אור ברסלב
הלבוש והקישוט מזוית יהודית פרק ח' - שלש אגרות לבן תורה החפץ בדרך האמת

הלבוש והקישוט מזוית יהודית

פרק ח' - שלש אגרות לבן תורה החפץ בדרך האמת

פרק ז' - האדם ניכר בלבושו

הכובע [שלא] קובע!

'יש לך אולי חולצה עם צוארון שבצידו יש פס? יש לך אולי את המגבעת עם ההדגש הזוהר בסרט? יש לך אולי חגורה עם אבזם שמחובר... יש לך?' מי שואל את מי. אתה את המוכר. המוכרים בטוח מרוויחים מזה. מי שממציא את כל החידושים בלבוש מרויח מזה עוד יותר. אבל יש מי שמפסיד מזה, ובגדול. ואנחנו לא מתכוונים בכלל להורים, שהם אלו שאמורים לממן את כל החידושים האחרונים שעברו בראשו של אותו מעצב מצרפת או מאיטליה. ומאיפה ההורים מממנים זאת? לא ברור.

מה שברור שהם נאלצים בלית ברירה לממן זאת. אנחנו במיטב השכנועים וההסברים מפעילים לחץ רציני ביותר, ש'כבר אני לא מסוגל ללבוש את החולצה ההיא – כי מי הולך איתה היום'? ו'הכובע ההוא? סתם כובע בלי כלום. זה כובע'?

וההורים שהרבה פעמים כל כך מרחמים על הבנים שנאלצים חלילה לעבור כביכול 'השפלה' בישיבה אם ימשיכו ללכת בחולצה של העונה שעברה – נאלצים בסוף להיות מושפלים בגמחי''ם והלוואות. והכל כדי לממן לבנם יקירם לבוש מושלם לבן התורה. אנחנו מבינים. הורים הולכים לגמחי''ם לא בשביל לחם וחלב! בשביל לממן פס זוהר במגבעת, חליפה עם פחות כפתורים וכיסים, או חולצה עם תפירה מסוג שונה. סלח לי בן יקר, אבל יש לך מעט רחמים בליבך על אביך? אבל כפי שהקדמנו לא רק ההורים מפסידים. אתה מפסיד מזה. כסף אתה בטח לא מפסיד. אבל הכבוד העצמי שלך הולך ונעלם.

חבל. כל כך חבל שבפנים אתה חושב שאתה חייב את החולצה הזו, או את הכובע המיוחד הזה – כי רק כך תרגיש נחשב בעיני כולם. וזהו? לאחר הרגיעה מההתלהבות הזו – תישאר רגיל? סתם? אט אט אתה בונה את האישיות שלך על פס זוהר אחד. וזה כל כך עצוב. כי הרי אתה יודע טוב מאד שלקבל תשומת לב זה דבר נורמלי וחיובי לחלוטין – וכל אחד צריך את זה. השאלה היא רק: איך.

אתה הלא יכול לקבל התשומת לב הזו בדרך חיובית כל כך – כמו שאלה מצוינת שתבעיר את השיעור, או הבנה נכונה בתוס' שתבעיר אותך... בעזרה לחבר, בחסד עם אחר. רק תתחיל לעזור לחבר באמת – ובלי שום כונה להרויח מזה – ותראה כמה אתה מרגיש טוב עם זה. כמה אתה מתמלא מזה באמת! אז לא חבל? חולצה יפה יותר – משאירה את החולצה יפה, ואותך ריק. עכשיו תבחר מה עדיף. (עלון דרך ה' שע''י ארגון דורשי ה', מס' 47)

הבגד עושה את האדם?

נכון, המשיח טרם הגיע אך יש לנו כהן גדול! כן, פגשתיו אפילו אדם תימהוני אשר תפר את בגדי כהן גדול במידות המדויקות לו. חסר לו רק את המשיח כדי להיות כהן ועוד גדול! נו, בוודאי שנלגלג לכהן שכזה. ומה אם יש לך את הבגד וכי יש לך את האישיות?

חלונות הראווה במגזרנו לא היו מעוצבות כך שנות דור, הורים רבים חסכו מפיהם עוף לשבת כדי לממן חליפת יוקרה לבן, או את חולצת המאה לבת, צעירים רבים טווים חלומות אופנה ומתעוררים בשאלת ''מה אלבש''? תהייה המתרוצצת בו זמנית במיליוני מוחות שלתשובתה עונים שני סוגי בני אדם, יש את אשר יטיבו את מחלצותיהם ויחשבו מה החברים דורשים מהם באמת, בגד או תוכן? וייצאו בחיוך רחב לעוד יום מאושר. ויש שימררו בבכי כי הבגד לא תואם את שרוך הנעל.

טבעי הדבר שאדם אשר יעבור בסמוך לחלון ראווה מעוצב או לחבר שהעתיק את מלבושי הבובה שיחוש לרגע כנחות, הם המבינים, הם המעודכנים, אני, לא כ''כ. במחשבה שניה, מיהו ''המבין''? האם אותו חלש אופי הסוגד לבגדיו כמי שהם כל עולמו? [ואל נשכח שאין כל צורך בידע או בתעודת בגרות, כדי להציגם בקופה], או זה שלמרות שיש לו את כושר ההחלטה לדרוש מהוריו להצטמצם כדי לרכוש בגד יקר והוא אינו עושה כן כי הוא מבין שהבגד עושה את האדם וקודם כל יש להיות ''אדם'' מתחשב ובעל דעה?

יקירי, חברך הפך להיות משועבד לבגדיו? רחם עליו, זכור שהוא זקוק למנת הפידבק היומית שלדעתו הוא אינו יכול לקבלה אלא באמצעות הבגד, לכן הוא גם צורך אותו כמנת סמי חייו. חסד תעשה אם תלך ותחמיא לו, אך חלילה לך לצמצם את כל אישיותך לכמה מטר בד או לתווית זעירה הגורמת לחמוס את הוריך המסורים לך מכל אדם.

ומהיכן שהבגד הוא אינו מלבד מנת סם? כי הנה לאחר שירד קרנו בעיני החברים נבקש לו מחליף. ומה קרה? וכי המלך של אתמול נעשה עני? וכי פתאום הוא אינו לפי צו האופנה העכשווי? אלא פשוט, נגמר לו הסם.. לכך, אדם ללא אישיות ירוץ כל חייו אחר הבגד, אך סם החברה יתפוגג תמיד וימשיך לרוץ כמשוגע אחר מראה עיניו. אך אדם בעל אישיות, יהא רגוע ושליו גם במעיל פשוט וירחם על חבריו הרצים אחר האופנות המתחלפות.

יקירי, זכור להתלבש נקי ומסודר, השקע באישיותך כדי שחברים יחפצו בה ולא בעטיפה החולפת. וזכור תמיד, ת''ח שיש רבב על בגדו חייב מיתה, רבב של צער הורים, פגיעה באחים ובאחרים. (המחנך הר''ר יוסף רבי שליט''א בעלון ישיחנה)

הערכה לפנימיות האדם ולא ללבושו החיצוני

משום מה, כאשר נעבור בסמוך לחלון ראווה יהא בו פריט אופנתי ומעוצב להפליא, אך כאשר ניכנס אל תוך החנות - אכזבה. בחנות: עשרות חליפות, חולצות ועניבות מעוצבות, מדפים צפופים מציעים מגוון פריטים וסטנדים עמוסי איבזרים משוועים - ''קנה אחד וקבל את השני''... התבלבלתי. ''סליחה אדוני, אני רוצה רק את החליפה ההיא כמו שבחלון''.. המוכר יגיש לנו אותה ואז: ''סליחה כבוד המוכר, אני לא הולך לשום מקום, אני יוצא רק לרגע לבדוק - האם זה באמת אותה חליפה כמו ההיא שבחלון.. זו אותה אחת? אתה בטוח? לא יכול להיות'' נפטיר באכזבת מה.

העולם הזה הוא חלון ראווה גדול. טרם ייצאו האנשים אל רחובותיו, יעמדו הם מול מראה, יסדרו, יענבו, ואז יציגו בחלון העולם את בובת התוצאה. אנו עוברים ומתבלבלים, פוגשים בחבר שהוא בעצם בובה מעוצבת ומבקשים להידמות לו, אך לאחר שנתקרב אליו ונעמוד על טיבו, נפטיר באכזבה. מה? זה באמת אותו חבר כמו הבובה ההיא שהוא הציב בחלון? אתה בטוח? זה לא יכול להיות! נו, זה לא אותו חלום שכה רצינו לגעת בו.. נפטיר באכזבה עמוקה.

לאדם יש צורך טבעי להשתלב בחברה, רוצה הוא להיות חלק בלתי נפרד מהכלל. בנקודה זו בני האדם נחלקים לשניים: יש המרגיש שצריך הוא להידמות לכולם וזאת כי אין לו זהות משל עצמו, אז למה להסתכן בהצגת דבר חדש? ויש מי שאומר: אם גם אני בובה בעולם הזה, אז למה שאני אחקה אחרים? למה שאחרים לא יחקו אותי?

אנשי השיווק יודעים: חלונות הראווה נועדו לפתות בני אדם המתרשמים מהראווה ואשר אין להם דעה החלטית משל עצמם. תוכלו לפוגשם רוכשים בגדים רק משום ששהו בחלון הראווה וזאת למרות שעליהם הם לא בדיוק יחמיאו.. בוחרים הם בדרך הבטוחה: אם המוכרים בחרו להניחם בחלון... משמע שהם יפים.. אלו מבקשים להלביש את עיני הסביבה ולא את אישיותם.

מאידך, תוכלו לפגוש חברים שאינם מסוגלים לרכוש בגדים שהיו לראווה וכולם ראו.. ''מה? שאני אלך ברחוב עם פריט שכולם יידעו שקניתי אותו מהחנות הידועה של.. ההבדל ביניהם הוא במידת ביטחון העצמי, האחד מסוגל לייצר מותג והשני מסתמך על המוכר...

כשבוחרים עניבה לבובה, זה מאד קל. מחפשים את זה בעלת צבע העז שתמשיך את מירב תשומת הלב של העוברים והשבים. אך כשבוחרים חליפה לאישיותנו זה קצת מורכב יותר. או אז נתחשב במה נרצה לשדר לסביבה, באיזו סביבה אנחנו נמצאים ומה מעמדנו בה.

לעצב את אישיותנו לפי חיצוניותנו זה קשה, כי אז אתה מספק את רצון כולם אך לא את רצונך שלך ואז תחוש תסכול תמידי. אך אם נתמקד בעיצוב פנימיותינו או אז יהא הלבוש רק חלק זעיר מטרדות חיינו.

התרגלנו לקטלג את בני האדם לפי חיצוניותם. אדם הלבוש בהידור יזכה מאיתנו לתשומת לב גדולה יותר מאשר החבר הלבוש ברישול. זאת למרות שהחבר המרושל יהא משכיל ופיקח שבעתיים מההדור בלבושו. להביט כמו כולם על בובות בחלון הראווה ולהתפעל - אין זו גדולה, כי רוב בני האדם נכנעים לחולשת ''האדם יראה לעיניים'' (שמואל א', פט''ז). אך כדי להיות בעל תכונה אלוקית של - ''וה' יראה ללבב'' זו כבר גדולה עצומה בפני עצמה!

התרגלנו לחשוב באופן שטחי, כבר מהבר מצווה עומדים אנו בפני הדילמה הקשה עלי אדמה.. חליפה בצבע כחול עם פסים או בלי? חלקה? הרי זה נראה כמו אנשים מבוגרים... מחשבות אלו נוטעים בנו את התחושה שהבחירה המוצלחת תעשה אותנו למוצלחים ואהובים. יש לנו המוני קולבים בארון, לקולב אין רגשות, אין מסרים, אין צבעים, לכן עליו הכל יראה כל כך יפה. אנו בני האדם איננו קולבים! לנו יש משמעות, מסרים, דעות וכוח פנימי. תפקידנו הוא אינו לעשות את הבגד, אלא את האדם!

תפקיד החכם הוא להיות 'פוקח עיוורים' להתמקד בלבוש נקי ומסודר ולתת לכולם להעריך את עומק פנימיותו. תפקיד החלש הוא להיות 'מלביש ערומים' - להתמקד באיפור הריקנות ולהלביש בובה בחלון הראווה כדי שכולם יתייחסו אליו יפה...

השאלה: מה לעשות שאנו חיים בעולם כזה שאם מתלבשים לא בהתאם לסביבה הרבה בני אדם לא מתייחסים אלי ברצינות? התשובה: כאשר נראה צעירים המתלבשים בקפידה וזוכים הם לתשומת לב, הרי שנבין מיד למה.. אך כאשר נראה צעיר המתלבש אף הוא בקפידה אך בצניעות וזוכה לתשומת לב החברים אזי נדע שזה רק בגלל אישיותו המרתקת. מסתבר שרק זה המתלבש בצניעות ולא על פי צו החברה, יכול לזכות ביחס רציני.

הבה ונזכור! לכל אדם שאיפות שונות משל חברו, גם דעות, וצרכים. לכן, לאחד תתאים חליפה כחולה, לשני שחורה, לשלישי אפורה ולרביעי משובצת. החברה מתייחסת לכל מי שמעניין אותה ולא לכל המתנשא מעליה. לכן, אם נבנה את עצמנו לפי אישיותנו או אז נהיה גם משפיעים ולא מושפעים. מייצגים ולא מציגים. (המחנך הר''ר יוסף רבי שליט''א בספרו פלא אדם עמ' 926-928)

שכר ומעלת המתלבש כמנהג היראים והשלמים

יש סיגופים קלים שאין בהם שום חשש מיחוש הגוף ואינו מחליש בזה את הגוף, רק קצת סבלנות וכפיית היצה''ר, ועם זה לסיגוף גדול נחשב כי כל דבר קטן וגדול שאדם מקבל על עצמו לכפרת עוונותיו נחשב לתיקון גדול מאוד, ותיכף ומיד באותו רגע נמחק חלק הזוהמא ממנו ונמחק איזה מזיק שנברא מעוונתיו ונתעלה שורש נפשו שבשמים, וגם נתעלה ונתעטר באיזה בחינה תואר צורת נשמתו ויש עלייה לכל המלאכים והנשמות המתלוים איתו שנבראו ע''י מעשיו הטובים, ומיד נכנע כללות הרע שבשורש נפשו הבהמית.

והנה בלבוש יש ג''כ סיגוף, שאם יש לאדם אפשרות לקנות בגדים יקרים וחשובים והוא חושב הלא טוב יותר שאקנה לי בגדים פשוטים ואחלק המותר לצדקה, או נותן מלבושים שיש לו ומלביש בהם עניים ומקיים מצות הלבשת ערומים, ככה מן השמים מלבישים בזו השעה את נשמתו בלבושי הוד והדר. וכ''ש אם מהדר לילך בלבושי צניעות כמנהג בני תורה ויראי ה' ומוסר נפשו על צניעות בני ביתו ואינו מסתכל על לעג הפתאים ועמי הארץ ומתלבש בבגדי חסידות וצניעות ביותר [וכל אחד לפי הנסיונות שלו בדברים אלו], נחשב לו בכל יום לסיגוף גדול ולעמידה בנסיון ואשרי חלקו כי לפום צערא אגרא [כפי גודל הצער והקושי כן גודל המעלה והשכר]. והבא ליטהר מסייעין בידו. (הגה''צ רבי אהרון ראטה זצ''ל בספרו טהרת הקודש מאמר תשובת המשקל פרק ו-יט)

סוף הספר

תוכן העניינים

הלבוש והקישוט מזוית יהודית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה