הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין
שו"ת הליכות אליהו אה"ע · סימן כד
בדין אחד שכיב מרע שצוה לכתוב גט לאשתו ואשתקל מילוליה מחמת כובד החולי ומת בו ביום אך סימני גסיסה לא נראו בו עד אחר נתינת הגט: לכאורה הדין פשוט ומבואר בשו"ע סי' קכ"א סעי' ד' שכ"מ שמצוה לכתוב גט לאשתו צריך לדקדק בו שיהיה שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה והוא מדברי התוס' והר"ן והמרדכי וכתב הב"ש שם בס"ק ה' ואם נשתתק בחליו תליא בפלוגתת הפוסקים כי בירושלמי כו' דוקא נשתתק בבוריו אבל בחליו א"צ בדיקה ג"פ כו' תלינן דמחמת חולשה הוא וכן ס"ל כמה פוסקים וכן ס"ל להעיטור כו'. אכל רש"י והר"ן פירשו מתני דפ' מ"ש דאיירי. נשתתק בחליו וחיישינן שמא נשתטה כו' ולדעת הטור מפורש מדאורייתא בטל הגט אם לא היה בדעת בעת הכתיבה וכ"פ הש"ג לכן אין להקל עכ"ל עיי"ש, הרי מפורש דעת הב"ש דאין להקל בכה"ג ועין בפר"ח שהשיג ג"כ על הב"י בזה וכתב דהויא ספק מגורשת עי"ש מה שכתבו מפי' רש"י במתני' ר"פ להוכיח דנשתתק מחמת חולי בעי בדיקה לדעתי לא מכרעא מילתא דז"ל רש"י נשתתק לאו אמי שאחזו קורדייקוס קאי רק אדם שנעשה אלם מחמת חולי:
והברור דאין כונת רש"י על חולה שנשתתק מחמת חליו רק על בריא שנשתתק והיינו מחמת חולי שסיבתה כך היא ולדעתי אין ספק בכונת רש"י מדנקט שנעשה אלם ועל חולה שנשתתק בודאי לא שייך למינקט לשון שנעשה אלם אע"כ דגם כונת רש"י אינה רק למעוטי שלא קאי על בעל קורדייקוס שנשתתק רק בריא שנשתתק מחמת איזה חולי בגופו שגרם לו שנעשה אלם. וראיה לזה דגם הר"ן כתב כרש"י במתני' וז"ל לאו אמי שאחזו כו' אלא אדם שאחז חולי שתוק עכ"ל ולקמן בגמ' הביא הר"ן פלוגתא בחולה שנשתתק אי בעי בדיקה והאיך פי' במתני' סתמא על חולה ואח"כ הביא הפלוגתא דא"צ בדיקה כלל אע"כ דגם כונת הר"ן רק על בריא שנשתתק מחמת חולי שתוק. וזהו ברור. דלא כהב"ש שכתב בשם רש"י והר"ן במתני' שפי' דאיירי בנשתתק מחמת חולי יש לאמר דאף המחמירים בנשתתק מחמת חולי היינו דוקא באחזו חולי השיתוק בחליו דהמקילים סברי כיון דבחליו הוא תלינן דרק כח הדיבור נסתלק ממנו אבל דעתו שלימה היא והמחמירין סבירא להו כיון דאחזו חולי שיתוק ונתקלקל כח הדבור חיישינן ג"כ שנתקלקל גם השכל בו. עורקי הכחות האלו סמוכים המה וכאשר יחלש עורק זה יחלש גם השני כידוע:
ומהירושלמי משמע ג"כ דאיירי בכה"ג דנשתתק מחמת סיבה חולי שיתוק ואפ"ה מיקל בחליו דלא בעי אלא בדיקה פעם אחת דהרי גרסינן בר"פ מ"ש ר"י בר בון אמר בבריא אנן קיימינן למה אינו גט אני אומר מתעסק בשטרותיו ותני כן בד"א בזמן שנשתתק מתוך בוריו אבל אם נשתתק מתוך חליו דיו פעם אחת ופי' הפני משה דהחילוק הוא דכשנשתתק מתוך בוריו חיישינן שמא היה בדעתו קודם שאחזו החולי בענין שטרותיו ונקיט ליה בדעתו גם בעת חליו ומרכין ע"ז ראשו אבל בנשתתק מתוך חליו לא חיישינן להכי (ועי' בק"ע דפי' באופן אחר ויש להאריך בזה):
וי"ל דהיינו טעמא דהנך רבוותא דלא חיישי להך דירושלמי משום דבגמ' דידן לא ס"ל הך טעמא דמתעסק בשטרותיו וא"כ אין נפקותא בין נשתתק מתוך בוריו ובין נשתתק מתוך חליו אבל כ"ז באחזו חולי שיתוק. אכן אם נשתתק מחמת חלישות החולי וצרתו בחזה אשר מחמת זה אפסו כחותיו לדבר. י"ל דלכו"ע אינו דומה לדין דנשתתק ואין צריך בדיקה דבכה"ג לא חיישינן לקלקול המוח ועורק הדעת וכן משמע להמתבונן בדברי הר"ן ר"פ מ"ש גבי פירכא דשחט בו שנים או רוב שנים ומפרקינן הכי השתא התם דעתא צילתא הוא וכחישותא הוא דאתחיל ביה כלומר צלולה היא דעתו אלא שתשש כחו מלהוציא דבר בפיו אבל הכא דעתא שגישתא היא ואיכא למידק כו' אמאי לא פריך לה אמתני' כו' יש לאמר דודאי פשיטא לן דהשתא כי רמז ואמר דעתא צילתא הוא דס"ל דאי אפשי שלא תטרף דעתו שעה אחת קודם למיתתו כו' וכן איתא בירושלמי כו' ואי אפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת קודם למיתתו הדא פליגא על ר"ל ולית לה קיום ובגמ' דידן אשכחו לה קיום כו' וכתבו המפרשים דבשחט בו כו' אין צריך בדיקה ולפי זה איכא מ"ד דבנשתתק מתוך חליו לנשחט כו' דמי דלא חיישינן לטירוף הדעת מיהו בירושלמי כו' משמע דבדיקה אחת מיהו בעי ובנפל מן הגג כו' ואני חוכך עוד בכל נשתתק דצריך בדיקה ואפילו בשחט בו שנים כו' עיי"ש:
הרי דבשחט בו שנים היה פשיטא ליה להר"ן מתחילה דלא בעי בדיקה אפילו להנך פוסקים דס"ל דמתוך חליו בעי בדיקה והיינו טעמא משום דהיה סבירא ליה להר"ן דבשחט בו כו' בודאי הא דפסק מלדבר משום כחישותא וחלישות הוא ולא מחמת חולי שיתוק רק דלבסוף חכך להחמיר ולעצמו הוא דקאמר ולא כהנך מ"ד שהביא מתחילה והיינו משום כיון דמפרש מתחילה דהא דקמשני הגמ' כחישותא הוא דאתחיל ביה לא קאי על הא דנשתתק רק על טירוף הדעת שיהיה בודאי שעה אחת קודם למיתתו אבל הא דנשתתק י"ל דדינו ככל נשתתק דבעי בדיקה דלא יוכל לידע הסיבה אבל חולה שחלה זמן רב וידעינן דהא דנשתתק הוא מחמת חלישות לא מחמת שום חולי אחר, בודאי לא בעי בדיקה:
אך לא משמע כן מדברי הב"י גבי גוסס שחילק בין גוסס המדבר ובין גוסס שאינו שדבר דבעי בדיקה כדין נשתתק אך י"ל כמ"ש החלקת מחוקק ס"ק י' בגוסס שאין דעתו צלולה כשניטל ממנו כח הדיבור, ודוקא בגוסס אבל בחולה שמחמת חלישותו הפסיק מלדבר בודאי י"ל דרק מחמת חלישותו ולא חיישינן לדעת שגישתא גם אפילו להר"ן שחוכך להחמיר בכל נשתתק היינו דוקא בשחט בו שנים שי"ל דאחזו ג"כ חולי השיתוק בהא אפליגו או מחמת הכאב אחזו שום חולי ונטרפה דעתו אבל אם רק מחמת חלישות לא יוכל להשמיע למרום קולו ושפתותיו מרחשין ולא יוכל להשמיע לאזן י"ל דבכה"ג כו"ע מודו דבדיעבד כשר בלא בדיקה וכמו שהראיתי פנים מסבירות בסוף דברי להלן דלא כהפר"ח שכתב דאפילו בחולה שלא נשתתק הבדיקה מעכבת בדיעבד רק כשיטת הב"י וב"ש והגר"א ז"ל בח"מ סי' ר"כ באה"ע דהבדיקה אינה מעכבת:
לפי הנראה מפשטות דברי הגמ' התם דעתא צילותא הוא וכחישותא הוא דאתחילא ביה משמע דס"ל להגמ' דהעדר הדעת מצד החולשה אינו נכנס בגדר שוטה (והיה מתורץ בזה תמיהת התוס' בד"ה התם כו' לא ידע ר"י עד מתי יתישב דעתא צילותא דליכא למימר כו' ולפי הנ"ל אף רגע קודם מיתה רשאי לגרש בשחט בו שנים או רוב שנים כיון דדעתא צילותא הוא רק מחמת כחישותא) וכן משמע ברשב"א שכ' בחידושיו דצלוב או מגוייד נשחט בו רוב שנים כותבין ונותנין כ"ז שיש בהם נשמה ואין צריכין בדיקה ובחולה חששו רק דמחמת החום רגיל להטרף ודעתא שגישתא הוא ועי' ברשב"א ור"ן ומשמע בהדיא כנ"ל:
והטעם יש לאמר דשוטה לא מיקרי רק מי שדעתו מטורפת ולא מי שאין לו דעת מחמת חולשת וכבדות העצבים ועורקי ההרגשה וחילוק זה הוא בין חרש לשוטה, ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה ומי אר"י כו' הקשה הר' אלחנן דמאי פריך לר"י לר"ל נמי תיקשי דהא טעמיה דרשב"ל באחזו קורדייקוס משום דסמיה בידיה מהניא דאין סמיה בידיה מודה משום דמדמי ליה לשוטה כו' עיי"ש. ולפי הנ"ל יש לאמר דלרשב"ל ליכא למימר אין כותבין רק בשוטה משום דכיון דנשתטה אינו בתורת גיטין וקידושין כיון דשוטה פטור מכל המצות ומשו"ה באחזו קורדייקוס כיון דסמיה בידו לא דמי לשוטה רק כישן דמינו ודעתו לא בעינן כיון דכבר עשה שליח:
ולדידיה י"ל דגם שיכור שהגיע לשכרותו של לוט ג"כ כותבין וא"כ ה"ה שחט בו שנים או רוב שנים אע"ג דס"ל להגמ' דאבד דעתו ע"כ היה פשוט ליה להגמ' דלא דמי לשוטה ולא פריך רק על ר"י דגם באחזו קורדייקוס ס"ל דאין כותבין וע"כ לדידיה בעינן שיהיה בדעתו בשעת כתיבה ונתינה וא"כ שחט בו שנים או רוב שנים נמי כיון דמחמת חולשה יאבד דעתו ושני הגמ' דמ"מ לא דמי לקורדייקוס דהתם אף דסמיה בידיה מ"מ בעת חוליו שוטה הוא אבל הכא דעתא צילותא הוא ואינו דומה לשוטה. (וי"ל עוד הא דשוטה פסול משום דפטור מכל המצות אבל מצד חולשה אינו פטור ונ"מ לענין אוכל נבילות אי ב"ד מצוין להפרישו ושיכור אף שהגיע לשכרותו של לוט י"ל דמצוין להפרישו ולא מפטר אלא מטעם אונס ועיין בנזיר כ"ג):
גם י"ל דהא דלא בעינן דעתו כיון שעשה שליח מהא דקיי"ל גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא וא"כ הוי כמו אשה המתגרשת דלא בעינן דעתה רק שתהיה יודעת לשמור גיטה ומשו"ה בחרשת מתגרשת וה"ה נתחרש אחר שעשה שליח י"ל דלרשב"ל מהני (ופשוט להגמ' הסברא אליבא דרשב"ל דס"ל בקידושין דגם ע"י דיבור לא מצי לבטל אך לר"י היה להגמ' הסברא משום דדברים שבלב אינן דברים אבל לעולם דעתו בעינן עד שתי' הגמ' התם דעתא צילותא כו' ול"ד לשוטה) וא"ש טפי לדעת הרמב"ם דס"ל דאף לר"י לא הוי אלא מדרבנן שלא יאמרו שוטה מגרש וא"כ כיון דלא הוי כשוטה בטירוף הדעת לא גזרו, אבל קודם הציווי י"ל דבדיקה בפי וזה היה פשוט להגמ' ומשו"ה לא הקשו ממתני' ומתורצה קושיא הראשונה בד"ה הנ"ל: מדברי רש"י בד"ה צילותא הוא לא משמע כנ"ל שפירש וז"ל צלולה היא דעתו אלא שכחש כחו מלהוציא דבר בפיו עכ"ל הרי דמשמע מפשט לשונו דגם כחישות הדעת דמי לשוטה רק אין חוששין להא דנשתתק ויהיה מזה סיוע לדברינו למעלה דחולה שנשתתק מחמת חלישות לא מיקרי נשתתק:
ספרי פ' תצא בפ' אונס לא יוכל שלחה כל ימיו משלחה הוא ליבם (יעוין גי' הגר"א) וי"ל דכונת הספרי דס"ל דיוכל לשלחה באופן שיחולו הגירושין רגע אחד קודם גמר מיתתו דאין תועלת הגירושין כ"א שלא תזקק ליבם. ועין ברשב"א דהקשה על הא דאיתא בירושלמי דמכאן ולאחר ואחזו קורדייקוס תליא בפלוגתת ר"י ורשב"ל א"כ האיך מצי לגרשה מעת שאני בעולם הלא רגע אחד סמוך למיתה רגיל ליטרף ועיין בפר"ח וג"פ ובאחרונים דתירצו דהכונה שעה אחת קודם שהתחיל ליטרף אבל להספרי הנ"ל ע"כ הכונה רגע אחת קודם למיתתו:
וי"ל דבזה פליגי ר"י ורשב"ל במכות דר"י דריש כל ימיו לנתוקי לאו הוא דאתא ולא ס"ל דרשת הספרי דלדידיה לא מצי לגרש אז משום דנשתטה ורשב"ל דלא ס"ל לנתוקי לאו הוא דאתא ע"כ ס"ל כל ימיו לדרשא דספרי אבל משלחה הוא ליבם וע"כ ס"ל דטירוף מחמת חולי לא דמי לשוטה ומיושב גם בזה קושית התוס' דלא פריך על רשב"ל דלדידיה ע"כ טירוף הדעת דחולה ל"ד לשוטה. אבל לר"י שפיר פריך וע"ז תירץ דל"ד חולה לשחט בו שנים דבחולה י"ל דנטרף מחמת חום ודמיא לשוטה אבל בשחט בו שנים רק כחישותא הוא דאתחיל בו ומצי לגרש תמיד. ומה דלא נסיב דרשא דהספרי ומכש"כ לדעת הרמב"ם דס"ל דאם נשתטה אח"כ לא הוי אלא מדרבנן ולדידיה מה"ת יכול לגרש ושפיר י"ל דרשא דספרי אפ"ל דר"י ס"ל דמשלחה ולא ליבם ע"כ הכונה באומר דלא יחול הגט רק עם גמר מיתה דבסמוך למיתה אכתי בכלל כל ימיו הוא:
וע"כ דלא יסבור הספרי הא דתמורה כ"ה דברי הרב כו' או דס"ל דאיסור יבמה לשוק הוא בכלל איסור אשת איש מחמת זיקת הבעל הראשון ואפ"ל דיהא תלוי בשינויא דהגמ' קידושין י"ג גיטין פ"ג יבם כאחר דמיא ועוד נדבר מזה להלן. אך בב"ב קל"ז משמע דחל הגט עם גמר מיתה ודברי הרשב"ם שם צע"ק דמשמע לדידיה במת הש"מ בחיי הראשון בשעה שהתחיל הראשון ליטרף זכה השלישי ולא הזכירו מזה הפוסקים ואפשר ליישב בזה קושית הנוב"י מהד"ת חאו"ח סי' קי"ח לר"ש דס"ל אאחע"א גרושה בכה"ג למה לי ואפ"ל דר"ש לטעמיה דסתמא דספרי אליביה דדריש משלחה ליבם והיינו עם גמר מיתה וחייל גט בכה"ג. וא"כ שפיר משכחת לה גרושה ואלמנה בב"א בכה"ג כשמגרשה שיחול הגט עם גמר מיתה:
גם יש ליישב בזה דברי התוס' בגיטין כ"ה דלא פריך ר' יוסי אר' יוסי עין ברש"א שם ובפ"י. ולפי הנ"ל יש לאמר דהנה הלא ר' יוסי ל"ל איסור כולל עיין ביבמות צ"ב וא"כ יהיה קשה גם אליביה קושית הנוב"י גרושה בכה"ג למה לי וע"כ נתרץ דאית ליה דרשא דספרי וע"כ ס"ל דחייל גט עם גמר מיתה ושפיר י"ל דלא תליא בברירה ע"פ דבריו דלא נכנס בגדר ברירה רק אם יחול שעה אחת קודם גמר מיתה דלא הוי מבורר בעת חלות הגט. אבל אם ס"ל דחייל בשעת גמר מיתה לא תליא בברירה ויש ליישב בזה ג"כ הא דאיתא גיטין כ"ח בשינויא דאביי הא ר' יהודא דחייש למיתה ולא נסיב ר"י ור"ש ולהנ"ל אפ"ל דלדידהו א"צ לגרש שעה אחת לפני מיתה דבבת אחת ג"כ חיילא:
וכן יש ליישב בזה קושית הב"ש סי' קי"ט לב"ש דס"ל לא יגרש אא"כ כו' והחילוק באונס דחייב להחזירה אם גרשה א"כ כל ימיו למה לי. ולפ"ז יש לאמר דב"ש ס"ל כשמאי קידושין מ"ג דיש שלד"ע ולדידיה לית ליה הך דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וא"כ משכחת לה מיתה וגירושין בבת אחת וא"כ מצי למיסבר דרשא דספרי ולא מייתר כל ימיו. גם י"ל דב"ש ס"ל אאחע"א עין יבמות י"ג אך כל ימיו במוש"ר מיותר עי' בספרי וי"ל דכל ימיו דאונס. א"ש לכו"ע גם למ"ד קיימו דאונס משכחת לה בקטנה ולא מצי לקיים העשה אבל במוש"ר דהוא דוקא בגדולה דמוש"ר על הקטנה פטור וכ"ז הוא רק פלפול של מה בכך:
ועוד יש להעיר בדרך הזה על קושית הבית מאיר בגיטין כ"ט ע"ב אמר מר בר רב אשי הא דאבא כו' אילו מת בעל מידי מששא אית בהו אלא כולהו מכח בעל קאתו כו' דמאי ראיה היא זו דילמא שאני התם כיון דמת בעל פקע רשותו וליכא גירושין אע"כ דטעמא דאין גט לאח"מ משום דאין מתים מגרשים, ובשליח משום דכיון דמת בטלה שליחות עיי"ש. וע"כ דזיקת יבם מכח בעל קאתי עיי"ש ויש לאמר דוה יהיה תלוי אם נאמר דיבם מיקרי אחר היינו אי יבם מיקרי אחר לא אתי מכח בעל וא"כ טעמא דמת בעל משום דלא שייך גירושין משום דפקע רשותו ואי יבם לא מיקרי אחר ע"כ טעמא דמת בעל משום דבטלה שליחות וכיון דמת בטלה כל השליחות ע"כ כולהו מכח בעל קאתי:
ויש לכון בזה דברי מר בר"א הא דאבא דקטנותא היא דהנה מצינו בזה סתירה בדברי רב אשי דבקידושין י"ג דיבם לא איקרי אחר ובכתובות פ"א קאמר דיבם אחר הוא (יעוין בגליון שם ובתוס') וי"ל דרב אשי חזר בו ולהכי קאמר דהא דרב אשי דקטנותא היא דהיה ס"ל דיבם כאחר דמיא וא"כ טעמא דמת בעל משום דפקע רשותו ול"ש גירושין אבל כולהו מכח שליח קאתו אבל לבתר דהדר ביה דיבם לא מיקרי אחר וא"כ לא פקע רשותו ואילו מת בעל בטלה כו' ע"כ כולהו מכח בעל קאתו (וי"ל בזה עוד לפמש"כ דמיתת הבעל אי שריא לב"נ תליא במי איכא מידי וא"כ לרשב"ל דלית ליה מי איכא מידי י"ל אליביה מדלא שריא לב"נ א"כ הגט מועיל לאחר מיתה לב"נ א"כ ע"כ הא דמת בעל בטלה השליחות משום דצריך שיהיה המשלח ראוי לגרש גם בעת כתיבה ונתינה וא"כ עשה שליח ונשתטה מדאורייתא פסול הגט ועי' במפרשים ובפ"י ואחזו קורדייקוס דמכשר רשב"ל ע"כ משום דסמיה בידו מיקרי בר כריתות וא"כ גבי שחט בו שנים דג"כ מיקרי בר כריתות דאינו בכלל שוטה מצי לגרש אבל לר"י דפסל בקורדייקוס אע"ג דלאו שוטה מיקרי לכה"ת ובר כריתות הוא ע"כ היינו טעמא משום דבעינן דיהיה מצי עביד גם בעת העשיה והאי כללא דכל מלתא לא מצי עביד אינו דוקא בעת מינוי השליחות רק גם אם לא מצי עביד אח"כ ג"כ לא הוה שליח ועי' במפרשים א"כ ה"ה מחמת מיתה ג"כ ויש ליישב בזה קושית התוס' ד"ה ומי אר"י שדברנו בזה למעלה דמאי פריך אר"י טפי מלרשב"ל):
עי' ברש"י ריש כתובות ד"ה מת הוא כו' והוא מת בתוך הזמן. מאן קא מגרש לה מהשתא אין המתים מגרשים וכן פירש בד"ה זה גטך שהרי משפסק אינו בחיים ואינו יכול לגרש משמע דהיינו טעמא משום דכיון דמת אינו בר גירושין ובגיטין ס"ו ע"א ד"ה לאח"מ מי איכא פירש"י לאחר מיתה מי יגרשה ובשעת מיתה חיילא עליה זיקת יבם משמע דמשום דחיילא עליה זיקת יבם משו"ה לא יכול לגרש לאח"מ ועיין ברש"י גיטין י"ג ד"ה לא יתנו לאח"מ דגיטא לא חייל עד דמת משחרר וכי מת הא פקע ליה רשותו וכן פירש"י בדף ט' ע"ב ד"ה לא יתנו לאח"מ וכיון דמית תו לא הוה שחרוריה שחרור דנפקא ליה רשותא מיניה וחייל עליה רשות יורשין:
לפמ"ש למעלה דלמאן דס"ל דיבם לא מיקרי אחר לא שייך גבי גט לאמר דפקע ליה רשותו וע"כ משום דאין מתים מגרשים ובשיחרור עבדים לשיטת רש"י דס"ל כהרי"ף דבשחרורי עבדים אע"ג דזכות הוא היינו לענין דלא מצי למיהדר ביה וכיון דשוב לא יכול לחזור י"ל דלא שייך סברא דאין מתים מגרשים כיון דלא בעינן כחו ולפ"ז יש לאמר דיהיה נ"מ עם גמר מיתה דבשחרורי עבדים רשאי ליתן אבל בגיטי נשים לא מצי לגרש בשעת מעשה. ויש להעיר לפי זה מאי פריך הגמ' גיטין ט' ע"ב ותו ליכא והאיכא האומר תנו גט זה כו' לא יתנו לאחר מיתה דהלא עדיין לא שוו בטעמייהו ונ"מ עם גמר מיתה והיכא שלא מסר להשליח כגט שיחרור בחייו דלא שייך תן כזכי יש להעיר להיפוך דבגט אשה חייל עם גמר מיתה דל"ש דברי הרב כו' דבמקום זיקת יבם עדיין זיקת בעל הוא אבל בגט שיחרור י"ל דלא חייל משום דדברי הרב כו' דמפקיע המיתה ליורשים: מ"ש למעלה לתרץ קושית התוס' גיטין ע' דמשו"ה לא פריך לרשב"ל משום דלדידיה טעמא דשוטה דלאו בני כריתות הוא עי' בגיטין דף כ"ב ע"ב ד"ה והא כו' וי"ל דחשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה הוו בני כריתות אך יש לאמר דזה יהיה תלוי בפלוגתת רב הונא ור"נ והנך אמוראי דאוקמי למתני' כר"מ עיי"ש בסוגיא והארכתי בזה במקום אחר:
ולפ"ז יש לאמר וליישב הא דהביא הגמ' מימרא דשמואל קודם הברייתא דמגוייד או צלוב וכבר עמדו ע"ז המפרשים הלא היה להגמ' להקשות מהברייתא ולפי הנ"ל יש לאמר דהיינו יכולים לאמר דטעמיה דר"י אינו אלא מדרבנן וא"כ לא גזור אלא בקורדייקוס דהוא מין ממיני השוטים ואתי לאחלופי בשוטה דעלמא לאמר שוטה מגרש אבל מה"ת אין כאן חששא דגם שוטה בר כריתות הוא, ועי' בסוגיא הנ"ל דף כ"ג דתרי אמוראי אליבא דר"י לזה הקדים מימרא דשמואל דס"ל התם והוא ששייר מקום התורף אלמא דס"ל דלאו בני כריתות הם וא"כ הוי פסולא דאורייתא וא"כ אפילו שחט בו שנים נמי וה"ה למגוייד או צלוב וזה אינו עולה אלא לשיטת הרא"ש והטור דס"ל דהוי פסולו מה"ת לר"י ולהרמב"ם יש לתרץ באופן אחר. ועי' בהגה"מ בשם סה"ת דלא חשש בחולי אלא שמא מחמת החום נטרפה דעתו ומשו"ה חששו גם בנשתתק אבל בנשתתק מחמת חולשא אין ראיה להחמיר וכמו שביארתי למעלה:
יש לאמר הא דמשמע מהרא"ש והתוס' דאם גוסס אינו מגרש גם אם עשה שליח מקודם אינו יכול לגרש היינו דוקא למאן דס"ל דגוסס חשוב כמת אבל למאן דס"ל דוקא באינו מדבר משום חששא דילמא נטרפה דעתו יש לצדד להקל לפי הנ"ל. ולכאורה תוספתא מפורשת היא דהנה כבר העיר בזה הר"ן על הנך דסבירא להו דגוסס אינו יכול לגרש מהא דתניא בתוספתא היה מגויד או צלוב כותבין ונותנין כ"ז שיש בו נשמה ואין לך גוסס גדול מזה כו' אך בזה יש לאמר דמגוייד או צלוב דומה לשחט בו שנים ועדיפא מחולה, אבל בנפל מן הגג כתב הרשב"א בחידושיו דדומה לחולה שנשתתק עיי"ש ואפ"ה תניא בתוספתא רפ"ה הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת כותבין כ"ז שיש בו נשמה עיי"ש והביאה הר"ן והרשב"א משמע בהדיא דאף גוסס כותבין אם עשה שליח מתחילה וצ"ע:
יש להעיר אם גוסס אינו ראוי לגרש מטעם דחשוב כמת אבל הא דשלוחו א"י לגרש בעת הזאת ע"כ לאו מטעם דכבר פקע זיקת הבעל דהרי עדיין אשת איש היא וא"כ ע"כ מטעם דכל מלתא דלא מצי עביד או דכמו דמיתה מבטלת השליחות כמו כן גוסס למאן דחשביה כמת מבטלת השליחות א"כ לפי שיטת רש"י גיטין ט' ע"ב דס"ל כהרי"ף דהאומר תן גט זה לעבדי אף דלא מצי למיהדר ביה מ"מ אינו משוחרר עד דמטי גיטא לידיה ובכה"ג בודאי לא שייכי הני תרי טעמי דכיון דלא מצי למיהדר ביה איזו ביטול שייך הכא. ובודאי נותן לו אף בשעה שהוא גוסס וא"כ מאי פריך הגמ' שם ליתני בדברים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים הלא אינם דומים כנ"ל יש להעיר לחזקיה דס"ל חולין קכ"א יצא מכלל חי אף בהנך דלא שייכי בשחיטה א"כ האיך שחט בו שנים או רוב שנים נותן גט לאשתו ויש להאריך בזה ולבאר בזה הא דאייתי הגמ' הך דשמואל קודם הברייתא דמגוייד או צלוב גם ליישב קושית התוס' שהארכנו למעלה:
בדבר קושית בית מאיר החמורה שהבאנו למעלה יש לאמר עפ"מ שיש לדקדק בגמ' שם דאמר רבה שליח בא"י עושה כמה שלוחים אמר רב אשי אם מת ראשון בטלו כולן אמר מר בר ר"א הא דאבא כו' ויש לדקדק הלא הא דאמר רבה שליח בא"י על משנה ראשונה היה ליה לאתויי ועוד מה חידש בזה רבה הלא בשליח בא"י שקיל וטרי הגמ' בפלוגתת רשב"ג ורבנן אם דוקא חלה ומה חידש כאן רבה ועוד מאי שייכות דינא דרב אשי על הא דאמר רבה דכן משמע הלשון דאם מת ראשון בטלו כולם. ונראה בזה בהקדם דברי הירושלמי על מתני' הל' ו' א"ר מנא לכן צריכא והוא שבא לא"י שלא תאמר הואיל ובא לא"י ועשה כגיטי א"י וגיטי א"י אין צריך לאמר בפ"נ ובפ"נ (ועין בק"ע ופ"מ דפי' דהא קמ"ל שלא תימא הואיל ושליח ראשון עושה שליח שני בא"י הוה דינו כאילו מביא גט בא"י דאצ"ל לאמר דבר דבודאי בקיאי קמ"ל דצריך לאמר שליח ב"ד אני) חלה השליח אר"ח בריה דר' אבא הוה עובדא ושלח ושאל לר"ח ולר"י ולר' אימי והורין ליה אין השליח האחרון צ"ל בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני (ופי' הפ"מ והק"ע דזהו הפשטות כמו בגמ' דידן דמדקתני אין השליח האחרון מכלל דשליח עושה שליח) וצריך למסור לו כל שליחותו (ובפי' דאיבעיא הוא אם הבעל אמר להשליח ליטול ממנה חפץ או שא"ד אם צריך השליח הראשון למסור לו כל השליחות או דרשאי למסור לו הגט ושליחות החפץ ישאר אצלו) ר' ירמיה אמר צריך למסור לו כל שליחותו ראב"כ אמר אין צריך למסור לו כל שליחותו מייתי לה דראב"כ מן הדא אין השליח האחרון צריך לאמר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני א"ר ירמיה חזר ביה ראב"כ מן הדא אין השליח האחרון צ"ל בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני ע"כ ועי' בפ"מ ובק"ע שנדחקו בפי' דברי הירושלמי בתחילה מאי קסבר לסייעיה לראב"כ ולבסוף מאי קסבר ולמיהדר ביה מן הדא. ונראה לפרש דהאיבעיא הוא אם השליח הראשון נסתלק משליחותו כיון שעושה שליח שני או לא. (כמו שנחלקו בזה הפוסקים שיטת הרמ"ה הובא בטור ובשו"ע סי' קמ"א סעי' מ"ב אם מת שליח שני יכול שליח ראשון ליטלו מיורשיו של שני ויוליכנו או ישלחנו ביד אחר ושיטת הת"ה הובא בב"ש סי' קמ"ב ס"ק כ"ה והוזכר גם בב"ש סי' קמ"א ס"ק נ"ח דכיון דעשה שליח נסתלק משליחותו) וע"ז אמר ר' ירמיה אמר צריך למסור לו כל שליחותו (דהשליח הראשון נסתלק משליחותו וממילא אפ"ל כהק"ע דצריך למסור לו גם שא"ד כגון קבלת החפץ שאמר לו ליקח מהאשה) ראב"כ אמר אין צריך למסור לו כל שליחותו (דהשליח הראשון לא נסתלק משליחותו בעשייתו שליח שני דהשליח הזה מכחו קאתי ומה שמסר לו מסר ומה שהשאיר אצלו נשאר כמו שנשאר אצלו הכח ליטול ממנו בחזרה כשיטת הרמ"ה) מייתי לה דראב"כ מן הדא אין השליח האחרון צריך לאמר בפ"נ ובפ"נ (דראב"כ היה ס"ל דאם איתא דהוא מוסר לו כל שליחותו והוי כמו שמביא הוא הגט ממדה"י לא"י האיך רשאי בלא אמירת בפ"נ ובפ"נ הלא לא פליגו רבנן בתקנתן אע"כ דהוי שליח של השליח ראשון שמינהו בא"י וע"כ דא"צ למסור לו כל שליחותו) ור"י אמר חזר ביה ראב"כ מן הדא אין השליח כו' אלא אומר שליח ב"ד אני (ומדהזקיקוהו לאמר שליח ב"ד אני ולא עשאהו כשאר שליח המביא גט בא"י גופא דא"צ לאמר כלום ע"כ דצריך למסור לו כל שליחותו והשליח הראשון נסתלק משליחותו:
ועפד"ז אפ"ל שיטת רבה בגמ' דילן דרבה אמר שליח בא"י עושה כמה שלוחים היינו דרבה מפרש למתני' המביא גט ממדה"י וחלה עושה שליח בב"ד היינו דוקא אם מינהו במדה"י אבל אם מינהו בא"י אין צריך לעשותו בב"ד דשליח שני הוי כאילו נתמנה משליח ראשון ושליחותו נעשה בא"י א"צ לאמר בפ"נ ובפ"נ ולא שליח ב"ד אני דהוא תחת בפ"נ ובפ"נ כמו דאיתא בתוספתא והובא בירושלמי פ"ק ה"א שליח שלא ראה חתימת העדים מחזירו לב"ד כו' ואומר שליח ב"ד אני, ואפשר עוד לאמר דרבה לטעמיה דס"ל לפי שאין בקיאין לשמה א"כ כיון שנעשה בא"י אין צריכין לחוש עוד דמסתמא נעשה הכל כתורה ולפ"ז מדוקדק לישנא דרבה שליח בא"י ולא קאמר המביא גט בא"י כלישנא דמתני' (ומה"ט דחיק לרש"י דפי' דחידוש של רבה היה דבא"י א"צ ב"ד דהרי משנה מפורשת היא דזהו החילוק במתני' דבבא דרישא לא אצריך ב"ד ובהמביא גט במדה"י אצריך ב"ד) וא"כ לפי דברי רבה ס"ל כראב"כ דירושלמי דא"צ למסור לו כל שליחותו והיינו דאתא מכח שליח ראשון כמו דפירשנו למעלה וע"ז אמר רב אשי אם מת ראשון בטלו כולן דכיון דאתו מכחו ממילא אם מת ראשון בטלו כולן ומדברי רבה משמע ליה לרב אשי כן וע"ז אמר מר בר ר"א הא דאבא כו' אילו מת בעל כו' וכונתו להדין המפורש במשנה ראשונה לענין טול ממנה חפץ וכה"ג אם צוה הבעל בתנאי תן לה גט ואח"כ תתן חפץ לו על ידך דבכה"ג ס"ל להרמב"ם דרשאי למסור גם שליחות החפץ לשליח אחר ועי' בסי' קמ"א סעי' נ' ובאחרונים ובתוספתא פ"ב וצ"ע ועי' בסי' קמ"ג דאם מת הבעל הגט פסול ולא מהני אם תתן החפץ ולא מהני מה שתתן ליורשיו, ופשוט דה"נ אם מינה הבעל שלית לקבלת החפץ לא מהני מה שתתן אח"כ וע"ז קאמר מר בר ר"א דאם מת הבעל מידי מששא אית בהו אף אם מסרו הגט בחייו וע"כ היינו משום דכולהו מכח דבעל קאתו ומיושבת בזה קושית הבית מאיר שהבאנו למעלה גם המשך דברי הש"ס וצ"ע:
עין בקצוה"ח סי' קפ"ח שחקר לדעת הרמב"ם דס"ל אם נשתטה אחר העמדת השליח אף קודם גמר השליחות לא בטלה השליחות משום דכבר עמד השליח במקום המשלח, א"כ ע"כ הא דמת לא יתן לאח"מ הטעם משום דכבר יצאה האשה מרשותו במיתת הבעל ולא אגידא ביה כלל וכן בעבד כיון דכבר יצא מרשותו והביא דברי רש"י דף ט' ודף י"ג שהבאתי למעלה וכתב עוד וכן מוכח דאפילו אחר מיתת המשלח שליחות לא בטלה דהא קיי"ל שליח שחלה עושה שליח אחר כו' ואע"ג דשליח שני מכח שליח ראשון הוא בא ושליח דראשון הוא מדכתב מהרמ"פ דאם שליח הראשון מבטל שליחות השני בטלה השליחות כו' וא"כ היכא דמת שליח הראשון נותן שליח השני אלא ודאי דשליחות לא בטלה אפילו אחר מותו וטעמא דלא יתן לאח"מ היינו משום דפקע רשותו וכאחר דמי כו' עיי"ש:
ותמה אני על שר התורה איך נעלמה ממנו סוגיא ערוכה אשר הזכרנו למעלה שסותרת כל דבריו דהלא מר בר רב אשי הביא ראיה להיפוך מהא דאם מת הבעל בטלה השליחות ואם מת השליח לא בטלה אלמא לאו מכח השליח קאתי ולמאן דס"ל דאתי מכח השליח כמו דהיה ס"ל לרב אשי מתחילה לדידיה באמת בטלה השליחות במיתת השליח הראשון אלמא פשיטא ליה להגמ' דבמיתת המשלח בטלה השליחות, ועכ"ז במיתת השליח ראשון לא בטלה כל השליחות דלאו מכחו קאתי, והא שכתב מהרמ"פ והט"ז דשליח הראשון יכול לבטל שליחות השני כבר האריכו בזה האחרונים ועיקר הסברא כיון שפסק הרמ"ה אשר לא נתבטלה שליחותו של ראשון בעשייתו שליח השני ויכול לחזור וליטלו ממנו וליתן להאשה א"כ ה"ה דיכול לבטלו דהבעל עשאו כאפטרופוס לענין זה איך שיבא הגט ליד האשה והרי זה דומה למה שנסתפק בעל משנת חכמים לענין שליח שתרם אם יכול לשאול על זה ואם כי בזה פשוטה הסברא אשר אין יכול לשאול דכיון שתרם עשה שליחותו ונסתלק ממנין זה, אבל שותפין ואשה דיכולים לתרום בלא רשותו פשוט דיכולים ג"כ לשאול דהרי המה כבעלים לענין זה, וה"ה הכא לענין שליח הגט להנך פוסקים אבל היכא דמת שליח עכ"ז לא בטלה השליחות דהרי כשם שמיתה מבטלת שליחות השני כן מבטלת גם שליחות הבעל ואין זה עוד שליח הבעל א"כ מה מהני ביטולו והוא פשוט בסברא ודברי קצוה"ח צ"ע:
אך לענין גוף הדין של הקצוה"ח אם מיתה מבטלת השליחות לכאורא נראה פשוט דאינה מבטלת כ"א מחמת דפקע רשותו ונכנס לרשות אחר ונ"מ לנשתטה. והא דאיתא בב"ק פ' הגוזל ק"ד ע"ב עובדא דר' אבא הוה מסיק זוזי בי רב יוסף בר חמא כו' דילמא אדאתית שכיב ר' אבא ונפלו זוזי קמי יתמי כו' ועין פירש"י שם ומשמע בהדיא דכל החששא היתה מחמת דנפיל זוזי קמי יתמי משו"ה נתבטל שליחותו ואם נאמר דבמיתת המשלח נתבטלה השליחות למה ליה למימר הך ונפלו זוזי קמי יתמי היה לי' לאמר דילמא שכיב אבא והתקבלתי דר"א לאו כלום הוא, אע"כ דכל עיקר הטעם שמיתה מבטלת היא משום דנפלו זוזי קמי יתמי ועין בשו"ע חו"מ סי' קכ"ב לענין אם מת המרשה אם בטלה השליחות דלדעת התוס' והרא"ש והרמב"ן והרמב"ם והמחבר בשולחן ערוך דאף בהרשאה שכתב בה זיל דון כו' בטלה השליחות ואפילו לדעת בעל העיטור וסה"ת דס"ל דלא בטלה השליחות היינו מטעם דלא גרע מאפטרופוס שמינהו אבי יתומים עיי"ש ומשמע גם מלשון הפוסקים דסבירא להו דבטלה השליחות דהיינו דוקא משום דנפלו זוזי קמי יתמי:
ומבואר יותר בלשון הרא"ש בתשובה סי' ס"ב שכתב וז"ל הגע עצמך אם מכר ראובן ליהודה התביעה שיש לו על לוי פשוט הוא שלא יתן לוי למורשה כלום והה"נ אם מת שכבר פקע כח המורשה ונפלו הממון לפני היורשים שבטלה השליחות דאמרינן פ' הגוזל כו' ועין בהג"א פ' השואל שנסתפק אם אמר לו השואל שלח ולא הספיק לשלוח עד שמת המשאיל וזה שלחה ומתה אם פטור דהא נפלו זוזי קמי יתמי ואין לאמר דהכא לגבי ממון הוצרכו לומר הטעם משום דנפלו זוזי קמי יתמי דאל"כ אף דבמיתתו בטלה השליחות מ"מ לא גרע ממסר למי שרגיל להפקיד אצלו או דשדר לו פלוני אינש מהימן הוא דמבואר בסי' רצ"א סעי' כ"ו דבכה"ג מפטר ועין בסי' ק"ב ולהכי בעינן טעמא דנפלו זוזי קמי יתמי ולדידהו אילו לא מהימן דהרי מבואר בסי' ש"מ סעי' ח' בהג"ה רמ"א דבשואל לא מפטר במסר לאשתו ומכש"כ אם מסר למי שרגיל להפקיד אצלו וכן הוא בסי' ע"ב סל"א והוא מתשובת הרא"ש שהביא הטור:
ועין בש"ך סי' ע"ב ס"ק קל"ו דאף לדעת מוהר"מ שהביא הרמ"א בס"ס ק"כ דוקא אם מסר לאשתו שנושאת ונותנת אבל בסתמא לאשתו ובניו לכו"ע לא מהני חזרתו ומכש"כ במי שרגיל להפקיד ועין בביאורי הגר"א בסי' ק"כ: ומטעם זה תמוה לי דברי התומים בסי' קכ"ב שכתב לתרץ קושית הש"ך על סתירת דברי הרמ"א שכאן סתם כדעת רוב פוסקים דס"ל דאם מת המרשה בטלה השליחות ובס"ס ש"מ מביא דברי הגהמ"ר דאם אמר לו שלח ומת לא ישלח דהא נפול קמי יתמי ואם שלח ספק אם חייב באחריותו וכתב ע"ז התומים דכל הספק הוא משום דמסר למי שרגיל להפקיד ואף דגרעיה לשמירתו מ"מ לא הוי פושע משום דאמר ליה שלח כו' אבל הכא דאיירי בהלואה או דהוליכו במקום סכנה חייב הלוה עיי"ש ולפי הנ"ל זה אינו דהך דינא דסי' רצ"א הוא רוקא במפקיד אבל לא בשואל ואף להנך פוסקים דפליגי על הרשב"א והרא"ש מודו במי שרגיל להפקיד כנ"ל גם הרי הרמ"א עצמו הביא באותו הסעיף דעת הרשב"א דאינו פטור כשמסר לאשת המשאיל:
גם מה שחילק בין הלואה לשאלה תמוה דהלא הרמ"א בעצמו בס"ס ק"כ לא פליג בין הלואה לשאלה ועל התומים גופיה לא קשה דלטעמיה אזיל שכ' בסי' ע"ב ס"ק ל"ח לתרץ דאף דלא הוי חזרה מ"מ אינו חייב אלא מטעם שומר שמסר לשומר והיכי דלא פשע פטור עיי"ש אבל לדעת הסמ"ע והש"ך קשה וגם לדעת התומים תמוה דהרי מבואר בסי' רצ"א אם מסרו למי שרגיל להפקיד ואף אם נאמר דגם אם גרעיה לשמירתו פטור מ"מ היינו דוקא אם פשע השני דחייב השני ופטור הראשון אף אם נאנסה דפטור גם הראשון אבל אם ש"ש מסר לש"ח ונגנב או נאבד פשוט דחייב הראשון וא"כ הכא שואל שמסר לש"ח אף אם נדחוק בדברי הרמ"א שכתב ספק אם חייב באחריותו היינו כונתו לאחריות דחייב השני שאין משמע זה בלשונו ואורחא רחיקתא היא לאמר כן אבל האיך רצה התומים בכונת ההגהות אשירי בשם מהרי"ח דהלא שם איתא בזה"ל ומתה הבהמה א"כ אין כאן סברא לאמר דמפטר מטעם שומר שמסר לשומר שרגיל להפקיד אצלו:
ונראה לאמר לתרץ סתירת דברי הרמ"א ע"פ מה שמבואר בסי' קכ"ה סעי' ב' הא דבפקדון אינו יכול לחזור דוקא כשהוחזק כפרן כו' ועין בסמ"ע ס"ק י"ב אבל בהלואה כו' ומתחילה לא נתנו לידו אלא למלאות בקשתו כו' בכל ענין הוה זכות לשמעון כו' משא"כ בפקדון כו' שמעון הפקידו בידו בשביל הנאת עצמו עיי"ש וכ"ה ברא"ש ספ"ק דגיטין דבמלוה אפילו אם לא הוחזק כפרן א"י לחזור בו דהוי הולך כזכי וה"ה בשאלה נמי דינא הכי וא"כ י"ל דבשואל כיון שאמר לו שלח הרי גלי המשאיל דעתו דרצונו לקצר זמן השאלה ונהי דכל זמן שהשואל יכול לחזור בו ולא לתן בתוך ימי שאלתו דין שואל עליו ומה"ט אם אמר לו שלח ביד עבדך לא מפטר אבל הכא כיון שאמר לו שלח והוא מסר ליד השליח הרי שוב לא יכול לחזור בו הרי הוי ככלה זמן שאלתו דתו לא הוה דין שואל עליו ואפשר עוד לאמר דאפילו שומר שכר נמי לא הוה דעד כאן לא הוה שומר שכר רק בחיי המשאיל אשר לקח מאתו שכר דהיינו הנאת השאלה אבל אחר מיתת המשאיל דנפלו קמי יורשים דלא מטי ליה הנאה מינייהו אפשר דלא הוה ש"ש וה"ה כשמכרה המשאיל לאחר כלות זמן שאילתו דלא הוה השואל כש"ש לגבי הלוקח וכן מוכח מלשון הגמרא הואיל ונהנה מהנה עי' בפרק האומנין בדף פ"א: ומסברא אינו מהנה רק לזה שנהנה מידו משו"ה מספקא ליה להמרדכי והגה"א והרמ"א אם חייב באחריותו דאפ"ל כיון דאביהם החזיקו לאיש מהימן בודאי גם היורשים יסמכו עליו (אך מדברי הרא"ש בתשובה משמע דלא ס"ל האי סברא דמדמהימן לגבי אבוה מהימן נמי לגבי דידהו עיי"ש) ובפ' הגוזל גבי עובדא דר' אבא לפי הגירסא דהוה מסיק זוזי בודאי ניחא דלק"מ על הגה"א דהתם לא שייך הך סברא ואפילו לפ' גיר' הרשב"א ומבואר בש"מ שם דהוי גרסי הוו ליה זוזי בי חוזאי מ"מ גבי מעות שאני דלעולם הוי לכה"פ ש"ש עלייהו מדמותר להשתמש בהם ועדיין צ"ע בכ"ז לעת הפנאי כי הדברים האלו המה רק לפום רהיטא:
גם לק"מ מהך דר' אבא דגבי מעות הוי פשיעה אם מסר לאחד להוציא ע"פ חוץ ואף ש"ח חייב דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע והגה"א לא כתב זאת רק גבי בהמה דעובדא לא הוה פשיעה מה דמוליכה בעיר גם בדרך אשר אין שכיח מיא לא הוה פשיעה ובמ"א תירצתי בזה סתירת המחבר מסי' רצ"א סעי' כ"ו על הך דסי' רצ"ג סעי' ד' וכבר הקשה זאת הקצוה"ח בסי' רצ"ג והתומים בסי' קכ"ה עיי"ש והדברים ארוכים ובודאי אם בטלה השליחות בודאי לא מיפטר מטעם שמסר השאלה למי שהבעלים רגילים להפקיד אצלו וגם כבר כתבו דבפעם אחד שעשאו שליח לא מיקרי הבעלים רגילים להפקיד אצלו:
מהדברים האמורים למעלה דשליח שעשה נתבטל במיתתו מטעם דנפלו זוזי קמי יתמי נתעוררתי לעיין מה מועיל אפטרופוס שמינהו האב אשר משמע בכ"מ דאלים כחו מכח אפטרופוס שמינהו ב"ד, דלכאורה מאי יפה כח האב למנות אפטרופסים לאחר מותו הלא כיון דמת פקע כחו כמו שמפורש למעלה א"כ האיך יכול לעשות ולמנות אפטרופסים ולהאפטרופסים יהיה כל כח ועוז לשלוט בנכסיו, ועי' ברשב"א גיטין נ"ב שכתב על הא דתניא אין עושין אפטרופוס נשים כו' ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו, תמוה לי מאי קמ"ל כו' ואולי נאמר כיון דטעמא דמילתא דאין ממנין משום דמפסידין מינהו כו' נסלקם כאפטרופוס דמפסיד דמסלקינן אפילו מינהו אבי יתומים קמ"ל דשא"ה דהפסד זה כבר ניכר ונודע לאבי יתומים וסבר וקיבל עוד נ"ל כו' ומאי סביר וקביל שייך הכא מאי מהני קבלתו הלא כיון דמת פקעה קבלתו דממונא לאו דידיה הוא ועי' ב"ב קי"ג ע"ב שלשה שנכנסו לבקר את החולה כו' רצו עושין דין כו' וכתבו התוס' ופיר"י אורעה כל הפרשה כולה כו' שע"כ של בנים נעשו דיינים ולא מצי למימר איני רוצה לדון לפניכם אלא לפני ב"ד הגדול או לפני ב"ד שבעירו אע"כ מקבל אותו בדיינים, וכן הוא ברא"ש שיהיה תולה ב"ד על כל דבר שיסתפק בלשון הצואה כו' וכן הוא בטור וברמ"א סי' רי"ג עיי"ש:
וצריך להבין מה מועלת דעתו ובההיא דפ' י"נ י"ל דהוי בכלל צואתו או מדרבנן משום מתנת ש"מ או מדאורייתא משום חילוק נחלות, אבל הא דיכול למנות אפטרופוס צריך להבין טעמא מאי, וראיתי במרדכי ס"פ יש נוחלין שהעתיק תשובת רגמ"ה לענין אחד שאמר לאפטרופוס שלו ידך כידי כו' לחלק לבני בין רב ומעט כו' ורשב"ם מפקפק בה ואמר כו' כדתנן פ' הניזקין אפטרופוס שמינהו אבי יתומים כו' ורמינן עלה אפטרופסין תורמין ומעשרין כו' כאן לאכול כאן להניח ומשמע שם אע"ג דתרומת אפטרופוס אינה תרומה להניח כיון שהתבואה אינה שלהם ואינה להנאת היתומים כו' מיהו כי תרם להאכיל היתומים להנאתם כו' תרומתו תרומה והזר האוכל הוא במיתה ואע"פ שבשעת מיתת האב לא היתה חולין מותרת כשיפרישו תרומה לאחר זמן מרובה כשימות דתליא בדעת המת שהשליטו על נכסיו לאחר מותו ונתנו ב"ד התבואה ברשות האפטרופוס לטובת היתומים והפקר ב"ד הפקר וקרינן בזה תרימו גם אתם ולא אמרינן כבר קפצה נחלה ואם באיסור טבל אמרינן כו' ק"ו לשאר ממון כו' הרי דהעיר בזה הרשב"א והרכיב תרי טעמים דתליא בדעת האב והפקר ב"ד הוא:
ובתשובת הרא"ש כלל פ"ז סי' א' כתב בזה"ל דכמו שיש כח ביד ב"ד לעשות דבר שהוא תקנת היתומים למכור ולתן את שלהם כך יהא כח ביד האב כדתנן אפטרופוס שמינהו אבי יתומים אלמא שיש לו כח למנות אפטרופוס כמו שיש כח לב"ד למנות אפטרופוס וב"ד נמי אמרינן כו' אביהן של יתומים נמצא כש"כ האב דעדיף מב"ד כו' וכו' ובפ' החובל נמי תניא החובל יעשה לו סגולה כו' מדייק לומר יעשה ולא קאמר יעשו אלמא דאין ב"ד נזקקין לקטן שיש לו אב אלא כל מה שיעשה האב בנכסי בניו הוא עשוי כו' הרי דגם הרא"ש הסביר דמתורת ב"ד נגעו בו באב שיוכל למנות אפטרופוס ואם כי דבריו נוטין מדברי הרשב"א אבל משמעות דבריו משמיעין בהדיא דלאו מטעם ממונו נגעו בו רק אם היה להם ממון מאבי אמם ג"כ יש לו דין אפטרופוס שמינהו אבי יתומים, (ומטעם זה מוכיחין הדברים כשיטת רבינו ירוחם הובא בב"י סי' ר"ץ שכתב וז"ל אם מינה האב אפטרופא לבניו הגדולים שיכולים לאמר אין אנו צריכים אפטרופא ומוציאין מת"י זולתי אם השליש בידו על דעת לעשות כך וכך משום דמצוה לקיים דה"מ כדאמרינן גבי המשליש מעות לבתו עכ"ל והובא בהג"ה רמ"א ס"ס ר"ץ):
ולכאורא היה נראה דהרשב"ם והרא"ש איפלגו בפלוגתת הרשב"א והריטב"א דהנה באפטרופוס שמינהו ב"ד כתבו הרשב"א והריטב"א דהוי מדאורייתא כדאמרינן בקידושין מ"ב מנין שמעמידין אפטרופוס כו' שנאמר נשיא אחד לשבט ועין בריטב"א שם ובגיטין נ"ב אלא דבפי' דתורמין כתב הרשב"א בגיטין נ"ב דהא דתורמין לאכול הוי מדינא עיי"ש וגדולה מזו כתב בקידושין מ"א מ"ב הא דדרשינן אתם ולא אפטרופסין יש לפרש דלאו דרשא גמורה היא ואפטרופוס דידן כיד יתומים ותורמין ומעשרין ד"ת והיינו דתורמין להאכיל והכא כדי שלא יראו כמזלזלין בנכסי יתומים כו' הרי דמשמע מדבריו דמדינא תורמין להניח וגם באפטרופוס שמינה אבי יתומים דאיירי ביה הרשב"א בקידושין עיי"ש אבל הריטב"א ס"ל דהא דתורמין הוי רק מטעם הפקר ב"ד עיין בדבריו בגיטין ובקידושין ומחלוקותם רק לענין תרומה אבל לא בעיקר דינא דאפטרופוס כדכתב הריטב"א בקידושין דבתרומה בעינן שליחות פרטית לתרום משו"ה בעי לטעמא דהפקר ב"ד:
ועי' בריטב"א קידושין מ"ב ומשמע בהדיא מדבריו דאפטרופוס שמינהו אבי יתומים אלים מאפטרופוס שמינהו ב"ד שכתב וז"ל וקשיא להו לרבנן ז"ל דהכא אמרינן שמעמידין אפטרופוס לחוב ע"מ לזכות ואילו התם בגיטין אמרינן שאין אפטרופסין רשאין לדון לחוב כו' תירץ הרא"ש ז"ל דההיא דהתם באפטרופוס שמינהו אבי יתומים ואין נכון כו' אלמא רישא באפטרופוס שמינהו ב"ד ותו דאדרבא כחו של אפטרופוס שמינהו אבי יתומים גדול משמינהו ב"ד שהרי נתן נכסיו ברשותו וסמך עליו לעשות בהם כדעתו כו' ואפ"ל דגם הר"ש במרדכי דנקיט טעמא משום הפקר ב"ד רק לענין תרומה כתב זאת אבל לענין שאר מילי גם לדידיה הוה מה"ת ועי' בירושלמי תרומות פ"א הל"א דמשמע דהוה מה"ת דאיתא התם אתם ולא אפטרופין והתנן יתומים שסמכו כו' או שמינן להם אביהם אפטרופוס (תורמין כו' אלא כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן עיי"ש ובירושלמי גיטין פ' הנזקין הל' ד' ועין בתוספתא תרומות פ"א ומשמע לכאורא דהוה פלוגתא דתנאי דקתני התם אפטרופין תורמין ומעשרין על נכסי יתומים מוכרין בתים כו' רשב"א אומר יתומים שסמכו אפטרופוס שמינהו אבי יתומים או ב"ד מעשר ומאכילן מפני תיקון העולם עיי"ש משמע דרשב"א פליג על ת"ק וס"ל דהוה רק מפני תיקון העולם (וי"ל דלרשב"א התיקון הוא שצריך לעשר אף דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו) ועי' בב"י חו"מ סי' ר"ץ שכתב בשם רבינו ירוחם במשרים נתיב כ"ו ח"א אם מינה האב אפטרופוס לבניו הגדולים יכולים לאמר אין אנו צריכים אפטרופוס ומוציאין מת"י זולת אם השליש בידו על דעת לעשות כך וכך משום מצוה לקיים דה"מ כדאמרינן גבי המשליש מעות לבתו כו' והובא בהג"ה רמ"א ס"ס ר"ץ:
ולפי הנ"ל פשוט הוא כיון דבאמת נכסי דיתמי הוא ואין לאביהם שייכות בזה רק מתורת ב"ד נגעו בה וכמו שהבאתי בשם תשובות הרא"ש דכמו דב"ד אפטרופא לדקנני לא מוקמי כן באביהם יכולין הגדולים למחותם, ומה שיש להסתפק הוא בהא דמבואר ב"ב דף קל"א הכותב נכסיו לבנו ולאשתו לא עשאן אלא אפטרופוס אם היו היתומים גדולים או אם היו קטנים והגדילו אם יכולין למחות ולסלקם מאפטרופסות או לא והנה בחלקת מחוקק אה"ע סי' ק"ז ס"ק ב' נתעורר בזה וכתב דאם היו היתומים גדולים יכולין למחות כמבואר בהג"ה ס"ס ר"ץ ואפשר דכ"ז שלא חלקו צריכין לקבל אותם לאפטרופוס ודוחק לאמר דאם הרשות בידם לחלוק הרשות בידם שלא לקבל אותה לאפטרופסה עיי"ש:
ואף שכתב זאת לדבר פשוט נראה דתליא באשלי רברבתא דבהגהת מרדכי פ' יש נוחלין המתחלת מעשה בא לידינו כו' אין לחול בו כשיור לבטל האפטרופא מאשתו הואיל וכל ימי חייה היורשין בידה כו' והואיל וכל ימי חייה היורשין בידה היינו אפטרופא והמתנה בטלה הואיל והיורשין בידה כל ימי חייה כו' ועוד היה נראה להסתפק כו' אבל כאן דאמר אחריה לפלוני אם אין אותו פלוני ראוי ליורשו היורש מסולק מן הנכסים לאחר מיתתה מה הרויח היורש אם לא תהיה אלא אפטרופא והלא הוא מסולק מהן לעולם שהרי היא מוחזקת מן הנכסים כל ימיה כו' משמע בהדיא דעתו דאף אם לא עשאה אלא אפטרופא היא שלטת בהנכסים כל ימי חייה ואין היורש יכול למחות אף היכא דלא אמר אחריך וכן משמע בתשובה שהשיב מורו ריב"א עיי"ש וכן משמע ברשב"ם ב"ב קל"א ע"ב שכ' וז"ל לא יתכון אלא לעשותה אפטרופא כדי שיחלקו לה בניו כבוד משום דאוקי אבוהון נכסי ברשותה לפרנסם מהם כפי אומד דעתה ויהיו כפופים לה כו' משמע בהדיא דהבן אינו יכול לסלקה וא"כ דברי הח"מ צ"ע:
שוב ראיתי שגם דברי רבינו ירוחם ודינו צ"ע דהנה בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' קי"ח כתב להדיא דאם מינה אפטרופוס עד שיהיה היתום כ"ה שנה אינו יכול היתום לשעבד הנכסים עד שיהיה בן כ"ה שנה ומה ששעבד אינו כלום אא"כ עשה ברצון האפטרופוס עיי"ש ואף ששם בלשון הצואה היה כתוב בהדיא שלא יהיה הרשות ביד היורש לעשות דבר עד שיהיה בן כ"ה שנה מ"מ משמע מלשון הרשב"א שאין זה עיקר הקפידא ועין בתשובת ריב"ש סי תס"ח שכתב שם באמצע התשובה וז"ל אמרינן בפ' המפקיד אפטרופא לדקנני לא מוקמינן וכן במינהו אבי יתומים על הסתם אין דעתו אלא עד שיגדלו אא"כ פירש לזמן ידוע שאז אין מוציאין הנכסים מידו כו' עיי"ש משמע לשונו ג"כ דעתו שאם מינה האב בהדיא על בנים גדולים אינם יכולים למחות אך מלשון הריב"ש המובא בשיטה מקובצת כתובות ס"פ מציאת האשה מפורש איפכא שכתב וז"ל אבל בגדול שיש לו אפטרופוס כמו שרגילים לפעמים שממנה האב עד שיהיה בן עשרים מיד כשהוא גדול ממכרו ממכר ואפילו בקרקעות אלמלא שאינו מוכר ער שיהיה בן עשרים כו' ולא עוד אלא שאם קדם היתום ותפש אין מוציאין כו' אלא שבעוד שהנכסים ביד האפטרופוס אינו רשאי לתן משום דמצוה לקיים דה"מ כו' וכו' ועוד כתב מורי קרקעות הרי הם בחזקת היתום מיד שהגדיל כו' דאי אפשר ששום אדם יהיה לו תפיסה כו' והלכך לבקשת היתום אחר שהגדיל מצוין להאפטרופוס שלא יכנס בקרקעות ושלא יפקח כו' ואע"פ שהאב מינה בפירוש אף לקרקעות וצ"ע ע"כ:
ועיין בריטב"א גיטין נ"ב שכתב וז"ל דאפטרופוס שמינהו אבי יתומים ע"ז כ' שנה או יותר מכיון שהגדילו היתומים אין יכולים למכור ואם מכרו אין מכרם קיים דהא נכסים משל יתומים נינהו וכיון שהם בני המכירה אין להם רשות למכור אלא דמשום לקיים דה"מ המה מתעסקים בנכסים כו' אבל דין אפטרופוס אין להם כלל עיי"ש הרי דבמקצת ס"ל כרי"ו ובמקצת כהרשב"א בתשובה שהבאתי למעלה דמתעסק הוא וא"י למכור ומשמע אף בשלא הושלש בידו מדלא הזכיר, ומהרמב"ם בהל' נחלות פ"י ומהטור ס"ס ר"ץ שכתבו דאין ב"ד נזקקין ליתומים שהגדילו אא"כ צוה אביהם שלא יתנו להם כו' עד זמן פלוני עיי"ש אין ראיה כלל דנוכל לומר דאיירי בכה"ג דאיכא משום מצוה לקיים דה"מ כגון שהשליש לשם כך וכה"ג לכן דינו של רי"ו צ"ע וביותר דינו של הח"מ אחרי שמהמרדכי ומלשון הרשב"ם משמע בהדיא איפכא וביותר אחרי שגם דינו של רי"ו אינו מוסכם והרשב"א פליג בהדיא כמו שהבאתי בשם תשובות המיוחסות: ויש להעיר בזה שדין זה יהיה תלוי במחלוקת רגמ"ה והרשב"ם שהזכרתי למעלה בשם המרדכי ס"פ י"נ בדין שאחד צוה שיהיה הרשות ביד פו"פ ליתן מנכסיו לבנותיו כפי דעתם שהרגמ"ה כתב בתשובה שלא אמרו חכמים דברי ש"מ ככתובים וכמסורים רק אם אמר בלשון המועט ובמתנה אבל לא בכה"ג דכיון שמת נפלו נכסים קמי יתמי והביא ראיה מעובדא דר' אבא ב"ק ק"ד ועוד האריך בזה ורש"א פקפק בזה וס"ל דמהני בכה"ג והביא ראיה מהך דאפטרופוס תורמין כו' והאריך עיי"ש וה"נ י"ל דלהר"ש יוכל למנות אפטרופוס שיהיה שליט על נכסיו אף שהיתומים גדולים ולפ"ז הרשב"ם לטעמיה אזיל (אך במהרי"ק שורש צ"ד וברד"ך בית כ"ו הזכירו כמה פעמים בשם הרשב"א) משו"ה ס"ל גבי הכותב כל נכסיו לאשתו דהויא אפטרופסת וא"י למחות ולשיטת הרגמ"ה דמש"מ לא הויא רק כשנותן במתנה גמורה א"י למנות אפטרופסים על בניו הגדולים דכיון דנכסי דידהו נינהו יכולים לעשות בהם מה שירצו ועי' ברמ"א ריש סי' ר"נ שהביא ב' הדעות בשם י"א וי"א עיי"ש ולפי כללי הפוסקים הדעה שהובאה באחרונה היא עיקר א"כ דעת הרמ"א לפסוק כהרשב"ם א"כ דינו של הח"מ בודאי צ"ע:
(וראיתי להעיר גם על מה שהביא רמ"א סי' ר"נ סעי' כ"א מי שמבקש מיורשיו שיעשו כך וכך בנכסיו מקרי צואת ש"מ כי מה שביקש לו עשה רק לחיזוק הדברים והוא מפסקים של מהרא"י ובאמת תמוהים דבריו שם למעיין שכתב ותו דבמתנת ש"מ לא מצריכינא לא לשון צואה ולא לשון מתנה אלא אמירה בעלמא כדאמרינן פ' השולח פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח כופין את היורשים כו' והוא תמוה דמבואר במרדכי שם בתשובות רגמ"ה דבעי לשון מבורר וכן הוא ביותר ביאור בת' מהרי"ק שורש צ"ד שכ' דבעינן לשון דמהני בבריא ומה"ט השיג על הרא"ש בלשון אני מניח ואף הרד"ך בבית כ"ו שהשיג על מהרי"ק וכתב דאף לשון דל"מ בבריא מהני בש"מ מודה דבעינן לשון מבורר ומוחלט וכ"ה בשו"ע בסי' רנ"ג ומ"ש מפלונית שפחתי כו' דהרי מבואר בר"ן וריטב"א גיטין פ"ק דהויא מטעם מצוה לקיים דברי המת דהשפחה היא מוחזקת בעצמה אבל משום מתנת ש"מ אין כאן והביאו בשם הרא"ה לחלק דבמצוה לקיים דברי המת אין כאן קנין וחיוב רק כופין את היורשים ומקור החילוק הוא מכאן והובא גם בש"ע חו"מ סי' רנ"ג סעי' ב' עיי"ש ומ"ש דאף שאמר בלשון בקשה מ"מ הדעת נוטה דצואה גמורה היא ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר קח נא את בנך כו' ואין נא אלא לשון בקשה כו' לבד שאין הנידון דומה דודאי דבר ה' מצוה היא ומה ה' שואל ממך כ"א ליראה כו' וגם הלא אינו אלא מצוה אבל מנין לנו לאמר דהוה ככתובים וכמסורים כדין צואת ש"מ לזאת צע"ג אשר הרמ"א הביא דבר זה בפשיטות וביותר שגם מהרא"י גופיה לא החליט הדבר הזה וכ' בזה"ל מ"מ לא ברירא לי הני ראיות לאפוקי ממון אי בדידי הוה עובדא לא הייתי מחזיק בממון הזה כלל כי הייתי חושש לגזל היתומים שהרי הן כהקדש ואי לדידי ציית כו' ובודאי אשרי חלקו וכך נאה לו להרחיק מן הכיעור אבל האיך קבע בה רמ"א מסמרות לקבוע בשו"ע לדין פשוט וצע"ג) שוב מצאתי בתשובות מבי"ט ח"א סי' של"ה שדחה דברי רי"ו שכתב וז"ל ומה שנמצא במשרים דאם מנה האב כו' לא נמצא כתוב בשום פוסק המצוי אצלינו והרי הרמב"ם וסמ"ג וחושן משפט וצרור הכסף משמע מדבריהם הפך מזה והרשב"א והרא"ה והר"ן והריב"ש ז"ל שכתבו בפירוש שיכול האב למנות אפטרופוס על הגדול:
והנה מה שכתב מהרמב"ם והטור כבר כתבתי שאין שום ראיה מדבריהם דמיירי בבא ליד שליש דאיכא משום מצוה לקיים דברי המת ומ"ש בשם סמ"ג לא מצאתי דבר שלא הביא כלל דברי הרמב"ם הנ"ל וספר צרור הכסף אין אתי ומ"ש מהר"ן ג"כ אינה ראיה דמטעם מצוה לקיים דברי המת אתי עלה בהושלש מתחילה לכך. גם מה שהביא מהרא"ה אין ראיה כנ"ל רק מדברי הרשב"א בתשובה ומדברי הריב"ש משמע דלא כרי"ו אך מדברי הריב"ש שבש"מ מפורש כרי"ו כנ"ל לזאת דין זה צ"ע ועיין באבקת רוכל מהב"י תשובה צ"ב שנשאל ג"כ על עובדא דהמבי"ט והביא דברי רי"ו להלכה בלא חולק עיי"ש ולטעמיה בב"י אזיל:
ועי' בבית מאיר אה"ע סי' ק"ז שכתב ג"כ על דין דהח"מ והעלה בצ"ע אך דבריו אינם מובנים לי מה שהביא שהוא מחלוקת הפוסקים אם היו היתומים גדולים אין הנידון דומה שאף למה שהסכימו שאף ביתומים גדולים לא עשאה אלא אפטרופא מ"מ י"ל דאם ירצו יכולים למחות כי אין האב שליט בנכסיו אחר מותו כי נפלו נכסי קמי יתמי וכדברי רי"ו אך לפי מה שהארכתי בזה הוי ספיקא דדינא כנ"ל וצ"ע לעת הפנאי ועי' עוד בירושלמי תרומות פ"א הל' ב' ובגיטין פ"ה הל' ד' חבריא אמרי כאן באפטרופוס לעולם כאן באפטרופוס לשעה ר"י בעי אם באפטרופוס לעולם והא דתני מוכר הוא עבדים אבל לא קרקעות עיי"ש ועי' במפרשים דהיינו באפטרופוס שמנה אבי יתומים לעולם וחבריא מוקי מתני' דגיטין באפטרופוס לעולם משו"ה תורמין ור"י מתמה אמאי אינו מוכר קרקעות משמע בהדיא דלא כרי"ו:
ועוד לא ביררתי הדבר רק לפום ריהטא כי לכאורה יש לאמר דלבנים גדולים בודאי לא שייך טעם הרא"ש דלו יהיה אשר יש לאב כח ב"ד אבל גם ב"ד לא מוקמי אפטרופי לדקנני ומוכרחים אנחנו לאמר מטעם של הר"ש שבמרדכי פ' י"נ דהיינו מטעם מש"מ והפקר ב"ד ובירושלמי משמע דהוה דאורייתא וצ"ע בכ"ז גם לברר הטעם דמהני מה דסדר צואתו וחלוקת נחלתו לפני שלשה שנכנסו לבקרו אשר יהיו היורשים מחוייבים לשמוע מה דיגידו להם ולא יוכלו לאמר לב"ד הגדול קאזלינא כמ"ש התוס' בדף קי"ג. ועכצ"ל דמגזה"כ ידעינן כיון דעשאן דיינים ע"ז האופן הקנה להם ובכה"ג ודאי מהני אף לרגמ"ה והחילוק פשוט:
יש להסתפק בש"מ שנתן מתנה וחילק נכסיו ואינו ידוע אם היה מיושב בדעתו כראוי אם המתנה קיימת או מקבלי המתנה צריכים להביא ראיה שהיה שפוי בדעתו והנה בח"מ סי' ר"נ סעי' ו' בהג"ה כ' הרמ"א צואת ש"מ שלא כתוב בה שהיה מיושב בדעתו אפ"ה אין חוששין לה ומה שנהגו לכתבו אינו אלא שופרא דשטרא והוא מתשובת הריטב"א י"ל דאין זה רק משום דמסתמא לא חתמו העדים אם לא ידעו דשפוי בדעתו היה ועי' בר"ן כתובות כ"א לענין בר שטיא אתו בי תרי כו' דאם איכא שטרא אמרינן אין העדים חותמין כו' עיי"ש וא"כ ה"נ יש לאמר דהיינו טעמא:
אך עיין בהגר"א שציין על דברי הרמ"א דוקא בנשתתק חיישינן הרי דס"ל להגר"א דאף אם אין העדים יודעים מ"מ לא חיישינן והמתנה כשירה שוב ראיתי בב"י ריש סי' ר"נ שהביא תשובת הריטב"א מקור דברי הרמ"א וראיתי בפר"ח אה"ע סי' קכ"א שהביא תשובת מהריב"ל שכתב בהדיא כנ"ל דמתנת ש"מ אף שאין אנו יודעים אם היה שפוי בדעתו המתנה קיימת ולא חיישינן שמא לא היה שפוי בדעתו והפר"ח השיג עליו ומסיק איפכא דמסתמא חיישינן והביא מתוספתא דתניא היה חולה או משותק בודקין אותו ג"פ הרי דגם חולה מדבר צריך בדיקה דלא כמשמע מהר"ן שמפרש היה חולה היינו שנשתתק או משותק היינו בריא שנשתתק דא"כ היה צריך להיות איפכא משותק או חולה וכתב וכן מוכח ברשב"א דאפילו חולה מדבר צריך בדיקה עיי"ש בסוף סימן ובס"ק ו':
ולדידי הדבר תמוה מאד שבהדיא משמע מכל הראשונים שחולה מדבר אינו צריך בדיקה ולא חששו אלא בנשתתק והאיך נוכל לעשות פלוגתא רחוקה בין הפוסקים הרבה פוסקים ס"ל דדוקא נשתתק מתוך בוריו צריך בדיקה אבל בנשתתק מתוך חליו אין צריך בדיקה והתוספתא תסבור דאף חולה מדבר צריך בדיקה והלא גם הפוסקים דס"ל חולה שנשתתק צריך בדיקה ופירש"י המתני' דקתני נשתתק בודקין אותו דאיירי בנשתתק מתוך חליו. ומבואר שם בהדיא שטעמו משום דסתם ש"מ דעתיה צילותא ובלא שום בדיקה דבריו קיימים ולא הוזכר בדיקה אלא לגבי נשתתק עיי"ש ומבואר בהדיא דלא כהפר"ח א"כ מאי איריא נשתתק אפילו מדבר נמי צריך בדיקה וכן כתב בב"י בהדיא דהבדיקה אינה מעכבת בחולה מדבר ומ"ש בד"מ דהרא"ש פוסל כבר השיג עליו בב"ש:
ומ"ש הפר"ח דכן מוכח ברשב"א נ"ל דהמעיין יראה דלא מוכח מידי דזה לשון הרשב"א וא"כ חולה צריך בדיקה בשעת כתיבה ובשעת נתינה כו' אבל הכא דמתוך חוליו פעמים שאינו מיושב בדעת כו' והא נמי דתניא בתוס' עלה לגג כו' וההיא נמי כמתוך חוליו הוא דילמא בבדיקה כו' אע"ג דהתם בנשתתק מתוך בוריו אבל בנשתתק מתוך חוליו כחישותא דחליו הוא דנקיט ליה ומיהו בירושלמי משמע דאפילו נשתתק מתוך חוליו דיו פעם אחת ובתוס' משמע דאפילו חולה בודקין אותו ג"פ דתניא היה חולה או משותק כו' וכונתו על ענין דאיירי עד כאן היינו בחולה שנשתתק וכן מוכח ברשב"א לקמן גבי גוסס ואית א"כ אמאי לא נקיט בנכסים שנפלו לו כשהוא חולה ונשתתק דאז נמי אינו יכול לתן אלא בבדיקה ואי ס"ל להרשב"א למסקנא דגם כל חולה שלא נשתתק צריך בדיקה למה ליה למינקט שנשתתק אע"כ דגם כונת הרשב"א על חולה שנשתתק ודוחק לאמר כמ"ש הפר"ח בענין גוסס דכיון שהוא מדבר ידבר עד שיהיה ניכר מתוך דיבורו כי הוא שפוי בדעתו דא"כ האיך כתב הרשב"א ורוב חולים אינם משתתקין נהי דאינם משתתקין הלא לפעמים אינם משופין בדעתם מדצריכי בדיקה א"כ למה לי גוסס גם הלא רוב פעמים המה חלושים ואינם יכולים לדבר הרבה וראית הפר"ח מהתוספתא אינה ראיה כלל דבכל נוסחאות התוספתא שלפנינו כתוב חולה ומשותק והמעיין בר"ן וברשב"א שדבריו מקור דברי הר"ן יראה כי ט"ס הוא ברשב"א ובר"ן וצ"ל כמו דאי' בתוספתא שלפנינו חולה ומשותק ועולים שפיר דברי הר"ן בלא דוחק והוא מוכרח למעיין:
לזאת לענין דינא נראה פשוט כהב"י והב"ש דהבדיקה בחולה מדבר אינה מעכבת והרי יש לנו תנא רבא דמסייע לנו הלא הגר"א באה"ע ביותר ביאור ובחו"מ כמו שהבאתי למעלה ומצאתי בספר דברי אמת קונטרס גיטין סי' כ"ה שהעיר על דברי הפר"ח מדברי הריטב"א שהבאתי למעלה:
יש להעיר הא דבעי בירושלמי בתרם כריו לאחר למד ונעשה קורדייקוס דתליא בהחקירה בתרם לאחר ל' אם יכול לחזור בתוך ל' עיין נדרים כ"ט וכיון דאינו יכול לחזור לא בעינן דעתו ולא איכפת לן אם נעשה קורדייקוס ועי' בר"ן נדרים שם וברשב"א בחידושיו שכ' דהוא פלוגתא בירושלמי פ"ג דקידושין לענין הקדש לאחר ל' דאי' התם ר"א (גי' הרשב"א אמורא בשם ר"י דר"א פליג) ה"ז עולה לאחר ל' ומכרה בתוך ל' ה"ז מכורה כו' ר' בון בר חיא בעי תמן את אמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והכא את אומר הכון א"ל תמן באומר מכבר ברם הכא באומר לאחר ל' כו' ר' אבהו בשם ר"י ה"ז עולה לאחר ל' מכרה בתוך ל' אינה מכורה כו' ליידא מילה אמר לאחר ל' לשייר גיזותיה תלוש מן הקרקע הזה שיקנה לך לאחר ל' מכרו בתוך ל' יום אינו מכור ליידא מילה א"ל לאחר ל' לשייר לו אכילת פירות הילך סלע שתקנה לי שדה לאחר ל' מכרה בתוך ל' אינה מכורה ומה בינה לאשה אלא מכרה ה"ז מכורה כו':
והנה ללישנא דר' אבהו בשם ר"י בודאי בתרומה א"י לחזור בו דבתרומה הוה הדין כמו בהקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכן הוא להדיא בתוס' יבמות צ"ג ע"א ד"ה קני ובפירות ערוגה נמי לא בעי מעכשיו לפי שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי וחשוב כאלו מוסרם להקונה לעמוד בידו ולקנות כשיגיע הזמן שקבע כו' עיי"ש ועיין בר"ן קידושין פ"ק ובנדרים דף י' ודף כ"ט וכיון דא"י לחזור דהיינו דהוי דינו כמו מעכשיו פשוט דאף אם נשתטה אח"כ חייל גיטא דהלא מעכשיו אם מת נמי הוי גט ואף אם נאמר דלא הוי כמו מעכשיו ממש וע"כ צ"ל כן דאי הוי כמו מעכשיו א"כ האיך קאמר הירושלמי ליידא מילה אמר לאחר ל' לשייר לו אכילת פירות הלא במוכר שדה מעכשיו ולאחר ל' אכילת הפירות שייך להקונה ועי' בב"מ ס"ה ע"ב:
גם יש להוכיח דלא הוי כמעכשיו ממש ממתני' דטבו"י פ"ד מ"ד לענין טבו"י שמלאו מן החבית של מעשר טבל ואמר ה"ז תרומה לכשתחשך דבריו קיימין ועיין עירובין ל"ו אמר רבא כו' ואם נאמר דלהך מ"ד הוה כמעכשיו ממש א"כ מאי מהני דאמר לכשתחשך הלא מ"מ לכשתחשך הוי תרומה מעכשיו ונפסל בטבו"י אע"כ דלא הוה כמעכשיו ממש רק לענין דלא יכול לחזור בו ומ"מ כיון דלא יכול לחזור בו י"ל דאם נשתטה בודאי אינה בטלה התרומה דכיון דלא בעינן דעתו מה איכפת לי אם נשתטה וצריך לאמר דהכא ס"ל להירושלמי כאידך מ"ד ר"ב בשם ר"י דאף הקדיש לאחר ל' יכול לחזור בו ושפיר קאמר הכא תרם את כריו דתליא בפלוגתת ר"י ורשב"ל: והנה הירושלמי דקידושין הנ"ל קשה ההבנה קצת לפירוש המפרשים למה באמר לו תלוש וקנה לאחר ל' לא היה קשה מה בין מכר לאשה והילך סלע וקנה לאחר ל' הקשה מה בין מכר לאשה והדר ביה מחמ"ז ומ"ש הק"ע דבמתנה אמרינן בעין יפה נותן כמו בהקדש צ"ע. דהלא לפי דברי הרשב"א והר"ן טעם דהקדש משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט מעכשיו דמי א"כ מה שייך זה למתנה ופי' הפ"מ תמוה יותר שכ' דכיון דהחזיק בקרקע שוב א"י למוכרה לאחר מה מהני החזקתו כיון דאמר לו לאחר ל':
לכן נראה לי לאמר מלתא חדתא בזה דטעם הירושלמי דהוי כאומר מעכשיו דהרי הקדש לאחר ל' לאו מטעם דאמירה לגבוה רק כיון דלא הוי אלא באמירה בעלמא א"כ כיון דלא הוי כאומר מעכשיו בטלה כל אמירתו כיון דלא תפסה בעת מעשה יצאו דבריו לבטלה לזאת ע"כ מעכשיו קאמר א"כ ה"ה בתלוש לי כיון דאם נאמר דלאו כמעכשיו דמי בטלה הקניה דחזקה הזאת לאחר ל' לא מהני מידי משו"ה דינינן ליה כאלו אמר מעכשיו ובבא אחרת בהילך סלע מקשה הירושלמי שפיר מה בין מכר לאשה דהכא נמי היה ליה להיות כעין תנאי והדר ביה מחמת זה:
ובזה ארוחנא להבין דברי הירושלמי גיטין פ' מ"ש הל א' נתן לה את גיטה ואמר לה לא תתגרשי אלא לאחר ל' תפלוגתא דר"י ורשב"ל זרק לה גיטה ואמר לה לא תתגרשי כו' פלוגתא דר"י ורשב"ל וכבר תמהו מאי הוסיף הירושלמי איבעיא דזרק לה גיטה ועי' בפ"מ וק"ע ולפי הנ"ל י"ל דזרק לה את גיטה לאו היינו זרק לה בחצירו כמו שפי' המפרשים בהל' עיי"ש רק דינו כזרק קרוב לה וא"ש להך לישנא דאמרינן בקידושין ירושלמי אמרינן בזה אין אדם מוציא דבריו לבשלה א"כ הוי כאומר מעכשיו דאילו לא הוי כמעכשיו קרוב לבטלה הוי דהלא עתידה לילך ממקומה והוי כתלוש לי והא דקאמר דהוי פלוגתא בין ר"י ורשב"ל משום דס"ל להגמ' הכא כלישנא קמא דאמרי משמיה דר"י דאף בהקדש לאחר ל' יכול לחזור וא"ש הירושלמי דנקיט רבותא יותר בזרק לה גיטה עיי"ש ודוק:
בדבר מה שכתבתי בהג"ה לעיל לתרץ סתירת הרמ"א מסי' קכ"ב על סי' ש"מ והעליתי דבר חדש דלגבי היורשים לא הוי ש"ש ואם כלה זמן השאלה בחיי המשאיל עיין במחנה אפרים הל' שומרים סי' כ' שכ' ז"ל ראובן שהיה לו פקדון ביד שמעון והקנהו ללוי בק"ס נ"ל דאין שמעון נעשה שומר של לוי עד שיקבל עליו לשומרו ללוי הקונה אותו וכ"נ מפירוש רשב"ם בפ' הספינה גבי דברשות המופקדים אצלו עד שיקבל עליו עיי"ש והוא כדברינו:
עוד מה שיש להעיר על דברי בתירוץ סתירת הרמ"א לכאורה יש לסתור זה מדברי הב"י בסי' שמ"ג שהביא דברי הירושלמי ששאלה היום ושכרה למחר לילה שבינתים מהו כו' ופי' דהוי שואל אף לאחר שכלתה זמן שמירתו עד שיחזירו לבית המשאיל ע"ש ולכאורה בזה נסתר כל דברינו. אף שיש לאמר דגם הכא איירי שאינו מחוייב להחזיר לביתו ואין זה דוחק כל כך דע"כ מוכרחים אנחנו לאמר כן להב"י לפרש הא דאמרינן בגמ' לאחר זמן ש"ש הוי,:
אך באמת כבר הרב במח"א הל' שאלה ופקדון סי' ז' פירש פי' אחר בירושלמי והעלה דכל שכלתה זמנו אף אם לא החזירה לא הוי שואל ובתוך זמנו אף שאמר לו להחזיר כתב כסברתי כיון שיכול לחזור הוי שואל ות"ל שכונתי לדעתו ז"ל:
ובגוף דברי המח"א שרצה להעמיס בדעת הב"י דהוי שואל אף לאחר שכלה זמן שמירתו אם עליו להשיב לבית המשאיל לא משמע כן להמעיין בב"י ועיין במרה"פ בירושלמי שם שכתב דהוי ב' לשונות וללישנא בתרא הוי ש"ש ועיין בשיטה שם שהיפך הגירסא ויש להאריך בזה אבל לענין דינא פשוט כמו דאיתא בגמ' דידן דלאחר ימי שאלה שומר שכר הוי:
מה שהעירותי על התומים סי' קכ"ב מה שתירץ על קושיא הנ"ל מטעם דמסרו למי שרגיל להפקיד אצלו דנהי דהיה מהימן להאב מי היה מהימן להבן והבאתי דברי הרא"ש בתשובה סי' ס"ב מצאתי בנתיבות סי' הנ"ל שתמה בזה על התומים מסברא ויש להביא ראיה ממ"ש הרשב"א ורוב הראשונים על הא דאין ממנין אפטרופיס נשים ועבדים וקטנים ואם מינן אביהם בחייו היינו דאם היה רגיל למנן ממנין אותם ג"כ ב"ד אלמא דאם האמינן אביהם מסתמא נאמנין ג"כ על הבנים וכדי דלא תיקשי על הרא"ש בתשובה י"ל דעד כאן לא כתב הרא"ש אלא דאינן אפטרופסין שמינה האב בחייו על נכסיו מסתמא אפטרופסים על הבנים דילמא לא האמינן אביהם רק משום שידע שהיה ירא מפניו אבל כשראו ב"ד שליכא טעם רשאין למנותן אבל עכ"פ חזינן דמסתמא נאמנין הם רק דשליחותם בטלה ועדיין צ"ע ומה שתירץ הנתיבות על קושיא הנ"ל משום דהוי כערב ומשו"ה הוי ספיקא דדינא דהוי ספק אם הא דשלח ע"י הוא מטעם ערב או מטעם שליחות עיי"ש ואנכי מסתפק בגוף דין זה דאם אמר אדם כשתלוה מעות לפלוני אני ערב דקיי"ל ערב קודם מתן מעות משתעבד בלא קנין וקודם שנתן מלוה המעות להלוה מת הערב די"ל דאינו משתעבד הערב כלל דהלא הערב משתעבד בשעת מתן מעות ובעת ההיא כבר מת ואין אדם משתעבד לאחר מיתה וצ"ע:
מה שהעירותי על דברי הירושלמי לא תתגרשי אלא לאחר ל' ונעשה קורדייקוס מהא דב"ב עם גמר מיתה העיר בזה במח"א הל' זכיה ומתנה סי' ט"ז עיי"ש ועי' בנתיבות סי' רמ"ח ועי' בספר פתח הבית להג' מברעסלא דיני המזכה לעובר סי' ל"ה שתמה על הפרישה בסי' ר"י שכ' להקשות על הרא"ש למה לו הטעם דנפלו נכסי קמי יתמי תיפוק ליה דבעינן שיהיה ראוי להקנות בשעת גמר הקנין וכ' ע"ז הג' פתח הבית ולדידי בגוף הדבר צריך להתיישב הרבה דלא מצאתי בא"ע לענין גיטין ובח"מ לענין קנין דאם אמר לאשתו ה"ז גיטך ולא תתגרשי עד אחר ל' דבטל הגט אם נשתטה הבעל כו' ע"ש ונעלם ממנו הירושלמי שמפורש שם בהדיא דאפלגו בזה ר"י ור"ל:
קושית הרשב"א על הא דאמרינן בירושלמי לא תתגרשי אלא לאחר ל' ונעשה קורדייקוס פלוגתא דר"י ור"ל מהא דאמרינן מעת שאני בעולם והיינו שעה אחת קודם מיתתו ובעת ההיא הלא הוא מטורף והארכתי בזה. כעת נראה ליישב ע"פ מה דנראה לבאר הירושלמי פ' מי שאחזו הל' ד' דלא כפי' המפרשים מחלפא שיטתיה דר' יודא תמן הוא אומר מיתה מצויה הכא הוא אומר אין מיתה מצויה כו' בעילתה מהו אית תנאי תני בעילתה ברורה אית תנאי תני בעילתה ספק מאן דאמר בעילתה ברורה מביא אשם תלוי מ"ד בעילתה ספק מת פטור לא מת מביא חטאת:
והנה לפי' המפרשים קשה מאד דמאי פריך דר"י אדר"י הלא ר"י לא קאמר רק אם לא מת הויא אשת איש בודאי דפשיטא ליה לר"י דרגע אחד סמוך למיתתו קאמר ולר"י ספק הוא אם כונתו מעכשיו או סמוך למיתתו ומה שייך זאת אם חיישינן למיתה אם לא. לזאת נראה דהירושלמי יש לו שיטה אחרת בפלוגתת ר"י ורי"ו דלכולי עלמא היא מתגרשת תיכף בתנאי אם ימות הוא תחילה וכל מחלקותם אינה אלא מה היא נידונה באלו הימים בתנאי כזה ר"י ס"ל דלא חיישינן למיתה א"כ כל ימיו הרי היא כאשת איש לכל דבריה הבא עליה חייב חטאת ויורשה ומטמא לה ומפר נדריה דלא חיישינן שמא ימות ולא דיינינן לה כספק מגורשת אשר אינו זכאי בכל הנ"ל ואינו חייב הבא עליה חטאת רק כ"ז שהוא חי מחזקינן לה בחזקת אשת איש לכל דבריה ור' יוסי חייש שמא ימות וא"כ כל ימיה נידונית כספק אשת איש והבא עליה אינו חייב חטאת ואינו זכאי בכל הנ"ל כספק מגורשת ולפ"ז שפיר פריך דר"י אדר"י תמן הוא אומר מיתה מצויה הכא הוא אומר אין מיתה מצויה ועיין בק"ע:
ובזה מתורצות כל קושיותיו שהקשה דהלא הירושלמי ס"ל ביומא אליבא דר"י דלית ליה ברירה ולפ"ז אין שייך כלל לברירה ועי' תוס' גיטין כ"ה ולפ"ז לא קשה מידי ואח"כ קאמר הירושלמי אית תנאי תני בעילתה ברורה היינו דאליבא דר"י שדנה כספק אשת איש והנה בפ' החולץ הל' ב' איתא בירושלמי ר"ב אינו מחייב א"ת מפני שאי אפשר לעמוד על ודאו כו' ע"ש והכא ס"ל לתנא הזה דבעילתה ברורה היינו דעתידה להתברר דאם ימות תהא מגורשת למפרע ואם לא ימות תהא נדונה כאשת איש ואית תנאי תני בעילתה ספק מפני שאין בידו לעמוד על ודאו רק תלוי בידי שמים משו"ה סיים הירושלמי מ"ד בעילתה ברורה מביא א"ת מ"ד בעילתה ספק מת פטור לא מת מביא חטאת ואפשר עוד לאמר דאם מת מחולי זה קאמר ויתיישב טפי אבל אם כנים אנחנו בביאור הירושלמי הלא מתורצת קושית הרשב"א כמין חומר דלהירושלמי לטעמיה לא ס"ל כלל דמתגרשת שעה אחת סמוך למיתתו וגמ' דידן ע"כ לא יסבור כהירושלמי מהא דב"ב קל"ז דמתגרשת עם גמר מיתה וההיא דנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס כבר תי' דהתם שאני דהוי בשעת קנין דבר שלא בא לעולם וכיון דלא היה ראוי לחול הקנין בשעת המתנה גם בשעה שראוי לחול לא היה ראוי לתן מתנה באופן כזה בודאי אין מתנתו מתנה:
מה שהעירותי למעלה לפי הטעם דהא דמת בטלה השליחות משום דפקע זכותו ונפל קמי יורשים א"כ לשיטת הרי"ף ורש"י דס"ל דהאומר תן גט זה לעבדי נהי דהעבד אינו משתחרר מ"מ גם הרב לא יכול לחזור בו א"כ פשוט דמתיאש הרב מהעבד וא"כ יצא לחירות מטעם יאוש א"כ מאי טעמא דלא יתנו לאחר מיתה דהלא הכא לא שייך הך טעמא דנפלו נכסי קמי יתמי וראיתי להפ"י בדף י"ג שהקשה על הרי"ף ורש"י איפכא למה לי למיתני לא יתנו לאחר מיתה תיפוק ליה דהמפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה. ואני תמה על תמיהתו דהלא כל הטעם דאין לו תקנה משום דאיסורא לבריה לא מורית והכא הלא הרבותא הוא דלא נאמר כיון דמסר השליחות בחייו יהיה רשאי השליח למסור גם לאח"מ כמו שכ' התוס' כאן א"כ אמאי לא יהיה לו תקנה לולא דאשמעינן מתני' דפקע שליחותו ואדרבא טעמא בעי אמאי לא יתנו לאח"מ וצ"ל דלאו דוקא נפלו נכסי קמי יתמי רק כיון דאין קנין למת לזאת אע"ג דזכות שיש לו בהעבד אינו יכול להוריש מ"מ גם שלו אינו לזאת פקע כח המשלח וגם השליח אינו יכול לעשות מאומה ומשו"ה לא יתנו לאח"מ:
וראיה לסברא זאת דלהרי"ף כיון דאינו יכול לחזור הוה כיאוש ומשתחרר תיכף למע"י דבזה מתורצת קושית הר"ן על הרי"ף מהא דתניא בדף מ' ע"ב עשיתי פלוני עבדי ב"ח חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר ולשיטת הרי"ף נהי נמי דזוכה מ"מ עד דאתא לידיה עדיין עבד הוא אבל לפי הנ"ל ניחא כיון דמודה הרי"ף אשר יאוש הוי א"כ הוי מעוכב ג"ש א"כ לק"מ ואף שכתבו התוס' בגיטין שם דהאי חיישינן ודאי הוא מ"מ כבר כתב הר"ן בעצמו דמ"מ בעי גט שיחרור עיי"ש: