אור ברסלב
הלבוש והקישוט מזוית יהודית פרק ו' - בגנות ורעת המותרות ובפרט המלבושים וכדו'

הלבוש והקישוט מזוית יהודית

פרק ו' - בגנות ורעת המותרות ובפרט המלבושים וכדו'

פרק ה' - הרעות הנגרמות מהסלסול בשערו והקישוט בבגדיו

בעניין המלבושים ראוי לאדם להתנהג בדרך אמצעי לפי מה שהוא אדם ולפי המקום, ואף אם חננו ה' עושר לא ילבש בגדי רקמה חשובים מאוד. הן משום שעובר על בל תשחית, והן משום כי נפש הוא חובל שמביא את האדם לידי גאוה, וסימן לדבר ''גאות לבש'', והן משום שמגרה יצה''ר בעצמו, והן משום שגורם שגם אחרים שאין ידם משגת יראו ממנו וירצו לעשות כמעשהו, ולבסוף לווים ואינם משלמים או גוזלים וחומסים, ואב ואם באים ומבכים בצער מתחולל ואין להם מושיע, וכהנה רבות רעות וצרות שעוברות על ראש העניים, ומי גורם לכל זה, ריבוי ההוצאות והמלבושים שנעשו קבע. וראוי למנהיגי הקהילות ליתן לב ולגדור ולתקן תקנות לישוב ותיקון העולם. וכבר מצינו בדברי חז''ל בכמה מקומות שחייבו את העשירים להקל בכבודם כדי שלא לבייש את מי שאין לו. (הגאון רבי אליעזר פאפו זצ''ל בספרו פלא יועץ ערך לבישה)

וראיתי לכמה אנשים שעזבו מנהג אביהם, ועלו בסולם שאינו שלהם, ונתגאו ונהגו שררה לעצמם שאוכלים למעדנים ולובשים בגדי משי וארגמן, ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו, כשמטה ידו ואין ידו משגת לפרוע את חובותיו, והוכרח לברוח לארץ מרחקים מפני חמת בעלי החובות והוא נע ונד נודד הוא ללחם חוץ למקומו וחוץ מאהלו אהל משכן שלו, שרוי בלא אשה, שרוי בלא טובה, שרוי בלא ברכה. ובנוסף הרי כשעומד בלא אשה, הוא עלול להכשל בחטאים, ובניו מתגדלים בלא מוסר ובלא תורה ובלא דרך ארץ ואין להם מורה את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.

וזהו כונת הפסוק (דברים לב, טו) ''וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו''. כלומר מי שלומד לאכול ולשתות למעדנים, וללבוש ולכסות עצמו בבגדים חשובים ויקרים, ויטוש אלוה עשהו, אינו יכול להיות אדוק בעבודתו יתברך.

וכמה הפליגו חכמים בחומר עון הגזל, ואמרו (ב''ק דף קט.) הגוזל את חבירו שוה פרוטה, כאילו גוזל את נפשו ונפש בניו ובנותיו עכ''ל. כ''ש האנשים האלו, שכל מה שאוכלים ושותים הם של בעלי חובותיהם, ומתכסים בכסות שאינו שלהם, מכיון שהם חייבים לאחרים, היה מן הראוי שלא להניח לעצמם אלא בגדי חול ושבת בלבד, והם אינם עושין כן, אלא בתיהם מלאים כל טוב, ונראה להם שאין זה גזל אלא משלהם הם אוכלים. וצריך להודיעם עונשו של גזל, כי לא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל.

בא וראה מה שכתב בספר החסידים (סימן שצז): אדם שחייב לאחרים ממון ואין לו משלו, לא יקנה ספרים ולא יתן צדקה, ולא ישכיר סופרים, ולא יתן נרות לבית הכנסת. ועל זה נאמר (ישעיה סא, ח) ''שונא גזל בעולה'' עכ''ל. ומה יעשו ליום פקודה החטאים האלה בנפשותם, שגוזלים וחומסים ומצערים את נפשות האומללים, בשביל לקנות מלבושים חשובים ויקרים שאינם הכרחיים לגוף וכ''ש לנשמה.

וזהו כונת רבותינו ז''ל בגמ' (ביצה דף טז.) כל מזונותיו של אדם קצובים מתשרי חוץ מתשר''י, ראשי תיבות, ת'למוד תורה, ש'בתות, ר'אשי חדשים, י'מים טובים. ופירש רש''י ז''ל, שמבואר ממאמר זה שצריך לצמצם במזונותיו, כלומר אם רואה אדם את עצמו מרויח בתחילת השנה או בשנה אחרת, אל ינהג את עצמו בעדונים ותפנוקין, שמא בסוף השנה או בשנה אחרת לא ירויח ויצטרך לבריות, על כן האיש הירא את דבר ה', יאחוז דרך הראשונים שהיו מסתפקים בהכרחי, כל אחד לפי סיפוקו עושרו וממונו הולך בתומו צדיק. (הגאון רבי יצחק מולכו זצ''ל מחכמי סלוניקי בספרו אורחות יושר פ''ד)

ישנם כמה סיבות המביאות את האדם לידי גזל וחמס ומי שהורגל בחטא זה של איסור גזל וקשה לו לפרוש ממנו – תקנתו שידרוש בנפשו מאין בא למחלה קשה זו. והנה לעוון גזל שהופקר בפני הרבה אנשים יש כמה סיבות ואחד מהם הוא ריבוי ההוצאות ומותרי המלבושים שנעשו קבע בעוה''ר, וזה גרם לנו בזמנינו כל הצרות וכל התלאות מבפנים ומבחוץ. ובתחילה כשמרגיל אדם את עצמו בזה אינו מתבונן על אחריתו, והיצה''ר מתנהג עם האדם הזה כצייד המשליך מזון במצודה לעיני כל בעל כנף, אשר מרוב רצונה אחר האכילה וממיעוט דעתה אינה מביטה כלל במצודה הפרוסה וכשנכנסת שם שוב ניצודה ועומדת ומוכנת לשחיטה.

כן הוא בענין הזה שבתחילה הקב''ה מזמין לאדם מעות בחסדו כדי שיוכל להחיות את נפשו בזה וגם לפרוע מזה חובות הבורא כצדקה גמ''ח והחזקת התורה וכד', והיצה''ר מסיתו שעתה נאות לו להתנהג בעניני הוצאות רבות והמלבושים במעלה הגבוהה מערכו כדי שיראה חשוב ומכובד לעיני חבריו. והאדם הולך אחר עצתו ומרגיל עצמו בזה עד שבהמשך הזמן נעשה מוכרח להתנהג כדרך הגבוהים, ואח''כ אם תזדמן לו שנה או שנתיים שאינו משתכר לפי ערך ההוצאה אשר הרגיל את עצמו בזה, מוצא לו היצר מקום להטעותו ולפתותו לגזול ולחמוס ולהיות לוה רשע ולא ישלם כדי להתנהג באופן הראשון שלא יתבזה לעיני חבריו, וברבות הזמן נעשה לגזלן וחמסן שאינו חושש כלל לחיי נפש חבירו.

גם פעמים רבות מביא את עצמו לידי סכנה עי''ז שנחלה מרוב הדאגה ע''י הקלון והכלימה שיש לו מכל עבריו מסביביו, כי תחת מעט הכבוד אשר הנחילו היצה''ר מתחילה ע''י הנהגתו, ינחילהו עתה משנה כפלים קלון אשר הכל מבזים אותו עבור דמיהם, וזהו עונשו בעוה''ז מלבד עונשו השמור לו לעוה''ב עבור עוון הגזל.

אבל כבר אחז''ל (אבות ב, ט) איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם ר' שמעון אומר הרואה את הנולד, שצריך האדם אפי' בעת שהוא תקיף במצבו להתבונן תמיד בתהפוכות הזמן המצוי מאוד בעוה''ר ושלא להתנהג בעניני הוצאות ביתו רק בדרך אמצעי לפי מה שהוא אדם ולפי המקום. ואף אם חננו ה' עושר גדול, לא ילבש בגדי רקמה חשובים מאוד כי נפש הוא חובל, שמביא לאדם לידי גאוה, גם מגרה יצה''ר בנפשו, גם גורם שאחרים שאין ידם משגת יראו ממנו וירצו לעשות כמעשהו וסוף שלווים ואינם משלמים או גוזלים וחומסים.

[ומתוך אלו המותרות רבו בזמנינו הוצאות הנישואין במלבושיהן שרבות בנות באות לידי בזיון בהגיען לפרק נישואין, אב ואם בוכים ומבכים ואין להם מושיע וכהנה רעות רבות וצרות שעוברים על ראש העניים, ומי גורם לכל זה אם לא ריבוי ההוצאות ומותרי המלבושים שנעשו קבע בעוה''ר שגורמים בזה רעה לעצמם בזה ובבא ולכל העולם].

ובאמת צריך האדם ללמד את עצמו מידות מאבותינו ע''ה וכמ''ש בשיר השירים ''צאי לך בעקבי הצאן''. ומצינו ביעקב אבינו ע''ה אפי' שהיה בן יצחק שהיה עשיר גדול, אעפ''כ לא שאל מן הקב''ה אלא ''לחם לאכול ובגד ללבוש''. ולכאורה תיבת ''לחם לאכול ובגד ללבוש'' מיותר ולמה כפל הכתוב? אלא ידוע שיש עשירים שדרכן להתנהג בעניני סעודתן בדרך גבוהה כי יותר מתפזר ממה שאוכל, וכן הוא בעניני מלבוש להיות לו בגדים שהוא לובש על בשרו וגם בגדים להתראות בו בין חבריו מינים ממינים שונים וכיוצ''ב, אבל יעקב אבינו ע''ה ביקש את ההכרחיות ''לחם לאכול ובגד ללבוש''.

ובפרט בזמנינו בודאי אין לאדם להיות אץ להתעשר, כי העשירות דומה לאיש עשיר שהיה מורגל במיני תענוגים שונים בכל יום והיו מזמרין לפניו, ומרוב גאותו מרד במלכות ונגזר דינו שיציבוהו על מגדל גבוה מאתים קומות ויגישו לפניו כל יום כל המעדנים והמלבושים היקרים וכלי הזמר שנה שלמה ואח''כ יוצא להורג. האם יערבו לו כל המעדנים אחרי שבכל רגע מסוכן הוא ליפול מראש הגג ואבריו יתפרקו, והרי נוח לו שיורידוהו לארץ ושיותן לו לחם ומים. כן ממש בעניני העשירות שמצוי בעוה''ר תהפוכות הזמן בכל עידן והוא נופל אח''כ מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ויותר ממה שהוא שמח עתה על הווייתו יתאבל אח''כ על העדרו, כי על כן הלא טוב לאדם שיתבונן כל זה בתחילתו ולא יהיה אץ להתעשר אף בדרך היתר וכ''ש שלא לילך בדרך חריצות ורמאות להרבות הונו. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. (החפץ חיים זצ''ל בספרו שפת תמים פרק ה)

המותרות פוגעות בלימוד התורה ועבודת ה'

וכאשר נתבונן היטב במעשינו נמצא שבעוונותינו הרבים דפי הש''ס פרושים אצלינו על כותלי הבית, וכן דפי המשניות על הכסאות היפים והשולחנות הנאים, וכל ההלכות שבתורה פרושים על בגדינו היפים ובגדי בני ביתנו. ולא תאמר כי ממשיל משלים אנוכי, והראיה מהמדרש ששואלים אדם בבית דין של מעלה על מקרא ומשנה הלכות ואגדות, ומסתמא ניתן לאדם דעת מתחילה שיוכל להשיג כל זה.

וכאשר יתבונן האדם בימי חייו יראה בעצמו שחסר מכל זה, ואפילו אם ידע במקצת, אבל ידיעתו מועטת בש''ס ומשניות ומדרש. וכשירצה להבין סיבת הדבר היכן הלכו כוחותיו וזמן חייו, ימצא שהחליף את הש''ס שלו דהיינו את הדעת שנתנה לו ללמוד – בדירה נאה, ואת המשניות – בבגדים נאים. הרי ברור שכל כוחותינו הנתונים לנו להשיג תורתינו הקדושה שבכתב ושבעל פה – פרושים על הכתלים ועל הריהוט והבגדים, שהחלפנו בסכלותינו עולם עומד בעולם עובר כמו אדם שמחליף זהב וכסף בכל מיני צעצועים. (החפץ חיים זצ''ל בספרו שם עולם ח''ב שער החזקת התורה פי''ג)

וכמה ביטול תורה ותפילה נגרם לבני אדם אשר רודפים אחר המותרות שנאלצים לעבוד שעות רבות להרויח כסף עבור המותרות ומתפללים ביחידות ותפילותיהם חטופות וקטופות, ומתביישת מהם אף הלחלוחית בעניני רוחניות שרכשו בנערותם בישיבה והולכים ומתגשמים מיום ליום, והרבה בני תורה עזבו תלמודם לחלוטין בגלל ששקעו בחובות עבור המותרות ה' יצילנו. (החפץ חיים זצ''ל בקונטרס נפוצות ישראל פ''ו)

הדרך להשגת השלמות - ע''י הסתפקות במועט

והזהר בעצמך שלא תלמוד לאכול מאכלים יקרי הערך, ולא ללבוש בגדים חשובים, שמטעם זה בדורות הללו הרבה בני אדם הולכים נעים ונדים ודחופים, מפני שלא נהגו כדורות הראשונים שלא היו לובשים בגדים חשובים ומאכלים יקרים, ומקיימים עליהם מה שאמר התנא (אבות ו, ד), פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן, ובתורה אתה עמל כו'.

ולא אמר התנא מוסר זה כנגד התלמידי חכמים דוקא, אלא על כל העולם כולו, שכשהן מסתפקין במועט והכרחי כדורות הראשונים, יוכלו לחיות בנחת והשקט לקבוע עתים לתורה ולבם פנוי לעמוד לשרת לשם ה', וללמד לבניהם תורה ומצות ומעשים טובים, ונוחלים ומנחילים עושר וכבוד לבניהם כדי שיוכלו ללמוד וללמד להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. ולזה סיים התנא, אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

ולכן אמר יעקב אבינו ע''ה (בראשית כח, כ-כא) ''ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי''. כלומר כאשר יהיה ההכרחי לבד, לחם הראוי לאכול אף שלא יהיה לחם משובח, וכן בגד הראוי ללבוש ולא להתפאר בו, אז ''ושבתי בשלום'', דהיינו בשלימות ''אל בית אבי'', כיון שלא הטה אחר המותרות.

ומי שאוכל אוכלים יקרים ולובש בגדים חשובים, מעותד הוא לעבור על כל התורה כולה, וכמו שכתב הרב חמ''י (ח''א דף א ע''ב) משם הרב הגדול שלמה אפרים ע''ה, בפסוק (תהלים לח, ה) כי עוונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני. משא – ר''ת: ממון, שמלות, אכילה. וכן סופי תיבות: אכילה, שתיה, מלבושים. אשר המה אבות נזיקים, ומטרידים את האדם מהשגת שלימותו, כי על פיהם יהיה כל פשע וחטאה.

וכתב הרב יד יוסף ז''ל (פרשת בהעלותך דרוש שני דף רל ע''ד) שלזה צותה תורתינו הקדושה ללוים שיגלחו כל שערם, כמ''ש (במדבר ח, ז) ''וכה תעשה להם לטהרם והעבירו תער על כל בשרם'', להורות שהשערות הם מותרות הגוף, וראוי לגלחם ולהעביר המותרות. האנשים הקדושים הנגשים אל ה' יתקדשו, ויעבירו תער על כל בשרם וישליכו המותרות מעליהם. אמנם רוב העולם אנו רואים שאין עושים כן, רק משליכים רוב זמנם בשלימות גופם ותאות חומרם, ולא בשלימות נפשם ושכלם, וזה הפך כונת הבריאה. (הגאון רבי יצחק מולכו זצ''ל מרבני סלוניקי בספרו אורחות יושר פרק ד)

והעיקר שיתבונן האדם בעצמו מהו ההכרח האמיתי שאי אפשר בלעדו ואז יוכל להתקיים (משנה ברורה סימן קנו סק''ה). וכדי שלא ירמה אותו היצה''ר לומר על הרבה דברים שהם הכרחים בשבילו – יתבונן האדם אילו היה מחוייב לזון ולהלביש את חבירו לפי ערכו מה היה אומר שהוא הכרח, וכזה ראה וקדש לעצמך ללבוש לאכול ולהתנהג כך (שער הציון שם סק''ג).

כלומר שיתבונן האדם כמה היה צריך לזון להלביש את חבירו שהוא באותו ערך ומעמד כמו שלו, וכך יתנהג. וכללו של דבר שגדר המותרות הם דברים שאינם הכרחים להנהגת החיים הנורמליים אלא באים רק כדי להרחיב את עצמו ולהנות מהעוה''ז או כדי להתראות בהם בפני בני אדם, וממותרות אלו וכיוצ''ב צריך האדם להתרחק (הגר''ש וואזנר שליט''א בשו''ת שבט הלוי ח''י סימן יג)

העיקר לקשט את הנשמה הנצחית ולא את הגוף והלבוש הזמני

יסתכל המסתכל איך בעבור הבושה יתבטל מכמה מצוות שילעיגו עליו, והתימה על ביישן זה איך לא יבוש מהבורא יתברך שמו לעד אשר מלא כל הארץ כבודו ורואה כל מעשיו. והן האדם מתבייש לצאת החוצה בבגד קרוע או שיש לו כתם מאיזה לכלוך ושמן אפילו יתנו לו כסף וזהב לא יסכים להראות מול בני אדם בבגדים קרועים או לבושים מטונפים.

ואיך לא יבוש כי הלבושים אשר הם עקריי מלבושי נפשו הם קרעים וחסרונות אין מספר לבוש מלוכלך וסרוח, ובצאת נפשו ילבש הלבוש ההוא לפני כל צבא השמים והיה לזעוה ללעג ולקלס, ועינו תראה מלאכי חבלה אשר יאמרו לו אתה האיש אשר היית מקפיד כ''כ על המלבושים שיהיו לבנים ומגוהצים, משי ורקמה, מסודרים ומתוקנים והיית מתבייש בחסרון קל מסדר הלבוש, ואיך עתה אתה לבוש בגדי הבוז. (הגאון החיד''א זצ''ל בספרו מורה באצבע אות שכט)

והנה אם ימצא האדם רבב על בגדו כמה יצטער על כך, וכ''ש אם ימצא בשרו מזוהם שאז הוא רץ לבית המרחץ לנקות את בשרו. וזה המתענג בתענוגי העוה''ז מכין כל בשרו לרימה ותולעה אשר המה ניזונים מתענוגי העולם, שמי שלא הורגל בתענוגים אין רימה שולטת בו. וזה שאמר הכתוב (תהילים טז, ח) ''שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט לכן שמח ליבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח''. וכן אהבת תענוג המלבושים הנאים איך יערבו לו והלא אם יאמרו לאדם בינוני או עני הא לך לבוש אחד של גדולים ותלבשנו יום אחד ותחזירנו לבעליו, בודאי שלא ירצה לקבלו, כיון שאינו שלו איזו הנאה יש לו בלבישתו יום אחד ומחר יפשטנו. וכן האדם מאחר שיודע בעצמו שלבישת הבגדים הנאים אינם בתמידות, הרי הם כאילו אינם שלו, כי מחר ערום ישוב שמה ובגדיו סרוחים ובלויים בתוך הקבר ואיך יערב לו בגדי חמודות. (הגאון רבי ששון מרדכי זצ''ל מחכמי בבל בספרו קול ששון פ''א)

והנה האדם הבא לקשט את גופו, טוב לו אם היה נותן לב לקשט נפשו ולא גופו אשר לבסוף נעשה רמה ותולעה, וכמאמר התנא (אבות ג, א) הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עברה. כלומר שלא תבוא לתחילת הסיבה שממשיך לאדם לבוא לעבירה, והיינו כשתראה שהיצה''ר רוצה למשוך אותך אחריו להתקשט ולהתיפות, תזכור לאן אתה הולך שהוא למקום עפר רמה ותולעה שכל יופי גופך ומתיקות הנאתך תתהפך הכל לעפר ותולעים, שכאשר ישכב גופו בקבר בודאי לא יגיע לו עוד הנאת יופי וכהנה, ואדרבא עתיד ליתן דין וחשבון על מה שהעמיק כל מחשבות לבו לדברים כאלה, משא''כ אם יתן לב לקשט נפשו היה עושה בזה טובה לנפשו הקיימת לנצח. ואתה אחי הנותן כל לבך לקשט גופך לבד ולא את נשמתך, דומה לבן כפר אחד שהיה דרכו כשהוא אצל בני הכפר שלו היה לובש בגדי כבוד והדר ובבואו בעיר בין אנשים נכבדים היה לובש לבושי סחבות, הלא בודאי יקרא שוטה גמור עבור זה, כי אצל בני כפר שלו די לו אם היה לובש כמו שהוא, ובין אנשים נכבדים עליו ללבוש מלבושים הגונים.

וכן הוא בענינינו כל העוה''ז אין נחשב אפי' לכפר קטן נגד עוה''ב שנקרא עיר גיבורים (משלי כא) אשר מלאכים וכן הנשמות הקדושות השוכנות שם גדולתם וקדושתם רבה ונוראה מאוד, וכשהנשמה עולה שמה בין נכבדים רמים כאלה בודאי צריכה להתקשט במלבושי הוד הנעשים ע''י קיום המצוות, ואתה עושה הכל בהפוך שאתה דואג עבור קשוטי גופך הכלה השוכן בעוה''ז לשעה קלה בין בני תמותה, ועבור נשמתך הקיימת לנצח אשר משכנה למעלה בין אצילי ארץ אין אתה דואג כלל, והוא כמעשה בן כפר הנ''ל.

וזה מרומז בדברי חז''ל (אבות ד, א) העוה''ז דומה לפרוזדור בפני העוה''ב התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין, והכונה שתשים כל לבך בעוד עמדך בפרוזדור לתקן ולקשט עצמך בדברים הצריכים לך להכנס עמהם לטרקלין. (החפץ חיים זצ''ל בקונטרס תפארת אדם פרק ו)

להתרחק ממותרות והתפארות המלבושים מפני אבלות החורבן

נאמר בישעיה (סו,י) ''שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה''. מכאן אמרו חז''ל ''כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ומי שאינו מתאבל על ירושלים אינו זוכה ורואה בשמחתה'' (תענית דף ל:). ומכלל האבלות על חורבן ביהמ''ק שלא למלאות פיו שחוק בעוה''ז, וכן שלא להתנאות בבגדים יותר מדאי ובתספורת יותר מדאי (רבינו אשר מלוניל ע''ה מרבותינו הראשונים, בספר המנהגות הוצאת מקיצי נרדמים עמ' 55)

וראוי לנו להכיר בעצמנו שאנו נמצאים בגלות ולא ללכת בגדולות ובנפלאות בנויי המלבושים ובבנינים מפוארים וכדו'. ואף מי שהרחיב ה' את גבולו, לא יתראה ויתפאר בעושרו שלא לגרום קנאה ועין הרע. וכ''ש שלא יעשה זאת בפני הגויים, שדבר זה גורם צרות רבות ורעות לכלל ולפרט. אלא ראוי לנו לכוף את ראשנו ולקבל את הגלות באהבה ולהיות נשברי לב בזכרנו את ציון, ואת הרעות הרבות שגרמנו ורב טוב שאבדנו בעוונינו, וע''י שנעלה את ירושלים על ראש שמחתנו יחיש ה' את פדותינו בב''א (הגר''א פאפו זצ''ל בספרו פלא יועץ ערך גלות).

ריבוי המותרות וקישוט המלבושים גורמים רעות וצרות לעמ''י

אחד מסיבות החורבן והגלות ומקור הצרות והרעות שעברו על אבותינו במשך הדורות הוא מחמת שהיו רבים מעמי הארץ שהתערבו בגויים ולמדו מעשיהם ללבוש כקישוטי מלבושיהם בדיוק גדול, ובכל מוד''ע [אופנה] חדשה דקדקו על עצמם לנהוג כמותם. ועל כן בכדי לסתום פי המקטרגים [שגורמים עיכוב הגאולה] ולזכות לקרב הגאולה, צריכים אנו לקיים את מאמר חז''ל (פסיקתא זוטרתי שמות ו,ו): בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים ואחד מהם שלא שינו את מלבושיהם. ולכן יש להתרחק מבגדים יקרי הערך שיש בהם ארבעה אבות נזיקין: איבוד ממון. מראית העיין, קנאת העמים, דרכי הגויים, ושמחה יתירה בגלות. ומובטחנו שבעז''ה יעשו דברינו פרי למעלה אצל מעלת עם ישראל הקדושים וישכילו ויבינו זאת לאחריתם ויקבלו האמת ממי שאמרה, ועי''ז יחיש ה' את גאולתנו ואת פדות נפשנו בב''א. (היעב''ץ זצ''ל בסידורו בית יעקב, חודש אב חלון השביעי).

תוכן העניינים

הלבוש והקישוט מזוית יהודית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה