטות בהל' אישות פי"א דפיתוי חרשת אונס הוא דאם כן למה לא גזרו על חרשת שלא תתגרש והדברים ארוכים ואף אם לא נודה לזה ונסתפק בזה אולי אינה יודעת לשמור את עצמה מ"מ הלא בנ"ד אינה בת תאוה כי היא חולנית ואפי' לפי שיטת מהרי"ו דסבירא ליה דאף היכא דליכא גזירה דשמא ינהגו בה מנהג הפקר מ"מ אסור משום לא פלוג י"ל דגם מהרי"ו לא אמר אלא בשוטה גמורה דאיכא בה גזירה רק היא חולנית ובכה"ג אמר דלא פלוג וכן ראיתי שכתבו בשם הג' מהר"ם כ"ץ, והתוס' בקידושין לא כתבו אלא דבקטנה דלאו בת תאוה, היא לא גזרו, ומשו"ה אפ"ל דגם בקטנה שוטה לא גזרו דלאו מינא דשוטה היא (וי"ל דגם מהרי"ו לא קאמר אלא דלא נמצא בתוס' דלאו בת תשמיש היא דלפ"ז גם בשוטה חולנית י"ל כן אבל לאו בת תאוה אינו אלא בקטנה ומצאתי שכבר העירו בזה):
וגם באמת לא קשה כלל מהתוס' דהלא התוס' לא כתבו אלא גבי קטנה דלאו שוטה היא אבל בשוטה י"ל דלא פלוג אך במרדכי מבואר גם בקטנה שוטה לא גזרו אבל גם מהרי"ו לא קאמר רק גבי שוטה דגזרו חכז"ל גם היכא דלא שייך גזירה מחמת איזה טעם לא פלוג רבנן בתקנתם כמו גבי הבחנה משא"כ גבי חרשת דבסתם חרשת הלא בודאי לא גזרו חז"ל א"כ אף אם נאמר דהיא גרועה משאר חרשת מ"מ כיון דלכלל שוטות לא באה כיון דלא עבדה מעשה שטות (כמו שבאו דבריה בלשון השאלה) וגם לאו בת תשמיש היא וליכא בה טעמא דגרירה בודאי לא שייך הך גזירה וליכא סברא דלא פלוג ולבד זה הלא הט"ז והג' מהר"ם כ"ץ ובעל תשובת מק"ש השיגו על מהרי"ו מכל הנך טעמא היה אפשר להתיר לגרש מדינא דגמ':
ועוד צ"ע בזה כי אין ההכרח לתקוע א"ע בדבר הלכה זו ואין רצוני בזה באשר ראיתי להרבה מהאחרונים שכתבו שאין בדור יודע להבחין אם יודעת לשמור גיטה ואף שבנ"ד אינה בגדר שוטות כיון דלא עבדה מעשה שטות, ואף שנדון כי יש לה חולי וקלקול וחלישות בעורקי ועצבי מוחה מ"מ אין בה ערבוב וטירוף הדעת כשוטה והרבה חרשים המה מסיבת קלקול חדרי המוח כמ"ש למעלה גבי נשתתק, מ"מ בנ"ד כיון דגרעה משאר חרשות דעלמא כיון שאינה נרמזת, גם אי אפשר לעמוד על כונת רמיזותיה לגרשה מרצונה הלא עומד לנגדינו גם בזה חדר"ג שאסור לגרשה בע"כ ואף שבספר ישו"י הביא בשם מהר"ם פאדווא דחרשת לא מיקרי בע"כ כיון דמקבלת מרצונה, כבר מבואר ההיפך בת' רש"ל בשם ראב"י ורבינו אפרים שכתבו דגם בשוטה איכא חדר"ג לגרשה כי הוא שלא מדעתה וגם בת' מהר"ם פאדווא לא כתב כן בפשיטות ועי' בד"מ בסי' קי"ט ועי' בנוב"י מהדו"ק סי' פ"ד שמשמע מדבריו שרצון חרשת מיקרי רצון אבל כ"ז אינו שייך לנ"ד שאי אפשר לעמוד על רמיזותיה ואף שהב"ש והח"מ כתבו גבי נכפה להתיר לגרשה בע"כ כבר כתב הנוב"י והמקנה בהפלאה להשיג עליהם דאין כונת הרא"ש להתיר לזרוק לה גט רק לכופה לקבל גט וכן הוא משמעות דברי הרא"ש בתשובה סי' מ"ב וכן הובא להדיא בבשמים ראש בשם הרא"ש ואם כי נמצא הרבה חולקים ומתירים הר"י ב"מ תלמיד הרא"ש הובאו דבריו בתש' הרא"ש שם והג' ראנ"ח במים עמוקים והמהריב"ל והמבי"ט ח"ב סי' נ"א ומהר"ם אלשיך סי' פ"ו להתיר מחמת זה השבועה וכן פסק מהרש"ק באשה שנעשית חגרת בב' רגליה ואינה יכולה לעשות צרכי הבית וכ"ה במהרש"ק לענין היתר חדר"ג ועיין בתש' מהרשד"ם סי' ק"כ:
וכן יש להעיר בהא שנדר הותר מקצתו הותר כולו והרב בעל תה"ד כתב דאף בהתרת חרם אמרינן כן, אכן באשר הג' בעל נוב"י החמיר בזה וגם מהרי"ק בתשובה שורש ק"ה ושורש ק"ט לא רצה להקל בחדר"ג ע"י טענות מומין ומאוס עלי ולשיטת כמה פוסקים הוה ספק דאורייתא וגם אנכי ת"ל עשיתי לזה סמוכין בתשובה אחת לענין אשה נכפית מ"מ מי ירום ראש להקל ובפרט הכא בנ"ד דיש לצרף בזה עוד טעמים רבים (היינו דאף שנאמר כהב"ש והח"מ דרשאי לזרוק לה גט כיון דרשאין לכופה א"כ גם זה אחד מפרטי הכפיה, כיון דלא בעינן דעתה עד שתאמר רוצה אני לא שייך הכא גבה כפיה דאינה מחוייבת לשמוע בקול ב"ד דהיא פטורה מכל המצות וחרש ושוטה פגיעתן רעה גם אולי יש לה טענות נגד בעלה אשר לא השתדל ברפואתה כמחוייב עליו) לזאת דרך המחור הוא מ"ש מעכ"ת בדרך הב' להתיר לו לישא אשה על אשתו ע"פ האופנים שיצא בהיתר מפי גדולי עולם הב"ח והצ"צ ואחריהם כל הגאונים בתשובותיהם ובנ"ד הוא דרך מרווח עוד יותר (עי' באה"ע סי' קנ"ב בשם ת' הרא"ש באשה משתטה בכל יום אין כופין להוציא אלמא דלא הוה בכלל מומין גדולים דבנכפה כתב דכופין וא"כ הכא דנתחרשה דהוה מומין גדולים יש סברא גדולה לאמר דכה"ג כופין באיש אם היה יכול לתן גט וא"כ באשה הוי כש"כ דהוי טעם מבורר להתיר ועי' בשו"ת פ"י סי' י"ב שכתב דשוטה באשה לא הוה ממומין גדולים עיי"ש), כי הלא כבר הביאו בשם מהר"ם בר ברוך בתשובותיו והרוקח שכתבו בשם רגמ"ה בעצמו שאם יראו טעם מבורר להתיר יותר ע"פ ק"ר מג' ארצות ואין לך טעם מבורר יותר מזה כי הלא שיטת הרגמ"ה הובאה בתשובות סי' מ"ב הנ"ל לכוף לאיש לגרש במומין גדולים והלא כבר כתבו דלא מסתבר שיוגרע כח האיש מכח האשה א"כ ברור דבמומין גדולים לא תיקן רגמ"ה בעצמו ובזה יהיו שוין אף הנך פוסקים דסב"ל אשר אף במומין גדולים אין כופין לגרש כיון דרגמ"ה המתקן בעצמו לא היתה דעתו לכך לטעמיה דס"ל אשר באיש כופין וכיון דלדידיה נפטר מכל החיובים שיש לאשה על האיש במומין גדולים נפטר נמי מחיוב הזה, ובפרט דאין לך טעם מבורר יותר מזה, לא טוב לשבת גלמוד גם הרהורי עבירה וכבר מצאנו בסוטה ח' דר"י חייש להרהורא אף נגד דברי תורה כמו שכתבו התוס' שם ומכש"כ הכא דיהיה מצטרף לטעמא רבא להתיר לו ע"פ רשות רגמ"ה בעצמו, והרש"ל כמעט יחיד בדבר:
ואפשר דאף רבינו אפרים וראב"י לא פליגי על היתר ק"ר מדלא הזכירו זאת והמה לא כתבו רק בלא ק"ר אשר בודאי י"ל דלא פלוג רבנן בתקנותיהם ולהנך דס"ל דרגמ"ה תיקן משום דאיסורא משום דראב"י דלא ישא אדם שתי נשים או משום דלא מצי למיקם בסיפוקייהו בודאי י"ל דאף במקום מצוה גזור, אבל ע"י היתר ק"ר דהיה תנאי בתקנה גם רבינו אפרים וראב"י יודו בזה היכא דליכא תקנה אחרת ומשו"ה בודאי טפי עדיף בכל מקום היתר ק"ר לישא ב' נשים מהיתר לגרש בע"כ אשר זה לא היה בגדר התנאי ודברי הגה"מ צ"ע שכתב דדוקא לענין היתר לגרש בע"כ מהני ק"ר לזאת הנני נמנה עם חברי הנמנים לדבר מצוה רבה להתיר לבעל האשה ר"ז לישא אשה על אשתו באופן שיקיים ככל המוטל עליו עפמ"ש הב"ח אשר הוא ראש המדברים בענין הזה היינו ליחד לה בית ולהשליש סך מעות אשר יהיו מספיקים להוצאותיה הרגילות:
וכבר הוגד לי אשר כח ב"ד שלכם יפה בענין הזה להפוך בזכות האשה בכל האפשרי וגם הבעל מרוצה לזה בטח יראו לעשות לטובת האשה והבנים כראוי ובדבר השלשת הגט אף שכבר דברו בזה גדולי עולם אך כיון שמוזכר בב"ח יש לחוש אולי לא התיר הרגמ"ה רק באופן זה ובפרט אשר יש מקום להכשיר הגט לכשתשתפה והדברים ארוכים גם במקום דאיכא ספיקא דלא מצי עביד דברוב פעמים אינו אלא מדרבנן וגם בנ"ד הלא דברנו בזה למעלה דיש מקום לאמר אשר יכול לתן גט לה בעצמה ולא באנו כאן לידי מדה זו ולכשתשתפה בודאי לא נכנס לבית הספק אך השבועה שנהגו להשביע ליתן גט אחר לכשתבריא דכאן למותר הוא:
זהו מה שהעלתה מצודתי בענין הזה לפום רהיטא כי לא עיינתי הרבה ומה שנלע"ד כתבתי וחתמתי. וה' יגדור פרצות עמו כנפש הבעה"ח:
ועי' במל"מ פ"ט מהל' אישות שכתב דהא דהספיקות אם מצי משוי שליח תליא במחלוקת רש"י ותוס' בפ' י"א דיבמות דף צ"ט ולפי שיטת התוס' הספיקות מצי משוי שליח וכן הביאו בשם הירושלמי ועיי"ש דחילק בין ספיקא דמציאות ובין ספיקא דדינא דבספיקא דדינא ל"ש שמא יבא אליהו ולא מצי משוי שליח ועי' במגיה שם שכ' דמדברי הר"מ בס' תויה"כ נראה דגם בספיקא דדינא שייך שמא יבא אליהו אבל הכא בנ"ד הוי ספק במציאות וזהו כונתו דגם ברור שוטה דעלמא י"ל דלא הוה רק ספק ומכש"כ בנ"ד דקרוב לודאי דהוה משלחה ואינה חוזרת דמצי משוי שליח ול"ש כל מלתא דלא מצי עביד: