אור ברסלב
הליכות אליהו על השולחן ערוך שו"ת הליכות אליהו אה"ע › סימן ט

הליכות אליהו על השולחן ערוך· רבי אליהו הלוי פיינשטיין

שו"ת הליכות אליהו אה"ע · סימן ט

סימן ח

ע"ד העגונה ריזל בת מיכל מלאמז פלך שעדליץ אשר זה יותר משמנה שנים שבעלה הענך שטרקמן הלך לעבודת הצבא בחדשים הראשונים היה שולח לה מכתבים גם שלח לה שני פאטאגראפיעס שלו שנצלם פעם אחת עם עוד שני א"ח ופ"א עם עוד ארבעה והוא החמשי ומחודש חשון תרע"ה נשכח זכרו ולא שמעה מאתו דבר וביום ד' שנה זו פ"ג נתקבל גב"ע מבד"צ דק' לאמז מאיש אחד ה' מרדכי ב"ר חיים שמואל איך שבשנת 1914 למספרם בחודש מרחשון ע"ה היה הפוזיציע אצל ראווא בפולין והיה יחד בבאטיליאן 3 No עם א"ח העניך שטרקמאן מלומז וביום אחר הפוזיציע שאל לא"ח אם ראו העברי שטרקמן אמרו א"ח א"י איך שהאיש שטרקמן נפצע בראשו ונשאו אותו לשפיטאל בראווא:

אח"כ נסעה האשה לראווא לחקור הדבר ובידה גב"ע מבד"צ דק' ראווא איך שר' אברהם הלוי לעווין והבתולה חי' בת רצ"ה גאלדבערג איך שבהיות מערכי המלחמה סביבות העיר ראווא ערכו בפה שני בתי חולים לפי שעה לחבוש הנפצעים והביאו אז לאחד מבתי החולים שני עברים נפצעים אחד היה מאסטראווצי והשני לא ידעו מי הוא ומאין הוא כי בעת שהובא כבר אשתקל מילוליה להיותו גוסס כי השיגו הרובים לפלח רקתו "עם האט אים געטראפין אקויל אין שלייף אריין" אבל זאת זוכרים היטב ומכירים אשר זה הנפצע הוא אותו בעצמו אשר בשני הפאטאגראפיעס שביד האשה הוא האמצעי ואם כי הרופאים אמרו אשר אין עוד שום תקוה שישאר זה הנפצע בחיים אבל באשר ששני העדים שמשו אז בבה"ח חובשים לנפצעים נעתר ראש הרופאים להעתיקו לבית החולים שמחוץ לעיר לזאת לא ידעו סופו רק ה' חיה ג"ב הוסיפה אשר כיום או כיומים אח"כ דרשה היטב מרופא הראשי אודות הנפצע הגוסס, באשר אל זה הרופא הראשי יובא כל קורות הנפצעים אשר שכבו במשמרתו ואמר זה הרופא הראשי חבל על דאבדן כבר יצאה נפשו ויקברוהו על שדה קטל מחוץ לעירנו זמן העובדא אינם יודעים רק שהיה בשנת תרע"ה בחודש חשון או כסלו ובמוש"ק הובא לבית החולים וביום השלישי הובילו אותו אל בית החולים הראשי כ"ז הגידו בתו"ע לפני בד"צ דק' ראווע ושני העדים (גם העגונה בעצמה) העידו כי זה האמצעי בשני הפאטאגראפיעס מכירים כי הוא צלם דמות תבנית האיש הענך שטרקמן כ"ז הוא תוקף גביע שביד העגונה ריזל הנ"ל:

בדבר הכרת שטרקמן ע"פ עדות ר' אברהם הלוי וה' חיה ג"ב חובשי בית החולים אשר בראווא ע"פ צלם דמותו בשני הפאטאגראפיעס אשר ביד האשה ששלח לה בעלה והחובשים כי לפי זכרונם דמות תבנית החולה שהובא לבית החולים מכירים בדמות תבנית הפאטאגראפיע של שטרקמן הנ"ל והנה הכרת איש על פאטאגראפיע הוא דבר שנתחדש בזמן האחרון לא שערוה הראשונים אמנם גאוני זמננו הסכימו לסמוך ע"ז בהתר אשה הגאון רי"א בספר עין יצחק והגאון נצי"ב בספרו משיב דבר ושניהם על עובדא אחת שפאטאגראפיע של אחד שנצלם בנויארק לאחר מותו נדמה להפאטאגראפיע שביד האשה בחייו גם הגאון רצ"ה א"ש בעובדא שלו שהפאטאג' של הפספ' שנמצא אצלו במותו היתה דומה להפאטאג' שביד האשה מחייו הנה בכל הנך עובדי היו דומות שתי הפאטאגראפיעס שהיו ידועות לאיש ההוא גם האשה הכירה דמות בעלה ובעובדא דידן העדים לפי זכרונם הכירו דמות החולה בהפאטא"ג כי הוא דומה לתבנית החולה שהיה אצלם בבה"ח ובדברינו יבואר החילוק שיש בזה גם גוף הדבר בהכרה ע"פ פאטא"ג הוא דבר חדש כאמור לזאת ראיתי לברר בקוצר האפשרי בט"ע של הכרת איש אם בעינן ט"ע גמור או סגי בט"ע כל דהוא:

והנה בשארי איסורים כבר דברו הפוסקים ביו"ד סי' ס"ג הש"ך כתב דבעי ט"ע גמור והכו"פ העיר עליו מדברי התוס' חולין צ"ו על הא דאמר רבא מריש הו"א סימני עדיפא מט"ע דאילו בסימנין מהדרינן אבידתא כ' התוס' תימא דהא לצורבא מרבנן מהדרינן בט"ע כו' וי"ל דהכא איירי בט"ע כל דהוא כו' ולפ"ז בתר דמסיק רבא ואמר בתר דשמעתינהו הני שמעתתא כו' אמינא ט"ע עדיפא כו' היינו ג"כ ט"ע כ"ד ובאמת דברי השיך יש להם יסוד ע"פ דברי הרשב"א חולין שם שכתב וז"ל ומיהו בעד שבא להעיד באיסורין בט"ע צריך לדקדק אם יש לו ט"ע יפה שפעמים העין משקר כו' כמו רשב"א אומר אם לא שבעתן העין כו' אלמא שאפי' צו"מ דדייק כו' ומכש"כ שארי ב"א שאינם מדקדקין כ"כ כו' וכ"כ הר"ן יעו"ש ויעוי' ביש"ש חולין שם שהעיר על דברי הרשב"א מדברי התוס' וכתב שמתחלה בעינן שבעתן העין ואח"כ סגי בט"ע כ"ד ודחוק:

ונ"ל בכונת דברי התוס' שלכאורא קשה להבין דהלא אח"כ אמר ר"י בריה דרב משרשיא תדע דאילו אמרי פלוני דהאי סימנא קטל נפשא מי קטלינן ליה ואילו אמרי אית לן ט"ע בהאי פלניא דקטל קטלינן ליה והלא לענין קטלא בודאי בעינן ט"ע גמור והלא לשיטת התוס' איירי רבא בט"ע כ"ד ומה זה מביא ר"י מט"ע גמור, לזאת י"ל כונת דבריהם דמסתברא להו דט"ע שאינו גמור נגד סימנים שאינם מובהקין דומה לט"ע גמור נגד סימנים מובהקים לזאת מתחילה קאמר רבא מריש הו"א סימנין היינו שאינם מובהקין, עדיפא מט"ע, היינו שאינו גמור דהרי מהדרינן אבידתא בסימנין היינו שאינם מובהקין ולא מהדרינן בט"ע שאינו גמור אף לצו"מ והשתא דשמעתינהו להני שמעתתא דלענין איסור מהני אף ט"ע שאינו גמור כמ"ש התוס' דאילו היה להם ט"ע גמור לא היו באים לשאול אמינא ט"ע עדיפא היינו ט"ע כ"ד והא דל"מ באבידה ט"ע שאינו גמור היינו בלא שבעתן העין היינו משום דהבעלים עצמן מתיאשין אף במקום דשכיח צו"מ כיון דלית להו ט"ע גמור וע"ז מייתי מהא דסומא מותר ע"פ ט"כ דקלא הוה ט"ע שאינו גמור דלא קטלינן עליו כמבואר בסנהדרין ס"ז ע"א כדי שיהיו רואין אותו ושומעין קולו כו' ויעוי' פירש"י שם:

וכבר הביאו מזה האחרונים ראיה דאין משיאין את האשה ע"פ ט"ע דקלא וקאמר רי"צ בריה דרב משרשיא תדע דאילו אמרי פלוני כו' פלוני דהאי סימנא בגויה היינו אף בסימנים מובהקים אילו אמרי אית לן ט"ע בגויה היינו ט"ע גמור קטלינן ליה וכמו שט"ע גמור עדיפי מסימנין מובהקין כן ט"ע שאינו גמור עדיף מסימנים שאינם מובהקין ונ"מ במקום שמהני ט"ע שאינו גמור דליכא יאוש בעלים כנ"ל. ולפ"ז לדעת התוס' מהני לענין איסור אף ט"ע שאינו גמור אבל לדעת הרשב"א והר"ן וכן הביאו בשם הרמב"ן וכן מורה לשון הרמב"ם ט"ע יפה ואין השגה על הש"ך וגם הת"ש כתב בסוף סי' ס"ג כהרשב"א (וי"ל גם להתוס' דלא כתבו רק דלא בעינן שבעתן העין כמ"ש לשיטתם דלפסק ט"ע גם בלא שבעתן העין דהוא ט"ע שאינו גמור מהני גם באבידה היכא דליכא יאוש בעלים אבל בשעת הכרה בעינן ודאי ט"ע יפה בהתבוננות ואין השגה לדברי השיך גם מדברי התוס' אבל היש"ש כתב ההיפוך כמ"ש למעלה ואכמ"ל):

ולענין עדות אשה לשוק הב"ש ס"ק ע"ה וח"מ ס"ק מ"ה בעינן ט"ע יפה והביאו בשם תה"ד דמשו"ה לא מהני במל"ת ט"ע דלא מעין יפה ואף דבזה לא קיי"ל כתה"ד ומהני ט"ע במל"ת היינו משום דאמרינן דמל"ת נאמן אמרינן בודאי היה לו ט"ע יפה ול"א דאינו מדקדק ויעוי' בנוב"י סי' ל"ט שכתב דבעדות אשה סגי בט"ע כ"ד והביא ראיה מהא דקיי"ל דלא כהתה"ד במל"ת דנאמן בט"ע ובאמת שאינו ראיה כמ"ש למעלה גם מ"ש דהלא קטלינן נפשא בט"ע כ"ד לפמ"ש התוס' דהגמ' איירי בט"ע כ"ד ובאמת הדבר תמוה לדון בד"נ ע"פ ט"ע כ"ד ולפמ"ש למעלה גם לדעת התוס' כונת רי"צ בריה דר"מ בט"ע גמורה גם קצת ראיה מהא דלא קטלינן פ"פ ט"ע דקלא והיינו משום דאינו כ"א ט"ע כ"ד ומצאתי להגאון מוהר"ז מרגליות בת' ב"א שכתב וז"ל דהא דמהני הכרה בט"ע לא נאמרו הדברים אלא בבן עירו הרגיל עמו הרבה כו' ומתוך דברי העדים נראה שביאתו לשם היה אותו היום ולא שהה שם כו' ובכה"ג נראה דלא שייך בזה הכרה בט"ע ומביא מהא דלא שבעתן העין ולפ"ז הדברים נאמרין לשיעורין עד כמה יהיה נקרא שבעתן העין ועד כמה יהיה רגיל עמו הרבה:

ונ"ל בהסבר הדברים ולא יהיה מקום לחששת הג' מוהר"ז והוא עפמ"ש הרמב"ם פי"ד מהל' אבידה הל' י"ב המוצא כלי חרש וכיוצא בהן מהכלים שצורת כולן שוה אם היו כלים חדשים כו' ואם היו כלים ששבעתן העין כו' שיכול ת"ח כו' ובסיגנון זה כתוב בשו"ע סי' רס"ב יעו"ש ולפ"ז נראה ברור דלא שייך לאמר חילוק בין שבעתן העין רק בדבר שצורת כולן שוה אבל בדבר שאין צורת כולן שוה לא שייך כלל להצריך (שבעתן העין ולפ"ז מ"ש הרשב"א והר"ן דבעינן שבעתן העין ולהצריך באיסורין ט"ע יפה גם מ"ש היש"ש להצריך שבעתן העין מתחלה וט"ע יפה הוא רק בדבר שצורת כולן שוה אבל בדברים שכ"א שונה מחבירו לא בעינן שבעתן העין ומשו"ה לא דברו כ"א בבשר ששתי חתיכות משתי בהמות דומין זל"ז ורק פ"ז כתב הרשב"א שפעמים העין משקרת ומדמי להא דרשב"א ויעוי' בריטב"א חולין שם שכתב לחלק בין כלים שיש בהם צד חילוק ושינוי בין כבדא וקיבורי וכמשא שאין בהם חילוק כ"כ והיה רבא מתחילה מדמה אותם לכלי אנפוריא בתר דשמעתינהו כו' גם ט"ע כזה מהני וכלי אנפוריא דהוה ט"ע דגרוע טובא הוא דלא מהדרינן יעו"ש, ואם כי דעתו נוטה מדברינו אבל הסברא הוא כעין מ"ש בשם הרמב"ם וכן משמע בגמ' על הא דרשב"א כגון בדי מחטין כו' ומחרוזות כו' ולפ"ז בעדות אשה אין מקום כלל להצריך שבעתן העין דבבני אדם שהקב"ה טבע כל האדם בחותמו של אה"ר ואינם דומים זל"ז ואין פרצופיהם דומין זל"ז לא שייך כלל לאמר לא שבעתן העין ול"ש בהכרתן ט"ע גמור או שאינו גמור ולא הביאו ח"מ והב"ש רק התבוננות יפה בשעת ההכרה אבל מתחילה לא בעינן שבעתן העין וכן מוכח מהא דסנהדרין שיהיו רואין אותו ולא בעינן שיהיו רגילין בו ומכירין אותו מכבר ואין צריך לחלק בין שני עדים שאין אומרים בדדמי דאם לא שבעתן העין ואין בהם כדי הכרה ומה נעשה להרי"ף דגם בשני עדים אמרי בדדמי והדבר ברור אבל עדיין בנ"ד צריך בירור כי כ"ז איירי כשהאדם מוטל לפניהם והם מכירים אותו ע"פ הכרה הקודמת אבל בנ"ד שהם אינם רואים אותו רק הפאטאגראפיע והחובשים לפי זכרונם תבנית צורת התולה אומרים כי היה שוה לצלם דמות הפאטאגראפיע: והנה זה לשון הרמב"ם פי"ג מהל' גירושין הל' כ"ז ישראל שאמר מת איש יהודי כך וכך היתה צורתו כו' אין אומרין באומד הדעת פלוני הוא עד שיעידו העדים שהוא פלוני כו' ולכאורא משמע מלשונו שאפילו מציירים דמות צורתו בדקדוק אינו כלום וכן ראיתי שהבינו מדבריו איזה מגאוני בתראי אבל יעוי' בתוס' יבמות ק"כ ד"ה אין מעידין כו' ואומר ר"ת כו' דשמא דוקא בסימנין הוא דקאמר אבל ע"י טביעת עין וניכר היטב ע"י סימני הגוף ויעוי' בת' ב"י שכתב שהוא ט"ס וצ"ל וניכר היטב ע"י סימני הפרצוף יעו"ש וכן הנוסחא בת' מיימוני סי' ט' שכתב וז"ל לא על אדם ידוע כו' אלא ע"י סימני פרצופו פדחתו וחוטמו כו' יעוי"ש ופי' מהרא"ש דהיינו שהעד שראהו אינו מכירו אלא שאומר סימני פרצוף ודוקא לאחר ג"י הוא דאין מעידין אבל קודם ג' מעידין והקשו על פי' זה מהא דמייתי הגמ' מהא דאסקוהו אגישרי כו' ואנסבוה ע"פ שושביניו ומצאתי באו"ז הלכות עגונה סי' תרצ"ב שהביא ת' ר"ת כו' כו' לא על אדם ידוע כו' דאפילו עד ק' יום כו' כ"א ע"י סימני פרצופו ופדחתו וחוטמו כו' וההוא דאסקוהו ואנסבוה ע"פ שושביניה לא היה בו ט"ע אלא ע"י סימני פדחתו כו' לא היה בו ט"ע אלא מדמי מלתא כו' וכן כתב בה"ג כו' ליכא ט"ע אלא כמו סיוע בעלמא שמעיד שדומה לפרצוף פנים וחוטם של פלוני כמו סימן מובהק לד"ה דאורייתא כו' אלא סימנא בעלמא שיאמר זאת חתיכה של פ"פ וחוטם נראית כפ"פ וחוטם של פלוני אבל ט"ע הוא שאומר ידענא ביה דהאי דקמן הוא פלניא כו' ועל דא אנא סמיך יעו"ש ולפ"ז משמע מאו"ז ור"ת ובה"ג אם אומרים צורת זה המת דומה לצורת פלוני שהכרנוהו בעת שהיה בחייו הוה עדות מעליא אם הוא קודם ג"י ועדיף יותר מסימן מובהק:

וראיתי לה"ג מהר"ז מרגליות שהביא בשם ס' פענח רזא שכתב בשם רבינו בכור שור עדים שאמרו מכירים אנו שהוא פלוני בודאי מועיל אף לאחר זמן ומה שאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם היינו כשאומרים מעידין אנו על פרצופו שהוא כך וכך והם אינם רואים את ההרוג והרואים יודעים מתוך עדותם שהוא זה יעו"ש וכן כתבו בעלי תוס' על התורה פ' שופטים וז"ל אמר הרב בכור שור ומה דאמרו רבותינו אין מעידין כו' כגון שבאו ואמרו מעיד אני על פ"פ וחוטמו שהוא כך כו' ומתוך דבריהם יבינו המכירים אותו שהוא זה כו' וההוא דאסקוהו אגישרא עדות סתם היה דמנין כו' מדבריו אלה שאם מציירים דמותו ותבנית צורת פלוני מהני להעיד עליו שידעו מכיריו שהוא פלוני גם מלשון ר"ת ואו"ז בשם בה"ג מוכח כן וכדי שלא לעשות פלוגתא י"ל דגם הרמב"ם לא קאמר רק אומרים כך צורתו של פלוני עגול או רחב אדום הפנים או לבן אבל אם מציירים דמות צורתו פ"פ ותבניתו עם פדחתו וחוטמו מהני ומזה יש לנו סעד גדול להכרת העדים שזוכרים דמות פ"פ פדחתו וחוטמו בהיותו בחיים שהוא צלם דמות תבניתו על הפאטאגראפיע:

והנה ראיתי לה"ג רי"א וה"ג רצ"ה או"ש שהביאו להעיר על דימוי פאטאגראפיעס ממה שכ' הקה"ח להוכיח דלא מהני קיום השטר בדימוי החתימות בכ"מ שצריך קיום מה"ת דלא הוי אלא כמו סימנים דאין מוציאין ממון ע"י סימנים והנה מלשון ר"ת שהביא המרדכי פ' האשה שנתארמלה וז"ל הלכך בעינן משני שטרות דדילמא זימנין מכווני לחתימת ידייהו דהני ובדין הוא דלא תיסגי לן אלא שלא תנעול דלת כו' אבל קיום השטר ע"י עדים החתומים עליו שהרי מתוך כונת הלב וט"ע הוא מכירן כו' תדע מדבעינן שני שטרות כו' מלשון זה משמע דלר"ת מעיקר הדין אין לקיים השטר כ"א ע"י עדים החתומים בו אבל לא ע"י עדים אחרים אפי' מכירין חתימת העדים בט"ע והטעם י"ל הלא העדים שמכירים בט"ע אין זה רק ע"פ שראה ח"י העדים האלו בשטרות אחרים אינו מכיר רק ע"פ דימוי שזוכר בזכרונו דימוי האותיות האלו להאותיות שראו מכבר ולא עדיפא דימוי צורת אלה שמעלה בזכרונו לדימוי אלו החתימות שהם בשטרות שלפניו אם המה מקוימים וידועים שאלה חתימות של פו"פ אבל באמת אף שמלשון ר"ת מוכח כן (ולפ"ז גם לנ"ד הכרת החובשים מזכרון תבנית החולה לא הוה אלא כמו דימוי) אבל סתמא דגמ' מורה שאף ט"ע של אחרים בקיום השטר מהני מעיקר הדין מהא דאמרינן מעידין בגודלן מה שראו בקוטנן זה כ"י של אבא של רבי כו' מ"ט קיום שטרות דרבנן משמע דוקא לפי שראו בקוטנן אבל אם מקיימים ע"פ שראו בגודלן מהני אפי' אם קיום שטרות דאורייתא ומשמע מהא דאמרינן דאי אשמעינן של אביו משום דשכיח גביה דאיירי במכירין בט"ע החתימות אבל לא שראה שחתם על שטר זה:

וכן משמע מלשון רש"י וי"ל עפמ"ש התוס' בכתובות כ"א ע"ב ד"ה וש"מ דיינין המכירין חת"י העדים כו' ועוד אור"י דס"ד כו' משום דפעמים אינן מכירין ח"י העדים אלא ע"י שראו בלילה כו' ומשמע דאע"פ שמכירין בט"ע כיון דהט"ע הוא ע"י דימוי החתימות לאלו שראו בזמן אחר וכיון שאז היה ראיית לילה צריכין להעיד מחדש ויעוי' בש"מ בשם שיטה הישנה והכא ליכא לאוקמי כשראו בלילה מ"מ על מה שרואין עכשיו מעידין דהלא חתימה שמכירין אותה עכשיו מקיימין יעוי"ש הרי דלשיטה זו כיון שבזכרונם נקבע צורת חתימתו לא מיקרי דימוי רק ע"פ כונת לבם הם מקיימין ואף לפירוש ר"י הוא רק מ"ד דע"פ דימוי ראיית לילה הם מקיימין אבל לפי דאשמעינן במילתא דר"ה דדינין המכירין א"צ להעיד בפניהם אף על ראייתם בלילה נ"כ מטעם הנ"ל דלא הוה הקיום משום דימוי החתימה רק מאובנתא וכונת הלב הם מעידין (והחילוק בין ראיית קטנות לראיית לילה החילוק פשוט וא"ל לפנים) לזאת נראה דגם הכרת החתימה בט"ע ע"י עדים אחרים אף לר"ת הוי מעיקר הקיום דלא על דימוי האותיות שמעלים בזכרונם הם מקיימים רק פ"פ הכרתם שיש להם הם מעידים לזאת לענין הכרת האדם פ"פ הפאטאגראפיע לא הוה כדימוי רק כט"ע חמש. גם י"ל דאף ר"ת לא אמר אלא בחתימת יד דאפשר לזיף ולכתוב צורת האותיות דומות לח"י של פלוני משא"כ בהכרת הפאטאגראפיע אין שייך כאן חשש זיוף רק הכרה בט"ע ואין כאן רק חשש טעות בדמיונו וכיון שהם אומרים שמכירים בודאי שזהו תבנית צורת פלוני הם נאמנים וכבר עשינו סמוכין מדברי גדולי כראשונים ויש לצרף דבשני עדים ל"א בדדמי וגם הרבה פוסקים ס"ל דגם בשני עדים פסולים ל"א בדדמי והארכתי במק"א בהא דאיתא ר"פ האשה שלום והא מאה נשים כפ"א דמין ואכ"מ:

ובנ"ד דמ"מ הוא דבר שנתחדש בהכרת ט"ע ע"י הפאטאגראפיע יש לעשות סמוכין מגב"ע שנעשה בבד"צ דלאמז מה' מרדכי ששמע מפי א"י ששטרקמן נפצע בראשו והובילוהו לבה"ח בראווע (מה שהיתה ההגדה ע"פ שאלת מרדכי הנ"ל יבואר להלן) ע"פ מ"ש המבי"ט סי' קנ"ח דמי שנאבד בדרך ידוע ונמצא אח"כ הרוג באותו הדרך אמרינן אותו שנאבד הוא שנמצא ואחריו החזיק השב יעקב וכנ"י ונוב"י סי' מ"ו מ"ז ואכ"מ להעמיק ולהאריך כזה רק באשר ראיתי לה"ג בעל עונ"י דחה הדבר ולפי השקפתי אין בדבריו כדי דיחוי הנני להעיר בזה בקצרה:

מה שהביא מדברי הרשב"א מאחד ששלשלוהו בים ולא עלה בידו אלא רגלו שכ' הרשב"א דע"כ מיירי שקשרוהו ברגלו דאל"ה אמרינן רגל של אחר הוא ואמאי לא אמרינן הוא שנאבד הוא שנמצא כבר האריכו בזה האחרונים והנוב"י כתב משום דבים שכיחי נטבעים ולבד זה הרי כבר כתב הש"ש דל"א הוא שנאבד כו' רק בנמצא כדי שנאבד אבל לא בנאבד חי ונמצא מת (ולהלן נדבר מזה) וא"כ הכא בנפל לים שלם ונמצא רגל בודאי לא נוכל לאמר זהו שנאבד כו' לזאת לדעתי מהא דשלשלוהו לא קשה כלל רק מהא דהביא הרשב"א מגברא חרוכא כו' כבר כתבו מהא דכתב רי"ו בשם הרמ"ה דשא"ה דנמצא עוד פסתא דידא ומוכח דהיה שם אינש אחרינא גם דאדם עשוי לברוח מן האש וכתב מזה בס' קה"י להגאון מקרלין:

ומה שהביא מגט שנפל ונמצא ול"א הוא שנאבד כו' כבר דברו מזה האחרונים והב"א האריך גם י"ל דל"א הוא שנאבד כו' רק אם נמצא במקום שידוע שנאבד שם כמו שהביא הש"י מקבר שאבד ונמצא מחלוקת דרבי ורשב"ג גם מפסחים ככר שנאבד בבית וכן סברת המבי"ט ואחריו הש"י באדם שהלך בדרך ידוע הלא הלך בכל הדרך ובכ"מ אמרינן הוא שנאבד כו' אבל באבידת הגט הלא היה בכיסו ולא נפל אלא במקום אחד שאינו ידוע איזו מקום הוא שנפל לאמר הוא שנאבד הוא שנמצא מאין כאן מקום מיוחד שנדע אותו ויש להאריך בזה:

ומ"ש על ראית קה"י מחולין צ"ה ההוא דהוה מחוור רישא כו' ויעוי' בתוס' ורש"י ואם לא היה מעלה אלא אחד הוה שרי משום הוא שנאבד כו' וכ' פ"ז דאם לא הים מעלה אלא אחד הוה שרי מטעם ס"ס שמא הוא שנאבד כו' וגם אם אחר דלמא כשירה וי"ל דאף אם העלה תרי אין הספק דזהו שנאבד רק על אחד שהשני אינו דומה כלל לזהו שנאבד ואי מטעם ס"ס הוה שרי גם עתה שהעלה תרי אע"כ כיון דחזינן שמצוי בשר שם ול"א הוא שנאבד הוא שנמצא אין כאן ס"ס שהכל משם אחר ואף דליכא עורבים מ"מ כיון דמצוי שם בשר הוה כעורבים וכן מוכח ברמב"ם ובכ"ז יש להאריך הרבה:

ומ"ש דל"א הוא שנאבד הוא שנמצא בדבר דנייד דאמרינן הוא הלך ואחר בא במקומו ומבכורות כ"ה דמייתי מתערובות בע"מ דמחלוקת ה"ק ור' יוסי דמייתי ע"ז מחלוקת ר' ורשב"ג יעו"ש וכתב העונ"י דמיירי במקום סגור וראיתו מהא דאמרינן בבדק ולא מצא בע"מ להיכא אזל אין ראיה כלל דידועות הבהמות ומצילן, גם מה שכ' הש"ש דלא אמרינן רק אם נמצא כמו שנאבד אבל לא היכא דנאבד חי ונמצא מת יעו"ש שכתב בעצמו מהא דפסחים דאם נמצאו פירורים ומש"כ שדרכו לפרר הלא הכא איזה איש שיהיה הלא מעיקרא היה חי והענין עמוק מאד ואכ"מ כי אין זה רק לעשות סניף להכרת האיש ויש לסמוך על גדולי האחרונים והנוב"י גם הג' קה"י עשו סמוכין להתיר מדברי השבו"י וכתבו דאם נמצא בדרך שהלך יש לסמוך גם על סי' אמצעי א"כ הכא בנ"ד שנודע ע"פ העד מרדכי שהאיש העניך שטראקמן נפצע בראשו ונשאוהו לבית החולים בראווע והחובשים הגידו כי לא הובא אלא חולה אחד פצוע בראשו גם אינם מצוים עברים שיהיו פצועים בראשם בודאי יש מקום לאמר הוא שנאבד במקום הזה הוא שנמצא גם השיש יודה לזה והוא סעד גדול לסמוך על הכרת הפאטאגראפיע בלא שום חשש כלל. ומה שהיתה הגדת הא"י להעד מרדכי ע"פ שאלה ששאל לאנ"ח אם ראיתם העברי שטרקמן וי"ל עפמ"ש המ"ב והצ"צ דדוקא אם שאלוהו אם הוא מת או חי ובפונדקית כיון דשאלוה איה חברינו והניחוהו אצלה חולה הוה כמו דשאלוה אם חי או מת כו' וכן כתב הג' ר"ח ראפפורט בתשובתו אע"פ ששאלוהו אי היהודי מאחר שלא שאלוהו אם חי או מת ל"ה בזה דין שאלה כ"א מל"ת ממש ולפ"ד דהיתר זה עדיף מכולם יעו"ש:

ובנ"ד דלא שאל הראיתם העברי שטרקמן יש לצרף דעת הנך רבוותא גם י"ל דלא בעינן מל"ת רק בשאומר הא"י מת אבל לא בשהוא חי ואין בזה שום נ"מ לא להתיר ולא להעיד דהלא עוד הוא חי וכן מצינו לענין קפילא או שאר א"י דאם אינו יודע הא"י דיש נ"מ לענין או"ה אף דשאלוהו מיקרי מל"ת ואף שהוא פשוט מ"מ נהניתי שמצאתי לה"ג נוב"י שכתב זה דרך אגב כששאלוהו כשהוא חי אף ע"י שאלה מיקרי מל"ת גם י"ל דהוה מלתא דאפשר לברר מיד דהלא האיש מרדכי היה נמצא סמוך לראווע ובודאי היו שם עוברים ושבים להעיר ובדבר דאפשר לברר מיד לא במי מל"ת ומהני אף ע"י שאלה. מכל הני טעמי מהני עדות ה' מרדכי שהאיש העניך שטרקמן הוא שנפצע בראשו והוא שהובא לבית החולים בראווע ועליו אנו דנין וע"ז נוכל לסמוך בלא שום פקפוק:

א) עתה נבא ע"ד הגדת הרופא הראשי ע"פ שאלת הבתולה חיה נ"ב ומתחילה נברר אם יצאה האשה מאיסור תורה ובאה לכלל אם נשאת לא תצא הנה החובשים העידו שהיה גוסס בעת שהובא במוש"ק והרופאים אמרו נואש לחייו וביום ג' הובל במצב כזה לבה"ח מחוץ לעיר והב"ש כתב בסעי' ה' ובסעי' ל"א שאם היה גוסס ג"י מעידין עליו אך ככר השיגו עליו כל האחרונים והתוס' שבת כתב שראוי למחוק מן הספר ובאמת מבואר ההיפוך בכמה מקומות אבל אם הניחוהו גוסס ואח"כ אשי מאתו דבר אם הדין שאם נשאת לא תצא יש מבוכה בין האחרונים:

ובאמת כפי הנראה מדברי התוס' ביבמות קכ"א ובדף ל"ו משמע דדין אחד לגוסס ומים שאל"ס ומהתוס' בבכורות שכ' הרש"א בכונת דבריהם שאם נשאת תצא כבר השיגו עליו (גם אנכי הארכתי במק"א) גם המעי"ט דלשיטת התוס' והרא"ש דין גוסס שוה לדין מים שאל"ס וכן נראה מדברי הרא"ש פ"ב דקידושין לענין סבלונות. ולענין דינא הבית מאיר כתב דאם נשאת לא תצא וכ"כ הג' מקרלין בס' קה"י לדבר פשוט אך הג' מה"צ העלה הדבר בצ"ע והש"ג בגטין כתב שגוסס הוא ספק וכן כתב הרדב"ז ח"ר סי' תקפ"ו שאם נשאת תצא גם לשון הרמב"ם שכ' דאם הניחו גוסס ונתן לה הגט הויא ספק מגורשת וכן לענין תרומה פסק דבת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה משמע דהוה ספק לא רק משום חומרא דא"א:

והנראה לאמר בזה ע"פ מה שמבואר בסנהדרין ע"ח הכל מודים בטריפה כו' בגוסס בי"ש חייב כי פליגי בגוסס ע"י אדם מר מדמי לטריפה ומר מדמי לה לגוסס בי"ש כו' גוסס בי"ש לא אתעבד ביה מעשה האי אתעבד ביה מעשה כו' פי' בתוס' שכתבו אע"ג דקראי ודרשי איצטריך ליה להני טעמי וקיי"ל דפטור וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהל' רוצח ויעוי' בתוס' ק"כ ע"ב ד"ה למימרא כו' תימא דהא קתני גוסס אע"ג דחיי דרוב גוססין למיתה הא מיעוט חיין ותנן נמי אין מעידין על הגוסס (ובאמת אין מפורש במשנה לשון הזה רק התוס' דייקי מהא דתנן אין מעידין פד שתצא נפשו וכ"כ מהרח"ש) וי"ל בגוסס שהוא מגוייד כיון שהוא גוסס על ידי אדם לא חיי וגמ' מוכיח שפיר דמגוייד לא חיי מדלא קתני ואפילו גוסס מגוייד כו': ונראה לפרש כונתם דהמשנה כונה לשני דברים מנויד גוסס אפילו מגויד במקום שאינו נפשה טריפה כיון שהוא גוסס ע"י אדם ומדלא קתני גוסס מגויד ש"מ מגויד לבדו במקום שנעשה טריפה לא חיי מדצריכי התוס' לסברא דגוסס פ"י אדם לא חיי דהרי הגמ' ס"ל דמגויד לבדו ג"כ לא חיי ומעידין עליו וכזה יש לדון גם מדברי הרמב"ם פ"א מה' ט"מ שהעתיק לשון המשנה המת אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגויד או גוסס כו' והרי הגמ' מדייק מלשון זה טמא הוא דלא מטמא הא מחיי לא חיי והאיך נקט לשון זה בגוסס בשלמא במגויד י"ל במקום שנעשה טריפה ויעוי' בתוס' אבל בגוסס וצ"ל דאיירי בגוסס ע"י אדם דומיא דמגויד ואם כי אין זה הכרח אבל יש מקום לאמר:

ומצאתי שכבר הביאו דברי הפוס' מגוסס ע"י אדם בפ' בית יעקב סי' ט' ובספר פמ"א וכתבו בזה לענין אחד שראוהו נוחר בגרונו ע"י שנכנסו מים בפיו וחשבו זה לגוסס בי"א כיון שהיה נוחר בגרונו וכש"כ בנ"ד שהיה גוסס ממש בידי אדם ע"י שירו ופצעו רקתו וביותר שהגידו העדים "עם האט איהם געטראפען א קויל אין שלייף אריין" והרופאים אמרו שאין שום תקוה שיחיה חזה, ויעוי' ברמב"ם פ"ב הל' רוצח וכל אדם בחזקת בריא עד שיודע שזה טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תפלה באדם ובהמות כו' ובנ"ד לא באנו לידי מדה זו עפ"ז אבל פשוט לכו"ע דלא גרע ממים שאל"ס ואם נשאת לא תצא. והיום ראיתי תשובת הגאון ר"ח מוולאזין בסוף ספר מקור מים חיים להג' מבריסק שכתב בגוסס דאם נשאת לא תצא וכיון שביררנו דבעדות החובשים יצאה מאיסור תורה ואם נשאת לא תצא לענין הגדת הרופא הא"י ע"פ שאלת ה' חי' ג"ב כבר כתב המבי"ט ח"ב סי' מ"ט והר"מ אלשיך ובת' מהר"מ מלובלין סי' ק"י ול"ז ומב"ב סי' מ"ה מ"ו ובספר קו"פ למהר"א אלפנדרי ח"ג סי' קמ"ה דבמקום שאם נשאת לא תצא נאמן א"י אף בלא מל"ת:

ויש להעיר ע"ז לכאורא כיון דע"א ואשה וא"י מל"ת אין נאמנותם בעדות אשה רק מדרבנן וכיון דרבנן חששו למיעוטא בעדות אשה הם אמרו והם אמרו שיחזור הדין להיות איסור מד"ת והערה זו לא חדשה היא כבר דברו מזה המחברים גם אנכי הארכתי בזה במק"א. אבל באשר ראיתי להג' בעל עוניו"ט בנה ע"ז יסוד ראיתי להזכיר כי כבר הסכימו כמה גדולים שאין כאן חשש דתקנות רבנן בנאמנות פו"ע לכו"ע חזרה להיות ד"ת ובמקום שאם נשאת לית בודאי אין חשש גם יש ראיה מהא דטבע חסא ואף שהיה אמירת א"י מל"ת מ"מ אם נשאת ל"ת ואמרו בגמ' פ"ו מפורש דאם נשאת ל"ת והדברים ארוכים ואכ"מ:

ב) עפמ"ש התרה"ד בפסקי מהרא"י סי' קל"ט וז"ל וזה כמה שנים שנשתקע שמו ואבד זכרו ואילו היה חי היה נשמע לנו כו' ונראה הדברים בזמננו אפי' אדם בינוני הוה ליה קלא כו' לגרוע מחמת ששאלוהו לא"י כו' ר' אחא בירושלמי לא קפיד מה ששאלוהו כו' גם בתלמוד דידן כו' ובמים שאל"ס ליכא מאן דמתיר כו' וכיון דכבר אינסיבא לא תצא אם כי רבים תמהו על היתר זה והרדב"ז כתב מרורות מ"מ האחרונים צרפו את דעתו הגדולה למעשה החת"ס והרבה אחרונים והג' רי"א בספרו עכ"פ חשבו נשתקע זכרו לרובן למיתה כמו מים שאל"ס ובפרט בנ"ד דאיכא גם אמירת הא"י אף אם נאמר דהוי ע"י שאלה הלא פסקי מהרא"י חשב זה כמו משאל"ס: ובאמת יש לצרף גם דעת הרא"ה בבד"ה שכתב בשער התערובות לענין טעימת קפילא וז"ל כתב המחבר כו' ומל"ת דא"י כו' אלא בעדות אשה והתם בלא"ה נאמן מן הדין דלאו עדות הוא אלא גלויי מלתא בעלמא הוא אלא דלחומרא בעי רבנן מל"ת כו' והרשב"א במשמרת לא העיר ע"ז וזה סיוע לשיטת התשב"ץ ולדברי התה"ד הנ"ל ולא באנו רק לחשוב כמו מים שאל"ס היכא דנשכח זכרו וגם אמירת הא"י ואיכא כאן תרי רובא רוב גמור דגוסס פ"י אדם ורוב דנשכח זכרו ואמירת הא"י ובהיתר תרי רובא בעגונה כבר נפתח בגדולים מחלוקת הריב"ש והר"מ ובת' בית יעקב התיר והרבה נחלקו בזה והגאון רי"א בנה ע"ז יסוד להתיר וישוע"י ועוד הרבה הקשו מהא דאמרינן אף דצו"מ קלא אית ליה ומים שאל"ס דיש תרי רובי ומ"מ אמרי דלא תנשא והג' רי"א חילק בין נודעו כאחד אם נודעו כאחד מהני ואם בזה אחר זה לא מהני ובנ"ד הלא נודעו כאחד היינו לאחר שמנה שנים שאבד זכרו נודע לה ויש כאן תרי רובי שהתיר הג' הנ"ל למעשה: ולי נראה לתרץ הקושיא מצו"מ בפשיטות דהלא בגמ' בצו"מ כיון דאסוק אית ליה קלא היינו עובדא דנס שאירע לו שניצול ועלה ממים אית ליה קלא והוה תרי רובא משם אחד דרוב טבועים לא יעלו נוסף ע"ז צו"מ אלו היה עולה היה קלא ואינו אלא להחשיב הרוב והוי משם אחד דלא פלוג רבנן. ואפשר לכון בזה בדברי התוס' יבמות קכ"א שכתבו ואף צו"מ כו' כמו גוסס כו' דתלי תניא בלא תניא אלא אף דהוה רוב חשוב כפו גוסס דחשבי ליה תוס' לרוב חשוב אבל היכא דאיכא פרי רובא משני ענינים כמו רוב גוססין גם גוסס בי"א ונשכח זכרו ואמירת א"י אף בלא מל"ת בודאי תרי רובא כה"ג יש לדון ולהקל:

ג) עפמ"ש הריב"ש סי' קנ"ה וז"ל והביא ראיה ממה שכתב הרמב"ם בפ"ז מהל' יבום אפי' עבד אפי' אשה או קטן כו' נאמנים לאמר זהו פלוני אחי פלוני וזהו יבמתו כו' וכן לשאר עדות שבתורה (וכן הגי' בתשב"ץ ס"ג לא כמש"כ לפנינו משא"כ בכל עדות) בין לעדות איסור בין לפדות ממון שזה דבר העשוי להגלות הוא כו' כו' שאין כל מלתא דעבידא לאגלויי בגדר אחד שיש דבר שידעו בו רבים ועשוי להגלות בקרוב כגון בבדיקת סימני נערה כו' לפי שאפשר לבדוק ע"י נשים אחרות כו', וכן זה אחיו של פלוני כו' ונוכל לחקור הדבר מיד כו' וכן שפרי פרסאה כו' לפי שזה דבר שלא ישקרו כו' ובידינו לחקור עליו כו' הרי מבואר מהריב"ש שבדבר שאפשר לברר מיד נאמן אפי' פסול ואפי' גוי זה שלא בפני זה כמו בשטרא פרסאה וכ"כ הגר"א ביו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' אבל מל"ת נאמן כו' כיון דהוא מלתא דעבידא לאיגלויי ואף גוי כמ"ש בפ"ג דחולין וא"ל דוקא קפילא כו' עיי"ש ובש"ך ומל"ת דהתם היינו ששואלין אותו והוא משיב רק שא"י שסומכין עליו לענין או"ה ויעוי' ביש"ש יבמות פ' בתרא סי' י"ח פסק כו' ונ"ל דעיקר שריותא דיליה מאחר דעבידא לאיגלויי כולי האי כו' כ"ש בנ"ד שמא ימצא מוכחש כו' יעו"ש, וכן ראיתי בכנ"י שכתב דבדבר שיכול להתברר מיד נאמן א"י אף בלא מל"ת ויותר עדיף מגוי מל"ת יעו"ש וא"כ בנ"ד בעת שאמר ראש הרופאים לה' חיה ג"ב היה הדבר אפשר לברר מיד כי בית החולים שהובל החולה היה סמוך להעיר והיה אפשר להודע ימצא שקרן ובכה"ג נאמן אף בלא מל"ת:

ד) עוד יש לאמר בזה דהנה כתב מהרי"ק שורש קכ"א וז"ל אמנם נראה דבכל מקום שהוזכר מל"ת לאו דוקא ובכל מקום שהדבר מוכיח שאין הגוי מתכון לא להתיר ולא להעיד דודאי מיקרי מל"ת כו' והא דקאמר והא איה חברינו כו' אבל היכא דפשיטא לן שאין מתכון להעיד כו' דהא ליכא לספוקי כלל במתכון להעיד ולהתיר א"כ לא נוציא מתורת מל"ת כו' יעו"ש וע"ז סמכו המהר"מ לובלין בתשובה סי' ק"י עיי"ש. והמ"ב סי' ס"ח כתב נראה לא במל"ת תליא מלתא אלא במתכון להתיר או להעיד כו' דהא לא קתני במתניתין מל"ת אלא במתכון תליא כו' אבל אם מוכח דלא נתכון להעיד לא נפקא לן מידי בשאלה וכ"כ בת' צמח צדק סי' מ"ב לאו דוקא מל"ת אלא בהא תליא מלתא שלא נתכון לא להתיר ולא להעיד כו' הרי דלא בא אלא לאפוקי מתכון להתיר ולא להעיד אף שאינו מל"ת וכן כתב בספר כנ"י סי' נ' ע"ש באריכות וא"כ בנ"ד דהובא החולה לבה"ח ואשתקל מלוליה והחובשים לא ידעו מי הוא ומאין הוא רק מרחמנותם על איש מי שהוא בקשו להשתדל בפקוח נפשו מה שייך בזה מתכון להתיר או להעיד ולפי שיטת הג' הנ"ל יש להחשיב אמירת הרופא למל"ת:

ה) גם י"ל דבנ"ד לא בעינן כלל מל"ת דהנה האריכו גדולי האחרונים בדינא דערכאות אם נאמנים בעדות אשה אף לא במל"ת אבל כ"ז ע"י חתימתם וכתיבתם והוא עפמ"ש הרא"ש בפ"ק דגטין שטר מתנה כו' דחיישינן שמא ימסרם בפני הערכאות כו' והא ליתא דדוקא למחתם שטר לא מרעי נפשייהו אבל בעדות בע"פ מרפי נפשייהו ומשקר כו' ויעוי' בתומים שהאריך בדבריו והדברים ארוכים ועמוקים מאד:

וע"פ דברי הרא"ש הנ"ל מתרצים מה דהקשו רבים דאמרינן בגטין כ"ח ע"ב שמע מב"ד של ישראל כו' מקומנטריסין של א"י כו' אילימא מת ממש נהרג ממש כו' דכותה גבי א"י אמאי אל ישיאו את אשתו והא קיי"ל בכל מל"ת הימוני מהימני כו' אלמא דגם ערכאות בעי מל"ת ולפי דברי הרא"ש לק"מ דלא מהימן אלא בחתימה אבל לא בע"פ משו"ה בעי מל"ת אבל המרדכי כתב בגטין פ"א דגם בפ"פ מהני ערכאות ואם מסר ואמר לפניהם מהני ויעוי' בתומים שם דהמרדכי פליג בזה על הרא"ש וס"ל דל"ד בכתב ולאו מטעם דד"מ קאמר המרדכי דאם משקרי מה יועיל דד"מ ועי' באורים סוף סי' ס"ח שכתב אבל מה שמעיד בע"פ מה שאינו בכתב משקר ומה שאמרו בערכאות היינו בכתב אבל המרדכי ס"ל דאף בע"פ נאמנים דלא משקרי ובתומים העליתי דהעיקר כהמרדכי יעו"ש:

וגם ממהרי"ק שורש קכ"א משמע דערכאות מהני אף בע"פ שכתב דערכאות נאמנים אף בלא טעמא דד"מ אמרינן שאילו היה מגיע לו מעט זלזול לא היה משקר כו' ואפילו להתיר א"א היה נאמן אלא משום דלאו ב"כ נינהו כש"כ כו' יעו"ש ומה שקשה מהא דגטין כ"ח אף להמרדכי דמהני אף בע"פ לק"מ דכל נאמנות דערכאות הוא רק אם הוא דינא דערכאות אבל אם אין הדבר נוגע לחוקי הערכי הוי כשאר אינש דעלמא ומשו"ה התם בקומנטריסין לא היה להם חוק שיהיה מספר הנהרגים והחיים נרשמים על ידו ממילא לאחר דין הערכאות הוא ככל אינש דעלמא לענין להגיד מי הוא החי מי הוא המת ולהכי נצרך להיות מל"ת:

ולפ"ז בנ"ד שבזמננו שעל ראש הרופאים מוטל הדבר ועל פיו יתנהגו ספרי החיים וספרי המתים וכל הנעשה בבית החולים על פיו יובא בספר והוי דין ערכי עליו ולשיטת המרדכי נוכל לסמוך עליו ואף להרא"מ ולהרא"ש י"ל דלא אמר דבע"פ לא מהימן רק משום דמקבלי שוחדא וכ"ז הוא בדבר שבממון או בשא"ד אבל כיון שלא שייך זה כלל י"ל דכו"ע מודים כיון דדין דערכי עליו ולא מרע נפשיה ואם יש להרהר בזה אבל לא נצרך בנ"ד לבנות ע"ז יסוד:

היוצא מכל הנ"ל שהאשה ריזל בת מיכל אשת העניך שטרקמן מלאמז נוכל להתיר אותה בב"ד של שלשה ומהנכון להודיע לה חומר שהחמרנו עליה בסופה כדי לאלם סברת דייקא וע"פ הארבעה וחמשה פרטים שכתבנו היתרה פשוט וקצרתי בכל פרט ופרט מקום שיש להאריך וה' ישמרנו מכל אלה: בעה"ח הכותב ברעדה אליהו הלוי:

תוכן העניינים

הליכות אליהו על השולחן ערוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה