פרק ה' - הרעות הנגרמות מהסלסול בשערו והקישוט בבגדיו
המתקשט בבגדיו ומסלסל בשערו - מגרה יצה''ר בעצמו
אמר רבי אבא אין יצה''ר מהלך לצדדים אלא באמצע פלטייא [הרחוב], ובשעה שרואה אדם ממשמש בעיניו מסלסל בשערו ומתלה בעקבו, אומר היצה''ר הדין דידי [זה שלי וברשותי]. מה הטעם? ''ראית איש חכם בעניו תקוה לכסיל ממנו'' [שיצה''ר נקרא כסיל ויש לו תקוה מאדם שהוא חכם בעניו ומתגאה בדרכיו]. (בראשית רבה כב, ו)
''ויהי יוסף יפה תואר'' (בראשית לט, ו), כיון שיוסף ראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו ומיפה את גופו ומקשטו, אז ניתן מקום ליצה''ר לקטרג עליו שאמר, והלא אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך?! מיד אני אגרה בך את הדוב [אשת פוטיפר]. (רש''י שם ע''פ תנחומא וישב ח, וזוהר הקדוש שם דף קסט:)
ויוסף היה בן י''ז שנה והיה מתקן בשערו ומתקשט כדי שיהא נראה יפה יותר מכפי שהיה. וזה שאמר הכתוב ''והוא נער'' שהיה מתנהג כדרך הנערים הצעירים של הזמן שהם מתקשטים יפה כמו המטרוניתות [נשים חשובות]. ודבר זה אינו נאה לבעלי הנפש לפי שהיצה''ר מהלך כל היום באמצע הרחוב כדי להתבונן בכל אלו שעוברים שם וכשרואה מי שמתקן בשערו ומקשט גופו אומר זה שלי הוא, כיון שקל מאוד להחטיאו והוא מתוקן לעבירה. ואע''פ שכונת יוסף היתה לשם שמים כי תלמידי חכמים צריכים להיות נקיים שלא ימצא רבב על בגדיהם שזהו כבוד התורה, אבל כיון שיוסף טרח בזה יותר מדאי לכן נחשב לעוון. (מעם לועז פרשת וישב לז, יב)
כתב זרע קודש (דף ח.) המיפה את עצמו ומסלסל בשערו הוא יהיה מרכבה ללילי''ת [כוחות הטומאה] ומגרה אותה בו, מי לנו גדול מיוסף הצדיק לפי שהיה מסלסל בשערו באה אותה חיה אשת פוטיפר שהיא היתה מרכבה ללילי''ת. (הגר''א מאני זצ''ל בספר קרנות צדיק פ''ב אות כח)
המתקשט בבגדיו ומסלסל בשערו מגרה יצה''ר בעצמו כמ''ש במדרש בראשית רבה (פכ''ב) כשרואה יצה''ר אדם שממשמש בעניו ומתקן ומסלסל בשערו אומר זה שלי עכ''ל. וע''י זה היצה''ר מכניס את האדם מעוון קל לעוון חמור ואח''כ מביאו לידי גילוח זקנו ועובר על חמישה לאוין, ואח''כ מכשילו בהתקרבות לעריות להתאסף ביחד בחורים ובתולות ומגיעים לידי הרהורים רעים וניבול פה וליצנות וכדו'.
וכל זה נגרם לו ע''י שהתקשט בגופו ובגדיו וסלסל בשערו. צא וראה מה שהובא בגמ' (נדרים דף ט.) מעשה בנזיר שגילח את שערו כדי שלא יתגבר עליו היצה''ר (והובא לקמן עמ' לח), ומוכח מזה שהקישוט והסלסול מביא לידי התגברות היצה''ר. (החפץ חיים זצ''ל בקונטרס תפארת אדם פ''ו)
איתא בחז''ל שיוסף הצדיק סלסל בשערו ונענש על כך, וזה רמז שבזמן שישראל חוטאים ח''ו ובפרט הבחורים שמסלסלים בשערותיהם השכינה מייללת כי בסיבתם נמשכת הגלות ח''ו ובעבור זה יורד אדם לגיהנם י''ב חודש, וכל זה אם לא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה. ומעשה נורא היה באדם שנהג לסלסל בשערו כדי להתייפות ובאו עליו צרות רבות בגלל מעשיו (כמובא המעשה בספר).
ומכאן ילמדו הבחורים המסלסלים בשערותיהם שבזה הם נמשכים בעבותות החטאים ונגררים אחרי היצה''ר. ועוד מעשה נוסף בנער שהיה ירא שמים ובמשך הזמן החל לגדל שער והתדרדר ויצא לתרבות רעה, ולאחר זמן גזזו את שערותיו וכך התחיל במשך הזמן לחזור בתשובה שלמה לאביו שבשמים (כמובא המעשה בספר). ורמז לזה ''קדקוד שער מתהלך באשמיו'' (תהלים סח, כב), וגזיזתן היא טהרתן. (חכם רבי מנחם מנשה זצ''ל בספרו אהבת חיים פרשת וישב)
דרך היצה''ר להחטיא את האדם ע''י קישוט גופו וסלסול בשערו
אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד, פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום [שבא להקריב קרבן נזירותו ולגלח שערו], וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך הנאה? אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה [במראה] שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, [מתוך שראיתי צורתי כ''כ נאה, נתגבר עלי יצרי וביקש להביאני לידי מעשים רעים].
אמרתי [לעצמי] רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה, העבודה [לשון שבועה] שאגלחך לשמים. כששמע כך שמעון הצדיק מיד נשקו על ראשו ואמר לו, בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל. (נדרים דף ט:)
אמר רבי אבא יצה''ר הולך ומפתה אנשים כדי להטות דרכם מדרך האמת ולהמשיכם לגיהנם, ואשרי השומר דרכיו שלא יתדבק בו. ''ויהי כהיום הזה ויבוא [יוסף] הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית'' (בראשית לט, יא) - זה יום שהיצה''ר שולט בעולם ויורד להטות בני אדם, אימתי? יום שבא אדם לשוב בתשובה על חטאיו או לעסוק בתורה ולקיים מצוות ואז באותו הזמן יורד יצה''ר כדי להטות את ליבם של בני האדם. ''ואין איש'' - אם אין איש שיעמוד נגד היצה''ר להלחם בו כראוי, מיד ותתפשהו בבגדו לאמור שכבה עמי.
''ותתפשהו בבגדו'' - היינו לפי שכאשר היצה''ר שולט על האדם מיפה אותו ומקשט לו את בגדיו ומסלסל בשערו, וזה שאמר ''ותתפשהו בבגדו לאמור שכבה עמי'' שע''י זה תתחבר עמי, ומי שהוא צדיק מתגבר כנגדו להלחם בו. וזה שנאמר ''ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה'' - דהיינו שהאדם צריך לפשוט בגדיו הנאים ולא לסלסל בשערו אלא יתגבר כנגד יצה''ר ויברח ממנו כדי שלא ישלוט עליו כלל. (זוהר הקדוש וישב דף קצ:)
רבי שמעון פתח ואמר ''טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם'' (משלי יב, ט), זה הפסוק נאמר על יצה''ר שהוא מקטרג ולוחם תמיד על בני אדם, ויצה''ר מגביה לבו ורצונו של אדם בגאוה, והאדם הולך אחריו ומסלסל בשערו ובראשו עד שיצה''ר מתגאה עליו ומושך אותו לגיהנם. אבל ''טוב נקלה'', היינו מי שאינו הולך אחר יצה''ר ואינו מתגאה כלל ומשפיל רוחו ולבו ורצונו לפני הקב''ה, אז היצה''ר מתהפך להיות לו לעבד ואין היצה''ר יכול לשלוט עליו, אלא האדם שולט על היצה''ר כמ''ש ''ואתה תמשול בו''.
ואדם זה הוא טוב ''ממתכבד'' – ממי שמכבד את עצמו ע''י שמסלסל בשערו ומתגאה ברוחו, והוא חסר לחם – חסר אמונה דהיינו שחסרה לו השראת השכינה כמ''ש (ויקרא כא, כב) ''לחם אלוהיו הוא מקריב'' וכו'. (זוהר הקדוש וישלח דף קסו:)
ישנו ענין שמוכרחים להזהיר גדולים על הקטנים, הוא חומר האיסור לילך עם בלורית בשיער הראש, אשר חז''ל כבר החמירו בענין הזה (ראה סוטה מו: ועוד). ובמשנה ברורה (סימן כז, ס''ק טו) פסק שהבלורית מהווה חציצה לענין תפילין. ובכללו של דבר, השיער הוא סימן לטומאה, כמו שמצינו אצל עשו הרשע שהתורה הק' מתארת אותו ''כולו כאדרת שער'' (בראשית כה, כה), ואילו את יעקב ''איש חלק'' (שם כז,יא). זאת כי השערות הם סימן טומאה. ואין לשער עוצם הטומאה והקליפות אשר שורים על שיער הבלורית.
ובפרט שעל כל העבירות יכול האדם לטעון שיצרו תוקפו, כגון שנכשל באכילה אסורה מחמת רעבונו, כמ''ש (משלי ו,ל) ''לא יבוזו זרים לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב'', אבל איזה תירוץ יהיה לאדם על גידול בלורית, איזה תאוה יש כאן, וכי אם ילך עם שערות ארוכות הפונות לשמאלו או לימינו יהיה חשוב יותר. לא לחינם 'שער' אותיות 'רשע', כי זהו סימן מובהק והוכחה ברורה לטומאה. כן אנו רואים - על פי פשטות - אצל יוסף הצדיק, שהכל התחיל אצלו מעת שהתחיל לסלסל בשערו (רש''י, בראשית לט,ו) שמזה נגרם ההשתלשלות של ירידת ישראל למצרים.
וכבר אמרו חז''ל (במדבר רבה כב) אין יצר הרע מהלך לצדדים, אלא באמצע פלטיא, ובשעה שהוא רואה אדם ממשמש בעיניו, מתקן בשערו, מתלה בעקיבו, הוא אומר זה שלי. שיצר הרע אינו הולך בצידי דרכים, אלא במרכז רחוב העיר, באמצע פלטיא, וכשרואה אדם ממשמש בעיניו, שתחת להשפיל עיניו למטה לארץ הריהו מטיב עיניו שיוכל להביט טוב יותר לארבע רוחות הארץ. או אדם מתקן בשערו, שלא די שהולך עם בלורית רח''ל, הוא עוד מתייפה עמה ברחוב העיר. כן הוא רואה אדם מתלה בעקיבו ומודד פסיעותיו. הרי שעל כולם אומר היצה''ר זה שלי שכולם נפלו לרשתו, והוא רושמם בפנקסו כשייכים אליו, ובמצב כזה קשה מאד לצאת מרשתו ולהתעלות. (האדמו''ר מצאנז קלויזנבורג זצ''ל בעל השפע חיים בשיעור חומש רש''י פרשת עקב תשמ''א)
גידול השיער לנוי ויופי הוא דבר מתועב ודרך שחץ וגאוה
גידול השיער כנגד פניו לנוי וליופי נעשה לאדם כסרסור לדבר עבירה, ויש לאסור לעשות כן לגדר ולסייג (הגר''ח פלאג'י ברוח חיים יו''ד סימן קעח סק'''ד). וגידול השער לנוי וליופי הוא דרך שחץ וגאוה (הב''ח יו''ד סימן קעח, ומחצית השקל או''ח סימן כז סק''ד, ומשנ''ב, וכה''ח שם). ודבר זה הוא מכוער ומתועב וראוי לכל ירא שמים להתרחק מכך (חתן סופר ח''א שער הטוטפות סימן כז בהערה). והוא דרך הקלי דעת שאינם חשים לעשות כדת של תורה ופסולים הם מלהיות שליחי ציבור, כיון שאינם חוששים לאיסור ''ובחוקתיהם לא תלכו'', ואינם חוששים לחציצה בתפילין של ראש ולחשש ביטול מצות עשה דאורייתא. וכל זה מורה על קלות דעת במצוות וחוסר יראת שמים (שו''ת קרן לדוד גרינוולד סימן כב). והרבה בחורים נכשלים בזה ויש להוכיחם אולי ישמעו וישובו (החיד''א בברכי יוסף יו''ד סימן קעח סק''א).
אין ספק שגידול בלורית מכוער הוא מצד עצמו, ויש להתפלא בפרט על אותם בחורים שעוסקים בתורה יום ולילה, ומסלסלים בשערותיהם, למה אין יכולים להגמל מזה. ואין להתפלא על אלו שמנהג אבותיהם בידיהם והרגילו אותם מנעוריהם על זה, אבל השגחתי וראיתי שישנם גם כאלו שאין לתלות במנהג אבותיהם, אלא הרגילו את עצמם ללכת דוקא עם הכובע בחודו של הראש והבלורית מגולה במקום המח והנשמה שצריך להיות מכוסה. ומה יתן ומה יוסיף להם דבר זה שהרי גם יופי אינו מוסיף, וזה עצמו אומר הרבה שדבר זה אינו מצד הקדושה. ואף [שלדעת כמה פוסקים] אין כאן חשש מצד חציצה בתפילין, מכל מקום בודאי שאין בזה נקיון כפים שעל זה נאמר ''מי יעלה בהר ה' ''.
ומדברי הגמ' (נדרים דף ט:) במעשה של הנזיר (הנ''ל עמ' לח) שהיה מתגאה ביופיו, מוכח שאף שאותו נזיר לא היה הולך בבלורית, ויתכן שקווצותיו סדורות היו דוקא בפאות, מכל מקום התגבר עליו יצרו כדי להחטיאו. ומי יכול לומר זכיתי לבי, וכבר אמרו שאדם יכול ליכשל בגאוה אפי' ע''י מטפחת אף. והלא על דבר זה נגזרה גזירה על אותה צדקת לשבת בקובה של פרוצות לפי שדקדקה בפסיעותיה שיהיו יפות (כמובא בגמ' ע''ז דף יח.) ודי בזה להמתלמד. וכבוד ה' מתרבה ביחוד בתקופה זו [ע''י שנמנעים מגידול השיעור וקישוט הבגדים] שע''י כך הכרת פניהם ענתה בם שהם מזרע קודש ברוך ה'. (הגר''ב זילבר זצ''ל בספרו בית ברוך על החיי אדם עמ' שלו)
כל אברך או בחור ירא שמים, הגאה ביהדותו יזהר לא לגדל את שערו ליופי שהוא דרך שחץ וגאוה וקלות דעת. וכל אדם יר''ש שמבין [את חומרת הדבר], משתדל להסיר הפגם הזה מהר מעליו ככל שאפשר לו. וכל אדם צריך ליזהר בזה וכ''ש בני תורה. ובזכרוני כשנכנסתי פעם פנימה לכ''ק האדמו''ר מבעלז זצ''ל ביקש ממני להגיד ולפרסם שאביו זצ''ל דעתו שיש בזה חשש איסור דאורייתא, וכנראה נתכוון לצאת ידי חובת מחאה לאותם אנשים שמקילין בזה. (הגר''מ שטרנבוך שליט''א בשו''ת תשובות והנהגות ח''ד סימן מב)
חובת ההורים והרבנים להשגיח על הבחורים שלא יגדלו שערות ראשם לנוי ויופי
נאמר בתורה ''ובחוקותיהם לא תלכו'', ובכלל האזהרה שלא ללכת בחוקות העכו''ם ולא לגדל שער ראשו כמו שער ראשם. ובעוונותינו הרבים בזה הדור פרוץ בכמה מקומות, ומובא במדרש שיר השירים רבה (ג, יא) ''צאינה וראינה בנות ציון'', בנים המצויינים לי בתגלחת, במילה, וציצית עכ''ל.
ותיקון הדבר מוטל ביחוד על ראשי העם הממונים על בתי כנסיות ובתי מדרשות לפקח בעיקר על תשב''ר ועל כל אשר תחת ידם שלא יבואו אל הקודש פנימה כל מגדלי פרע אשר שנא ה', ועל אבות הבנים ומלמדיהם מוטלת החובה ביותר, ואיש את רעהו יעזורו להדריכם בדרך הנכונה גם כי יזקינו לא יסורו ממנו.
וזכורני שבבית המדרש שנתגדלתי היו נוהגים הפרנסים לבוא לבית המדרש עם מספריים בידיהם וכל השער היתר שלא כדין היו מגלחים אותם ולא היה אב פוצה פה ומצפצף אלא ישמח כמשפט שארית ישראל. (הגאון רבינו שמואל אבוהב זצ''ל בספר הזכרונות, זכרון שישי בסופו)
באתי באזהרה גדולה לאבות להשגיח על בניהם להנהיגם בדרך הישרה ולהדריכם בדת משה וישראל שילכו בדרך אבותינו הקדושים. כי ראיתי שפשתה המספחת מאוד ומתגברת והולכת שהמון העם אינם שמים ליבם על בניהם אשר הם מסלסלין בשערן במקום אשר כתוב בו ''סלסלה ותרוממך'' ומתייפים בכל מיני יפוי, ובעבור זה סרים מדרכי התורה וחוקותיה ועוברין על כמה לאוין כידוע. ולא התירו חז''ל (שבת דף נ.) לגרד פצעיו מעל בשרו אלא בשביל צערו, וכן לא התירו לרחוץ אלא לכבוד קונו, אבל בשביל ליפות עצמו אסור (כנזכר לעיל בתחילת פרק ד'). ומזה היצה''ר מוצא מקום ופתח להחטיא את האדם בשאר דברים כי לפתח חטאת רובץ (החכם רבי מאיר בן הר''ר אליהו זצ''ל מחכמי בגדד בספרו נחלת אבות)
כתב בספר מחצית השקל (סימן כז) כי הבלורית דרך שחץ וגאוה. והחיד''א בספרו שיורי ברכה (יו''ד סימן קעח) כתב תוכחת מוסר לנכשלים בזה שמגדלין שערות ראשם ויש להוכיחם אולי ישובו עיי''ש.
ולאחר הדברים האלה אין להקל בגידול השיער לנוי ויופי בפרט לבני תורה ולת''ח. ואותם הנוהגים לגדל שערות ראשם לנוי ויופי - קורא אני עליהם דברי הנודע ביהודה (מהדו''ק יו''ד סימן לו) אם הם בני תורה אינם בני יראה עכ''ל, ובפרט אדם חשוב צריך ליזהר כדי שלא ילמדו ממנו להקל כמובן.
ומה ששאלוני אם היו מקבלים לתוך ישיבתנו בחורים שהלכו בשערות ארוכות וכ''ש בלורית, תמה אני איך עולה על הדעת מחשבות כאלו על ישיבתינו שיסודתה בהררי קודש מראש צורים קדושת מור זקני רבן של ישראל בעל החתם סופר זיע''א ואחריו קדושת מור זקני בעל הכתב סופר, וכ''ק אבא בעל שבט סופר זצ''ל שהקפידו מאד שלא ילכו התלמידים בבגדי שחץ ולא יסלסלו בשערם אלא יראת ה' תהיה על פניהם, וחס מלהזכיר לילך בבלורית, ומשגיח הישיבה היה משגיח בעינו הפקוחה על כל זה, וזכורני שכאשר היה בישיבתנו בחור אחד לבוש כובע שהיה קצת מוד'ע (אופנה) לא כמו כובעים שרגילין הבחורים ללובשם, גער בו אאמו''ר הגאון ז''ל בנזיפה ברבים והבחור אחזוהו פלצות וביקש מחילה בכובד ראש, ולא נמצא מיקל בכגון אלו בין תלמידי ישיבתנו הגדולה לאלוקים. (הגאון רבי עקיבא סופר זצ''ל, נכד הכת''ס, בשו''ת דעת סופר חאו''ח סימן ה)
בני התורה צריכים ליזהר ביותר מסלסול השיער וקישוט הבגדים מפני חילול ה'
לדאבונינו רבתה המכשלה ונתפשט נגע הצרעת של העוון הנמאס והמעורר גועל נפש של מגדלי בלוריות, ועוון זה נעשה כהיתר אף בין אנשים שנחשבים בין לומדי התורה וחובשי ספסלי בית המדרש וצריכים לזעוק ולהתריע בקול מר על החילול ה' הגדול והנורא שגורמים במעשיהם ע''י שהולכים בחוקות הגויים. ובפרט שעושים זה בפרהסיא ואנשים לומדים ממעשיהם, וכבר כתב בספר יראים (עמוד היראה אות ו) שחילול ה' ישנו בכמה דברים ואין להם שיעור. שכל המבזה אפילו מצוה אחת ומיקל בכבוד שמים נקרא מחלל את השם ועוונו גדול, ועל זה ידוו כל הדווים. עכ''ל. וכמה בושה וכלימה צריך לכסות פניהם של מגדלי בלוריות שחושבים להתגאות ולהתנאות ביופי ופאר. ובאמת הלא בזה הם משחיתים את הצלם אלוקים שעל פניהם ונברא מזה משחיתים וקליפות רח''ל. ועל כן כל איש ירא שמים יתרחק מעוון זה כמטחווי קשת, וינצל מבאר שחת. ולשומעים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב בעוה''ז ובעוה''ב. (האדמו''ר מביאלא זצ''ל בספרו חלקת יהושע מאמר רביעי אות ג)
הנה ידוע הוא שתהילות לאל בכל הישיבות הגדולות והקדושות אשר נתייסדו מכבר בארץ הקודש ובירושלים על ידי יושבי ארץ הקודש החרדים והיראים לא נמצא ח''ו אף ילד או בחור אחד שילך ח''ו בבלורית וכן בין בעלי בתים פשוטים כל אשר בשם ישראל יכונה אינם מגדלי בלוריות ח''ו, וכולם הם בני ציון המצויינים בציון קודש ישראל מכף רגלם עד ראשם, ואלו הבלוריות הוא דבר המצוי רק אצל הצעירים השפלים ונבזים. ונוסף על שונאינו חדשים אשר מקרוב באו נערים המנוערים מתורה ומצות אלו הם בנים שגלו מעל שלחן אביהם ונתרחקו ממחנה ישראל ונפוצו על פני כל הארץ ואשר קדושת ה' ותוה''ק אינו נוגע להם, הן וכיוצא בהם חולי חולין אשר בבלוריות יהלכון.
אבל עתה בעוונותינו הרבים ישנם כמה בחורי ישיבות שהתחילו לגדל שערם לנוי ויופי, ויצאו מגדרי התורה וגדרי המוסר, וגם פרצו חומות ירושלים בראש פרעו'ת אויב ועוונותם עברו עלי רא'שם ורבו למעלה ראש, בשורש פורה ראש בגידול שערם ובקיצוץ זקנם ופיאותיהם וכמעט שאינם ניכרים על פני חוצות שהם מזרע יהודים שומרי תורה ומצוות.
ואם על שארי איסורים בעוה''ר יאמרו שיצרם תקפם, אבל מה יאמרו על תאות איסור הבלורית שהוא כאש אוכלת ואין על כך לימוד זכות. ומה להם לבחורים בני ישיבות ולומדי מוסר לילך בקלות ראש הזו של הבלוריות, כמו הגויים וחוקותיהם, ולא עוד אלא שמושכים להם לאט לאט גם מבני ציון היקרים המצויינים הנכנסים לישיבות שלהם, וכמעט שמוכרחים במשך זמן מועט בעונותם להרבות בשערות ראשם וכו' בשארי מיני פריצות הלבוש השייכים לזה, כי מקלקלתא ילפינן, ואשר עליהם בת קול מנהמת כיונה אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, וכל השומע זאת בוכה על השמועה.
ואיתא בפסיקתא (פיסקא ל) על הפסוק ''יספת לגוי'' (ישעיה כו טו) אומות העולם אם אתה נותן להם בן זכר הוא מגדל לו בלורית, הגדיל הוא מוליכו לבית עבודה זרה שלו ומכעיסך, אבל ישראל אם אתה נותן לאחד מהם בן זכר הוא מונה ח' ימים ומל אותו, ואם הוא בכור פודהו לשלשים יום, הגדיל הוא מוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומברכך בכל יום ואומר ברכו עכ''ל. אבל בעוונותינו הרבים יש אנשים שמביאין מגדלי בלוריות בתוך בתי כנסיות ובתי מדרשות והרי זה כאילו מכניסים צלמי חוקות אלהי הנכר בתוך היכלי ה' ומכעיסים בזה את ה'.
ואותם נערים אשר מואסים בפיאות ראשם וזקנם - [שהם שמות קודש וצינורות השפע כמובא בזוה''ק וכתבי האריז''ל] ומקשטים עצמם בכל מיני קישוטי טומאה ומסתכלים במראה בכל שעה וכי יתכן שנערים כאלו יזכו להיות תלמידי חכמים ומורי הוראות בישראל?!. הוי ואבוי, זהו חושך ולא אור, והם מחשיכים עיני ישראל ה' יצילנו ורבים חללים הפילו רבנים כאלו, והם הם שסייעו להחריב כמה קהלות קדושות בישראל.
ועיקר צעקתינו הוא מי התיר להם הרצועה הזאת לבוא גם בשערי ארץ הקודש וביחוד בשערי ציון וירושלם. ומובא בספר יונת אלם (פט''ו) ארץ ישראל נקרא כנען על שם הכניעה לפני אל שבשמים שחוייבנו בה כפלי כפליים בארץ הקודש כי שם נגלה אלינו אלהי ישראל מושיע מיתר הארצות עכ''ל. ואלו אין פחד ה' לנגד עיניהם ומורא לא יעלה על ראשם, אלא בראשם גאות עריצים ותאות אלהי הנכר, ומי בקש זאת מידם רמוס חצירינו. (הריא''ז מרגליות זצ''ל בספרו עמודי ארזים עמ' מז-מח)
אין התורה מתקיימת במי שמתגאה ומתקשט ביופיו
אמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב ''הוי כל צמא לכו למים'', לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. ואמר רבי אושעיה למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו במים ויין וחלב, דכתיב ''הוי כל צמא לכו למים'', וכתיב ''לכו שברו ואכלו, ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב'', לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו.
כמעשה שאמרה בתו של הקיסר לרבי יהושע בן חנניה אם חכמה מפוארה כיצד יתכן שתהיה בכלי מכוער? [כלומר מי שיש בו חכמה מפוארה כמוך צריך גם להיות בכלי מפואר דהיינו נאה בחיצוניותו]. אמר לה רבי יהושע במה אביך הקיסר מניח את היין? אמרה לו בכדי חרס. אמר לה כל העולם מניח את היין בכלי חרס וגם אביך מניח בכלי חרס והרי הוא קיסר!? אמרה לו אלא במה יניח את היין אם לא בכדי חרס? אמר לה כיון שאתם אנשים חשובים תניחו את היין בכדי זהב. אמרה לאביה שיצוה להעביר את היין לכדי זהב וכך עשו, ולאחר זמן החמיץ היין. שאל הקיסר את ביתו מי אמר לך לעשות כך, אמרה לו רבי יהושע. הלכו וקראו לרבי יהושע שיבוא אל הקיסר, שאלו הקיסר מדוע אמרת לביתי לעשות כך? אמר לו רבי יהושע כיון שהיא אמרה לי שלא יתכן שחכמה מפוארה תהיה בכלי מכוער, אני השבתי לה אדרבא, שהרי היין משתמר דוקא בכלי חרס מכוער ולא בכלי זהב, ואף התורה מתקיימת בי יותר מאשר הייתי נאה (תענית דף ז. - ע''פ פירוש רש“י).
[מקשה הגמ'] והרי יש אנשים נאים שהם מלומדים בחכמה? [מתרצת הגמ'] אותם נאים שהם חכמים, אם היו שונאים את היופי היו תלמידי חכמים ביותר, כיון שאי אפשר לנאה להשפיל דעתו ובא לידי שכחה (גמ' שם ע''פ פירוש רש''י ותוס'). אמנם בודאי אין זה תלוי בטבע הבריאה שיהיה מי שאינו נאה תלמיד חכם יותר מן הנאה והיפה, אלא הכונה אם היו שונאים את היופי ולא היו מגיסין דעתן ומתגאים מחמת יופיין היו תלמידי חכמים יותר ממה שהם עכשיו (מהרש''א בנדרים דף נ: ד''ה תורה). ואדרבה מי שהוא בעל מראה נאה מטבעו, ובכל זאת מתגבר על יצרו ואינו מתעסק בקישוט גופו ובגדיו וסלסול בשערו יכול לזכות למעלות רוחניות גדולות ונשגבות (הגאון רבי אליהו הכהן מאיזמיר זצ''ל בספר מדרש תלפיות ענף בעלי מראה).
[ומה שמצינו אצל אבותינו ואמותינו וכן בנביאים הראשונים שהיו בעלי תורה וחכמה וגם בעלי יופי וצורה , נאמרו על כך כמה ביאורים, כמבואר ביערות דבש להגר''י איבשיץ (ח''א דרוש ד ד''ה צאו וראו), ובראש דוד להחיד''א (פרשת מקץ ד''ה והנה עמ' קלו) ועוד].
רבים מגדולי האומה הוזכרו בתורה לשבח, במראם הנאה. למשל, על רחל נאמר ''ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה'', וכן על דוד המלך ''והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב ראי''. וכך על עוד רבים אחרים. והדבר אינו מובן, הלא נאמר ''שקר החן והבל היפי, אשה יראת ה' היא תתהלל''. מדוע אם כן יש להזכיר את היופי כמעלה? אולם לא לחינם הטביע הבורא בטבע האדם להתפעל מיופי. תכלית האדם בעולם הינה להגיע לשלמות הרוחנית, בכוחות עצמו. משום כך האדם שואף בתוככי נשמתו לשלמות. היופי אינו אלא ביטוי של שלמות וההתפעלות מהיופי נעוצה בהתפעלות משלמות. אלא שאחרי הכל, היופי החיצוני הינו שלמות חומרית וזמנית.
אדם המשקיע רבות ביופיו החיצוני משום שרואה בו יעד חשוב, מזניח בהכרח את עולמו הרוחני הפנימי, וכלפיו מכריז הפסוק ואומר: ''שקר החן והבל היופי''. אבל כאשר יראת השמים ניצבת במרכז חייו של יפה התואר, הוא אינו מתגאה ביופיו ונזהר שלא להיכשל באיסור ושלא להכשיל אחרים, הרי עליו או עליה נאמר ''אשה יראת ה' היא תתהלל'' – גם ביופיה, כלומר, היא תתהלל גם במה שהוזכר בתחילת הפסוק כשקר וכהבל. שהרי יופי שלמותה החיצונית, אינו אלא מוסיף על שלמות היופי הפנימי ואף משמש ככלי להעצמת עולמו הרוחני הפנימי. אצל אדם כזה, היופי הוא אכן מעלה הראויה לשבח, בהיותו משלים את מכלול מעלותיו.
נמצאנו למדים, אדם שמחשבתו אינה מתעסקת במראהו החיצוני, מסוגל להתרכז בעוצמה בדברי חכמה ובעולמו הרוחני הפנימי. ולכן היופי החיצוני פוגע בדרך כלל בחכמתו ובגדולתו האמיתית של האדם. לפיכך, התורה משבחת את שרה אמנו שהייתה בת מאה כבת עשרים – לנוי, וכך היו שאר גדולי וגדולות האומה שנשתבחו ביופיים. לפי שעל אף יופיים החיצוני, כל ריכוזם היה רק בבניית עולמם הרוחני. (הרה''ג זמיר כהן שליט''א בספרו מפתחות לחיים עמ' 158)
יש כאלו אשר שמים ליבם וראשם בעניין המלבושים שיהיה כפי המוד''ע [האופנה], ודבר זה מוכיח על חוסר יראת שמים ובדרך זו לא יתכן להצליח בלימוד. ואפילו שלמראית העיין נראה שדווקא בחורים כאלו [ששמים ליבם וראשם במלבושים] יש להם כביכול שם בישיבה, אבל בודאי לא יתכן שיהיה להם הצלחה אמיתית בלימוד, כי מי שאין בו יראת שמים, במשך הזמן יורד ג''כ בהבנת התורה וכל עתידו הוא להפך מאותם אנשים אשר התורה היא חלקם בחיים וממלא את כל ישותם. לכן אין להתפעל מאלה שמדברים בלעג על מי שאינו עושה כמעשיהם, וצריך לברוח ולהתרחק מהנהגה זו שהיא בניגוד למה שבן תורה צריך להיות, ועם ישראל נגאלו בזכות שלא שינו את מלבושם ובזכות זה נזכה ליגאל בב''א. (הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן שליט''א במכתב, הובא בספר תפארת בחורים מאמר ג)
המתקשט ומתנאה בבגדיו מחלל שם שמים
בארבעה דברים תלמידי חכמים ניכרים ...ובעטיפתן (מסכת דרך ארץ זוטא פ''ה) ופירוש ''בעטיפתן'' – בהליכתן ומלבושיהן (נחלת יעקב שם). ולכן מלבוש תלמיד חכם צריך להיות נאה ונקי, ולא ילבש מלבוש מלכים כבגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלים בהם ולא מלבוש עניים אלא בגדים בינוניים נאים (הרמב''ם בפ''ה מהלכות דעות הלכה ט). [דברים אלו נאמרו לכל אדם, אלא שתלמידי חכמים צריכים ליזהר בהם ביותר (כנ''ל עמוד יב)]. וכן יזהר כל אדם לא ללבוש מלבושים העשויים ליוהרא או פריצות, אלא בגדיו יהיו באופן המורה על הכנעה ושפלות, שכן דרכם של עם ישראל לילך בדרך צניעות וענוה, ולא בבגדים המורים על שחץ וגאוה (קיצור שו''ע סימן ג סעיף ב)
וראוי ליראי ה' לנטות בלבושם ובשאר ענייניהם לדרך היותר צנועה כמנהג החברים [בני התורה ויראי ה']. והפרישה החיצונה [מלבושם הצנוע של בני התורה ויראי ה'] אינה סימן יפה על פנימיותו של האדם (החזו''א בקובץ אגרות ח''ג סימן קנב).
בן תורה צריך להרגיש שגנאי הוא לו לסדר כובעו שיעמוד בשיפוע, וכן לא נאה לו ללבוש חולצה עם שרוולים קצרים שהרי בגדיו זה כבוד התורה שכן רבי יוחנן קרא לבגדיו 'מכבדותיה'. וכשרואים בן תורה שמתלבש במלבושים נאים יותר מכדי הצורך או מתגאה, עלולים ע''י כך למאוס ח''ו בישיבות הקדושות וכתוצאה מכך יתכן שלא ישלחו את בניהם ללמוד בישיבה. נמצא שאדם גורם רעה לעצמו וגם הכשיל את אחרים, וכבר אחז''ל (אבות ד, ה) אחד שוגג ואחד מזיד בחילול ה'. ושמעתי אדם שמספר לחבירו שראה בן תורה לבוש בלבוש שאין רגילות של בני תורה ללובשו, ואמר לו וכי רק להם מותר ולנו אסור!?, ויש נקודה נכונה בדבריהם כי בן תורה צריך להיות מורם מעם ולהקפיד בהליכותיו ולקדש שם שמים (הגרב''צ אבא שאול זצ''ל בספרו אור לציון – מוסר, שער התורה מאמר ח).
וכבר ידוע כי עוון חילול ה' הוא חמור ונורא מכל העוונות (ירושלמי נדרים פ''ג ה''ט) ואין לו כפרה אפילו ע''י יסורים, אלא רק אם יחזור בתשובה ויקדש ש''ש ויעסוק בתורה כל ימיו (שערי תשובה שער ד אות טז). ויש לדעת כי עוון חילול ה' נמדד ביחס למה שהעם מחזיקים ומחשיבים את האדם. וכיון שמחזיקים את בני התורה ושומרי התורה והמצוות כאנשים שאמורים לשמש דוגמא חיובית יש ליזהר בכל הענינים שיש בהם חשש חילול ה' (מסילת ישרים פרק י''א והחיד''א בספרו דבש לפי מערכת ח אות טו''ב).
ובפרט בדורות הללו צריכים זהירות גדולה ושמירה יתירה מחילול ה' כי בעוונותינו הרבים רבו המתפרצים שנפשם שוקקה לדבר תועה על תלמידי חכמים ועל יראי ה' וחושבי שמו, ואפילו אם יהיו כל מעשיהם כמלאך ה' צבאות ולא יכשלו בשום דבר קטן או גדול יחשדוהו במה שאין בו ויפערו פיהם להיות מלעיבים במלאכי האלוקים, ועל כן יש להשתדל בכל עוז ותעצומות להתרחק מדברים הגורמים חילול ה' (הגר''א פאפו זצ''ל בספרו פלא יועץ ערך חילול ה').
ובפרט בדורינו חייבים אנו להתנהג כראוי ולהיות הגונים מכל רבב ושמץ של עוולה, כדי להקהות את עוצמת ההסתה הפרועה המשתוללת בחוצות, ובכדי לקדש שם שמים עד שכל הרחוקים משמירת תורה ומצוות יכירו וידעו שאין כמו יהודי שומר תורה ומצוות הליכות והנהגות ישרות מידות טובות ויר''ש טהורה (הגר''י זילברשטיין שליט''א, טובך יביעו ח''ב עמ' שג בשם הגרי''ש אלישיב שליט''א).
המתקשט ומתנאה בגופו ובגדיו גורם להיכשל בעבירות ומידות רעות
הרוחץ מנעליו ויוצא לשוק הרי זה מגסי הרוח. סנטרו לצדדין [שמסלסל בשערו ומחזירו לאחוריו כדי שיהא סנטרו מגולה], כובעו לאחוריו [כדרך בעלי גאוה], ירכתו [רגלו] על גבי חברתה [שהולך עקב בצד גודל] הרי זה מגסי הרוח (מסכת דרך ארץ רבה פי''א, ע''פ פירוש קנין יהושע).
הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם, ולולי זה כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיוכל, ללבוש מה שיכסה ערותו, ולשכון בבית שיסתירהו מן הפגעים והיתה פרנסתו קלה עליו ולא היה צריך להתייגע להעשיר כלל, אלא שלבלתי ראות עצמו שפל ופחות מרעיו מכניס עצמו בעובי הקורה הזאת ואין קץ לכל עמלו, על כן אמרו חז''ל (אבות ד, כא) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. (הרמח''ל ע''ה במסילת ישרים סוף פי''א)
המלבושים והקישוטים לא הזהירה התורה על יופיים או על תבניתם אלא שלא יהיה בהם כלאיים ויהיה בהם ציצית אז כולם מותרים. אמנם מי לא יודע שמלבישת הפאר והרקמה תמשך הגאוה, גם הזנות יגבל בה, מלבד הקנאה והתאוה והעושק הנמשכים מכל מה שהוא יקר על האדם להשיגו. וכבר אמרו חז''ל (בראשית רבה פכ''ב) כאשר היצה''ר רואה שהאדם תולה בעקביו, ממשמש בבגדיו ומסלסל בשערו אומר 'זה שלי'. (מסילת ישרים פי''ג)
ואשר לבגדים נאים, כיוון שמיוחדים הם לאדם על פני בעלי-חיים שאין בהם דעה, הריהו מתפאר ומתהדר בהם כמו שנאמר (מסכת דרך ארץ זוטא פ''י בשינוי לשון) ''הדרת אדם לבושו''. התבונן ותמצא כי נוי המלבושים אינו אלא דמיון, חיפוש דרך שבאמצעותה יכול האדם להטעות את זולתו לחשוב כי יש בו גדולה. והלא עיניך הרואות את חלושי הדעת, והמה רוב בני האדם, מוציאים זמנם לריק בסידור המצנפת וביישור אימרת הבגד וצחצוח הנעליים שברגליהם, וסבורים שמעשיהם מורים על נוי והידור משופרא דשופרא ומדרגה גבוהה שבגבוהות. ואם יקרה מקרהו של מי מהם להיות לבדו במקום שאין רואים אותו, יהיו הנוי והעונג כלא היו והוא יפשוט את בגדי חמודותיו וימירם באחרים. (רבינו אברהם בן הרמב''ם ע''ה בספרו המספיק לעובדי ה' פרק הפרישות)
סוף דבר המקשט גופו כדי להתגאות הרי זה שוכח את השם ולא יחוש על המצוות ולא ירדוף אחר מעשים טובים, כי כל כוונתו על עצמו לקשט גופו הכלה אשר אחריתו רימה והמקשט גופו קרוב לזמה. והתאוה היא המדה הרעה שבכל המידות כי יתאוה מחמת גאותו להתלבש בבגדים יקרים ולבנות פלטרין גדולים ולאכול מאכלים טובים, כי המתגאה ,לעולם יחמוד לדברים גבוהים, וכאשר לא תשיג ידו לדברים אלו מתוך כך יבוא לידי גנבה וגזל, כי המתגאה לבו חומד ורחב כַּיָם להתעשר ולא יהיה שמח בחלקו, כי ימעט בעניו מה שיש לו לפי רב הוצאות תאוות גאותו.
ועוד הגאוה גורמת שלא יהא סבלן לסבול עול הבריות ואין צריך להאריך בפחיתת מי שאינו סבלן כי הוא ידוע לכל. וע''כ הדרך הישר באדם שיהא נקי בכל עניניו כי הנקיות הוא גדר של מעשים טובים. ולכן לא ילבש מלבושים יקרים ונאים שהכל מסתכלים בהם ולא בגדי עניים אלא בגדים בינונים נאים ונקיים. (ארחות צדיקים שער הגאוה)
מי שהוא עבד לא יתגאה לפני המלך כדכתיב (משלי כה, ו) ''אל תתהדר לפני מלך'' וכתיב (שמואל א, יב, יב) ''וה' אלקיכם מלככם'' ואנחנו לפניו תמיד כיון שמלא כל הארץ כבודו. ודרך בני אדם להתכבד במלבושים, אמנם אין נאה ההידור והכבוד לעבד אלא למלכו של עולם שנאמר ''זה הדור בלבושו'' (ישעיה סג, א), וכתיב ''ה' מלך גאות לבש'' (תהילים צג, א). ואמרו חז''ל (ברכות ל:) אל תתהדר לפני מלך לכבודך אלא לכבודו, ואנו אומרים בכל יום ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו, לכבודו ולא לכבודינו. (הגאון רבי אליהו הכהן זצ''ל מאיזמיר בספרו שבט מוסר פי''ט אות יב)
אמרו במגרניתא דרבי ''מאיר שהמלבוש גורם לפגיעות רעות''. כלומר שמתגאה במלבוש משי ורקמה ומבזה המון העם ונראה בעיניו כי הוא שר גדול ולו נאה המלוכה וטח מראות בעיניו שהכבוד לא לו כי אם למלבושים. וכבר אמר החכם בדרך צחות ''היום לבושך בוץ עלי תולע ומעיל סרוח, ומחר לבושך בו''ז עלי תולע ומעיל סרוח''. ואם אין לו עושר הראוי ללבוש זה, מחר יבוא לידי גזל ולקנות ממון שלא כדין כדי שיוכל ללבוש כמנהגו הרע, ואם יהיה שוטה ויקח בהקפה עד אשר יעבור בסך גדול, בעלי חובותיו ישימוהו בבית כלא ויהיה לחרפה ולמשיסה.
וכבר אמרו רז''ל (בראשית רבה, כב) כשהסט''א רואה מי שמסלסל בשערו ומקפיד ללבוש בגדים יקרים אומר זה שלי. וכל שהוא הולך אחר המלבושים יצא בגרעון לבוש הנפש וחלוקא. וההולך אחר הלבוש, הרי הוא בוגד בנפשו להפשיטה ערומה ולהלבישה בגדים הצואים מלוכלכים קרעים קרעים. וכ''ז רמוז באמרו ''ממלבוש שמביאו לידי פגיעות רבות''. (הגאון החיד''א זצ''ל בספרו לב דוד פרק ט)
יש כיום קלקולים גדולים ופרצות בתחום הביגוד והלבוש. ישנם ילדים שהם קובעים להורים את הלבוש והביגוד שהם רוצים ומדריכים אותם מה לקנות להם. למעשה [פעמים רבות] הקלקול מתחיל באמהות שמייפות את ילדיהם הקטנים בכל מיני לבושים ובגדי פאר, וזה משפיע על הילדים וגורם שכאשר הם גודלים הם מחליטים את צורת הלבוש, ואז כבר ההורים אובדי עצות ואינם יודעים כיצד להתמודד עם הרצונות של הילדים.
בנוסף, הנהגה זו גורמת להרגיל את הילדים להתבלטות ולהתנהגות של גאוה וחוצפה ח''ו, לכן יש לדעת אף שצריך להתלבש נאה ונקי אבל לא להבליט ולחפש את היופי והחיצוניות. (הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ שליט''א, הובא בספר דרכי החיים ח''א עמ' תג)