שער האגדה · ימים של התחזקות בתורה ובמצוות
מה נדרש מאתנו בימים אלו - ''הימים הנוראים''? האם נוכל תוך ארבעים יום לשפר את מאזן כל השנה כולה? נראה לנו שהדבר בלתי אפשרי, ולכן נוטים אנו להתייאש מראש.
למגיד מדובנא זצ''ל היה על כך משל. משל לצורף זהב, שנקרא לארמון המלך. ''שמעתי'', אמר לו המלך, ''שאומן אתה במלאכתך. מבקש אני, שתגייס את כל כישוריך ליצור עבורי גביע - רצוני שיהיה זה הגביע היפה ביותר, המרהיב ביותר שביכולתך לעצב''. נצצו עיניו של הצורף, הרי זה אתגר חייו - ושכרו בצידו! נענה ואמר: ''אבקש שהות של שנה שלימה. אזדקק לק''ג זהב טהור, שלוש מאות יהלומים מקראט ומעלה, אבני אודם ואיזמרגד, נופך וספיר. זאת מלבד המשכורת - מאה זהובים לחודש!'' הכל אושר ברוחב יד. הזהב, היהלומים, האבנים היקרות, ואף הקצבה מידי חודש בחודשו.
והוא יצר את הגביע, אבל לא השקיע בו את כל יכולתו, לא מיצה בו את כשרונותיו. משכורתו הנדיבה אפשרה לו חיי רווחה, והוא נפנה לבילויי תענוגות ומותרות. רמת חייו עלתה, והוא נזקק לכספים נוספים. מה עשה? מכר חלק מן הזהב, שהוקצה לגביע המלך. מכר יהלום ועוד יהלום, מכר פנינים ואיזמרגדים, ובילה בטוב ובנעימים. התהולל, ומפעם לפעם כאשר נזכר, היה מקדיש שעה לגביע. אבל עבד בו כלאחר יד, ברשלנות, ושב לתענוגותיו.
ואז קיבל מברק מארמון המלוכה. הזכירו, כי בעוד חודש ימים עליו להתייצב בארמון, ולהגיש במו ידיו את הגביע שיצר.
הצורף התפכח. הביט בגביע - ובוש בו. מק''ג זהב - זהו הגביע שיצר?! וכל היהלומים שקיבל, היכן הם? ובכלל, האם זהו הגביע שביכולתו ליצור?! האם לשם כך קראוהו ובחרו בו?! האם זאת יגיש למלך, גביע פשוט ועלוב?!
ואז ידע. עוד שלושים יום לפניו. הזהב שמכר - איננו. היהלומים שמעל בהם - אינם עוד ברשותו. אבל הגביע, קטן ככל שהוא, הריהו לפניו. והוא שם לילות כימים כדי לעצב את הגביע, ליפותו, לגלף בו פיתוחי חותם נאים, שושנים ופרחים, עלים ואשכולות, סנסנים וניצנים. לעשותו יפה, נאה ומרהיב עין. גביע שאין כמותו, שהמלך ישמח בו ויתפאר בו, יראהו לכולם ויתגאה בו.
הוא טרח ויגע, ניצל את כל כישרונו והקדיש את כל זמנו. עד לרגע האחרון עמל. הוסיף עוד זלזל, עוד סנסן, עוד קישוט מרהיב עין. ובדרכו אל המלך מירק את הגביע, עד היות לו ברק מסנוור. וכשהושיט את הגביע, השמיעו הכל קריאת התפעלות רמה: גביע כזה טרם נראה!
זו עבודת חודש אלול.
ואז נטל שר האוצר את הגביע ושקלו, והנה חסר בו זהב. התבונן בו, ושאל: היכן היהלומים. זו מעילה באוצר המדינה! באמון המלך! החויר האומן וביקש רחמים. התחנן, שבזכות קורת הרוח שגרם למלך, בזכות עמלו על הגביע הקטן הזה, יסלח לו על קלות דעתו, על הזנחתו - ואין הוא מבקש אלא סיכוי נוסף. שתנתן לו שנה נוספת. יוקצו עוד זהב ויהלומים, ומשכורת. ואז, גביע קטן זה הוא דוגמא ממה שהוא מתחיב להציג בשנה הבאה.
זו עבודת יום הכיפורים וראש השנה.
בחודש אלול אנו משפצים את עבודת השנה החולפת ככל יכולתנו, הן נצטרך להגישה אל המלך, לבוא לפניו עם מעשינו. באלו פנים נבוא, מה נביא לפניו? עמלים אנו בכל כוחנו לשפר מעשים, למרקם, להדרם. ללמוד עוד שעה, להתפלל ביתר כוונה. ודאי, לא נוכל למלא את החסר, לא נוכל להשלים שנה שלימה בחודש ימים. אבל נוכל להביא את המעט - טוב יותר, נאה יותר, נושא חן וחסד. ואז נוכל לבקש רחמים על החסר, על המעילה...
והגביע הקטן, המגולף בחן, בתשומת לב, הממורק עד ברק, ישא חן כל כך, עד שהמלך יחון אותנו, ויברך אותנו בשנה טובה.
בחודש זה ננצל אפוא כל שעה אפשרית להוסיף עוד מצוות למאזן, לשפר אותו ולהיטיב אותו. הזמן דוחק - כל מצוה נוספת יכולה להכריע את הכף, לחסוך המון עוגמת נפש בשנה הבאה, יסורים וצרות, חלילה. עבירה אחת פחות - וכל המאזן ישתנה! בזמן שעוד נותר לנו נעשה כמעשה אותו צורף, נעמול במהירות ונשלים את החסר! נחטוף עוד מצוה, עוד זהירות מעבירה, עוד ברכה בכוונה, עוד נצירת לשון מדיבור אסור, עוד שעת לימוד תורה, ובזה נוכל לתקן ככל שניתן את המעוות ולהצטדק לפני בורא עולם. (מעיין השבוע ימים נוראים מא)
ולהלן נביא כמה נקודות לחיזוק, ובפרט בענינים שבין אדם לחברו, שכידוע - אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו. ולעומת זאת אדם שמשתדל להיטיב את הנהגתו עם חבריו - זוהי זכות נפלאה ליום הדין, וכמו שאמרו: ''כל המעביר על מידותיו - מעבירין לו על כל פשעיו''.
שמירת הלשון
שק הנוצות
מעשה היה באדם שבא לפני הגאון רבנו יוסף חיים מבבל זיע''א, ובפיו שאלה נכבדה: ''ילמדנו רבנו, כיצד יש לכפר ולתקן חטא לשון הרע, עד כדי שימחה כליל?'' השיבו הרב: ''שמע נא לעצתי, ועשה ככל אשר אומר אליך!'' הסכים האיש לקבל עליו לעשות כל אשר יאמר לו הרב. ''אם כן'', המשיך הרב, ''לך בבקשה והבא לי שק מלא בנוצות קטנות!'' התפלא האיש לשמע בקשת הרב, אך מה יעשה וכבר הבטיחו שלא ימרה את פיו. מיד הלך לשוק אל משחטת העופות, מילא נוצות קטנות מלוא השק, וחזר אל הרב כשהשק בידו. ''עכשיו'', פנה אליו הרב, ''קח את כל השק, ותעבור ממקום למקום, ופזר את הנוצות ברוח לכל עבר ככל שתוכל!'' מיודענו הרים גבה ושתים כששמע בקשה מוזרה זו, אך לא העיז פניו להמרות את ציווי הרב. הלך האיש ברחובות העיר ובידו השק, ופיזר את תכולתו לכל עבר, ימה וקדמה צפונה ונגבה לכל אשר ישאנו הרוח. לאחר שסיים לפזר את כל הנוצות חזר אל הרב לשמוע את המשך ''התיקון'' המסובך הזה. ''כעת'', פנה אליו הרב, ''לך בבקשה ואסוף את כל הנוצות אשר פזרת ברחבי העיר, ואחר כך תשוב אלי...'' כאן כבר לא יכול היה האיש להתאפק ופנה אל הרב: ''הכיצד רבי אוכל לאסוף ולקבץ כמות עצומה כל כך של נוצות קטנטנות כאלה, הלא גם אם אלך ימים רבים - לא אוכל לאסוף את כל הנוצות הנידחות שנפוצו לכל עבר בארבע כנפות הארץ?!'' ענהו הרב: ''ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר! ומה אם נוצות אלו שפזרת, פיך ענה בך שאינך מסוגל לאספם, לשון הרע שסיפרת על חבריך, והשומעים גם הם הלכו וסיפרו לחבריהם וחבריהם לחבריהם, וכן הלאה, היאך תוכל לתקן זאת?!''
בבוא האדם לחזור בתשובה על חטאי הלשון - כמה קשה הדבר! הרי מן הדין צריך הוא ללכת לבקש סליחה מכל אותם אנשים שהתגנו או ניזוקו מדיבוריו! (ח''ח ד יב). או עליו לנסות לבטל את דברי הגנאי שאמר, על ידי שיאמר לאותם אנשים ששמעו ממנו את דיבורי הלשון הרע: ''טעיתי במה שדיברתי עמכם אודות פלוני, כי לפי מה שראיתי עתה, אין הענין כך'', וכיוצא בדברים אלו, עד שיוציא את הענין מלב השומע. (חפץ חיים)
בדומה מאוד לאיסוף נוצות מפוזרות - כך צריך האדם להיזכר בכל אותם דיבורים שפלט פה ופלט שם - ולחזור עליהם בתשובה. כמה קשה הדבר! ואם דיבר על קבוצת אנשים או על עדה שלימה וכדומה - מה יעשה אז?! לא לחינם אמרו רבותינו (ערכין טו ע''ב), שמי שסיפר לשון הרע אין לו תקנה!
כמובן שאין זה בא לייאש אותנו מלשוב בתשובה על חטאי הלשון, כי עם רצון חזק - גם זה אפשרי [וכמאמר הזוהר הקדוש: ''אדם צריך שלא ישים עצמו רשע... וכשמתוודה על חטאיו הריהו חסיד, כי בא לקבל תשובה, ומוציא עצמו מצד הרע. ואל תאמר שהקב''ה אינו מקבל אותו עד שיפרט כל חטאיו מיום שבא לעולם, כי אינו צריך לפרש אלא רק החטאים שזוכר, וכל החטאים האחרים נמשכים אחריהם''], אולם עלינו לתת על לבנו להיזהר ולהשמר מאוד מאוד להבא במילים שאנו מוציאים מפינו, לבל נעמוד חלילה בפני שק מפוזר של דיבורים אסורים, שקשה מאוד לתקנם.
חומרת דיבור לשון הרע
כמה עבירות יכול האדם לעבור ח''ו בהבל פיו! החפץ חיים זצ''ל אומר, כי בדיבור לשון הרע, יכול האדם לעבור על 17 לאוין מן התורה! [ומהם: ''לא תלך רכיל בעמך'', ''לא תשא שמע שוא'', ''ולפני עיור לא תתן מכשול'', ''לא תשנא את אחיך בלבבך'', ועוד]. וכן יכול הוא לבטל 14 מצוות עשה מן התורה [ומהן: ''ואהבת לרעך כמוך'', ''בצדק תשפוט עמיתך'' ''את ה' אלוקיך תירא'', ''והלכת בדרכיו'', ''זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים'', ועוד]. וכן ח''ו להתקלל ב- 4 'ארורים' מן התורה [כגון: ''ארור מכה רעהו בסתר'', ''ארור משגה עיור בדרך'' - שמכשיל את חברו].
אמר רבי יוחנן: כל המספר לשון הרע - כאילו כופר בקב''ה [שנאמר: אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו - מי אדון לנו]. אמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע - נגעים באים עליו. אמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע - מגדיל עונות עד לשמים [שנאמר: שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ]. אמר רב חסדא: כל המספר לשון הרע, אומר הקב''ה: אין אני והוא יכולים לדור בעולם, [שנאמר: ''מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל'', אל תקרא אותו לא אוכל, אלא איתו לא אוכל]. ועוד אמר רב חסדא: כל המספר לשון הרע - אומר הקב''ה לשר של גיהנם: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדונו. (ערכין טו ע''ב)
סם חיים
מספר המדרש: מעשה ברוכל אחד שהיה הולך בעירות הסמוכות לציפורי ומכריז: ''מי רוצה לקנות סם חיים? מי רוצה לקנות סם חיים?'' עלה הרוכל לעיר עכו, ושמעה אותו בתו של רבי ינאי, הלכה וסיפרה זאת לאביה. קרא רבי ינאי לרוכל ואמר לו: ''הראה לי את סם החיים שאתה מוכר'', אמר לו הרוכל: ''אתה והדומים לך לא זקוקים לזה''. הפציר רבי ינאי ברוכל, והלה הוציא מתרמילו ספר תהילים, ופתח וקרא בו: ''מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אוהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב? נְצר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה!'' (תהלים לד יג). אמר רבי ינאי: ''כל ימי הייתי קורא פסוק זה, ולא הייתי יודע למה כוונתו, עד שבא רוכל זה והודיעני!'' הלך רבי ינאי, האכילהו והשקהו, ונתן לו ששה סלעים. אמרו לו תלמידיו: ''לא היית יודע פסוק זה?'' אמר להם: ''הן, אלא שבא זה ובררו בידי''. (מדרש רבה ויקרא טז. ילקוט שמעוני תהלים נב תשסז)
רבים מרבותינו תמהו: מה חידש הרוכל לר' ינאי? תשובות רבות יש לשאלה זו, ואחד ההסברים הוא: כאשר קוראים את הפסוק ''מי האיש החפץ חיים...'', רבים חושבים לעצמם: בודאי לא דיבר דוד המלך להמון העם! אדם פשוט ורגיל שרוצה ''לעשות חיים'' ו''לחיות בכיף'' מחפש לעצמו בילויים, כסף, דירה מפוארת, מסעדות וכו'. דוד המלך בודאי התכוון רק לאנשים מורמים מעם ורוחניים, כלומר: מי האיש המרומם והנעלה החפץ חיים רוחניים ונעלים בדרגה גבוהה, ולהיות חסיד וקדוש, אוהב ימים לראות טוב, אין טוב אלא תורה - חיים של השראת השכינה, קדושה, טהרה, לזכות למעלות נשגבות, אם כן התנאי לכך - נצור לשונך מרע, שהרי כת מספרי לשון הרע, אינם רואים פני שכינה.
אבל לא רבים מבינים שהפסוק אכן מדבר אל המון העם, עבור כל אדם! כי כל אדם, אם לא ישמור את פיו, וחס ושלום מדבר על זה ומרכל על ההוא, חייו אינם חיים, אין הוא רגוע, כל הזמן בכעס על השכן ועל הגיס, על החבר ועל הבוס... אבל לעומת זאת, ''שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו'', השומר על לשונו מדיבורים אסורים הוא נינוח, רגוע, שלו ושמח, וזוכה לאריכות ימים ולאיכות חיים אמיתית גם בעולם הזה, מלבד רוב שכרו לעולם הבא. זה שחידש הרוכל לרבי ינאי: סם החיים הנפלא הזה מיועד עבור המון העם, אפשר לשווק אותו בחוצות ובשווקים לכל דורש!
והסבר נוסף מסביר רבי זלמן מלצר: יש אדם שמונע את עצמו מלשתות רעל, ודאי שזה טוב, אך עדיין הוא לא שותה סם חיים. כשאדם אינו רוצח, אינו גונב, אינו אוכל חזיר, וכו' - הרי הוא שומר את עצמו מלשתות רעל, אך עדיין לא שותה מסם החיים. אך בענין לשון הרע זה לא כך, אדם שנוצר את לשונו אינו רק נמנע מעבירה כאותו אדם שנזהר מלשתות רעל, אלא עצם שמירת לשונו היא זכות בפועל, שמקדשת את האדם, בבחינת ''סם החיים''. אנשים רבים מחפשים סגולות להצלחה, החפץ חיים היה מייעץ לכל אותם אנשים: ''שמירת הלשון היא סגולה טובה מכל הסגולות שמחפשים אנשים להצלחה''. ומסופר על יהודי אחד שהיה פועל רבות בענין הפצת התודעה לשמירת הלשון, פעם היה צריך לעבור ניתוח, ולפני שהכניסו אותו לחדר הניתוח שמעו אותו ממלמל מספר פעמים: ''עורך דין''. כששאלו אותו לאחר הניתוח לפשר דבריו, אמר שביקש שיתנו לו בשמים עורך דין טוב - את החפץ חיים...
מילים כחיצים
על כוחו הרב של הדיבור ועל עוצמת הרסנותו מספר הרב שבדרון זצ''ל (שאל אביך ויגדך) פעם יצא החפץ חיים עם אדם גדול נוסף לנסיעה ארוכה בענין דחוף של מצוה. בדרך התאכסנו באכסניה של אשה יראת שמים, שהידורי הכשרות שלה ענו על דרישותיהם. ישבו שניהם וסעדו את נפשם בתבשיל שהוגש להם. בתוך סעודתם נכנסה בעלת הבית ושאלה אותם, האם האוכל ערב לחיכם. החפץ חיים ענה מיד: ''האוכל טוב מאוד''. ואילו חברו אמר: ''כן, האוכל טוב למידי, אם כי חסר קצת מלח, אך באופן כללי זה בסדר גמור''. שמעה האשה ויצאה מהחדר. מיד בצאתה תפס החפץ חיים את ראשו, ואנחת שבר בקעה מגרונו באומרו: ''אוי ואבוי, כל ימי נזהרתי בעצמי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, ועכשיו נכשלתי. אני מתחרט כבר שנסעתי, ובודאי אין לי מצוה בנסיעה זו''. כשראה אותו אדם גדול את יגונו של החפץ חיים, נאחז חרדה. אך גם תמה והתפלא: ''מה כבר אמרתי? איזה לשון הרע היה פה?'' ענה לו החפץ חיים: ''האם אין לשון הרע במה שאמרת לבעלת הבית שהתבשיל חסר קצת מלח? הרי לא היא בשלה את האוכל, אלא המבשלת שהיא מעסיקה, שהיא אשה אלמנה. ועכשיו תלך בעלת הבית אל המבשלת ותאשים אותה שלא שמה מלח בתבשילים, והמבשלת בודאי תכחיש זאת, ויפרוץ ביניהם ויכוח, עד שבעלת הבית עלולה לפטר את המבשלת!''
חברו של החפץ חיים האזין לדברים, בפליאה גדולה על 'דמיונו המופלג' - מנין לו כל זאת? איך הוא בונה מגדלים באויר מדיבור קטן?! פנה אל החפץ חיים ואמר: ''רבי ישראל מאיר, כבודו מגזים''. ענה לו החפץ חיים: ''אם ברצונך לראות שצדקתי, הבה נכנס למטבח ונראה מה מתרחש שם''. קמו שניהם ונכנסו למטבח, ומצאו איך שתי הנשים נרגזות ומוחות דמעה מעיניהן. כפי שתיאר החפץ חיים, כך היה: בעלת הבית אמרה למבשלת: ''למה לא שמת מלח בתבשיל?'' והמבשלת ענתה: ''בודאי ששמתי מלח'', ואז כבר הרימה בעלת הבית את קולה ואמרה: ''הלוא הרבנים אומרים שהיה חסר מלח, איך את משקרת?'' כך התווכחו השתיים כשכל אחת עומדת על שלה. עד שבעלת הבית אמרה בכעס: ''אם את מעיזה לומר שהרבנים שקרנים, הרי את מפוטרת ממשרתך ואיני רוצה שתעבדי אצלי יותר!''. כשראה אותו גדול מה שקרה, השתדל בכל כוחו לשנות את הדבר, הוא שילם טבין ותקילין עבור האלמנה כדי שתוכל לחזור למשרתה וכדי שישררו ביניהן השלום והשלווה.
אכן לפעמים אנו חושבים לעצמנו: מה כבר יכול לקרות מהמשפט הקטן שאמרתי, סך הכל מילה קטנה, איזו חוות דעת, הערה קטנה, עשיתי קצת צחוק, מה קרה? אך לפעמים עולה המציאות על כל דמיון, ומילה קטנה יכולה לגרום ח''ו נזק רב או בושה גדולה. וגם אם לבסוף לא קרה שום דבר, האם אנו יודעים איזה רושם עשו מילותינו בשמים? איזה קטרוג עוררנו חס ושלום? אלו עוונות צברנו חס ושלום?
המילים - הם כמו חיצים [כנאמר ''חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם'' (ירמיה ט ז)]. החץ - כל עוד שהוא בידינו, יש לנו שליטה עליו, יש לנו אפשרות לכוונו ולהחליט אם לירות אותו, אך כאשר כבר נורה החץ - כבר אין שליטה עליו, וכל מאמץ לא יועיל להחזירו. הוא יכול לחולל הרס ואובדן במרחק רב, ואין ביכולתנו למנוע זאת. כך דיבורו של אדם - כל עוד שלא נאמרו המילים, הרי הם ברשותו של האדם, אך מילים שכבר יצאו מן הפה, כבר אינם שלו. יתכן שהוא ירצה להחזיר את המילים, אך זה כבר מאוחר. וכבר אמר החכם מכל האדם ''שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו!'' (משלי כא כג)
זהירות, לשון הרע!
לצערנו ישנה טעות נפוצה בקרב אנשים רבים החושבים שדברי גנאי שהם אמיתיים - אינם בכלל עוון ''לשון הרע''. הוא יכול לדבר במשך שעה ארוכה בגנות חברו לעבודה, לספר בלגלוג על שכנו לבנין, וכן לשוחח בנימת זלזול על אחד מקרובי משפחתו, וכשיסבירו לו את חומרת האיסור ועונשו, תשובתו כבר מוכנה על קצה לשונו: ''מה אתה רוצה? זה לא לשון הרע זה אמת. רק אמת!'' אבל זו טעות מוחלטת. אדם שמספר שקר, או דבר גנאי שיש בו מן האמת אבל יש בו גם כן גוזמא וקצת ''תבלינים'', הרי זה חמור יותר וגדול עוונו מנשוא והוא בכלל ''מוציא שם רע''. אך גם המספר דברי גנאי שכולם אמת ויציב, ללא שום תוספת, הדבר אסור בהחלט, והרי הוא בכלל איסור לשון הרע, שרבותינו הזהירו על כך מאוד עד שאמרו: כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר, וראוי לסקלו באבן, ועוד מאמרים חמורים.
כותב ה''אור לציון'' זצ''ל: ''אם לא יתן האדם דעתו לפקח על דיבורו ומחשבתו ולשים רסן לפיו ולשעבד מחשבתו בצורה נכונה וטובה, כשיגיע לעת הניסיון יקשה עליו לעמוד בזה ויכשל באיסורי לשון הרע או במחשבה רעה. דברים אלו יכולים להגרם מטבעים שונים, כגון מי שטבעו נוח לכעוס, כשרואה דבר שאינו לפי רוחו, אינו מושל ברוחו ומדבר. או מי שבטבעו פטפטן, מוכרח לדבר, יושב עם חבר ומדבר על זה ועל זה, ונכשלים באיסורים שונים. כך אני רואה בבית הכנסת שיש שני סוגי בני אדם, יש שאינם מתערבים בכל הנעשה, ויש שעל כל דבר מעלים ביקורת, מדוע העלו לתורה את פלוני, החזן קיצר, החזן האריך, ממש מוכרחים לדבר. אלה מסכנים אין להם שליטה על עצמם. ועצה טובה - שישמור על פיו, ואם בא בדעתו לדבר על משהו, יחשוב אילו בנו היה עושה כן, הרי היה מחפה עליו, וכך יחפה גם כלפי אדם אחר. וכן ירחיק האדם את עצמו מלדבר בנושאים של חוגים או עדות שונים, והגרוע ביותר אם מדבר על קבוצת אנשים, ממי יבקש מחילה שהרי עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפור מכפר עד שירצה את חברו. על כן ישים האדם לליבו להבדל מכל מיני דבורים אלו ולעסוק בתורה ולקדש את עצמו''.
במדרש תהלים על הפסוק (לט ב): אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי. הובא מעשה במלך פרס שחלה, אמרו לו הרופאים, אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה ונעשה לך רפואה. ענה אחד ואמר, אני אביא למלך חלב לביאה, ולשם כך תנו לי עשר עזים. נתנו לו את העיזים והלך לגוב אריות. היתה שם לביאה אחת מינקת גוריה, עמד מרחוק והשליך לה עז אחת ואכלה, ביום השני נתקרב אליה מעט והשליך לה עז אחרת, וכך הוסיף והתקרב מיום ליום, עד שביום העשירי ניגש אליה והיה משחק עמה ולקח מחלבה וחזר לו. כשהיה בחצי הדרך ראה בחלום והנה האברים מתריסים ומתווכחים זה עם זה, הרגלים אומרים אין בכל האברים דומים לנו, אם לא הלכנו אנו, לא היה יכול ליקח החלב. הידים אומרים אין כמותנו, אם לא היינו עושים, אין הדבר כלום. אומר הלב אם לא נתתי העצה, מה הועלתם כולכם. ענתה הלשון אם לא אמרתי הדבר, מה היה עושה. השיבו לה כל האברים, איך לא יראת להדמות אלינו, ואת במקום חושך, ואין בך עצה כבשאר האברים. אמרה להם, היום תודו שאני שולטת עליכם. שמע האיש את הדברים, הלך אצל המלך, אמר לו: אדוני המלך, הא לך חלב כלבה. קצף המלך וציוה לתלותו. כשהלך התחילו האברים לבכות, אמרה להם הלשון, לא אמרתי אליכם שאין בכם ממש?! אם אני מצילה אתכם, תדעו שאני עליכם? אמרו לה, כן. אמר לתולים אותו: השיבוני אל המלך, אולי אנצל. השיבוהו אליו. אמר לו: למה ציוית לתלותי? אמר לו: הבאת לי חלב כלבה. אמר לו: ומה איכפת לך ותהיה לך רפואה. ועוד - 'לביאה' גם כלבה קוראים לה. לקחו מהחלב וניסו אותו ומצאוהו חלב לביאה. אמרו האברים ללשון הרי אנו מודים לך. הוי אומר מות וחיים ביד לשון.
''מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן!'' (משלי יח כא)
איך עושים את זה?
בכולנו מתעורר רצון טוב להתפטר מחטא זה אשר אנו דשים בו רבות, אך לא אחת צצה השאלה: האם נוכל להתגבר? הרי שלהפסיק לדבר לשון הרע פירושו להיות כמו אילם - כיצד נוכל?!
אם באמת עלו מחשבות כאלו בראשך, אין זה אלא מכיון שאיננו יודעים כיצד היא מצות שמירת הלשון. נתאר לעצמנו יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, ולאחר הסברים מרובים הוא משתכנע באמיתות התורה, אך כשמגיע הדבר לכלל מעשה הוא אומר: ''מה? אמנם הדברים הם אמת, אבל אינני מסוגל להפסיק ''לחיות'', התורה והמצוות יגבילו אותי מאוד!'' התשובה לשאלתך ולשאלת אותו יהודי אחת היא: שב ולמד את ההלכות ותגלה תגלית חדשה, את מה שאתה באמת צריך - אין התורה אוסרת עליך, ואילו מה שאסרה התורה הוא דווקא הדבר שאינו נצרך, הדבר אשר בא מגירוי יצרים אפלים. כשתקבע לעצמך זמן ללימוד ההלכות, תתחיל להרגיש בתוך תקופה קצרה שהינך חי וזורם עם הלכות אלו, ולשונך מדברת כראוי ללא מאמץ על אנושי. הינך הופך להיות מורגל לאיכות חיים חברתית, ואז דרך החטא מאחוריך, ואתה בז לה, כי הנך יודע כבר, שמה שהיה קודם, הוא מה שבעצם אינו חיים - לספק ליצרים את משאלותיהם - הלזה יקרא חיים?!
רבבות בני ישראל האמונים על לימוד קבוע בספרי שמירת הלשון, יוכלו להעיד בפניכם כיצד השתפרה איכות חייהם בקלות, והמושג המוטעה שמי ששומר את לשונו עליו להפך לאילם, התנפץ חיש מהרה. אנשים אלו גילו שאפשר לדבר הרבה בלא לעבור על לשון הרע כלל. (מתוך מאמר שהתפרסם והופץ ע''י אגודת ''נוצרי לשון'')
מעשה באברך מבני ברק, שקיבל על עצמו שלא לדבר לשון הרע כלל, ויהי מה. לימים בא אליו אחד ממכריו שיחתום לו ערבות על הלוואה של 100,000$ לשנה. הסכים האברך וחתם. והנה לאחר כשנה קיבל מכתב מבית הדין, המחייבים אותו לשלם את מלוא הסכום, כיון שנעלמו עקבותיו של הלווה. מיודענו לא ידע את נפשו, מה יעשה ואנה יפנה. הלך לחפש את הלווה, שאל וחקר אצל שכניו, ואף הם לא ידעו היכן נעלמו עקבותיו. הוא לא הראה לאשתו את המכתב מבית הדין, ולא סיפר לה למי חתם, כדי שלא יכשל בלשון הרע. ואולם אשתו ניסתה להפציר בו, שיש כאן היתר שזה לתועלת וכיוצא, אך הוא עמד בשלו ולא הסכים לספר בשום אופן. החליט האיש ללוות הלוואות ולהתחיל להחזיר את החוב, וכך במשך תקופה ארוכה התרוצץ מפה לשם ומשם לפה. באחד הימים, קבלו האברך ואשתו הזמנה לחתונה, מבני משפחתה של האשה, הגרים בחו''ל. אל ההזמנה צורפו עבורם שני כרטיסי טיסה. אמר הבעל שאין באפשרותו להצטרף לטיסה, מאחר שהוא טרוד בהלוואות, ולכן אשתו נסעה לבדה. הגיעה האשה לחתונה, והנה היא פוגשת - לא פחות ולא יותר - את אשת הלווה הנעלם, אשר השתמט מן ההלוואה, וברח עם משפחתו לחו''ל. אלא שאשת האברך לא ידעה כלל שלפניה עומדת אשת ה''מבוקש'' בכבודה ובעצמה... היא דיברה עמה יפה: איפה אתם, לא רואים אתכם, היכן נעלמתם. השתוממה האשה עד מאוד, היאך היא מקבלת יחס כה יפה ומכובד, כיצד ומדוע מי שאמורה להיות לה כאויבת, מתייחסת אליה כאוהבת?! הוסיפה אשת האברך וסיפרה לתומה, שיש להם הרבה חובות, ובשל כך בעלה נשאר בארץ ישראל, והיא באה לחתונה לבדה... אשת הלווה הנדהמת בקשה ממנה מספר טלפון, והבטיחה להיות בקשר. הלכה זו האשה לבעלה וסיפרה לו את סיפור הדברים. שניהם התמלאו התפעלות עצומה מן האברך היקר, אשר לא סיפר לאשתו מאומה על הלווה אשר הותיר אותו עם חובות כל כך עצומים. מיד הלכו וארגנו את מלוא הסכום - 100,000$, והביאו לה במעטפה סגורה שתתן את המעטפה לבעלה.
מה יתרון לבעל הלשון?
בגמרא ערכין (טו ע''ב), אמר ריש לקיש: ''אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן''(קהלת י יא) - לעתיד לבוא מתקבצות כל החיות ובאות אצל הנחש, ואומרות לו: אריה דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אך אתה - מה הנאה יש לך בכך שאתה מכיש? אומר להם הנחש: וכי מה יתרון לבעל הלשון?! [הלוא גם הוא אינו נהנה מכך שהוא מספר על חברו דברי גנאי!].
ויש להבין, הלוא לכאורה יש לו הנאה לבעל הלשון, שהנה נקם בחברו, וכמו שכתב במסילת ישרים ''הנקמה מתוקה מדבש''? אלא מספרים, שפעם היו הקנאה והתאווה מהלכים בדרך, והנה ראה אותם המלך, קרא ואמר להם: ברצוני שאחד מכם יבקש ממני משהו, ואתן לו את מבוקשו, ולחברו אתן פי שניים. כמובן, שכל אחד ''כיבד'' את חברו לבקש ראשון. התאווה כיבד כיון שהוא מתאווה לקבל כפול, וגם הקנאה כיבד, כי הוא אינו מסוגל שלחברו יהיה כפול ממנו. כך עמדו והתווכחו, עד שנאות אדון קנאה להפצרותיו המרובות של אדון תאווה, ושטח את בקשתו לפני המלך: ברצונו שיוציא לו המלך עין אחת! כוונתו כמובן היתה ברורה - שלחברו בעל התאווה יוציאו שתי עיניים... ועתה נתבונן: מדוע בעל הקנאה לא ביקש מיליון דולר? כי אז התאווה יקבל 2 מיליון. אם כן תבקש אתה, בעל הקנאה, 2 מיליון! לא... עדיין אין זה טוב לו, כי אז יקבל התאווה 4 מיליון. נו, ומה אכפת לך, הרי אתה רצית 2 וקבלת 2! אך לא, הקנאה לא יכולה לסבול זאת! - ''למה יהיה לו יותר ממני?''. רגע, ומה הרווחת עכשיו בכך שהוציאו לך עין? כלום! רק ניזוקת! אלא הענין הוא שלא אכפת לו שלא להרוויח כלום, ואפילו להינזק, אלא העיקר שלשני לא יהיה. זו לא הנאה, זו רשעות לשם רשעות - מוכן להפסיד העיקר שלשני לא יהיה. זהו עניינו של הנחש - מה אתה מרוויח שאתה מכיש את האדם, הרי אתה לא אוכל ולא נהנה מבשרו? אלא הוא הדבר שאמרנו, העיקר שהשני ימות - שהשני יסבול. כך בעל הלשון הרע, אין הוא מרוויח משהו ממשי, אלא כל הנאתו היא רק להזיק לשני, לבזות אותו, להכפיש את שמו. ולהרע לשני אין זה בגדר הנאה. לכן אומר הנחש, וכי מה יתרון לבעל הלשון?
במדרש תנחומא (מצורע סימן ה): אמר הקב''ה, רצונכם להימלט מגיהנם, רחקו עצמכם מלשון הרע, ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר: ''מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב - נצור לשונך מרע...'' - החפץ חיים בעולם הזה, אוהב ימים לעולם הבא.
''ואהבת לרעך כמוך!''
כאשר חלה רבי אליעזר הגדול, ושכב על ערש דווי, נכנסו תלמידיו לבקרו. בשהותם האחרונה עם רבם, טרם יפרד מהם וילך לעולם שכולו טוב, בקשו ממנו התלמידים: ''ילמדנו רבנו אורחות חיים, כדי שנזכה בהם לחיי העולם הבא!'' אמר להם: ''הזהרו בכבוד חבריכם''! (ברכות כח ע''ב)
אומר רבי חיים פלאג'י זיע''א: בא וראה עד כמה נזהרו רבותינו בכבוד הבריות, עד שנפסקה ההלכה שאדם הקורא קריאת שמע, ונכנס חברו ושאל בשלומו, יפסיק וישיב לו שלום. ואף על פי שהוא כעת מקיים מצוה מהתורה, ומדבר עם ה' יתברך, אף על פי כן יפסיק וישיב לו שלום מפני כבוד הבריות, כדי שלא יעלב חברו מכך שלא השיב לו שלום.
ובמסכת שבת (לא ע''א) מספרים חז''ל את הסיפור הידוע על אותו גוי שבא לפני הלל הזקן, וביקש ממנו להתגייר. אבל הוא מתנה תנאי קודם לכל, והתנאי הוא - שרוצה ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת! הלל נענה לאתגר ומשיב בחיוב: בבקשה תעמוד על רגל אחת וכבר אלמדך את כל התורה כולה. הגוי נעמד על רגלו האחת כחסידה באגם, והלל מלמדו: ''מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך''. עד כאן. אתה כבר יכול לעמוד על שני רגליך. סיימתי ללמדך את כל התורה. זוהי תמצית התורה.
על הפסוק (ויקרא יט יז): לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. כותב הרמב''ן: לא תשנא את אחיך 'בלבבך' - בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם, כמו שנאמר (משלי כו כד): בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה. [פירש המצודת דוד, בחלקלקות שפתיו יעשה השונא את עצמו כאילו הוא נכרי מן השנאה ואינה עִמדו, אבל בקרב לבו ישים המרמה ואינו עוזבה.] ויאמר הכתוב: אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אלא תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי? ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל אליך, או ישוב ויתוודה על חטאו ויתכפר לו. ואחרי כן יזהיר שלא תנקום ממנו, וגם לא תטור בלבבך מה שעשה לך, כי יתכן שלא ישנא אותו אבל יזכור את החטא בלבו, ולפיכך יזהירנו שימחה פשע אחיו וחטאתו מלבו, ואחרי כן יצוה שיאהב לו כמוהו. עד כאן.
בבוקר לפני התפילה נוהגים לומר: הריני מקבל עלי מצות עשה של ''ואהבת לרעך כמוך'', והריני אוהב את כל אחד מבני ישראל כנפשי ומאודי!''. זהו דבר בסיסי החייב ללוות כל יהודי לפני הכל. רבי עקיבא אומר: ''ואהבת לרעך כמוך'' - זה כלל גדול בתורה!
ואומר בספר ''פלא יועץ'', שאחת הסיבות שנכשלים בעוון אונאת דברים וצער החבר, כי לא יודעים מה מותר לדבר ומה אסור. לכן נקוט כלל זה בידך: כל דיבור שמצער את זולתך - זהו בכלל ''אונאת דברים''. וכיצד תדע באלו דברים חברך מצטער? חשוב תמיד ''מה ששנוי עליך - לחברך אל תעשה''! ותאר לעצמך אילו חברך היה מדבר עליך או עושה לך דבר כזה, האם לא היית מרגיש צער וזלזול? נמצא שזו אמת המידה לדעת, האם הדבר מותר או אסור. ''ואהבת לרעך כמוך'' - כמוך ממש.
מעשה ברבי עקיבא איגר, אשר כבר בהיותו נער, נודע שמו לשם ולתהילה בלמדנותו ושקידתו בתורה. בגיל 14 כבר בא בברית האירוסין עם בתו של עשיר אחד, שחשק בו לחתן בגלל למדנותו הגדולה. בתקופת האירוסין הזמינו העשיר לעירו, להתפאר בו בפני לומדי המקום. מיד כשהגיע, הקיפוהו בקושיות מסובכות - לעמוד על ידיעותיו ולמדנותו, אך רבי עקיבא איגר - כאילם לא יפתח פיו. השתאו הלומדים: ''הזה החתן המהולל שכה שיבחוהו?!'' התאכזב החותן העשיר וכבר חשב לנתק את הקשר! אך החתן ביקש להמתין עוד יומיים. עברו יומיים, ואז נכנס רבי עקיבא איגר לבית המדרש ופיצח את כל הקושיות, וכולם נדהמו מגאונותו, בקיאותו וחריפותו. ''אך מדוע המתנת יומיים?!'' התפלא החותן. השיב החתן: בימים הקודמים היה פה חתן אחר מוכשר מאוד שרצה חותנו להתפאר בו, והוא אכן זכה להערכה רבה. אך אם אני הייתי עונה, הייתי מאפיל על גאונותו ועל ההתפעלות ממנו, והיה נגרם צער לחתן ולחותן גם יחד. לכן העדפתי לשים עצמי כעם הארץ, עד שהחתן יצא מהעיר....
מספרים על רבי מנחם מענדל, נכדו של רבנו זלמן בעל התניא, שהיה לומד בבית סבו. כה שקוע היה בלימוד התורה, עד שכאשר פרץ בנו התינוק בבכי גדול, הוא לא שמע אותו כלל, והמשיך בלימודו. אבל הסבא, שהיה בקומה העליונה, שמע את קול הבכי, ירד, לקח את התינוק בזרועותיו והרגיע אותו. לפתע הבחין בכך הנכד, והתנצל בפני סבו באומרו שהיה שקוע בלימוד, ולא שמע את קול הבכי. אמר לו הסבא: ידעתי בני ידעתי, אולם - וכי אתה חושב שאני הייתי שקוע בלימוד פחות ממך?! אך דע לך כלל: בכל מצב שלא תהיה - כשיהודי בוכה, כשיהודי בצרה, אי אפשר שלא לשמוע, אי אפשר שלא להתייחס...
מעשה במוסד לימודים, שעבדה שם טבחית אלמנה, והרשו לה לקחת לביתה מהמאכלים הנשארים. יום אחד, בעת ארוחת הצהריים, ביקש אחד הבחורים קציצה נוספת. אמרה לו הטבחית: אין, הכל נגמר. ענה לה הבחור בעזות פנים: ''אהה... את רוצה שישארו לך קציצות לבית!'' נפגעה הטבחית מאוד, ונשבעה לאוזני כולם שלא תקח עוד אפילו פירור אחד לבית. הבחור עשה מכך צחוק ולא התייחס כלל. עברו ימים ושנים, והנה לאחר כחמש עשרה שנה, פגש הבחור את חברו לשעבר עם ילדיו, שוחחו השניים שעה קלה, והחבר הציג בפניו את ששת ילדיו החמודים, כן ירבו. ''וכמה ילדים יש לך?'' התעניין החבר. הוריד הבחור את ראשו ואמר: ''בעזרת ה' - יהיו, מתי שה' ירצה...''. החבר כמובן נבוך מאוד, הצטער על שאלתו המביכה, נפרד ממנו לשלום והלך. לאחר כמה צעדים, נזכר החבר לפתע באותו מעשה עם הטבחית האלמנה, וחשב בליבו: אולי ח''ו בעוון זה לא זכה חברו בפרי בטן. משעלתה מחשבה זו בראשו, מיד סב על עקבותיו, ומיהר להשיג את חברו ולשטוח בפניו את מחשבתו. אולם הלה דחה מיד את הדברים: מה פתאום? מה זה קשור? אבל החבר לחץ עליו, וסיכמו שילכו לסטייפלר זצ''ל לשמוע את דעתו. כתבו את השאלה בדף, ובסיום המכתב כתבו: ''היתכן שבעבור זה אין ילדים?''. כאשר קרא הסטייפלר את המכתב, הזדעזע וצעק: ''היתכן, היתכן, היתכן?! ודאי בגלל זה, לצער אלמנה... היתכן?!'' בכה הבחור והצטער מאוד, בירר את כתובתה של האלמנה, ומיהר ללכת לבקש את סליחתה. ''את מכירה אותי?'' פנה ושאל. ''כן, ודאי שאני מכירה'', ענתה. -''באתי לבקש סליחה''. -''אני לא סולחת לך! בגללך סבלו עשרת ילדי במשך שנים רבות. אינני יכולה לסלוח!''. הבחור ביקש שוב, התחנן, דיבר על ליבה, אך היא בשלה: ''לא ארמה את עצמי לומר שסלחתי. אינני יכולה לסלוח לך!''. לא ידע הבחור את נפשו מרוב צער וחרטה. החליט להתייעץ עם מכריה של האלמנה כיצד יוכל לפייס אותה, ואמרו לו שיש לה בן שהוא חלש בלימודים. מיד הלך אליה ואמר לה, שהוא מוכן לקדם את בנה בלימודים, וישקיע כל יום כמה שעות ללמוד עם הילדים, לקדם אותם ככל האפשר, ובזה הסכימה ומחלה לו מיד בלב שלם. וברוך ה' כעבור זמן קצר נפקד בילדים.
גנות המחלוקת
כמה הרחיקו חז''ל וגינו את המחלוקת עד הקצה האחרון, כמו שכותב הרמב''ם בצוואתו לבנו רבי אברהם, וזו לשונו: ''אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת, המכלה הגוף, הנפש והממון, ומה נשאר עוד. ראיתי לבֵנים גדולות שהשחירו, ופחות [שרים] נפחתו, ומשפחות נספו, ושרים הורדו מגדולתם, ועיירות גדולות נתערערו, וקבוצות נפרדו, ויחידים נפסדו, ואנשי אמונה אבדו, ונכבדים נקלו והתבזו, בסיבת המחלוקת''. וממשיך הרמב''ם: ''נביאים ניבאו, וחכמים חכמו, ופילוסופים חיפשו והוסיפו לספר רעת המחלוקת, ולא הגיעו לתכליתה, לכן שׂנאו אותה ונוסו מפניה, והתרחקו מכל אוהביה וגואליה ורעיה. וגם אם כל שאר בשרכם אוהב מדנים, התנכרו ורחקו מקרבתם, פן תספו בכל חטאתם''. ע''כ. וכידוע כי בזמנו יצאו מתנגדים נגד הרמב''ם ונגד חיבוריו, ושרפו את ספריו, ובכל זאת הזהיר הרמב''ם את בנו שלא יתערב במחלוקת כלל ועיקר, אף על פי שאין ספק שהיה הצדק עם הרמב''ם. ואם כן על אחת כמה וכמה, בויכוח ומחלוקת שיש לאדם עם חברו, שהרבה פעמים אין הצדק עמו, ואף אם הצדק עמו, ילמד ממה שהורונו חז''ל, כיצד להתנהג במקרים אלו.
וזו לשון אליהו הנביא זכור לטוב בתנא דבי אליהו (רבה פרק כו), ''כך אמר להם הקב''ה לישראל: בני אהובי, כלום חיסרתי לכם דבר, ומה אני מבקש מכם? הא איני מבקש מכם אלא, שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה...''. הלל הזקן היה אומר (אבות פרק א משנה יב): ''הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום''. ורבי יהודה הנשיא מצא לנכון לסיים את ששה סדרי משנה, בלשון זו: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט): ''ה' עז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם''.
וכתב השל''ה הקדוש: ''בודאי הגרוע שבישראל, היה סובל ארבע מיתות בית דין קודם שיעבוד עבודה זרה, וחז''ל אמרו שהמחלוקת קשה היא לפני הקב''ה יותר מעבודה זרה, ואיך לא יכבוש את עצמו מלעורר מחלוקת שהיא קשה מעבודה זרה, ועל כן לא זו בלבד שלא יצטער על דבר שנעשה לו, ובגלל זה יחזיק במחלוקת, אלא אדרבה ישיש וישמח בניסיונו להעביר על מידותיו, ובעבור זה יעבירו לו על כל פשעיו''.
והנה בברכת כהנים כלולות כל הברכות, אולם בסופה מסיים הפסוק: וישם לך ''שלום'', כי השלום הוא הבסיס לכל הברכות, אם יש שלום, יש הכל. ואם אין שלום, אין כלום. יתכן שיהיו לאדם הרבה כסף וזהב, בנים ובנות, נכדים ונינים, בתים מלאים כל טוב, דשאים, בריכות, ז'קוזי, אבל בלי שלום, אהבה ואחוה, אין זה שווה כלום, זאת אומרת אין לו כלום ביד. וכמו שאומר רש''י []על הפסוק, ונתתי שלום בארץ, שמא תאמרו הרי קבלנו הרבה הבטחות טובות שיהיה מאכל ומשתה וכו', אך אם אין שלום, אין כלום? תלמוד לומר, ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל. וכן אמר ישעיה הנביא 'עושה שלום ובורא את הכל'. כי כשיש שלום יש כלי לקבל את כל הטוב והשפע הרוחני והגשמי. וכבר אמר שלמה המלך בחכמתו (משלי יז א): טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ, מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב. ונאמר (משלי טו יז) טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם, מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ.
וחז''ל (חולין ה ע''ב) דרשו על הפסוק (תהלים לו ז): ''אדם ובהמה תושיע ה''', אמר רב יהודה אמר רב, אלו בני אדם שהם ערומים בדעת, ומשימים עצמם כבהמה. ופירש רש''י שהם חכמים בדעת כאדם הראשון, אבל בכל זאת משימים עצמם כבהמה, שפלי רוח, אלו זוכים שיקויים בהם ''תושיע ה'''. והיינו, בזכות שמשפילים את עצמם, אף שיודעים בברור שטענתם והנהגתם צודקת, שהרי יש להם חכמה גדולה כמו אדם הראשון, בכל זאת מבטלים הם את דעתם, למען הרבות שלום ולמנוע מחלוקת בישראל, בזה זוכים הם שיושיע אותם הקב''ה בכל ענייניהם. ומי לא צריך ישועות...?!
גנות הכעס
אחת המפריעים הגדולים ביותר בעבודת ה', ובפרט בעניינים שבין אדם לחברו - הוא הכעס. אולי נראה שהכעס הוא דבר בלתי נשלט, אבל רבותינו מלמדים אותנו שלא כן הוא! על ידי תחבולות ומאמץ, יכול האדם להתגבר גם על מידה מגונה זו.
כתב באורחות צדיקים (שער הכעס): הכעס היא מידה רעה. וכמו הצרעת מחולי הגוף, כן הכעס מחולי הנפש. ואמרו רבותינו (נדרים כב ע''א): ''כל הכועס, כל מיני גיהנם שולטים בו''. יש בני אדם שכשהם כועסים, אינם שמים לב על מה שעושים, ועושים הרבה עניינים בכעסם מה שלא היו עושים בלא הכעס, כי הכעס מוציא את שכלו של אדם ממנו עד שמרבה דברי הכעס, ונכנס במחלוקת וקנטורים. לכן אי אפשר שיינצל הכעסן מחטאים גדולים.
ואמרו חז''ל (פסחים קיג ע''ב): שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבם, ואחד מהם, מי שאינו כועס. הכעסן אין לו חן בעיני הבריות והוא שנוא בעיניהם, ומתוך כך אין מעשיו מקובלים בעיני הבריות, ואפילו יש בידו תורה ומעשים טובים, אין העולם למדים ממנו. הכעסן הוא כובד על בני ביתו השומעים תמיד כעסו ותלונתו, וקרוב הדבר לו לבוא לידי תקלה, מפני שמטיל אימה יתירה.
הכעס מביא את האדם לידי מחלוקת, כשהוא כועס עם חבריו, יריבו עמו והוא עימהם, וכשיש מחלוקת, יש קנאה ושנאה. הכעס, מונע לב האדם מכל הטובות. הכעס, מבטל כוונת לב האדם בתפילה, ואין שכינה שורה מתוך הכעס. הכעסן לא יהיה חכם גדול, כי הכעס מבריח מלבו חכמתו, שלא יוכל לענות כהוגן ולא יוכיח כהוגן, וכל דבריו לא בהשכל. הכעסן מונע מעצמו מוסרים ותוכחות, כי אין אדם רשאי לגלות לו טעויותיו ודרכיו המכוערות, כי כל אדם יפחד ממנו להגיד לו ענייניו, כי הוא ירגז עליו. ואפילו אם יוכיח אותו אדם, לא יקבל ממנו מתוך הכעס.
וכבר ידעת על הלל הזקן שמרוב ענוותנותו לא היה אדם יכול להכעיסו, כי המונע עצמו מן הכעס, קונה מידת הענוה והרחמנות, כי מחרון אף תהיה מידת האכזריות. הכעס גורם עזות לאדם, ומחמת הכעס לא ייכנע וגם לא יודה על האמת.
אדם שיש בו מידת הכעס, ובכל זאת מתגבר ומכריח את מידתו ומנהגו, כאילו אינו מבעלי הכעס, עליו נאמר (משלי טז, לב): ''טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר''. ו''ארך אפים'' הוא משלוש עשרה מידות הנאמרות בבורא יתברך, ומצאו חכמים לנכון לומר זאת על הכובש את יצרו ולא כועס.
אמר החכם: מי שכעסו במחשבה, תראה עליו היישוב וההדר. ומי שכעסו עליו שלא במחשבה, תראה עליו השטות. עוד אמר החכם: מי שכעסו ורוגזו אמיץ, אינו רחוק מן המשוגעים. ומי שרגיל בכעס, אין חייו חיים (פסחים קיג ע''ב), ואינו שמח לעולם, וכיון שאינו שמח, אינו מקבל מאורעותיו באהבה ובשמחה, ואינו מצדיק עליו את הדין, ואינו יכול לעבוד את ה' יתברך בשמחה.
מי שרוצה להטיל אימה מעט על בני ביתו כדי שיתנהגו כהוגן, או שהוא מלמד ורוצה לכעוס על התלמידים שיחזרו למוטב, כיצד יעשה? יראה עצמו בפניהם שהוא כועס, אך תהיה דעתו מיושבת בינו ובין עצמו, כאדם שהוא מציג את הכועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. וכשהוא מראה כעסו, יזהר מאד שלא יעשה כן כשיש לו אורחים עניים, כי הם סבורים שהוא כועס עליהם, לכן יראה עצמו שמח בפניהם.
השתיקה מבטלת הכעס, וגם קול נמוך מבטל הכעס. לכן יראה האדם, כשכעסו מתגבר עליו, שישתוק, או ידבר בנחת ולא ירים קולו בכעסו, כי המגביה קולו בשעת כעסו, אז יתעורר הכעס, אבל קול נמוך והשתיקה, משתיקים הכעס. וגם לא יסתכל בפניו של הכועס אלא ידבר עמו בלא ראיית פניו, ואז יבריח הכעס מלבו.
ראוי לאדם שיתרחק מן הכעס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו, יעצור רוחו ולא יכעס. והכעסן שיחליט בדעתו שלא יכעס, צריך להתאמץ שאפילו הוכה וקולל, לא ירגיש ולא יחוש. וזה דבר ברור: מי שהוא קפדן הרבה, יותר נוח לו שלא ירגיש כלל וישתוק ויעצור רוחו לגמרי, ממה שיכעס מעט. כי זה אי אפשר לכעסן לעשות, כי אם ימשוך בלבו מעט מן הכעס, לבסוף יכעס הרבה.
ציוו חכמים להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים, עד שיעקור הכעס מלבו. וזוהי הדרך הטובה ודרך הצדיקים (שבת פח ע''ב), הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא): ''ואוהביו כצאת השמש בגבורתו''. ע''כ.
מעשה היה בירושלים של פעם. באותם ימים היתה מלאכת הכיבוס - עבודה קשה ומייגעת. ''יום הכביסה'' היה יום של עמל מפרך. באחת החצרות, תלתה אשה אחת כביסה נקייה על החבלים, לאחר שעמלה רבות לכבסה. כאשר סוף סוף הסתיימה המלאכה, והכבסים הנקיים והבוהקים התנופפו ברוח, עברה בחצר שכנה, שמשום מה לא היתה מרוצה מן החבלים התלויים בחצר. מה עשתה? חתכה את החבלים, וכל הכביסה נפלה ארצה והתלכלכה!
מה היינו עושים? כועסים, רבים? לא, בעלת הכביסה לא נהגה כך. בשקט בשקט כבסה שוב את הכביסה, עמלה שעות רבות ותלתה שוב בחצר הסמוכה. אפילו בערב, כשחזר בעלה מלימודו, התאפקה ולא אמרה דבר, כדי שלא תכשל בלשון הרע. ואז, דפקה פתאום השכנה על הדלת ובקשה את סליחתה בקול בכי. בנה הקטן חלה מאוד, והיא חששה שזהו עונש על פשעה. האשה הצדקנית מחלה לה בלב שלם, ואף הבטיחה לה כי תתפלל לרפואת בנה. לתקופת השנה זכתה האשה הצדקת לבן תלמיד חכם עצום שהוא אחד מגדולי התורה של דורנו!
כולנו סופגים לעיתים עלבונות, חשים לפעמים שנעשה לנו עוול. ואנו רוצים לצעוק, לכעוס, להוכיח, לפגוע בחזרה. אך יש עוד דרך - להתאפק ולשתוק. אשרי מי שבולם את פיו ונוצר את לשונו! עליו דרשו את הפסוק: ''תולה ארץ על בלימה'' - שהעולם תלוי במי שבולם את פיו בשעת מריבה.
מספרים, על חכם אחד שהיתה לו ''חליפה של כעס''. חליפה זו - מה טיבה? זוהי חליפה, שיש ללבוש אותה תמיד בשעת כעס! כאשר היה החכם מרגיש שהוא עומד לכעוס, היה רץ מיד ללבוש את החליפה. ובינתיים - היה הכעס נעשה מתון ומחושב... זו בהחלט עצה טובה עבורנו. לא דווקא לייחד חליפה של כעס, אולם כאשר עולה בנו הכעס ומגיע כבר לגרון ומאיים לפרוץ החוצה - כדאי לדחות אותו מעט, ללכת לשתות משהו, להכנס לחדר להירגע, ואז זה כבר ייראה אחרת! אמר שלמה המלך (קהלת ז ט): ''אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס, כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ'' - בדרך צחות אמרו: כמעט כל אדם עלול לעיתים לבוא לידי כעס. אולם הכסילים - הכעס נמצא בחיקם, מוכן ומזומן להישלף מיד החוצה... אבל מי שחכם יותר, הכעס מונח אצלו בארון למעלה, איננו נשלף במהירות, ואז כשהולך להוציאו מהארון, כעסו כבר יותר בשליטה...!
אימה יתירה
וכאן המקום לעורר על אותם הנוהגים עם אנשי ביתם או עם הציבור שלא כהוגן, ומחמת כעסם מזלזלים בהם, ומטילים עליהם אימה יתירה, וכמבואר בגמרא ראש השנה (יז ע''א): אמר רב יהודה אמר רב כל פרנס [שם כללי לכל אדם האחראי במשרה כלשהי על הציבור] המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים, אין רואה בן תלמיד חכם. וכן כתב הרמב''ם והוסיף (פרק כה מהלכות סנהדרין): ''ואסור לו לנהוג בציבור קלות ראש, ואף על פי שהם עמי הארץ, הדיוטות ושפלים - בני אברהם יצחק ויעקב הם, וצבאות ה' שהוציא מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, ויסבול טורח הציבור ומשאם''. ובהלכות תשובה (פרק ג הלכה ו) כתב, ואלו הם שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדים ונידונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים, והאפיקורסים, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים, ובביאת הגואל, המורדים, ומחטיאי הרבים, והפורשים מדרכי ציבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים, והמוסרים, ''ומטילי אימה על הציבור שלא לשם שמים'', ושופכי דמים, ובעלי לשון הרע... ע''כ. מכאן רואים כמה חמור הדבר להטיל אימה על הציבור שלא לשם שמים, עד שהשווה זאת הרמב''ם לשאר הפושעים והרשעים הנ''ל.
ובגמרא חגיגה (ה ע''ב): תנו רבנן שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהם בכל יום, על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, ''ועל פרנס המתגאה על הציבור''. ובגמרא פסחים (קיג ע''ב) אמרו: ארבעה אין הדעת סובלתם, אלו הם: דל גאה, ועשיר מכחש, וזקן מנאף, ''ופרנס המתגאה על הציבור בחינם''. ופירש רש''י: אין הדעת סובלתם, אפילו הם עצמם מתחרטים לאחר זמן, ונבזים הם בפני עצמם. ה' יצילנו.
וכתב המאירי (יומא כב ע''ב): ''אין ראוי להעמיד פרנס על הציבור אלא מי שנודע במידותיו, עניו ושפל רוח וסבלן, מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים, זה בכה וזה בכה, ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מידותיו''. וכתב עוד שם: ''לעולם יהא אדם נאמן בכל עסקיו, ולכל אדם. וכל שיעשה כן, יהא בטוח שנכסיו מצליחים, כמו שאמרו (נדה ע ע''ב): הרוצה להתעשר - יתעסק באמונה, ולא אמר יתעסק באמונה לחברו, אלא לכל אדם שבעולם. ואף במשלי החכמים אמרו: היושר - הכנת העושר. ואף על פי שמדת הנאמנות משובחת בכל אדם, וכל אדם צריך לה, מכל מקום מי שהוא ממונה פרנס על הציבור, צריך שיהא מעוטר במידה זו עד תכלית, שלא תהא פרצה קוראתו''. ע''כ. וכתב הרש''ל (ים של שלמה חולין פרק ו סימן כ): ואומר אני, לא רק זו שלא יתגאה הפרנס על הציבור, אלא צריך לקבל עליו להיות סבלן, שומע חרפתו ואינו משיב, כמו שאמר המקרא (דברים א יב) ''טרחכם ומשאכם וריבכם'', משה רבנו לא התלונן בכל זה אלא שלא ישא לבדו, כמו שאומר המקרא, איכה אשא לבדי וגו'. ודומה לזה הגבאי הממונה, צריך לסבול גם מן המחרפים והמקללים, כמו שכתב המרדכי שיותר זכות גדול הוא לו שיחרפוהו, ממה שיברכו אותו, כדאמר בירושלמי. עי''ש.
וכמה מצער מה שסיפר לאחרונה תלמיד חכם חשוב, שעבר לדור באיזו עיר, ולפי תומו ביקש מגבאי בית הכנסת שיתן לו מפתח ללמוד במשך שעות היום בבית הכנסת, הסכים הגבאי ונתן לו. והנה כששמע זאת הגבאי השני, התנגד שהוא ילמד שם, וכשנשאל על ידי אותו חכם, למה אתה מתנגד, השיב לו: ''למה לא בקשת ממני רשות? אני קובע!''. ה' יצילנו. ובאמת שגבאי זה אינו אשם, כי מאחר ואינו מבין בערכה ומעלתה של התורה, אין הוא נותן יחס, ערך וחשיבות כיאות ללימוד התורה, על כן לא איכפת לו לבטל את התורה בשביל ''פגיעה'' בכבודו. ועיין בבאור הגר''א (יורה דעה סימן רמט סעיף טז) בשם הירושלמי, על אותם גבאים המשקיעים את הכסף בבנין בית הכנסת ליפותו עוד ועוד, במקום ליתנם ללומדי התורה, שיעסקו בתורה עוד ועוד. ועל כן העצה היעוצה היא, שירבו אותם גבאים בעסק התורה, ובזה יבינו כמה חסרים הם מידיעת התורה, וכמו כן, ילמדו מוסר על חשיבות מעלת לומדי התורה, ויבטלו דעתם מפני דעת תורה, ובזה יהיו מעשיהם מיושבים, נוחים למקום ונוחים לבריות.
ואין ספק כי איש אשר יתחרט על מעשיו, ויחזור למוטב להתנהג עם הציבור בנחת, בכבוד ובדרך ארץ, ולא יטיל עליהם אימה חס ושלום, אלא להיפך ירבה עימהם אהבה ואחווה שלום ורֵעות, בודאי שבזכות זה, יזכה לראות זרע ברך ה', בנים ובני בנים עוסקים בתורה ויראת שמים טהורה. וכבר אמרו חז''ל (ויקרא רבה כא ד): אם עשית חבילות של עברות, עשה כנגדן חבילות של מצוות. ועוד אמרו (שמות רבה כג ג): הצדיקים - באותו דבר שחוטאים, בו הם מתרצים. רגלים ממהרות לרוץ לרעה - יהיו רצות לדבר מצוה. דיבר שקר בלשונו - אמת יהגה חכו, ותורת חסד על לשונו. עיניים רמות - יהיה דכא ושח עיניים. לב חורש מחשבות און - בלבו יצפון אמרי התורה. משלח מדנים בין אחים - יבקש שלום וירדפהו. ע''כ. ''ובמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד''.
כף זכות
מעשה בהלל הזקן שעשה סעודה בביתו. לפני הסעודה, בא עני על פתחו ואמר לאשתו: צריך אני לשאת אשה היום, ואין לי כלום לסעודת נישואין! נטלה אשתו של הלל את כל הסעודה והביאה לעני. חזרה מיד ולשה עיסה אחרת, ובשלה שוב תבשילים חדשים לסעודה בביתה. אולם כמובן שהסעודה הגיעה באיחור רב. אמר לה הלל: בתי, מפני מה לא הבאת לנו מיד? סיפרה לו את כל המעשה. אמר לה: בתי, גם אני לא דנתי אותך לכף חובה אלא לכף זכות, שודאי כל מה שעשית - לשם שמים.
כמה אנו רוצים שידונו אותנו לכף זכות, שיבינו אותנו, שלא יכעסו עלינו, שידעו שגם אם שגינו - היתה זו מעידה, ויתכן שאף יש לכך סיבה, אולי אפילו מוצדקת. כמה טוב יהיה אם כל אחד יחשוב כך על חברו, לא ימהר לכעוס עליו. אם חברו נהג שלא כשורה, לא יכעס עליו בלבו, אלא יברר אצלו את הענין. וכמו הלל הזקן בסיפור הנ''ל - לא לבוא ישר במתקפה, אלא לדבר בנחת, בטון של בירור, של רצון להבין: ''מדוע עשית כך וכך?'' נופתע לגלות כי ברוב המקרים אכן הכעס שלנו לא כל כך מוצדק, ויש צדק גם עם החבר. הרי לרוב, בני אדם אינם רעים, ואינם מתכוונים להרע, אלא יש טעויות, אי הבנות או אילוצים שונים. מה שאנו צריכים - זה קצת יותר עין טובה כלפי הזולת, לא למהר לכעוס, לא למהר להאשים.
המשנה אומרת (אבות פ''א מ''ו): ''וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת''. מהו ''את כל האדם?'' - עלינו להביט על האדם במכלול. לא להסתכל עליו במבט צר, הבוחן אך ורק את השגיאות, הטעויות והמחדלים. אלא להסתכל עליו במבט רחב יותר, לבדוק את המניעים שלו, את האילוצים שלו, לקחת בחשבון גם את הטבעים והתכונות שלו, ומאידך להסתכל גם על החיובי שבו - ואז הוא כבר ייראה בעינינו באור שונה, בדיוק כפי שאנו מסתכלים על עצמנו.
וכמו שמספר אחד ממקורביו של רבי אריה לוין זצ''ל, אשר נהג להסתובב בין בתי הכלא ולחזק את האסירים: הדבר היה באחת השבתות, ואני רואה את רבי אריה לוין, לוחץ יד של אותו אסיר רוצח מגושם, שצלם אלוקים לא היה ניכר עליו, ואף שואל הרב לשלומו ומאזין לשיחו. נדהמתי והרהרתי אחר מידותיו של רבי אריה המפריז באהבתו הבלתי מסויגת לזולת, ואפילו יהיה זה רוצח את אשתו. למחרת השבת, בהיותי מסיר את התפילין מעל ראשי ומקפל טליתי, ניגש אלי אותו אסיר י.מ., ובקשני כי אשאיל לו תשמישי קדושה שבידי. פקפקתי, הראוי ויאה שאותו אדם שידיו מגואלות בדם נקיים, שיעטר עצמו בטלית ותפילין? לאחר שהפציר בי נעניתי לבקשתו. התייחד לו אותו אסיר בפינת החדר, עטף את עצמו בטלית, עטר את ראשו בתפילין, והחל למלמל מתוך הסידור. נגשו אלי כמה מהאסירים הפליליים, שהיו שוכנים באותו תא, ובקשו את רשותי, לעשות בו שפטים על שמלגלג בקודשי האומה. ממתי הניח תפילין והתפלל? אין זאת אלא שמלגלג הוא על אותם המקיימים מצוות בכלא. והא ראיה שהניח בזדון תפילין של יד על ידו הימנית במקום על ידו השמאלית כדין! ידעתי כי הם מסוגלים להכותו, ולכן אמרתי אחקור בדבר. הזמנתי את י.מ. לשיחה בארבע עיניים ושאלתיו לפשר הדבר. השיב לי בהתרגשות רבה: אתה מבין, לאחר ביקורו של רבי אריה הרהרתי כל אותו יום במעשי והתחרטתי על פשעי, אף הרגשתי צורך בנפשי להתפלל, אולם הכיצד אוכל להניח תפילין קדושים על יד טמאה, והרי ידי זו השמאלית שפכה דם נקי, אך ידי זו הימנית טהורה היא. אותה שעה הבנתי את כוחו ודרכו של רבנו שהיה מעלה ניצוצות הנפש הנתונים ברפש. (כנסת ישראל)
ועוד מעשה היה באסיר קומוניסטי, שהיה צעיר שחצן וגס רוח, והשתדל להוציא את רבי אריה לוין מכליו. כל אימת שהיה רואה את רבי אריה בא ביום השבת לבית הכנסת שבחצר הכלא, היה מצית סיגריה בפניו ''להכעיס'' ורוגז על שלא עלה בידו להרגיז את רבי אריה. אך את רבי אריה אין להוציא מכליו, הלה נוקט היה במנהגו להקדים שלום לכל אדם ולברכו בברכת 'שבת שלום', וכשאותו אסיר פנה אל רבי אריה ואמר לו: ''מדוע אתה מתעסק עם שקרנים ורמאים?'' ענה לו רבי אריה: ''בני, מדוע תוציא לעז על בני אדם?'' אמר הצעיר: ''וכי סבור אתה שהאסירים האלו דתיים המה? אני יושב עמהם בכלא ורואה כיצד הם אוכלים ושותים בגלוי ראש, אך צבועים הם''. השיב רבי אריה: ''האם את אלה תכנה שקרנים ורמאים? חלילה לך! האמן לי, שאיני נותן עיני בראשם, אם מכוסה הוא אם לאו, אני מתבונן בלבם, ולפני הם גלויי לב, והוא חם ויוקד... לא חלפו ימים רבים ואף אסיר זה, כשהיה מבחין ברבי אריה, היה ממהר לחבוש כיפה לראשו ונמנה על המבקרים הקבועים בבית הכנסת!
כך, על ידי עין טובה של כף זכות, העלה רבי אריה לוין זצ''ל, אנשים שהיו בתוך תהום הנשייה של החטא. ונדבר עלינו, ברמות הקרובות יותר אלינו: מבט טוב יותר על הבעל, על האשה, על החבר, על הבוס - ודאי יחזק בלבם את הדחף לעשות טוב, בדיוק כמו שאנו מתחזקים ומתעודדים ושואפים לעשות טוב יותר - כשמסתכלים עלינו בעין טובה. ובנוסף, הבטיחונו רבותינו, כי מי שדן את חברו לכף זכות, גם בשמים ידונו אותו לכף זכות. ומי מאתנו אינו זקוק לכך, ובפרט בימים אלו?!
ובאמת כי על ידי שאדם דן את חברו לכף זכות, ומקיים את מצות התורה ''בצדק תשפוט עמיתך'', יכול להינצל בקלות מהעוון החמור של לשון הרע, כי הדיבור בדרך כלל בא מחוסר הבנה הדדית. ועינינו הרואות כי על ידי שהאדם מדבר עם חברו ושוטח בפניו את תוכחתו, מתיישרים ההדורים, יתכן שחברו יבין שטעה ויבקש את סליחתו, או שיתברר להם שהיה ביניהם חוסר הבנה, ומעולם לא היתה שום כוונה רעה להקניט ולהכעיס.
ובענין הזה הביאו משל, למלך שהיה עריץ ועז פנים, אך תמיד חשב שהוא הכי טוב ומטיב לכולם, עד שעלה בדעתו שמן הראוי לפרסם את תמונתו בכל רחבי המדינה, כדי שיכירו וידעו כל יושבי תבל, כי זהו מלכם הנערץ והאהוב. אלא שהיתה לו בעיה: בעל מומים היה - רואה רק בעין אחת, גופו ופניו מלאים צלקות וקמטים מפגעי המלחמות שעברו עליו, וגם היה נמוך מאוד. כיצד יפרסמו תמונה כזו, הלוא היא תגרום לו בושה ובזיון?! אלא שדעתו היתה נחרצת - חפץ הוא לפרסם את דמותו בכל רחבי המדינה! הוציאו משרתי המלך כרוז: כל הציירים שמוכנים לבוא לצייר את המלך יבואו על שכרם. באו שלושה ציירים, הצייר הראשון צייר את המלך כמו שהוא באמת - עם הצלקות והמומים. כעס עליו המלך: כיצד אינך מתבייש לציירני כך, הלוא כולם ילעגו לי?! ומיד ערף את ראשו. הצייר השני ראה כן, הסיק מסקנות, וצייר את המלך בפנים חלקות ונעימות, עם שתי עיניים רואות, גבוה ונאה. כעס עליו המלך: וכי כך אני נראה?! וגם לזה ערף את הראש. הצייר השלישי לא ידע מה לעשות, לאחר מחשבה אמר למלך: אני אצייר אותך ותהיה מרוצה מאוד, ובבקשה אדוני המלך, לשבוע הבא תכין מסיבה גדולה, תזמין את השרים הנכבדים, ובאמצע המסיבה אביא את הציור, וכולם יתפעלו וישמחו. סמך עליו המלך וכך עשה. באמצע המסיבה הביאו את הציור מכוסה במפה, כולם היו במתח, גם המלך היה דרוך ומתוח, והנה הזמינו את הצייר להסיר את הלוט - ולמראה הציור חייך המלך חיוך רחב של שביעות רצון, והיה מאושר ושמח מאוד. מה באמת צייר הצייר? הוא צייר את המלך כגיבור מלחמה, הרוכב על סוס, ודורך את קשתו לירות חץ. פניו הביעו ריכוז והתמקדות במטרה, כשעינו האחת סגורה, ופניו מקומטים. גם נמיכות קומתו לא ניכרה כלל... כך השכיל הצייר להפוך את מומיו של המלך ליתרונות...
מכאן נלמד, שכל דבר אפשר לפרש אותו היאך שרוצים. גם אדם בעל מומים, אפשר למצוא לו נקודות טובות ולהסתכל עליו בעין טובה. כל שכן אם האדם באמת טוב, וראית שעשה משהו שלא מוצא חן בעיניך, שבודאי יש לדונו לכף זכות.
הכרת הטוב
האדם בטבעו אינו אוהב להרגיש שהוא חייב לזולתו. זוהי הרגשה מכבידה ומחייבת. אדם אוהב להרגיש עליונות: אני הנותן, לי חייבים להכיר טובה ולא להיפך. זוהי הסיבה שאנשים נוטים להתעלם מטובות שנעשות להם או לגמד אותן בתרוצים שונים כמו:
* אמנם הוא עשה לי טובה, אך שילמתי לו על כך או החזרתי לו טובה אחרת, כך שהוא צריך להגיד לי תודה!
* מהו כבר עשה? הטובה שעשה לי, לא עלתה לו במאמץ מיוחד.
* הוא לא התכוון כלל לטובתי, הוא עשה זאת אך ורק להנאת עצמו.
התרוצים הללו פעמים רבות נשמעים אמיתיים וצודקים, אך הבה נתבונן לאן הם עלולים לגרור אותנו: ניקח לדוגמא את האנשים שלהם, אין ספק שאנו חייבים הרבה הכרת הטוב, הלוא הם ההורים היקרים של כל אחד ואחד מאתנו. כל בר דעת מבין שעליו לכבד את הוריו כיון שהם הולידוהו, גידלוהו, והעניקו לו כל שביכולתם. אמנם אם נשים לב, נווכח לראות שגם כאן יש מקום לומר שאנו כלל וכלל לא חייבים להם טובה, שהרי:
* הם עשו זאת לטובתם ולהנאתם האישית! כל אדם חפץ שיהיו לו ילדים, להם יוכל לתת ולהעניק, כמה מסכנים אותם אנשים שלא זכו בילדים, הורי הם אלו שצריכים להכיר לי טובה על עצם קיומי.
* זה התפקיד שלהם! אם הם החליטו להביא ילדים לעולם, הם צריכים לקחת בחשבון שעליהם לגדלם ולפרנסם, זו היא חובה מינימלית של כל הורה.
למרות שתירוצים אלו לכאורה הגיוניים ביותר, אדם שיאמר אותם וישתמש בהם, יתקבל בעינינו בבוז מוחלט, נתייחס אליו בשאט נפש: ''כפוי טובה שכמוך, איך אתה מעיז לבעוט בצורה בוטה כל כך בטובות הרבות שעשו הוריך למענך?!
לא לחינם אמרו חז''ל: ''כל הכופר בטובתו של חברו, סופו לכפור בטובתו של מקום''. אדם כפוי טובה, ידע כיצד להתנער באלגנטיות מחובת הכרת הטוב, כלפי כל אחד, ולבסוף יתנער גם מחובת הכרת הטוב האינסופית שצריכה להיות לכל אחד כלפי אבינו שבשמים.
בן זומא אומר: ''אורח טוב מהו אומר? 'כמה טרחות טרח בעל הבית, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי!'. אבל אורח רע מה אומר? - 'מה טורח טרח בעל הבית? לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו!''' במאמר זה רואים את ההבדל הגדול שבין מכיר הטובה לבין כפוי הטובה. מכיר הטובה רואה ומבחין בכל המאמצים של בעל הבית, החל מהשגת הכסף, קניית המוצרים, הבאתם לבית, הבישולים, סידור הבית וכו'. לעומתו הכופר בטובה מגמד את הכל: מה טורח טרח בעל הבית? הרי ממילא הוא היה צריך לקנות ולהכין בשביל אשתו וילדיו, אז מה כבר עשה בשבילי? הוסיף עוד חתיכת עוף למרק? הוסיף עוד עגבניה ומלפפון לסלט? שטויות, מה כבר עשה? לכפוי הטובה תמיד יש תרוצים למה הוא בעצם לא חייב כלום.
אומר ה''אור לציון'': כמה טוב לאדם שיחנך את עצמו, ויתרגל תמיד לדבר בלשון יפה לכל אחד. ובמיוחד אם קיבל טובה מחברו, הרי חייב מצד הכרת הטוב להשיב לו כגמולו. וישנם אנשים שאינם מכירים בטובה שעשו להם, ואפילו מעשה טוב מכירים אותו בתור רעה, ומאידך יש אנשים שעושים טובות רבות לזולת, וכמעט לא קבלו מהזולת שום טובה פרט לדברים פעוטים, ותמיד אומרים לשני תודה רבה על כל מה שאתה עושה לי, וזה נקרא הכרת הטוב. וכשיהנה מחברו, יודה לו על כל מה שקיבל ממנו קטן כגדול. ולא רק להודות, אלא גם לרחם על מי שטורח עבורו, כי מדוע הוא צריך להתעייף בשבילו. ואם כבר טרח, לכל הפחות יודה לו ויכיר לו טובה, בודאי זה ישמח אותו, ואם מונע עצמו מלהודות יכול אף לפגוע בחברו חלילה.
ואם לפעמים קל לנו להכיר טובה לאנשים מבחוץ, הרי שקשה יותר להכיר טובה דווקא לאנשים הקרובים אלינו, לבני המשפחה: להורים, לבעל, לאשה, לילדים וכו'. זה קשה יותר, כי כאן הנתינה מתקבלת כמובנת מאליה. נתבונן בטובה הגדולה שבעל עושה עם אשתו וילדיו, בכך שיוצא יום יום לפרנס את ביתו. אשה כפויית טובה היא זו שתאמר: ''זהו תפקידו וחובתו, הוא לא עושה טובה לאף אחד''. או ''אני עובדת בבית הרבה יותר קשה ממנו''. לעומת זאת אשה חכמה תדע להכיר טובה לבעלה על מאמציו למען פרנסת המשפחה בכל הזדמנות. כמה ישמח הבעל, בחוזרו מן הקניות למשל, לשמוע מאשתו: ''אתה כל כך מתאמץ שלא יחסר שום דבר בבית, הבית תמיד מלא ברוך ה''' וכו'. ומנגד: כמה טובות וחסדים גומלת האשה עם בעלה וילדיה - בנקיון הבית, בישול, כיבוס, ועוד ועוד. האם העובדה שמדובר בבני ביתה הקרובים, מורידה מערך הטובה? ודאי שלא! יוקיר הבעל את מעשיה, ויכיר לה טובה. וכמובן לא נשכח גם הכרת הטוב כלפי הילדים, גם כשהם עדיין קטנים - על כל פעולה של רצון טוב, על מחווה של עזרה, על שליחות שבוצעה, על מעשה טוב שהיסב נחת. ודאי שיש על מה!
כשהאדם מסתובב כך תמיד בהרגשה ש''לא מגיע לי כלום'', הוא מתמלא תמיד ברגשות גדולים של הכרת הטוב לכל הסובבים אותו, וברגש אינסופי של הכרת הטוב כלפי בורא עולם, אשר הוא היטיב לנו, הוא מיטיב לנו, והוא ייטיב לנו תמיד לעולם ועד.
כיבוד אב ואם
אחת המצוות החמורות בתורה היא מצות כיבוד הורים. וכך נפסק בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רמא ס''א): צריך להיזהר מאוד בכבוד אביו ואמו ובמוראם, שהשווה אותן הכתוב למורא ה', שכשם שציוה על כבוד ומורא שמו, כך ציוה על כבודם ומוראם. שלושה שותפים הם באדם: הקב''ה, אביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו, אמר הקב''ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם.
איזהו מורא? לא יעמוד במקומו המיוחד לו להתפלל, ולא ישב במקומו המיוחד לו להסב בביתו, ולא יסתור את דבריו, ולא מכריע את דבריו בפניו [''יפה אמר אבי, יפה אמרה אמי'', מפני שמשווה עצמו אליהם שהוא ראוי להכריע]. עד היכן מוראם? היה הבן לבוש חמודות [בגדים יפים ונאים] ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו, והכוהו על ראשו, וירקו בפניו - לא יכלים אותם ולא יכעס כנגדם! אלא ישתוק ויירא ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שציווהו בכך!''
איזהו כבוד? מאכילו ומשקהו, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא [סיפוק צורכי ההורים, בעת הצורך], ויעשה הכל בסבר פנים יפות''.
''הא כל המבקש ימים ושנים, ועושר ונכסים, וחיים בעולם הזה, וחיים ארוכים לעולם הבא שאין לו סוף, יעשה רצון אביו שבשמים ורצון אביו ואמו! (תנא דבי אליהו רבה כד)
כתב הפלא יועץ זצ''ל: כבר מילתי אמורה, שיש מצוה שהיא בת מזל. שהרי כמה מעות אדם מפזר לעשות פתיחת ההיכל, או להיות סנדק וכדומה, אף שאין בזה לא מצוה דאורייתא ולא מצוה דרבנן, אלא חיבוב מצוה, אשריהם ישראל! ועל כל פעם ששומע בקול אביו ובקול אמו - מקיים מצוה רבה דאורייתא!''
הגאון רבי צדקה חוצין, תלמידו של הבן איש חי, מגדולי חכמי בבל. בשנת תרפ''ו עלה לארץ הקודש והשתקע בירושלים, בה הקים את בית הכנסת ''שמש צדקה'' המתנוסס לתפארת עד ימינו. גאון אדיר היה, וכל לימודו על מנת לעשות ולקיים. פעם למד בחברותא עם אחד מחשובי האברכים בירושלים, שהיה צעיר ממנו בכעשרים שנה. כשלמדו דיני כיבוד אב ואם, שאל את האברך, האם מקפיד הוא לקום מלוא קומתו בפני אמו כשהיא נכנסת לחדר, כפי שמחייבת ההלכה. השיב האברך שהוא קם מעט, אך לא מלוא קומתו.
בו ברגע סגר רבי צדקה את הספר שלפניו, ואמר: ''סיימנו ללמוד להיום - לא יתכן ללמוד ולא לקיים!'' כשתבוא ותודיעני שאתה אכן קם בפני אמך מלוא קומתך - יתחדש לימודינו!''. וכך היה, למחרת בא האברך ובישר לרבו שאכן תיקן את המעוות וקם הוא מפני אמו מלוא קומתו, ורבי צדקה חידש את הלימוד עימו... (מעיין השבוע ב רצג)
אומר הרב בן ציון אבא שאול זצ''ל: לפעמים אדם לא משתווה עם הוריו, וצוחק מהם, או שאומר להם אתם לא צודקים וכדומה, ידע שהוא עובר איסור חמור, והוא בכלל ''ארור מקלה אביו ואמו, [שפירש רש''י מקלה - מזלזל. ולדעת ספר חרדים, אפילו מבזה בלבו עובר בארור הנ''ל]. על כן, צריך האדם להזהר מאוד במורא אביו ואמו, והוא כעין המורא שמחייבים לנהוג למפקד בצבא, שאף אם אין דבריו נראים בעיניו, בכל זאת אסור לו לזלזל בו מחמת סדרי וחוקי הצבא. להבדיל, גם אביו ואמו - גם אם אין הצדק עמהם, צריך לשמוע להם, כי כך חוקת מלך מלכי המלכים עלינו, לבד אם רצונם נוגד חלילה את התורה הקדושה [שבזה יש את הציווי של ''אתה ואביך חייבים בכבודי'']. וצריך לכבדם ממש, וירגיש שהם ככתר על ראשו, ולא רק במעשה אלא גם בלב, וכשאמו מבשלת או מכינה לו איזה דבר, ישבח אותה בפה מלא, כי זהו העונג שלה, ויכבדה בכך. וזאת כשהיא עושה מעצמה, אבל אין לו לבקש ממנה להכין לו דבר מה, או להגיש לו כוס תה וכדומה. וקל וחומר שאיסור גמור להעיר הערות על מעשי ידיה, ולא יתכן כדבר הרע הזה, שינהג באמו כמנהג שנוהגים עם משרת המחויב לבשל בשבילו. גם אם לא זכה האדם להורים כל כך נוחים, ואפילו נראה לו שמכעיסים אותו במקרים מסוימים, ידע שזה דבר שאי אפשר לשנותו, כמו אדם שנולד ארוך או קצר, היתכן שלא יאהב את עצמו?! הלא מחמת שאי אפשר לשנות דבר זה הוא משלים עמו. ויהי רצון שנזכה להזהר בכבוד ומורא הורינו, אמן. (אור לציון)
כתב הגאון רבי חיים פלאג'י: ''הנה שמעתי כמה אנשים ריקים ופוחזים, שאינם מקיימים מצות כיבוד אב ואם, בטענה כוזבת, שזאת המצוה נאמרה רק כלפי אב ואם שהם נוחים ומראים חיבה לבניהם, ולא לגבי אב ואם שהם קפדנים, ומכניסים עצמם בכל דבר, ועושים מריבה עם בניהם, ומכבידים עליהם. וכל דבריהם הבל וריק, שאילו כן, לא היתה התורה צריכה להזהיר על כיבוד אב ואם, כי מאחר שהם הביאוהו לעולם וגידלוהו, האכילוהו, השקוהו והלבישוהו, עד כי גדל ונעשה חי הנושא את עצמו, כבר היה חייב לכבדם, כי אפילו אם היו אנשים זרים, היה חייב להחזיק להם טובה ולכבדם כל ימי חייו, משום הכרת הטוב אשר גמלו לו בימי נעוריו. וכבר אמרו חז''ל (משנת רבי אליעזר פרשה ז): ''כל הכופר בטובתו של חברו, כאילו כופר בטובתו של מקום''. ועל כרחך שהוצרכה התורה להשמיענו שאפילו אב ואם קשוחים וקפדנים, וקשים במידותיהם וזר מעשיהם, אף על פי כן צריך לכבדם ולירא מהם יראת כבוד, וכל שכן שלא להתריס נגדם ולצערם''. עכ''ד. (הליכות עולם ח''ח עמוד קנא)
אשרי אדם שלוקח את הדברים לתשומת לבו, ונזהר בכבוד ומורא הוריו, ואם חס ושלום נכשל בעבר בכבודם או ציערם וכיוצא, יבקש מהם מחילה ויפייסם, ויקבל על עצמו להיזהר להבא שלא יכשל, וירבה בלימוד הלכות כיבוד אב ואם, ואשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ויזכה לאריכות ימים ושנים טובים, בעולם הזה ובעולם הבא. וכבר כתב הרמב''ם (הלכות שבת פרק ב הלכה ג): ''אין משפטי התורה נקמה בעולם חס ושלום, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם''.
ובספר אור לציון (חכמה ומוסר רטז) כתב: ''אין הקב''ה מנסה את האדם אלא כפי כוחותיו, ולכן אף שבדרך כלל הבחורים הם קצרי רוח וחסרי סבלנות, עד שמתחתנים וילדיהם מביאים אותם לידי סבלנות, אבל ידעו שאין ספק שאם לא היה ביכולתם לעמוד במצבים בהם הם נמצאים, לא היו מגיעים לידי כך''. ע''כ.
שלום בית
אהבה ואחוה, שלום ורעות, בין איש לאשתו, הם יסוד חשוב וגדול ביהדות. לעיתים יכול האדם לנהוג בצורה נפלאה כלפי כל הסובבים אותו, לחייך לכולם, לנהוג עימהם בסבלנות, לוותר ולעזור, אך המבחן האמיתי של האדם - הוא דווקא בבית, כיצד נוהג הבעל עם אשתו, והאשה עם בעלה.
ובגמרא אמרו (בבא מציעא נט ע''א): לעולם יהיה אדם זהיר באונאת [צער] אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה - אונאתה קרובה [מגיעה בקלות ובמהירות לידי צער].
בימינו אלה, לשמחתנו, רבו בעלי תשובה השבים בכל לבם לתורה ולמצות ולמעשים טובים, אך יש כאלה שהקצינו מאד, מן הקצה אל הקצה, ומפני חוסר ידיעתם בתורה, והתנהגותם בקיצוניות רבה, גורמים להפרת השלום בבית. ובפרט אלה שאין להם פנאי ללמוד הלכות כדת, ומתנהגים בחומרות יתרות. ולא זו הדרך ולא זו העיר. אשר על כן אנו אומרים בתפלה: ''השיבנו אבינו לתורתך... והחזירנו בתשובה שלמה לפניך'', שרק על ידי לימוד התורה וההלכה, יוכלו לכלכל דבריהם במשפט, ויחיו בשלום ובמישור.
ומעשה באיש אחד שבא אחר ימי הפסח לגרש את אשתו, בבית דינו של הרב הקדוש רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא. שאל אותו הרב: ''מה לך כי תרצה לגרש את אשתך?'' השיב הבעל: ''האשה הזאת האכילה אותי בפסח מצה שרויה במים, בניגוד למסורת אבותי!'' ציוה הרב באותו מעמד לקרוא לאשתו הרבנית, וכשבאה, שאל אותה: ''הגידי נא לי, אלו מצות הנחת לפני בליל הסדר?'' הרבנית החרישה, כי יראה לספר, אמר לה הרב: ''אל תיראי, הגידי לי את האמת''. ענתה הרבנית: ''שמתי לפניך מצות פשוטות, בלתי שמורות, ומעשה שהיה כך היה: את המצה השמורה שנאפתה בערב פסח לשם מצוה, הנחתי במפה מיוחדת בארון שבחדר, ובהיותי טרודה בהכנת הסדר, בא איש עני אחד ואמר לי שאין לו מצה שמורה לליל הסדר, אחד מבני הבית שלא ידע שהמצה הזאת הוכנה לרבנו לליל הסדר, נטל את המצה ונתן אותה לעני, ובבואי לקחת את המצה, נדהמתי בראותי שנלקחה מן הארון, ולא ידעתי מה לעשות, ויראתי לספר לבעלי הקדוש. נמלכתי ולקחתי מצה פשוטה והנחתיה בתוך המפה, ועשיתי עצמי כלא יודעת דבר מכל הנעשה, והרב הקדוש ערך את הסדר על מצה פשוטה זו''. אז אמר הרב הקדוש לזה שבא לגרש את אשתו: ''ראה בני, אני אכלתי מצה פשוטה בליל הסדר, ועשיתי את עצמי כלא יודע ולא מרגיש, למען לא אבוא לידי כעס והקפדה, והכל למען השלום, ואתה בא לגרש את אשתך בשביל מנהג של מצה שרויה, הרי אין זה מן הדין כלל!'' עשה הרב ביניהם שלום, ונתפייסו, והלכו לביתם בשלום. (ענף עץ אבות)
חומרת שבועות ונדרים
''איש כי ידור נדר לה'... לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה''. התורה החמירה מאוד באדם שמחלל את דיבורו ואינו מקיים את נדריו ושבועותיו. עד כדי כך שאמרו בגמרא: ''בעוון נדרים בניו הקטנים של אדם מתים'', ה' יצילנו. מסופר בגמרא מעשה באדם אחד, שבשנת בצורת הפקיד דינר זהב אצל אשה אלמנה. האשה לקחה את הדינר והניחה אותו בכד של קמח למשמרת. עבר זמן רב, והיא שכחה מהעניין. היא לקחה את הקמח שבכד ואפתה ממנו לחם. באותו יום הגיע אל ביתה עני רעב ללחם. נכמרו רחמיה עליו והיא נתנה לו את אותו לחם שבו היה הדינר. לימים בא בעל הדינר ודרש את הדינר. חיפשה וחיפשה אך לשוא. נשבעה האשה ואמר, שאם נהנתה מן הדינר, ימות אחד מבניה. לא עברו ימים מועטים ואכן אחד מבניה מת. כששמעו חכמים את המעשה המחריד, אמרו: אם מי שנשבע על אמת - קרה לו דבר כזה, הנשבע על שקר - על אחת כמה וכמה!
ויש להבין, מדוע החמירה התורה כל כך בעוון נדרים, עד שבניו של אדם מתים ב''מ, ואילו האוכל חזיר וכיוצא, לא נענש עד כדי כך? ובארו בזה משל, לאדם שחיפש עבודה, והחליט שהוא רוצה להיות שוטר. ומדוע? כיון שאין עבודה קלה ונעימה מזו: לעמוד בכבישים עם משרוקית ביד, לשרוק ולנענע בידיים למכוניות... בהחלט מעניין ונחמד. אלא שבתחנת המשטרה אמרו לו שכרגע לא צריכים שוטרים, צריכים סוהר, להשגיח על האסירים בבית הסוהר. הלה הסכים והתחיל לעבוד כסוהר. בבואו ראה אנשים יושבים בתנאים קשים, חלקם בצינוק, בקושי בא אוכל לפיהם, לחם צר ומים לחץ, וקשה להם מאוד. כעבור מספר ימים הגיע אסיר חדש, והנה הכניסוהו לחדר נח, והגישו לו 3 ארוחות ביום. התפלא הסוהר ושאל: מה ההבדל בינו לבין שאר האסירים? מדוע זוכה זה לתנאים מועדפים? אמרו לו: רוב האסירים כאן הם פושעים, גנבים, ולכן מגיע להם עונש קשה. אבל זה האחרון מסכן, פשט את הרגל. לא הבין הסוהר, מה זה פשט רגל? הסבירו לו שהיו לו הרבה חובות ולא היה לו לשלם, וכי מה אפשר לעשות לו, ליטול את נפשו? לכן שמו אותו פה כמה ימים עד שהשופט יכריז עליו שהוא פשט רגל. הלה - מצאו הדברים חן בעיניו, עזב את עבודתו, וכששאלוהו למה, השיב שמצא עבודה אחרת, טובה יותר. הלך מיודענו לבית מלון יוקרתי, שהה שם חודש שלם, הוא ובני ביתו, אכלו שתו וישנו. כשבא לחזור לביתו, הגישו לו את החשבון לתשלום. אמר להם: אֹמר את האמת, אין לי כסף. וכי מה תעשו לי? תיטלו את נפשי? תבעו אותו למשפט, אך הלה לא נבהל, אמר: אני מבקש שיכריזו עלי כפושט רגל. אמר השופט: הלקוהו מאה מכות והשליכוהו לצינוק. התקומם ומחה: היכן הצדק והיושר? הלוא אך לפני זמן קצר ראיתי אדם שפשט את הרגל, בילה כמה ימים ברווחה ושולח לחופשי, פטור מחובותיו!'' גער בו השופט: ''אין כאן מקום להשוואה! הלוא הוא היה סוחר ישר דרך, אשר ניהל את עסקיו כהוגן, ולפתע הפסיד את כספו - גלגל הוא שחוזר בעולם, ויכול לקרות לכל אחד. אין מקום להענישו, די כבר במה שנענש באובדן נכסיו. אבל אתה, מי הכריחך להתפטר ממשרתך ולהכנס לבית המלון, להונות את בעליו, לשכור חדרים מפוארים, וליהנות ממיטב המאכלים? אם ידעת שאין ביכולתך לשלם, היה עליך לישון בחוצות ולפשוט יד ללחם!''