שער האגדה
מבוא
לתועלת המעיינים
דברי האגדה שנכתבו בס"ד, הכל על פי דברי רבותינו במדרשים ובמפרשים, וכן מהספרים מעם לועז, התודעה, ועוד.
העמודים המסומנים בהלכות ב- ( ), לפי הספר חזון עובדיה ימים נוראים.
חכם עיניו בראשו
על חוף הים טייל אדם עני, נפשו עגומה עליו בשל עניותו, והוא הולך שקוע במחשבות. לפתע הוא הבחין מרחוק בתוך הים בידיים המנפנפות לעזרה. התבונן היטב וראה כי זהו נער שנקלע כנראה לתוך מערבולת וזועק לעזרה. הוא קופץ מיד אל המים, ושוחה לעבר הנער הטובע. שחיין מצוין היה ההלך, ובמהירות הגיע אל הנער וחילץ אותו מן המערבולת. הביאו אל החוף, מיהר לטפל בו ולהגיש לו עזרה ראשונה עד שחזר להכרתו, וכך הצילו ברגע האחרון ממש. כאשר התאושש הנער, שאל אותו מיודענו העני: מי אתה ומאין תבוא? אולי אלווה אותך לביתך? אמר לו הנער: בנו של המלך אני! התרגש העני ופנה עם הנער אל ארמון המלוכה. כאשר הגיעו, סיפר הבן לאביו המלך את הקורות אותו, ואת הצלתו המופלאה על ידי ההלך העני. רעדה והתרגשות אחזו במלך. הוא פנה מיד אל העני ואמר לו: הצלת את בני יחידי - יורש העצר! הצלת את נצר המלוכה! במה אוכל להודות לך? ברצוני לתת לך מתנה מיוחדת במינה. אתן לך להכנס לחדר האוצרות שלי למשך שעה תמימה וליטול משם ככל אשר תחפוץ!
העני ההמום והמבולבל מיהר למלמל מספר מילות תודה ויצא מן הארמון. אט אט חדרה לתודעתו משמעותה של הבטחת המלך. בעוד מספר ימים הוא יהפך להיות האדם העשיר ביותר במדינה! הן במשך שעה תמימה יכול הוא למלא ארגזים באוצרות שערכם לא ישוער. הוא מיהר אל משפחתו הדלה לספר להם את הבשורה המדהימה. חיש מהר עשתה לה השמועה כנפיים. מכריו וידידיו באו לאחל לו מזל טוב, והוא מצדו החל בהכנות. הוא הכין לעצמו ארגזים ושקים רבים, ואף משאית הובלות שתיקח את האוצרות אשר יוציא מבית המלך. וכך ציפה בדריכות רבה ליום המיועד.
ובינתיים בארמון המלוכה שררה מבוכה. המלך התעשת מהתרגשותו, וחשב פעם שניה בקור רוח על ההבטחה שהבטיח. הוא הבין כי שגה בדבריו. הן תוך שעה עלול ההלך העני לרוקן את קופת המדינה. כיצד הוציא מפיו הבטחה שכזו? מיד כינס המלך את יועציו לאסיפה דחופה, ושטח לפניהם את הבעיה. היועצים שמעו את הדברים בכובד ראש. כולם הבינו כי אכן נקלעו לתסבוכת רצינית, הן את דבר המלך לא ניתן להשיב בשום אופן, אך מצד שני - ביצוע ההבטחה אף הוא איננו בא בחשבון!
והנה פנה אחד היועצים אל המלך, ואמר לו: אדוני המלך, עלה בלבי רעיון מצוין. אולם לשם ביצועו נצרך אני לכמה אלפי דולרים. כאן שטח היועץ בפני המלך את תוכניתו, ופני המלך אורו. אכן רעיון מצוין. הוא נתן בידי היועץ את סכום הכסף המבוקש ומינה אותו להיות אחראי על ביצוע התוכנית.
עוד באותו יום הלך היועץ אל קרוביו ומכריו של העני, ברר אצלם אלו מאכלים ערבים עליו במיוחד, איזה סוג מוזיקה הוא אוהב, אלו תמונות מרשימות ומעניינות אותו, ועוד. לאחר שברר הכל לפרטי פרטים, פנה לביצוע התוכנית. בימים הבאים שקד היועץ הנאמן על מלאכתו, ובהגיע היום המיועד הושלמו ההכנות על הצד הטוב ביותר...
השעה הגדולה הגיעה... העני [שכבר עומד בעוד שעה להיות עשיר...] חיכה בפתח בית האוצרות עם ציוד מלא של ארגזים ושקים. כאשר ניתן האות ונפתחו השערים, נכנס העני פנימה. מיד בהיכנסו הכו באפו ניחוחות מגרים של אוכל משובח. הוא רצה להסיח דעתו מהם ולעטות על האוצרות, אלא שאז הבחין בשולחנות הערוכים ברוב פאר והדר, עמוסים בתבשילים מיוחדים במינם. בהחלטה של רגע החליט כי ישב רק לשלוש דקות לאכול משהו, כדי שיהיה לו כח לאסוף אוצרות. הוא התיישב על הכסא המרופד, והתחיל לטעום מן האוכל שלפניו. מאכלים כה ערבים ומיוחדים לא טעם מעודו. מאכל גרר מאכל, והנה הבחין האיש כי חלפו להן עשר דקות תמימות! הוא החליט לקום מיד, חבל על כל רגע! אלא שאז הגיע מלצר הדור והגיש מנה שניה. הוא לא חשב להתעכב עוד, אך הצצה קלה על המאכלים המוגשים שינתה את החלטתו. הוא החליט לטעום רק מעט. אך כמובן שגם ה''טעימה'' הזאת ארכה לא פחות מעשר דקות. לאחר הארוחה הדשנה חש האיש בצמאון רב. לשמחתו הבחין בבר מיוחד של משקאות הניצב בפינת החדר. הוא לגם בצמאון מספר כוסות של משקה מרענן. ולתוספת גם מעט משקה חריף שיעזור לו לעכל את האוכל. מבט חפוז בשעון הראה לו כי עברה כבר חצי שעה!
בבהלה רבה מיהר האיש אל הארגזים המונחים בפינת החדר כדי להתחיל בעבודה. אלא שאז חש כבדות בכל אבריו מן המאכלים הרבים. המשקה החריף ששתה אף הוא סחרר את ראשו, והוא הרגיש שהוא זקוק בדחיפות לעשר דקות מנוחה. אז יוכל לקום רענן ולארוז במהירות אוצרות לרוב. הוא נפל בעייפות על כורסה נוחה שניצבה בחדר, ושקע בשינה מתוקה וערבה, שארכה כרבע שעה. הוא קם כולו מבולבל, והנה עולים באוזניו צלילים מרתקים ושובי לב, מנגינות מיוחדות המנוגנות בידי להקת אומנים בעלי שם עולמי. הוא מאזין כשהוא מוקסם ומרותק, ולפתע הוא מבחין כי על הקיר תלויות תמונות מרהיבות עין, עשויות בידי טובי האומנים בעולם. גם חפצים אומנותיים נוספים היו מונחים בפינות שונות, לצד אוספים מעניינים. וכך התהלך העני מוקסם ושבוי במראות ובצלילים המרתקים.
לפתע בבת אחת התעשת. הוא נזכר במטרת בואו לכאן, והביט בחופזה בשעון. מה מאוד נבהל לראות כי כמעט תם זמנו, נותרה לו רק דקה אחת... מבולבל ומבוהל הוא פנה אל ערימת השקים, ורץ כמטורף בין המדפים בנסיון לחטוף משהו. טרם הספיק השק להתמלא עד חציו, וצלצול חד נשמע, אות כי תמה השעה. משרתי המלך אחזו בו ומיהרו להוציאו מחדר האוצרות...
נקל לתאר את אכזבתם המרה של בני המשפחה למראה ה''אוצר'' שהביא עמו האב, ואת תחושת ההחמצה הצורבת של העני, תחושה אשר תלווה אותו למשך כל ימי חייו. מתוך היסח הדעת הפסיד את הזדמנות חייו.
עומדים אנו עתה בתקופת ''הימים הנוראים''. אומרים רבותינו, שאילו היינו יכולים לראות בעיני הבשר שלנו כמה אור וקדושה, וכמה שערי שמים פתוחים לפנינו, לא היינו מפסידים אף רגע בימים אלו! בימים אלו יכול האדם להשיג מעלות נשגבות ברוחניות, להעפיל ולעלות למדרגות גבוהות. בימים אלו זוכה האדם לסיעתא דשמיא גדולה בעבודת ה'. אולם היצר הרע, שאף הוא מכיר בסגולתם המיוחדת של הימים הללו, איננו שוקט על שמריו. בכל כוחו הוא מנסה להסיח את דעתנו בתרגילי הסחה שונים: שגרה עמוסה, טרדות היום יום, עבודה ועוד ועוד. אך עלינו לאזור כח ולהתאמץ בכל כוחנו לבל נדמה לאותו עני בער. נשתדל לתפוס את הימים הללו בידים ולמלא את נשמתנו באוצרות רוחניים.
חודש אלול
המקור לסגולתם המיוחדת של ימים אלו
נאמר בתורה (שמות כד יב): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: וַיָּקָם משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרֲתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים: וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:
לאחר יום מתן תורה שהיה בששה בסיון, עלה משה רבנו אל הקדוש ברוך הוא ללמוד את התורה במשך ארבעים יום וארבעים לילה, עד יום שבעה עשר בתמוז שבו ירד עם הלוחות כדי ליתנם לעם ישראל. אך מאחר שראה שעשו את העגל והשתחוו לו, השליך את הלוחות ושבר אותם תחת ההר. וכמו שנאמר (שמות לב טו): ''וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר''.
למחרת יום מעשה העגל - יום שמונה עשר בתמוז - עלה משה רבנו שנית אצל הקדוש ברוך הוא כדי לרצותו ולפייסו שימחל לעם ישראל על עוון העגל. ושהה שם עוד ארבעים יום וארבעים לילה, עד יום עשרים ותשעה לחודש אב, שאז ציוהו בורא עולם שירד ויביא לוחות שניות, ושוב יכתוב הקדוש ברוך הוא כמו בפעם הראשונה, כמו שנאמר (שמות לד א): ''וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ: וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים''.
יום למחרתו היה ראש חודש אלול ואז משה רבנו עלה השכם בבוקר, ושוב שהה שם ארבעים יום וארבעים לילה, אך ימים אלו היו ברצון וברחמים על עם ישראל, עד עשירי בתשרי שבו בישר לו הקדוש ברוך הוא שסלח לעם ישראל על עוון העגל באומרו: סלחתי כדברך. ואמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, שקובע הוא את היום זה - יום עשירי בתשרי - ליום מחילה וסליחה וכפרה לעם ישראל, כמו שנאמר: ''כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו''. וכל הארבעים יום הקודמים לו, החל מראש חודש אלול, יהיו לדורות לימי רצון ורחמים לעם ישראל.
ולכן מנהג ישראל בימים אלו להרבות בסליחות ובתחנונים לפני בורא עולם. ועל ידי אמירת הסליחות בכוונה ובהכנעה, מתעורר האדם לשוב בתשובה שלימה על חטאיו, וגם על מעשיו הטובים הטעונים תיקון וחיזוק.
''אלול'' - חיפוש ובילוש
כשהיו עם ישראל בגלות בבל, הם נתנו לכל חודש מחודשי השנה שם בשפה הארמית: תשרי, חשון, כסלו, טבת וכו' - כל חודש לפי מהותו ועניינו.
את החודש האחרון בשנה, הם כינו בשם ''אלול''. תרגום המילה ''אלול'' הוא: ''חיפוש, חיטוט, בילוש''. כפי שמתרגם אונקלוס על הפסוק (במדבר טו יט): ''ויתורו את הארץ'' - ''ויאללון ית ארעא''.
היכן עלינו לבלוש בחודש זה? במה עלינו לחטט ולחפש?
בואו חשבון!
סוחר טוב תמיד חי בחשבון. בסוף כל יום הוא סופר את הפדיון היומי, מידי חודש מחשב הוא את ההוצאות. מוחו מחשב תמיד במה עליו להשקיע יותר ובמה פחות, באלו הוצאות עליו לחסוך ובמה לא, כמה חייבים לו, כמה הוא חייב, וכו'. אולם החשבון הגדול ביותר מגיע בסוף השנה, בעת עריכת ה'מאזן השנתי'. ה'מאזן השנתי' נותן מבט כולל ורחב יותר על העסק, זהו הזמן האידיאלי להסיק מסקנות טובות יותר, לשפר ולייעל את העסק בצורה משמעותית. שום סוחר לא יוותר על החשבונות הסוף שנתיים.
כולנו סוחרים!
העולם הזה - הוא יריד ענק, שבו אנו הסוחרים, המחליטים מה לקנות ומה לא, מאלו הפסדים ונזקים צריך להיזהר, במה שווה להשקיע ובמה לא.
''עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמּושְׁלִים - בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן!'' (במדבר כא כז) - המושלים על יצרם חיים תמיד בחשבון. יהודים יראים ושלמים עושים לעצמם חשבון נפש בכל יום ויום.
אולם החודש האחרון של השנה, חודש ''אלול'' - הוא חודש המיוחד לכך ביותר. זהו הזמן לערוך חשבון נפש אמיתי ורחב, לבלוש ולהתבונן היטב בנבכי הלב, ובכך להגיע מוכנים אל יום ראש השנה - יום הדין. כמאמר הפסוק (איכה ג מ): ''נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה - וְנָשׁוּבָה עַד ה'''.
התקדמות אישית
כשהאדם רוצה להשתפר ולהתקדם בעבודת ה', הוא חייב לערוך התבוננות בעצמו, ולהסיק מסקנות אישיות: אלו הלכות אני צריך להתחזק בשמירתן? אלו מידות עלי לשפר? על אלו מעשים עלי לחזור בתשובה? אלו הנהגות טובות אני יכול לאמץ לעצמי? וכך בעזרת ה' לעלות ולהתעלות.
כאן חובה עלינו לזכור מה שאמרו בעלי המוסר: האדם צריך לדעת מה ביכולתו לתקן - ולתקן, ומה אין ביכולתו לתקן - ולהניח. כי באמת הקב''ה לא רוצה מאף אחד שתוך חודש הוא יהפך להיות מלאך, מושלם ומתוקן בכל. ומצד שני - גם לא להשאר ולדרוך באותו מקום, אלא להתקדם ולהשתפר לפי היכולת והנתונים שלו, בבחינת מה שאמרו במשנה (אבות פרק ב משנה טז): ''לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין [רשאי] להיבטל ממנה''.
מזל החודש
מזלו של חודש אלול הוא - בתולה. על שם הפסוק: ''שובי בתולת ישראל, שובי אל עריך אלה'' (ירמיה לא).
כאשר עם ישראל חוטא, הוא נמשל לאשה הסוטה תחת בעלה. אולם כאשר הוא עושה תשובה שלימה, הקב''ה מוחק לו את העוון כליל, ואז הם בבחינת ''בתולה'' - יוצרים קשר חדש עם הקב''ה, נקיים ומטוהרים מכל חטא, כאילו מעולם לא חטאו.
רמזי אלול
אמרו חז''ל: ''ותשובה, ותפילה וצדקה - מעבירין את רֹע הגזירה'', ושלושה דברים אלו רמוזים במילה ''אלול''. כיצד?
תשובה: ''ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך'' - בחודש זה יש סיוע מיוחד משמים לאדם שרוצה לשוב בתשובה להסיר מעליו את ערלת הלב.
תפילה: ''אני לדודי ודודי לי'' - כנסת ישראל מתקרבת אל דודה שהוא הקב''ה, ואף הקב''ה פושט ידו לקבלה ולשמוע תחינתה.
צדקה: ''ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים''.
על חודש זה, המסוגל ביותר לתשובה, דרשו חז''ל את הפסוק: ''דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב''.
אני לדודי ודודי לי
אלול - אני לדודי ודודי לי, כלומר: אני - כל האנוכיות והעצמי שלי, הכל לכבוד ה' יתברך: הרצונות, ההרגלים, החשקים... - הכל מופנה לעשות רצון ה'. גם אם כעת אני רוצה לדבר לשון הרע, או אני רוצה לישון עוד ולא לקום לתפילה וכדומה, הרי שאני משעבד את כל האני הזה לדודי שהוא בורא עולם האוהב אותנו. וממילא אם כך יעשה האדם, התוצאה הישירה היא 'ודודי לי', שהקב''ה ימלא כל משאלותיו ויעשה הכל למענו ולטובתו, ויחתום דינו לשנה טובה.
בחודש אלול נפתחים שערי סיעתא דשמיא לכל מי שרוצה לתקן - בתנאי שהוא מתרגם את רצונו למעשה. שערי שמים פתוחים לקבלת התפילות, מסלקים את כל שומרי הפתח והמקטרגים למיניהם - להכניס את תפילותיהם של ישראל, בתנאי שיצאו מלבם.
חודש אלול זהו הזמן לפתח את הרגשות של בן לאביו, להרגיש את האבא שבשמים. הרגשות שהיו בתרדמה במשך השנה, אטומים מלהרגיש אבא אוהב, אותן רגשות יכולות להתפתח במהירות משגשגת בחודש אלול. עלינו להרבות בסליחות ובתחנונים בחודש זה, ולהרגיש בחוש שבעצם חבל על שעה בחודש זה.
ראש השנה - יום הדין
יום הדין
ביום א' בתשרי, יום ראש השנה, דן הקב''ה את כל באי העולם, כל יחיד ויחיד בפני עצמו. במשפט זה נידון האדם על כל מפעליו, אין שכחה לפני שופט כל הארץ, הכל גלוי וידוע לפניו. או אז נפתחים בשמים שלושה ספרים של צדיקים, בינוניים ורשעים, ומודדים בשמים את מאזן הזכויות של כל אחד ואחד, ולפי רוב זכויות או חלילה עוונות, יקבע גורלו של האדם לשנה הקרובה.
חסד עשה אתנו בורא עולם שגילה לנו את זמנו של יום הדין, אומות העולם, אינם יודעים מאומה על היום הזה, ובשבילם הוא כאחד מימות השנה הרגילים. אבל אנחנו עם ישראל שבחר בנו ה' מכל האומות - ריחם עלינו וגילה לנו לטובתנו את משמעותו של היום, כדי שנתכונן ונבוא ליום הדין מוכנים.
משפט!
מהלך לו אדם ברחובות מוסקווה הסובייטית, ולפתע... נעצרת מכונית לידו, לכאורה מכונית אזרחית. מתוכה מגיח איש חסון המציג את עצמו כסוכן חשאי של המשטרה. בלי אומר ודברים הוא דוחף את קורבנו אל תוך המכונית. משיצאו לדרך הפטיר הסוכן במילים קצרות: ''הנך צפוי לעמוד לדין בקרוב!'', והחל לדהור לעבר תחנת המשטרה.
לשמע הדברים נחרד האיש עד מאוד, והחל לשקוע בהרהורים נוגים ביותר. הוא הבין היטב את משמעות העמידה לדין, במדינה אשר אין בה צדק ומשפט. אדם יכול להיות חף מפשע, ובכל זאת הוא עלול להענש בעונשים חמורים ביותר. בעיני דמיונו חזה האיש את הדברים הגרועים ביותר. יתכן, הרהר, שאני צפוי למאסר ממושך, ואולי גם עם עבודות כפיה. שמא יגלו אותי לסיביר, ואולי יגזרו עלי אשפוז בבית חולים לחולי רוח. גם עונשים חמורים יותר לא נעדרו ממחשבתו. יהיו הדברים אשר יהיו, מצבו חמור מאוד - כך סיכם לעצמו, ויגון אפפו.
לפתע נעצרה המכונית באחת הסמטאות. הנהג התרומם ממושבו ותפס את מקומו ליד האיש. הוא פנה אל מיודענו ההמום ואמר: יודע אני שהנך יהודי, גם אנוכי יהודי כמוך. אתה סברת לתומך שהנני מובילך אל בית המשפט של שלטון הרשע בארצנו, אך טעות היא בידך. כאשר אמרתי לך כי עתיד אתה לעמוד לדין, כוונתי היתה לדין ראש השנה הממשמש ובא. רק רציתי לעורר אותך לקראת המשפט לפני בורא עולם!
אכן כן. עומדים אנו בפני משפט גדול ונורא. ''ועל המדינות בו יאמר: איזו לחרב, איזו לשלום. איזו לרעב, איזו לשובע. ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, מי לא נפקד כהיום הזה''. ועלינו לתת את הדעת על כך כראוי.
51 זה לא 52!
רב אחד נכנס אצל תלמידיו, אמר להם: ''51 זה לא 52! 51 זה לא 52!'' וכך חזר כמה פעמים בהתלהבות גדלה והולכת. שאלו התלמידים בפליאה: ילמדנו רבנו למה כוונתו? אמר להם: כאשר נמלט לוט מן העיר סדום המתהפכת ונחרבת, מיהר לברוח לעיר ''מצער'', ואמר למלאכים שהצילו אותו: ''הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה, וְהִיא מִצְעָר...'' (בראשית יט כ). העיר מצער היתה אף היא מלאה חטאים, כמו העיר סדום, אלא שהיא לא נחרבה כמו סדום. מדוע? משום שהעיר סדום היתה עיר ותיקה יותר מן העיר מצער, ולכן סאת [מכסת] העוונות שלה כבר התמלאה, אך מצער שהיתה עיר צעירה יותר, למרות חטאיה הרבים - עדיין לא התמלאה סאתה, ולכן לא נחרבה. ובכמה שנים היתה סדום ותיקה יותר ממצער? - בשנה אחת בלבד! בעת הפיכת סדום - היתה העיר סדום בת 52 שנה, ואילו מצער בת 51 שנה. ועל הפרש זה של שנה אחת של חטא - זו נהפכה וזו לא נהפכה! (שבת י ע''ב).
אהה... 51 זה לא 52! אדם יכול לחשוב לעצמו: הנה לפני עשר שנים נחתמתי לחיים למרות שלא השתניתי, לפני חמש שנים גם נחתמתי לחיים, וכן לפני שנתיים, ולפני שנה... גם השנה אין אני צריך לפשפש במעשי כדי להיחתם לחיים, אמשיך במעשי כרגיל. לא ולא! שהרי 51 זה לא 52!
מורא שמים כמורא בשר ודם
אומרת הגמרא במסכת ברכות (דף כח עמוד ב): אמרו תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי לפני פטירתו, רבנו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם, כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: זה הכל? אמר להם: והלואי שתהיו כן, תדעו שבשעה שאדם עובר עברה אומר שלא יראני אדם, ואינו שם אל לבו שהקב''ה בכבודו ובעצמו רואה אותו.
הלואי שנתכונן ליום הדין כמו שאנו מתכוננים למשפט של בשר ודם. הנה אם היה לאדם משפט פה בעולם הזה, ודאי היה לוקח עורך דין טוב שימליץ עליו כדי שיצא זכאי. על אחת כמה וכמה בראש השנה שכל באי עולם נידונים בו לחיים או חס ושלום למוות, לשלום או למלחמה, לפרנסה או לעוני, הלוא בודאי צריכים אנו סניגורים רבים. ומי הם הסניגורים שלנו? - התורה, המצוות והמעשים טובים שאנו מסגלים לעצמנו, רק הם יכולים לסייע לנו ביום הדין הנורא.
עורך דין בעולם השקר
מספרים על עורך דין פיקח מאוד, שהיה בקי בכל החוקים והסעיפים של ענייני המשפט. פעם אחת בא אצלו רוצח, שנשפט למאסר עולם, וביקשו שיערער עבורו בבית המשפט העליון. אמר לו העו''ד, האם לא רצחת? השיבו הרוצח, תעיין בכל המסמכים הנמצאים בתיק, ותראה מה הנך יכול לעשות. עיין העו''ד בתיקו של הרוצח, ראה את ההאשמות והעדויות, והסכים לקחת על עצמו את התיק, כמובן תמורת סכום כסף עתק. לאחר זמן כשהגיע עת המשפט, דיבר העו''ד לטובתו של הרוצח, וטען שמצא סתירה בין העדויות, ועוד ערעורים על תהליך המשפט הקודם. השופטים ישבו כשלוש שעות בדומיה והקשיבו לדבריו. כשנוכחו לראות שהדיון מתארך, פנו לעו''ד ושאלוהו, האם יש לו עוד מה לטעון, והוא השיב שעדיין לא דיבר חצי מדבריו. החליטו השופטים להכריז על הפסקה, ויצאו לשתות משהו, ובאולם בית המשפט נותרו העו''ד והרוצח לבדם. ניצל העו''ד הזדמנות זו ושאל את הרוצח, האם דברתי טוב לפני השופטים? אמר לו הרוצח, כל כך דברת טוב, עד שאפילו שכנעת אותי שלא רצחתי...
כן, כן. זה יכול לקרות רק כאן בעולם הזה - עולם השקר. אך בעולם הבא אין אפשרות לשקר! אמר הקב''ה: ''אם יסתר איש במסתרים, ואני לא אראנו נאום ה?!'' וכן אמרו חז''ל: דע מה למעלה ממך: עין רואה, ואוזן שמעת, וכל מעשיך בספר נכתבים! אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך.
כל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד
זהו זה, אחים יקרים! אל לנו להתפתות לכל מיני טענות שווא שמטעים את האדם ללכת שולל אחר היצר הרע. כולנו יחד ניקח את עצמנו לידיים להתחזק בתורה וביראת שמים. ואשר על כן נתאמץ להביא ככל היותר סנגורים ליום הדין, שהם התורה, המצוות והמעשים הטובים. וכמו שאמר רבי אליעזר בן יעקב במסכת אבות (פרק ד משנה יא), ''כל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט [סניגור] אחד. וכל העובר עבירה אחת, קונה לו קטגור אחד''. וכדברי הגמרא (מסכת בבא בתרא דף י עמוד א) כל צדקה וחסד שישראל עושים בעולם הזה, פרקליטים גדולים עושים בין ישראל לאביהם שבשמים. לכך המצוות הרבות שנעשה, הן ורק הן תהיינה למגן ולעזר לנו ליום הדין.
הזמנה למשפט
נוסח ההזמנה שלפנינו, המופנה בזאת לכל אחד ואחד מאתנו, יסייע לנו בודאי לחוש ולהרגיש לקראת מה אנו הולכים (מובא בספר לקח טוב):
א' לחודש אלול
אל כל איש ישראל
הנך נקרא בזה להתייצב למשפט, אשר יערך בימים א' וב' בתשרי בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה.
אתה מואשם באי שמירת חלק ניכר מסעיפי ארבעת חלקי השולחן ערוך, לדוגמא הננו מביאים כאן כמה מהתביעות העיקריות:
א. ביטול תורה.
ב. חטאי הלשון, כלשון הרע, ליצנות, שקר ועוד.
ג. עניינים שבין אדם לחברו, כהלבנת פנים, פגיעה בחבר ועוד.
ד. זלזול בממונם של אחרים.
צפוי עיון מחודש בחלק שלך בעולם הבא, בין שאר העונשים האפשריים:
א. עונש מיתה ח''ו.
ב. מחלות ויסורים.
ג. עוני, צער וגלות.
עליך להופיע לפני השופט באופן אישי, ללא כל יועצים ומלווים.
יצויין, כי חומר התביעה הוכן בדקדוק רב, לאחר מעקב ממושך אחרי מעשיך ביום ובלילה. ומכיון שאין לפקפק באמיתות העובדות, אין כלל מקום לויכוחים או להתנצחויות, אי לכך הנך נתבע על ידי מידת הדין להודות באשמה, כדי שלא להגדיל את חומרת האשמה.
לבקשת הסנגוריה [מידת הרחמים] ניתנה לך ארכה של שלושים יום, כדי לאפשר לך לעיין בגליון האישום ולהכין כתב הגנה. פסק הדין יינתן בו ביום, ובמידת הצורך תינתן לך ארכה נוספת של עשרה ימים.
הערה: מתוך התחשבות במעמדך המיוחד כנתין בתחום שיפוטו של שופט כל הארץ, מעונקת לך אפשרות יוצאת מהכלל להביא לכך שינהגו עמך לפנים משורת הדין. אם תענה על הדרישות תוכל להמתיק את דינך או לבטלו כליל, ואף להפנותו לטובתך! עליך לפנות בהקדם ללמוד הלכות תשובה ברמב''ם או לרבנו יונה גירונדי בספרו שערי תשובה לשם קבלת פרטים והנחיות.
בברכה ובהצלחה
על החתום - בית דין של מעלה
לשמחה - מה זו עושה?!
אכן יום דין, יום משפט - זהו ראש השנה. כיצד היינו אמורים להראות ביום שכזה? ממעטים באכילה, בוכים, ממש כמי שדינו עומד להיחרץ לחיים או למוות.
והנה - להיפך. יום ראש השנה הוא יום חג. לובשים בגדי חג, מכסים את השולחן במפה לבנה, אוכלים מאכלים משובחים. והתמיהה רבה: לשמחה - מה זו עושה, ביום כה גורלי?!
המגיד מדובנא זצ''ל מסביר זאת במשל.
מלך אחד קרא לשניים מן השרים שלו ואמר להם: ''זה חודשים רבים שאני עוקב אחר כל השרים ומחפש מתוכם שניים אשר יתאימו לתפקיד מיוחד, הדורש אחריות ונאמנות: ברשותי מצויה חותמת הזהב המלכותית, אשר בה אני חותם על כל מסמך מלכותי, ואשר בלעדיה אין כל תוקף לשום מסמך. לאחרונה התרבו טרדותי, ואני מחפש שני שרים נאמנים אשר בידיהם אוכל להפקיד את החותמת היקרה, ולהטיל עליהם את התפקיד האחראי. מבין כל השרים, נוכחתי לראות כי אתם המתאימים לכך ביותר. אייחד לכם לשכה מכובדת בארמון, ותקבלו משכורת גבוהה. אולם זכרו תמיד את גודל האחריות המוטלת עליכם!''
בשמחה רבה קבלו השרים את התפקיד החדש. הם ישבו בלשכתם וקבלו לידיהם את המסמכים המלכותיים, החתימו אותם בחותמת המלך, והקפידו תמיד בתום ההחתמה להחזיר את החותמת אל הכספת המיוחדת שהותקנה עבורה.
עבר יום, עברו יומיים, שלושה וארבעה, והשרים החלו להשתעמם. באחד הימים ישבו שניהם בלשכתם משועממים, ודברו על דא ועל הא. ''אתה יודע'', פנה האחד אל חברו, ''היום לפני בואי לכאן קניתי כמה בקבוקי יין משובח במיוחד, טעמו - טעם גן עדן ממש. הנה הבקבוקים כאן אצלי''. ביקש החבר לטעום מעט מן היין, אולם חוק היה במדינתם, כי אין לשתות יין בארמון המלוכה. ''אלגום כוסית אחת מן היין'', בקש החבר, ''רק כדי לטעום את טעמו המיוחד''. הסכים השר ומזג לחברו כוסית אחת. ריח היין אשר הכה באפו שכנע גם אותו לטעום כוסית - אחת בלבד. שתו השרים כוסית אחת, ולאחריה עוד כוסית, ועוד כוסית... סיימו בקבוק, ופתחו בקבוק נוסף, ועוד בקבוק, ועוד בקבוק... עד אשר השתכרו כליל. ''אולי יש לך משהו לאכול?!'' צעק האחד אל חברו מתוך שכרותו. ''אכן כן'', אישר החבר. ''קניתי אגוזים משובחים, הבה ונאכל יחד''. הוציא השר את שקית האגוזים שקנה ופתח אותה. אולם כאן ניצבו השיכורים בפני בעיה: במה יפצחו את האגוזים? הביטו כה וכה, ולא מצאו חפץ מתאים לפיצוח האגוזים. והנה עלה רעיון 'מבריק' בראשם: 'חותמת הזהב של המלך - היא החפץ המתאים ביותר!'. הוציאו מיד את החותמת מן הכספת, התיישבו על הרצפה, והתחילו לפצח את האגוזים.
והנה - לרוע מזלם, בדיוק באותו רגע עבר המלך ליד לשכתם. הקולות המשונים שעלו מן הלשכה הביאוהו להכנס פנימה. המראה שנגלה לעיניו הכה אותו בתדהמה מוחלטת. השרים יושבים על הרצפה, בקבוקי יין ריקים מתגלגלים סביבם, והם מפצחים אגוזים בחותם המלך! איזה בזיון, איזה חילול נורא של חותם המלך! בכעס אין קץ הוא פנה אל השרים ואמר: ''היום בערב תתייצבו לפני למשפט! חילול חותם המלך - זוהי עבירה חמורה ביותר, שעונשה גזר דין מוות!''
הבהלה הפתאומית הפיגה את שכרותם של השרים. בבת אחת קלטו את אשר עשו, ואת מצבם הנורא. עוד לפני שהספיקו לומר מילה, נכנסו שוטרי המלך אל הלשכה, ואסרו את ידיהם באזיקים. הם הובילו את כל אחד מהם לביתו תחת משמר כבד, על מנת להתכונן למשפט שיערך בערב.
הגיע השר האחד לביתו שבור ורצוץ. הוא סיפר לבני ביתו בדמעות כי היום בערב ייערך לו משפט והוא צפוי לעונש מוות. הוא החל להיפרד מבני משפחתו, כתב צוואה, וכך העביר את השעות שנותרו לו עד המשפט בצער וביגון. בהגיע המועד, הובילוהו השוטרים לעבר בית המשפט.
בדרך פוגש הוא את חברו השר, שגם הוא כמוהו מובל על ידי שוטרים אל בית המשפט. הוא מביט על פני החבר, והנה להפתעתו הוא רואה שחברו שמח ורגוע! בהשתוממות עצומה הוא פונה אליו ושואל: מדוע אתה כה רגוע? האם אינך יודע שאנו עומדים עכשיו למשפט - שתוצאותיו גזר דין מוות?!'' חייך הלה אל חברו והשיב לו: ''אספר לך, ידידי. לאחר שקרה מה שקרה, והוזמנו אל המשפט, לא נפלתי ברוחי! חשבתי לעצמי: כיצד אוכל לשכך את כעסו של המלך, ולהמתיק את גזר הדין? ביקשתי שיקראו לביתי את ידידנו - המשנה למלך. בהגיעו אל ביתי, שפכתי לפניו את ליבי, וביקשתיו בדמעות שילך למלך וינסה ללמד עלינו זכות''.
''הלך המשנה אל המלך'', המשיך השר לספר, ''והמלך הנסער סיפר לו את כל אשר קרה. אמר לו המשנה: 'אדוני המלך, אין ספק שהשרים הללו עשו מעשה אשר לא ייעשה, אולם הלוא שיכורים היו, בעת שחיללו את חותם המלך, ולא עשו את המעשה מתוך הכרה וכוונה רעה חלילה, הרי יודע אתה כי הם נאמנים לך ביותר, ומדוע תכעס עליהם כל כך?!' השיב לו המלך: 'אולם כיצד הגיעו לידי שכרות?! הלוא החוק אוסר להשתכר בארמון המלוכה!' 'אכן כן', אמר השר, 'ודאי שעשו מעשה מגונה בכך שהשתכרו. אולם על ההשתכרות אין גזר דין מוות. תן להם לכל היותר כמה חודשי מאסר'. כך דיבר המשנה אל המלך שוב ושוב, וניסה לרצותו ולפייסו. לבסוף נרגע המלך מכעסו ואמר: יתכן שיש צדק בדבריך. היום בעת המשפט אבחן את השרים ואראה, אם אכן הם יביעו חרטה כנה על חטאם, ויוכיחו לי שהם נאמנים לי ומקבלים עליהם את מלכותי בלב שלם, הריני סולח להם על חטאם ומחזירם לתפקידם!'
''מיד הגיע אלי המשנה'', סיפר השר. ''ואמר לי את דברי המלך. ומאותו רגע נעשיתי רגוע ושלו. הן גזר הדין שיפסק היום - תלוי בי בלבד! על ידי חרטה אמיתית, יכול אני לשנות את גזר הדין לטובה. למעשה - אני הוא השופט של עצמי!''
זהו המשל, והנמשל מובן. המשפט שנערך לנו ביום ראש השנה, איננו משפט שרירותי, שבו השופט גוזר את גזר דינו של הנאשם - כראות עיניו. אנו עומדים למשפט בפני מלך המלכים הקדוש ברוך הוא, האוהב אותנו אהבה עזה, ואם הוא יראה שאנו מתחרטים על מעשינו הרעים, ומקבלים עלינו עול מלכות שמים, הרי הוא גוזר עלינו גזירות טובות. ואם כן אנו השופטים של עצמנו! במעשינו אנו קובעים לעצמנו את הדין, ומתוך כך יכולים אנו להגיע לראש השנה שמחים ורגועים.
היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו?!
יום ראש השנה מכונה בתורה ''יום תרועה'' על שם מצות היום - מצות תקיעת שופר. טעמים רבים ניתנו לתקיעת שופר ביום זה, אחד מהטעמים יובן על פי משל.
כפרי משבט נידח בדרום אפריקה החליט ללכת לבקר בקהיר, לחזות בנפלאותיה של המודרניזציה. שבוי בקסמה של העיר הלך ממקום למקום, ועיניו לא שבעות מן הפלאות והחידושים הרבים. מתוך מסירות לשבט הוא לא שוכח לקנות מספר פריטים, שיוכלו להביא רווחה משמעותית לאנשי הכפר, כמו למשל: פנס, מראה, עט ועוד. והנה לפתע רואה הוא מרחוק להבות גדולות. הוא הבין שפרצה שריפה, וסקרנות מלאה אותו לדעת היאך מכבים שריפה בעיר המתקדמת. הוא החליט להתקרב למקום האירוע כדי לעמוד מקרוב על אופן הכיבוי. בדרכו הוא שומע לפתע קולות עולים ויורדים של צופרים, הנשמעים מכיוון הדליקה. סקרנותו גברה והוא החיש פעמיו לעבר המקום. כעבור מספר דקות הוא מגיע, ולתדהמתו הוא רואה כי השריפה כבתה לחלוטין. 'מדהים' הרהר לעצמו, כנראה בעיר זו מכבים שריפות באמצעות צופרים. זהו חידוש נפלא, וכדאי להתעניין ברכישת מוצר יעיל שכזה, שכן בכפר שלנו פורצות שריפות רבות בעקבות החום הלוהט, ומכשיר זה יביא למהפך של ממש. הוא פונה לאחד האנשים שנקרה בדרכו ושואל, האם ניתן לרכוש צופר מסוג זה שנשמע כאן לפני דקות מספר? בודאי, השיבו הלה, תוכל להשיגו בכל אחת מחנויות החשמל הפזורות בעיר. הוא לא חשב רגע נוסף, מיד נכנס לחנות החשמל והוסיף את הצופר המהפכני לאוסף הפריטים החדשניים שיביאו מהפכה של ממש לשבט האפריקאי שלו. בגמר הטיול חוזר הכפרי אל מגוריו, ומיד הוא מכנס את כל בני השבט ומתאר לפניהם בהתרגשות את חוויותיו מן העיר, הוא מציג בפניהם את הפריטים שהביא, כשהם לא חדלים מלהתפעל מכל פרט. הם התפעלו מאוד מן פנס אשר מאיר את החשכה בלחיצת כפתור. אף המראה התקבלה בהתלהבות ונתלתה במקום מרכזי, העט ניתן במתנה למזכיר הכפר. אך גולת הכותרת היתה הצופר. אנשי השבט לא האמינו למשמע אוזניהם, האם אתה בטוח שהצופר יוכל לכבות את הדליקה? הם שאלו בחוסר אמון. בודאי, השיב מיודעינו בבטחון מלא, הלוא במו עיני ראיתי זאת. הצופר הופקד אצל ראש השבט, וכעבור מספר ימים הגיע עת המבחן. אש פרצה באחד מבתי הכפר אלא שהפעם לא מיהרו כולם להביא שמיכות ודליי מים, אלא התאספו מסביב לבית הבוער לראות כיצד יתרחש הפלא. ראש השבט הפעיל מיד את הצופר, וכולם עומדים ומצפים. כאשר ראו שהלהבות ממשיכות להתפשט, החליטו שיש להגביר את עוצמת הצופר. אלא שלמרבה הפלא אף זה ללא הועיל. דקות ההמתנה הבאות היו גורליות, לשונות האש הגדולות אחזו בכל כותלי הבית ושרפוהו לחלוטין. דוממים ועצובים הביטו אנשי הכפר בבית השרוף, עכשיו הבינו בדרך הקשה, כי אין הצופר מכבה שריפות, ביכולתו כנראה רק לעורר ולזרז את כולם לכבות את השריפה.
אחים יקרים, ראש השנה - יום הדין!
''ועל המדינות בו יאמר, איזו לחרב איזו לשלום, איזו לרעב איזו לשובע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, מי לא נפקד כהיום הזה...''. חיל ורעדה אוחזים אותנו. והנה נשמע קול השופר. חסרי הדעת תולים בו את בטחונם: הוא ישבור את הדין, הוא יכפר בעדינו. אך חכמינו מלמדים אותנו כי אין די בשופר לבדו, השופר בא להזכיר לנו משהו!
אומר רבנו הרמב''ם: אע''פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בה, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק, אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.
השופר זועק: קומו! תתעוררו! כי באמת אחת הבעיות הקשות ביותר של האדם היא שקיעה במרוץ החיים השוטף, המונע התבוננות. ועל זה בא קול השופר ומזכיר לנו: שפרו מעשיכם! תתעוררו לפשפש במעשיכם ולשוב אל ה'.
עשרת ימי תשובה
המחתרת
במדינה אחת נתפסו כמה מאהובי המלך בעבירה על החוק. הם הובלו על ידי המשטרה לבית הסוהר, והיו צפויים למשפט. כאשר הגיעה ידיעה זו לאוזני המלך, הצטער צער רב. אהובים הם לו, ואין הוא חפץ שייענשו. מה עשה? ערך סיור בבית הסוהר שבו הם יושבים, ובהגיעו ליד תאם, זרק לעברם פתק. בפתק זה כתב המלך לאוהביו, שהוא חפץ מאוד שיצאו לחופשי, וישוחררו ממשפט ומעונש, ולכן הוא מבקש מהם שיחתרו חתירה באדמת התא אל מחוץ לבית הסוהר, ויברחו. כאשר קראו אהובי המלך את הפתק, אורו עיניהם. מיד שקדו הם על מלאכתם, עד שלעת ערב היתה החתירה חתורה. בשעת לילה מאוחרת ברחו הם בחשאי מבית הסוהר. רק אחד מהם נשאר במקומו ולא נמלט, עייף היה והעדיף להמשיך לישון.
בבוקר השכם הלך המלך שוב אל בית הסוהר, ופנה אל התא שבו ישבו אהוביו, לראות האם הצליחו להימלט. כאשר ראה את החתירה, שמח מאוד. אולם מה מאוד נדהם כאשר לפתע הבחין באחד מהם שלא נמלט. כעס עליו המלך ואמר: ''הלוא המחתרת חתורה לפניך - והיאך לא ברחת?! אות היא, כי אין לך מורא ממשפט המלך, וענוש תיענש!''
שובו בנים שובבים
זהו משל נפלא ביחס לימים אלו - עשרת ימי תשובה:
אומרים חז''ל, כי ביום ראש השנה נפתחים בשמים שלושה ספרים: צדיקים, בינוניים ורשעים. צדיקים - נחתמים לאלתר [מיד] לחיים, רשעים - למיתה, ואילו הבינוניים - תלויים ועומדים עד יום הכיפורים. אם עשו תשובה - נחתמים לחיים, לא עשו תשובה - נחתמים חס ושלום למיתה.
וכיצד מודדים בשמים מי צדיק, מי רשע ומי בינוני? אומר הרמב''ם: ''מי שזכויותיו יתרות על עוונותיו - צדיק. ומי שעוונותיו יתרות על זכויותיו - רשע. מחצה למחצה - בינוני. ולאיזו קטגוריה אנו משתייכים? - כל אדם צריך לראות את עצמו כבינוני, []אפילו צדיק גדול כמו רבא שזכה לגילוי אליהו הנביא ז''ל, הכריז על עצמו כבינוני, וכל שכן אנחנו. נמצא שבעשרת ימי תשובה כולנו במצב של ''תלויים ועומדים'', ומוטלת עלינו חובת התשובה.
אך יש לשאול, מדוע לא די לומר שנוסיף עוד זכויות בימים אלו, כדי שהמאזנים יטו את הכף לזכות? מדוע אומר הרמב''ם דוקא עשו תשובה - יחתמו לחיים''?
אלא דומה הדבר למשל שהזכרנו. בימים אלו המחתרת חתורה לפנינו! הקב''ה אומר לנו: ''שובו בנים שובבים, ארפא משובותיכם'', כפי שכותב הרמב''ם: אף על פי שהתשובה והצעקה אל ה' יפה היא בכל זמן, מכל מקום בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים יפה היא ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר ''דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב''.
בימים אלו לא די לעשות עוד מעשים טובים כדי להחתם בספר הצדיקים, אלא עלינו לנצל את המחתרת הנפלאה החתורה לפנינו ולבקש מחילה על העבר ולשוב בתשובה, ואדם שלא מנצל את האפשרות הזאת, התביעה ממנו היא כה גדולה, עד שכל מעשה טוב שיעשה לא יחפה עליה, כי הרי מראה הוא שאינו מפחד ממשפט המלך.
לשנות כיוון
אל הרכבת הנוסעת מתל אביב לבאר שבע עלה כרטיסן, כדי לערוך ביקורת כרטיסים. כאשר הציג אחד מן הנוסעים את כרטיסו, שאל הכרטיסן בהשתוממות: ''אדוני, לאן מועדות פניך?'' ''לחיפה'', השיב האיש. ''אם כן יש לך טעות'', אמר הכרטיסן, ''טעית בכיוון, עליך לנסוע בכיוון הנגדי!'' ''מה הבעיה?'' חייך האיש והניע ידו בתנועת ביטול, ''אשנה את הכיוון. אעבור מיד אל המושב הנגדי''...
בנוסענו ברכבת חיינו, לא אחת מגיעים אנו להחלטה: ''די, עלינו לשנות כיוון''. אולם מהו אותו שינוי כיוון? מהי חזרה בתשובה אמיתית? אומרים בעלי המוסר: כיצד מודדים מיהו האדם הקרוב אל המלך? בודקים את כיוון הליכתו. אם פניו מועדות ללכת אל המלך - הרי הוא נקרא קרוב אל המלך, גם אם פיזית הוא עדיין רחוק. אך אם פניו להתרחק מן המלך - הרי הוא נקרא רחוק מן המלך, גם אם הוא נמצא קרוב מאוד אל המלך, ואפילו בתוך הארמון. כיוון ההליכה הוא הקובע! כן הדבר בחיינו עלי אדמות. מיהו האדם אשר קרוב לקב''ה? זה ששאיפותיו להתקרב לקב''ה, להתחזק עוד ועוד בקיום התורה והמצוות. יתכן שפיזית הוא עדיין רחוק, עדיין שקוע בחטאים, עדיין אינו מקיים את כל המצוות - אך יש לו רצון כנה להתקרב ולהתחזק, והוא גם יצליח. לעומתו אדם שאינו הולך בכיוון הזה, אינו מנסה להתקרב אל הקב''ה, אינו מנסה להתחזק ולשפר את עצמו, הרי הוא רחוק מן המלך. יתכן שפיזית הוא נראה קרוב, הוא מתפלל שלוש תפילות ביום, מברך, מניח תפילין, שומר כשרות ושבת, אך למעשה ליבו רחוק מן המלך ה', כל שאיפותיו ורצונותיו מתמקדים בקידומו הגשמי. רחוק הוא מן המלך.
רוצים אנו להתקרב אל המלך, אך זאת לא נוכל לעשות על ידי דילוג בקפיצה, זה בלתי אפשרי, והקב''ה אינו בא בטרוניה עם בריותיו לעשות דברים שהם אינם מסוגלים לעשות. התקרבות אל המלך פירושה שינוי כיוון ההליכה, החלטה כנה ואמיתית ללכת בדרך הנכונה, להשתפר, לעלות ולהתעלות אט אט.
התשובה - בהישג יד!
''לחזור בתשובה'' - זה נשמע לפעמים מופשט מידי, רחוק מידי. כיצד חוזרים בתשובה - למעשה?
אומרת התורה לגבי מצות התשובה (דברים ל יא-יד ועיין ספורנו, כלי יקר ועוד): ''כִּי הַמִּצְוָה הַזּאת אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ!''
התשובה נעשית בשלושה מישורים: במחשבה, בדיבור ובמעשה.
במחשבה - על האדם למצוא לעצמו זמן שקט, לשבת עם עצמו ולערוך ''חשבון נפש'': מה הקב''ה רוצה ממני עכשיו? מה אני יכול לתקן? כיצד יכול אני להתקדם? כמובן שאין די בהגדרות כלליות כמו: מעכשיו אשתדל לתקן את מעשי ולהיות צדיק. לא אדבר לשון הרע, לא אבטל רגע אחד מלימוד תורה, לא אצער אף אחד וכו' וכו'. החלטות שכאלה אינן כנות ואמיתיות, וכמובן שלא תצמח מהן שום תועלת ושום קידום. על האדם להתבונן היטב בעצמו ולבנות לעצמו ''תכנית עבודה'' רוחנית לפי יכולותיו ומצבו. לקחת נקודות מסוימות לשיפור, עם שאיפה להתקדם הלאה. כותב האור לציון: ''יש באדם כח מחשבה, שיכול לחשוב על כל פרט ופרט, ואם לא ניצל את כח המחשבה לטובה הרי חלילה נחשב כבהמה שעושה את מעשיה ללא מחשבה. ולעומת זאת, כשאנו מתרגלים במחשבה, אז כוחות המחשבה מתפתחים אצלנו בצורה לא רגילה. וכך אומרים הראשונים, שהשכל הוא כמו סכין: כל זמן שמזניחים אותו הוא מחליד ומתעפש, והאדם צריך לחדדו במחשבות ישרות. וכבר הפליגו בספרים הקדושים על הצורך והתועלת שיש מעריכת חשבון הנפש שהאדם עושה לעצמו.
בדיבור - על האדם להתוודות בפיו על מעשיו. הוידוי הוא מצוה מן התורה, וחלק הכרחי מן התשובה. כאשר הדברים נאמרים בפה, יש להם השפעה רבה יותר על נפשו של האדם, ועל יכולתו להתגבר על יצרו בעתיד. אין די בוידוי הכללי שאומרים בתפילה. אלא בנוסף לכך על כל אדם להתוודות על חטאיו הפרטיים. ואומר הזוהר הקדוש: ''אדם צריך שלא ישים עצמו רשע... וכשהתוודה על חטאיו אז הוא חסיד, כי בא לקבל תשובה, ומוציא עצמו מצד הרע. ואל תאמר שהקב''ה אינו מקבל אותו עד שיפרט את כל חטאיו מיום שבא לעולם, כי באמת אינו צריך לפרש, כי אם רק החטאים שזוכר, וכל החטאים האחרים נמשכים אחריהם.''
במעשה - זוהי ההתמודדות המעשית עם ההחלטות והקבלות. כמובן שיתכנו נפילות ומעידות, אך ''שבע יפול צדיק - וקם''. הנפילה היא חלק מן הנסיון, ועלינו לאזור כוח ולהמשיך להתקדם הלאה. פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם!
ארובות השמים נפתחים
הרש''ש הקדוש תיקן סידור תפילה עם כוונות מיוחדות על פי הקבלה. לעשרת ימי תשובה תיקן הרש''ש כוונות מיוחדות, שונות לגמרי מן הכוונות הרגילות של כל ימות השנה. זאת מכיון שבימים אלו יש איתנו הנהגה אחרת לגמרי: כל יום ויום השפע היורד עלינו, כלשונו, הוא ''כמים הנובעים טיפין טיפין'', אך באותם ימים נפתחים ''ארובות השמים'' - שפע אין קץ!
ובאמת מה מוטל עלינו לעשות כדי לקבל שפע כה רב? עלינו להכין את הכלים שבהם נקבל את השפע. שהרי אם אין כלים מתאימים - כל השפע יאבד, כי אין אפשרות לקבלו. כל התחזקות, כל תיקון המעשים, כל התקרבות נוספת לתורה ולאבינו שבשמים - הרי הם הוספת כלי, שלתוכו נוכל לקבל שפע טובה וברכה.
יום הכיפורים
בן המלך השובב
מעשה במלך, שהיה לו בן יחיד אהוב ויקר. מינה לו המלך אפוטרופוס, אדם משכיל וחכם, שיהיה איתו תמיד, ילווה אותו בכל מקום, ילמדו הליכות חיים ויספק לו את כל צרכיו. אך בן המלך נטה להשתובב, הוא לא הטה אוזן לדבריו, לא אבה ללכת בדרכיו, ובחר בדרך רעה. הממונה סיפר למלך שבנו סר מן הדרך הטובה, והוא ממאן לשמוע בקולו ולעשות כדבריו. קצף המלך על בנו, ומרוב כעסו סרב לראות את פניו. הצטער בן המלך צער רב, וביקש לבוא אל אביו, להתחנן לפניו ולרצות את פניו. אבל הממונה נהג עימו בקפידה, וחסם את דרכו אל האב. לא זו בלבד, אלא שדאג לספר באוזני המלך את כל מעללי בנו, כדי להגדיל את כעסו והקפדתו. יום אחד הודיע הממונה לבן המלך, כי יאלץ להיעדר מן העיר למשך יממה. ניצל הבן את היעדרותו ורץ אל אביו, נפל לפני רגליו ובכה, התוודה על כל הרעה שעשה מנעוריו ועד עתה. התנצל, שקדחה בו אש נעורים, התחייב לקבל על עצמו לעזוב את דרכו וללכת בדרך טובים, והתחנן לפני אביו בקול מר: ''סלח נא, כפר נא לאשמותי!'' מיד נכמרו רחמי האב על בנו, ויקרבהו בימינו, הושיבו על ברכיו, והרעיף עליו את אהבתו.
השטן יוצא לפגרה
כל יהודי הוא בן מלך, אהוב וחביב ויקר לאביו שבשמים. והנה הבן היקיר במשך השנה מתפתה ללכת שולל אחר שרירות ליבו הרע, לעשות מעשים שהם נגד רצון אביו שבשמים. והשטן הולך ומקטרג עליו, מזכיר את מעשיו הרעים לפני בורא עולם, ומקשה עליו מאוד לעשות תשובה, להתקרב אל אביו.
אולם יום אחד בשנה - השטן יוצא לפגרה... ''השטן'' בגימטריה 364, ואילו ימות השנה מונים 365 יום. השטן עושה את עבודתו בנאמנות במשך 364 ימים בשנה, אבל יום אחד, ביום הכיפורים - אין לו רשות לקטרג (יומא כ ע''א).
ההשתחררות הזו מעולו המכביד של השטן, שהוא גם היצר הרע, מורגשת בלבבות. אכן רואים אנו כי ביום הכיפורים, כל לב יהודי 'זז' במשהו, כמעט כל היהודים הולכים לבית הכנסת. אף יהודים רחוקים ביותר מחיי תורה ומצוות, מרגישים ביום זה דחף רוחני להתקרב לבוראם, ולו במשהו קטן. ביום זה יש הארה מיוחדת ושפע רוחני מיוחד, כל אדם מרגיש רצון והשתוקקות להתקרב להקב''ה. בלא ספק ננצל יום זה ונדרוש את ה' ויעתר לנו, באין שטן ובאין פגע רע!
''במקום שבעלי תשובה עומדים...''
ריח בגדיו
כאשר נכנס יעקב אבינו ע''ה להביא לאביו יצחק את גדיי העזים שהכין עבורו, נאמר על יצחק: ''וירח את ריח בגדיו ויברכהו''. מה בדיוק הריח יצחק אבינו, שגרם לו לברך את יעקב? אומר המדרש: אל תקרא ''בגדיו'' אלא ''בוגדיו'' - שצפה יצחק אבינו ברוח הקודש את הבוגדים שיצאו בדורות הלאה מיעקב בנו, כגון 'יוסף משיטא' ו'יקום איש צרורות' שנקרא עליהם להלן, שאף על פי שהיו הם בבחינת בוגדים, בכל זאת סופם טוב וריחם כריח גן עדן, כיון ששבו בתשובה.
יוסף משיטא
כאשר נכנסו הרומאים לארץ ישראל, רצו להכנס לתוך בית המקדש, אבל יראו מקדושתו ופחדו להכנס פנימה. כיון שכך, הכריזו ואמרו, שהאדם שיכנס לתוך בית המקדש - מה שיוציא משם תחילה יהיה בשבילו. אולם למרות הפיתוי הגדול, אף יהודי לא אזר עוז בנפשו להעיז פניו ולהכנס למקום כה קדוש, פרט ליהודי אחד שהגיע לדרגה שפלה ביותר, והרהיב עוז בנפשו להכנס לבית המקדש, היה זה יוסף משיטא. יוסף משיטא הסכים לעשות מה שאפילו רומאים לא הסכימו, כלומר: להכנס להיכל ה', לתוך בית המקדש! ואכן הוא נכנס, והוציא משם את מנורת הזהב, במטרה לקחת אותה לעצמו, כפי שהבטיחוהו הרומאים. כאשר יצא עם המנורה החוצה, התפעלו הרומאים מן המנורה ואמרו לו: מנורה זו מכובדת היא עד מאוד, ואין ראוי לתת אותה לאדם פשוט כמוך להשתמש בה. הכנס פעם נוספת, והפעם מה שתוציא יהיה נתון לך.
אולם הפעם התעוררו ניצוצות של תשובה וחרטה בלבו של יוסף משיטא, ובהחלטה נחושה הכריז שהוא לא נכנס שוב! ניסו הרומאים לשכנעו ולשדלו בלשון רכה, והבטיחו לו שיפטרו אותו ממכס שלוש שנים, אולם הוא לא הסכים לשוב לחטאו. או אז התחילו הרומאים לדבר עמו קשות, התרו בו ואמרו: אם לא תכנס שוב לבית המקדש, נסרוק את בשרך במסרקות של ברזל! יוסף משיטא, אשר קיבל עליו תשובה בלב שלם, לא נבהל מאיומיהם. הוא עמד על שלו ואמר בכאב: ''לא די לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת, אתם רוצים שאכעיסנו פעם נוספת?!'' הרומאים הרשעים קיימו בו את גזר הדין, והחלו לייסרו ביסורים קשים ומרים. מתוך יסוריו צעק יוסף משיטא - לא על היסורים הקשים אלא על חטאיו. שוב ושוב חזר הוא על דבריו הראשונים: ''לא די לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת, אתם רוצים שאכעיסנו פעם נוספת?!'' עד שיצאה נשמתו בטהרה. יצאה בת קול ואמרה: ''אשריך, יוסף משיטא, שהנך מזומן לחיי העולם הבא!''
יקום איש צרורות
יקום איש צרורות היה בן אחותו של התנא הקדוש יוסי בן יועזר. והנה פעם שיקום רכב בשבת על הסוס, הזדמן שהוליכו לפניו קורת עץ לתלות את דודו התנא יוסי בן יועזר, אשר נתפס על ידי המלכות ב''עוון'' לימוד תורה. אמר יקום איש צרורות לרבי יוסי דודו בלגלוג: ראה את הסוס שהרכיבני עליו אדוני, וראה את ה''סוס'' שהרכיבך אדונך עליו! אמר לו רבי יוסי: אם למכעיסיו כך - שהם מקבלים כזה שכר והנאה בעולם הזה למרות עוונותיהם, קל וחומר לעושי רצונו! אמר יקום לרבי יוסי: וכי יש אדם שעשה את רצונו יותר ממך?! ענה לו רבי יוסי: אם לעושי רצונו כך - כאלו יסורים - קל וחומר למכעיסיו שיקבלו יסורים יותר מאלו!
נכנסו הדברים ללבו של יקום איש צרורות, והיו מפעפעים בו כארס של נחש. מיד החליט לקבל עליו תשובה, ולכפרה על חטאיו קיים בעצמו ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. מה עשה? הביא קורה ונעץ אותה בקרקע, וקשר בה חבלים, והקיף אותה בגדר, ועשה מדורה לפניו, ונעץ החרב באמצע. נתלה בקורה ונפסק החבל ונחנק [חנק], קידמה אותו החרב [הרג], ונהפכה עליו הגדר [סקילה] ונשרף [שריפה]. באותה שעה היה מנמנם רבי יוסי, וראה את מיטתו של יקום בן אחותו פורחת באויר. אמר: אוי, בשעה קלה הקדים אותי זה לגן עדן!
רואים אנו דבר נפלא, אנשים שהיו בבור תחתיות וטבעו בחטאים קשים ונוראים, זכו ברגע של התעוררות לעשות תשובה ולהגיע למעלה העליונה. לכן כתוב ''וירח את ריח בגדיו'' - ללמד אותנו שהחטאים אינם חלק ממהותו ואישיותו של היהודי, אלא רק בבחינת בגד ומלבוש שעוטף את האדם, ועם רצון אמיתי יכול אדם להסירם וללבוש תחתם בגדי משי וצחצחות של מצוות והנהגות טובות. וכמו שאמר הפסוק (שיר השירים א ו) אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ. דהיינו אל תסתכל על העוונות שהם השחרחורת, כיון שאינם חלק מהיהודי עצמו, אלא רק כשיזוף השמש שעובר לאחר זמן מה, על ידי תשובה ומעשים טובים.
מנשה המלך
גזע תרשישים
עד כמה גדול כוחה של התשובה, נלמד אף מסיפורו של מנשה המלך:
המלך חזקיהו, ממלכי בית דוד, היה מלך צדיק מאוד. הוא החזיר את עם ישראל בתשובה מן העבודה זרה שדבקה בהם, והטה את לב העם ללימוד התורה וקיום מצוותיה. כל כך חיזק הוא את לימוד התורה בעם ישראל, עד שבימיו לא נמצא בכל ישראל אפילו ילד קטן שלא היה בקי בהלכות טומאה וטהרה, שהן ההלכות הקשות והמסובכות ביותר, וקל וחומר שהיו הם בקיאים גם בשאר ההלכות כהלכות שבת, ברכות וכו'.
אולם צפה חזקיהו ברוח הקודש שיצאו ממנו בנים רשעים, ולכן לא רצה לשאת אשה. שלח לו ה' את הנביא ישעיה אשר בא ואמר לו (מלכים ב פרק כ פסוק א): ''כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה'' - כיון שמנעת את עצמך מן המצוה הראשונה שבתורה - מצות 'פרו ורבו', יש עליך תביעה משמים, והתקצרו ימי חייך. אמר לו חזקיהו: כיצד אשא אשה ואוליד בנים שיכעיסו את הקב''ה? אמר ישעיהו: אלו הם חשבונותיו של הקב''ה, ולך אין עסק בהם, אתה היית צריך לעשות את המוטל עליך בלי להכנס לחשבונותיו של הקב''ה. אמר חזקיהו, אם כן אתקן את חטאי ואשא אשה. אמר לו ישעיהו: הגזירה כבר נגזרה. אמר חזקיהו: כך מקובלני מבית אבי אבא - אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים! מיד עמד חזקיהו בתפילה לה' וזעק מקירות לבו: ''אָנָּה ה', זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל:
מיד נגלה ה' אל ישעיהו הנביא ואמר לו: ''שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ, שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, הִנְנִי רֹפֵא לָךְ... וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה''.
בקש חזקיהו מישעיהו הנביא שיתן לו את בתו לאשה, כדי שאולי על ידי כך תעמוד לו זכותו של ישעיהו שיצאו ממנו בזכותו בנים צדיקים. ואכן כך היה, נשא חזקיהו את בתו של ישעיהו לאשה, וכינה אותה ''חפצי בה'', שחפץ דוקא בה מכל הנשים ונשא דוקא אותה לאשה.
עבודה זרה