שער האגדה · קביעת עיתים לתורה
בטלנו תורתך ימים ולילות
אמרו רבותינו במסכת שבת (דף לא עמוד א) בשעה שמכניסים את האדם לדין, שואלים אותו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? ציפית לישועה? וכתב הרמב''ם בהלכות תלמוד תורה (פרק א הלכה ח) כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר 'והגית בו יומם ולילה'. ע''כ. נמצא כי כל אדם מישראל חייב לעסוק בתורה בכל מצב שהוא.
אל תאמינו ברע
ואל יסיתך יצרך כי הנני ברוך ה' מתפלל שלוש תפילות בכל יום במנין ואף שחרית בנץ החמה, ומקיים הרבה מצוות וגמילות חסדים, אם כן די לי בזה. לא כן, אלא אדרבה ידע האדם שעם כל מה שמקיים, אין דומה קיום המצוות של אדם שקובע עיתים לתורה לאדם שלא קובע עיתים לתורה. כי על ידי קביעת עיתים לתורה, יתחזק גם בשמירת המצוות, שהרי ילמד את ההלכות של כל מצוה ומצוה איך לקיים, ובפרט בהלכות שבת שאם אדם לא ילמדם ויחזור כמה וכמה פעמים בודאי שיכשל. וזה שאמר שלמה המלך ''אל תאמינו ברֵעַ'', אל תאמינו ליצר הרע שעושה עצמו כרֵעַ וכחבר, ומסיתך בטענות שונות ומשונות, ועיקר כוונתו להפילך בפח.
כי נר מצוה ותורה אור
ובענין זה דרשו רבותינו את הפסוק במשלי (פרק ו פסוק כג) ''כי נר מצוה ותורה אור''. כלומר שמעשי המצוות לבד הם כמו נר כבוי, אבל כשאדם לומד את התורה שהיא האור, אז המצוה מאירה. והמשילו בזה משל לכפר נידח שאנשיו היו פשוטים ותמימים בתכלית, ידיעתם בנושאים מעט מתקדמים היתה אפסית לחלוטין עד שאפילו לא ידעו שניתן להאיר את הלילה החשוך בהדלקת נרות. עם שקיעת החמה, היו כל אנשי הכפר פונים לבתיהם והולכים לישון, ובעלות השחר היו משכימים קום לעבודתם ולעסקיהם. והנה נזדמן אחד מאנשי הכפר אל העיר, וראה שגם בלילה יש להם אור על ידי נרות, התפעל מאד וקנה הרבה נרות על מנת למוכרם בכפר. כמובן, שאנשי הכפר ששמעו על פעולת הנרות רכשו אותם ומיד כשהחל להחשיך, העמידו את הנרות לצדם כדי שיאירו להם, אך למרבה הפלא הנרות לא האירו כלל. כיון שכך, כעסו אנשי הכפר על המוכר הכזבן והחזירו לו את כל הנרות. בן הכפר שראה כי נרותיו לא האירו, חזר מיד לעיר, ופנה אל המוכר בצעקות על כך שרימהו. אך המוכר שהיה נבון, שאלו מיד, כיצד השתמשת בנרות? הכפרי ענה בתמימותו כי הניח את הנרות על המדף כפי שראה כאן בחנות. אמר לו המוכר, שוטה שכמוך! תקח ניצוץ אחד ותדליק את הנר ואז הוא יאיר לך.
והנמשל, אדם שמקיים מצוות אך לא קובע עיתים לתורה, אינו יודע איך לקיים את המצוות, ועליו יאות להמליץ ''את אשר אסרת התרתי ואת אשר התרת אסרתי''. נמצא שיכול להיות אדם שחושב את עצמו לשומר שבת אבל האמת היא שהוא עובר כמה וכמה איסורים בכל שבת. וכן יש אדם שיכול להניח תפילין חמישים שנה ונחשב לו כאילו לא קיים את המצוה ובירך ברכות לבטלה, כיון שלא ידע בדיוק היכן להניח אותם, ועוד כהנה דוגמאות רבות. אם כן נמצא שמצוותיו אינן מאירות. אבל אם קובע עיתים לתורה מתקיים בו ''ותורה אור'', שהתורה תאיר לו את המצוות.
מי גבר ימלט נפשו מחילול שבת
וכמו שכותב הגאון ר' יהונתן אייבשיץ בספרו ''יערות דבש'', כי אי אפשר כלל במציאות שינצל האדם מאיסור שבת אם לא ילמוד כל הדינים על בוריים היטב, ומי שלא למד הלכות שבת פעמיים ושלוש לא יוכל להמלט שלא יקרה לו חילול שבת הן דאורייתא והן דרבנן. ומי גבר ימלט נפשו לומר זך אני מפשע וחף אני מעוון בשמירת שבת אשר עונשה קשה למאוד, והפליגו מאוד בעונש זה. ואם כן מהראוי לשומרו כראוי וללמוד הלכות שבת בתמידות, ואצל רב שיברר לו הכל, וישנן עד שיהיה שגור בפיו, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, כי שכרו מרובה ומגין בפני הפורענות. ע''כ.
מסיר אזנו משמוע תורה
ועוד נאמר במשלי (פרק כח פסוק ט) ''מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה''. וצריך להבין, שהרי ידוע שמנהגו של בורא עולם בכל דבר הן בשכר והן בעונש, לתת לאדם מידה כנגד מידה, ואם כן מדוע אותו אדם שלא רוצה ללמוד תורה יענש בתפילתו שתהיה תועבה, היכן ה''מידה כנגד מידה'' כאן? אלא מסבירים רבותינו שבאמת לא מדובר כאן על אדם שכלל לא רוצה ללמוד תורה, שזה פשוט שעונשו חמור עד למאוד, אלא מדובר באדם שרוצה לשמוע תורה, אלא שאם אומרים לו תבוא לשיעור פלוני, הוא אומר: את הדברים האלו כבר שמעתי ומה כבר יחדש הרב? אדם שכזה תפילתו תהיה תועבה, מידה כנגד מידה, שגם הקב''ה יאמר לו, אף אתה בתפילתך בשחרית ביקשת: אתה חונן, השיבנו וכו' ובתפילת מנחה אתה חוזר ומבקש את אותן הבקשות וכן בערבית ובכל יום, וכמו שאתה לא מוכן לשמוע דברי תורה פעמיים ושלוש אף אני לא מעוניין לשמוע את בקשותיך החוזרות ונשנות בכל יום.
למה אתה לא בא לקבל
משל נאה המשילו, לאדם שהיה עני מרוד ומתפרנס בדוחק. לימים ניגשו אליו חבריו ואמרו לו, לך אצל קרובך פלוני שהוא עשיר גדול ועוזר לאנשים רבים, ואף לך הוא יעזור. והנה פגש העני את קרובו העשיר ואמר לו, מדוע אין אתה עוזר לי, הרי מצבי כל כך קשה ודחוק? אמר לו העשיר, לא ידעתי, מעולם לא באת לבקש, ואם כן תבוא מחר, אני מסיים את העבודה בשבע בערב ואחכה לך במשרדי. והנה למחרת המתין העשיר הזה עד שבע וחצי והלה לא הגיע, ומשראה כך שב אל ביתו. לאחר פרק זמן פגש העני שוב את העשיר והחל חוזר ומתלונן פעם נוספת על מצבו. אמר לו העשיר, והלא סיכמנו שתבוא, ומדוע בוששת מלהגיע? התנצל העני וביקש הזדמנות נוספת. העשיר ברוב טובו, קבע לו מועד הזמנה נוסף והעני הבטיח להגיע בזמן. אך לא כדבריו היו מעשיו, העשיר המתין לבואו עוד שעה ארוכה מן הזמן הקצוב ובכל זאת העני לא הגיע. אחר יומיים שלושה, נפגשו שוב העשיר והעני, והנה החל העני שוב להתלונן על מצבו הכלכלי ודוחק פרנסתו. אמר לו העשיר, המתנתי לך זמן רב ולא באת. התנצל שוב העני וביקש הזמנה לשעות מוקדמות יותר שאז קל לו יותר להגיע. נעתר העשיר טוב הלב לבקשתו והזמינו לשעות המוקדמות של היום. אך העני גם הפעם לא הגיע. לאחר מספר ימים נפגשו השניים שוב והעני החל לשפוך שיחו על מצבו הקשה כפעם בפעם. אך הפעם פקעה סבלנותו של העשיר, הוא צעק עליו וגרשו מעל פניו.
על מי אתה חושב ''לעבוד''
ובודאי שהתנהגותו של העשיר מובנת. אך צריכים אנו ליזהר שלא נדמה לאותו עני חס ושלום, כי הנה אנו באים בבוקר בתפלת שחרית ומבקשים בברכת 'אהבת עולם', ''ותן בלבנו בינה להבין להשכיל לשמוע ללמוד 'וללמד' לשמור ולעשות ולקיים את 'כל דברי תלמוד תורתך' באהבה, והאר עיננו בתורתך ...''. זאת אומרת שאנחנו מבקשים מהקב''ה שיתן לנו באמת להבין ולהשכיל כל כך, עד שנזכה גם ללמד את אחרים ולדעת את כל התורה. הקב''ה אומר תבואו ללמוד, אני אתן לכם. והנה לאחר התפילה אין לבן אדם זמן להשאר, הוא ממהר לעבודה. בערב כשחוזר מגיע למנחה וערבית, בינתיים יש שיעור תורה או קודם לכן או לאחר מכן, אך שוב אין לו זמן להשאר, הוא צריך לצאת לעשן, לדבר פוליטיקה, חדשות, ישנות - העיקר ללמוד הוא לא ילמד, רק ידבר דברים בטלים. ואח''כ נכנס לתפלת ערבית, ושוב אומר בברכת 'אהבת עולם', ''על כן ה' אלוקינו בשכבנו ובקומנו 'נשיח בחוקיך ונשמח ונעלוז' בדברי תלמוד תורתך ומצוותיך וחוקותיך לעולם ועד, כי הם 'חיינו ואורך ימינו' ובהם נהגה יומם ולילה''. יתבונן האדם על מי הוא חושב ''לעבוד''? הרי אתה אומר 'נשיח בחוקיך', היינו שאתה רוצה להגיע לדרגה כזאת שהתורה תהיה שיחתך כל הזמן עם חבריך ומכריך. ואח''כ אומר 'ונשמח ונעלוז', היינו שישמח כל כך עד שכבר יעלוז לבו, וירגיש שמחה אדירה ועצומה. ושוב מוסיף, 'כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה', היינו שהתורה היא החיים שלנו ואין לנו דבר אחר ובה נהגה יומם ולילה. וא''כ אומר לו הקב''ה, אַיֶכָּה מדוע אתה בורח משיעורי תורה? מדוע אינך בא ללמוד מידי יום בתורתי, אשר בתפלתך אתה נשמע כל כך עורג ונכסף אליה? אשר על כן חברים יקרים, אדרבה בואו ונקבע עיתים לתורה, ואז נוכל לבקש בפה מלא מהקב''ה שיתן לנו להבין את תורתו, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וה' ימלא משאלותינו ויתן לנו.
אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה
ואמרו רבותינו במשנה מסכת אבות (פרק ב משנה ה), אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. כלומר, פעמים ויצר הרע אומר לאדם, עכשיו אתה צעיר, תלך תעבוד, תרויח, תעשה עסקים, ואחר ש''תהיה מסודר'', בודאי ישאר לך זמן ללמוד תורה, ואז תלמד כאוות נפשך.
כשאצא לפנסיה אלמד
ומעשה שהיה לפני כארבעים שנה באדם אחד בעל כשרונות נפלאים מאוד שהיה אחראי בבית הדין לכתוב את מהלך הדיון. ומרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף שליט''א היה מתריע בו תמיד חוזר ונשנה, שחבל על כשרונותיו המזהירים ובמקום לעבוד בבית הדין, שילך ויעסוק בתורה ויהיה הוא בעצמו דיין, אך לשוא. אותו אדם היה חוזר ואומר: כשאני אצא לפנסיה, אשב ואלמד. ומרן היה אומר לו, 'אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה'. ובאמת נשאר אותו אדם בעקשנותו, ולבסוף כשיצא לפנסיה בגיל מבוגר, אט אט כשרונותיו נחלשו וגם חוש השמיעה שלו נחלש, וכמובן שלא הצליח לעסוק ולגדול בתורה כאשר היה יכול בצעירותו.
כל רגע שווה הון
עוד בארו חז''ל במשנה הנ''ל 'אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה', דהיינו שגם אם יש לך זמן מועט פנוי מתוך הטרדות שלך, עליך לנצל אותו, ולא תאמר מה אוכל כבר ללמוד בזמן מועט כזה. כי כל רגע מחיי האדם לא יסולא בפז, וכגון הממתין בתחנת האוטובוס ינצל את אותם רגעים לפרק תהילים או איזו משנה שיודע בעל פה, ולא ישב בטל לגמרי.
גם בתחנת האוטובוס אפשר ללמוד
וסיפר לי אחד מהקהל שהגיעה לידו החוברת 'כשרות המטבח', ובכל יום שהיה נוסע באוטובוס לעבודה, היה לומד בחוברת הן בהמתנה והן בנסיעה, וממש שמח מאוד שזיכהו ה' לנצל את זמנו ללימוד התורה. וכשאחר כך היה מגיע לעבודה, היה מגיע עם הרבה מצב רוח ושמחה, והיתה לו התחלה של יום טוב ושמח מאוד.
בעלי עסקים וחנויות
וכותב הרב פלא יועץ (שחי לפני כמאתיים שנה), זכור אני שלפני שלושים או ארבעים שנה הייתי שואל בעלי מסחר ובעלי חנויות מכולת וכיוצא בהם מה נשמע בענין פרנסתם והיו משיבים לי בפנים צוהלות, ברוך ה', הודו לה' כי טוב, יש הכל. ואילו עתה כשאני שואל בעלי מסחר, משיבים לי בשפה רפה ובכובד ראש, באנחה ובקול דאגה שאין פרנסה. והתבוננתי מה טעם של ההבדל הזה, חקרתי וראיתי, כי בזמנו היה לכל סוחר ולכל בעל חנות מכולת ספרי לימוד כמו 'חוק לישראל', ובין קונה לקונה היו פותחים את הספר ולומדים, והיה הדבר רע בעיני היצר הרע, שגם בחנות לא פסק פיהם מדברי תורה, ולכן היה ממהר לשלוח להם לקוחות כדי להפסיק את לימודם וכך היו מתפרנסים בשפע ובריוח. אך עתה מה עושים בין קונה לקונה? קוראים עיתונים עם מאמרים של שונאי ה', שונאי חכמים, שונאי התורה, או שומעים את הרדיו שמדבר כל היום על העצים ועל האבנים, לא דיבורים של תורה, לא של יראת שמים ולא דברי חינוך ומוסריות, ה' ירחם. ובזה היצר הרע שמח וטוב לב, שאי אפשר שדברים אלו לא יעשו רושם באותם הרואים והשומעים. ולכך מונע הוא את הלקוחות מלבוא לחנויותיהם כדי שימשיכו להתעסק בהבליהם, וכך מתמעטת הפרנסה. ואמרו חז''ל: ''אם אין תורה אין קמח''.
בעלי רכבים
אשר על כן, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, ובפרט כיום שיש ערוצי קודש או קלטות של דברי תורה, הלכה ומוסר, ויכול אדם לשבת בחנות ולשמוע דברי תורה. וכן בעלי מוניות, עובדי הסעות או כל אדם שנוסע ממקום למקום, יכולים בנסיעתם לשמוע דברי תורה, דברי קדושה והתעוררות, וגם שירי קודש בנגינה נעימה ועריבה, ולא דברי ליצנות ושירי עגבים חס ושלום.
כל קבוע כמחצה על מחצה
וכבר לימדונו רבותינו שאם אדם זוכה בזמנו הפנוי לקבוע לעצמו זמן מיוחד ללמוד, ולא ממיר את אותו זמן בשום מחיר שבעולם, אזי לבד מהמעלה הגדולה שיש בזה, שמראה כמה חשובה ויקרה בעיניו התורה הקדושה, אשר שום דבר בעולם לא יזיז אותו בזמן הלימוד, הרי שהחשיבו חכמים קביעות זו כאילו למד חצי יום תורה. ובזה רמזו באומרם ''כל קבוע - כמחצה על מחצה''. וטעם הדבר, כיון שברגע שיש לאדם זמן קבוע ללימוד ואינו ממירו בשום אופן שבעולם, הרי שאם למשל יצטרך לנסוע לרגל עסקיו לחוץ לעיר, ויודע שמחמת זה יחזור בשעת לילה מאוחרת וממילא יתבטל מלימודו הקבוע, הרי שהוא לא יסע, כי קיבל על עצמו שלא להמיר בשום מחיר שבעולם, ונמצא שהרבה שעות מן היום הוא מתכנן ומסדר על פי אותו זמן שקבע לו ללמוד, ממילא זמן רב מן היום מחובר עם לימודו.
שכר לימוד התורה
וידע האדם, כי שכרו של הלומד תורה הוא למעלה מכל שכר המצוות, כמו שאמרו בתלמוד ירושלמי: אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה. ונאמר בישעיה (פרק סד פסוק ג): ''עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו''. ולא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה מצליח הוא בכל דרכיו, כמו שאמר דוד המלך ע''ה בתהילים (א. ב-ג): ''אם בתורת ה' חפצו וכו' וכל אשר יעשה יצליח''. וכן התורה מרפאת אותו שנאמר (משלי ד. כב) ולכל בשרו מרפא. וגם זוכה שמאריכין לו ימיו ושנותיו כמו שאמרו חז''ל במסכת אבות (ו. ז): גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר (שם ח. לה): ''כי מוצאי מצא חיים''. ועוד אמרו רבותינו במסכת ברכות (ה.): כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים מוחלין לו על כל עוונותיו. וכן אמרו במדרש שוחר טוב (משלי י): אין לך צדקה שמצלת את האדם מדינה של גהינם אלא תורה בלבד. ואמרו רבותינו במסכת עבודה זרה (ב.): לעתיד לבוא מביא הקב''ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר, מי שעסק בתורה יבוא ויטול שכרו.
כל המקבל עליו עול תורה
ואף אדם העוסק במלאכה חייב לקבוע לעצמו עיתים ללמוד תורה, ויזהר שחס ושלום לא ימשך מידי אחר העבודה וממילא ימנע מלקבוע עיתים לתורה, וכמו שמצאנו במדרש תנחומא: יתרו נקרא שמו 'חובב' על שם שחיבב את התורה, שכאשר בא לארץ ישראל נתנו לו דושנה של יריחו [מקום דשן ופורה], אמר: כל עצמי לא באתי אלא ללמוד תורה, ועכשיו אני זורע וקוצר אימתי אני לומד תורה? ע''כ. ואדרבה ככל שאדם מקפיד על קביעותו ושומר על עיתותיו לתורה, הקב''ה מסלק מעליו את כל ההפרעות, וכמו שאמרו במשנה באבות, כל המקבל עליו עול תורה, מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. והיינו, שאף שיש עול ועמל שהם דרך העולם כגון: תשלום מיסים, המתנה בתורים בבנקים, בקופת חולים וכד', בכל זאת אם אדם מקבל עליו באמת עול תורה ומנצל את זמנו לתורה, הקב''ה מונע ממנו כל מיני הפרעות וביטולים למיניהם כדי שיוכל לשבת וללמוד תורה בישוב הדעת. וכן אמרו באבות דרבי נתן (פ''ט משנה ב) כל השוקד עצמו על דברי תורה מוסרים לו שקדנים כנגדו, וכל הבוטל מדברי תורה מוסרים לו בטלנים כנגדו.
יש לו שכר הרבה ליתן לך
ובפרט בימי שבתות וימים טובים שאינו טרוד בעסקיו ובפרנסתו, חייב כמה שיותר לעסוק בדברי תורה ולשמוע שיעורי תורה. כמו שאמרו בירושלמי: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בדברי תורה. ואז שכרו כפול ומכופל, וכמו שכתב בספר שיבת ציון (חלק ב עמוד רלג, להרב בן ציון מוצפי) שלימוד תורה של שעה אחת בשבת שווה כמאה שבעים מליון שעות של חול, ומקורו על פי ספר עץ חיים לרבי חיים ויטאל, והרש''ש בספרו נהר שלום על פי תיקוני הזוהר. ומה שכתב הבן איש חי (שנה ב בהקדמה לפרשת שמות) ששעה אחת בשבת שווה כאלף שעות בחול, אמר לו אביו זצ''ל שהוא לאו דוקא ובדרך הפלגה כתב כן. ומכאן רואים אנו כמה לוקים אנו בחסר בגודל ערכה וחשיבותה של השבת, עד שאין לנו הבנה ומושג כלל וכלל בערך הזמן בה. ואם כן איך יאבד את זמנו לריק ולבהלה חס ושלום. אשר על כן חובה קדושה על כל גבאי בתי הכנסת לארגן שיעורים בכל שבת ושבת בבתי הכנסת בעניני הלכה ואגדה לחזק את הציבור, ותבוא עליהם ברכת טוב.
כי אקח מועד אני מישרים אשפוט
ואדרבה אדם שבאמת מנצל את זמנו בשבתות וימים טובים, נותן לו הקב''ה שכר גם על שאר הזמנים, כמו שכותב הגאון החיד''א על הפסוק בתהלים (עה. ג) ''כי אקח מועד אני מישרים אשפוט'' - יש אדם חושב שיתרץ תרוצים להקב''ה שלא יכל לעסוק בתורה מפאת שהיה טרוד כל היום בעבודה להביא טרף לביתו.יאמר לו הקב''ה: בשבתות, ימים טובים, חול המועד וכל מיני חופשות כיום העצמאות וכדו' שלא עבדת, האם ישבת ללמוד? ואם גם באותם ימים לא למד, א''כ מה יענה ומה יאמר. ויוצא שעל פי התנהגותו ומידת ניצול זמנו ב'מועד', הקב''ה שופט אותו למישרין, משפט ישר ונכון.
זוכה לתחיית המתים
ובמדרש אמרו על הפסוק בישעיה (פרק כו פסוק יט): ''כי טל אורות טלך'' - אמר רבי אלעזר לרבי יוחנן, כל המשתמש בטל של תורה [דהיינו שלומד תורה], טל תורה מחייהו לעתיד לבוא בתחיית המתים, וכל שאינו משתמש בטל של תורה, אין טל תורה מחייהו. אבל מצאתי להם רפואה מן התורה ממקום אחר שנאמר, 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום'. וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה והלא נאמר בו 'אש אוכלה הוא אל קנא', אלא שכל המשיא את בתו לתלמיד חכם, והמהנה תלמיד חכם מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה. וכמו שאמרו בגמרא מסכת פסחים: (נג עמוד ב) אמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר 'כי בצל החכמה בצל הכסף'.
הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים
דוד מלך ישראל ע''ה אומר, כי תורתנו הקדושה אין ערוך אליה ונחמדה היא יותר מזהב ומפז רב, ומתוקה יותר מדבש ונופת צופים. ויש לשאול ולהבין מה באמת מצא דוד המלך לדמות את התורה דוקא לזהב ולדבש.
אם נתבונן נראה כי יש מעלה בזהב שאינה נמצאת בדבש, וכמו כן יש מעלה בדבש שאינה נמצאת בזהב. הנה בזהב וכסף יש יתרון ומעלה, כמו שנאמר בקהלת (ה ט) ''אוהב כסף לא ישבע כסף'', כי זה דרכו של הממון שככל שאדם מרבה לעצמו כסף, נפשו מתאווה לעוד ועוד. אך בדבש אינו כן, שנאמר (משלי כה טז) ''דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו''. ולעומת זאת יש מעלה בדבש שאינה מצויה בכסף, שהרי האוכל דבש, מיד עם הכנסתו לפה נהנה ממתיקותו. לא כן בכסף - פועל שעובד למחייתו ובסוף החודש מקבל משכורת, אין הוא נהנה ולא משתמש בכסף עצמו, אלא שבכסף הוא קונה מצרכים למיניהם ומשתמש בהם. נמצא שההנאה הבאה לו מהכסף, אינה הנאה מיידית אלא הנאה הבאה לזמן.
בתורתנו הקדושה, אומר דוד המלך, יש את שתי המעלות שנמצאות בזהב ובדבש. אדם שלומד תורה, אינו צריך לחכות ולהמתין זמן ממושך עד שירגיש את טעמה ומתיקותה של התורה, אלא מיד בבואו לשיעור תורה נהנה ומרגיש עונג, כמו שנאמר בתהלים, ''טעמו וראו כי טוב ה''', אין צורך בהרבה מאמצים, אם אדם רק טועם, כבר מרגיש את המתיקות שבתורה. ומצד שני לא יחשוב אדם שאם למד הרבה, במשך הזמן אולי ימאס לו חס ושלום, אדרבה בענין זה דומה התורה לזהב ופז, אשר ככל שזכה האדם לשבת ללמוד, הרי נפשו מתאוה לעוד ועוד. ואז זוכה להרגיש את מתיקות התורה באמת ולהתענג על ה'.
אילת אהבים ויעלת חן
שלמה המלך אומר בספר משלי (פרק ה פסוק יט) על התורה ''אילת אהבים ויעלת חן... באהבתה תשגה תמיד''. הגאון רבנו יוסף חיים כותב בספריו, משל לעשיר גדול שהיה בקי ומבין בכל סוגי המרגליות, ויודע שוויה של כל מרגלית. היה לו משרד קטן שאליו היו מגיעים אנשים כדי להתייעץ עמו בעסקי המרגליות. לעשיר זה היתה אשה חכמה, והנה יום אחד הוציאה טבעת עם יהלום מידה ושאלה את בעלה כמה היא שוה, הסתכל העשיר בטבעת ואמר, אולי חמש מאות דולר. אמרה לו: בעל הטבעת מבקש עבורה אלף דולר. אמר לה: אין זה משתלם, החזירי את הטבעת למוכר. היא המתינה מספר ימים, ונגשה אל בעלה, כשהפעם היתה הטבעת מונחת לה על האצבע. אמרה לו, כמה שווה טבעת זו בעיניך? האם שווה היא אלפיים דולר, כפי שמבקש המוכר? התבונן העשיר בטבעת ואמר, טבעת זו שווה אלף וחמש מאות דולר. אמרה לו האשה, הרי זו אותה טבעת שהראיתי לך לפני מספר ימים! איך יתכן שאתה, אשר בקי כל כך בערכן של אבנים יקרות, טעית טעות כה גדולה? וכי בזמן כ''כ קצר עלה המחיר באלף דולר? אמר לה: זה לא נכון, אני מומחה ולא יתכן כי טעיתי טעות כה גדולה, בודאי אין זו אותה טבעת! אמרה לו האשה: וכי אני מהתלת בך? אלא אני אשיב לך את התשובה, כשהראיתי לך את הטבעת לפני מספר ימים היתה הטבעת לבד, אבל עכשיו אתה רואה את הטבעת כשהיא מונחת על האצבע שלי, והחן והחביבות שלי בעיניך האירו על המרגלית הזאת, ולכן אתה אומר שהיא שווה אלף דולר יותר מכדי שוויה.
כך היא התורה ''אילת אהבים ויעלת חן, באהבתה תשגה תמיד'', אם האדם דבוק בתורה ושוקד עליה, התורה משפיעה עליו חן מיוחד, עד שהקב''ה מתנהג עמו בהנהגה מיוחדת - למעלה ממה שמגיע לו באמת, ויצליח וירויח בכל דרכיו. זה כח האדם ששוקד על התורה, שנאמר (משלי טז כ) 'משכיל על דבר ימצא טוב'.
עין לא ראתה אלוקים זולתך
שנינו במדרש: אמר רבי יהושע בן לוי, שני שערים יש בגן עדן ועליהם שש מאות אלף מלאכי השרת, וכל אחד מהם זיו פניהם כזוהר הרקיע מבהיק, ובשעה שהצדיק נפטר ובא אצלם, מפשיטים מעליו את הבגדים שעמד בהם בקבר, ומלבישים אותו שמונה בגדים של ענני כבוד, ושני כתרים נותנים על ראשו אחד של אבנים טובות ומרגליות ואחד של זהב פרויים, ונותנים שמונה הדסים בידו, ומקלסים אותו ואומרים לו: 'לך אכול בשמחה לחמך'.
ומכניסים אותו למקום נחלי מים מוקף שמונה מאות מיני ורדים והדסים, וכל אחד ואחד יש לו חופה בפני עצמו לפי כבודו, ומושכים ממנה ארבע נהרות, אחד של חלב ואחד של יין ואחד של אפרסמון ואחד של דבש. וכל חופה וחופה למעלה ממנה גפן של זהב ושלושים מרגליות קבועות בו, וכל אחד מבהיק זיוו כזיו הנוגה. וכל חופה וחופה יש בה שלחן של אבנים טובות ומרגליות. ושישים מלאכים עומדים לראש כל צדיק וצדיק, ואומרים לו: לך אכול בשמחה דבש, שעסקת בתורה שנמשלה כדבש, שנאמר: 'ומתוקים מדבש'. ושתה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, שעסקת בתורה שנמשלה ביין, שנאמר: 'אשקך מיין הרקח'.
והכעור שבהם כדמותו של יוסף הצדיק וכדמות רבי יוחנן שהיו יפים ביותר בעולם. ואין אצלם לילה שנאמר: 'ואור צדיקים כאור נגה'. ויש בגן עדן שמונה מאות אלף מיני אילנות בכל זוויותיו, הקטן שבהם משובח מכל עצי בשמים. בכל זוית יש בו שש מאות אלף מלאכי השרת מזמרים בקול נעים, ועץ החיים באמצע ונופו מכסה את כל גן עדן, ויש בו חמש מאות אלף טעמים, ואין דמותו של זה דומה לזה, ואין ריחו של זה דומה לשל זה, וענני כבוד למעלה הימנו, ומארבע רוחות מכין אותו וריחו הולך מסוף העולם ועד סופו, ותחתיו תלמידי חכמים שמבארים את התורה.
וכל אחד יש לו שתי חופות, אחת של כוכבים ואחת של חמה ולבנה. בין כל חופה וחופה, יש פרגוד של ענני כבוד, ולפנים ממנה נמצא עדן. וכל אחד שלוש מאות ועשר עולמות, שנאמר 'להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא' [יש בגימטריא שלש מאות ועשר]. ובתוכו שבעה בתים של צדיקים, ראשונה הרוגי מלכות כגון רבי עקיבא וחבריו. שניה טבועים בים. שלישית רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו. ומה היה כוחו, שכך היה אומר: אם כל השמים יהיו יריעות, וכל בני אדם יהיו סופרים, וכל העצים שביערים יהיו קולמוסים, אינם יכולים לכתוב מה שלמדתי מרבותי, ולא חסרתי מהם אלא ככלב המלקק מן הים. כת רביעית אלו שירד הענן וכיסה עליהם. כת חמישית אלו בעלי תשובה, שבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים. כת ששית אלו רווקים שלא טעמו טעם חטא מימיהם. כת שביעית אלו עניים שיש בהן מקרא ומשנה ודרך ארץ, ועליהם הכתוב אומר 'וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו'. והקב''ה יושב ביניהם ומבאר להם את התורה, שנאמר 'עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, הולך בדרך תמים הוא ישרתני'. ולא פרסם הקב''ה כבוד המתוקן להם יותר ויותר, שנאמר 'עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו', ששכר זה אין בריה שיודעת ואפילו מלאכי השרת אינם יודעים.
צריך לעבוד!
מעשה בעגלון שהיה עמל קשה לפרנסתו, ובכל יום מביא פירות מהכפר השוכן קרוב לעיר למוכרם בעירו. יום אחד כשיצא, החל לרדת שלג, הדרך השתבשה והעגלה נתקעה, וכל מאמציו לתקנה עלו בתוהו. בינתיים ירד הלילה, ובצר לו עזב את העגלה וחיפש מחסה ללון. והנה מרחוק ראה אור, היה זה בית הרב שהיה יושב ולומד תורה. קבלו הרב במאור פנים, הושיבו ליד התנור, והגיש לו מאכל ומשקה חם. לפתע פנה העגלון לרב ושאלו: ''עמל אני בזעת אפי מתיגע ומתיסר בקור וחום גשם ושלג, עולם הזה אין לי, אמור נא לי רבי, אם יש לי לפחות עולם הבא?'' אמר לו הרב: ''ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, והלוא דברים קל וחומר, אם עולם הזה שאתה עמל עליו כל כך להשיגו, אתה אומר שאין לך, עולם הבא שאינך עמל עליו, מנין יהיה לך?! אם תעמול בתורה ומצוות, רק אז תוכל לצפות לשכר בעולם הבא. (קול יהודה צדקה)
אוכל מפירותיהם בעולם הזה
מעשה בשני יהודים שותפים שהיו קונים ומוכרים חפצים יד שניה: כסאות, מיטות, וכו', יום אחד בעת שהיו עסוקים בקניית חפצים בהזדמנות, הגיע זמן תפילת מנחה, אמר אחד השותפים: ''אלך להתפלל מנחה, התבוא עמי?'', - ''אין זמן כעת'', השיב השותף השני, ''חבל להפסיד מציאות כה רווחיות והזדמנותיות! אם ברצונך ללכת - לך, אך כמובן שלא נהיה שותפים בחפצים שאקנה בזמן זה''. הלך הראשון להתפלל תפילת מנחה, ואילו השני קנה מזרנים ומיטות במחירי מציאה. כשחזר הראשון מן התפילה, התאכזב לגלות כי כבר לא נותר כמעט כלום לקנות. בין החפצים המועטים שנשארו היה מזרן אחד, קרוע למידי. החליט לקנות אותו, לתקן ולמכור. קנה את המזרן, לקח אותו לביתו כדי לתקנו, והנה בעת שהוא פורם את התפר, הוא מגלה שהמזרן - לא יאומן - מלא מטבעות זהב! זכה יהודי זה לאכול מפירות מצוותו בעולם הזה, כשהקרן כמובן שמורה לו לנצח לעולם הבא.
שוב מעשה שהיה במדינת פרס, ביהודי ירא שמים, שהיה מתפרנס בצמצום ובדוחק ממכירת בדים. באחד הימים, נזדמן לו לעבור ליד דוכן שמכרו בו תפוחים גדולים, יפים וריחניים במיוחד. הביט היהודי בתפוחים, וחשב בלבו: כמה נאה וכמה יאה לשבח את הבורא יתברך על פרי כה יפה! ניגש אל הדוכן, וביקש לקנות תפוח. המחיר היקר - 'טומן' שלם - לא הרתיע אותו. הוא לקח את התפוח ובירך עליו בכוונה, בתחילה ברכת הריח ''הנותן ריח טוב בפירות'' והריחו, ואחר כך ''בורא פרי העץ'' ואכלו, ובגמר האכילה בירך אף ברכה אחרונה ''בורא נפשות רבות...''. ראתה זאת ערביה זקנה שהיתה עשירה גדולה, והתפלאה מאוד. קראה לו ואמרה: ''אמור נא לי, הכיצד זה קנית תפוח כה יקר?! וכי כמה מרויח אתה ליום? אמר לה: מרויח אני סך הכל 4 או 5 טומן ליום, אבל לכבוד ה' יתברך, שווה לי לקנות תפוח בטומן שלם, כדי לזכות לברך עליו 3 ברכות''.
התפעלה הזקנה ואמרה לו: ''הנה אני עשירה גדולה, יש לי כסף רב מאוד, ובכל זאת אינני מרשה לעצמי לקנות תפוח אחד בטומן שלם!'' תוך כדי דיבוריה, רצתה להציג בפניו את עושרה הרב. ''הרואה אתה את כדי הקמח הללו?'', פנתה ואמרה, ''בא ואראה לך מהי תכולתם האמיתית!'', לנגד עיניו המשתאות, פינתה האשה מעט מן הקמח, והנה הכדים מלאים כולם - במטבעות זהב!
כעבור מספר ימים, עבר היהודי שוב באותו מקום, והנה הוא שומע רעש והמולה ליד בית האשה הזקנה. הוא רואה את בני ביתה צועקים, שורטים, ומכים את עצמם, כדרך הגויים, והבין שהאשה מתה. מה עשה? נכנס לביתה, התחיל לצעוק ולבכות: ''כמה טובה היתה אשה זו, כמה טובות עשתה לי! תמיד היתה נוהגת לתת לי קמח, עבור המשפחה והילדים, וכך לא ידענו מחסור...''. כך, בכל ימי האבל, היה נכנס מידי פעם וחוזר על דבריו, ועשה את עצמו מצטער מאוד. משראו הבנים כך, סיכמו ביניהם שאף אחד לא יקח את כדי הקמח, אלא יתנו את כולם ליהודי זה לפרנסת בני ביתו, כמו שהיתה רגילה הסבתא. וכך היה, והתעשר היהודי עושר רב מאוד.
שכל כוונותיו יהיו לשם שמים
מובא במדרש על הפסוק בבריאת העולם ביום השישי: ''וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד'' - אמר רבי שמעון בן אלעזר: והנה טוב - זו השינה. וכי שינה טובה מאד? הרי שנינו 'יין ושינה לרשעים, נאה להם ונאה לעולם', אלא מתוך שאדם ישן מעט, הוא עומד ויגע בתורה הרבה.
וכך כתב מרן בשלחן ערוך (אורח חיים סימן רלא), בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך, כמו שאמר שלמה המלך ע''ה (משלי ג ו) 'בכל דרכיך דעהו'. ואמרו חכמים 'כל מעשיך יהיו לשם שמים', שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת הבורא או לדבר הגורם עבודתו. שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כדי חיותו, כדי לעבוד את בוראו. וכן אפילו לישב בסוד ישרים, ולעמוד במקום צדיקים, ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאוותו, אינו משובח אלא אם כן עשה לשם שמים. וכן בשכיבה, אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצוות, לא יתגרה בשינה לענג עצמו, אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישון כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה, לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה. ... וכן בשיחה אפילו לספר בדברי חכמה, צריך שתהיה כוונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו. כללו של דבר, חייב אדם לתת עיניו וליבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו. וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתעלה, יעשהו, ואם לאו לא יעשהו. ומי שנוהג כן, עובד את בוראו תמיד.
חצי חייב חצי זכאי
בגמרא קדושין (מ ע''ב) אמרו, לעולם יראה אדם את עצמו ואת העולם כולו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות. עבר עברה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה.
הנה למשל בא אדם אל הרב ושואלו, יאמר לי רבנו מה אני נחשב אצל הקב''ה, האם צדיק שרובו זכויות או רשע שרובו עוונות? אמר לו הרב, עכשיו אתה חצי חצי - בינוני, תעשה עוד מצוה אחת ותהיה בעל רוב זכויות - צדיק. הלך אותו אדם וראה ברחוב אשה זקנה עם סלים כבדים, מיד לקח אותם מידה ולקחם לביתה. בא אל הרב ואמר לו, הנה רבנו עשיתי מצות גמילות חסדים, האם עכשיו אני צדיק? אמר לו הרב, עכשיו אתה חצי חצי. אמר הלה, אבל כבר קודם הרב אמר לי שאני חצי חצי. אמר לו הרב, אמת קודם היתה חסרה לך מצוה אחת להגיע לחצי, רק לא רציתי לפגוע בך שרובך עוונות, לכן אמרתי לך כן. אבל עכשיו לך תעשה עוד מצוה אחת ויהיו לך רוב זכויות. הלך האיש לבית הוריו, נקה להם את הבית וסידר הכל שעה ארוכה, טיפל בהם בכל צורכם, האכילם, ובא אל הרב: כבוד הרב עשיתי מצות כיבוד אב ואם, האם עכשיו אני צדיק? אמר לו הרב: האמת היא שבראשונה היו חסרים לך שתי מצוות, אך לא רציתי לפגוע בך, לכן אמרתי לך שאתה חצי חצי, אבל עכשיו תלך תעשה עוד מצוה ותהיה בעל רוב זכויות - צדיק. הלך אותו אדם לבית המדרש וישב ועסק בתורה שעתיים תמימות. בא אל הרב ואמר: למדתי תורה, האם עכשיו אני צדיק? אמר לו הרב: עכשיו אתה חצי חצי. כי זהו שאמרו רבותינו לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי, כדי שתמיד יאמר אני חצי, אעשה עוד מצוה אחת ואחשב צדיק. אבל אם יחשוב שחסרים לו הרבה מצוות כדי להיות צדיק, עלול הוא ח''ו להתייאש מתחילה.