אור ברסלב
הליכות אליהו על השולחן ערוך שו"ת הליכות אליהו אה"ע › סימן יב

הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין

שו"ת הליכות אליהו אה"ע · סימן יב

סימן יא

מע"כ הרב המופ' י"א כו':

נדרשתי ללא שאלוני אך הפציר בי חותנו שי' לא יכולתי להשיב שאלתו ריקם ונזדקקתי לחות דעתי ע"ד הנבלה שעשה נבל אחד בסביבות ק' באחמוט ושמו יעקב בן בנימין ועשה מעשה קידושין לבתולה אחת ושמה חנה בה יעקב שלא מדעתה כאשר נעתיק בקיצור גביית העדות בסוף ואף כי הדיבור לא נתיחד לי בזה אך תורה היא ורשמתי בקצרה דעתי בזה:

והנה בתחילת העיון אין כאן מקום ספק וחשש קידושין כיון שמתחילה לא היתה דעתה לזה ועשה שלא מדעתה והיא כשמעה ממנו לשון הקידושין צעקה וזרקה לארץ את אשר נתן לה א"כ אין כאן חשש וסרך קידושין כלל דהרי לפי דברי העדים שאחז ידו בידה בחזקה ואמר לה ובעת שלקח ידו מידה בעת שהיתה עוד ידה פתוחה נפל לארץ וא"כ אין כאן קבלה כלל כל זמן ששניהם אדוקים בהחפץ וכן כתב מהרי"ט בתשובה ח' אה"ע סי' ל"ח שכתב וז"ל לענינו דעד שלא סילק ידו לא מיקרי נתינה כדאמרינן בהזורק לענין גט ומשיחה בידו כל שיכול לנתקו אצלו לא מיקרי נתינה כו' עיי"ש מה שהאריך לענין אשר איירי שם:

ואף שדברי מהרי"ט האלה תמוהים מה שהביא ראיה מגיטין לקנין דהרי בב"מ ז' אמרינן אמר רב משרשי' ש"מ האי סודרא דתפיס כו' ומ"ש מגט דאמר רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו כו' התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה כו' הרי בהדיא דמחלק הגמ' שאפי' דלענין גט אינו מועיל לענין קנין הוה נתינה ומצאתי להגאון בת' רע"א שהקשה על מהרי"ט הנ"ל מדברי התוס' כתובות למ"ד ע"ב ד"ה, ואי כו' שכ' מדעתם לחלק בין גט לקנין עיי"ש והקשה הגאון הנ"ל כי דברי התוס' תמוהים ג"כ לכאורא דלמה לא הביאו גמ' מפורשת ב"מ ז' הנ"ל ולמה הכריעו זאת מדעתם ועי' בג' הש"ס שם בכתובות:

ונ"ל לתרץ דברי התוס' דהנה אי' בשו"ע חו"מ סי' קצ"ה לענין ק"ס דבעי' ג' אצבעות שכ' המחבר בסעי' ד' דאף אם לא אחז בידו ג' אצבעות קנה כיון דיכול לנתק אצלו ולהביא ג' אצבעות עיי"ש וכן כתב הרמב"ם פי"ב מהל' מכירה וכ' הש"ך אע"ג דבסי' רס"ט מבואר דלא קנה משום טעמא דיכול לנתקו וכמבואר בש"ס בטלית שחציה ע"ג עמוד דלענין ק"ס דהוי קני ע"מ להקנות מהני אף בכה"ג או דדוקא במציאה לא מהני אבל בקנין מהני והראשון נ"ל עיקר עכ"ל הש"ך ז"ל:

אלא דלכאורא לדברי הש"ך אכתי צ"ע מנ"ל להרמב"ם לחדש דין זה וי"ל ע"פ מה שמבואר בסי' רע"א סעיף ב' בהמת חבירו שאחז אחד במוסירה זה שאחז במוסירה קנה וכ' הסמ"ע הטעם משום דיכול לנתקו ותמה הש"ך מסוגית הגמ' ט' דאלת"ה טלית שחציה ע"ג עמוד עיי"ש ויש לאמר דהרמב"ם ס"ל דהא דטלית שחציה ע"ג עמוד לא קני גם החצי שהגביה משום דאגדו ביד חבירו או ביד הפקר אבל אם יכול לנתקו לא מיקרי אגדו ביד חבירו וקנה מה שבידו או מה שהגביה ולא קאמר הגמ' על הא דר' אבהו בדותא היא רק על מה שרוצה לאמר דקנה גם חציה השני שאינו מוגבה מכחו אבל מה שמוגבה מכחו קנה ולא מיקרי אגדו ביד אחר אם יכול לנתקו א"כ י"ל דגם הכא גבי ק"ס כיון דלא בעי לקנות רק ג' אצבעות ואיירי דהג' אצבעות המה מוגבהים מכחו רק דאינו אוחזם בידו משו"ה מהני מטעם דיכול לנתקו ומיושב שפיר דברי הר"מ והשו"ע בסי' קצ"ה הנ"ל אבל עכ"פ הרי כתב הש"ך בהדיא דלענין ק"ס שאני דכיון דהוי קני ע"מ להקנות קנה אף באופן שלא קנה בקנין דעלמא א"כ אזדא קושית הגרע"א מעל התוס' כתובות הנ"ל דמשו"ה לא הביאו מגמ' ב"מ דשאני ק"ס מקנין:

ולענין דינו של מהרי"ט נראה דלא תהיה סתירה לדבריו גם מדברי התוס' כתובות הנ"ל דקידושין כיון דאתקש לגט לא מיקרי נתינה רק מה דהוי נתינה לענין גט כמו שכ' הפוסקים לענין טלי קידושין מע"ג קרקע ואף שדברי מהרי"ט איירי לענין נתינה סתמא ואח"כ אמר לשון קידושין מ"מ יש ליישב דבריו) וא"כ יש ללמוד שפיר נתינה בקידושין מנתינה דגט. ולבד זה נ"ל ברור דעד כאן לא כתבו התוס' בכתובות רק היכא דהדבר הניתן הוא לגמרי בידו של המקבל רק דהנותן יכול לנתק אצלו ע"י משיחה או כוש אז אינו מעכב הקנין כמו שדייקו התוס' וז"ל שמסתמא הניח האוכל בפיו ואח"כ תוחב באצבעו או בכוש ואף אם הוא בכוש מתחילתו ועד סופו מ"מ כיון שבא לתוך פיו קנאו הרי דלא כתבו התוס' רק משום דהדבר הנקנה הוא כולו לתוך פיו לבד אבל אם עוד שניהם אדוקים בגוף החפץ הנקנה בודאי לא מהני ולא נתינה היא, גם הגמ' לא קאמר רק האי סודרא דתפיס ביה ג' אצבעות הרי דהשלש אצבעות דבעי להקנות בק"ס המה בידו לגמרי אבל אם עוד שניהם אדוקים בהם בודאי לא מהני ומכש"כ לענין נתינה גמורה דכ"ז ששניהם אדוקים בהחפץ הנקנה לא הוי נתינה כלל לענין קנין כמו לענין גט וכן מפורש בשו"ע או"ח סי' תרנ"ח סעי' ו' ואם תופס עם התינוק שפיר דמי כיון שלא יצא מידו ועי' בהגר"א שציין שם ב"מ ז' האי סודרא דתפיס כו' והדברים פשוטים וברורים ועלה דינו של מהרי"ט כהוגן וכש"כ הכא בנ"ד לא מיקרי נתינה כלל ועוד שהרי מיד בתוך כ"ד התחילה לצעוק ושמטה ידה מידו ונפל לארץ א"כ אף אם נאמר דהוי נתינה מ"מ אינה מקודשת כיון שמיאנה בתוך כ"ד ואף דאיתא בנדרים ובב"ק דלענין קידושין תכ"ד לאו כדיבור דמי היינו במקום שנתרצתה בודאי אבל הכא כיון שלא גילתה דעתה מתחילה ולא פשטה ידה לקבל פשוט דמהני חזרתה:

וכן כתב בהדיא החכ"צ ז"ל בתשובותיו סי' קט"ו וז"ל ואף דאמרינן בב"ב דתכ"ד לבד מקידושין היינו דוקא לאחר שגמר הדבר בודאי כגון שאמרה הן או בוא קדשני ונתן לה קידושיה ואח"כ רצתה לחזור בין באמירה בין בזריקה אינה יכולה לחזור אפי' תוך כ"ד אבל בלא אמרה ולא מידי אלא הוא אמר ונתן לה קידושיה והיא נטלתן וזרקתן לים או בפניו מעולם לא נתרצית בקידושין כלל כיון שזרקתן ודוקא שזרקתן תוך כ"ד אבל אם לא זרקתן עד לאחר כ"ד אמרינן כבר נתרצית כו' עיי"ש הרי בהדיא דכל היכא דלא גלתה דעתה מתחילה בודאי תוך כ"ד מילתא היא, וכן מוכח בהדיא בגמ' ובשו"ע סי' למ"ד סעי' ז' אמר לה התקדשי כו' נטלתו וזרקתו לים בפניו כו' ועכצ"ל שאם זרקתו בפניו כו' הרי אפי' אם נטלתו סתם ועבדה מעשה עכ"ז כיון שלא אמרה כלום רק תיכף בתוך כ"ד זרקתו אמרינן בכה"ג תכ"ד כדיבור דמי אף לענין קידושין לברר שלא היתה הנטילה לשם קידושין רק לשם זריקה וא"כ הכא אף מי שלבו נוקפו לאמר דהוי כשניהם אדוקים בו והוי נתינה עכ"ז אין כאן חשש:

אך מה שיש לפקפק בזה מדברי העד זאפלאווסקי שכתוב בגביית עדות ונפל לתוך חיקה ותיכף ניערה בגדיה ונפל לארץ ואינו מבורר בלשון תיכף אם היה תוך כדי דיבור או לאחר כ"ד כמו שכ' הפוסקים לענין תיכף לנטילת ידים ברכה דעד כדי שיעור כ"ב אמות מיקרי תיכף והוא מגמ' זבחים ל' עיי"ש ועי' בחלקת מחוקק סי' למד ס"ק י"א אבל אם זרקתו בפניו קרוב לה או תוך ד' אמותיה הוי קידושין וא"כ ה"ה הכא שזרקתה לתוך חיקה יש לפקפק בזה ומה שזרקתה מתוך חיקה אם היה לאחר כ"ד הלא לא מהני וכמו שהבאנו למעלה בשם החכ"צ:

אבל כ"ז אינו אלא לפום רהיטא אבל באמת אף אם נחוש לדברי העד ונאמר דניערה מתוך חיקה לאחר כ"ד אין כאן חשש כלל דהנה שיטת הרמ"ה הובא דעתו בשו"ע סי' כ"ח סעי' ד' בהג"ה ובשו"ע סי' ל' סעי' ו' בשו"ע אם זרק לתוך חיקה ושתקה אינה מקודשת וכבר כתבו האחרונים טעמו משום דבעינן מעשה להוכיח שמרוצית ועי' בחלקת מחוקק ר"ס ל' וא"כ כאן דמבואר אף בדברי העד הזה שממילא נפל לתוך חיקה א"כ לא עשתה מעשה כלל ועי' בבית מאיר סי' כ"ח שהקשה על שיטת הרמ"ה מגמ' מפורשת קידושין נ"ב ההיא אתתא דקא משיא מיא כו' אתא ההוא גברא שדה לה כו' אלמא דהוה קידושין בכה"ג דכיון דאמר בשעת זריקה לא בעינן הוכחה דידה עיי"ש:

אך באמת יש לדחות ראיה זאת דהגמ' כאן לא נחית לפרש גופא דעובדא היכי הוה לבד הריעותא דגזל וכעין זה כ' הריטב"א קידושין נ"ב וז"ל ואיכא למידק מהא דתניא התקדשי לי בפקדון שיש לי תחת ידך כו' אם נשתייר בו שו"פ מקודשת בתוס' כו' אבל הנכון דהתם בדאמרה הן והא דלא פירשה משום דהתם לא אתא לאשמעינן דינא דשתיקה וריצוי כו' עיי"ש וא"כ ה"נ לא בדינא דשתיקה וריצוי איירי ומי עדיפא הך עובדא ממתניתין מפורשת ספק קרוב לה כו' אע"כ דממילא ידעינן דאיירי בריצוי דידה וה"נ כן הוא ולא צריך לפרושי וכן צ"ל במה שכ' הב"ש סי' כ"ח ס"ק ג' דאיירי בהודיע לה שהוא גזל ובגמ' לא הוזכר מזה אע"כ דהגמ' לא נחית לפרושי כאן גופא דעובדא היכי הוה בפרטיות וכן הכריע כהרמ"ה הרש"ך הובא דעתו בת' מהרי"ט ח' אה"ע סי' מ"ג דלא מהני שתיקתה רק היכא דמתחילה הוי הנתינה והקבלה לשם קידושין כמו ההיא דציפתא או ההיא דכנסי סלע כו' דאיירי בדשדיך וכן הסכים בת' מהר"ם פדואה וכן הסכים הגר"א עיי"ש הכרעתו מגיטין ע"ח דפריך הגמ' מחוב לגט הלא שא"ה דנתרצה אע"כ דגם גבי קידושין בעינן שתאמר זרוק לי קידושי או כה"ג וכן הוא בת' הריב"ש הובא בט"ז אה"ע סי' למ"ד ובח"מ סי' כ"ח שכ' וז"ל דמדפשטה ידה וקבלה הוי הוכחה דנתרצתה הרי דס"ל דבעינן הוכחה ובלא הוכחה אינה מקודשת ועי' בח"מ סי' כ"ח ס"ק י"ב ובסי' מ"ב ס"ק ב' דלא חילק בין נתן בידה בין זרק לתוך חיקה דבכל גונא כל היכא דלא היה ממנה מעשה מוכיח דנתרצתה לקידושין לא מהני להרמ"ה וא"כ פשוט בנ"ד דלקח ידה בחזקה שלא מדעתה לזאת אפילו אם נפל לתוך חיקה ולא ניערה בגדיה בתוך כ"ד אינה מקודשת:

ואפי' לשיטת הגהמ"ר שהובא ברמ"א סי' מ"ב שפליג לכאורא על הרמ"ה מ"מ בנ"ד אין כאן חשש כלל דהנה באמת י"ל דגם הגה"מ לא פליג על הרמ"ה ולא קאמר רק בעובדא דידיה דאיירי בשדיך כמ"ש שם הואיל ודיבר מתחילה על עסקי קידושין ובשדיך הלא י"ל דאף הרמ"ה מודה כמ"ש למעלה בשם מהרש"ח גם י"ל דאיירי דעבדה מעשה מוכיח על ריצוי וכן כתב בהגהת ביאורי הגר"א סי' מ"ב עיי"ש:

אבל אף אם נאמר דהגה"מ פליג על גוף הסברא של הרמ"ה מ"מ בנ"ד אין כאן חשש דכיון שצעקה מתחילה מה אתה עושה ואח"כ נפל לחיקה בודאי לית מינן דפליג ועוד דכיון דלא עשתה מעשה מוכיח על ריצוי והיתה בשב ואל תעשה כ' האחרונים דהוה כמו שתיקה לאחר מתן מעות וכמו בנ"ד כיון דמתחילה לקח ידה בחזקה וא"כ אין לדון על תחילת המעשה רק על המעשה דלאחר כך והוי כמו שתיקה דלאחר מתן מעות ובזה כתב הגהמ"ר סוף קידושין סי' תקל"א דגם אם צוחה לאחר כדי דיבור אמרינן איגלי מלתא למפרע עיי"ש וז"ל רק כשאמר הוו עלי עדים אמרתי לה השליכו והשליכה כו' דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ועוד הוכיח סופה על תחילתה ואמר פ"ב דחולין ופ' י"נ דכו"ע מודו היכא דאיכא למתלי באמתלא מוכחת אמרינן הוכיח סופה על תחילתה עיי"ש הרי דמשמע בהדיא דהמעשה היתה אחר כ"ד מדאמר לה העד להשליך ואח"כ השליכה ועוד מדקרי לה שתיקה דלאחר מתן מעות משמע דהיתה שתיקה איזה זמן דאם השליכה בתוך כ"ד מה זו שתיקה: גם הראיה שהביא מחולין ומי"נ דאמרינן הוכיח סופה על תחילתה הוא אף לאחר כ"ד ומכש"כ בנ"ד דגם קודם שנפל לתוך חיקה צעקה וגם אח"כ ניערה בגדיה אפילו אם היה לאחר כ"ד פשוט דאין כאן חששא גם יש להתיר בנ"ד מחמת דלא ראו העדים אם נתן לה איזה דבר:

והנה בהג"ה רמ"א סי' מ"ב והוא מתשובות הרשב"א סי' ש"פ דבעינן שיראו העדים הנתינה ממש פשוט דאין כאן חשש כלל אבל אף לשיטת הגהמ"ר שהובא בב"ש דאף בידיעה בלא ראיה מהני מ"מ הרי כבר כ' התומים סי' צ' דידיעה ברורה בעינן דהיינו שיהיה אומדנא המוכיח דמהני גבי עדות נפשות ועי' בשבועות בתוס' דף ל"ד ע"א ד"ה דאי:

וכ"כ הנוב"י במה"ק סי' נ"ח שכ' וז"ל אפ"ה אין זה ענין לנ"ד דשם ראו שזרק לה הקידושין למקום זה רק שמסופקים בהמקום והוי כזורק לחצירה ומסופקים אם החצר שלה אבל בנ"ד לא ראו שום דבר ואין כאן ראית קידושין כלל כו' עיי"ש וכ"כ במה"ת סי' ע"ה וז"ל הראש הששי דכיון שלא ראו נתינת הזיבצינער אף לדברי מרדכי שהביא הב"ש ולע"ד דהיינו דוקא בחפץ שניכר לעדים בט"ע שהחפץ שבידה עתה הוא החפץ שהזכיר המקדש אבל זה שקידשה במטבע מה בכך כו' אף שעתה היא מודית שקיבלתו מהמקדש מ"מ כיון שלא היה ידוע להעד בשעת מעשה מיקרי מקדש ובלא עדים וכן כתב בנוב"י שיבת ציון סי' ס"ט וז"ל ואפי' לדעת המרדכי שהביא הב"ש דגם בקידושין מהני ידיעה בלא ראיה מ"מ בנ"ד גם ידיעה ליכא דשמא בא לידה בתורת שאלה כו' עיי"ש הרי דלכל הני רבוותא אף הגהמ"ר אינו מחמיר רק באופן שראו אח"כ חפץ שלו בידה:

אלא שצ"ע דברי תשב"ץ ח"ג תשובה פ"ב במעשה שהיה כו' היא מקודשת גמורה ואע"פ שע"א אמר שאמת היו הדברים שלענין קידושין נכנסו שניהם ולזה הזמינום אלא שלא ראה מסירת הקידושין לידה עדות זו אינה מבטלת הקידושין שכיון שנתקדשה באותו מעמד והאיש והאשה שניהם מודים בדבר וע"א אומר שראה המסירה אף שעד הב' לא ראה שכיון שא"צ לאמר בקידושין אתם עדי כיון שהדבר אמת שקיבלה כו' מקודשת כיון שהדברים ברורים שקיבלה אף שלא ראו וכ"ש שאחד ראה ועוד שהרי להסמ"ג צריך בקידושין בע"א גט ואפי' להמקילין מ"מ מודו בכה"ג דאחד ראה כו' הרי מוכח מדבריו להדיא דלא בעינן כלל שיראו העדים הנתינה כמ"ש אף שלא ראו כו',:

אלא שדברי התשב"ץ תמוהים בלא"ה שכתב שכיון שנתקדשה והאיש והאשה שניהם מודים בדבר מאי מהני הודאתם כיון דילפינן דבר דבר מממון וע"פ שנים עדים יקום דבר והיה מקום לאמר עפמ"ש הרמ"א בסי' מ"ה סעי' א' בהג"ה ויש מחמירין אם שלא בעדים אף שלא היו עדים על הנתינה לידה וע"ש בב"ש ס"ק י"א וי"ב ובח"מ דהוי מחמת רגלים לדבר דחזקה שליח עושה שליחותו וא"כ י"ל דגם התשב"ץ מחמת רגלים לדבר אתי עלה אבל באמת אין הנידון דומה דשם כיון דיש עדים דשלח לה סבלונות אמרינן דחזקה שליח עושה שליחותו אבל הכא מאי חזקה יש כאן ואי מחמת דהוזמנו מתחילה לשם קידושין נאמר הן הן עדי יחוד וכסברת הגהמ"ר סי' תקל"א דהלא כ' התשב"ץ שם דהעד לא ראה משום דלא היו הקידושין הגונים בעיניו ולא יהיו א"כ אפ"ל דלא היו כאן קידושין כלל גם מה מהני הודאת בע"ד בזה:

והיה מקום לאמר עפמ"ש הש"מ ב"ק סוף פ"ג בשור שהיה רץ אחר חבירו דבכה"ג מהני הודאת בע"ד אף דבכ"מ אמרינן מודה בקנס פטור מ"מ בכה"ג מהני הודאתו וא"כ ה"ה הכא י"ל דאף בקידושין לא מהני הודאה מ"מ היכא דאיכא רגל"ד מהני. אבל העיקר נ"ל לאמר דגם התשב"ץ איירי באופן דאח"כ ראה גם העד השני החפץ שלו בידה ומודית שקבלה לשם קידושין וגם המקדש אומר כן ועומדים גם כעת בדעתם הראשונה לקידושין ובכה"ג ברור דהוי מקודשת בודאי אף דלא ראו המסירה דהלא בגוף הטבעת אם היא שלו או שלה ברור דמהני הודאת האשה דהלא בממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמיא וא"כ כיון שמודית לפני עדים שהדבר הזה קבלה לשם קידושין וגם הוא אומר כן ועומדים בדעתם ברור דהוי כמקדש בעדים דהרי לא גרע דבריהם בזה מהיה מדבר עמה על עסקי קידושין דלא בעי אמירה כלל ומכש"כ בעובדא דהתשב"ץ דהוזמנו לשם קידושין וא"כ דאוחזת בידה והוא והיא מודים דהיו מתחילה של המקדש ומקבלת לשם קידושין דהוי קידושין ודאים כיון ששניהם אומרים כך והוא נתן לה מתחילה לשם קידושין (ולקמן נדבר מזה באריכות דלא הוה גם כטלי קידושיך מע"ג קרקע גם על דברת הנוב"י במה"ק סי' ס' ובמה"ת סי' ע"ג דפסק בע"א הוי המעות מתנה דלפי דבריו לכאורא נסתרו דברי לזאת מוכרח אנכי להאריך בדבריו ואביאם למטה) וכן דייק לשון התשב"ץ וכיון שהדברים ברורים שקיבלה הקידושין אף שלא ראו הקידושין דמהיכן הדברים ברורים כיון שלא ראו וכן כתב עוד כיון שהדבר אמת מהיכן ידוע האמת אע"כ דאיירי שאח"כ ראו שניהם החפץ תחת ידה ובכה"ג הוא דהוי מקודשת אף לשיטת הרשב"א אבל לית מאן דפליג היכא דלא הוה אומדנא דמוכח כלל כגון דלא הוזמנו לשם קידושין ולא ראו נתינת המטבע בודאי אין כאן דין מקדש בעדים כלל אף דשניהם מודים דנתן לה דהעדים לא יוכלו להעיד על דבר המוכיח דאפשר כיון מתחילה אלא לצערה ולביישה אבל לא נתן לה דבר וא"כ פשוט דלית מאן דיפקפק לחוש בדבר לקידושין ולפי דברי הגב"ע לא ראו העדים כלל החצי רו"כ רק אשת בעה"ב מצאה אחר זמן על הארץ גם לא ראו מתחילה המטבע בידו:

ומה שלא שמע העד ה' שלמה איצקאוויץ רק תיבת מקודשת לי יש להאריך בזה הרבה אם הא שחסרה מלת הרי את הוי כידים שאינם מוכיחות או לגבי דידה לא בעינן ידים מוכיחות מפני שאין דרך אשה לקבל קידושין לחברתה ובמקום אחר הארכתי בזה ועי' באבני מלואים סי' כ"ז ס"ק י' ובחת"ס אה"ע סי' פ' עיי"ש דהסכימו האחרונים הנ"ל דגם במתקדשת בעינן ידים מוכיחות:

עוד יש להעיר בזה מה דלא התחילה לצעוק כ"א אחר גמרו כדת משה וישראל אם הוי לאחר כ"ד דבאמירת הרי את מקודשת לי נגמר מעשה הקידושין או כיון דאמירת כדת משה וישראל הוי משום אדעתא דרבנן מקדש והוא תנאי בקידושין א"כ הוי הכל כמו דיבור שלם ומיקרי תוך כ"ד דבגב"ע לא הוזכר בפרטיות איך היה המעשה אך מבואר בגב"ע דהאשה אמרה שלא הבינה מתחילה עד לבסוף דהרגישה דברים ששמעה מחברותיה הנשואות:

וכבר הארכתי בזה בתשובה אחת בעובדא חדא שהיה בפ"ק לעז קידושין והארכתי לעיין בהך ענינא אם אשה נאמנת לאמר לא הבנתי ואעתיק בזה אפס קצהו דכבר עמד בזה הגאון בעל נוב"י ח"א סי' כ' דאמאי לא תהא נאמנת האשה לאמר לא הבנתי הלא בכל מקום דלא אתחזק איסורא נאמן ע"א אף בדבר שבערוה וא"כ אמאי לא תהא האשה נאמנת בזה:

אך לכאורא הדבר תלוי באשלי רברבי אם ע"א נאמן בדשב"ע בלא אתחזק איסורא והנה המהרי"ק בתשובה שורש ע"ב כתב להדיא דע"א נאמן וז"ל וכן הדעת מכרעת דל"א אין דבר שבערוה פחות משנים אלא דוקא היכא בשעה שהוא מעיד עליו ע"א להתירו הוא בחזקת איסור ועוד כיון דגמרי' דבר דבר מממון ומה התם להוציא ממון מחזקת כו' וכן הוא בהגה"מ בתשובה לה' אישות סי' ג' דבמקום דלא אתחזק איסורא ע"א נאמן אף בדבר שבערוה, וכן כתב הר"ן קידושין פ' האומר על הא דאמרינן שם בגמ' ס"ד קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה דנאמן ואף דאין דבר שבערוה פחות משנים שאני הכא דלא אתחזק איסורא והא שהר"ן עצמו סותר דבריו בגיטין פ' התקבל כבר האריכו בזה המפרשים ואנכי הארכתי ג"כ הנ"ל בתשובה והעליתי דגם מדברי הר"ן הללו אין ראיה רק היכא דאי קבע איסורא וגם בש"מ כתובות פ' האשה שנתארמלה דף כ"ב כתב להדיא דהיכא דלא אתחזק איסורא אף בדבר שבערוה נאמן ע"א וכן דעת המהרי"ט בתשובה:

אך עדיין יש לברר בכל מקום שאיש נאמן באיסורין אם גם אשה נאמנת והנה הרשב"א כתב בכתובות פ' המדיר ובש"מ שם בשם יש מפרשים דאשה אינה נאמנת באיסורין לבד מנדה דהתורה האמינתה וכ"כ הבית שמואל אה"ע סי' ד' בשיטת הר"ן דאשה אינה נאמנת באיסורין אף היכא דליכא חזקה אבל הרבה פוסקים חולקים על כלל זה וראש המדברים הוא רבינו הרמב"ם שכתב בפ"ה מהל' עדות דבכ"מ דע"א נאמן אף אשה נאמנת וכן כתב הרשב"א בתשובה סי' ר"ל מה ששאלת מי שהוא מפורסם באחד משאר עבירות כו' אבל באיסורין שאפי' אשה ועבד ושפחה כשרים אפי' מומר לד"א כשר כו' הרי דעתו דאשה נאמנת באיסורים וכן כתב הר"ן בחידושיו חולין י"א דאפי' אשה ועבד ושאר פסולין כשרין בשאר איסורין והאריך בראיות דלא כמו שכתב הב"ש בשמו:

ולבד זה נראה דהכא כ"ע מודו דאף אשה נאמנת כמ"ש הרמב"ן דאי אפשר למילף עד אחד נאמן באיסורין מנדה דשאני התם מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על בעלה וכן כתבו התוספת רי"ד בקידושין פ' האומר דאע"ג דאשה נאמנת לומר לבעלה טהורה אני משום דחזקה דאינה מקלקלה את עצמה אבל מ"מ אצטריך ליה לאביי למימר כו' עיי"ש וכן כתב הר"ן בשם הרמב"ן פ' התקבל המובא למעלה וז"ל וכ"ש הכא שהקרובות נאמנות מתוך שהן נאמנות לקלקל את עצמן שנשאות לאחרים ואף הר"ן י"ל דלא פליג אלא אם נאמנת על אחרים אבל בחד גופא י"א דמודה להרמב"ן בסברא זאת דאמרינן דנאמנת על עצמה וממילא מותרת לאחרים מטעם נאמנות באיסורין ועי' בכתובות כ"ב באומרת ברי לי עיי"ש ובשיטה מקובצת ע"ז ובסברא זאת הארכתי ליישב דברי רש"י חגיגה י"ד פ"ב ואכמ"ל:

וכן משמע מרש"י גיטין ב' ויבמות פ"ח וחולין י"א עיי"ש שכתב בטעמא דעד אחד נאמן באיסורים דילפינן משחיטה ויש להבין למה לא פי' דילפינן מנדה וע"כ ס"ל לרש"י כמ"ש הרמב"ן ותוס' רי"ד הנ"ל דמנדה לא מצי למילף משום דשא"ה מיגו דנאמנת לגבי עצמה נאמנת לגבי אחרים, וצריך להבין לשיטת רש"י דס"ל כנ"ל דהא דע"א דנאמן באיסורין לא נוכל למילף מנדה ולא ילפינן רק משחיטה א"כ ס"ל דנשים אינן נאמנות רק היכא דאיכא מיגו דנאמנת על עצמה א"כ האיך נשים נאמנות על השחיטה ואם באמת נאמנת א"כ יהיו נאמנות גם בשאר איסורין ולכאורא הלא ראית הראשונים חזקה דנשים נאמנות על השחיטה מהך דכל הפסולין דוכולן ששחטו קתני דיעבד משום טמאים ולא משני משום נשים א"כ משמע דאף נשים נאמנות וצ"ל דהתם איירי בקרבן דידה:

ובשיטה זו אזיל ג"כ הסמ"ק הובא בב"י שכתב דהנשים שוחטות לעצמן משמע שאין שוחטות לאחרים ודבר תימא הוא אם שוחטות הן לעצמן אמאי לא תשחטינה לאחרים מ"ש לעצמן מלאחרים ועי' בפרישה ולפי הנ"ל הדבר נכון כי י"ל דהסמ"ק יסבור כשיטת רש"י והרמב"ן והתוס' רי"ד דנשים אינן נאמנות רק היכא דהעדות נוגעה לעצמה הרי נתבאר שיטת רוב הראשונים דכל היכא דע"א נאמן נשים ג"כ נאמנות ואפי' לשיטת החולקים מ"מ היכא דהדבר נוגע לדידה אמרינן מיגו דנאמנת על עצמה נאמנת ג"כ על אחרים: ובזה יש לקיים דברי הר"ן דקידושין ודברי הר"ן דגיטין פ' האומר התקבל שהזכרתי למעלה שלא יהיו סותרים זא"ז דאף דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק מ"מ היכא דהוא ענין אחד לעצמה ולאחרים נאמן וכסברת הרמב"ן ותוס' רי"ד הנ"ל וצ"ע ושפיר קמה סברת הנוב"י דלכו"ע היה להאשה להיות נאמנת לאמר לא הבנתי דהלא לא אתחזק איסורא וצ"ל הסברא דכיון דאיכא חזקה שמבינה אינה נאמנת לאמר לא הבנתי ומיקרי זאת ג"כ נגד חזקה ועי' בנוב"י שם אבל אם ליכא חזקה שהבינה בודאי נאמנת לאמר לא הבנתי וא"כ הכא בנ"ד יש להצטרף גם דבריה שלא הבינה כיון שלא קדשה כדרך המקדשים גם אמר בטבעת במקום במטבע גם כיון שדרך לקדש בטבעת יש להאמינה שלא הרגישה עד לבסוף ומכש"כ כפי שבא בדברי מעלתו בשאלה שהיתה טרודה ובהולה:

נקטינן מכל מה שכתבנו למעלה שהבתולה הזאת חנה בת יעקב שריא לעלמא מחשש קידושין הנ"ל ואין כאן אפילו דררא דחששא לכל הפוסקים כמו שביררנו למעלה דהרי כל זמן שאחז ידו בידה לא היתה כאן נתינה וקבלה כלל ואח"כ בשעה שנפל בחיקה הרי להרמ"ה לא מהני אפילו בשתיקה ומכש"כ שמהני נעירתה מחיקה אפילו אם היה לאחר כ"ד וכמ"ש מהגהמ"ר הנ"ל, ואי משום דנפל בד' אמות שלה הלא החצר היה אינו של שניהם דליכא ביה תקנת ד' אמות וגם קרוב לה לא שייך הכא ומכש"כ דצוחה מתחילה וביותר דלדברי העד שני לא נפל בחיקה כלל והוי בזה העד ראשון מוכחש מהעד שני גם לא ראו הנתינה כלל לא מתחילה ולא אח"כ ואפי' לפי המבואר בדברי העד שלמה איצקאוויץ שנפל המטבע על הארץ סתמא כפירושו שלא ידע אם המטבע היתה של הבליעל המקדש וא"כ אין כאן עדים כלל כמו שביררתי הכל למעלה. ובאמת אין הענין סובל אריכות כלל עכ"ז מחמת כבוד מעל' ומחמת חומר הענין שוטטתי בארבע פנות לברר היתירה מכל צד ומטעם זה קצרתי בפלפולים גם מחמת דוחק העת. ואו"ש וברכה ישלח ה' לעמו הרוחה ויסיר מהם יגון ואנחה כאשר לא יגרע תפלה ושיחה המצפה לישועת ה':

תוכן העניינים

הליכות אליהו על השולחן ערוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה