אור ברסלב
הלבוש והקישוט מזוית יהודית פרק ז' - האדם ניכר בלבושו

הלבוש והקישוט מזוית יהודית

פרק ז' - האדם ניכר בלבושו

פרק ו' - בגנות ורעת המותרות ובפרט המלבושים וכדו'

בארבעה דברים תלמידי חכמים ניכרים ואחד מהם בעטיפתם (מסכת דרך ארץ זוטא פ''ה). בעטיפתן פירושו בהילוכן ומלבושיהן (נחלת יעקב שם). שכן הלבושים החיצוניים מתייחסים אל הקניינים הפנימים שבאדם (מהר''ם חאגיז בספרו אלה המצוות אות תקעג). בגדי אדם מרמזים על מידותיו של האדם כמ''ש ''בכל עת יהיו בגדיך לבנים'' וגו' (מהרש''א שבת דף עז ע''ב ד''ה סודרא, ומוהר''ן בספר המידות ערך בגדים אות ב). ויזהר האדם לא ללבוש מלבושים העשויים ליוהרא ופריצות, אלא בגדיו יהיו באופן המורה על ענוה ושפלות, שכן דרכם של עם ישראל לילך בדרך ענוה וצניעות ולא בדרך יוהרא ופריצות (קצור שו''ע סימן ג סעיף ב).

וראוי ליראי ה' לנטות בלבושם ובשאר ענייניהם לדרך היותר צנועה וכמנהג החברים [בני התורה ויראי ה']. והפרישה החיצוניה [מלבושם הצנוע של בני התורה ויראי ה'] אינה סימן יפה על פנימיותו של האדם (החזו''א בקובץ אגרות ח''ג סימן קנב).

בן תורה צריך להיבדל במלבושו ובהליכותיו, ובכל עת ומקום שנמצא צריך ללבוש באופן שיהיה ניכר שהוא בן ישיבה. ובדבר זה יש עוד תועלת כי בכך מובדל הוא מהרחוב ומכל ההשפעה שיש מחוץ לכותלי בית המדרש וזה סייג ושמירה גדולה להינצל מכל רע.

ובפרט בתקופתינו צריך כל אחד לחזק עצמו הרבה מאוד בדבר זה (הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ שליט''א, הובא בספר דרכי החיים ח''א עמ' תג).

לבוש כשר וצנוע – הגנה בפני השפעות רעות

בפרשת תצוה מסופר על הבגדים המיוחדים, המפוארים והקדושים שלבשו הכהנים בעת עבודתם בבית המקדש. ובאמת כל ישראל נקראים כהנים, כדכתיב (שמות יט, ו) ''ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'', שכל אחד מישראל עומד תמיד ומשרת לפני הקב''ה בתפילותיו, בלימוד התורה שלו ובקיום המצוות הממלאים את חיינו. לכן, כמו כהנים בעבודתם בבית המקדש, כל אחד ואחד מישראל צריך שיהא לבושו מיוחד שיהיה ניכר שהוא ממשרתי השם.

לבושו של יהודי צריך להיות מיוחד בשלשה דברים: ראשית, שיהא לבוש צנוע, ולא כאופנות החדשות של הגויים, שכל עניינם לעורר תאוות ומחשבות רעות ולבוז כל קודש. שנית, להיזהר מלבוש האסור ע''פ תורה, היינו לבוש שמעורב בו צמר ופשתן יחדו שזה שעטנז, ואיסור שעטנז שווה לאיסור אכילת חזיר. שלישית, בלבוש של מצוה, היינו ציצית השקולה כנגד כל המצוות.

נדמה לאדם שענין הבגדים הוא סה''כ ענין חיצוני ולא כ''כ חשוב, אבל האמת היא שיש בהם נקודה פנימית ועמוקה, ולכן הם תופסים מקום חשוב בעבודת השם. ענין הבגדים בטבע הוא בעיקר לשמש להגנה על חיצוניות האדם מפני פגעים מבחוץ, כגון קור, חום וכד'. אבל באמת הם משמשים גם לשמירה על פנימיות האדם, והדבר נראה בחוש, שהרי עינינו רואות שמי שלבוש בגדים המורים שהוא שומר תורה ומצוות קשה לו להסתובב ולהתחבר עם אנשים פורקי עול, ויש בזה הגנה גדולה בפני השפעות רעות, וכי יוכל להיכנס למסעדה שאינה מהדרין מן המהדרין או לאיזה מקום מפוקפק?! כ''ש הלובש חלוקא דרבנן [לבוש של תלמידי חכמים ובני תורה].

התופעה הזו אינה במקרה, אלא יש בבגדים קדושה השומרת את האדם מפני עבירות. הראשונים שלבשו בגדים היו אדם וחוה, כדכתיב ''ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם''. ומבארים חז''ל (בראשית רבה כ, כט) שהמילה ''עור'' רומזת גם על ''אור'', שבאמת מי שבגדיו הם בצניעות ובקדושה של מצוה – לבוש הוא תמיד כתנות אור..בגדי אדם וחוה היו בגדים שהלבישם הקב''ה, והם היו כתנות אור, וכן כל מי שדואג שמלבושיו יהיו כלבושי אדם ואשתו, בכיסוי ראש כהלכה, ובגדים צנועים ובמנעלים מתאימים, לבוש ועטוף הוא מכף רגל ועד ראש באור יקרות של קדושה.

וכ''ש בגדי מצוה, היינו הציצית, שהיא כתונת אור ממש המצילה מפגעים רעים כדרך שמזוזה שומרת דלתות ישראל, וכמו כן כיסוי הראש שהוא עטרת תפארת ונר אלקים דולק על ראשינו, שניהם שומרים אותנו מכל פגעי העולם. (הגר''ש פינקוס זצ''ל בספר נפש שמשון אגרות ומאמרים עמ' פב-פג)

שלא שינו את לבושם - שמירה בפני היצה''ר

מובא בילקוט שמעוני (פרשת חוקת פרק כא) שכאשר הסתלקו ענני הכבוד מעל עם ישראל עם פטירת אהרן הכהן, חשבו העמלקים שניתנה מן השמיים רשות להלחם בישראל. פחדו שמא יתפללו היהודים שיימסרו בידיהם ותפילתם תענה. מה עשו, שינו לשונם ככנענים, כדי שיתפללו ישראל לבוראם לתת הכנענים בידם, והואיל והם עמלקים לא תתקבל תפילתם. ראו ישראל לבושם כעמלקים ולשונם ככנענים, ולא ידעו על מי יתפללו, אמרו: נתפלל סתם. וזהו שנאמר: ''אם נתון תתן את העם הזה בידי'', ונענתה תפילתם.

ובספר ''שׂיח שרפי קודש'' מובאת שאלתו הנפלאה של הגאון הקדוש בעל חידושי הרי''ם זצ''ל: מדוע לא התחפשו כליל, ולא שינו גם לבושם יחד עם לשונם, ולא היו ישראל נבוכים, ולא היו מתפללים סתם, אלא סבורים שהם כנענים, ומתפללים על הכנענים – ואז לא היו נענים? ותירץ תירוץ נפלא ומרעיש, שאילו היו משנים גם את לשונם וגם את לבושם, אפי' לזמן קצר, ואפי' כדי להוליכם שולל בלבד, אזי היו הופכים באמת לכנענים. ואם היו ישראל מתפללים על הכנענים שיימסרו בידם, היתה תפילתם מועילה והיו נמסרים בידם! מכאן יהיה לנו מושג מה עמוקה ומהותית פעולת שינוי הלשון והלבוש!

סיפור בין זמננו מובא בספר ''פאר ישראל''. מעשה בצעיר שהצטנן ברוחניות ופזל למחוזות אחרים. לא היה נעים לו לשנות אורחות חיים בין מכריו, והחליט לנסוע לחוץ לארץ, שם יוכל לנהוג ביתר חירות. בא לפני רבו, ה''בית ישראל מגור זצ''ל, לקבל ברכת פרידה. קיבל, ונסע. מיד לאחר הנסיעה הופיע בביתו שליח מטעם הרבי. שאל את האם, האם הבן נטל עימו את הקפוטה [הלבוש] של שבת.

תמהה לשאלה, חיפשה בארון, ומצאה את הקפוטה... בערב השבת הראשון לשהותו של הבחור בחו''ל התדפק יהודי אלמוני על דלת אכסנייתו. ביקש לראותו, מסר לו חבילה, אמר: ''הרבי שלח זאת'', והלך. פתחה הבחור, ומצא בה את הקפוטה שהשאיר מאחריו... הבין שעיני הרבי צופות עליו, ולא שינה שם את לבושו. בהתייחדו בלבוש נשמר מחברה רעה, וסופו שהתעשת וחזר למוטב!

עם ישראל שמר על ייחודיותו במצרים משום שלא שינה את לבושו, שפתו ושמותיו (כמובא בפסיקתא זוטרתי שמות ו ו). ואף שלא היתה שם התבדלות מוחלטת, שהרי התדרדרו למ''ט שערי טומאה (כמובא זוהר חדש בשלח), אך מכיון שנזהרו לא לשנות את לבושם וכו' זכו לגאולה, שכן דברים אלו היוו בלם ועצרו את הסחף שלא יתדרדרו יותר. ועלינו לדעת שגם עלינו מופעלים לחצי חברה, וסביבנו יהום הסער. תרבות זרה מקיפה ומחלחלת, משפיעה ומדרדרת. והבלם אחד הוא, שמירה על לשוננו שתהיה לשון נקיה, עדינה, חפה מביטויים רחוביים וצורמים, והקפדה על הלבוש הצנוע. לבוש כהלכה לבני הישיבות, ולבוש ישיבתי לבני התורה, איצטלא דרבנן. ובזכות זה נזכה גם אנו ליגאל בב''א. (הרה''ג שלום מאיר הכהן וולך שליט''א בספרו מעיין השבוע פרשת חוקת עמ' שפב-שפג)

תכליתו ומהותו של לבוש האדם

'בגד', 'לבוש' – גם אלו עושים את האדם. עובדה היא שרק האדם מתלבש. סוגיית הבגדים רחבה עד מאוד. אין בכוונתנו לנסות ולהיכנס לעמקות העצומה שהתורה מגלה לנו בדבר מהות הלבוש, עם זאת, נוכל לחוש מעט מן העמקות הזו בהתבוננות פשוטה.

נשאל: מה מניע את רוב האנשים בעולם לעטות בגדים? אם זה רק משום שמזג האוויר קר ויש צורך בהגנה מפני הקור? הרי שיש עונות חמות, וגם אז אנשים טורחים להתלבש. אם זה רק לשם יופי? הרי שבעולם המודרני היום מחשיבים מאוד את חיצוניותו של הגוף. המסקנה המתבקשת: אם לא שחלק מהמהות הרוחנית של האדם קשור בחובתו הפנימית להתלבש, הדבר לא היה מובן. הדבר והיפוכו שבטבע האנושי בולט כאן מאוד: ככל ש'יתמרד' האדם כנגד לבישת הבגדים, הרי שהוא עדיין יתאמץ להישאר לבוש איכשהו.

היסוד לכך נעוץ בעובדה שכולנו צאצאי אדם הראשון. כידוע, חטא אדם הראשון גרם לאיבוד מעמדו הרוחני של האדם. חטא זה חייב אותו ומחייב אותנו לחזור בדרך הקשה אל המעלה הרוחנית הנשגבה אותה איבדנו. דרך החתחתים לתיקון החטא עוברת כמובן, דרך עבודת הגוף ואיבריו. כך, בדרך עלייה שלב אחר שלב, מתחתית סולם המעלות של התינוק היוצא מרחם אמו – אנו, הערומים מלבושנו הרוחני, עולים מעלה מעלה באמצעות הגוף אל תכליתנו הרוחנית.

כבני אדם, אנו מתביישים כאשר איננו לבושים. אנו מבינים עמוק בשורשנו הרוחני, שעל מנת להיות שלמים יותר עלינו להיות לבושים. גם בהיותנו בתחתיתו של אותו 'סולם', רחוקים מידיעה רוחנית, הלבוש אותו אנו 'מבקשים' הוא בעצם הלבוש הרוחני אותו איבדנו, כאשר הנגיעה הראשונית בלבוש הרוחני היא באמצעות הבגד הגשמי: מכנסיים, כתונת, מגבעת. מכאן גם סוד המילה 'לבוש', מלשון 'בושה', תוצאות של הבושה. [כמבואר במלבי''ם על הפסוק ''ילבשו בושת וכלימה'' (תהילים לה – כו) המגדילים בושה וכלימה עלי הם ילבשו לבוש הבושת והכלימה]

לכאורה, הבושה הטבועה בנו היא של אדם בפני אדם אחר, אם כי שורשיה נעוצים עמוק בתוך הרובד הרוחני של האדם. כמבואר בפירוש האוה''ח הקדוש (בראשית ב, כה) ''ויהיו האדם ואשתו ערומים ולא יתבוששו'' – כי העוון יוליד הרגשת הערוה אשר מצדה יוליד בושת הערום, והוא שאמר הכתוב ''ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם'' וכל אחד נתבייש מחבירו. [גם המילה ''בגד'' היא מלשון ''בגידה'' ביטוי לחוסר שלמות האדם, כמובא בגמ' (סנהדרין דף לז.) רבי זירא אמר ''וירח את ריח בגדיו'', אל תקרי ''בגדיו'' אלא ''בוגדיו''. וביאר המהר''ל בחידושי אגדות (שם) כי הבגדים האלו הם רמז על הריקנין מפני שהבגדים הם טפלים לאדם, כך הריקנין אינם עיקר האדם].

האדם על פי בריאתו היה שלמות ללא חילוק של בגד חיצוני וגוף פנימי לו אלא שלמות רוחנית צרופה, כמ''ש הבן איש חי (הקדמה לפרשת בראשית) שבתחילה היה לאדם הראשון כותנות אור שהוא אור המקיף, וכאשר חטא גרם להעביר מעליו את כותנות האור ונעשה 'עור' במקום 'אור'. הבגד הוא הכרח המשלים לאדם, אך אינו ממהותו כי הוא אינו דבק לגופו ממש.

תכליתם של הבגדים בדרגתנו לאחר חטא אדם הראשון, היא לאפשר לנו להשתדל ולחזור למעלתנו הקדומה, מעלת אדם הראשון שהיה כולו שלמות פנים וחוץ, לבוש של אור רוחני. גם באמצעות הבגדים עומדת בפני האדם האפשרות והבחירה להגיע להשלמתו ולתיקונו הרוחני או חלילה להיפך. (הר''ר אלדד נקר שליט''א בספרו עצמותי תאמרנה עמ' 271-273)

בגדים מכובדים אך לא מפוארים

אימרה עממית אומרת: שיש אנשים הקונים מעיל יקר כדי שלזולת יהיה קר. אך טבעי הוא, שלכל אחד יש צורך להתלבש בנוסף לצורך ההגנה מפני קור וחום, גם כדי 'להראות טוב'. נשאלת השאלה: ביחס למה 'נראים טוב'? 'טוב' לעניין זה הוא תמיד ביחס למה שניתן להשוות. אדם רוצה להיראות טוב ביחס למישהו אחר. הרצון הזה הוא ענף של הדחף התחרותי הטבעי באדם, להשיג את האחר כדי להיות יותר טוב. [כמובא במסילת ישרים (פרק כג) כיון שטבע האדם להתנשא קשה עליו לעקור את הנטייה הטבעית הזאת].

ברמת הטבע הפשוט, זהו הכוח המדרבן, להיות למעלה, ו'למעלה' פירושו להיות יותר ממישהו אחר. אלו הן אמות מידה טבעיות שאין להתעלם מהן. אך יש אמות מידה הפוכות, המסוגלות להעלות את האדם גבוה יותר. כאשר אדם רוצה להגיע לאדם שבו, למעלתו הרוחנית, דווקא הגישה של לא להיראות יותר מדי ולא להיראות שונה היא הדרך לכך. עם זאת, אין להתעלם מכך שבגדים נאים משמחים את האדם, הם מוסיפים לו תחושה של יציבות ובטחון. על ידי כך הוא מרגיש בעל ערך ושייך לחברת בני אדם. נמצא שמצד אחד, יש להתחשב בצד הזה של הבגדים, דהיינו להיראות נאה כלפי חוץ, ומצד שני חשוב לעודד את הצד הרוחני שבבגדים, לא להדגיש בהם שום צד של ראוותנות.

איך עושים זאת. איך מגיעים לאיזון בין שתי הדרישות – הצורך הטבעי והתועלת הרוחנית? אנו מוצאים לכך רמז, דרך שני ביטויים: 'מכובד' ו'מפוארבי [כמבואר בדברי המסילת ישרים (פרק כג) בדרכי קניית הענוה: ...שיהיה האדם מרגיל עצמו מעט מעט בהתנהג בשפלות אל הדרך שזכרנו, בישיבת המקומות הפחותים וללכת בסוף החברה, ללבוש בגדים צנועים, דהיינו מכובדים אך לא מפוארים, כי בהתרגלו בדרך הזה תכנס ותבוא הענוה בלבו מעט מעט עד שתקבע בו כראוי].

'מכובד' הוא מלשון כובד – משקל. 'בגדים' על פי חז''ל נקראים 'מכבדותי' (שבת דף קיג.). אין ספק, בגדים מסוגלים לעורר רגש של כבוד מצד הרואים את האדם הלבוש. עניין הכבוד פועל בבגדים גם להיפך: אם הם בלויים ומוכתמים, הם מפחיתים מהכבוד, גם אם האדם מצד עצמו ראוי לכבוד.

לאמיתו של דבר, האדם כנציגו של בורא העולם, נמצא על גשר צר מאוד. מצד אחד, עליו להיראות מכובד, כיון שהכבוד שרוחשים לו כאדם המקיים מצוות, הוא כבוד שמיים. ומצד שני 'לפתח חטאת רובץ'; בגדים מכובדים מדי עלולים לגרום לאדם עצמו ולרואים אותו לכבד את מראהו מצד עצמו, ועל ידי כך להתגאות ולהתנשא מעל לזולתו.

אם כן מהו 'שביל הזהב'? הסדר והניקיון בבגדים הוא יסוד יופיים של הבגדים. בזה מתחיל כבוד הבגדים ולובשם. על מנת שכובדו, היינו 'משקלו' הרוחני, ישמר – נדרש האדם להקפיד על בגדים נקיים ומסודרים, לא מפוארים, אך גם לא זולים.

נכון יהיה לומר כי יש מקום ללבוש בגדים מכובדים ומיוחדים כאשר האדם נדרש לכך מתוך השלמות הרוחנית אותה הוא רשאי ואף חייב להפיץ דרך מלבושיו. כמבואר בספר החינוך (מצוה צט) בעניין לבישת בגדי הכהנים: שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לגדולה וכבוד ואז יעבדו במקדש, שנאמר (שמות כה, ד) ''ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו''. משרשי המצוה, היסוד הקבוע לנו כי האדם נפעל לפי פעולותיו ואחריהם מחשבותיו וכוונותיו, והשליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבתו וכוונתו אל העבודה, על כן ראוי להתלבש בבגדים מיוחדים אליה, שכשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד.

וכך מצאנו במצות לבישת הבגדים של הכהן הגדול בשעת עבודתו במקדש, בגדים שהתורה עצמה מעידה שתפקידם ל'כבוד ולתפארת' (שמות כח, ב), ואילו באדם שאינו נדרש לכך, שאינו במעמד של מלך או כהן, הרי נראה שראוי לו ללבוש בגדים מכובדים כנ''ל אך לא מפוארים. התפארות שאינה במקומה שייכת למה שכבר למדנו, שכל התפשטות הינה התרחבות העצמי הגורעת מן האדם. הנה, גם דרך הבגדים, על האדם לתת את דעתו שהתפארותו לא תוביל אותו לפראותו. (עצמותי תאמרנה עמ' 274)

האופנות המתחלפות הם כאבק בגלגלי המרכבה

אחת המילים שמשמעותה עומדת בסתירה לרוח היהדות היא המילה 'אופנה'. 'אופנה' כמציאות מקובלת בימינו היא אחד המושגים מתרבות הגויים שלצערנו חדרו ונשתרשו בהכרתנו כמושג מובן מאליו. אצל הרבה אנשים הפך מושג זה כהגדרה המחייבת את האדם, כאילו הן חלק ממציאות מוכרחת. ויש לכך אפילו ביטוי מחייב ממש... 'צו האופנה'! כך קורה כאשר יש הרבה אנשים שנוהגים באופן מסויים, ואז – הייתכן לכאורה שדווקא אתה תהיה שונה?! זה הרי נוגד את טבע האדם להיות שונה מסביבתו, וממילא הוא מוצא את עצמו מחוייב ל'צו'.

כאשר אדם נתלה, בדרך הטבע או בדעת הסביבה, טבעי הוא שהאופנה תהיה ה'מצווה' שלו. לעומת זאת, כאשר יש מערכת אחרת המצווה עליו, יכול 'צו האופנה' להתדפק על דלת ביתו ולשוב על עקבותיו. כבר אמרו חז''ל (אבות ה, כה) ''הפך בה והפך בה, דכלא בה'' – אין דבר שאינו רמוז בתורתנו הקדושה. יש דברים שאינם רמיזה, אלא נאמרים בפירוש. הבגדים על משמעותם והשפעתם הינם אחד מהם, הן בהלכה, הן במקרא והן בספרי המוסר.

נפתח בסיפור קטן: ילד כבן שמונה, חזר יום אחד מהלימודים ובפיו בקשה מהוריו שיקנו לו מעיל מסויים. סוג המעיל לא היה מקובל על הוריו ולא תאם לרוח בה רצו לחנך את ילדיהם. הבן טען בלהט ש'זו האופנה'! ואביו ענה לו בחידות ובמשלים: 'אם היו נותנים לך הזדמנות להיות על מרכבה מפוארת, מה היית בוחר להיות שם?' ומנה לפניו את האפשרויות – 'הסוס? הרוכב? המושב? הנוסעים? הגלגלים? או, הנוסע...?'

כצפוי מילד, ענה כמובן שהיה מעדיף להיות הרוכב, האיש המדרבן את הסוסים, או לפחות... הנוסע המכובד היושב בתוך המרכבה. על כך ענה אביו: נראה לי שכאשר אמרת מקודם 'זו האופנה' בחרת להיות דוקא האבק שעל גלגלי המרכבה ולא הנוסע! על תמיהתו לתשובת אביו, הסביר האב: המילה 'אופנה' היא מלשון 'אופן' – גלגל. והנמשל: אופנה היא סגנון לבוש המשתנה מתקופה לתקופה. היא הולכת וחוזרת כמו גלגל. מי שדבק באופנות חולפות הרי שפעם 'חייב' הוא ללבוש דווקא כך, ולאחר תקופה קצרה הוא 'חייב' ללבוש אחרת, ללא מנוחה. התוצאה היא בילבול, חוסר יציבות ומתח.

על פי המשל, אדם כזה הוא אפילו לא האופן, שהרי הגלגל לפחות מחובר למשהו, לציר של המרכבה. ואילו הקשור לאופנה משול יותר לגרגיר אבק- דרכים הדבק לאופן. גרגיר המשלה את עצמו לרגע שהוא חלק מן האופן, למעשה, הנה, עוד סיבוב קל – והוא מחוץ לאופן, מחוץ לגלגל, מחוץ למרכבה. כך הוא ימשיך עד שהוא יידבק לגלגל חולף אחר, לאופנה חדשה. לעומת זאת, אדם שחי את חייו כמו הנוסע המכובד שבתוך המרכבה, אינו חש רדוף לשנות את חיצוניותו, בגדיו ומנהגיו, כדי להתאים את עצמו לחברה ההפכפכה. להיפך, מי שנמצא סביבו לומד ומקבל ממנו. (עצמותי תאמרנה עמ' 265-266)

מה מסמלים הבגדים ההדוקים?

הלבוש מכבד את לובשו. המשתדל להדק את הבגד לגופו הרי הוא מגלה רצון כפול; להתנאות בבגדיו וגם להדגיש את צורת גופו. ככל שהאדם טורח להבליט יותר את צורת גופו ואבריו הוא מגלה שזהו כל עניינו, גוף. באופן כזה חשיבות הראש כמייצג השכל והתבונה, הופכת להיות טפילה לחשיבותם של שאר חלקי הגוף. לעומת זאת, ככל שהאדם לא יבליט את צורת איבריו הם יאבדו את ערכם הפרטי כלפי הגוף השלם, והראש יראה כמתנוסס מעל הגוף ברוב חשיבותו. בדרך זו תודגש דוקא התכלית האמיתית של האדם; החשיבה, הרוחניות, הדיבור – השייכים לראש. כך, על ידי הבגדים, מודיע האדם בלא אומר לסובביו, עד כמה הוא מעריך את מה שבראשו, בשכלו, או להיפך – עד כמה שרדידותו האישית מאלצת אותו להבליט את שאר איברי גופו, כפיצוי על חולשת שכלו.

הדבר נכון כמובן הן לגברים והן לנשים. אופנת הבגדים ההדוקים החלה דווקא בעולם המערבי, זה הדוגל ב'חרות האדם', כביכול. הרי זה כל כך מגוחך – אין ביטוי ברור כל כך להליכה נגד חרות האדם מאשר לבישת בגדים הדוקים. חירות האדם פירושה לאפשר לאדם לבטא את ה'אדם' שבו, את החכם החושב והמביע – ואילו הבגדים ההדוקים גורמים לכך שהאדם נתפס כאוסף של אברים נבדלים 'המדברים' במקומו, והרי זה ההיפך הגמור מצורת האדם האמיתית. (עצמותי תאמרנה עמ' 278)

איסור לבישת בגדים מהודקים

וכאן המקום לעורר שעל פי המבואר בפוסקים (באהע''ז סימן כג סעיף ו) יש איסור ללבוש מכנסיים או בגדים פנימיים צרים ודחוקים לגוף שעלולים לגרום לחימום ומכשול חמור בעוון ז''ל ח''ו (חכמת אדם כלל קכז סעיף ז , ואוצר הפוסקים אהע''ז סימן כג אות כ). וכבר צווחו והתריעו על כך גדולי דורנו שליט''א (הגר''ש וואזנר שליט''א במכתב שהובא בספר טהרת השבת כהלכתה עמ' קעח, והגר''מ קליין שליט''א בשו''ת משנה הלכות ח''ט סימן רסח, והגר''מ גרוס שליט''א בספרו אום אני חומה ח''ב עמ' שה, והגר''י רצאבי שליט''א בשו''ת עולת יצחק ח''א סימן קמח). ובפרט שאין דרכם של עם ישראל ללבוש מלבושים שעשויים ליוהרא ופריצות אלא בגדים המורים על ענוה וצניעות (קצור שו''ע סימן ג סעיף ב) .

אמנם אם הבגדים לא דחוקים על בשרו, מעיקר הדין מותר ללובשם, אולם ממידת הצניעות שהיו המכנסיים רחבים מעט יותר ממידת גופו שלא תבלוט צורת הגוף (שו''ת עולת יצחק שם). שכן ידוע כי הבלטת האברים הוא חוסר צניעות וגורם להרהורים רעים אצל הרואים אפי' כשהם מכוסים, ושומר נפשו ירחק מכך (כמבואר בכיוצ''ב בשו''ת הרדב''ז ח''ב סימן תשע). ועל כן נהגו הצנועים והתלמידי חכמים מטעמי קדושה וצניעות ללבוש מכנסים רחבות שאינן סמוכות ודחוקות לבשר (רש''י והמאירי נדה דף יג:).

וראוי ליראי ה' לנטות בלבושם ובשאר ענייניהם לדרך היותר צנועה כמנהג החברים [בני התורה ויראי ה']. והפרישה החיצונה [מלבושם הצנועה של בני תורה ויראי ה'] אינה סימן יפה על פנמיותו של האדם (החזו''א בקובץ אגרות ח''ג אות קנב).

מה מסמלים נעלי עקב?

הנעל היא פריט השונה משאר חלקי הלבוש. אף שאפשר להרחיב מאוד בנושא הנעל, אנו נצטמצם לדוגמא קיצונית ומייצגת; נעלי עקב חולפות וחוזרות בעולם מדי תקופה. הדבר תלוי כידוע ביצרני הבגדים והנעליים אשר רבים מהם משקיעים הון רב בטכניקות מתוחכמות לגילוי תהליכי המחשבה ופיתויי היצרים של הקונים האפשריים של מוצריהם.

'נעל העקב', היא אחת מ'יצירותיהם'. מבלי להכנס לדקויות, ברור שישנם הרבה ממעצבי הנעליים אשר אינם שוקלים שיקולים של דרך ארץ והשפעה רוחנית שהנעל תספק או לא, אלא להיפך כוונתם לגלות דווקא את נקודות האחיזה של היצר בנפש האיש והאשה, באופן עמידתם, הליכתם, על מנת שנעליהם יהיו מוצר אהוד ונמכר.

יש להניח שנדרשת מודעות גבוהה מהאדם הממוצע על מנת להבין כיצד הנעל מוסיפה לאישיות או גורעת ממנה, אך ל'מודעות' של היצר אין פיקפוק, וכפי שמזכירים אנו תמיד 'אין חדש תחת השמש'.

הדברים ידועים ועתיקים בימי האנושות ונכתבו על כך במפורש על ידי חז''ל הקדושים. בתארם את סימני הדירדור הרוחני והמוסרי לפני החורבן, מתארים חז''ל את שפת הגוף היהירה והבלתי צנועה של בנות ציון כשהדגש המיוחד ניתן על דרך הילוכן, כמובא בגמרא (שבת דף סב:) דרש רבא בריה דרב עליאי מאי דכתיב ''ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון''- שהיו מהלכות בקומה זקופה, ''ותלכנה נטויות גרון'' שהיו מהלכות עקב בצד גודל, ''ומשקרות עיניים'' - שהיו כוחלים את עינהם ומרמזים בהם, ''הלוך וטפוף'' – שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה. ''וברגליהן תעכסנה'' – אמר רב יצחק דבי רבי אמי שמטילות מור ואפרסמון [מיני בשמים] במנעליהן ומהלכות בשוקי ירושלים וכיון שמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות בהן יצר הרע כארס עכ''ל.

עיצוב הנעליים יש בכוחו ליצור שינוי ממשי באופן העמידה וההליכה של האדם. מעבר לכך, גם תופעות שוליות הקשורות בנעליים משקפות את האישיות ומשפיעות עליה. למשל – נקישה רעשנית של עקבים בקרקע מבטאת רצון להחצנה ומשיכת תשומת לב. המסר הפנימי של הנוקש כך בדרך הילוכו הוא; 'אפילו בעקב, האיבר היותר רחוק ובלתי חשוב בגוף אני מסוגל להפגין את חשיבות שלי', ומכך יש להתרחק. (עצמותי תאמרנה עמ' 300-302)

תוכן העניינים

הלבוש והקישוט מזוית יהודית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה