הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר הקודש · הדרן למס' עירובין
(סוף עירובין) עניבה דלא אתי לידי חיוב חטאת (במדינה) רא גזור קשירה דאתי לידי חיוב חטאת (במדינה) גזור אליבא דר' שמעון ורבנן פליגי עלי' דר"ש וס"ל דאפילו קשירה דאתי לידי חיוב חטאת נמי מותר במקדש ולא גזרינן אטו מדינה, ויש להבין במאי פליגי רבנן ור"ש:
והנ"ל דהנה לכאורה קשה על ר"ש דאיך שייך לגזור במקדש אטו מדינה, דא"כ איך אפשר להתיר הקרבת תמידי ומוספי שבת בכל מלאכות שבת ניחוש דילמא אתי להתיר במדינה:
והנ"ל ליישב עפ"י מאי דאיתא ביומא מ"ו ע"א דקיי"ל שבת הותרה וטומאה דחוי' ונראה להסביר הדברים דודאי שצותה תורה להקריב התמיד במועדו, היתה הכונה שבכל שבת ושבת יקריבו ויחללו וידחו שבת ע"כ שפיר י"ל דשבת הותרה לענין קרבנות דהא לענין זה לא נאסרה אבל כשהתירה התורה טומאה אצל קרבנות לא היתה כונת התורה לומר שמוכרחין אנו להקריב בטומאה אלא הכונה שאם יארע הדבר שיהא מוכיחין להקריב בטומאה שמצות הקרבן דותה איסור הטומאה ע"כ שפיר אמרינן טומאה דחוי' ושבת הותרה, ולפ"ז יש לאמר דלמאן דס"ל דמכשירין נמי דחי שבת מ"מ לא דמי מכשירין לגוף המצוה דגוף המצוה דכן היתה הכונה להקריב ולדחות שבת שפיר י"ל דהוי היתר גמור אבל מכשירין דאין כונת התורה שידחו המכשירין לכתחילה את השבת דהא אפשר לעשותן מערב שבת אלא אמרינן דאם אירע הדבר שלא הכינו מע"ש אתי מצוה ודחיא מכשירין א"כ דמי ממש לטומאה ואי נימא הטומאה הוי דחוי' גם מכשירין הוי דחינן:
ועפ"ז יש לאמר בטעם פלוגתתן של ר"ח סגן הכהנים ורבנן במנחות ס"ג ע"ב דר"ח סגן הכהנים סובר דהעומר בשבת הי' נקצר ביחיד ובחול בשלשה וחכמים ס"ל דבין בחיל ב'. בשבת בשלשה דלכאורה קשה במאי פליגי אבל לפי הנ"ל אתי שפיר די"ל דאף דעומר דתי קצירתו שבת מ"מ הא א"א לומר דכונת התורה היתה שקצירת העומר מוכרת להיות בשבת דהא יכול להיות שלעולם לא תבא קצירת העומר שתהי' בשבת וע"כ תלי בדין הטומאה דאי נימא טומאה הותרה גם קצירת העומר הותרה בשבת אבל אי נימא טומאה דחוי' גם קצירת העומר בשבת אינה רק דחוי' ולא הותרה ולפ"ז י"ל דר"ח סגן הכהנים לטעמי' אזיל דס"ל ביומא ח' ע"א דטומאה דחוי' בצבור ע"כ גם קצירת העומר דחוי' בשבת וא"כ למעוטי בדחי' עפי עדיף ע"כ ס"ל דבשבת אינה באה אלא ביחיד אבל רבנן לטעמייהו דס"ל טומאה הותרה בצבור וא"כ ה"ה קצירת העומר הותרה בשבת ע"כ שפיר ס"ל דאפי' בשבת באה בשלשה הקצירה ועפ"ז נדחה נמי מה שהקשה הגאון רצ"ח על הכ"מ רפ"ד מהל' שבת שכתב דהא דכתב הרמב"ם דפקוח נפש, דחוי' היא אצל שבת הוא משום דקיי"ל טומאה דחוי' בצבור דהא חזינן דשבת הותרה אצל הקרבנות, אבל לפי מאי שהסברנו אין הנדון דומה לראי' דשאני שבת דתמיד דכן היתה רצון התורה לכתחילה שיקריבו בשבת ע"כ הוי היתר אבל פקוח נפש לא כיונה התורה שיחלל ויחללו שבת אלא הכונה שאם חלה אדם מישראל מצות פקוח נפשו דוחה איסור שבת, ע"כ שפיר כתב הרמב"ם דמצוה זו דוחה שבת ואינה היתר גמור:
ואחרי התבאר כ"ז י"ל דר"ש ות"ק דילי' אזלי לטעמייהו דת"ק דהיא ר' יודא בר פלוגתא דר"ש בכל מקום לשיטתו אזיל דס"ל ביומא ז' ע"ב דטומאה הותרה בצבור ואף דאינה מוכרחת ע"כ שפיר י"ל דגם דחיית המכשירין הוי היתר גמור, וא"כ כמו דלא גזרינן משום מדינה בשאר מלאכות דהקרבת התמיד ושאר קרבנות דדחו שבת ה"נ לא גזרינן במכשירין, אבל ר"ש לשיטתו אזיל דס"ל התם דטומאה דחוי' בצבור, וא"כ גבי מכשירין נמי הוי דחוי' ולא התרה ע"כ אף דלא גזרינן מקדש אטו מדינה בשאר מלאכות של קרבן תמיד אבל במכשירין במכשירין דאינו אלא דחוי ולא היתר שפיר דמי לגזור מקדש אטו מדינה וע"כ בקשירה דאתי לידי חיוב חטאת גזרינן ובעניבה דלא אתי לידי חיוב חטאת לא גזרינן:
אמנם יש להקשות דכיון דמחד קרא ילפינן שבת וטומאה דהא דרשינן במועדו אפי' בשבת, (במועדו) במועדו אפי' בטומאה מנ"ל לחלק דשבת הותרה וטומאה דחוי' נימא דכמו דשבת הותרה ה"נ טומאה ועיין תוס' פסחים ס"ז ע"א:
ונראה לתרץ דר"ש לטעמי' אזיל דס"ל דציץ מרצה אפי' אינו על מצחו דילפינן מדכתיב תמיד לרצון, דתמיד מרצה ואזיל נמי לטעמי' דס"ל דדרשינן טעמא דקרא דאמאי באמת הציץ מרצה אפי' אינו על מצחו וע"כ דאתא לכפר ולרצות גם בטומאה ביוהכ"פ דליכא התם ציץ, וא"כ ממילא מוכח דטומאה דחוי' בצבור דאי טומאה הותרה הא לא בעינן היתר וריצוי ציץ כלל, וע"כ מוכרח דטומאה אינה כשבת, וכונת ר"ש במה שאמר כה"ג ביוהכ"פ יוכיח שאינו על מצתו ומרצה היא דכיון דכתיב תמיד, ע"כ דאתא לרצות על טומאה שאירעה ביוהכ"פ, וא"כ מוכרח דאפי' אינו על מצחו נמי מרצה, ודחה לו ר"י דע"כ קרא דתמיד לא אתא להאי מילתא דמרצה על טומאת יוהכ"פ דהתם לא בעינן כלל ריצוי ציץ וע"כ דתמיד אתא לענין היסח הדעת:
אמנם יקשה דהא בנשבר הציץ גם ר"ש מודה דאינו מרצה כמבואר שם בסוגיא, וא"כ כיון דביוהכ"פ אסור ללבוש בגדי זהב א"כ איך מיקרי זה ראוי לציץ וצריך לאמר דכיון דבדיעבד אם עבד בבגדי זהב אין העבודה נפסלת משום יתור בגדים, דציץ אינו בגד אלא תכשיט כדאיתא בסוכה ז' ע"א ואף דרש"י פי' מלבוש לאדם דהי' קשה לי' דהא נחשב בשמנה בגדים שהכה"ג משמש ביומא ע"א ע"ב, אבל באמת י"ל דאינו אלא תכשיט בעלמא ולא בגד אלא דאגב אידך מיקרי בגד גם י"ל דאף דנקרא בגד מ"מ אינו פוסל משום יתור בגדים דהא יתור בגדים פוסל רק בשעת עבודה אבל שלא בשעת עבודה אינו פוסל וא"כ מצי לבוש שלא בשעת עבודה, עוד י"ל דכיון דכל עיקר הפסול אינו אלא מטעם דאין קטיגור נעשה סניגור כדאיתא בר"ה כ"ז ע"א ע"כ לא חשיב יתור בגדים ועיין רש"י פסחים ע"ז ע"א דכתב לפרש הא דאמר ר"ש דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח, שאינו על מצחו, דהא אין קטיגור נעשה סניגור, והקשה הגרעק"א דל"ל להאי טעמא תיפוק לי' דהא בקרא בהדיא כתיב דאינו נכנס בציץ רק בבגדים שתשב בכתוב, ולפי מש"כ דציץ אינו בכלל בגד אלא בכלל תכשיט הוה אמינא דאף דאי אפשר לו ללבוש שאר הבגדים, אבל ציץ אינו בכלל בגד ע"כ איצטריך טעמא דאין קטיגור נעשה סניגור דמזה מוכח דאפי' ציץ אסור לו ללבוש, וכן י"ל דרש"י רצה ליתן טעם דאפי' שלא בשעת עבודה אסור לו ללבוש הציץ דהא אין קטיגור נעשה סניגור, גם י"ל דאי מקרא הו"א דהתורה נתנה לו רשות לעבוד גם בבגדי לבן אבל אם רוצה להחמיר על עצמו ולעבוד בשמנה בגדים הרשות בידו ע"כ איצטריך לטעמא דאין קטיגור נעשה סניגור, עכ"פ כיון דכל עיקר הטעם דא"א לו ללבוש הציץ היא מטעם איסורא דאין קטיגור נעשה סניגור לא חשיב כנשבר הציץ ושפיר מיקרי ראוי לציץ ומרצה:
והנה בפסחים ד' ע"ב אמרינן דבאמת מפשטא דקרא לא משמע כלל איסורא דחמץ משש שעות ולמעלה, ופריך התם דמנ"ל באמת דאסור ואמר רבא דכתיב לא תשחט על מחץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים:
והקשה שם הריב"א דהא שחיטת הפסח הי' אחר התמיד וא"כ עדיין תקשה מנ"ל איסורא משש ולמעלה, ותירץ הריב"א דכיון דבדיעבד אם נשחט הפסח קודם התמיד הפסח כשר חשיב זמנו גם קודם תמיד, וא"כ כ"ז ניחא אי נימא דהא דאינו ראוי מצד עצמו אלא מחמת איסור תשוב ראוי אבל אי נימא דגם מה שאינו ראוי מצד איסור נמי מוחשב אינו ראוי א"כ הכא דאסור לשוחטו קודם התמיד אמאי מיקרו זמן פסח וע"כ דכיון שאין ראוי אלא מחמת איסור הוי ראוי:
והנה בודאי הא דאמרינן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ זה אינו אלא אי נימא דאיסור אכילת חמץ מתחיל משש ולמעלה אבל אי נימא דאיסורא מתחיל מיום הראשון ל"ש להקדים זמן הבדיקה כולו האי ולכו"ע הוי סגי לבדוק מצפרא או משש שעות ואף דאמרינן דילפינן מציאה וחיפוש וחפוש מנרות י"ל דכיון דלא הוי אלא אסמכתא בעלמא לא החמירו להקדים הבדיקה כולי האי והשתא אתי שפיר דכיון דמסיימינן דקשירה דאתי לידי איסור חטאת גזרו מקדש אטו מדינה וע"כ דטומאה דחוי' דילפינן לה מתמיד דתמיד מרצה וקשה דהא ביום הכפורים הוי כנשבר הציץ וע"כ דאיסור משום ראוי ולא הוי כנשבר ע"כ שפיר אמרינן דאור לארבעה עשר בודקין את החמץ דמצינן למילף מלא תשחט על חמץ דם זבחי דלא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים ואף דזמנו אחר התמיד דכיון דבדיעבד שחיטתו כשרה הוי זמנו ואף דאי אמרינן נמי דלא תשחט על חמץ דם זבחי קאי על אחר התמיד נמי מוכח דחמץ אסור קודם הלילה מכ"מ כיון דאינו מוכח מזה זמנו בבירור י"ל דנמשך הזמן עד הלילה דליכא למימר זמן שחיטה אמר רחמנא כדמשני התם כיון דליכא זמן שחיטה תיכף אחר שש, וע"כ דכיון דאמרינן אור לארבעה עשר ע"כ דילפינן מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי וממילא מוכת דכל שאינו ראוי רק מצד איסור חשיב ראוי ושפיר מוכחינן מכהן גדול ביום הכפורים וזה ברור:
והנה בריש פסחים מתחילין אור לארבעה עשר בודקין את החמץ וקשה טובא דלמה לא הזכיר את שם החודש ונקט לשון י"ד סתם, ונ"ל דאי לא הוי נקט י"ד סתם הי"א דכל עיקר חשיבות היום היא מפני שהיא י"ד לחודש ניסן אבל באחת י"ד היא חג בפ"ע דהא הוי יום שחיטת הפסח, ויקשה למה זכר התנא שחיטת הפסח וצ"ל דרצה להורות דזמן איסור חמץ תלוי בזמן שחיטת הפסח ע"כ נקט י"ד סתם והשתא אתי שפיר מה שכתבתי לתלות סוף עירובין להתחלת פסחים: