אור ברסלב
הליכות אליהו על השולחן ערוך שו"ת הליכות אליהו אה"ע › סימן יג

הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין

שו"ת הליכות אליהו אה"ע · סימן יג

סימן יב

מה שהעליתי בעיוני לפום רהיטא בעסק לעז קידושין שיצא בפה על ריבה אחת וצידדתי כמה צדדים והעליתי להתיר והנני לרשום הדברים בכתב אמת למען לבוא על החותמת לזכרון קיימת:

עובדא הכי הוה יצא קול לעז על נער אחד בן דוד חייט שקידש נערה אחת ואחרי החקירה והדרישה אמר הנער שהכי הוה עובדא הנערה הזאת רגילה לשאל ממנו טבעת החייטים שקורין "נאפיארשטיק" לתפירתה ובפעם הזאת באה ג"כ הנערה אליו ואמרה תן לי הטבעת שלך על שעה מעוטה לתפירה ואמר לה הלא הטבעת שלי גדול יהיה מאצבעך ואמרה לא כן טוב הוא למדת אצבעותי ואמר הראה לי אצבעך והתחיל לתן הטבעת על אצבעה אמר בדרך שחוק הוו עדים הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל וניכר היה שהיא לא הרגישה דבר ולא ידעה כלום מאמירתו והלכה לעשות מלאכתה וכעבור חצי שעה הלך לביתה וקיבל הטבעת בחזרה באשר גם הוא לא היתה כונתו לשום דבר, הנערה אומרת כי בקשה לשאל ממנו הטבעת של חייטים והוא נתן על אצבעה כנ"ל למוד אם יהיה טוב ואמר איזה דבר אך היא לא שמעה ולא הרגישה מה הוא אומר כי היא עוד רכה בשנים לא הגיעה לשלש עשרה שנה ולא ידעה מאי קאמר עד אחרי עבור איזה שעה אחר שכבר קיבל הנער הטבעת בחזרה התחילו לשחוק ממנה שקידשה הנער אז התחילה לבכות והיתה בוכה כיום אחד מאין הפוגות והיו בעת מעשה שני בחורים עוסקים במלאכתם מלאכת התפירה ואחרי האיום באליו"ע ואחרי החקירה והדרישה אמר הבחור ז... כי תיכף שאמר הנער הוו עדים ראה איך שנתן הנער ידו על ידה ואמר הרי את מקודשת לי כו' והנערה פנתה עורף והלכה לה טרם שגמר לאמר כל המאמר ואינו יודע אם טרם שאמר לו כבר פנתה עורף או אח"כ אך הנער אמר דבריו בהחפזה וכאשר גמר אומר כבר היתה אצל הפתח וגוף הטבעת לא ראה לא אצל הנער אם לקחו בידו לתן לה ולא אצל הנערה אם לקחה מאתו אך שמע בעת שבקשה לשאל מאתו הטבעת וראה שנתן ידו על ידה ורק דרך השערה מסתמא נתן לה הטבעת אבל גוף הטבעת לא ראה לא מתחילה ולא בסוף אצל הנערה והבחור השני אמר כי הוא ישב מעבר השני להשולחן ופניו מצודדים אל הכותל ולא היה יכול לראות גוף המעשה רק שמע ג"כ בקשת הנערה לשאל הטבעת של חייטים ואמירתו אתם עדים הרי את כו' אבל לא ראה דבר כי היו פניו מצודדים באופן שלא היה יכול לראות והנערה לא הביאה סימנים רק היא קרובה לשלש עשרה שנים:

והנה התירא של העלמה הזאת יפרד והיה לארבעה ראשים שהם חמשה א) מצד שאמרה הנערה וכן מוכיחים הדברים שלא הבינה אמירת הקידושין ב) מצד שהיא אמרה מתחילה להשאיל לה הטבעת ועל דעת זו הוא התחיל לתן על אצבעה ג) מחמת שלא היה רק עד אחד וגם הנער המקדש אמר שלא היה רק דרך שחוק ד) מחמת שגם העד הזה לא ראה גוף הנתינה ה) אם יש להצטרף הא שלא הביאה הנערה סימנים:

ואתחיל בע"ה לדון על כל פרט ואתחיל מעין הפתיחה בהא שאומרת הנערה שלא הבינה הנה אי' בשו"ע סי' כ"ז נתן לה בפני שנים ואמר הרי את מקודשת לי בזה וה"ה אם כו' וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קידושין בודאי ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קידושין והנה מפשטות דברי המחבר משמע דקאי הך ובלבד על כל דברי הסעיף וכן כתב הבית שמואל ומשמע אפי' אם אמר לה הרי את מקודשת כו' צריך לידע שהיא מבינה כו' אך הח"מ כתב ואם אמר לה לשון שכל הנשים יודעות באותו לשון כגון הרי את מקודשת והיא אומרת שלא הבינה כו' אינה נאמנת כו' עי"ש:

ודברי החלקת מחוקק אלה המה דברי הב"י שכתב וז"ל וכתב הר"ן כו' וכן כתב הה"מ בפ"ג וז"ל ודע שאלו לשונות מועילים כו' ואם אומרת שאינה מכרת בהם כיון שלא אמר לה לשון קידושין שכל הנשים יודעות ומכירות כו' אינה מקודשת כו' וכן העלה הרשב"א עכ"ל כו' והא ודאי דלא קאי אאומר הרי את מקודשת דהא ודאי כ"ע ידעו דהא לשון קידושין ואי אמרה דלא ידעה לא מהימנא עכ"ל ב"י והב"ח השיג עליו דאף בלשון הרי את מקודשת אם אמרה דלא ידעה מהימנא והא שכתב הה"מ כיון שלא א"ל לשון קידושין שכל הנשים יודעות ומכירות כו' לא כתב כן אלא משום דאורחא דמילתא הכי הוה שהנשים יודעות בלשון הרי את מקודשת אבל ודאי היכא שאומרת שלא הבינה אה"נ דאין אלו קידושין כנ"ל להלכה עכ"ל הב"ח ולזה הסכים הב"ש כנ"ל. אבל באמת מבואר ברשב"א בחידושיו שם כהב"י ולא כהב"ח שכתב וז"ל אף בלישנא דברירא מ"מ אם לא הבינה אינה מקודשת וכן נראה דלא כבעל העטור כו' ולא נראו דבריו דהיכא דאין עסוקים באותו ענין אי אמר לה בלישנא דלא ידעה אינה מקודשת אבל היכא דאמר לה לישנא דידעה כולהי נשי כגון הרי את מקודשת לי דכולהי נשי ידעי מקודשת כו' ומיהו אמר לה הרי את זקוקתי או דדמי ליה מהני לישני מעליא דסתם נשי לא ידעי ליה מסתברא אי מודה דידעה ולשם קידושין קבלינהו מקודשת כו' עיי"ש:

וכן כתב הריטב"א שפי' כהרא"ש דבלישנא דברירא מקודשת ודאי ועכ"ז כתב היינו לדידהו שהיו בקיאין בלה"ק אבל לדידן גם בשאר לישני בעינן שתהא מכירה אבל בסתמא לא חיישינן כו' ובאומר הרי את מקודשת לי ה"ז לשון ברור וחזקה דידעה ואפי' בשאין עסוקים כו' וחוששין לה שמא ידעה והרי היא מקודשת. והנה דברי הריטב"א בודאי אי אפשר לפרש רק שהיא אינה נאמנת דהלא בלשון הרי את מקודשת חזר לדין הגמ' שלפירושו אינה נאמנת וגם להרשב"א משמע בהדיא דאף אם אומרת שלא הבינה חוששין לה דאל"כ איזה חילוק יש בין לשון הרי את מקודשת ובין שאר לישני דברירא כיון דבאמרה שהבינה אף בשאר לישני דברירי היא מקודשת ואם נאמר דבאמרה לא הבנתי גם בהרי את מקודשת נאמנת א"כ מאי נ"מ בינייהו לישיילה דהא עיקר הספק עליה אע"כ דבאומר הרי את מקודשת אינה נאמנת כדעת הב"י:

ודעת הרא"ש דבהני לישני דברירי אינה נאמנת לאמר לא הבנתי שלא כהב"י שהסיב דעת הרא"ש לכונה אחרת שפשוט שט"ס בהרא"ש בתיבת כל כמיניה וצ"ל כל כמינה וכ"כ הגר"א וכן מוכח בהדיא ברבינו ירוחם תלמיד הרא"ש שכתב וז"ל וכל אלו הלשונות שהם ודאי לאו כל כמיניה (כמינה כצ"ל) לומר לא ידעתי שנתנה (שנתנם) אותם אלי בתורת קידושין וכן כתבו בתוספת ומ"מ אם אמרה שלא ידעה הוי ספק קידושין עכ"ל הרי שכל מה שאירע להרב אירע להתלמיד שגם בלשונו יש ט"ס בדפוס בתיבת כל כמיניה אבל בלשונו הוא ט"ס דמוכח כמ"ש שנתנם אותם אלי וע"כ הנותן הוא הבעל וע"כ שפירש רי"ו דברי הרא"ש ג"כ כנ"ל:

ודעת הטור נראה עיקר שמחלק בין הני לישני דברירי ובין הני לישני שאינם לשון קידושין אלא במקומות מיוחדות דבהני לישני בעינן לידע שהבינה וכן הוא בפרישה ובט"ז בכונת דברי הטור ובזה מיושבת תמיהת הב"י למה לא הביא הטור דעת הרא"ש שהטור פירש דברי הרא"ש כן שז"ל הרא"ש איבעיא להו חרופתי כו' שכן ביהודה כו' וכן בכל הלשונות שבכל מקום אבל הני לישני דברירא לו דהוי לשון קידושין לאו כל כמיניה (כמינה צ"ל) לומר לא ידענא דהוי לשון קידושין וכל אלו הספיקות כשהיה מדבר כו' ומשמע ליה לרבינו הטור מדקאמר אבל הני לישני דברירי כו' האי לישני דאבל בא למעוטי הך לישני דאיירי ביה היינו שרק במקום מיוחד הוי לשון קידושין שבאותן הלשונות בעינן שנדע שהיא מבינה שהוא לשון קידושין ועי' בפרישה ובט"ז הרי דהרשב"א והריטב"א והרה"מ והרא"ש והטור ורי"ו כולהו ס"ל בהרי את מקודשת דלא מהימנא לאמר לא הבנתי והוי ספק קידושין כמ"ש רי"ו וכן משמע מהרשב"א וכן מפורש בריטב"א שכתב וחוששין לקידושין וטעמא הוא משום דאינה נאמנת להקל בהני לישני דברירי. אך לכאורא תמוה אמאי לא תהא נאמנת הלא בלא אתחזק איסורא ע"א נאמן אף בדבר שבערוה וא"כ אמאי לא תהא האשה נאמנת לאמר שלא הבינה וכבר עמד בזה הג' בנוב"י מ"ת סי' ס"ח נ"ט עיי"ש: והנה הדבר הזה שע"א נאמן בדשב"ע בלא אתחזק איסורא תליא באשלי רברבי דבתשובות מיימוני להל' אישות סי' ג' כתב דבלא אתחזק איסורא אף בדשב"ע ע"א נאמן ומשו"ה כתב בעובדא דידיה שרצה השליח לקדש אשה להמשלח וטעה ואמר הרי את מקודשת לי דהשליח נאמן לאמר שטעה מאמת דבמקום דלא אתחזק איסורא ע"א נאמן אף בדבר שבערוה וכן כתב בהדיא מהרי"ק בתשובה שורש ע"ב וז"ל וכן הדעת מכרעת דלא אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים אלא דוקא היכא בשעה שהוא מעיד עליו ע"א להתירה היא בחזקת איסור ערוה ועוד כיון דגמרינן דבר דבר מממון ומה התם להוציא ממון מחזקתו כו' וכן משמע בריש גיטין וכו' דאמרינן ע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק כו' אבל הכא אתחזק איסורא הוי דבר שבערוה ואין דשב"ע פחות משנים הרי דדוקא משום דאתחזק איסורא מיקרי דבר שבערוה כו' עיי"ש אבל מדברי הרמב"ן יבמות ריש פ' האשה רבה משמע שחולק על זה שהוא גורס אבל הכא אתחזק איסורא ועוד דהו"ל דשב"ע ואין פחות משנים הרי בהדיא דס"ל דדשב"ע אף בלא טעמא דאתחזק איסורא אינו פחות משנים וכן הוא בחידושי הרשב"א ריש גיטין וביותר ביאור בחידושיו ר"פ האשה רבה דס"ל דבדשב"ע א"פ מב' אף בלא אתחזק וכן הוא בר"ן גיטין פ' התקבל בסוגיא דשליש שכתב עמ"ש הרמב"ן אם באו כל הנשים ואמרו לא נתקדשנו מותרת כו' אלו דבריו ז"ל ולא נתבררו לי כו' האיך הוא מותר בעדות פ"א הו"ל דשב"ע ואין פחות משנים שהרי אפי' לאסור אמרו כן גבי אשתו זינתה בע"א כו' קידושין ס"ו כו':

אך דברי הר"ן צ"ע דהוא עצמו סותר לדבריו בקידושין פ' האומר דף ס"ג ע"ב שכתב לענין קידשתי את בתי וא"י למי קידשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה דנאמן אף דאין דשב"ע פחות משנים שאני הכא דלא אתחזק איסורא כו' עיי"ש והוא תמוה וי"ל בכונת דבריו אלו בקידושין דשא"ה כיון דאינו בא אלא לברר הספק ואין זה בא להוציאה מחזקת אשת איש אדרבא בא להחזיקה בודאי א"א והרי גם בממון מצינו דנאמן כעין זה עי' ברמ"א בהג"ה חו"מ סי' רכ"ב והוא מהגה"מ פ"ט מהל' אישות. ולכאורא תמוהים דברי הרמ"א אלו כאשר כבר תמה עליהם הש"ך ובחו"מ שם והגר"א בביאוריו להגה"מ כתב דהדין לא אפשט בירושלמי ובאמת מבואר לפנינו ההיפוך דהכי אי' בירושלמי פ' כיצד ובקידושין פ' האומר ואין למידין ממנו דבר אחר אמר אחד מכרתי אחת משדותי וא"י למי ובא אחד ואמר אני לקחתיה לא כל הימניה וכן הביאו הירושלמי הזה בלשונו הרשב"א בחידושיו והר"ן והרה"מ פ"ט מאישות וא"כ האיך סתם הרמ"א ההיפוך ועוד תמה הש"ך מדברי הרמב"ם פי"ד מהל' טוען ובשו"ע סי' קמ"ו סעי' ט' מה אתה עושה בשדה זו א"י של מי היא וירדתי כו' ואפ"ה אין מוציאין מת"י עד שיביא זה עדים שהיא שלו ועי' בהה"מ ובביאור הגר"א שם.:

ולי נראה ליישב ע"פ דאי' עוד בירושלמי שם קדשתי אחת מבנותי וא"י למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה לא כל הימניה ועי' בפני משה פ' כיצד שפי' כיון דא"י איזה מבנותיו אין נאמן להתיר האחרות ועי' בשירי קרבן ביבמות שם שפי' ג"כ כנ"ל אך צריך טעמא אמאי לא יהיה נאמן גם ע"ז, ונראה לי דהנה בטעמו של דבר שנאמן לאמר אני קדשתי כתב רש"י ז"ל דלא חציף לומר לפני האב אני הוא דמרתת דילמא מכחיש ליה ואמר ידענא דלאו את יהבת לי קידושין עיי"ש וכן הוא בהר"ן וסבירא ליה להירושלמי דהיינו דוקא היכא דזוכר האב ענין הקידושין רק אמר איני יודע למי א"כ שפיר מירתת דילמא יכחישו דכך הוא אורחא דמילתא שישכח אחד את שם הנותן לו אבל כאשר יראהו יכירהו אם זה הוא או לא ושפיר מירתת אבל אם שכח כל הענין היינו שאינו זוכר איזו מבנותיו אשר יודע אותו ומכירם בשם הלא נשכח מאתו כל זכר הענין י"ל דלא מרתת לאמר אני הוא כי בודאי לא יכחישהו כי כאשר נשכח ממנו זכר שם בתו כן לא יכירהו לאמר לא הוא ומשו"ה חילק הירושלמי כשאמר אחת מבנותי קידשתי כו' לא כל הימניה וכן הדין במכירה דאם אמר אחת משדותי אינו נאמן לאמר אני לקחתי דלא מירתת אבל אם אומר שדה מכרתי ויודע איזה שדה נאמן הלה לאמר אני לקחתי כי דין המכר ודין הקידושין למידן זו מזו ודין אחת משדותי הוה כמו אחת מבנותי דאין נאמן לשיטת הירושלמי: ולפ"ז לא קשה גם כן להא דסי' קמ"ו דהתם כיון דאין הוא המוכר רק ירד לשדה וא"י של מי היא הלא ליכא טעמא דמירתת ומשו"ה אינו נאמן ולדעתי זהו פשוט ואפשר להאמר בישוב דברי רמ"א התמוהין וצ"ע דברי הגר"א בסי' קמ"ו שתמה על הך דינא דהרמב"ם למה אין מוציאין ממנו עד שיביא הלה עדים עיי"ש הלא לכאורא זה הדין פשוט כמו באבידה דא"י של מי היא ואין נאמן אחד לומר שלי הם אם לא נתן סימנים ועוד צ"ע בזה:

וליישב סתירת דברי הר"ן הנ"ל נראה דהנה צריך להתבונן בדברי מהרי"ק הנ"ל שכתב דע"א נאמן בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק דהא דילפינן דבר דבר מממון התם הוא לאפוקי מחזקה ולכאורא צ"ע דהלא קיי"ל דאין ע"א נאמן גם להחזיק לפוטרו בדין משואיל"מ עי' בחו"מ בסי' פ"ז וברא"ש ריש ב"מ אבל באמת לק"מ עפמ"ש ליישב הא דחקר הפ"י בכתובות למה לא ילפינן בק"ו דנשבע ליטול מה"ת מהא דנשבע ונפטר וכתב דלרבא בכתובות דף פ"ח הוא מגזה"כ ולקח בעליו ולא ישלם דדוקא לפטור הוא דנאמן בשבועה וצ"ע דא"כ יהיה זאת יוכיח על ק"ו של מהר"מ מרוטנבורג דע"א מהני לפטור משבועה ועוד דמהר"ן והרא"ש משמע דמהא דולקח בעליו שמעינן דלא אמרינן דתהיה השבועה במקום עד שני וישבע ויטול עיי"ש בריש פ' כל הנשבעין א"כ אצטריך לגופא ולא להוכיח הדין הנ"ל דהיכא דחייב הנתבע לשלם ע"פ דין לא יצטרך הנוטל לשבע:

אבל באמת לק"מ כיון דמדינא חייב הנתבע לשלם כגון בא"י אם פרעתיך או במשואי"ל משלם או בחזקה דשטרך בידי מאי בעי וכדומה דמחייבת המוחזק לשלם ע"כ איכא סברא טובה המסייע להתובע דהוי עדיפא מחזקת ממון א"כ תו ליכא ק"ו מה לפטור חייב שבועה ליטול מיבעי דהא בזה הוי יותר סברא מלפטור אבל מהר"מ והרא"ש ילפי שפיר בק"ו כיון דהעד מחייבו שבועה נגד חזקת ממון וע"כ חזקת ממון דהכא עדיפא דהלא רמינן השבועה על הנתבע לפטור ולא על התובע ליטול ועכ"ז נתנה התורה נאמנות להעד לחייב שבועה את המוחזק מכש"כ דיהיה בידי העד לפטור משבועה ולסייע לחזקת ממון:

ובזה מיושב גם דברי מהרי"ק הנ"ל דהא דאין ע"א נאמן במשואי"ל דכיון דמוציאין מחזקת ממון הרי דהסברא עדיפא מחזקת ממון וכיון דאין ע"א נאמן להוציא מחזקה אינו נאמן גם נגד הסברא דעדיפא מחזקת ממון אך לכאורא צ"ע דברי מהרי"ק הנ"ל מהא דאמרינן ב"מ כ"ח ע"א סימנים וסימנים וע"א יניח הרי מפורש דאין ע"א מועיל באבידה וכבר ראיתי להג' מברעסלוי שהביא ראיה זאת בספרו פתח הבית, ויש לאמר בזה ע"פ דברי תשובות הגה"מ ספר משפטים סי' ו' שכ' דסימנים הוי כעדים וא"כ הוי כתרי נגד תלת אך לפי שיטת הרא"ש והובא בשו"ע סי' רס"ז דצריך לשבע נגד העד הרי ע"כ דלא אמרינן לדידיה הך סברא דבעל תשובות מיימוני דהוי תרי נגד תלת דאפילו לשיטת הש"ך בסי' פ"ז דבמודה במקצת ואיכא עדים המכחישין זה את זה חייב שבועה דאמרינן סלק העדים כמו שאינם וחייב שבועה מ"מ בשני עדים נגד שלשה בודאי אינו חייב שבועה נגד השלישי מחמת תרי כמאה:

והנה כבר הביאו האחרונים בשם הר"ן פ' ג"ה שכתב דע"א נאמן לומר באבידה של פלוני הם דאין אדם חוטא ולא לו וכדי שלא יסתרו דברי הר"ן אלו גמ' מפורשת מהא דסימנים וסימנים וע"א נצטרך לאמר כדברי הגה"מ דהתם הוי כתרי נגד תלת וא"כ יהיה מוכח מזה דגם הר"ן פליג על הרא"ש. ועוי"ל דדוקא בהא דסימנים וסימנים וע"א לא מהני עדות זה אף להרא"ש דס"ל דצריך שבועה נגד העד דכיון דנשבע אין ע"א קם לממון נגד השבועה דכיון דהשני נשבע כנגדו אלימא השבועה כמו העד דהתורה לא נתנה נאמנות להעד נגד השבועה אבל בע"א אומר של פלוני הם כיון דאין המוצאו מכחישו והעד מיקרי בא להוציא ממון מאתו עפמ"ש הש"ך בסי' ר"ס ליישב דברי הרמב"ם בספק הינוח דכל זמן שאינו ידוע מי הוא הבעל אבידה רשאי להשתמש בו וא"כ י"ל דיהיה מיקרי המוצא מחויב שבועה וא"י לשבע דמשלם כיון שלע"ע הוא מחזיק בממון מיקרי הנתבע:

ובזה היה מיושב לכאורא מה דקשה על הר"ן מהא דאמרינן בשבועות הכל מודים בע"א שאומר מת בעלי והכל מודים בעד סוטה ולמה לא קאמר הכל מודים בעד באבידה אבל לפי הנ"ל ניחא דע"א באבידה הוי מטעם משואיל"מ והלא כבר אמרינן התם הכל מודים בעד שמשואי"ל אבל באמת זה בורכא דהלא הש"ך לא קאמר דרשאי להשתמש בו רק ביאוש של"מ להרמב"ם אבל בכל מוצא אבידה ה"ז לא יגע בו וא"כ המוצא אינו שייך כלל לדון בו והקושיא חזקה על הר"ן מהא דסימנים וסימנים וע"א וגם לא יתורץ להר"ן אם נאמר דיסבור כהגה"מ דהרי אכתי תיקשי דברי הר"ן דפ' התקבל על דברי הר"ן פ' ג"ה הנ"ל דהרי בפ' התקבל כתב בהדיא דבדבר שבערוה אף היכא דלא אתחזק איסורא אינו נאמן וע"כ משום דיליף דבר דבר מממון היכא דליכא חזקה ע"א נאמן א"כ גם בדשב"ע היה להיות נאמן בלא חזקה בשלמא להגה"מ ניחא הכל דסבירא ליה בדבר שבערוה נאמן ע"א היכא דלא אתחזק איסורא וסבירא ליה ג"כ בממון בלא חזקה נאמן כי היכא דלא תיקשי לדידיה מהא דסימנים וסימנים וע"א שפיר מתרץ משום דהוי תרי נגד תלת אבל להר"ן יהיה קשה דידיה אדידיה ויש לאמר בסברת הר"ן דבאמת לא מהני עד אחד באבידה אף דלא הוה להוציא ולא הוה נגד החזקה והא דכתב הר"ן דאחד נאמן לאמר של פלוני הם טעמא אחרינא איכא בזה דהא חזינן דבמציאה מהדרינן אף לצורבא מרבנן דלא יהיב סימנין רק בטביעת עינא וסמכינן אחזקה דלא משקר ומשו"ה כתב הר"ן דכמו דצורבא מרבנן נאמן על שלו מטעם חזקה ראינו משקר משום הנאתו כן מהדרינן אבידה ע"פ אדם אחר שאומר של פלוני הם מטעם חזקה דאין אדם חוטא ולא לו וזה אינו כלל בגדר עדות רק מטעם אומדנא וכל זה אינו רק היכא דליכא טענת ברי נגדו כמו שפשוט לענ"ד דאין צורבא מרבנן נאמן באבידה להחזיר לו בטביעות עין רק היכא שאין תובע אחר נגדו שאומר ממני נפל חפץ זה כי אז בודאי לא סמכינן אחזקה דצורבא מרבנן אינו משקר ודיו לבא מן הדין כו' דה"ה אדם אחר אינו נאמן בהכחשה:

ולפ"ז ניחא ומיושבין דברי הר"ן בפשיטות ולא קשה מהך דסימנים וסימנים וע"א דהתם כיון דיש אחד המכחישו גם הר"ן מודה דאין ע"א נאמן ומיושב נמי הא דבדבר שבערוה דילפינן מממון אין ע"א נאמן לשיטת הר"ן בפ' התקבל אף היכא דליכא חזקה דהאי ממון דילפינן ובר שבערוה מיניה הוא היכא דאיכא הכחשה כמבואר בקידושין ס"ד עיי"ש ובעד אחד בהכחשה לפי דברינו גם הר"ן יודה דאין נאמן לאמר של פלוני הם ובזה יהיו עולים שפיר דברי הר"ן אשר לא יהיה תברי' לגזיזי גם לדבריו בקידושין דהתם כיון דאינו בא להתירה לעלמא בדבריו רק לברר הדבר לא ילפינן זה מממון בדבר דבר כמ"ש הרא"ש פ' התקבל בשם הראב"ד לענין שליחות בעדים דלא ילפינן מממון רק בגמר הדבר אבל מינוי השליחות מהני היכא דאיכא סברא מעליא אף בלא עדים עיי"ש וה"נ כיון דאינו גמר הדבר לא ילפינן מממון להצריך דוקא שני עדים והדברים ארוכים: ומיושבת בזה ג"כ הקושיא שהבאנו למעלה אמאי לא קאמר בשבועות הכל מודים בע"א באבידה דלפי דגרי אלה דהא דנאמן אינו בגדר עדות רק מטעם חזקה דאין ארם חוטא ולא לו לא הוי בגדר עדות כלל רק מטעם אומדנא דמוכח ובאופן זה אינו חייב קרבן שבועה והא דקאמר התם הכל מודים בעד מיתה אף דגם שם אינו נאמן ע"פ דת מטעם עדות כמו שהעלו רוב המפרשים בזה מ"מ שאני התם דמשמע חייב קרבן שבועה משום דמדרבנן הימנוה מתורת עדות כמ"ש הנוב"י חאה"ע סי' ל"ג דהא דמה"ת נאמן משום מלתא דעבידא לגלויי אין זה רק בעדות כשרים אבל בפסולי עדות הוה דרבנן דהמנוהו לעדים בענין הזה וה"ה בעדות כשרים דמדרבנן תורת פד עליו וכבר קדמו בזה בספר תשב"ץ ח"א שכ' להוכיח מדברי הרמב"ם דכל היכא דהוי מלתא דעבידא לגלויי מה"ת נאמן אבל בעד מפי עד ובפסולי עדות הוה מדרבנן משום עדות והאריך בדברי הרמב"ם פ"ה מעדות עיי"ש בסי' ל"ג וא"כ שפיר קאמר הגמ' הכל מודים בעד מיתה משום ובקרבן שבועה אזלינן בתר דרבנן כרב אחא ב"י ומיושב בזה הא דלא אמרינן הכל מודים בע"א בממון היכא דאיכא גילוי מילתא להפוסקים דבממון מהני ע"א היכא דהוי גילוי מלתא עי"ל בחו"מ סי' ל' ובמק"א הארכתי בזה ולכאורא יש לעורר גם מזה אבל לפי הנ"ל לק"מ דכיון דאינו בתורת עדות אינו חייב קרבן שבועה: וכעין סברא זו כתב הקצוה"ח ליישב קושית התומים בכללי מיגו ס"ק ח"י לשיטת הרא"ש דמיגו במקום עדים פסולים לא אמרינן א"כ אמאי לא אמרינן התם הכל מודים בעדים פסולים דחייבים קרבן שבועה במקום דבלעדם איכא מיגו והמה באים לממון וכתב הקצוה"ח דהתם לאו מטעם עדים נאמנים עיי"ש אך לפי דברינו אלו הלא לכאורא תתעורר קושיא חזקה אמאי לא מחייבי ק"ש עדים פסולים בעדי מיתה אך הנה כבר העיר בזה הנוב"י בצ"ע ותירצו ע"פ סברת הפ"ד שכתב דלא שייך קרבן שבועה רק בעדים הכשרים בכל מקום המה חייבים ק"ש:

אף היכא דאינם נאמנים רק מדרבנן אבל בעדים פסולים ליתניהו כלל בתורת ק"ש:

ובסברא הנ"ל מיושב ג"כ הא דאמרינן בשבועות שם אמר לדידה ולא אמר לב"ד פטור ולכאורא קשה הלא מדאורייתא עדיין חסרה אמירה לב"ד דהא דע"א נאמן במלתא דפליג אין זה רק אם אמר לפני ב"ד ולפי הנ"ל יש לאמר כיון דהא דנאמן מדאורייתא לאו מטעם עדות הוא דנאמן רק מטעם גילוי מילתא א"כ אין זה שייכות לקרבן שבועה וכל שם עדות אשר עליו מדרבנן הלא היא עצמה ג"כ נאמנת לומר לפני ב"ד ומשו"ה פטורה ובזה יש ליישב ג"כ השמטת הרמב"ם הך מימרא דאמר לדירה ולא אמר לב"ד מחמת דלפ"ז אף כשני עדים הדין כן ויש להאריך בזה ואכמ"ל:

נקיטנא מיהת מכל הנ"ל דהיכא דלא הוי טעמא דנאמנות רק משום גילוי מלתא ולאו מתורת עדות אינו שייך קרבן שבועה וא"כ ממילא אזדא ההוכחה מהא ולא קאמר הכל מודים בע"א באבידה דלפי האמור לא הוי טעמא משום תורת עדות רק מחמת חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כנ"ל וגם לפ"ז אף לשיטת הר"ן סי' נ"ה בדבר שבממון אין ע"א נאמן אף במקום דליכא חזקה רק משום דאין אדם חוטא ולא לו וא"כ בדבר שבערוה אין ע"א נאמן אף היכא דלא אתחזק איסורא:

אך כל זה הוצרכתי להאריך בדברי הר"ן פ' ג"ה לפי מה שראיתי שתפסו איזה מהאחרונים בכונת דבריו דע"א נאמן באבידה אבל באמת אמרתי מכבר דמפשיטות דברי הר"ן נראה בהדיא אשר לא נחית כלל הכא להשמיענו הך דינא אם אחד נאמן באבידה ולא מסתבר כלל אשר מדי דברו דרך אגב ובמרוצה לישנא יבליע הך דינא אשר עוקר הרים הררי הלכות דע"א נאמן אף בממון היכא דליכא חזקה דזה לשון הר"ן שם אמר רבא מריש הוה אמינא כו' והא דלא מהדרינן אבידתא בטביעת עינא לאו משום דלא הוי סימן מובהק רק דחיישינן דמשקר כו' ובאיסורין סתם ב"א נאמנים ולא חיישינן למשקר כו' וזה שלא כדברי ר"מ שכתב וה"מ בצורבא מרבנן ולא חיישינן למשקר ולא מחוור דבמציאה היינו טעמא דשאר אינשי לא מהימני משום דילמא משקרי אבל באיסורין אין לאמר כן וה"ה דבמציאה אדם נאמן לאמר כלים אלו של פלוני הם דכיון דלית ליה הנאה לא חיישינן למשקר כוי הדי דלא נחית הר"ן באן להשמיענו הך דינא דע"א נאמן באבידה רק בסברא דהיכא דליכא הנאה סגי בטביעת עינא ומשו"ה אדם אחר נאמן באבידה לאמר של פלוני הם אף אם אינו צורבא מרבנן אבל לעולם כדיניה דאין דבר שבממון פחות משנים ואדם לאו דוקא אחד אלא כדיניה בשנים אבל לעולם תהיה שיטת הר"ן דאף באבידה אין ע"א נאמן:

וראיה לזה מצאתי מהא שכתב הר"ן בתשובה סי' ע"ה בראובן שהיה שכ"מ והניח מעות לארבעה חבורות והיה בהן חמש חבורות ואחת מהן קברים אשר אין עליהם להוציא מעות וע"א העיד שהגיד שהניח מעות לחבורת קברים וכתב ע"ז הר"ן ואע"פ שאין עד אחד קם לממון מ"מ מראים הדברים שהוא אמת כו' ואילו היו כאן שני עדים כו' אבל כאן אין אלא עד אחד שאינו קם לממון כו' וכו' ומ"מ כבר כתבתי שאין זה מכריע לעיקר הדין שלפי שאין עד אחד קם לממון כו' עיי"ש הרי אף דלא היפה שום חבורה מוחזקת עכ"ז דן לאמר דאין עד אחד קם לממון ואף שיש לדון בזה עכ"ז נ"ל דראוי להצטרף לפשטות לישנא דדברי הר"ן פ' ג"ה אשר מוכח וגלוי בעליל להמעיין שלא נחית כלל להשמיענו הך דינא דע"א אם נאמן היכא דליכא חזקת ממון בכל כי האי לא הו"ל לכתוב כלאחר יד בעידנא דלא עיין בהך ענינא:

אכן אף אם כנים אנחנו בסברא זאת דאין ע"א נאמן באבידה עכ"ז לא תהיה ראיה מזה לדין שירדנו לעיין בו בדשב"ע אם ע"א נאמן אף בדלא אתחזק דבאבידה שאני דהוה נגד רובא דעלמא ויש לבעל האבידה חוקת ממון מכח רוב ואין ע"א נאמן:

ויש ליישב בסברא זאת הא דהקשה הנוב"י מה"ת חאה"ע סי' מ' בהא דקאמר הש"ס סימנים דאורייתא או דרבנן למאי נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים הלא אף אי סימנים דאורייתא הוא דוקא היכא דליכא חזקה כנגדה אבל גבי גט אשה הלא איכא חזקת אשת איש אבל לפי הנ"ל ניחא דגם גבי אבידה נהי דליכא חזקת ממון ממוצא האבידה כמו שכתבו התוס' בכתובות ובב"מ עכ"ז איכא חזקת בעל האבידה דאתיא מכח רוב שהוא נגד האחד הבא לטעון עליו ויש להאריך בזה הרבה ואכ"מ:

היוצא מזה דלשיטת הר"ן משמע דבדבר שבערוה לא מהני ע"א אף היכא דלא אתחזק איסורא ולהגה"מ והמהרי"ק פשיטא להו לאידך גיסא דע"א נאמן היכא דלא אתחזק וכן היא שיטת הרב מהרי"ט בתשובה סי' פ"ב וכן מצאתי בשיטה מקובצת כתובות לדף כ"ב בשם שיטה ישנה גם הר"ן בעצמו בקידושין פ' האומר משמע דסבירא ליה דנאמן בלא אתחזק איסורא כנ"ל וצ"ע. בדברי הט"ז סי' ל"ה ס"ק י"ג שכתב בפשיטות ואע"ג דגבי תרומה לא בעינן הוכחה שטתה הכא גבי אישות שאני דהוי דבר שבערוה ואינו פחות משנים ולא זכר כלל דעת כל הנך רבוותא דסבירא להו דאף בדשב"ע ע"א נאמן היכא דלא אתחזק ועל ענין זה ממש כתב זאת הגה"מ כנ"ל:

וגם מדברי הר"ן גיטין הנ"ל אין ראיה להחמיר רק היכא דאיקבע איסורא כמו דאיירי שם בהאומר לשלוחו צא וקדש לי כו' דמחמת חזקת שליח עושה שליחותו הוי איקבע איסורא אבל היכא דלא איקבע איסורא י"ל דגם הר"ן מודה דע"א נאמן וסברא כזו מצינו בשארי איסורין בהג"ה רמ"א סי' קכ"ז ואף דשם פ"א נאמן סבירא ליה להר"ן לחלק בדבר שבערוה דכה"ג אין ע"א נאמן ובזה יהיו מיושבים דברי הר"ן שלא יהיה תבריה לגזיזיה בדבריו מקידושין לגיטין שהקשינו למעלה:

ולפ"ז בנ"ד לא תהיה מחלוקת כלל בדבר דע"א נאמן אך עדיין יש לברר אם בכל מקום שאיש נאמן באחד באיסורין אם גם אשה נאמנת, והנה הריטב"א כתב בכתובות פ' המדיר בשם יש מדקדקין ובשיטה מקובצת שם בשם יש מפרשים דאשה אינה נאמנת באיסורין אף היכא דליכא חזקה לבד מנדה דהתורה האמינתה וכן כתב הבית שמואל אה"ע סי' ד' ס"ק ס' וז"ל דס"ל דאשה אינה נאמנת אפילו בדבר דאין לו חזקה אלא במלתא דעל"ג כו' אבל רוב הפוסקים חולקים על כלל זה וראש המדברים בזה הוא רבינו הרמב"ם שכתב בהדיא בפ"ה מהל' עדות דבכל מקום שעד אחד נאמן אף אשה נאמנת וכן כתב הרשב"א בתשובה סי' ר"ל וז"ל מה ששאלת מי שהוא מפורסם באחד משאר עבירות כו' אבל באיסורין שאפילו אשה ועבד ושפחה כשירים אפילו מומר לד"א כשר כו' הרי דעתו דאשה נאמנת בכל האיסורים וכן סתם הרמ"א בירד סי' קכ"ז דאשה נאמנת באיסורים כמו ע"א וכן כתב הר"ן בחידושיו לחולין י"א דאפילו אשה ועבד ושאר פסולין כשרין בשאר איסורין והאריך בראיות והוא בהדיא דלא כמו שרצה הב"ש להעמיס בדעתו ז"ל:

ולבד זה נראה דהכא כמו בנ"ד כו"ע יודו דהאשה נאמנת ע"פ מה שכתב הרמב"ן דאי אפשר למיליף הא דעד אחד נאמן באיסורין מנדה דשאני התם מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על בעלה וכן כתב סברא זאת התוספת רי"ד בקידושין פ' האומר וז"ל דאע"ג דאשה נאמנת לומר לבעלה טהורה אני משום דאיכא חזקה דאינה מקלקלת את עצמה אבל מ"מ איצטריך ליה לאביי למימר כו' עיי"ש וכן הזכיר סברא זאת הר"ן בשם הרמב"ן פ' התקבל הנ"ל וז"ל וכ"ש הכא שהקרובות נאמנות מתוך שהן נאמנות לקלקל את עצמן שנשאות לאחרים כו' ואף הר"ן דפליג שם על הרמב"ן י"ל דגם הוא לא פליג אלא אם נאמנות על אחרים אבל בחד גופא מודה להרמב"ן שאמר סברא זאת דכיון דנאמנת על עצמה ממילא מותרת גם לאחרים מטעם נאמנות באיסורין ועיין בכתובות כ"ב באומרת ברי לי ובשיטה מקובצת שם: ובסברא זאת יש ליישב דברי רש"י חגיגה י"ד ע"ב שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכה"ג ופירש"י והיא אומרת שנמצאו לה בתולים ובתולה אני וכתבו התוס' וקשה לר"י דהא בפ"ק דכתובות היתה מעוברת כו' לא מפיה אנו חיין כו' ושמא כאן דאף היא בכלל האיסור כו' עיי"ש ולכאורא הדברים תמוהין מאד דהלא התם במעוברת ובמדברת ג"כ נוגע לדידה וכבר עמדו בזה להתקשות הגאונים בעלי טורי אבן והשעה"מ בפ' י"ז מהל' איסורי ביאה עיי"ש ויש לפרש דברי התוס' הנ"ל ע"פ דברי הר"א ממיץ שהובא בתוספת סוף מס' נדרים צ' ע"ב על מתניתין האומרת טמאה אני לך כו' מ"ש מהאומר קדשתיך כו' דאמרינן שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ותי' הרב ר"א ממיץ דלא מצינו זונה שהיא אסורה לכהן דודאי הוא מוזהר עליה והיא אינה מוזהרת עליו והקשו התוס' מהא דאמרינן פ' יש מותרות דדרשין מלא יקח לא יקחו דכל היכא שהוא מוזהר עליה היא ג"כ מוזהרת עליו רק לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולים וכבר דשו בזה רבים וכן אנכי הארכתי במק"א:

אבל מה שנראה לי עתה לאמר בזה וימצא בזה מקום ישוב גם לדברי התוס' בחגיגה הנ"ל ע"פ מה שכתב הנוב"י מה"ק סי' ע' ובמה"ת סי' כ"ד לתרץ דברי הרא"מ הנ"ל דלא דרשינן הך דהוא דלא יקח לא יקחו דכל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת רק על הנך דכתיב בפ' כהנים אבל הנך פסולים דנפקי מקרא אחרינא שלא מפ' כהנים לא נתרבו כלל מלא יקח לא יקחו ובהנך איסורים אף אם הוא מוזהר היא אינה מוזהרת והרא"מ ז"ל יסבור דכל באונס לא מיקרי זונה ואינה אסורה אלא משום לאו דהוטמאה ומשו"ה אף דהוא מוזהר היא אינה מוזהרת, ולפ"ז י"ל דיסברו התוס' בחגיגה כשיטת הרמב"ן דבאונס גם מפסולים לא מיקרי זונה והאיסור הוא רק משום דוכי תהיה לאיש זר דלא כבעל המאור והה"מ בפי"ח מהל' איסורי ביאה שכתבו דלכו"ע מיקרי זונה או דיסברו התוס' כשיטתם ביבמות דף ס"ט לחד תירוצא שם דנבעלת לממזר ולנתין אין איסורה אלא משום דוכי תהיה לאיש זר גם יסברו כשיטת הרא"מ דכל היכא דהאיסור אינו כתוב בפ' כהנים היא אינה מוזהרת ואינה בכלל האיסור א"כ שפיר כתבו התוס' לחלק בין בעולה לכה"ג דהאיסור הוא בפ' כהנים א"כ ממילא כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת מלא יקח לא יקחו א"כ היא בכלל האיסור משא"כ בכתובות בההיא דהיתה מעוברת או מדברת דחשש האיסור הוא שמא נבעלה לנתין או לממזר דאין איסורם אלא משום דוכי תהיה לאיש זר דאינו כתוב בפרשת כהנים אינו בכלל הנך דאתרבו מלא יקח לא יקחו ואף דהוא מוזהר היא אינה מוזהרת ומשו"ה שם היא אינה בכלל האיסור:

וזהו נכון ואפשר להאמר בכונת דברי התוס' התמוהים מאד לכאורא ואי דיקשה לכאורא אף בהנך דאין איסורם בפרשת כהונה אכתי תיקשי תעשה חללה מביאה ראשונה שתנשא לכהן ואח"כ תהיה ג"כ אסורה באיסור חללה דהוא ודאי מאיסורים דפרשת כהונה שהיא ג"כ מוזהרת וא"כ לא הרוחנו כלום בזה שחילקנו בין האיסור דהכל יהיה הולך אל מקום אחד אחר שתעשה חללה מביאת איסור י"ל ע"פ מה דנסתפק הגר"א בסי' ו' ס"ק כ"ג ורצה לאמר דלא נעשית חללה כ"א מהאיסורים דכתיב בפ' כהונה עיי"ש ויש להאריך בזה אך באשר אינו נוגע כל כך לענין הזה אשר לפנינו הפסקתי באמצע אך הראיתי מה שיש להעיר ולהתלמד במק"א:

היוצא מזה שדעת התוס' בשיטת רש"י היא ג"כ כהרמב"ן ותוס' רי"ד הנ"ל דכל היכא דהיא בכלל האיסור מיגו דנאמנת לגבי עצמה נאמנת ג"כ לגבי אחרים וכן משמע ברש"י גיטין ב' ויבמות פ"ז וחולין י"א עיי"ש שכתב רש"י בטעמא דהא דעד אחד נאמן באיסורין משום דילפינן משחיטה ולא פירש דילפינן מנדה וע"כ צ"ל הא דלא פירש דניליף מנדה הוא כמו שכתב הרמב"ן ותוס' רי"ד הנ"ל דמנדה לא מצי למיליף משום דשאני התם דאיכא מיגו דהיא נאמנת לגבי עצמה נאמנת נמי לגבי אחרים:

וצריך להבין לשיטת רש"י ודעימיה דהא דעד אחד נאמן באיסורין לא ילפינן מנדה רק משחיטה הוא דילפינן לה וסבירא להו דנשים אינן נאמנות בכל מקום רק היכא דאיכא מיגו דנאמנת לגבי עצמה א"כ האיך נשים נאמנות על השחיטה ואם באמת נאמנות א"כ תהינה נאמנות גם בשארי איסורים, ולכאורא הלא ראית הראשונים חזקה דע"כ נשים נאמנות על השחיטה מהך דריש כל הפסולין דמוקי לה וכולן ששחטו דיעבד דנקט לה לשון דיעבד משום טמאים ולא קאמר דמשום נשים נקיט לה הרי משמע בהדיא דאף נשים נאמנות דאם אחרים רואין אותן הוא מעכב י"ל דלכתחילה לא תשחטנה עי' ריש חולין ולהנך דסבירא להו דאין הנשים נאמנות באיסורין רק היכא דנאמנות לגבי עצמן צ"ל דמשו"ה לא קאמר הגמ' דאיירי אף בקרבן דידה ובשיטה זו י"ל ג"כ דאזיל הסמ"ק הובא בב"י שכתב הנשים שוחטות לעצמן ודקדקו מזה שאין שוחטות לאחרים ודבר תימא הוא אם הן שוחטות לעצמן אמאי לא תשחטנה לאחרים מ"ש לאחרים מלעצמן ועי' בפרישה:

ולפי הסברא הנ"ל נכון הדבר מאד כי הסמ"ק יסבור בשיטת הרמב"ן ותוס' רי"ד הנ"ל דנשים אינן נאמנות באיסורין רק היכא דנאמנות על עצמן ועי' בריטב"א כתובות בפ' המדיר שכתב ג"כ לבסוף להוכיח דנשים נאמנות באיסורין הרי נתבאר שיטת רוב הראשונים דכל היכא דע"א נאמן נשים ג"כ נאמנות ואפי' לשיטת החולקים מ"מ היכא דהדבר נוגע גם לדידה אמרינן מיגו דנאמנת על עצמה נאמנת ג"כ לאחרים. ובסברא הזאת יש לקיים ג"כ דברי הר"ן גיטין ודבריו בקידושין שלא יהיו כסותרים זא"ז דהר"ן יחלק בין גוף אחד כמו שהזכרנו למעלה דבגוף אחד היינו אם הענין נוגע לה ולאחרים כשיטת הרמב"ן ותוס' רי"ד הנ"ל ומשו"ה כתב בקידושין דנאמן ע"א אף בדשב"ע היכא דלא אתחזק אבל לא מטעם נאמנות ע"א רק מטעם מיגו דנאמן על עצמו נאמן על אחרים ויליף מאשה בשאר איסורים להנך דסבירא להו דלא מהימנא אף במקום דלא אתחזק איסורא מ"מ היכא דאיכא מיגו נאמנת ה"נ ע"א בדשב"ע היכא דלא אתחזק:

ולפ"ז שפיר קמה תמיהת הנוב"י בראש דברינו למה לא תהא האשה נאמנת לאמר לא הבנתי וצריך לאמר כמו שכתב הנוב"י דכיון דאיכא חזקה שהבינה אינה נאמנת נגד החזקה לאמר לא הבנתי וכן נראה מלשון הרשב"א והריטב"א ושאר הפוסקים שהעתקנו בראש דברינו ובדינא דתשובת הגה"מ שאני דהתם ליכא חזקה שהבינה דאף שכל הנשים יודעות דהרי את מקודשת לי הוי לשון קידושין אבל להבחין בין תיבת לי לתיבת לו אין כאן חזקה ובודאי הוי ספק השקול אם הבינה משו"ה סבירא ליה דנאמנת:

אך בנידון דידן אשר העלמה רכה בשנים אשר כפי הנראה מכמה אומדנות אין כאן בודאי חזקה שהבינה כאשר הבחורים שהיו שם בשעת מעשה והנער בעצמו אומרים דברים אחדים שהיה ניכר ממנה שלא הרגישו כלל שום דבר וגם הדברים בעצמם מוכיחים כן כי תיכף דרש הנער הטבעת ממנה בחזרה והיא השיבתו לו בלא טענת דברים ואח"כ שאמרו לה שהיה כאן מעשה קידושין בכתה באין הפוגות הרי ניכרים הדברים שמתחילה לא הבינה וגם כבר כתבו האחרונים בכמה תשובות לחלק שכפי הנהוג אצלינו שאין מקדשין אלא תחת החופה ונשי דידן אינן רגילות לראות ולשמוע לשון קידושין רק באופן הנ"ל ובפרט עלמה רכה בשנים כמו בנידון זה ברור הדבר שלית כאן חזקה שהבינה וא"כ נאמנת לאמר לא הבנתי גם הלא איכא כאן מיגו שיכולה לאמר לא קבלתי הטבעת כלל כמו שנבאר למטה מזה גם אין כאן אלא ע"א יש מקום ג"כ לאמר לא הבנתי כמו שנדבר מזה ג"כ לקמן דלא גרע ממכחשת: וכן ראיתי בספרו של הגה"ח מליובאוויטש בספרו צ"צ שהקיל כעין ענין זה וכתב בסי' ק"ז דנאמנת במיגו לומר לא הבנתי גם מאחר שהיא בתולה אף שהיא יותר מי"ג שנה אשר אין החזקה כל כך עצומה ועוד שהיא טרודה בענין השליחות שיש לומר שלא נתנה לבה לפטומי מילין שאמר לה עיי"ש וזהו ממש כדברינו ומכ"ש בנידון דידן שיש להצטרף טעם זה לצירוף טעמים רבים שנבאר למטה עוד בזה גם יש לצרף מה שאמר בטבעת על כלי שאין שמו העיקרי טבעת דמסתמא היא הטבעת שלובשין אותו על האצבע לתכשיט ואף שה"ג בספר שב יעקב כתב בנידון דידיה וז"ל דמסתמא פינגערהוט זה אינו כמו שיש לחייטים פתוח מלמעלה וה"ג בעל חת"ס כתב ע"ז בסי' פ"ה דאילו. הוה פתוח מלמעלה כו' אע"ג דכו"ע קרו ליה פינגפרהוט מ"מ דילמא איהו אסיק שמו טבעת כיון שהוא מסבב האצבע כו' הרי דהחמירו בענין זה מ"מ מכלל דבריהם הלא נראה שאין פשוט הך לישנא וראוי להצטרף לסלק החזקה שהבינה כיון דאין רגילות לקדש בזה ולאו שמיה טבעת כמו שמוכח גופא דעובדא שלא הרגישה שום דבר בעת אמירתו לשון קידושין רק היא בעבודתה טרודה ובלקיחתה מאתו דרך שאלה ועי' בט"ז כאן סי' כ"ז ס"ק א' שכתב וז"ל ואם ידוע לנו בודאי שזו האשה לא הבינה אפי' לשון מקודשת לי ודאי דאין כאן קידושין כלל וכ"ז אין שייך באם מקדש תחת החופה כו' עיי"ש וכן משמע מכל הפוסקים ועיין בדרישה דאם ידוע לנו שלא הבינה אין כאן קידושין ומה לנו ידיעה יותר מזו אשר העדים בעצמם והמקדש בעצמו אומרים שלא הבינה ולא הרגישה: ב) ועכשיו נעתיק עצמינו מה שיש לצדד עוד בהיתר ריבה זאת ע"פ המבואר בשו"ע סי' כ"ח סעי' ד' אם אחר שנתנו לה בתורת פקדון אמר הרי את מקודשת לי בו ושתקה אינו כלום והטעם משום דהוי שתיקה שלאחר מתן מעות ופשוט דה"ה אם הוא לא אמר כנסי לפיקדון רק היא בקשה מאתו בשאלה והוא נתן סתם בודאי נראה דלא גרעה אמירתה מאמירתו ואדרבא הא עדיף טפי לדעת קצת פוסקים. דהנה אמרינן בקידושין דף ט' ההוא גברא דזבין חומרי פתכייתא אמרה ההיא אפתא הב לי כו' אי יהיבנא מקדשת לי אמרה ליה הבא מיהבא אינה מקודשת ועי' בחידושי הרשב"א שכל שהתחילה לבקש בדרך מתנה ואח"כ אמר בלשון שאלה ואיהי השיבה הבא מיהבא או הב גרידא אף שאח"כ אמר הרי את מקודשת לי מ"מ אינה מקודשת דאדיבורא דידה סמיך ואף דהתם לא אמרינן כן אלא היכא דהיא השיבה הב דחזינן לדעתה דאינה מרוצית בקידושין אבל מ"מ הלא מפורש דמסתמא אמרינן דאדעתא דידה יהיב א"כ ה"ה היכא דנתן לה בשתיקה בודאי אמרינן דאדיבורה דידה מסתמא יהיב היינו בשאלה או מתנה ואמירתו שאח"כ מיקרי אמירה לאחר מתן מעות דבעינן ריצוי בפירוש:

וכן מוכח בהדיא במהרי"ט חלק אה"ע סי' ל"ח שכתב וז"ל ואפשר שלא החמיר אלא בשלא אמרה תחילה הב לי כו' אבל כי אמרה מעיקרא מודה הר"ן שאין בשתיקתה כלום וגרע טפי מהב שדי כו' והרב הכהן ז"ל תקע בה מסמרות שלא לחוש בקידושין בכה"ג כו' כו' אבל הכא בהנהו עובדי את"ל דלא השיבה לא הן ולא לאו ולא אמרה הב כשנתן לה אח"כ בשתיקה וקבלה אח"כ בשתיקה אין מקבלתה ראיה שנתרצית לקידושין כו' ודמי הא מילתא להא דתניא בתוספתא הביאה הרא"ש ז"ל זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו כו' ואם לא השיבה כלום כשחזר ונתן לה בשתיקה הרי הוא כאילו הלך כו' ותבע איש את האשה ויעשו דברי האשה כו' עיי"ש הרי דזו היא סברא פשוטה דכשנתן לה אדיבורא דידה סמיך והוה כאילו אמר מתחילה הוא לשם שאלה:

אך מה שעומד לנגדינו ספק אחר מה שכבר העירו בזה גדולי המחברים והוא דבשו"ע לא מצינו רק שתיקה דלאחר מתן מעות ואמירה דקודם מתן מעות ובשעת מתן מעות לא הוזכר מזה אך בגמ' משמע דבשעת מתן מעות הוי כמו קודם מתן מעות דאי' בדף כ"ג כנסי סלע זו שאת חייבת לי בשעת מתן מעות רצתה מקודשת כו' לא רצתה דאשתיקה וקא תני דאינה מקודשת מ"ט יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי משמע בהדיא דאי לאו הך טעמא הוי שתיקה דקודם מתן מעות וכן בדף י"ב ע"ב כנסי סלע זו בפקדון חזר ואמר התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת אך רש"י ז"ל פירש שם וז"ל בשעת מתן מעות אם קודם שקבלתן אמר לה התקדשי לי בו מקודשת כו' משמע מדיוק לשון רש"י ז"ל דדוקא קודם הנתינה אבל אם בשעת הנתינה היינו שכבר הדבר בידה רק שגם הוא אוחז בהדבר הניתן לא מיקרי בשעת מתן מעות:

אלא שבתשובת מהרי"ט סי' הנ"ל כתב וז"ל ונראה שאפשר לתרץ דבריו שהאמירה היתה בין נתינתו לנטילתו שעדיין היו שניהם אדוקים בו דעד שלא סילק ידו לא מיקרי נתינה כדאמרינן בהזורק לענין גט ומשיחה בידו כל שיכול לנתקו ולהביאו אצלו לא מיקרי נתינה והכא אפילו אינו יכול לנתקו אצלו כל שהיתה יכולה לסלק ידה ויהיה נשאר בידה שלא יפול על גבי קרקע ולא עבדא אלמא נתרצית בקידושין כו' עיי"ש הרי שכתב בהדיא דבשעת נתינה היינו בזמן שכבר שניהם אדוקין בו מיקרי שעת מתן מעות: אבל דברי מהרי"ט אלו צ"ע מה שהביא ראיה מגיטין דאמרינן התם דכל שיכול לנתקו ולהביאו אצלו לא מיקרי נתינה דמה ראיה מגיטין לקנין דהתם משום כרות גיטא הוא וכן כתבו להדיא התוס' בכתובות דף למד ע"ב ד"ה ואי דלא מצי כו' ואע"ג דיכול לנפקו מ"מ קונה אותו כו' דדוקא לענין הגט אמרינן היכא דיכול לנתקו כו' משום דבעינן כריתות כו' ועוד לכל הפחות קונה מחצה עיי"ש והוא מפ"ק דמציעא ז' ע"א ומצאתי להגאון רע"א זצ"ל שעמד על מדוכה זו בתשובה סי' צ"ז והביא הא דמהרי"ט הנ"ל ותמה עליו מדברי התוס' כתובות אך נשאר בצע"ג על התוס' למה כתבו זאת מדעתם לחלק בין גט למתנה הלא החילוק מבואר בגמ' ב"ט כנ"ל:

ולי נראה לישב התמיהה הזו מעל התוס' ע"פ דברי הש"ך חו"מ סי' קצ"ה על הא דאי' בשו"ע שם סעי' ד' ואם אחז פחות מג' אצבעות צריך שיאחז בענין שיהיה יכול לנתק כל הכלי ולהביאו אצלו והוא מדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' מכירה ותמהו ע"ז הנ"י בשם הרשב"א והר"ן דהלא בדף ט' מבואר דיכול לנתקו לא מהני לענין זכיה גבי מציאה והש"ך כתב ע"ז בס"ק ו' דוקא גבי קנין סודר ע"מ להקנות מהני כשיכול לנתקו אבל לענין שיקנה כל הכלי ל"מ כו' או אפשר דדוקא במציאה אבל במכירה דדעת אחרת מקנה אותו מהני כשיכול לנתקו כו' והראשון נ"ל עיקר עכ"ל וא"כ שפיר כתבו התוס' דינם מסברא היינו דלענין זכיה סבירא להו להתוס' כמסקנת הש"ך דאין לחלק בזה בין זכיה מהפקר למכירה ושפיר הביאו ראיה מהא דדף ט' כיון דסברא שיכול לנתקו ל"מ לענין זכיה ה"ה דאינו מעכב בזכיה וכיון שבא לידו זוכה אף כשחבירו יכול לנתקו:

אבל מהא דמבואר בגמ' דף ז' בקנין סודר דאינו מעכב בקנין מה שחבירו יכול לנתקו לא הביאו התוס' ראיה מזה לענין זכיה דאין ראיה כלל מקנין ע"מ להקנות לזכות כל הכלי כמו שכתב הש"ך לדעת הרמב"ם בהא דמהני יכול לנתקו דהתם אמרינן כמאן דפסיק דמי אבל גבי זכיה גמורה אפשר דלא אמרינן כן וכן מוכרח לחלק לדעת הרמב"ם שכתב בפ' י"ז מהלכות אבידה ומציאה והובא בשו"ע סי' רע"א ס"ב בהמת מציאה שקדם אחד ואחז במוסירה לא קנה כו' אבל קנה המוסירה לבדו והנה פשטות הדברים משמע בודאי דקנה כל המוסירה כמ"ש הסמ"ע שם עיי"ש וכבר תמהו ע"ז עי' ש"ך שם שהוא נגד דברי הגמ' דף ז' (והנראה לומר בזה דהרמב"ם סבירא ליה דטלית שחציה ע"ג עמוד הא דלא קנה גם חציה השני שהגביה משום דאגדו ביד חבירו או ביד הפקר אבל אם יכול לנתקו לא מיקרי אוגדו ביד חבירו ולא ביד הפקר וקנה המותר שהגביה ואף דבעינן שיגביה כלו כמ"ש רש"י שם אבל מהני הך סברא דיכול לנתקו דהוי כמו מה שתפוס בידו שקנה אף דלא קנה המותר ולא קאמר הגמ' הא דר' אבהו בדותא היא רק על הא דרצה הגמ' לאמר דקנה גם חצי השני שאינו מוגבה מכחו היינו גם בית פגיה שעל גבי החמור אבל כל המוסירה שהגביה בודאי קני):

ועי"ל דהרמב"ם מחלק בין היכא שחבירו מעכב על ידו או לא היינו התם דהלא מטעם דיכול לנתקו היה לו לקנות גם בית פגיה והלא חבירו מעכב על ידו דהלא הרוכב קנה בית פגיה ומשו"ה לא הוי מהני הך סברא דיכול לנתקו לענין שיקנה חציו השני דאינו מוגבה מכחו ומדמי הך סברא לטלית שחציה ע"ג עמוד דחבירו מעכב ע"י אבל היכא דליכא חבירו דמעכב ע"י ס"ל להרמב"ם דמהני הך סברא דיכול לנתקו לקנות גם חציה השני ודומה להך קנין סודר דס"ל להרמב"ם דמהני הך סברא דיכול לנתקו לענין שיקנה גם הך דלא תפיס כיון דחבירו אינו מעכב ע"י ומשו"ה כתב הרמב"ם היכא דאחז במוסירה מבהמה של הפקר דקנה המוסירה והיכא דאחד אחז במוסירה ואחד רוכב פסק כמסקנת הגמ' דהתופס במוסירה לא קנה אלא מה שתפוס בידו:

ולפי הנ"ל י"ל גם גבי ק"ס הא דס"ל להרמב"ם דמהני סברא דיכול לנתקו הוא משום דאיירי דגם המותר הוא מוגבה מכחו ומהני הך סברא שיכול לנתקו לענין שתהיה מהני הגבהתו אף דלא הגביה כל החפץ וכפמ"ש בהג"ה או דהכא כיון דהמקנה רוצה שיקנה הוי כמו שאין חבירו מעכב על ידו בקנייתו דקנה לדעת הרמב"ם ושפיר אזיל הרמב"ם לטעמיה ועי' בש"מ ב"מ דף ט' שכ' בשם מהר"י כ"ץ אלא תפוס במוסירה אמאי קני אע"פ שהגביה ראש האחד חבירו מבטל קנינו עיי"ש והוא סיוע לסברתי הנ"ל דהיכא דאין מי שיעכב על ידו מהני שפיר הך סברא דיכול לנתקו שיקנה וא"כ י"ל ג"כ דכמו דהך סברא דיכול לנתקו חשיב לענין ממון לקנות ממילא חשיב ג"כ לעכב על הקונה שלא יהיה יכול לקנות, גם יש לאמר דהיכא דרוצה להקנות לו כל החפץ לא מהני מה שתופס מקצת החפץ ובק"ס שאני משום דרק קני ע"מ להקנות הוא ולא בעינן שהכלי ישאר בידו ובמק"א הארכתי בזה: אבל לכה"פ דברי התוס' ברורין שאף שיכול לנתקו ולהביאו אצלו הוי ברשותו לענין להתחייב באונסים וא"כ הכא נמי כיון שנתן לה סתם אף שיכול לנתקו מ"מ קנתה להתחייב באונסים וא"כ ממילא מיקרי שתיקה דלאחר מתן מעות כמו דאי' בגמ' דאי תשדינהו מתחייבא באחריות גם מה דחזר תוך כדי דיבור כתב הגרע"א הנ"ל דלא מיקרי חזרה דהא לא חזר אלא ע"מ לקדשה אבל אם לא תהיה מקודשת אינו חוזר בו כלל וא"כ קמה באחריותא ושייך שפיר אי תשדינהו תתחייב:

ולבד זה אינו פשוט הדבר דיכול לחזור בו תוך כ"ד דהנה הב"י בסי' קצ"ה נסתפק אי מהני חזרה בקנין הגבהה או משיכה תכ"ד והכריע דיכול לחזור מדברי הרא"ש ב"ב פ' יש נוחלין שכתב דבשאר קנינים במשיכה ובמסירה אינו יכול לחזור אחר כ"ד משמע הא בתוך כ"ד יכול לחזור אך הגאון מו"ה רפאל הכהן בספרו ושב הכהן כתב דאין הדבר הזה מוסכם כי מדברי הרמב"ם פט"ו מהל' קרבנות מוכח דבמסירה א"י לחזור תוך כ"ד שכתב הטעם הא דגבי הקדש א"י לחזור תכ"ד משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי ואי במסירה להדיוט נאמר דיכול לחזור בו תכ"ד א"כ אמאי לא יהיה יכול לחזור גם גבי הקדש דהלא לא עדיף ממוסירה דמטעם מסירה אתי עלה וכן הוכיח מדברי התוס' מנחות פ"א ע"כ שכתבו ג"כ כטעם הרמב"ם הרי דדעתם ג"כ דבמסירה להדיוט א"י לחזור תכ"ד וכ' שהראיה מדברי הרא"ש יש לדחות וסיים דין זה בצע"ג:

ואף שראית ושב הכהן מדברי הרמב"ם והתוס' יש לדחות דהך אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לאו היקש הוא דניליף מהדדי רק סברא הוא דאדם שאומר דבר לגבוה מחליט הדבר תיכף בדעתו לאמירה החלטית דלא למיהדר ביה ומהני כמו שמהני מסירתו להדיוט והיינו לאחר דהוי מסירה מוחלטת שהוא רק לאחר כ"ד אם נאמר דתוך כ"ד עדיין יכול לחזור בו דלא מיקרי מסירה להקנות בתכ"ד וא"כ הוי אמירתו לגבוה מוחלט כמו מסירתו להדיוט לאחר כ"ד דבתוך כ"ד לאו מסירה מוחלטת היא ממר כיק דיכול לחזור בו כן היה נראה לאמר בפשיטות וצ"ע:

אבל חזי לאצטרופי דעת הגאון הנ"ל עם דברי הט"ז אה"ע סי' ל"ח שכתב להוכיח מדברי רש"י ב"מ י' ע"א דאינו יכול לחזור מכ"ד במסירה והוא ממה שכתב רש"י שם דע"כ תחילה קאמר דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא כבר אינו בידו ואם נאמר דיכול לחזור בו תוך כ"ד הלא ודאי היינו יכולים לאמר שרוצה לזכות בו אחר הנתינה בתוך כ"ד אלא ודאי דגם זה פסיסא דלא מהני אפי' תכ"ד כיון שכבר מסרה בידו וזו ראיה האין עליה תשובה עכ"ל עיי"ש. וכבר תמהו עליו הבית מאיר אה"ע סי' הנ"ל והקצוה"ח בסי' קצ"ה דנעלם ממנו דברי השו"ע הנ"ל גם ראיתו אינה מכרעת דבמציאה שאני כיון דלא זכה בה מעיקרא אינו שייך בזה חזרה דעתה אינו בידו לקנות וכיון דבשעה שהיה בידו לא קני ממילא קנה השני שהחפץ עתה בידו ולכאורא היא קושיא חזקה על הט"ז:

אך למען להקל התמיהה מעל דברי הט"ז נ"ל ליישב ולומר בזה ע"פ דברי רש"י במתני' דף ט' ע"ב שכ' דקנה השני ואי נמי קנה הראשון הלא נתן להשני במתנה ועי' בתוס' שם ובשיטה דנסתפקו אם המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אי קנה הראשון או לא ובזה נסתפק רש"י ז"ל ומשו"ה כתב וא"נ קנה הראשון הלא נתן להשני במתנה וא"כ שפיר הביא הט"ז ראיתו דא"י יכול לחזור תכ"ד א"כ שפיר י"ל אני זוכה בה עכשיו ואף שעכשיו אינה כבר בידו מ"מ כונתו אני זוכה בה עכשיו ואף שנתתי להשני במתנה מ"מ אני חוזר בו עתה ואי דלא שייך ע"ז לאמר אני זוכה בה עתה אם כבר זכה בה קודם לכן י"ל דהכי כונתו דהלא הספק של רש"י ז"ל אם זכה הראשון צ"ל דמספקא ליה בפלוגתת ר"ש ור"נ ביצה ל' אם זכה הראשון בלא כונה לזכות ור"ש סבר קנה הראשון אף אם לא נתכון וא"כ אם לא היה כתיב דאומר הלה זכיתי בה תחילה קודם שנתתיה לשני היינו טועין לפרש אני זוכה בה עכשיו היינו כונתו עתה לזכות בה ויכול לחזור בו מחמת כי השני לא זכה בה רק מחמת נתינתו ויכול לחזור בו תכ"ד ומשו"ה לא אמר כלום או דהלא בעל השקלא וטריא הכא הוא ר"נ וקמ"ל מתני' כר"נ דלא זכה הראשון או אפילו לרב ששת כיון דגלי אדעתיה דלא כיון לזכות בה גמר ונתן לשני ולא יכול לחזור בו אבל אם כיון לזכות בה קודם שנתן לשני יכול לחזור בו קמ"ל מתניתין דאמר תחילה ושפיר הוכיח הט"ז דינו דאף אם נתן דבר לחבירו כיון שהוציא הדבר מרשותו א"י לחזור בו אף תכ"ד א"כ הוי הוכחת ר"נ הוכחה גמורה דל"ל למיתני תחילה הלא פשוט דעכשיו לאחר שנתן א"י לחזור בו אף תכ"ד ואף אם נאמר כר"ש דקנה הראשון בלא כונתו לזכות ושפיר הוכיח הט"ז דינו. שוב מצאתי להנ"י פ' יש נוחלין על הך שקלא וטריא קנין אימתי חוזר שכתב וצ"ל וכיון שכן נראה דבמשיכה וחזקה היה הדין כן שיכול לחזור בו תוך כדי דיבור אלא שיש לבעל דין המחזיק בקניה לחלק דמקדש ומגרש איצטריכא ליה לא שמעינן דלא מצי למיהדר כו' אבל ה"ה דכיון שמשך או החזיק בקרקע לא מצי למיהדר כו' עיי"ש הרי דגם הנ"י נסתפק בזה ולא הכריע וצ"ע על הב"י בסי' קצ"ה שדחה דברי היש מי שחולק שהביא הגה"מ פ"ה מהל' מכירה ולא זכר שגם הנ"י נסתפק בזה ולא הכריע. והנה כדין הזה דאם לא קדמה האמירה להנתינה רק שאמר בעת נתינת המעות מצאתי שהיא מחלוקת הגאונים הג' רע"א ז"ל והג' בעל חמדת שלמה והגאונים בעל הנתיבות ובעל משיבת נפש הסכימו להג' רע"א ז"ל שזה מיקרי שתיקה דלאחר מתן מעות ובאמת ראית החמד"ש יש לדחותה דמה שהביא ראיה מר"ן פ"ק דקידושין שהקשה מל ר"ה בר"י שלא אסיק אדעתיה דלא כל נשי דיני גמירי א"כ אמאי לא קאמרה הרי שלך לפניך ולמה לא הקשה עדיפה מינה דהלא כיון דבעוד שהיו שניהם אדוקים בו חזר בו מתורת פקדון ונתנו בתורת קידושין א"כ עוד לא נתחייב בשמירתה לדעת האומרים דשומרים בעו קנין גם הרי עוד לא נסתלקו הבעלים משמירתן וכתב הסמ"ע דהוי כמו שמירה בבעלים עי' בסי' רצ"ה סעי' ה' בסמ"ע ובש"ך. והנה מלבד שיש לדחות ראיה זו בפשיטות דהרי עוד כמה גוני יכול הר"ן למצוא לפוטרה מטעם שמירה כיון דהר"ן לא נחית לסברת הריטב"א דאין רצונה לדבר עמו ולהשיב לו א"כ בפשיטות היה לו להר"ן להקשות דהיה לו לאמר איני רוצה וכמו שהקשה הריטב"א ומחמ"ז הוכרח לתרץ שאינה רוצה לדבר עמו ובזה מסולקת גם קושית הר"ן: ועי"ל כיון דכל קושית החמד"ש היינו דקושיא זו היתה יותר חזקה מקושית הר"ן שלא היתה נצרכת לשום דיבור א"כ לא היתה מסולקת משמירה כלל כיון דלא היתה חוזרת מדיבור לא היתה מסתלקת משמירה כלל במה שהיתה משלכת החפץ כי היה אומר לה כיון שקבלת לשמור לא ידעתי שאת חוזרת בך. ועי"ל ע"פ מ"ש התוס' ב"ב ע"ח וב"מ ט"ו דהיכא דאיכא פלוגתא בודאי ל"א אדם יודע ועיין מזה בש"ך סי' מ"ג ובסי' ש"ט (ובמק"א הארכתי בזה ועי' בר"ה דף ז' ע"ב תוד"ה עלתה) ועי' בסמ"ע שכ' דהיכא שהבעלים לא נסתלקו עוד משמירה הוי כמו שמירה בבעלים עיי"ש והרי בפשיעה בבעלים הוי פלוגתא דר"א ורבינא ודעת הרמב"ם היא באמת דבפשיעה בבעלים חייב וא"כ בכה"ג לא היה יכול הר"ן להקשות דבודאי אף לר"ה בר"י בהא דגם כ"א לא דינא גמירא ול"א אדם יודע ל"א גבי נשי דדינא גמירי:

גם עוד קאמינא לולי דברי הגדולים שנסתבכו בזה דהכא אם היתה משלכת והיה נאבד היה כמו מזיק בידים וכן משמע פשטות לישנא דהגמ' א"כ בודאי יראה היכא דנתרצתה מתחילה לשם פקדון בשלמא אם מתחילה יהיב לה בתורת קידושין יודעת שתוכל להשליך אבל כיון שבתורת פקדון בא לידה היינו שהתחיל לתן לה שוב יראה להשליך גם י"ל דהיתה שומרת שכר וכנסי סלע זה בתורת פקדון היינו בתורת שכר שנתן לה ובכגון זה א"צ קנין כדמוכח מהשוכר לשמור זרעים דאיזה קנין היה בזה ועי' במח"א הל' שומרים לזאת אין מראיה זו כדי הכרע:

ומה שהביא החמד"ש ראיה מהא דאמרינן שם עוד כנסי סלע זו שאני חייב לך כו' לאחר מתן מעות אפי' רצתה אינה מקודשת ואי בשעת מתן מעות בעוד ששניהם אדוקין בו ג"כ מיקרי לאחר מתן מעות א"כ כיון שלא זכתה עוד בפרעון למה לא תהא מקודשת וי"ל דלא מיבעיא לשיטת הרשב"א דמפרש בשם הרמב"ם דלא איירי כאן שחזר בו אח"כ מלתת לשם פירעון רק שיהיה לשם פירעון גם לשם קידושין א"כ י"ל הסברא היא נכונה כיון שכבר היתה אדוקה בו ויכולה לנתקו אף שלא הוה קנין גמור בהא דיכולה לנתקו אבל גם אין כאן שום הנאה להתקדש בזה כיון דקבלתו ג"כ לשם פירעון ואפי' לפי' המפרשים דאיירי שחוזר בו ואומר לא לשם פירעון אני נותן רק לשם קידושין י"ל ג"כ דהכא כיון דיכול לנתקו הוה קנין ועי' ברש"י ב"מ ד' לא הוצאתים והרי הן שלך בכל מקום שהם ועי' בחו"מ סי' ק"ך:

וראיתי בת' הג' רע"א שכתב דיכול לחזור בו מלהקנות המטבע הזאת ולפרוע באחרת אבל לענ"ד כ"ז שאינו מסלק באחרים יכול לתפוס אשר בידו וממילא לא גרע מפקדון מעות פתוחים דיכול להוציאם ועוד לא הובאו הדברים בכור הבחינה ועי' מ"ש למעלה לענין קנין סודר אם מהני יכול לנתקו גם יש לתלות זאת אם אמרינן למפרע הוא גובה לא יהיה יכול לחזור בו בתכ"ד לכו"ע (ובדבר ראית החמד"ש מקושית הר"ן ראיתי שיש עוד לדבר בזה דהנה החמד"ש סבור דבדוקא נקיט הר"ן בקושיתו שיאמר טול את שלך וגם לזרוק לפניו ולפי מה שמשמע מדברי הרשב"א בחידושיו נ"ל דעיקר קושיתם הוא דבזריקה לבד בלא אמירה פטורה משמירה ומשו"ה תי' הרמב"ן הקושיא דבאמת אינה נפטרת בזריקה לפניו לבד דאין השומר יוצא מחיוב שמירתו פד שימסור מיד ליד והרשב"א כתב דנראה לו שלא כדבריו רק כיון שיזרק לפניו יצא משמירתו ונראה דגם כונת הר"ן כן הוא דליכא למימר דבעי אמירה גם זריקה דבאמירה הלא היה לה לאמר לא בעינא לקידושין כמ"ש ז"ל רק כונתם דאף אם אין רצונה לדבר עמו אם דינא גמירא היה לה לזרוק הכסף דהיינו כמו אמירת טול את שלך ועי' ברשב"א שם דכתב בשם הראב"ד לתרץ הקושיא הנ"ל שחוששת שמא תאבד מיד קודם שיהיה יכול לטול והיינו כמ"ש למעלה דנראה כן פשטות הגמ', ועי"ל דהיינו דוקא אם אומרת טול את שלך והוא אינו רוצה סבירא להנך מפרשים שאינם רוצים לתרץ כהראב"ד דאף אם יאבד לא תתחייב לשלם דעביד אינש דינא לנפשיה אבל אם לא תאמר טול את שלך רק שתזרוק לפניו כיון דלכתחילה באה ברשות לידה בודאי אם תזרוק ותאבדנו חייבת אף לא נעשתה עוד שומר ופטורה מפשיעה דזהו מזיק בידים וכמו שרזמתי למעלה): ומה שכתב החמד"ש להביא ראיה מדברי בה"ג אינה ראיה מוכרחת למעיין שם ובאמת אם נרצה לדייק מלשון בה"ג נוכל לדייק איפכא דהבה"ג כתב בחדא בבא אם החזיר לה גזלה שלה שהיה לו או שאמר לה כנסי סלע זו בחובך ובחדא מחתא מחתינהו לחלק בין שעת מתן מעות ובין לאחר מתן מעות והנה בהחזיר לה גזילה שלה לדעתי פשוט כיון דכבר הוא בידה ויכולה לנתקו כבר יצא מתורת גזילה והוי שלה ולא מהני מה שאומר לה אז התקדשי לי בזה וגם אמירתה הן לא מהני כיון דלא נתן לה מידי א"כ במה תתקדש וא"כ גם בכנסי סלע זו שאני חייב לך ג"כ הדין כן דזה מיקרי לאחר מתן מעות:

אבל גם ראיה זו יש לדחות ולכאורא היה אפשר להביא ראיה מלשון הטור שכתב אמר לה כנסי סלע זו בפקדון חזר ואמר התקדשי לי בו אם אמר כן בשעה שנתנו לידה או קודם לכן אפי' קבלתו בשתיקה מקודשת כו' עיי"ש ומדפלגינהו בתרתי בשעה שנתנו לידה או קודם משמע דבשעה שנתנו לידה מיקרי בשעה ששניהם אדוקין בו אך מ"מ אי אפשר לבנות יסוד ע"ז ואם באנו לדייק כן יש לנו ללמוד מדברי הרמב"ם ושו"ע איפכא שכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' אישות אמר לה כנסי כו' וחזר כו' אם אחר לה קודם שנטלתו ונטלתו ושתקה ה"ז מקודשת והרי הרמב"ם רגיל בכל מקום למינקט לשון הגמ' והכא שינה במתכון לאמר דוקא שאמר לה קודם שנטלתו ולא כתב לשון הברייתא בשעת מתן מעות משמע בהדיא דאם באמת אמר לה בעוד ששניהם אחוזים בו י"ל דאינה מקודשת ועיין בב"ח סי' כ"ח שהתעורר על הרמב"ם ושו"ע ולפי הנ"ל מיושב. גם עי' בב"ח שם שכתב ג"כ בכונת הטור דמ"ש קודם לכן בא להורות דלאו דוקא בשעת מתן מעות ה"ה קודם לכן הרי דאין ראיה כלל מלשון הטור דלעולם י"ל דבשעת מתן מעות היינו קודם הנתינה רק דלא נאמר דזהו דוקא אם תיכף להאמירה השניה נתן לידה אבל אם גם האמירה הזאת היתה קודם לכן י"ל מאי חזית דתפוס לשון אחרון אדרבא נאמר תפוס לשון ראשון שאמר לה לשם פקדון זאת רוצה הטור להשמיענו אבל אין ראיה לדין שאנו בו:

ובאמת האי דינא תליא בטעמא דלא מהני שתיקה לאחר מתן מעות או מחמת דאמרינן דבעינן מעשה מהאשה שתעשה דבר שיוכיח על רצונה והסכמתה לקידושין או דלא בעי מעשה על הוכחת הסכמתה רק אם יש לנו הוכחה בלי מעשה שלה סגי וכבר דברו מזה הגדולים הנ"ל שמדברי הרמ"ה שהובאו בהג"ה רפ"א סי' כ"ח סעי' ד' בהגהה ובשו"ע סי' למד סעי' ו' דאם זרק לתוך חיקה קידושיה כו' ואשתיקה ומ"ש שאינו כלום כיון דלא ארצאי מעיקרא כו' וטעמו משום דבעינן מעשה המוכיח שנתרצתה והא דמקודשת בזרק קרוב לה היינו היכא דגלתה דעתה שרצונה להתקדש לו וכן מוכיחים לשון הרמ"ה ופי' בחלקת מחוקק סי' כ"ח ובסי' ל' ובסי' מ"ב והא דשקלי וטרי ר"ה ברי' דר"י ורב אחא הא דלא שדיתינהו היינו דוקא בציפתא דכיון שהיא עשתה מעשה ופשטה ידה לקבל קידושין ונתרצתה בהדיא מתחילה בכה"ג לא בעינן עוד מעשה להוכיח על ריצוי דידה אבל בעובדא דהרמ"ה כיון דלא היתה הוכחה ממנה שמרוצית להתקדש בעינן דוקא שתעשה מעשה שמוכיח על ריצוי שלה ועי' בבית מאיר סי' כ"ח שכתב ג"כ כנ"ל רק שהקשה על הרמ"ה מההיא עובדא קידושין נ"ב ההיא אתתא דקא משיא כרעא כו' אתא ההוא גברא שדא לה כו' אתא ההוא גברא לקמיה דרבא אמר לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה כו' דמשמע הא לר"ש היא מקודשת אע"ג דלא עשתה מעשה רק דכיון דאמר קודם מתן מעות הוי קידושין:

ונ"ל דיש לתרץ בפשיטות דלא חש לפרש הך עובדא אי איירי באמרה או שקבלה אח"כ בירה דלא קאי כעת בהך דינא דשתיקה בשעת מתן מעות או לאחר מתן מעות אבל באמת להרמ"ה צ"ל דהיא אמרה הן או דקבלה אח"כ בידה וכה"ג כ' הריטב"א בקידושין נ"ב וז"ל ואיכא למידק מהא דתניא התקדשי לי בפקדון שיש תחת ידך כו' אם נשתייר בו שו"פ מקודשת תי' בתוס' כו' אבל הנכון דהתם באמרה אין והא דלא פירשה משום דהתם לא אתא לאשמעינן דינא דשתיקה וריצוי כו' עיי"ש וא"כ הכא נמי לא ק"מ קושית הבית מאיר דבאמת היה הך עובדא ריצוי דידה רק משום דלא איירי בפרט זה לא פירשה:

ותמה אנכי על הבית מאיר דמי עדיפא הך עובדא ממתניתין ספק קרוב לה קרוב לו דהויא ההיפוך מדברי הרמ"ה וע"כ דממילא אמרינן דאיירי בריצוי דידה אך המשנה דלא קאי בהך דינא א"צ לפרושי דמסתמא אין אדם מקדש אשה בלא דעתה כן הוא נמי בהך עובדא מסתמא כן הוא ולא צריך לפרושי, וכן יש להוכיח מגיטין פ' הזורק ע"ח ע"ב דאיתא התם א"ר יוסי אר"א לגיטין אמרו ולא לדבר אחר איתיביה ר"א וכן לענין קידושין א ויצאה והיתה איתיביה וכן לענין החוב א"ל זרוק לי חובי כו' ולכאורא צ"ע הלא מפורש במשנה דחוב שאני מגט וקידושין דבקידושין לא בעינן שתאמר לו זרוק לי קידושי ובחוב בעינן בשלמא מגט לא קשה דממילא ידעינן דכל מילי אינו דומה בזה לגט דבע"כ אבל מקידושין קשה אע"כ דס"ל להגמ' לדבר פשוט דגם בקידושין איירי כה"ג דהיה ריצוי דידה ומסתמא כן הוא רק דבחוב צריך המשנה לאשמעינן בהדיא דלכאורא חוב עדיפא מקידושין דנתינה בע"כ שחה נתינה כמו שפי' לר"י במי שאחזו דף ע"ה ועי' בתוס' שם וא"כ לא הוי אמירתו זרוק לי חובי רק כמו ריצוי דקידושין ושפיר הקשה הגמ' מחוב וכן הסכים מהרש"ך הובא במהרי"ט בת' סי' ל"ח דשתיקתה לא מהניא רק דוקא היכא דמתחילה נתרצתה לשם קידושין כחו בעובדא דההיא ציפחא או ההיא דכנסי סלע זו לשם פקדון דאיירי בדשדיך וכן הסכים בת' מהר"מ פדווא סי' כ"ד יעוי"ש: ומה שתמה הט"ז ע"ז דאי הוי כמו שדיך הלא לא בעינן אמירה דידה וגם שתיקה מהני כבר הי' האחרונים דבהדיא מבואר ברשב"א ור"ן להוכיח דשדיך לא מהני בשתיקה לאחר מתן מעות מההיא דציפתא דבודאי לא גרע משדיך וכן הוא בתשובת הריב"ש הובא בט"ז אה"ע סי' ל' ובחלקת מחוקק סי' כ"ח שכתב דמדפשטה ידה וקבלה הוי הוכחה דנתרצתה הרי דבעינן הוכחה ובלא הוכחה אינה מקודשת וזהו כמו שבררנו בשיטת הרמ"ה דבעינן הוכחה על שתיקתה דהיה בריצוי דידה לשם קידושין אבל כ"ז דלא הוי הוכחה במעשה דידה דנתרצתה לשם קידושין ל"ה קידושין וה"נ יש לאחר כיון דפשיטת ידה וקבלתה לא היתה לשם קידושין רק לשם שאלה ששאלה מתחילה להשאיל לה החפץ א"כ הויא שתיקה דידה בלא מעשה די"ל דלא מהני נמי שתיקה דלאחר מתן מעות דלא מהני והא דמהני אמירה דקודם מתן מעות משום דאח"כ היה מעשה דידה מפשיטת ידה:

אך לכאורא יש לשדות בזה נרגא מהא שכתב הט"ז בסי' ל' דכיון דנטלה והניחה אצלה הוי מעשה כו' דמה אם קבלה תיכף בשתיקה או הניח הוא בחיקה ונטלה אח"כ עיי"ש וכן כתב סברא זו החת"ס בת' סי' פ"ז וז"ל דאפי' אם נאמר דהא דלא שדתינהו דסברה דחייבת באחריות מ"מ היה לה להסירה מאצבעה ולשומרו ולא להתקשט כו' עיי"ש וכן כתב עוד בסי' ק"א דכיון שנתן על אצבעה גרע עיי"ש מ"מ נ"ל דלא נוכל לאמר הסברא הנ"ל רק היכא דאמר תחילה לשם פקדון או לשם קידושין בע"כ דידה אמרינן שפיר דגלתה דעתה דנתרצית מדנטלה אח"כ אבל היכא דמתחילה היה לשם שאלה או מתנה וכן התחיל לתן לה אף דיכול לחזור בו תכ"ד ומכש"כ קודם גמר הנתינה מ"מ כיון דלא הוי מקודשת בשתיקתה משום שתיקה דלאחר מתן מעות שוב נוכל לאמר דאח"כ נשתמשה בחפץ זה אדעתה דידה ועל סמך דבריו מתחילה וע"כ לא אמדינן בתוספתא הנ"ל אם חזרה האשה אצל האיש אדעתא דידיה כמו שהובא למעלה היינו רק אם חזרה לבקש ממנו אבל אם כבר החפץ בידה אמרינן אדעתא דידה קא עבדה:

וביותר לפמ"ש הגרע"א הובא למעלה דאמרינן דלא חזר בו רק משום דחפץ לקדשה אבל אם נאמר דהקידושין לא הוי קידושין נשארו דבריו מתחילה לשם מתנה או לשם שאלה וא"כ הלא אין ראיה כלל מנטילתה החפץ גם משימושיה בו דכיון דלא הוי קידושין נשאר הדבר כמתחילה לשם מתנה וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דבקשה מאתו דרך שאלה ופשטה ידה ואצבעה לשם כך והוא התחיל לתן לה מתחילה לשם כך אף שאח"כ התחיל לאמר לה לשם קידושין אך אם כנים אנחנו בדברים שהארכנו למעלה וכפמ"ש הגרע"א דאף שגם הוא אחוז בהטבעת מ"מ א"י לחזור בו הלא הוא פשוט דאין כאן חשש קידושין כלל ואף אם נאמר דלא קנתה גם דיכול לחזור בו תכ"ד מ"מ כיון דהוא לא חזר בו אלא אדעתא דקידושין אם נאמר דקודם מתן מעות בעינן אמירתו אבל אח"כ הוה שתיקה דלאחר מתן מעות א"כ תו ליכא הוכחה מהא דהשתמשה בטבעת זו דכיון דבטלו הקידושין ונשארו הדברים מתחילה שהיה ביניהם לשם שאלה מה ששימשה בהטבעת על סמך דיבורא דידה והתחלת מעשה דידה לשם שאלה גם סוף הדברים מוכיחים כן דאח"כ קיבל הנער ממנה הטבעת בחזרה והיא לא התעקשה לאמר שלי היא דקדשתני בה:

גם יש לאמר בנ"ד דכפי שנראה מדברי העדים היה המעשה הכא דרק שהתחיל לומר בעת שהיה ידו אחוז בהטבעת אך תחילת הדברים הרי את מקודשת אבל גמר הדברים תיבת לי או גם מקודשת אמר בעת שפנתה כבר עורף לילך עם הטבעת כמו שהיו דברי המקדש בעצמו גם העד אומר שאמר הדברים תכופים ולא שהה באמירתו וגמר האמירה היה כשפנתה כבר עורף והיתה אצל הפתח והוא התחיל לשום אצבעה ואח"כ התחיל לומר לפי דברי הנער "קינדער זייס עדות הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל א"כ בודאי לא' היה גומר. לאחר מקודשת לי רק אחר גמר הנתינה ובודאי מיקרי שתיקה דלאחר מתן מעות ואף דלא הוי אלא ספיקא עכ"ז בע"א בודאי דלא מפני ואין כאן חשש קידושין לפמ"ש כל האחרונים דאין להחמיר בספיקא דע"א דאפי' להסמ"ק אין זה רק מחמת חוטרא בעלמא:

גם יש לאמר דכיון דהעד אינו יודע בעצמו אם היה כל האמירה בעת שהיה עוד ידו אוחזת בהטבעת הוי כמקדש בלא עדים וכמ"ש הב"ש בסי' ל' ס"ק ט' לענין אם היו העדים בעצמם מסופקים אם היה קרוב לה עיי"ש ובמק"א הארכתי בזה ואכמ"ל (אך יש להסתפק בזה ולאמר דע"כ לא כתב הב"ש רק אם אומרים העדים דגם בעת מעשה היה ספק להם אם הוא קרוב לה אבל הכא י"ל דבעת מעשה ידעו אימת היה גמר האמירה רק דאח"כ נולד להם הספק ובכה"ג לא שייך הך סברא דמקדש בלא עדים) גם י"ל דכיון דיש פוסקים שסוברים דא"י לחזור בתכ"ד והוי מתנה א"כ אין ראיה מהא דלא שדתינהו ומהא דהשתמשה אח"כ די"ל דלאו כו"ע דינא גמירי וטעתה וסברה שהדין עמה דהוי בשאילתה וא"י לחזור בו ולהכי לא שדתינהו, וכעין סברא זו כתב הר"ן בקידושין י"ב על הא דאמרינן שם כשהיה בידה לשם פקדון דסברה אי תשדינהו מיחייבא באחריות והקשה הר"ן הא אמרינן בהזהב תא שקיל זוזך אף ש"ח לא הוי מ"מ י"ל דהיא טעתה עיי"ש וכבר דברנו למעלה בדברי הר"ן א"כ גם כאן י"ל כן שוב מצאתי בתשובת דברי נחמיה סי' ס' שכתב וז"ל גם י"ל שכיון שתחילת האמירה היתה אחר התחלת תחיבת הטבעת באצבעה א"כ קרוב שלא הספיק לגמור תיבת לי עד אחר גמר הנתינה ועיקר הקידושין הוא ע"י תיבת לי כמ"ש בשו"ע סי' כ"ז סעי' ד' עיי"ש הרי בהדיא דצירף סברא זאת כעין שכתבתי:

ועי' בב"ש סי' כ"ח סע"ק י"ד שכתב דבפקדון שלא קבלה עליה אחריות הוי חשש קידושין מדלא שדתינהו ואפ"ל דזהו דוקא אם המעות היו צרורין אבל במעות מותרין כיון דיכולה להשתמש במעות משו"ה לא השליכה וכן י"ל בנ"ד כיון דהטבעת הזאת הוי דבר שאין הבעלים מקפידין בו להשתמש בו ורשאים לשמש בזה החפץ אף שלא מדעת הבעלים א"כ יש לאמר ג"כ להכי לא שדתינהו משום דחפצה להשתמש בו ולפ"ז אין ראיה ג"כ מהא דלקחה הטבעת להשתמש בו כיון דרשאה להשתמש בו אף שלא מדעת הבעלים וצ"ע בזה כי לדעתי היא הערה נכונה:

ג) לפי מה שנתברר בגב"ע לא נשאר רק עד אחד שראה ענין הקידושין והעד השני לא ראה כלל כי היו פניו מצודדים באופן שלא היה יכול לראות והנה רוב הפוסקים ס"ל דאין חוששין לקידושין בע"א אפי' אם שניהם מודים רק הסמ"ג ומרדכי סבירא להו להחמיר כר"פ דאמר בקידושין ס"ה דחוששין לקידושין וכבר הביא הרמ"א דעה זו בהג"ה סי' מ"ב אך זהו בשניהם מודים אבל אם אחד מכחיש העד אין לחוש לכו"ע והכא דהוא אומר כי לא היתה כונתו לקידושין מעולם, ורק דרך שחוק וליצנות אמר כן גם לא ידע דמקדשין בטבעת כזו דלאו אורח ארעא כבר כתב הב"ח בסי' מ"ב ובתשובה סי' צ"ג דאם אמר דכונתו לשחוק דומה למכחישו אך הב"ש שם ס"ק ה' השיג על הב"ח דאינו נאמן במיגו דיכול להכחישו ודמי לאומר חטפתי ודידי חטפתי כמ"ש התוס' פ' חזקת דף ל"ד בשם ריב"ם עיי"ש:

והנה הח"צ בתשובה סי' קט"ו כ' על הב"ש שטעה בזה דלא מיבעיא לתירוץ ריב"ם שם בתוס' דהוה מיגו טוב רק מאחר שהתורה חייבתו שבועה הדין הוא כך שישבע להכחיש העד או ישלם וזה לא שייך ברד אלא אפילו לתירוץ ר"י דלא הוה מיגו טוב מחמת שצריך לשבע להכחיש העד הכא ודאי מיגו טוב שהרי אין כאן עסק שבועה כלל בענין קידושין כו' עיי"ש. ולכאורא אין הבנה כלל לדבריו דהלא בקידושין דף ס"ה שם פירש"י על הא דאיבעיא להו להגמ' שניהם מודים מאי וז"ל הא ("דתניא" צ"ע) אין חוששין משום דלא מהימן הוא והא הימנוה או משום דאין קידושין חלים בלא עדים דיליף דבר דבר מממון ע"ש ועל הא דקאמר בגמ' ואי ליכא עדים פירש"י דהלא אינם קידושין אפי' לפי דבריו דא"נ אמר בע"א הוי קידושין בששניהם מודים היכא דאין ע"א לא אמרת דע"א חשוב לחייב שבועה בדיני ממונות הלכך בערוה נמי חשיב להתקיים קידושין בפניה ובלבד שיהיו שניהם מודים ועי' פירש"י ע"ב על הא דע"א בהכחשה ונראה בכונתו ז"ל דאם אמרינן דחוששין לקידושי ע"א היינו משום דע"א כ"ז שאין הבע"ד מכחישים אותו הוי דבר מדחזינן שהתורה חששה לדבריו בממון ולא פטרתו להמכחיש רק בשבועה א"כ ה"נ בקידושין נהי דאם א' מכחיש אותו לא שייך כאן הטלת שבועה ואינו נאמן אבל כששניהם מודים הוי המעשה קיים: וא"כ ה"נ לדברי הריב"ם שכתב דהוי מיגו מעליא רק דהתורה לא האמינתו כאן במיגו להבע"ד דכ"ז שאין מכחיש אותו הוי כשני עדים וכמו בשני עדים ל"מ מיגו כן בע"א לא מהני א"כ גם בקידושין הדין נותן שניליף מממון ולא יהיה מהני המיגו כ"ז שאינו מכחיש אותו, בשלמא לפיר"י שכתב דאין כאן מיגו כיון דהוא מחוייב שבועה אם יכחישו יש סברא לאמר דכאן בקידושין לא שייך זאת מחמת דאין כאן חיוב שבועה והוי מיגו מעליא אבל לפי' ריב"ם דאף בממון הוי מיגו מעליא אך דכ"ז שאינו מכחיש הוה ע"א כשני עדים א"כ גם בקידושין כן הוא דכיון דשניהם מודים בהמעשה הוי ע"א כשני עדים וכשם שבשני עדים הוה דבריו שלהשטות נתכון דברים שבלב ולא מהני לסתור המעשה ה"נ בע"א כן הוא ונכונים דברי הב"ש וצ"ע ליישב דברי הח"ץ שכתב בפשיטות על הב"ש שטעה ועי' ברמב"ן דף ל"ד שכתב ג"כ סברת הריב"ם וכן כתב הר"ן בפרק כל הנשבעין ועי' בש"ך סי' ע"ה סעי' י"ג ובסי' פ"ב בכללי מיגו ובאחרונים ומשמע שהעיקר כדעת הריב"ם:

אך נראה דיש להמתיק סברת הח"ץ דהנה סברתם לא שייך אלא בממון דחזינן שהתורה האמינתו להעד כ"ז שלא נשבע נגדו משו"ה כ"ז שלא נשבע להכחישו הוי כב' עדים ואף דבכ"מ הוה מיגו סברא גדולה להאמינו בין באיסור כין בממון מ"מ הכא אינו נאמן אף דיש לו מיגו כיון שהתורה גלתה בממון דכל זמן שאינו נשבע נאמן ע"א כשני עדים וכיון דנגד ב' עדים לא היה נאמן והיה חייב ממון גם בע"א הדין כן ומשו"ה גבי קרקעות דליכא חיוב שבועה נאמן במיגו וא"כ ה"נ גבי קידושין דהרי לא חדשה התורה כאן נאמנות דע"א כלל רק לענין קיום מעשה הקידושין י"ל דהוי דבר קיים לפני ע"א כיון דחזינן דהתורה הימניה לענין ממון לחייבו קרבן שבועה ולהכי הוי דבר גם לענין קידושין אבל מ"מ לא הוה כשני עדים לגרע נאמנות הבע"ד במיגו וכיון דסברת מיגו מילתא היא אף לענין קידושין מאת בתי נתתי לאיש א"כ למה יגרע הכא בקידושין בע"א כיון דהמיגו הוי מיגו מעליא לשיטת הריב"ם ודעמיה ואי דבלא שבועה האמינה התורה לפ"א כשנים הלא אין זה רק בממון אבל לא בקידושין ואפי' למ"ד דחוששין לקידושין לפני ע"א היינו דוקא שלא בהכחשה:

ולדעתי הדברים נכונים אך העומד לנגדנו היא סברת החלקת מחוקק אשר לכאורא סברתו חזקה היא כיון דדברים שבלב אינם דברים מה מיגו יש כאן אף דכונתו לשחוק מ"מ לא בטלה המעשה משום דברים שבלבו ומה לי ע"א ומה לי שני עדים. ומה שכתבו האחרונים בזה אין בהם כדי להניח את הדעת גם יש לעיין בזה האיך שייך לאמר כלל להשטות נתכוונתי דהלא לכאורא סותר גמי ערוכה בקדושין מ"ג ע"א אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדי ה"נ דאינה מקודשת ועי' פירש"י ותוס' שם ועי' במרדכי סנהדרין פ' ז"ב שכ' וז"ל הא דצריך שיאמר אתם עדי ה"מ בתביעת ממון כו' דהיינו דיבור כנגד דיבור אבל במעשה כעין קידושין לא מצי אמר משטה כדאמרינן בפ' האיש מקדש כו' ומכאן פסק רשב"ם בפני זקנו רש"י ז"ל דכל תנאי שבני אדם מתנים כו' לא שייך לאמר משטה כו' עיי"ש:

ובזה מיושבין דברי הרמ"א סי' פ"א סעי' ב' לענין ציבור שמתחייבים בהודאתם אינם יכולים לטעון טענת משטה עיי"ש בש"ך ובאחרונים ולפ"ז גם בע"א אינו יכול לטעון טענת משטה ועי' בקצוה"ח סי' פ"א ס"ק י"ב מ"ש דגם בהודאה בע"א בקרקע דל"ש בהו טעמא דנסכא דר"א ואין כאן משום מחויב שבועה מ"מ כיון דגבי הודאה בפני ע"א אמרינן דאינו משטה שוב אינו נאמן לטעון כן אף במיגו דהוה כמיגו במקום אנן סהדי, ועי' ש"ך ס"ק ח' שכתב לענין שכ"מ דל"א גביה טענת משטה אפי' אחרים ששתקו בפניו דאפי' אם ליכא עדים כלל א"י אח"כ לטעון טענת משטה אפי' דאיכא מיגו מעליתא דלהד"ם מ"מ הוה מיגו במקום עדים וכן משמע מבעה"ת שהביא הש"ך ובמק"א הארכתי בביאור הדבר אבל חזינן דהוא דבר פשוט דבמקום דל"ש טענת השטאה אף מיגו לא מהני ואף דליכא עדים כלל א"כ הכא בקידושין שאין שייך בזה טענת השטאה כנ"ל א"כ מה מהני בזה מיגו ונצבה כמו נד הקושיא שהתחילו בזה דהאיך ס"ד כלל לאמר טענת השטאה ולמה לנו כל האריכות אם מהני מיגו במקום ע"א הלא אפי' במקום דליכא עדים כלל גם כן לא שייך זאת דבקידושין ל"ש טענת השטאה ובמקום דאמרינן דאינו משטה גם מיגו לא מהני כמ"ש הש"ך והאחרונים:

לזאת נ"ל דכיון דפשוט הוא אשר בעינן כונה להקנות וכל זמן שלא כיון לקנות או להקנות לא הוה קנין וכן בקידושין אם לא כיון לקדש או היא לא כונה להתקדש לא מהני א"כ אם אמר דלא כון להקנות רק מתעסק היה אז אם דבר פשוט הוא דהוה קנין מעליתא אינו נאמן לומר שלא היתה כונתו להקנות דאנן סהדי דמשקר אבל אם יש מחלוקת בזה נאמן לאמר דלא ידע וכמ"ש הש"ך בסי' מ"ב וכמו שהבאנו למעלה בדברי התוס' ב"ב מ"ח ומקידושין מ"ו ולפיכך אף דאנן קיי"ל כמ"ד דמהני הקנין או הקידושין מ"מ אם אית ליה מיגו נאמן לאמר לא ידעתי דמקנין בכה"ג ולא היתה כונתו להקנות:

וכן צריך לאמר הכונה בדברי התשב"ץ סי' ע' שהביא הב"י ורמזה הב"ש עיי"ש בלשון השאלה שאמרה משטה הייתי בך כיון שהייתי יודעת שעדות נשים אינו כלום כו' ובכה"ג שפיר כתב דכמו דע"א אינו נאמן בהכחשה לא מהני ג"כ בכה"ג וטעמא דמילתא כמ"ש הב"ש דהוה מטעם מיגו ובזה סרה גם טענת החלקת מחוקק דהו"ל דברים שבלב דבאמת לא אמרינן דברים שבלב לא הויא דברים רק היכא דתנאי היה בלבו וכדומה אבל הלא בודאי שיהיה דעתו להקנות אבל אם אינו יודע שמקנים בזה בודאי לא מיקרי דברים שבלב וכמו דאמרינן גיטין כ"א גבי ההוא זקן עם בני הכפר דהלא הלכה רווחת שבעינן שיהיו פיו ולבו שוין והמתכון לאמר תרומה ואמר מעשר לא אמר כלום עי' בפסחים ס"א ובשארי מקומות (והיה נ"ל לאמר דל"א כלל דברים שבלב לא הוי דברים היכא שבלבו לא היה כלל להקנות בהקנין שעושה מחמת דאדרבא בעינן פיו ולבו שוין וע"כ לא אמרינן דבשב"ל רק היכא דדעתו היא לשם קנין רק יש תנאי בלבו אז אמרינן דברים שבלב והא דרוצה הגמ' לאמר גבי גט מעושה דמהני מטעם דברים שבלב התם שאני דהלא כופים אותו שיגרש ושיקנה מיקרי מחמ"ז דעתו להקנות רק שבלבו לבטל הקנין ועי' בר"ן נדרים דף כ"ח ובשבועות פ"ג מ"ש לענין יאסרו פירות עולם עלי דבאונס מיקרי פיו ולבו שוין כי רצונו לאמר הדיבור שיהיה מהני וסמך לדברי מהא שכתבו לחלק דבקידושין וכל הקנינים ל"א טענת משטה ואם היתה שיכת בזה סברת דברים שבלב הלא בפשיטות לא היתה שיכת טענת משטה ולא היה מהני אף אם בלבו להשטות אע"כ כמ"ש דהיכא דהיה בלבו שלא בכונת הקנאה אין שייך כלל דברים שבלב דכונת הלב מעכב ההקנאה והסברא נכונה אך לא עיינתי בזה וצ"ע לעת הפנאי:

תוכן העניינים

הליכות אליהו על השולחן ערוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה