פרק ח' - שלש אגרות לבן תורה החפץ בדרך האמת · הערכה לפנימיות האדם ולא ללבושו החיצוני
משום מה, כאשר נעבור בסמוך לחלון ראווה יהא בו פריט אופנתי ומעוצב להפליא, אך כאשר ניכנס אל תוך החנות - אכזבה. בחנות: עשרות חליפות, חולצות ועניבות מעוצבות, מדפים צפופים מציעים מגוון פריטים וסטנדים עמוסי איבזרים משוועים - ''קנה אחד וקבל את השני''... התבלבלתי. ''סליחה אדוני, אני רוצה רק את החליפה ההיא כמו שבחלון''.. המוכר יגיש לנו אותה ואז: ''סליחה כבוד המוכר, אני לא הולך לשום מקום, אני יוצא רק לרגע לבדוק - האם זה באמת אותה חליפה כמו ההיא שבחלון.. זו אותה אחת? אתה בטוח? לא יכול להיות'' נפטיר באכזבת מה.
העולם הזה הוא חלון ראווה גדול. טרם ייצאו האנשים אל רחובותיו, יעמדו הם מול מראה, יסדרו, יענבו, ואז יציגו בחלון העולם את בובת התוצאה. אנו עוברים ומתבלבלים, פוגשים בחבר שהוא בעצם בובה מעוצבת ומבקשים להידמות לו, אך לאחר שנתקרב אליו ונעמוד על טיבו, נפטיר באכזבה. מה? זה באמת אותו חבר כמו הבובה ההיא שהוא הציב בחלון? אתה בטוח? זה לא יכול להיות! נו, זה לא אותו חלום שכה רצינו לגעת בו.. נפטיר באכזבה עמוקה.
לאדם יש צורך טבעי להשתלב בחברה, רוצה הוא להיות חלק בלתי נפרד מהכלל. בנקודה זו בני האדם נחלקים לשניים: יש המרגיש שצריך הוא להידמות לכולם וזאת כי אין לו זהות משל עצמו, אז למה להסתכן בהצגת דבר חדש? ויש מי שאומר: אם גם אני בובה בעולם הזה, אז למה שאני אחקה אחרים? למה שאחרים לא יחקו אותי?
אנשי השיווק יודעים: חלונות הראווה נועדו לפתות בני אדם המתרשמים מהראווה ואשר אין להם דעה החלטית משל עצמם. תוכלו לפוגשם רוכשים בגדים רק משום ששהו בחלון הראווה וזאת למרות שעליהם הם לא בדיוק יחמיאו.. בוחרים הם בדרך הבטוחה: אם המוכרים בחרו להניחם בחלון... משמע שהם יפים.. אלו מבקשים להלביש את עיני הסביבה ולא את אישיותם.
מאידך, תוכלו לפגוש חברים שאינם מסוגלים לרכוש בגדים שהיו לראווה וכולם ראו.. ''מה? שאני אלך ברחוב עם פריט שכולם יידעו שקניתי אותו מהחנות הידועה של.. ההבדל ביניהם הוא במידת ביטחון העצמי, האחד מסוגל לייצר מותג והשני מסתמך על המוכר...
כשבוחרים עניבה לבובה, זה מאד קל. מחפשים את זה בעלת צבע העז שתמשיך את מירב תשומת הלב של העוברים והשבים. אך כשבוחרים חליפה לאישיותנו זה קצת מורכב יותר. או אז נתחשב במה נרצה לשדר לסביבה, באיזו סביבה אנחנו נמצאים ומה מעמדנו בה.
לעצב את אישיותנו לפי חיצוניותנו זה קשה, כי אז אתה מספק את רצון כולם אך לא את רצונך שלך ואז תחוש תסכול תמידי. אך אם נתמקד בעיצוב פנימיותינו או אז יהא הלבוש רק חלק זעיר מטרדות חיינו.
התרגלנו לקטלג את בני האדם לפי חיצוניותם. אדם הלבוש בהידור יזכה מאיתנו לתשומת לב גדולה יותר מאשר החבר הלבוש ברישול. זאת למרות שהחבר המרושל יהא משכיל ופיקח שבעתיים מההדור בלבושו. להביט כמו כולם על בובות בחלון הראווה ולהתפעל - אין זו גדולה, כי רוב בני האדם נכנעים לחולשת ''האדם יראה לעיניים'' (שמואל א', פט''ז). אך כדי להיות בעל תכונה אלוקית של - ''וה' יראה ללבב'' זו כבר גדולה עצומה בפני עצמה!
התרגלנו לחשוב באופן שטחי, כבר מהבר מצווה עומדים אנו בפני הדילמה הקשה עלי אדמה.. חליפה בצבע כחול עם פסים או בלי? חלקה? הרי זה נראה כמו אנשים מבוגרים... מחשבות אלו נוטעים בנו את התחושה שהבחירה המוצלחת תעשה אותנו למוצלחים ואהובים. יש לנו המוני קולבים בארון, לקולב אין רגשות, אין מסרים, אין צבעים, לכן עליו הכל יראה כל כך יפה. אנו בני האדם איננו קולבים! לנו יש משמעות, מסרים, דעות וכוח פנימי. תפקידנו הוא אינו לעשות את הבגד, אלא את האדם!
תפקיד החכם הוא להיות 'פוקח עיוורים' להתמקד בלבוש נקי ומסודר ולתת לכולם להעריך את עומק פנימיותו. תפקיד החלש הוא להיות 'מלביש ערומים' - להתמקד באיפור הריקנות ולהלביש בובה בחלון הראווה כדי שכולם יתייחסו אליו יפה...
השאלה: מה לעשות שאנו חיים בעולם כזה שאם מתלבשים לא בהתאם לסביבה הרבה בני אדם לא מתייחסים אלי ברצינות? התשובה: כאשר נראה צעירים המתלבשים בקפידה וזוכים הם לתשומת לב, הרי שנבין מיד למה.. אך כאשר נראה צעיר המתלבש אף הוא בקפידה אך בצניעות וזוכה לתשומת לב החברים אזי נדע שזה רק בגלל אישיותו המרתקת. מסתבר שרק זה המתלבש בצניעות ולא על פי צו החברה, יכול לזכות ביחס רציני.
הבה ונזכור! לכל אדם שאיפות שונות משל חברו, גם דעות, וצרכים. לכן, לאחד תתאים חליפה כחולה, לשני שחורה, לשלישי אפורה ולרביעי משובצת. החברה מתייחסת לכל מי שמעניין אותה ולא לכל המתנשא מעליה. לכן, אם נבנה את עצמנו לפי אישיותנו או אז נהיה גם משפיעים ולא מושפעים. מייצגים ולא מציגים. (המחנך הר''ר יוסף רבי שליט''א בספרו פלא אדם עמ' 926-928)