אור ברסלב
הדרת בנימין הדר הקודש › הדרן תנינא לעירובין

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר הקודש · הדרן תנינא לעירובין

הדרן למס' עירובין

(סוף עירובין) עניבה דרא אתי לידי חיוב חטאת שרו רי' רבנן קשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרו לי' רבנן. דעת רש"י לפרש דהכא מיירי בקשר של קיימא, ומן התורה מותר דס"ל מכשירי מצוה נמי דוחין את השבת, אלא דמדרבנן גזרו דילמא אתי לידי חיוב חטאת במדינה, אבל בעניבה ליכא האי גזרה:

והנה הרמב"ם בפ"י מהל' שבת הלכה י' העתיק גם כן דין המשנה דנימת כנור שנפסקה במקדש קושרה ולא במדינה, ולכאו' טעמו דפסק כת"ק ודלא כר"ש ע"כ אפי' קשירה מותרת, אבל יפלא דהא דעת הרמב"ם בפ"א מהל' קרבן פסח ובה' מילה דאין הלכה כר' אליעזר דס"ל מכשירין דוחין את השבת וא"כ אמאי פסק הכא דדחו:

וראיתי בנחל איתן שכתב לתרץ דס"ל להרמב"ם דע"כ לא דתי מכשירין את השבת אלא דוקא היכא שאפשר לעשותן מערב שבת אבל הכא דמיירי שנפסקה בשבת א"כ לא הי' אפשרי לעשותן מע"ש ע"כ דמי למצוה גופא ע"כ דתי שבת ואין דבריו נכונים, דהא הרמב"ם גופא פסק בפ"ב מהל' מילה דאם לא מצאו סכין למול בשבת מילה נדחית לתשיעי אף דעכשיו נתקלקל הדבר וגם לא הי' אפשר מע"ש מכל מקום חשוב לה כאפשר לעשות מע"ש כיון דבמציאות הי' אפשר לעשות זה מקודם, וכן בפ"א מהל' קרבן פסח סתם וכתב דחתיכת יבלתו של הפסח אינה דותה את השבת ולא חילק כלל בין נולדה היבלת קודם השבת לנולדה אחר השבת והיינו כמבואר בירושלמי פסחים פ' אלו דברים, דאף שנולדה בשבת אינה דותה שבת משום דשם יבלת אפשר מע"ש א"כ ה"נ שם תיקון נימת הכנור אפשר בע"ש ע"כ לא שייך בזה לומר דין דחיית שבת:

גם לפי דבריו צ"ל דס"ל להרמב"ם דעיקר שירה בכלי ובאמת הא דעתו בפ"ג מהל' כלי המקדש ה"ג דעיקר שירה בפה ומה שהביא בשם הערוך לנר דבי"ב ימים שהי' החליל מכה לכו"ע עיקר שירה בכלי, הנה הרמב"ם שם בהל' שבת לא ביאר כלל דמיירי בהני י"ב ימים ובודאי דמיירי בכל ימות השנה:

ע"כ נלע"ד העיקר כשיטת התויו"ט בדעת הרמב"ם דהוא מפרש דקושרין נימת הכנור שנפסקה מיירי בקשר שאינו של קיימא, ומטעם דקשירה של מצוה מותר בכה"ג, ומה שהקשה הנחל איתן דא"כ גם במדינה יהא מותר נלע"ד דכונת המשנה, דדוקא במקדש גופא התירו לקשור אבל אם נפסק חוץ למקדש כיון דאפשר להביאו למקדש ולתקנו שם לא התירו לקושרה חוץ למקדש, ואף דהוי למצוה מ"מ עיקר מצותה היא במקדש:

אלא שיש להבין דהא בגמ' משמע דפליגי בקשירה דאורייתא דהא תלינן לה בפלוגתא דר"א ורבנן אי מכשירי מצוה דחי שבת, וראיתי בקרן אורה שכתב לתרץ דס"ל להרמב"ם דהאי סוגיא אזלא לפום הסברא דעיקר שירה בכלי ע"כ שפיר י"ל דמיירי בקשר של קיימא אבל לפום מאי דקיי"ל עיקר שירה בפה צ"ל דהכא מיירי בקשר שאינו של קיימא, ואין דבריו נכונים דמנ"ל להרמב"ם להוכיח דכונת המשנה היא דקשר שאינו של קיימא הדין כן, דילמא בקשר שאינו של קיימא דאין איסורו אלא מדרבנן גם במדינה מותר כיון דהוי למצוה וגם לכתחילה אין לאסור כיון דכל עיקר איסורו אינו אלא מדרבנן גם קשה דאי סוגיא דעירובין ס"ל דעיקר שירה בכלי איך אפשר להדחות סוגיא ערוכה ולפסוק כנגדה:

ע"כ נלע"ד לפרש דהרמב"ם פסק כאוקימתא הראשונה דהוי פלוגתא דר"ש ורבנן וכמו שכ' המגיד משנה שם ולאוקימתא זו פליגי בקשר שאינו של קיימא ולא פליגי כלל בפלוגתא דר"א ורבנן, ולרבנן מותר לקשור קשר שאינו של קיימא דס"ל דקושרין קשירה של מצוה במקדש ולר"ש לא התירו אלא עניבה, והרמב"ם פסק כת"ק ע"כ פסק דהתירו גם קשירה ולא בעינן דוקא עניבה, והי' אפשר לומר דפליגא האי סוגיא אמתניתין דשבת דהתירו קשר שאינו של קיימא אפי' בשארי מצוות, והרמב"ם דפסק כסוגיא דסוף שבת ע"כ העתיק המשנה כצורתה:

אבל זה דוחק גדול לומר כן, דהא הגמ' בעירובין לא הביאה כלל דינא דמתניתין דסוף שבת הכא, ע"כ נלע"ד בהקדם מאי דמשמע הכא דעניבה אסורה מדרבנן ובאמת הרטב"ם בפ"י הל' שבת פסק דעניבה מותרת לכתחילה:

והנ"ל בזה על פי מאי דכתב הרע"ב בעירובין דאף דלא גזרו על שבות בין השמשות מ"מ זהו דוקא בחד שבות אבל בתרי שבותים גזרו גם בבין השמשות, ואף אנן נאמר דאף דלא גזרו על שבות בבית המקדש, מ"מ אין זה אלא בחד שבות אבל בתרי שבותים גם בבית המקדש גזרו לדעת ר"ש והכא בנימת כינור שנפסקה אם יקשרנה איכא תרי שבותים עצם הקשירה ותיקון הכנור שעושה אותו כלי ע"י קשירתו וס"ל לר"ש דדוקא ע"י עניבה מותר דאין כאן אלא שבות אחד דתיקון הכנור אבל ע"י קשירה אסור דהוי תרי שבותים הקשירה ומתקן הכנור ע"כ לא התירו בזה, אבל חכמים ס"ל דכשם שהתירו שבות אחד במקדש ה"נ לא גזרו אפי' שני שבותים וע"כ כשם שמותר לתקן הכנור ע"י עניבה ה"נ מותר לתקנו ע"י קשירה ול"ד לשבות בין השמשות דהתם איכא דין שבות בשבת ע"כ שפיר י"ל דהיכי דאיכא תרי שבותים הוי כשבת גופא, אבל במקדש דאפי' בשבת גופא לא גזרו אין לחלק בין חד שבות לתרי שבותים וכשם שחד שבות הותר במקדש ה"נ תרי שבותים:

ויש להבין במאי פליגי ת"ק ור"ש אי התירו שני שבותים במקדש אי לא התירו:

והנ"ל דפליגי אי דרבנן דינו כדאורייתא אי אין דינו כדאורייתא, דת"ק ס"ל דאין דינו כדאורייתא ע"כ אף אם הם שני שבותים מ"מ סוף כל סוף הוי רק איסור מדרבנן ולא גזרו במקדש, אבל ר"ש ס"ל דדרבנן דינו כדאורייתא ונהי דלא העמידו דבריהם במקום חד שבות אבל במקום תרי שבותים גם במקדש א"א לבטל גזירתם:

והשתא אתי שפיר דהנה כבר כתב השב שמעתתא ש"א דדבר זה אי דרבנן הוי דאורייתא תליא בפלוגתא דרמב"ם ורשב"א אי ספיקות אסורין מה"ת או מדרבנן דלמאן דס"ל ספיקא מה"ת לחומרא ע"כ דדרבנן אין דינו כדאורייתא כמבואר בהדרגים הקודמים, אבל מאן דס"ל ספיקא מה"ת לקולא דרבנן דינו כדאורייתא, ומבואר בפסחים פ"ו ע"ב דר' יודא ס"ל יש אם למסרת ור"ש ס"ל יש אם למקרא ומאן דס"ל יש אם אם למסרת ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא וא"כ דרבנן אין דינו כדאורייתא ע"כ סתם ת"ק דר"ש היא ר' יודא ס"ל דאפילו תרי שבותים התירו במקדש, אבל ר"ש לשיטתו אזיל דס"ל יש אם למקרא וא"כ ספיקא מה"ת לקולא וא"כ דרבנן הוי כדאורייתא, ע"כ לא התירו אלא חד שבות ולא תרי שבותים:

והנה בריש פסחים מתחילין אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, ויש לדקדק למה זכר לשון החמץ ונ"ל על פי מאי דכתב הצל"ת דלשיטת הרמב"ם עיקר הבדיקה מה"ת ל"ש, דהא הוי רק ספיקא מה"ת דאזלינן בי' לקולא, אלא דלפי מש"כ המג"א בסי' תל"ז דחמץ מיקרי איתחזק איסורא ובאיתחזק איסורא גם הרמב"ם מודה דהוי לחומרא, וא"כ י"ל דתנא דמתני' דינא דאורייתא נקט וע"כ אמר דוקא בודקין את החמץ, היינו שנשתמשו שם חמץ בודאי אבל כל שאינו ידוע שנשתמשו שם חמץ בודאי לא בעי בדיקה מה"ת דספיקא מן התורה לקולא, והשתא אתי שפיר דכיון דמסיימינן בסוף עירובין דדוקא עניבה שרי ולא קשירה דתרי שבותים לא התירו במקדש וע"כ דדרבנן דינו כדאורייתא וא"כ ספיקא מה"ת לקולא ע"כ שפיר מתחילין אור לי"ד בודקין את החמץ ולא חמץ סתמא ודוק, ועל פי דברים אלה יש להסמיך נמי ריש עירובין לסופה כפי מה שביארתי בהדרן השלישי לשבת יעוי"ש:

או יאמר דסברת ת"ק ור"ש היא בכהאי גונא, דת"ק ס"ל דדרבנן הוי כדאורייתא ממש וא"כ ע"כ צ"ל דהא דאמרינן אין שבות במקדש היינו דלא גזרו שבות במקדש כלל וכמו דס"ל לחד תנא בפסחים ס"ה ע"א דאפילו שבות שאינה צריכה התירו במקדש וע"כ אין נ"מ בין חד שבות לתרי שבותים אבל ר"ש ס"ל דרבנן לא הוי כדאורייתא וכח המקדש מדחה אח השבות וא"כ י"ל דאין כח מקדש להדחות תרי שבותים וכמו שכתב הפרי מגדים בסי' שי"א ס"ק ה' באו"ת לענין כבוד הבריות עיי"ש, ונ"ל דאזלי לטעמייהו דהנה בעירובין צ"ז ע"ב דר' יודא ס"ל דאם הספר כבר מניח בארץ אף דאוגדו בידו אסור להחזירו ולר"ש אין לך דבר שהוא משום שבות שעומד בפני כתבי הקדש ולכאורה במאי פליגי, ולפי הנ"ל אתי שפיר דר' יודא לטעמי' אזיל דס"ל דדרבנן הוי כדאורייתא ממש ע"כ אף דלענין מקדש קיי"ל דלא גזרו על שבות היינו משום דשם מצינו שהתירה התורה איסורי שבת, אבל לענין ספרים דלא מצינו בשום דוכתא היתר גם קדושת הספר אין בכוחה להדחות איסור דרבנן, אבל ר"ש לטעמי דס"ל דדרבנן אין בכחו להעשות דאורייתא ממש וע"כ הא דאין שבות במקדש היינו דמצות המקדש דוחה השבות, ע"כ ה"נ מצות קדושת הספר מדחה איסור השבות, ודבר זה תליא בפלוגתא דרמב"ם ורשב"א וא"כ לר"ש ע"כ דס"ל כרשב"א ול"ק מפסחים פ"ו דס"ל יש אם למקרא וא"כ אין חייב באשם תלוי אלא בשתי חתיכות די"ל דוקא אשם תלוי אינו חייב אבל מ"מ גם חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן אסורה מן התורה באכילה, ולהרמב"ם ג"כ י"ל דאמרינן יש אם למסרת והא דמחייב בשתי חתיכות היינו משום דבעינן איקבע איסורא וא"כ שפיר י"ל דר' יודא ס"ל ספיקא מן התורה לקולא וע"כ, שפיר אמרינן דלר"ש הדין כן אבל רבנן פליגי עלי' ואנן קיי"ל כרבנן וכפסק הרמב"ם ע"כ שפיר אמרינן אור לי"ד, בודקין את ''החמץ'' דוקא הברור והידוע וכנ"ל:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה