הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר הקודש
הדרן למס' ברכות
(סוף ברכות) אמר ר' אלעזר אמר '' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנא' וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בניך. יש להבין, שאם ת"ח מרבים באמת שלום בעולם, הלא ידוע ומפורסם לכל, ואין צריך להביא ראיות ע"ז מהכתוב, כן יש לדקדק, על רב אשי מסדר התלמוד למה סידר מאמר זה קודם התחלת סדר מועד, יציאות השבת שתים שהן ארבע:
והנראה בכ"ז, דהנה יש להבין איך היתה ביד חכמים תקן ברכות הנהנין אשר מן התורה אין צריכות כלל, ובברכות ש אמרינן דכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא, וכדי שלא יקשה כן הסדירו לנו בסוף המסכת את דברי ר"א בשם ר"ח, כי היתה ביד חכמים לתקן הברכות, כי ע"י הברכות שתקנו הם מרבים שלו' ואחדות בישראל שלא יאמר כל אחד כחי ועוצם ידי עשה לי כל החיל הזה, ואין לי ליתן מעמלי וטרחתי לאחרים ע"כ תקנו הברכות, ובברכו כבר הוא יודע כי אדון העולם הוא הוא המוציא לחם מן הארץ ובורא כל מיני המזונות והפירות כלם, וכל הנתינות שהאדם נותן, למי שהוא מצווה ליתן, אינו נותן אנא מה שהקב"ה נתן לו בשבילם וכמאמר התנא, תן לו משלו שאתה ושלך שלו, ועי"ז התחזק האחדות ויתגבר השלום, ומצינו בחז"ל שאמרו גדול השלום, שבשביל לעשות שלום בין איש לאשתו אמר הקב"ה שמי שנכתב בקדושה ימחה על מים המאררים, וע"כ הכא נמי כדי לעשות שלו' בין כל חלקי העם הישראלי לא הקפיד הקב"ה על הוצאת שמו לבטלה, ע"י כל הברכות שאינן כצריכות מן התורה:
אמנם בעיקר יסוד זה דגדול השלום, דבשביל לעשות שלום בין איש לאשתו מוחקין את השם שנכתב בקדושה, נראה שבמחלוקת שנוי', דהנה בנדרים ס"ו ע"ב איתא, ההוא דאמר לדביתהו, קונם שאי את נהנית לי, עד שתטעומי תבשילך לר' יהודה ולר' שמעון ר' יהודא טעים אמר ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים, ואני לא כש"כ, ר"ש לא טעים, אמר ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו, א"כ נראה מזה דלר"ש לית לי' האי סברא דהקב"ה צוה למחות שמו בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו, ולדידי' יקשה איך היתה ביד תכמים לתקן ברכות שאינן צריכות מן התורה:
ונראה דר"ש לשיטתו באמת א"א לסבור כשיטת ר' יהודא דהא חזינן דעיקר הראי' היא ממה שאמרו, שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים, משמע בהדיא דאם הי' השם נכתב שלא בקדושה לא היתה בזה שום קפידא, והנה מצינו בירושלמי פ"ב דסוטה דס"ל לר"א בן שמוע דמגילת סוטה אין כותבין אלא על עור בהמה טהורה כשאר ספרים תפילין ומזוזות, ור"ש פליג ע"ז וסובר דכיון דעומד למחיקה אין קפידא אם יכתבו על עור בהמה שאינה טהורה, ונראה דפליגי בהאי סברא די"א בן שמוע ס"ל דלא קפדינן על מה שעומד למחיקה, דמכל מקום יש קדושה בשם הנכתב וע"כ בעינן דוקא עור בהמה טהורה אבל ר' שמעון לשיטתו דס"ל בכמה דוכתי כל העומד לפדות כפדוי דמי וא"כ כל העומד למחוק כמחוק דמי ולא חלה שום קדושה על כתיבת השם ע"כ לא קפדינן על עור בהמה טהורה ואתי שפיר מה דאמר ר"ש ואל יזוז שמעון ממקומו דלכאורה הא היו יכולין להביא התבשיל אצלו, אלא הכונה שאין להזיזו משיטתו דס"ל דהשם נכתב לכתחלה שלא בקדושה ע"כ אין שום ראי' דגדול השלום לדחות כבוד התורה, וא"כ לר"ש יקשה איך תקנו חכמים הברכות במקום שיש חשש דאורייתא משום לא תשא, ור' אלעזר בעל המאחר של ת"ת מרבים שלום בעולם אזיל לשיטתו בב"ק ע"ז ע"ב דהוי ס"ל דגם לר"ש לא אמרינן כל העומד לפדות כפדוי דמי ובודאי דלרבנן בודאי לא ס"ל כן וע"כ שם של מגילת סוטה הוי נכתב בקדושה, וע"כ שפיר יש לומר כסברת ר"י דגדול השלום אבל לר"ש א"א לומר כן:
והנראה בזה דהנה התוס' בר"ה. ל"ג ע"א כתבו לתרץ דבאמת מן התוה"ק אין אסור אלא מוציא ש"ש לבטלה בלא ברכה, ורק מדרבנן אסור אפי' ע"י ברכה, ולפ"ז י"ל דהם אמרו והם אמרו, הם אמרו דברכה שאינה צריכה כלל אסורה משום דלא תשא והם אמרו להזכיר ש"ש בכל הברכות שתיקנו לברך:
ונראה ברור דע"כ לא שייך סברת התוס' אלא אי נימא כשיטת הסוברים, דנשים סומכות רשות, א"כ יש כח ביד מי שאינו מחויב בדבר להכניס עצמו בחיוב חדש, ע"כ יכול כל אחד לחדש חיוב על עצמו ולברך ברכה שלא נצטוה עלי' מה"ת, ואף שיש לחלק דהתם המצוה בעצמותה כבר נצטוו עלי' אנשים, אבל בכל הברכות הא לא נצטוו ע"ז שום אדם, מכ"מ י"ל דלא ניחא להו להתוס' לחלק, וס"ל דכיון דנתנה תורה רשות לקבל על עצמו מצוה שלא נצטוה עלי' ה"נ יכול לקבל על עצמו ברכה שלא נצטוה, אבל למאן דס"ל אין נשים סומכות, א"כ אין רשות לקבל על עצמו שום מצוה שלא נצטווה ואפילו חלק מישראל נצטווה ע"ז, כש"כ היכא שלא נצטוה ע"ז שים אדם, ובודאי דגם ע"י ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ועכ"פ משום עשה דאת ד' אלהיך תירא דילפינן מזה אזהרה למוציא ש"ש לבטלה בתמורה ד' ע"א:
ואם כנים אנחנו בזה סרה מהר מה שהקשינו, דלר"ש דס"ל דאין ראי' ממגילת סוטה דגדול השלים דמה יענה לכל הברכות, שת שתיקנו חז"ל דהא כל עיקר האי סברא לא בעינן אלא למאן דס"ל אין נשים סומכות אבל ר"ש הא ס"ל בכ"מ נשים סומכות רשות, ולדידי' באמת י"ל כסברת התוס', דמברך ברכה שאינה צריכה אין בו איסור אלא מדרבנן, וע"כ י"ל הסברא דהם אמרו והם אמרו עיין עירובין צ"ה: ולפי"ז י"ל דר' יהודא ור"ש אזלי לטעמייהו, דר' יהודא לטעמי' דס"ל אין נשים סומכות, וקשה איך התירו חז"ל לברך ברכות שאינן צריכות מה"ת וע"כ דגדול השלום וכר"א אר"ח, אבל ר"ש לשיטתו דס"ל נשים סומכות רשות, וא"כ יש כח להכניס עצמו בחיוב שאינו חייב ואין הכרח כלל לסברת גדול השלום, ע"כ אמר אל יזוז שמעון ממקומו היינו משיטתו דס"ל נשים סומכות רשות:
והשתא והשתא אתי שפיר הא דאר"א אר"ח תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, כלומר לא כדעת ר"ש הסובר דנשים סומכות רשות וא"כ י"ל דהא] דהיתה הרשות ביד חז"ל לתקן ברכות משום דברכה שאינה צריכה אינה אסורה אלא מדרבנן, אלא באמת איסור ברכה שאינה צריכה היא מן התורה וכשיטת הרמב"ם בפ"א מהל' ברכות הלכה ט"ו, והא דהתקינו הברכות הוא משום דעי"ז יתרבה השלום וגדול השלום שנא' וכל בניך למודי ד' כלומר כל ישראל למדו להזכיר בברכותיהם שם שמים, ואיך היתה היכולת לתקן דבר זה, ע"כ אמר ורב שלום בניך אל תיקרי בניך אלא בוניך, היינו ע"י כח השלום הי' כח ביד חכמים לעקור איסור את ד' אלהיך תירא:
אלא שיש להבין דאיך אפשר לומר אל תיקרי בניך הא בהדיא כתיב כן, וצריך לומר דר"א אר"ת ס"ל יש אם למסורת וע"כ הרשות לשנות הקרי של בניך לקרות בוניך ולא ס"ל כהני תנאי דסבירא להו בכל דוכתא יש אם למקרא
והנה בכריתות י"ז ע"ב מבואר דאי נימא יש אם למסרת חייב אשם תלוי גם על חתיכה אחת ולא בעינן איקבע איסורא, היינו חתיכה משתי חתיכות, וא"כ ע"כ ס"ל ספיקא מן התורה לחומרא דאל"כ לא הי' מקום ע"ז לחייב ע"ז אשם תלוי:
ויש להקשות בהא דדרשינן בשבת קל"ה ע"א ערלתו ודאי דותה את השבת ולא ערלתו ספק, דבשלמא אי סבירא לן ספיקא מן התורה אזלינן לקולא שפיר י"ל דאי לאו קרא הו"א דמספק נמי הרשות בידו למול בשבת ע"כ חידשה התורה ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק, אבל למאן דס"ל ספק מן התורה לחומרא א"כ, ל"ל קרא הא מהיכי תיתי לחלל שבת מספק:
והנראה לי לתרץ על פי מאי דחידש הרא"ש בשיטה מקובצת ב"מ ו' ע"ב דהיכא דכתבה תורה לשון ודאי בעינן ודאי גמיר ולא רוב דרובא נמי הוא ספק אלא דספק כזה התיר הכתוב, וא"כ אי לאו דכתבה תורה, ערלתו ודאי ולא ער ערלתו ספק הו"א היכי שנתערב קטן עכו"ם בין תשעה ישראלים בני שמנה, שחל מילתן בשבת ופירש אחד מהן דאזלינן בתר רובא ומוהלין אותו בשבת אבל כיון דחידשה תורה ערלתו ודאי גם רוב לא מהני דרוב נמי מטעם ספק:
ובראש שבת מתחילין יציאות השבת שתים שהן ארבע וכבר הקשו התוס', דלמה פתח דוקא בהוצאה, והנראה לי לתרץ על פי מאי דאיתא בשבת ו' ע"ב על מאי דאיתא שם בברייתא דאם הוציא והכניס במזיד חייב כרת ונסקל ובשוגג חייב חטאת, דפרכינן פשיטא, ומשני דלפי מאי דאמר איסי דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואינו חייב על אחת מהן וקמ''ל דהוצאה לאו מהנך דמספקן, לפ"ז לא קשה קושיית תוס' דלמה פתח התנא ביציאות דהא י"ל דלא פתח בשאר מלאכות דאין חיובן ברור דאין בהם רק חיוב חטאת ולא חיוב סקילה מספק אבל בהוצאה איכא חיוב חטאת וגם חיוב סקילה והוי ממלאכות הודאיות:
וראיתי לגאון אחד שהקשה דאמאי באמת פטור על כל המלאכת לבד הוצאה, הא בכל התורה כולה קיי"ל דאזלינן בתר רובא וא"כ כשפרשה מלאכה אחת מכל הל"ת מלאכות הו"ל למימר כל דפריש מרובא קא פריש, והנ"ל לתרץ על פי מאי דאמרתי לתרץ קושיית התוס' על הרשב"ם ב"ב נ' ע"ב דאמרינן החם אליבא דר' יוסי דס"ל המוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו שלשים יום שניהם המוכר והלוקח ישנם בדין יום או יומים, משום דמספקא לי' אי קנין פירות כקנין הגוף דמי אי לא, וספק נפשות להקל, וכתב הרשב"ם משום דכתיב, ושפטו העדה והצילו העדה, וכתבו ע"ז תוס' דלא בעינן האי קרא, דהא בכל דוכתי קיי"ל דאפילו ממונא לא מפקינן מספיקא כש"כ נפשות ובאמת כדברי הרשב"ם כן כתב רש"י כתובות ט"ו ע"א, והוא גמרא ערוכה בפסחים י"ב ע"א דמספיקא לא קטלינן דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה, ונ"ל דאיצטריך קרא דושפטו העדה והצילו העדה דאי מסברא דמספיקא לא מפקינן ממונא כש"כ נפשות הא נ"מ כגון שנתערב עכו"ם אחד בין תשעה ישראלים ופירש אחד מהם והרגו ישראל דאי מטעם ספיקא הא בכה"ג גם בממון אזלינן בתר רובא דהא הכא לר' יוסי קיימינן ואיהו הא ס"ל בב"ב צ"ג ע"ב דאזלינן בתר רובא בממונא, אבל כיון דחידשה תורה ושפטו העדה והצילו העדה דבעינן דוקא ודאית אפילו היכא דאיכא כל דפריש מרובא קא פריש נמי לא מהני דרוב נמי הוי מטעם ספק, וכ"ז אינו אלא אי נימא דרוב הוי מטעם ספק, אבל אי נימא רוב מטעם ודאי ל"ש למימר האי סברא דהא רוב נמי הוי ודאי ולא ספק, ולפ"ז ל"ק דליקטול מטעם כל דפריש על כל הל"ח מלאכות דהכא בעינן ודאית:
והשתא אתי שפיר סמיכות דברי ר"א אר"ת להתחלת שבת, דכיון דמסיימינן אל תיקרי בניך אלא בוניך א"כ ע"כ ס"ל יש אם למסרת וע"כ דספק מה"ת לחומרא ויקשה ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק ל"ל, וע"כ דאתי' לכל דפריש מרובא קא פריש וע"כ דרוב מטעם ספק, וא"כ שפיר י"ל דושפטו העדה והצילו העדה אתא לכל דפריש מרובא קא פריש וא"כ אינו חייב בודאי רק על הוצאה ולא על כל המלאכות ושפיר פתחינן דוקא ביציאות השבת ודו"ק:
ועפ"ז יש להסמיך תחלת המסכת לסופה, דהנה אמרינן, מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, דהיינו צאת הכוכבים, ולכאו' קשה הא קיי"ל תרומה בזה"ז דרבנן, וא"כ אמאי אסורין הכהנים לאכול תרומה בבין השמשות הא ספיקא דרבנן הוי לקולא, וא"כ יהא מותר לקרות ק"ש גם קודם צאת הכוכבים, וצריך לומר דשאני הכא דהוי איתחזק איסורא, וספק דרבנן דאמרינן דאזלינן לקולא אין זה אלא דוקא היכא שאינו נגד חזקה אבל נגד חזקה גם ספק דרבנן אזלינן לחומרא, והנה ביסוד דבר זה פליגי ר"מ ור' יוסי בעירובין ל"ה ע"ב דר"מ ס"ל דאפילו נגד חזקה אמרינן ספק דרבנן לקולא ויש להבין במאי פליגי, ונ"ל דר"מ ס"ל ספיקא מן התורה לקולא, וא"כ סגי אי מחמירין בספיקא דאורייתא אבל כל שאינו מן התורה אפי' איכא חזקה נמי לא אזלינן לחומרא, אבל ר' יוסי ס"ל דאזלינן בספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא, וע"כ החמירו גם בספק דרבנן היכי דאיכא חזקה כעין ספק דאורייתא, דגם ספק השקול לא החמירו אבל, בספק נגד חזקה הוי כשאר ספק השקול דאזלינן מה"ת לחומרא, והשתא אתי שפיר דכיון דמסיימין אל תיקרי בניך אלא בוניך א"כ ס"ל יש אם למסרת וא"כ ס"ל ספק מה"ת לחומרא ע"כ שפיר אמרינן מאימתי קורין את שמע משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, היינו משעת צאת הכוכבים דוקא ולא מזמן בין השמשות ודו"ק:
הדרן ב' למסכת ברכות
(ברכות ס"ד ע"א) אמר ר' אלעזר אמר ר"ח, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנא' וכר בניך למודי ד' ורב שלום בניך, אל תיקרי בניך ארא בניך א) יש להבין שייכות דברי ר"א אר"ח לסוף ברכות גם לנעוץ סוף ברכות להתחלת שבת אשר לכאורה אין להם שום שייכות:
והנראה בזה דלכאורה יש להקשות איך הי' כח ביד חכמים לתקן הברכות לכל הדברים,. הא אמרינן בברכות ל"ג ע"א ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו, כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא, ומן התורה הא כל הברכות אינן צריכות, ונראה דטעם חז"ל בזה הי' כדי להשריש בלב כל אחד ואחד מישראל, מדת השלום והאחדות, שלא יאמר כל אחד כחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל הזה, וע"כ אין לי ליתן מעמלי ויגיעתי לאחרים, ע"כ התקינו כי על כל דבר ודבר שהוא בא ליהנות מעוה"ז יתן לו ברכתו יום ויום, ויראה ויוכח, כי הכל נברא מאת אדון העולם והוא בטובו השליט את בני האדם על כל הנמצא בעולם המציאות, ע"כ עליך לפרוס מלחמך את המגיע לחלק אחיך האביון, ולא ירע עינך בתתך לו, כי יותר משהבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב, כשמקבל ממנו חלקו המגיע לו וכמו שאמרו באבות, חן לו משלו שאתה ושלך שלו, כי מידך הכל ומידך נתנו לך, וכ"ז ירגיש האדם ע"י הברכות שתיקנו לנו חז"ל על כל פרט ופרט, ונמצאו ת"ח ע"י תקון הברכות מוסיפין ומרבים שלום ואחדות בעולם בכל המפלגות, וחז"ל הקדושים אמרו בשבת קט"ז כי עיקר מחיית שם הקב"ה ע"י מים המאררים היתה כדי לעשות שלו' בין איש לאשתו כש"כ לעשות שלו' בין כל ישראל, שאין הקפידא של הקב"ה שייכת בזה, ע"כ סדרו לנו חז"ל בסוף ברכות, דברי ר"א אר"ח, כדי לתרץ שלא יקשה איך היתה יכולת ביד חכמים לתקן הברכות ולעקור בקום ועשה דבר איסור לא תשא, ע"כ אמרו כי ת"ח מרבים עי"ז שלום בעולם וגדול השלום שעל ידו שמי של הקב"ה שנכתב בקדושה ג"כ יש רשות למחוק ע"כ היתה רשות לחכמים לעבור על לא תשא כדי להטיל שלום בין כל ישראל:
ב) אמנם כ"ז ניחא אי נימא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ג"כ צריכים אנו להטעם דת"ח מרבים שלום בעולם, אבל אי נימא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אפי' בקום ועשה א"כ אין אנו צריכים כלל לטעם דת"ח מרבים שלום בעולם, דהא בלא"ה יש כח בידם לתקן דברים גם כנגד התורה:
ונראה דהכא הא לר' אלעזר קיימינן ואיהו מוכרח לסבור דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה, דהא איתא ביבמות פ"ט ע"ב דר' אלעזר יליף דהפקר ב"ד הוי הפקר מדכתיב ראשי האבות דמה אבות מנחילין לבניהם אף ראשים מנחילים לבניהם של ישראל כל מה שירצו, ואי נימא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפי' בקום ועשה א"כ ל"ל קרא על הפקר ב"ד בדיני ממונות הא אפי' במילתא דאיסורא יש כח בידם לעקור, וע"כ צ"ל דר' אלעזר דהוי תלמוד ר' יוחנן כמבואר ביבמות צ"ו ע"ב וגם תלמוד שמואל כדאיתא בב"ב פ"ב ע"ב ס"ל כרבותיו ר' יוחנן ושמואל דאמר שם ביבמות דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ע"כ איצטריך קרא דאפ"ה בדבר שבממון יש כח בידם לעקור דבר. מה"ת מקרא דראשי האבות:
ג) ולכאורה זה לא יתכן אלא על ברכת הנהנין, אבל ברכת המצוות הא ל"ש התם כלל סברת ת"ח מרבים שלום בעולם וא"כ יקשה איך הי' כח ביד חכמים לעקור איסור לא תשא בידים בקום ועשה, אמנם באמת מברכת המצוות מעיקרא ל"ק כלל, דהא מבואר בנדרים י' ע"א דמן התורה יכול אדם לומר קרבן לד' וקשה הא הוא עובר על לא תשא וע"כ דנתנה תורה רשות לכל אדם לפרסם לכל בעשייתו מצוה כי הוא עושה לשם הקב"ה וא"כ לא גרע ברכת המצוות מאמירת קרבן לד' שנתנה לו תורה רשות להזכיר ע"ז שם הקב"ה, ול"ק אלא מברכת הנהנין דאין זו מצוה, וע"ז הי' מוכרח ר"א לתרץ דת"ח מרבים שלום בעולם, ושלום דוחה איסור לא תשא:
ועפ"ז י"ל בהא דפליגי רב ור' יוחנן בברכות מ' ע"ב דרב ס"ל דכל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן ס"ל דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, דלכאורה מ"ט דרב אי ס"ל דאזלינן בתר לישנא דתקנתא דרבנן, א"כ הא הם תיקנו דכל ברכה יש בה שם ומלכות, ואי לא אזלינן בתר לישנא דתקנתא דרבנן א"כ הזכרת השם מנא לן דמעכבת אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דרב ס"ל דברכת המצוות ילפינן מהא דהתורה התירה להזכיר קרבן לד', ולא בעינן שם ומלכות כלל
ד) ונ"ל דאזלי לטעמייהו, דהנה התוס' ביבמות כ"ז ע"ב כתבו דרב ס"ל דחיישינן למיתה, וא"כ א"א לומר דלא חשיבא ברכה עד שיזכיר גם מלכות דא"כ הוי לן למיחש למיתה דילמא ימות תיכף אחר הזכרת השם עד שלא גמר מלכות, וע"כ צ"ל דלא קפדינן אלא על הזכרת השם בלבד, אבל ר' יוחנן לשיטתו דס"ל ביבמות כ"ח ע"א דלא חיישינן למיתה ע"כ שפיר י"ל דכל ברכה שאין בה מלכות ג"כ אינה ברכה:
ולהסביר פלוגתת האמוראים אי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, נ"ל דפליגי אי דרשינן טעמא דקרא, דמאן דס"ל אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה ס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, ע"כ אמרינן דאף דמצינו דראשים מנחילין להעם כל מה שירצו הוא גזירת הכתוב, וא"כ אין לך בו אלא חידושו דהיינו בממון ולא באיסור אבל מאן דס"ל יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה סובר דדרשינן טעמא דקרא, והיינו דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפי' בקום ועשה א"כ אין נ"מ בין ממון לאיסור:
ה) והנה הרע"ב כתב דהא דפתח התנא ביציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים היא כדי להורות דאף דהבע"ב טעה בדבר מצוה, ועשה מצוה דצדקה חייב חטאת:
ולכאורה יש להבין יסוד הפלוגתא, בטעה בדבר מצוה אי חייב חטאת במאי פליגי, והנה בשבת קל"ז ע"א אמרינן דמאן דס"ל חייב דילפינן מע"ז מה ע"ז דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד מחויב ה"נ בכל דוכתי אף דטעה בדבר מצוה, ומאן דפוטר ס"ל התם לא טריד טרדה דמצוה, והכא טריד טרדה דמצוה ואין לי מובן, ונראה. לי דפליגי בפלוגתא אי דרשינן טעמא דקרא דמאן דמחייב בכל גוני ס"ל לא דרשינן טעמא דקרא וע"כ כיון דכתבה תורה דשוגג חייב בקרבן אין נ"מ בין אם הוא טועה בדבר מצוה או אם אינו טועה בדבר מצוה אבל מאן דפוטר ס"ל דדרשינן טעמא דקרא ומ"ט פטרה תורה את האונס מקרבן וחייבה את השוגג וע"כ דאונס טריד ושוגג לא טריד א"כ היכי דהשוגג ג"כ טריד הו"ל כמו אונס דפטור מקרבן:
ולפ"ז אתי שפיר סמיכות סוף ברכות להתחלת שבת, דכיון דמסיימינן ת"ח מרבים שלום בעולם וע"כ כדי לתרץ שלא תקשה האיך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, היינו, איסור לא תשא, בקום ועשה, דע"י השלום מותר, וא"כ ס"ל דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה וע"כ דס"ל לא דרשינן טעמא דקרא ודוקא בממון ולא באיסור, ע"כ שפיר אמרינן דיציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים דאף דטעה בדבר מצוה מ"מ חייב בקרבן, דלא דרשינן טעמא דקרא:
(וכתבנו זה עפ"י שיטת הרע"ב ולא עפ"י דבשיטתו יש לדקדק הרבה):
א) ונראה להסמוך כל פרקי ברכות זה לזה:
דהנה ראיתי להצל"ח שהקשה אמאי פתת התנא בק"ש שאינה תדירה ולא פתח בתפלה שהיא תדירה, וכש"כ לריב"ל דס"ל תפלות באמצע תקנום דודאי הו"ד להקדים תפלה לק"ש, ותירץ דהאי תנא ס"ל ק"ש דאורייתא ע"כ הקדים מצוה דאורייתא היא ק"ש למצוה דרבנן דתפלה הא הוי דרבנן:
והמגן אברהם סי' ס' ס"ק ג' הביא בשם הרדב"ז להלכה דהא דקיי"ל מצוות צריכות כונה, היינו דוקא במצוה דאורייתא אבל מצוה דרבנן לא בעי כונה ועיין תוס' ברכות י"ב ע"א ובדברי חמודות שם, ולפ"ז יקשה בהא דאמרינן בריש פ"ב דברכות י"ג ע"א הי' קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיון לבו יצא, דל"ל כיון לבו, הא אסי' בלא כונה נמי מהני וע"כ דמתניתין ס"ל ק"ש דאורייתא וע"כ בעינן דוקא כונה, ואף דמוקמינן בקורא להגיה, מ"מ בודאי דרק למאן דס"ל מצוות אינן צריכות כונה הוכרחו לדחוק כן ולא לפשטא דמילתא, והשתא אתי שפיר דכיון דפתח התנא בק"ש ולא בתפלה ע"כ דס"ל ק"ש דאורייתא וא"כ ממילא כיון לבו יצא ובלא כונה לא מהני דק"ש דאורייתא:
ב) ועפ"ז ניחא נמי הא דאמרינן בריש פ' שלישי, מי שמתו מוטל לפניו פטור מן הק"ש ומהתפילין ולא הזכיר תפלה, וע"כ צ"ל דס"ל ק"ש דאורייתא וכיון דתנא פטור מק"ש דאורייתא כש"כ דפטור מתפלה דרבנן, וכן מוכח מהא דנקט אח"כ ואלו ואלו פטורין מן התפלה, דע"כ ס"ל להאי תנא ק"ש דאורייתא, ותפלה דרבנן, וע"כ בק"ש חייבין ובתפלה פטורין וכרש"י ותוס':
ואתי שפיר נמי הא דפחת בריש פ' רביעי תפלת השחר עד חצות, וקשה אמאי לא עשו נמי סייג לתפלה כמו שעשו לק"ש דמצותה כל הלילה ואפ"ה זמנה רק עד חצות, אבל לפי מאי דמסיים ופטורים מן התפלה דתפלה דרבנן ממילא שפיר אמרינן תפלת השחר עד חצות:
ובפ"ה אמרינן אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, וחסידים הראשונים הי' שוהים שעה אתת ומתפללים וקשה איך היו שוהים בתפלתם תשעה שעות ביום, הא כתיב והגית בו יומם ולילה, וצ"ל דס"ל ק"ש דאורייתא, ובק"ש הם יוצאים ידי חובת והגית בו יומם ולילה, והשתא אתי שפיר דכיון דתנינן תפלת השחר עד חצות ולא עשו סייג ובק"ש עשו סייג ע"כ דק"ש דאורייתא וא"כ בשכבך ובקומך, בק"ש קאי וע"כ שפיר מקיים והגית בו יומם ולילה גם בק"ש ויכולין לשהות בתפלה:
נ) וביותר י"ל דהנה במתניתין אמרינן אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ובברייתא בגמ' אמרינן דאין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, ופליגי התם אמוראי, חד עביד כמתניתין וחד עביד כברייתא, ולכאורה יש להבין במאי פליגי ונ"ל דפליגי אי ק"ש דאורייתא או ק"ש דרבנן דמאן דס"ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך דבר הלכה ס"ל דק"ש דרבנן וקרא דבשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב, ע"כ קודם עמידתו להתפלל מחויב להתעסק בדבר הלכה כדי שלא יטעה דקרא בק"ש מיירי, אבל מתניתין ס"ל ק"ש דאורייתא וא"כ ליכא למיטעי ועיקר הק"ש היא קבלת עול מלכות שמים ע"כ שפיר אמרינן דאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, והשתא אתי שפיר דכיון דאמרינן תפלת השחר עד חצות וק"ש עשו בה סייג ע"כ דק"ש דאורייתא וע"כ אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ולא בברייתא דס"ל דאין עומדין להתפלל אלא מתוך דבר הלכה:
ד) ובפרק ו' אמרינן כיצד מברכין על הפירות וכבר הקשו תוס' מאי כיצד, ונ"ל דכיון דתנא אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ולא מתוך דבר הלכה, ע"כ דס"ל הנהג מנהג דרך ארץ כר' ישמעאל ויש לו רשות לבחור בתפלה כחסידים הראשונים או בדרך ארץ, וקשה הא כתיב לד' הארץ ומלואה, וצ"ל דהאי קרא קודם ברכה כתיב וע"כ שפיר תנא אחר אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש כיצד מברכין על הפירות לקיים והארץ נתן לבני אדם:
וחנה יש להקשות לפי מאי דס"ל ק"ש דאורייתא ויוצא עסק התורה בקביעות עתים א"כ ניבעי זימון גם לתורה, דהא לחד תנא אמרינן דילפינן ברכת התורה מקרא, וברכת את ד' אלקיך על הארץ הטובה דזו תורה, בשלמא לר' שמעון בן יוחאי דס"ל דאדם מחויב לעסוק בתורה בלבד, ל"ש בזה זימון דהא ליכא לעולם גמר, וכמו דיש לפרש הא דאמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דסיים מסכתי' עבידנא יומא טבא לרבנן, דבאמת למאן דס"ל כרשב"י בברכות ל"ה ע"ב דבלא הפסק חייב לעסוק בתורה ל"ש לעשות יו"ט על סיום המסכת, דתיכף כאשר סיים מסכת זו חייב להתחיל אחרת ולא מיקרי סיום, אבל למאן דס"ל כר' ישמעאל דלמדך תורה דרך ארץ ויוצא בקביעת עתים שפיר מיקרי כשהגיע לסוף מסכת, סיום וע"כ אמר אביי תיתי לו לשיטתו דס"ל בברכות ל"ה ע"ב הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, ע"כ כי חזינא צורבא מרבנן דקא סיים מסכת עבידנא יומא טבא לרבנן (שבת קי"ח ע"ב) וע"כ לרשב"י באמת ל"ש ברכת הזימון על לימוד התורה דלעולם הוי כאמצע סעודה, אבל לר' ישמעאל יקשה אמאי לא אמרינן נמי ברכת הזימון על לימוד תורה, וצריך לומר דס"ל דברכת הזימון הוי מדרבנן וע"כ לא שייכא תקנתא דרבנן אלא במידי דאכילה ולא בלימוד תורה, וכה"ג אמרתי לתרץ שיטת ראב"י בשם רב האי שכתב דברכת הזימון שייכא נמי בכל שבעת המינים, וקשה מהא דאיתא בברכות מ"ה ע"א דתשעה אכלו דגן ואחד ירק מצטרפין ואמאי לא זכר נמי כל שבעת המינין וע"כ דבעינן דוקא דגן, ולפי הנ"ל י"ל דע"כ לא כתב הראב"י אלא דוקא אי נימא דברכת הזימון הוי מה"ת דילפינן מקרא דברכת את ד' זו ברכת הזימון כדאי' בברכות מ"ט ע"ב והאי קרא קאי על כל שבעת המינין הנזכרים מקודם ע"כ שפיר אמרינן דגם אינהו בעי זימון אבל אי נימא דברכת הזימון הוי דרבנן י"ל דלא תיקנו אותה רק באכילת דגן ולא באכילת פירות וא"כ י"ל דרב התם ס"ל דברכת הזימון הוי דרבנן ע"כ בעינן דוקא דגן ולא מהני פירות של שבעת המינין, והשתא אתי שפיר התחלת פרק השביעי שלשה שאכלו כאחד חייבים לזמן דכיון דחזינן דק"ש דאורייתא א"כ סגי בקביעת עתים לתורה ואמאי לא בעי זימון ללימוד התורה, ע"כ אמר דשלשה שאכלו כאחד חייבים לזמן אבל שלשה ששתו כאחד פטורין מזימון וע"כ דס"ל דזימון מדרבנן ע"כ לא תיקנו על פירות ויין ברכת הזימון, לכך גם על ברכת זימון דתורה ל"ק דכיון דהוי מדרבנן בכה"ג לא תיקנו, (ועיין ירושלמי ברכות פ"ט) וניחא בזה נמי הא שסידר כיצד מברכין קודם שלשה שאכלן, דהא ברכת הפירות הוי דרבנן וזימון הוי דבר תורה אבל לפי הנ"ל ניתא דבאמת תנא דידן דנקט שלשה שאכלו דוקא חייבין לזמן ע"כ ס"ל דזימון הוי דרבנן וקראי דמייתינן בברכות מ"ו ע"א לא הוי אלא אסמכתא בעלמא דקרא דגדלו ד' אתי הוי דברי קבלה וקרא דתורה אתא לדרשא אחרינא כמבואר כיומא ל"ז ע"א: ובראש ה) ובראש פרק שמיני אמרינן ב"ש אומרים מברך על היום ואח"כ מברך על היין וב"ה אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על היום, ונ"ל דפליגי בפלוגתא דרשב"י ורבנן דב"ש ס"ל דכל עיקר בריאת האדם אינו אלא כדי שיעסוק כל ימיו בתורה וא"כ יום השבת שניתן לעסוק בו בתורה היא קודם ליין שמורה על הצטרכות האדם, אבל ב"ה ס"ל כר"י דפליגי ארשב"י וס"ל דלמדך תורה דרך ארץ והרבה עשו כרשב"י, ולא עלתה בידם ע"כ ברכת היין קודמת לברכת יום השבת ואזלי בזה לטעמייהו דפליגי בחגיגה, י"ב דב"ש ס"ל שמים נבראו תחלה וב"ה ס"ל ארץ נבראת תחלה, והיינו דב"ש ס"ל דעיקר תכלית האדם הכללי להתעסק בשמיימיות וב"ה ס"ל דבריאת האדם הכללי היא כמו שנא' והארץ נתן לבני אדם ע"כ ס"ל דארץ נבראת תחלה, ואזלי נמי בזה לטעמייהן בחגיגה י' דב"ש ס"ל אכילת גבוה עדיף ולב"ה שלמים עדיפא דאית בהו תרתי אכילת הדיוט ואכילת גבוה, והיינו דב"ש לטעמייהן דשמים נבראו תחלה ע"כ לא קפדינן כלל על אכילת בעלים רק על אכילת גבוה, אבל ב"ה לטעמייהן דס"ל ארץ נבראת תחלה ע"כ ס"ל דא"א לבטל כילת הבעלים וע"כ שלמים עדיפא דאית בהן תרתי אכילת בעלים ואכילת גבוה, וזה תליא אי ק"ש דאורייתא אי ק"ש דרבנן דאי ק"ש דאורייתא אמרינן דיוצא ידי חובתו בק"ש שחרית וערבית וכר' ישמעאל ואי ק"ש דרבנן בעינן להנות בו יומם ולילה ובשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב, והשתי אתי שפיר דכיון דקיי"ל ברכת הזימון הוא מדרבנן, א"כ קיי"ל כר' ישמעאל ע"כ שפיר אמרינן אליבא דב"ה מברך על היין ואח"כ מברך על היום:
ו) ונראה לומר דהא דפליגי אי נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא או להיפך תליא בהאי פלוגתא דאי נימא כר"י דארץ נבראת תחלה שפיר י"ל דנוח לו שנברא דהא בקל תהי' בידו למלאות כונת ותכלית בריאתו אבל אי נימא כרשב"י דקשה הדבר לכל אחד לקיים כמו שנצטוה ע"כ נוח לו שלא נברא יותר משנברא, וב"ה לטעמייהן דס"ל נוח לו לאדם, שנברא יותר משלא גברא, דע"כ אינהו קיימי בהאי שיטתא דהא נסתדר בהאי סידרא דב"ש קודם ב"ה גם אי ב"ה הוי סברי נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, לא הו"ל לאיתויי, נמנו וגמרו דממילא ידעינן דכן הלכה וע"כ דב"ש ס"ל ניח לו לאדם שלא נברא משנברא וב"ה סברי נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא ואזלי לטעמייהו:
ובפרק בתרא דברכות תנינן, הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו, והנה זה ניחא אי נימא נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא אבל אי נימא נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא היכי שייך לברך על נסים שנעשו לאבותינו, והשתא אתי שפיר אחרי שהזכיר בפרק הקודם דמברך על היין ואח"כ מברך על היום שמעינן מזה דנוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא ע"כ תנא שפיר הרואה מקום שנעשה בו נסים לישראל צריך לברך:
ז) ואחרי אשר הזכיר בריש הפרק דמברך על הנסים שנעשו לישראל ברוך שעשה נס לאבותינו, דילפינן מזה נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, דשלמים עדיפא דאיכא גבייהן אכילת בעלים ואכילת גבוה א"כ יקשה טובא הני ת"ח דליכא גבייהן אלא אכילת גבוה הא לא השלימו תכלית הבריאה, ע"כ בא ר' אלעזר דס"ל נמי בדף כ"א ע"א ק"ש דאורייתא וא"כ ס"ל נמי כב"ה דשלמים עדיפא דגם הת"ח מועילים לעולם הארציי דהם מרבים שלום בעולם ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום ע"כ באמת גם באלו הת"ח איכא תרתי אכילת בעלים ואכילת גבוה:
ח) ובקיצור י"ל דהנה דבר זה אי סגי בקביעת עתים לתורה תליא בפלוגתא דר' יוסי ורבנן במנחות צ"ט ע"ב דלר"י ס"ל דאפילו סידר החדשה ערבית וסילק הישנה שחרית מיקרי תמיד, וקרא דתמיד אתא לתמיד אפי' בשבת, כמבואר בירושלמי סופ"ד דיומא, וקשה ל"ל קרא תיפוק לי' דאתי עשה ודחי ל"ת וע"כ ן דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"כ איצטריך קרא דתמיד אפי' בשבת:
והנה ראיתי למפרשים שכתבו דע"כ פתח התנא ביציאות השבת להורות דאין הוצאה ליום הכפורים דיציאות השבת דוקא ולא של יוהכ"פ וקשה דע"כ ידעינן זה מקרא דעתו אפי' בשבת, כדאיתא ביומא ס"ו ע"ב ול"ל קרא על שבת תיפוק לי' דאתי עשה ודחי ל"ת וע"כ דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, והשתא אתי שפיר דכיון דת"ח מרבים שלום בעולם כלו' דגם הם פועלים בישובו של עולם, וע"כ דס"ל דהלכה כר' יוסי דלחם פנים לפני תמיד קרינן בי' אפילו בקרא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית וא"כ תמיד אתא לתמיד אפי' בשבח וע"כ דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וע"כ שפיר מתחיל יציאות השבת ולא יום הכפורים דעתו אתא אפי' בשבת דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"כ איצטריך קרא דעתו ואפי' בשבת ודו"ק:
ובהמשך פרק ששי להתחלת פרק שביעי שלשה שאכלו כאחת חייבים לזמן, נ"ל באופן אחר עפ"י מאי דהקשה הש"א על שיטת הרמב"ם בהל' ברכות דכל הברכות לבד ברכת המזון אפי' בה"ת הן מדרבנן, והקשה דהא מבואר בברכות כ"א דס"ל לרב יהודא ברכת התורה הוי מה"ת דכתיב כי שם ד' אקרא הבו גודל לד', ונראה לי דדוקא לרב יהודא לשיטתו דס"ל החם ק"ש דרבנן וקרא דושכבך ובקומך בד"ת כתיב א"כ שפיר יש לברך מה"ת לעסוק בדברי תורה דהא נצטוינו לעסוק בד"ת אבל אי נימא ק"ש דאורייתא א"כ יוצא ידי חובתו בק"ש ל"ש לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בד"ת דהא יוצא בק"ש לחודא, ומיושב נוסחת הרמב"ם שכתב דמברכין על דברי תורה, והיינו דלשיטתו דפסק ק"ש דאורייתא ל"ש כלל לברך לעסוק בד"ת ועיין בפמ"ג או"ח סי' מ"ז מה שהקשה הפ"ח, אבל רב יהודא בגמ' ברכות י"א ע"ב לשיטתו דס"ל ק"ש דרבנן ע"כ אמר הנוסחא לעסוק בדברי תורה, ועפ"ז מובנת פלוגתת האמוראים בברכות ריש פ' שלשה שאכלו דחד יליף דבעינן שלשה מקרא דכי שם ד' אקרא הבו גודל וחד יליף מקרא דגדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו והיינו דמאן דיליף מקרא דכי שם ס"ל ק"ש דאורייתא וא"כ ברכת התורה מדרבנן ע"כ בעינן קרא לברכת הזימון, אבל אידך ס"ל ק"ש דרבנן וא"כ בעינן קרא דכי שם לברכת התורה, וע"כ מוכרחין למילף מקרא דגדלו לד' אתי, והנה עוד י"ל דנ"מ אי ילפינן מקרא דכי שם ד' אקרא דוקא שלשה איכא בהו זימון אבל שנים אפי' אם רצו אינן מזמנין אבל אי ילפינן מקרא דגדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו, א"כ הרי כאן שני דברים א' גדלו לד' אתי, היינו שלשה, ונרוממה שמו יחדיו היינו שנים,. וא"כ לפי מאי דקיי"ל שנים שרצו אין מזמנין ע"כ דלא ילפינן מקרא דגדלו לד' אתי אלא מקרא דכי שם ד' אקרא וא"כ ברכת התורה מדרבנן וקרא דובשכבך בק"ש כתוב וכר' ישמעאל:
הדרן למסכת שבת
עולא איקלע רבי ריש גלותא חזי' לרבה בר רב הונא (ברי"ף ובהג"מ פכ"ד מהל' שבת איתא רבה בר בר חנה) דיתיב באוונא דמיא וקא משח רי', א"ל אימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה דלאו מצוה מי אמור א"ל מתעסק בעלמא אנא. (סוף שבת) ראיתי לרבינו נסים גאון שפירש האי מתעסק כשאר מ מתעסק דש"ס, ולכאורה קשה גם אליבא דרש"י שפי' דמתעסק היינו שמודד שלא לצורך, וכי כל מלאכה מותרת שלא לצורך, וכן גבי מתעסק הא פטור מקרבן אבל עכ"פ איסורא איכא, וא"כ מאי השיב לו רבה בר רב הונא לעולא:
והנ"ל דכונת רבה בר רב הונא היתה דודאי אפי' היכי דמתכוין למדידה אין כאן איסור דאורייתא דלא גזרו אלא אי אטו מדידה דמקח וממכר או אטו מחתך, וע"כ היכי שאינו צריך להמדידה או הוא מתעסק הוי גזירה לגזירה מתעסק אטו אינו מתעסק ואינו מתעסק אטו מחתך:
ונראה בטעמו של עולא, דודאי גם הוא הבין דאינו צריך למדידה אלא דהוא ס"ל דגם גזירה לגזירה הו"ל למיגזר וכמו דמצינו בפ"ק דשבת י"א ע"ב דס"ל לאביי דלא יעמוד בכרמלית וישתה או בר"ה או ברשות היחיד אף דהוי גזירה לגזירה וכמו דס"ל התם באמת לרבא דלא גזרינן ועולא יסבור כאביי ורבה בר רב הונא יסבור כרבא:
אלא שראיתי להתוס' שם בשבת שכתבו להוכיח דגם לאביי לא גזרינן גזירה לגזירה ורק בהוצאה גזר וא"כ הכא דלא איירי בהוצאה הא לכו"ע לא גזרינן:
אבל לכאורה יש להביא ראי' דגם בשארי מלאכות שבת נמי ס"ל לאביי דגזרינן גזירה לגזירה דהא איתא בעירובין ד' ע"ב הי' גבוה למעלה מעשרים אמה ובא למעטה בכמה ממעטו רב יוסף אמר בטפח, אביי אמר בד' טפחים, ומסקנא דפליגי בגזירה שמא יפחות דלאביי גזרינן ולרב יוסף לא גזרינן, והא התם הוי גזירה לגזירה דהא אפי' יפחות לא אתי למיעבד איסורא דאורייתא, וע"כ דאביי לשיטתו אזיל דס"ל דגזרינן גזירה לגזירה ע"כ שפיר גזרינן דילמא יפחות ורב יוסף אזיל בשיטת רבו בשבת י"א דלא גזרינן גזירה לגזירה:
ועפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם בענין זה דבפלוגתא זו פסק כרב יוסף נגד אביי ובהפלוגתא השני' בדף ה' ע"א לענין הי' פחות מעשרה טפחים ובא להשלימו בכמה רב יוסף אמר בד' טפחים אביי אמר בד' אמות בזו פסק כאביי נגד רב יוסף וטעם הרי"ף בזה הוא דחוק מאד, יעיין ברמב"ם הל' שבת פי"ז הלכה י"ז אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דבפלוגתא הראשונה אביי לשיטתו אזיל דס"ל דגזרינן גזירה לגזירה ע"כ פסק דלא כותי' אלא כרבא דהלכתא כוותי' בר מיע"ל קג"ם אבל בפלוגתא השני' פסק כאביי נגד רב יוסף דהלכה כבתרא:
אמנם יש לדחות דהכא נמי הוי גזירה לגזירה בענין הוצאה וע"כ ס"ל לאביי דגזרינן גזירה לגזירה וכתוס' שם (ועיין עירובין ר' ע"ב דפרכינן וכה"ג מי מחייב, וקשה דהא לאביי קיימינן ואיהו הא ס"ל דגזרינן גזירה לגזירה בשבת):
עוד הי' נראה להביא ראי' מהא דאיתא בשבת קמ"ט ע"א דפליגי רב ביבי ואביי בפירוש טעם האיסור דלא ימנה את אורחי' מן הכתב דרב ביבי ס"ל טעמא דגזרינן שמא ימחוק ואביי ס"ל דהטעם היא משום דגזרינן גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, וקשה טובא הא איסור קריאת שטרי הדיוטות אינו אלא מדרבנן משום ממצוא חפצך ודבר דבר וא"כ איך גזרינן גזירה לגזירה, וע"כ דאביי לטעמי' אזיל דס"ל דגזרינן גזירה לגזירה, אפי' בשאר איסורי שבת
אבל אחר העיון א"א לומר כן דאי נימא כן יקשה עלינו הא דפסק הרמב"ם בפכ"ג מהל' שבת הי"ט כאביי דטעמא הוי משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ובדין עמידה בכרמלית ולשתות בר"ה או ברה"י פסק בפט"ו מהל' שבת כרבא דלא גזרינן גזירה לגזירה, ע"כ נלע"ד דאיסור קריאת שטרי הדיוטות הוא איסור מדברי קבלה ממצוא חפצך ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, ושטרי הדיוטות דברים של חול הם, ודברי קבלה הא מבואר בר"ה י"ט ע"א דהוי כדאורייתא לענין דאין צריכין חיזוק וה"ה י"ל דלא מיקר גזירה לגזירה, ואף דכתב הרמב"ם שם דקריאת שטרי הדיוטות אסורין שמא ימחק, מ"מ בודאי דכונתו דמלבד איסור דדבר דבר אסור נמי מטעם שמא ימחק ונ"מ דאי מטעם ודבר דבר אסור לקרות דוקא מפיו, אבל בהרהור שרי, אבל מטעם שמא ימחוק אסור לקרות גם בהרהור, ומטעם שמא ימחק לא הוי אלא במונה את אורחיו גזירה לגזירה ע"כ כתב נמי דהוי עובדין דחול וממילא ממעטינן ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול ועיין במ"מ בשם הר"ר יונה ויצא לו להרמב"ם הא מילתא דאי נימא דאביי בהא אזיל לשיטתו א"כ דפריך התם מאי בינייהו, נימא איכא בנייהו אי גזרינן גזירה לגזירה באיסורי שבת דלרב ביבי לא גזרינן ולאביי לשיטתו גזרינן, אלא ע"כ דקריאת שטרי הדיוטות אסורין מדברי קבלה וא"כ הכא אליבא דכו"ע לא הוי גזירה לגזירה דדברי קבלה כדאורייתא דמי:
ונראה להוכיח דאביי ס"ל בכל איסורי שבת דגזרינן גזירה לגזירה, מהא דאיתא בשבת כ"א ע"א דפרכינן וליגזור נמי חלב מהותך שעירב לתוכן שמן אטו חלב מהותך שלא עירב בתוכן שמן, וקשה טובא איך עלה על דעתו להקשות כן הא הוי גזירה לגזירה, אלא הדבר ברור דאביי ס"ל דבכל דוכתי נמי גזרינן גזירה לגזירה, והתם הא לאביי קיימינן ע"כ פריך שפיר, דהא דהוי גזירה לגזירה לא איכפת לי' לאביי, והא דמשני באמת דהוי גזירה לגזירה ומשמע דאביי קיבלה מלבד די"ל דאליבא דרב משני לי' ורב מצי למיסבר כרבא דלא גזרינן גזירה לגזירה, בכל דוכתי עוד נלע"ד לאמר דהא דאמרינן אליבא דאביי דגזרינן גזירה לגזירה היינו דוקא בשתי גזירות אבל בשלש גם אביי מודה דלא גזרינן לפום המסקנא והתם הא הוי שלש גזירות נתן בו שמן אטו לא נתן בו שמן בחלב מהותך לחלב מהותך אטו חלב שאינו מהותך וחלב שאינו מהותך גזירה שמא יטה:
ועפי"ז מיושבת היטב קושיית התוס' ישנים שהקשו דמאי משני דהוי גזירה לגזירה הא חזינן הכא דגזרינן גזירה לגזירה דהא חלב מהותך אטו חלב שאינו מהותך הוי נמי גזירה לגזירה, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דבאמת לאביי בשתי גזירות בודאי גזרינן גזירה לגזירה רה וכל עיקר דלא גזרינן לפום שינוייא הוא דבתלתא גזירות לא גזרינן:
אלא אלא שלפ"ז תסתער עלינו קושית התוס' בשבת שם דהא בביצה ב' ע"ב וג' ע"א ס"ל לאביי גופא דלא גזרינן גזירה לגזירה אבל באמת אין קושיא כלל דהא התם לרב יוסף ולר' יצחק קיימינן ואינהו הא ס"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה רב יוסף הא ס"ל דמיעוט מבוי סגי בטפח ולא חיישינן שמא יפחות, ור' יצחק הא אמרינן בעירובין ד' ע"ב ובכ"מ דאמר דבר תורה רובו המקפיד עליו חוצץ וגזרו רובו שאינו מקפיד אטו רובו המקפיד למיעוטא המקפיד משום רובו המקפיד ולא גזרי מיעוטא שאינו מקפיד משום מיעוט המקפיד דהוי גזירה לגזירה א"כ מוכרח ר' יצחק לסבור דלא גזרינן גזירה לגזירה וע"כ לשיטתייהו פריך אביי שפיר ולדידי באמת ל"ס כלל כשיעתייהו (ועפי"ז יש לדון בקושיית תוס' ביצה ב' ע"ב) והא דפרכינן התם וליגזור נמי מיעוטו שאינו מקפיד אטו מיעוטו המקפיד, י"ל דהמקשן הוי ס"ל דר' יצחק דאמר בביצה טעם איסור ביצה שנולדה ביו"ט משום משקין שזבו אף דמשקין שזבו הוי נמי איסור דרבנן, ע"כ ס"ל דגזרינן גזירה לגזירה וחידש לו התרצן דר' יצחק ס"ל דגזירה לגזירה לא גזרינן והתם הוי טעמא דכולה חדא גזירה היא:
וכשנעמיק תקר בזה, נמצא דבאמת הוכרחה הגמ' בביצה לתרץ כולה חדא גזירה היא ולא דס"ל דגזרינן גזירה לגזירה, דביסוד פלוגתת אביי לרבא דאביי ס"ל דגזרינן גזירה לגזירה ורבא ס"ל דלא גזרינן נ"ל דפליגי בפלוגתא דהרמב"ם והרמב"ן שהובאה בשב שמעתתא א' אי דרבנן דינו כדאורייתא או דיש לו דין אחר דהרמב"ם דעתו דרבנן דינו כדאורייתא ממש ודעת הרמב"ן דאין דינו כדאורייתא, וי"ל דאביי ס"ל כשיטת רמב"ם דכל דרבנן דינו כדאורייתא ע"כ גזרינן נמי גזירה לגזירה, אבל רבא יסבור כהרמב"ן דדרבנן אין דינו כדאורייתא ע"כ ס"ל דל"ש לגזור גזירה לגזירה, ועפ"ז י"ל דאזלי נמי לטעמייהו בהא דכתב השב שמעתתא דאביי ס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא וע"כ דדרבנן דינה כדאורייתא דאל"כ אמאי בשל סופרים הלך אחר המיקל כמבואר שם בשב שמעתתא ע"כ ס"ל דגזרינן גזירה לגזירה אבל רבא לטעמי' דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא ודרבנן ע"כ לאו כדאורייתא דמי ע"כ ס"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה:
והנה נ"ל ברור דהך פלוגתא אי דרבנן דינו כדאורייתא תליא בפלוגתא דסוכה מ"ו ע"א אי מצוה דרבנן בעי ברכה, דמאן דס"ל דגם מצוה דרבנן בעי ברכה דמצי למימר אשר צונו, שפיר י"ל דדרבנן דינו כדאורייתא, אבל למאן דס"ל דכל דרבנן לא בעי ברכה ע"כ דרבנן לא הוי דאורייתא ע"כ לא מצי אמר וצונו:
ולפ"ז מיושבת קושיית תוס' כמין חומר, די"ל דאביי ס"ל בכל התורה כולה דגזרינן גזירה לגזירה דאזיל לשיטתו דס"ל בסוכה ל"ז ע"א דהלל צריך ברכה לפניו והלל הא הוי רבנן כדאי' בברכות י"ד ע"א וע"כ ס"ל דדרבנן הוי כדאורייתא, ע"כ שפיר י"ל דגזרינן גזירה לגזירה, אבל התם בביצה הא לרב יוסף ור' יצחק קיימינן דרב יוסף ס"ל התם בסוכה מ"ה ע"ד דנקיט דרבה בר בר חנה בידך דלולב אין טוען ברכה אלא יום הראשון דרבנן לא בעי ברכה וכן ר' יצחק מבואר שם בדף מ"ו ע"א דס"ל דרק יום ראשון בעי ברכה א"כ ס"ל נמי דדרבנן לא בעי ברכה, וא"כ ס"ל דדרבנן לא הוי כדאורייתא, ושפיר י"ל דלא גזרינן בזה גזירה לגזירה, וע"כ לשיטתייהו פריך שפיר אבל לדידי' באמת ס"ל דגזרינן גזירה לגזירה בכל התורה כולה:
ולפ"ז י"ל דבאמת ע"כ לא קיי"ל כאביי בהא דגזר גזירה לגזירה אלא דוקא בהוצאה דהוי מלאכה גרועה אבל בשאר מלאכות שפיר גזרינן גזירה לגזירה, והנה אף דאין הכרח מקושיית תוס' ביצה להוכיח דאביי ס"ל בכל דוכתא דלא גזרינן גזירה לגזירה, אבל באמת תמהני על התוס' דהא הוי מצי להוכיח מהא דאיתא בחולין פ"ה ע"ב דהוכיח אביי דחולין בעזרה ס"ל לר"ש הוי דאורייתא דהא ס"ל דחי' שנשחטה בעזרה תשרוף אי אמרת דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אלא אי אמרת דרבנן היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה הרי בהדיא דאביי גופא ס"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה:
אמנם לענ"ד דעדיין אין הכרת מכאן לחדש דאיכא נ"מ בין הוצאה לשאר איסורי שבת, דבאמת י"ל דבכל איסורי שבת ס"ל לאביי דגזרינן גזירה לגזירה דגבי שבת דהוי איסור כרת העמידו גזרתם כדאורייתא, אבל בביצה ובחולין דמיירי התם לענין איסור לאו ועשה שפיר י"ל דלא העמידו גזירתם דהא אביי לשיטתו אזיל דס"ל בב"מ נ"ו ע"א דיש חילוק בין איסור לאו לאיסור מיתה בידי שמים וכש"כ דיש חילוק בין לאו לכרת, וע"כ אף דילפינן מקרא דלא גזרינן גזירה לגזירה וכדפירש"י בריש ביצה ע"ב, י"ל דזהו דוקא לענין איסור לאו ולא לענין איסור כרת אבל רבא לשיטתו דס"ל בברכת קי"ע ע"א דמכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת שפיר י"ל דכיון דילפינן מקרא דלא גזרינן גזירה לגזירה אין נ"מ בין כרת ללאו ואפילו באיסורי שבת דהוי כרת לא גזרינן:
ונראה דבהאי פלוגתא פליגי נמי הני תנאי בסוטה כ"ת ע"ב דילפינן דכל דבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור אפי' ברה"י מסוטה ורב יליף מהא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל עמא ודאי ולא עמא ספק והיינו דתנא דברייתא ס"ל דיש חילוק בין לאו לכרת א"כ י"ל דהא דכתיב דבעינן טהור ודאי ולא טהור ספק בטומאות הגוף מיירי דהוי איסור כרת ע"כ שפיר אזלינן לחומרא ובטומאת בשר דהוי בלאו אזלינן לקולא ואין ראי' כלל מזה להאי דינא דאין בו דעת לישא ספיקו טהור אפי' ברה"י אבל רב ס"ל דהא דאורייתא האי דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ע"כ שפיר מצינן למילף מהכא דספק שאין בו דעת לישאל ברה"י נמי טהור. וי"ל דאביי בצירוף הא דס"ל דדרבנן דינו כדאורייתא ס"ל דעכ"פ באיסור כרת גזרינן גזירה לגזירה ורבא דוקא באיסור הוצאה ס"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה דהוי מלאכה גרועה אבל בשאר מלאכות גם איהו מודה דגזרינן גזירה לגזירה:
ועפ"ז י"ל דהא דפליגי עולא ורבה בר בר תנה לפי גירסת הרי"ף והגהות מיימוני פכ"ג מהל' שבת דעולא ס"ל לגזור גם במתעסק במדידה ורבה בר בר חנה ס"ל להתיר דרבה בר בר חנה לטעמי' אזיל שם בסוכה דס"ל דמצות לולב רק יום אחד דדרבנן לא בעי ברכה ע"כ ס"ל שפיר דגם באיסור שבת לא גזרינן גזירה לגזירה ועולא ס"ל דדרבנן דינו כדאורייתא והילכך עכ"פ באיסור כרת שפיר גזרינן גזירה לגזירה, ועפ"ז אתי שפיר מה שהשמיע הרמב"ם מהלכותיו האי דינא דמתעסק דמתעסק עבמדידה מותר והיינו די"ל דרבה בר בר חנה לטעמי' אזיל דדרבנן לא בעי ברכה ע"כ לא גזרינן גזירה לגזירה בשום דוכתי אבל לדידן שפיר גזרינן באיסור שכת דהוי איסורי כרת מתעסק אטו שאינו מתעסק, ואפילו אי נגרוס רבה בר בר רב הונא י"ל דס"ל כאבוה בירושלמי סוכה דדרבנן לא בעי ברכה ע"כ ס"ל דלא גזרינן מתעסק אטו שאינו מתעסק אבל לדידן דרבנן בעי ברכה שפיר גזרינן מתעסק אטו אינו מתעסק:
והנה בעירובין ל"ה ע"ב פליגי ר"מ ור' יוסי דר"מ ס"ל דכל ספק דרבנן אף דיש לו חזקת איסור אזלינן בספיקו לקולא ור' יוסי ס"ל דאף דהוי ספק דרבנן מ"מ נגד חזקת איסור ספיקי לחומרא, והנה תרווייהו ס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא כדאיתא בכריתות י"ת ע"א ודף כ"ג ע"א אלא דר"מ ס"ל דדרבנן לא הוי כדאורייתא ע"כ אף דהוי נגד חזקה אזלינן לקולא אבל ר' יוסי ס"ל דדרבנן הוי כדאורייתא ע"כ אף דהקילן בשאר ספק דרבנן דאזלינן גבי' לקולא לקולא אבל זהו דוקא היכא שאינו נגד חזקה אבל נגד חזקה אזלינן לחומרא:
ובריש עירובין אמרינן מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה, והקשו תוס' אמא לא פתח התנא בהכשר המבוי ולא בפסול המבוי והנלע"ד לתרץ עפ"י מאי דחידש החות דעת דהיכא דההיתר מוזכר בתורה אזי אמרינן היתר ודאי ולא היתר ספק, והיכא שהאיסור מוזכר אמרינן להיפך איסור ודאי אסור ולא איסור ספק:
ולפ"ז ל"ק קושיית תוס' די"ל דסתם משנה ר"מ דס"ל ספק דרבנן אפי' נגד חזקה אזלינן בספיקא לקולא וא"כ אי הוי תנא הכשר מבוי ברישא הו"א דהיכא דא"א לצמצם פסולה דהוי ספק דרבנן נגד חזקת איסור הוצאת שבת ע"כ נקט הפסול בלשון ודאי דדוקא פסול ודאי ולא פסול ספק, וכ"ז י"ל בקצרה מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אינה פסולה אבל עשרים כשרה אף דהוי ספק שמא היא למעלה וע"כ דספק דרבנן במקום חזקת איסור אזלינן לקולא וא"כ דרבנן אין דינו כדאורייתא:
ולפ"ז אתי שפיר סמיכות סוף מסכת שבת להתחלת עירובין דכיון דס"ל מתעסק במדידה מותר ע"כ דלא גזרינן גזירה לגזירה גם באיסור כרת וע"כ דדרבנן לא הוי דאורייתא ע"כ דוקא מבוי שהיא למעלה מעשרים אמה פסולה אבל שוה לעשרים כשרה:
הדרן שני למס' שבת
(סוף שבת) אימר דאמרי רבנן מדידה מצוה דראו מצוה מי אמור, א"ל מתעסק בעלמא אנא יש להבין הא במשנה מבואר דמודדין את המטלית ואת המקוה, וא"כ בשלמא מדידת מקוה הויא מצוה כדי לטהר אשה לבעלה, אבל מדידת מטלית אם יש בה שיעור טומאה לכאורה, אין בזה שום מצוה וא"כ אמאי התירו מדידתה בשבת ור"ח פירש מדידה דמצוה, כגון מדידת מקוה שצריך לטבילת מקוה, וקשה טובא דהא תינח מקוה מטלית מאי איכא למימר ולרש"י שפי' דנגעה בטהרות ג"כ קשה:
והנראה לי בזה דהאי תנא ס"ל טבילה בזמנה מצוה וא"כ שפיר הוי המדידה מצוה דאי איכא שיעורא יטבילוה בזמנה כדי לקיים מצות טבילה, והביא ר"ח דין טבילת המקוה כדי לפרש עי"ז דין להיתר מדידת המטלית וכן כתב המהרש"א בשבת קי"א ע"א דכמו דאמרינן גבי אדם טבילה בזמנה מצוה ה"נ אמרינן לענין טבילת כלים, וע"כ שפיר הוי' מדידת מטלית מצוה:
וראיתי להפני יהושע בביצה י"ז ע"ב שהקשה על המהרש"א מהא דאיתא בספרא שמיני והובא ברש"י שם, תנור וכירים יותץ, טמאים הם וטמאים יהי' לכם מלמד שאם רצה להשהותם בטומאתם רשאי, וא"כ משמע דבכלים לא אמרי' טבילה בזמנה מצוה ורשאי להשהותן בטומאתן, ולפ"ז א"א עוד לפרש דמדידת מטלית היא משום חיוב מצות הטבילה:
אבל לענ"ד דבריו חמוהים דודאי כלי חרס דאינם בני טבילה ומצותם בנתיצה בזה הרשות בידו להשהותם אם ירצה בטומאתם משום הפסד ממון, אבל כלים דבני טבילה שפיר י"ל דכמו דאמרינן גבי אדם טבילה בזמנה מצוה ה"נ אמרינן גבי כלים:
ואדרבא משם ראי' לדברי המהרש"א. דהא כל עיקר הדין דמותר להשהותם בטומאתם ילפינן מהא דכתיב טמאים הם וטמאים יהי' לכם וא"כ אין זה אלא גבי כלי חרס לתנור דכתיב בהו טמאים יהי' לכם אבל גבי כלי עץ וכלי עור ושארי כלים דלא כתיב אלא במים יובא וטמא עד הערב יטהר, שפיר י"ל דבעינן דוקא במים יובא בזמנו ולא להשהותם בטומאה דעבר על מצות התורה של במים יובא וטהר:
וכן נראה מדברי הרמב"ם הלכות יום טוב פ"ד הי"ז דכתב לפרש הטעם דאין מטבילין כלים ביו"ט, דחיישינן שמא ישהה אותם בטומאתם, ולא הזכיר דין וטעם התקלה כמו שפירש"י בביצה על דברי רב ביבי גזרה שמא ישהה, וע"כ דסובר דא"א לפרש מטעם תקלה, דהא פליגי בזה ב"ש וב"ה בסופ"ק דפסחים ואמאי ס"ל לב"ש וב"ה דאין מטבילים כלים בשבת ויו"ט אלא הטעם הוא משום שמא ישהה אותם בטומאתן וקא עבר על מצות טבילה בזמנה וב"ה וב"ש לטעמייהן אזלי דס"ל בנדה כ"ח ע"ב דטבילה בזמנה מצוה, ע"כ שפיר גזרינן שמא ישהה:
והנה י"ל דדין זה תליא מהיכן ילפינן דין דטבילה בזמנה מצוה, דרש"י בשבת קכ"א כתב דילפינן לה מהא דכתיב גבי ב"ק לפנות ערב ירחץ במים, וביומא ח' ע"א כתב דילפינן לה מהא דכתיב וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים דאי ילפינן מקרא דלפנות ערב ירחץ במים, א"כ התם הא לא כתיב אלא טבילה דאדם וי"ל דדוקא באדם אמרינן טבילה בזמנה מצוה אבל אי ילפינן מקרא דוחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים ע"כ דכמו דיום השביעי קאי על רחיצה דבתרי' דוכבס בגדיו כש"כ דקאי על כיבוס בגדים דסמוך לי' ובודאי דכמו דאמרינן טבילה בזמנה מצוה גבי אדם כש"כ דאמרינן טבילה בזמנה מצוה לגבי כלים:
וליישב דברי רש"י נ"ל לומר דהנה בנזיר ס"ו ע"א אמרינן דס"ל לת"ק דר' יוסי דש"ז של זב מטמא במשא כל מעת לעת ור' יוסי ס"ל דאינו מטמא במשא אלא יומא, וקא מפרש התם דת"ק יליף לה מדכתיב גבי ב"ק לפנות ערב דהיינו מעל"ע וכבר הקשו שם בתוס' דמאי עביד ר' יוסי בלפנות ערב, ותי' תוס' כבר תמה עליו התוי"ט בפ"ט דזבים, אבל לפי הנ"ל י"ל דלר' יוסי אתא לאורי' דטבילה בזמנה מצוה וע"כ התם בשבת דלר' יוסי קיימינן שפיר י"ל לדידי' דילפינן מהאי קרא טבילה בזמנה מצוה, אבל החם ביומא ח' ע"א הא לר' מאיר קיימינן דס"ל בסתם משנה דזבים פ"ב דילפי' מקרא דלפנות ערב דקרי פיטר בזיבה כל מעל"ע א"כ ליכא קרא דלפנות ערב לטבילה בזמנה מצוה ע"כ פירש"י שם אליבא דר"מ, דילפינן מקרא דוחטאו ביום השביעי דטבילה בזמנה מצוה ולמסקנא דילפינן התם דר' יוסי ס"ל טבילה בזמנה מצוה, י"ל דבאמת ר' יוסי לשיטתו מצי למילף דטבילה בזמנה מצוה מקרא דלפנות ערב דמיותר לדידי':
והשתא אחי שפיר דהא סתם משנה הוי ר' מאיר ור"מ ס"ל דקרא דלפנות ערב אתא לידרשא דקרי פוטר בזיבה כל מעת לעת וא"כ יליף דטבילה בזמנה מצוה מקרא דוחטאו ביום השביעי, וממילא דגם כלים אמרינן גבייהן טבילה בזמנה מצוה וע"כ שפיר אמר עולא אימר דאמרינן מדידה דמצוה מדידה דלאו מצוה מי אמור:
אלא דלכאורה יהא מוכרת לפ"ז מדברי הרמב"ם בהלכות יו"ט ובהל' שבת דטבילה בזמנה מצוה ובאמת הוכיח הרל"מ בפ"י מהל' יסודי התורה, מדברי הרמב"ם שכתב דאם הי' שם כתיב על בשרו כורך עלי' גמי ולא חיישינן לביטול טבילה מצוה דע"כ ס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה וכמבואר בש"ס דשבת ק"כ ע"ב וקכ"א ע"א:
אבל לענ"ד אין דברי הל"מ מוכרחים דהנה יש להקשות למאן דס"ל יורד וטובל בלא גמי הא עבר על לא יראה בך ערות דבר וצ"ל דס"ל להגמ' דאתי עשה דטבילה ודחי ל"ת דלא יראה בך ערות דבר וכמבואר בר"ח, אלא דקשה דאיך אמרינן דאתי עשה דטבילה ודחי ל"ת דלא יראה בך ערות דבר הא בעינן, בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה והכא הא לא הוי בעידנא, ונ"ל דסוגיא דהתם אזלא אליבא דר' יוסי דס"ל דהתחלת המצוה גורמת לסוף המצוה, והוי חדא מילתא דאפי' סילק הישנה שחרית וערבית סידר את החדשה הרי זה תמיד וא"כ הכא נמי כיון דא"א בענין אחר הוי חדא מילתא ע"כ ס"ל שפיר דאתי עשה ודחי ל"ת אבל הרמב"ם לשיטתו דפוסק כרב אשי בשבת דל"א עשה דוחה ל"ת אלא דוקא היכי דבעינן בעידנא ע"כ אף דטבילה בזמנה מצוה מ"מ לא דחי ל"ף דלא יראה בך, ערות דבר ובעינן דוקא גמי:
אמנם יש להבין דכיון דאמרינן דגבי כלים נמי אמרינן טבילה בזמנה מצוה א"כ אמאי ס"ל לרבה אליבא דב"ש וב"ה דס"ל בנדה כ"ח ע"ב טבילה בזמנה מצוה, דאין מטבילין כלים בשבת דילמא יעבירם ד' אמות ברשות הרבים, דמאי איכפת לן שיעבירם הא הוי טועה בדבר מצוה וכמו דאיתא כה"ג בסוכה מ"א ע"ב, והוי גזירה לגזירה וצריך לומר דאינהו ס"ל דטעה בדבר מצוה אף שעשה מצוה נמי חייב בקרבן ע"כ שפיר גזרינן:
והשתא אתי שפיר סמיכות ריש שבת לסוף שבת דכיון דמתחילין ביציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ, וכתב הרע"ב דאשמועינן דאפילו טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דצדקה נמי חייב ע"כ שפיר מקיים דמדבריהם למדנו שפוקקין וקושרין ומודדין בשבת דאף דהוי כלים מכ"מ גם גבי כלים אמרינן טבילה בזמנה מצוה ושאני התם דגזרינן משום דמצוה לא מהני לפטור מקרבן:
והנה בריש עירובין התחיל התנא דמבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט, ולכאו' למה לא התחיל בדין התחומין הא תחומין איכא מ"ד דהוי מה"ת וצ"ל דהאי תנא ס"ל תחומין דרבנן, וקשה הא כתיב אל יצא איש ממקומו ביום השבת וצריך לומר דהאי קרא לא איירי בתחומין אלא בהוצאה ממש וכתוס' עירובין י"ז ע"ב, וקשה הא איכא קרא אחרינא להוצאה לא תעבירו וכדאי' בשבת, צ"ו ע"ב וצ"ל דקרא חדא להוצאה דעני וקרא אחרינא להוצאה דבעה"ב אבל קשה ל"ל קרא להוצאה דבעה"ב הא כבר ידעינן דהוצאה אסורה מהוצאה דעני וצ"ל דהתורה גילתה כאן דאף דהוי טועה בדבר מצוה מכ"מ איכא לאו דשבת ואף דבכל התורה ס"ל טועה בד"מ ועשה מצוה פטור משום דס"ל כהריב"א דעשה מדחי הלאו וליכא קרבן אבל במלאכת הוצאה גילתה תורה דאפילו טעה בדבר מצוה נמי חייב והשתא אתי שפיר דלא בעינן למימר דס"ל לרבה דמפרש טעמא משום דשמא יעבירנו גבי טבילת כלים דבכה"ת ס"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה חייב אלא דוקא גבי הוצאה דאיכא קרא יתירא:
ולפ"ז אתי שפיר הסמיכות דכיון דמסיימינן מתעסק אנא אבל בלא מתעסק אסור דמתניתין איירי במדידה דמצוה ויקשה הא מודדין את המטלית תנן וצ"ל דגם מטלית מצוה להטבילה בזמנה, וקשה א"כ אמאי גזרו טבילת כלים בשבת וצ"ל דשאני הכא דכתיב קרא יתירא וא"כ ע"כ תחומין דרבנן ע"כ פתח שפיר במבוי שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה ולא בכיצד מערבין ודו"ק היטב:
ועפ"ז אחי שפיר סוגית הש"ס בסוכה מ"ב ע"א דאמרינן אומר הי' ר' יוסי דטעה בד"מ ולא עשה מצוה פטור וקשה מנ"ל ולפי הנ"ל אתי שפיר דכיון דס"ל בעירובין ל"ו ע"א תחומין דרבנן א"כ אמאי ס"ל דטועה בד"מ בהוצאה פטור וע"כ דהטעם משום, טרדה דמצוה ועכ"פ אין לחלק:
הדרן שלישי לשבת
(סוף שבת) עולא איקלע לבי ריש גלותא חזיא לרבה בר"ה דיתיב באוניא דמיא וקא משח רי' א"ר אימר דאמרו רבנן (פוקקין ומודדין וקושרין בשבת) מדידה דמצוה דלאו מצוה מי אמור א"ל מתעסק אנא. דעת התוס' בשבת קכ"ו ע"ב דע"כ לא בעינן מצוה אלא לענין מדירה, אבל קשירה ופקוקה אפי' דלאו מצוה שרי, ותמה ע"ז התוי"ט דמ"ש קשירה ופקיקה דהקילו בהן יותר ממדידה:
והנ"ל לתרץ עפ"י מאי דאיתא בעירובין פ"ז ע"ב דפליגי אמוראי אליבא דר' יוחנן דחד מ"ד ס"ל דהקילו יותר ברשויות דאורייתא מרשויות דרבנן דחכמים עשו, חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ואידך ס"ל דלא עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, ולפ"ז י"ל דעולא דס"ל דגבי מדידה בעינן דוקא של מצוה ס"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ע"כ גבי מדידה דלא צריכה דהוי דרבנן הוי כמו רשויות דרבנן ועשו חיזוק לדבריהם שלא להתיר רק במדידה דמצוה, אבל גבי פקיקה וקשירה דהוי כמו רשויות דאורייתא לא עשו חיזוק ע"כ אפי' שלא במקום מצוה נמי התירו:
והנה ביסוד פלוגתא זו אי עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, נ"ל דתליא במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן שהובא בשב שמעתתא ש"א אי מילתא דרבנן דינו כדאורייתא ממש או לא הוי כדאורייתא דדעת הרמב"ם דהוי כדאורייתא לכל דבר, ודעת הרמב"ן דלא הוי כדאורייתא, וי"ל דמאן דס"ל לא עשו חיזוק לדבריהם סובר דמילתא דרבנן אין דינו כדאורייתא, וע"כ סגי אי עושין חיזוק לדבריהם כדאורייתא, אבל מאן דס"ל דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה דעתו דהוי כדאורייתא, וא"כ על חיזוק כדברי תורה זה לא בעינן שום דבר, וע"כ עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה והעלוה מדרגה אחת יותר:
וא"כ לפי מאי דהכרחני, דעולא ס"ל דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, ע"כ סובר דדרבנן דינו כדאורייתא ממש לכל דבר:
ועפ"י דברינו אלה תתיישב היטב קושיא גדולה בסוגיא דקדושין ל"ח ע"ב דס"ל לעולא שם דערלה בחו"ל הלכה למשה מסיני, ולא פרכינן עלה מידי, ובדף ל"ט ע"א אמר ר' אסי בשם ר' יוחנן ערלה בחו"ל הלכה למשה מסיני) א"ל ר"ז לר' אסי, והתנן ספק ערלה בא"י אסור ובחו"ל יורד ולוקט, ומשני לי' כך נאמרה הלכה, ודאי אסור ספיקא מותר, וקשה טובא אמאי לא פרכינן נמי כן על עולא דאמאי ספק ערלה בחו"ל מותר כיון דהוי הלכה למשה מסיני, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר, דהנה השב שמעתתא כתב שם דאי נימא דדרבנן דינו כדאורייתא ע"כ דס"ל ספיקא מדרבנן לחומרא, אבל מה"ת הוי לקולא, דאי נימא דסובר דספק דאורייתא מה"ת לחומרא א"כ אמאי קיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא הא גם איסור דרבנן הוי איסור מן התורה) אלא ע"כ דגם ספק דאורייתא הוי לקולא מן התורה ובדרבנן העמידו על דין תורה:
והנה דעת הרמב"ם דאף דספק מן התורה הוי לחומרא, אבל בספק הלכה למשה אזלינן לקולא, ונ"ל פשוט דכ"ז דוקא לשיטתו דסובר דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ע"כ י"ל דאף דהחמירו חכמים לאסור הספיקות מ"מ לא החמירו אלא באיסורים המפורשים בתורה, אבל באיסורי הלכה למשה העמידו על דין תורה, אבל אי נימא דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא א"כ כל שיש עליו שם איסור תורה הרי ספיקו אסור א"כ אין לחלק בין דבר המפורש בתורה להלכה למשה, והשתא לפ"ז לא קשה מה שהקשו להרמב"ם מהא דאמרינן כך נאמרה הלכה ודאי אסור ספיקא מותר, דהא בלא"ה כל הספיקות מותרין דהא הוי הלכה למשה מסיני, דהא התם לר' אסי קיימינן ואיהו ס"ל ביבמות ס"ה ע"ב דאשה אינה מצווה על פרי' ורבי' וי"ל דיליף מקרא דוכבשה, דיש אם למסרת ולא למקרא, וכיון דס"ל יש אם למסרת ע"כ דסובר דגם על ספק חתיכה אחת חייבה תורה אשם תלוי דמצות כתיב כדאיתא בכריתות י"ז ע"ב וא"כ ע"כ דסובר ספיקא מן התורה מדאורייתא לחומרא וא"כ אין לחלק בין דאורייתא להלכה למשה ע"כ הוכרח לתרץ דכך נאמרה הלכה ספיקא מותר, אבל בלא זה הו"א דגם ספק הלכה למשה נמי לחומרא מה"ת, וא"כ כ"ז דוקא לר' אסי אליבא דר' יוחנן אבל עולא דס"ל הכא דעשו חיזוק חכמים לדבריהם יותר משל תורה,, א"כ ס"ל דדרבנן הוי דאורייתא ממש, וע"כ דס"ל ספיקא מן התורה מדאורייתא לקולא ומדרבנן לחומרא וכנ"ל וממילא די"ל דוקא בדבר המפורש התמירו חכמים ולא בדבר שאינו אלא הלכה למשה, ע"כ לדידי' ליכא כלל למיפרך, אמאי ספק ערלה, בחו"ל מותר, דאין התחלה לקושיא זו דכיון דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא, א"כ אף כשהחמירו חכמים לאסור הספיקות מדבריהם מכ"מ לא החמירו אלא בדברים ואיסורים המפורשים בתורה ולא בהלכה למשה מסיני וע"כ כיון דערלה אינה אלא הלכה למשה שפיר אמרינן ספק ערלה בחו"ל אין בה איסור אפי' מדרבנן:
ואחרי התבאר לנו דכיון דס"ל דדוקא מדידה בעינן של מצוה ולא פקיקה וקשירה ע"כ דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא יש להסמיך עפ"ז סוף שבת להתחלת עירובין, מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט ור' יהודא אומר איני צריך למעט, והקשו תוס' דאמאי לא התחיל התנא בהכשר מבוי לחי וקורה, ותירצו דהתחיל הכא כמו שהתחיל בסוכה סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה ור"י מכשיר, והנה באמת גם התם יש להקשות דלמה פתח התנא במילתא דפליגי בה תנאי ולא בדבר המוסכם בלא מחלוקת, כגון שאין לה שלש דפנות ושחמתה מרובה מצלתה, ונ"ל דדבר גדול השמיענו התנא בזה וכמו שביארתי בהדרן לסוכה, דבאמת בהא דס"ל דסוכה סגי בשלש דפנות פליגי בה אמוראי חד אמר דפליגי אי דרשינן יש אם למקרא אי יש אם למסרת, דרבנן דס"ל דסגי בשלש דפנות ס"ל יש אם למסרת ובסכת כתיב לר"ש דס"ל דבעינן ד' דפנות ס"ל יש אם למקרא ובסוכות קרינן, ואביי בדף ז' ע"ב בסוכה ס"ל דפליגי אי סוכה דירת קבע בעינן או דירת ארעי בעינן, דרבנן ס"ל סוכה דירת ארעי בעינן ור"ש ס"ל סוכה דירת קבע בעינן והנה בכל דוכתי קיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, ואי נימא דפליגי ביש אם למקרא ולמסרת א"כ הו"ל למיפסק דיש אם למסרת כרבנן, ואי פליגי בדירת קבע או ארעי קיי"ל דסוכה דירת דירת ארעי בעינן והשתא אתי שפיר למאן דס"ל ספיקא מה"ת לחומרא ויש אם למסרת מוקי לה לפלוגתא דר"ש ורבנן, אי קיי"ל יש אם למקרא או למסורת, וקיימי רבנן בשיטתא דיש אם למסורת וא"כ קמה לן דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא, אבל מאן דס"ל ספיקא מה"ת לקולא מוקי לה לפלוגתא דר"ש ורבנן דפליגי אי סוכה דירת קבע או ארעי בעינן, ורבנן ס"ל דירת ארעי בעינן וקיי"ל כוותייהו אבל בדינא דיש אם למקרא או למסורת, לא קיי"ל כמאן דס"ל יש אם למסורת דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא והשתא א"ש דסוגיא דסוכה דס"ל דפליגי ביש אם למקרא ומסורת ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא ע"כ מוקי לה לפלוגתייהו בכה"ג כדי דרבנן יסברו יש אם למסורת אבל אביי בדף ז' ע"ב ס"ל לפי שיטת השב שמעתתא ש"א דספיקא מה"ת לקולא ע"כ מוקי לפלוגתייהו בסוכה דירת קבע או ארעי ועיין זבחים ל"ו ע"ב דרב הונא מוקי לפלוגתייהו דב"ש וב"ה דב"ש ס"ל יש אם למקרא, וב"ה סברי יש אם למסורת והיינו דאזיל לשיטתו בנדה י"ב ע"א דס"ל דגם על חתיכה אחת נמי חייבין אשם תלוי על ספיקתה ולא הוי רב הונא הקדמון דפליג עם רב אסי ת"ח של רב בכריתות י"ז ע"ב:
והתנא דריש סוכה דדעתו לפסוק דיש אם למקרא וספיקא מן התורה לקולא והא דסוכה בעלת שלש דפנות כשרה היא מטעם דסוכה דירת ארעי בעינן ולא תליא כלל במשמעות דבסוכות ע"כ פסח דסוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה דמזה מוכת דסוכה דירת ארעי בעינן ע"כ שפיר ס"ל דסוכה שאין לה שלש דפנות פסולה הא יש לה שלש אף שאין לה ארבע כשרה, ע"כ גם התנא דעירובין שנה לנו משנתו כמו ששנה לנו בסוכה וא"כ מוכת דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא והשתא אתי שפיר דכיון דמסיימינן מדידה דלאו מצוה מי שרי אבל פקיקה וקשירה מותרין אפי' דלאו מצוה א"כ ע"כ דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וא"כ דרבנן הוי כדאורייתא ממש וע"כ דמזה מוכח דספק מה"ת לקולא ע"כ שפיר פתת במאי שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה ולא בהכשר מבוי ודו"ק:
הדרן למס' עירובין
(סוף עירובין) עניבה דלא אתי לידי חיוב חטאת (במדינה) רא גזור קשירה דאתי לידי חיוב חטאת (במדינה) גזור אליבא דר' שמעון ורבנן פליגי עלי' דר"ש וס"ל דאפילו קשירה דאתי לידי חיוב חטאת נמי מותר במקדש ולא גזרינן אטו מדינה, ויש להבין במאי פליגי רבנן ור"ש:
והנ"ל דהנה לכאורה קשה על ר"ש דאיך שייך לגזור במקדש אטו מדינה, דא"כ איך אפשר להתיר הקרבת תמידי ומוספי שבת בכל מלאכות שבת ניחוש דילמא אתי להתיר במדינה:
והנ"ל ליישב עפ"י מאי דאיתא ביומא מ"ו ע"א דקיי"ל שבת הותרה וטומאה דחוי' ונראה להסביר הדברים דודאי שצותה תורה להקריב התמיד במועדו, היתה הכונה שבכל שבת ושבת יקריבו ויחללו וידחו שבת ע"כ שפיר י"ל דשבת הותרה לענין קרבנות דהא לענין זה לא נאסרה אבל כשהתירה התורה טומאה אצל קרבנות לא היתה כונת התורה לומר שמוכרחין אנו להקריב בטומאה אלא הכונה שאם יארע הדבר שיהא מוכיחין להקריב בטומאה שמצות הקרבן דותה איסור הטומאה ע"כ שפיר אמרינן טומאה דחוי' ושבת הותרה, ולפ"ז יש לאמר דלמאן דס"ל דמכשירין נמי דחי שבת מ"מ לא דמי מכשירין לגוף המצוה דגוף המצוה דכן היתה הכונה להקריב ולדחות שבת שפיר י"ל דהוי היתר גמור אבל מכשירין דאין כונת התורה שידחו המכשירין לכתחילה את השבת דהא אפשר לעשותן מערב שבת אלא אמרינן דאם אירע הדבר שלא הכינו מע"ש אתי מצוה ודחיא מכשירין א"כ דמי ממש לטומאה ואי נימא הטומאה הוי דחוי' גם מכשירין הוי דחינן:
ועפ"ז יש לאמר בטעם פלוגתתן של ר"ח סגן הכהנים ורבנן במנחות ס"ג ע"ב דר"ח סגן הכהנים סובר דהעומר בשבת הי' נקצר ביחיד ובחול בשלשה וחכמים ס"ל דבין בחיל ב'. בשבת בשלשה דלכאורה קשה במאי פליגי אבל לפי הנ"ל אתי שפיר די"ל דאף דעומר דתי קצירתו שבת מ"מ הא א"א לומר דכונת התורה היתה שקצירת העומר מוכרת להיות בשבת דהא יכול להיות שלעולם לא תבא קצירת העומר שתהי' בשבת וע"כ תלי בדין הטומאה דאי נימא טומאה הותרה גם קצירת העומר הותרה בשבת אבל אי נימא טומאה דחוי' גם קצירת העומר בשבת אינה רק דחוי' ולא הותרה ולפ"ז י"ל דר"ח סגן הכהנים לטעמי' אזיל דס"ל ביומא ח' ע"א דטומאה דחוי' בצבור ע"כ גם קצירת העומר דחוי' בשבת וא"כ למעוטי בדחי' עפי עדיף ע"כ ס"ל דבשבת אינה באה אלא ביחיד אבל רבנן לטעמייהו דס"ל טומאה הותרה בצבור וא"כ ה"ה קצירת העומר הותרה בשבת ע"כ שפיר ס"ל דאפי' בשבת באה בשלשה הקצירה ועפ"ז נדחה נמי מה שהקשה הגאון רצ"ח על הכ"מ רפ"ד מהל' שבת שכתב דהא דכתב הרמב"ם דפקוח נפש, דחוי' היא אצל שבת הוא משום דקיי"ל טומאה דחוי' בצבור דהא חזינן דשבת הותרה אצל הקרבנות, אבל לפי מאי שהסברנו אין הנדון דומה לראי' דשאני שבת דתמיד דכן היתה רצון התורה לכתחילה שיקריבו בשבת ע"כ הוי היתר אבל פקוח נפש לא כיונה התורה שיחלל ויחללו שבת אלא הכונה שאם חלה אדם מישראל מצות פקוח נפשו דוחה איסור שבת, ע"כ שפיר כתב הרמב"ם דמצוה זו דוחה שבת ואינה היתר גמור:
ואחרי התבאר כ"ז י"ל דר"ש ות"ק דילי' אזלי לטעמייהו דת"ק דהיא ר' יודא בר פלוגתא דר"ש בכל מקום לשיטתו אזיל דס"ל ביומא ז' ע"ב דטומאה הותרה בצבור ואף דאינה מוכרחת ע"כ שפיר י"ל דגם דחיית המכשירין הוי היתר גמור, וא"כ כמו דלא גזרינן משום מדינה בשאר מלאכות דהקרבת התמיד ושאר קרבנות דדחו שבת ה"נ לא גזרינן במכשירין, אבל ר"ש לשיטתו אזיל דס"ל התם דטומאה דחוי' בצבור, וא"כ גבי מכשירין נמי הוי דחוי' ולא התרה ע"כ אף דלא גזרינן מקדש אטו מדינה בשאר מלאכות של קרבן תמיד אבל במכשירין במכשירין דאינו אלא דחוי ולא היתר שפיר דמי לגזור מקדש אטו מדינה וע"כ בקשירה דאתי לידי חיוב חטאת גזרינן ובעניבה דלא אתי לידי חיוב חטאת לא גזרינן:
אמנם יש להקשות דכיון דמחד קרא ילפינן שבת וטומאה דהא דרשינן במועדו אפי' בשבת, (במועדו) במועדו אפי' בטומאה מנ"ל לחלק דשבת הותרה וטומאה דחוי' נימא דכמו דשבת הותרה ה"נ טומאה ועיין תוס' פסחים ס"ז ע"א:
ונראה לתרץ דר"ש לטעמי' אזיל דס"ל דציץ מרצה אפי' אינו על מצחו דילפינן מדכתיב תמיד לרצון, דתמיד מרצה ואזיל נמי לטעמי' דס"ל דדרשינן טעמא דקרא דאמאי באמת הציץ מרצה אפי' אינו על מצחו וע"כ דאתא לכפר ולרצות גם בטומאה ביוהכ"פ דליכא התם ציץ, וא"כ ממילא מוכח דטומאה דחוי' בצבור דאי טומאה הותרה הא לא בעינן היתר וריצוי ציץ כלל, וע"כ מוכרח דטומאה אינה כשבת, וכונת ר"ש במה שאמר כה"ג ביוהכ"פ יוכיח שאינו על מצתו ומרצה היא דכיון דכתיב תמיד, ע"כ דאתא לרצות על טומאה שאירעה ביוהכ"פ, וא"כ מוכרח דאפי' אינו על מצחו נמי מרצה, ודחה לו ר"י דע"כ קרא דתמיד לא אתא להאי מילתא דמרצה על טומאת יוהכ"פ דהתם לא בעינן כלל ריצוי ציץ וע"כ דתמיד אתא לענין היסח הדעת:
אמנם יקשה דהא בנשבר הציץ גם ר"ש מודה דאינו מרצה כמבואר שם בסוגיא, וא"כ כיון דביוהכ"פ אסור ללבוש בגדי זהב א"כ איך מיקרי זה ראוי לציץ וצריך לאמר דכיון דבדיעבד אם עבד בבגדי זהב אין העבודה נפסלת משום יתור בגדים, דציץ אינו בגד אלא תכשיט כדאיתא בסוכה ז' ע"א ואף דרש"י פי' מלבוש לאדם דהי' קשה לי' דהא נחשב בשמנה בגדים שהכה"ג משמש ביומא ע"א ע"ב, אבל באמת י"ל דאינו אלא תכשיט בעלמא ולא בגד אלא דאגב אידך מיקרי בגד גם י"ל דאף דנקרא בגד מ"מ אינו פוסל משום יתור בגדים דהא יתור בגדים פוסל רק בשעת עבודה אבל שלא בשעת עבודה אינו פוסל וא"כ מצי לבוש שלא בשעת עבודה, עוד י"ל דכיון דכל עיקר הפסול אינו אלא מטעם דאין קטיגור נעשה סניגור כדאיתא בר"ה כ"ז ע"א ע"כ לא חשיב יתור בגדים ועיין רש"י פסחים ע"ז ע"א דכתב לפרש הא דאמר ר"ש דכה"ג ביוהכ"פ יוכיח, שאינו על מצחו, דהא אין קטיגור נעשה סניגור, והקשה הגרעק"א דל"ל להאי טעמא תיפוק לי' דהא בקרא בהדיא כתיב דאינו נכנס בציץ רק בבגדים שתשב בכתוב, ולפי מש"כ דציץ אינו בכלל בגד אלא בכלל תכשיט הוה אמינא דאף דאי אפשר לו ללבוש שאר הבגדים, אבל ציץ אינו בכלל בגד ע"כ איצטריך טעמא דאין קטיגור נעשה סניגור דמזה מוכח דאפי' ציץ אסור לו ללבוש, וכן י"ל דרש"י רצה ליתן טעם דאפי' שלא בשעת עבודה אסור לו ללבוש הציץ דהא אין קטיגור נעשה סניגור, גם י"ל דאי מקרא הו"א דהתורה נתנה לו רשות לעבוד גם בבגדי לבן אבל אם רוצה להחמיר על עצמו ולעבוד בשמנה בגדים הרשות בידו ע"כ איצטריך לטעמא דאין קטיגור נעשה סניגור, עכ"פ כיון דכל עיקר הטעם דא"א לו ללבוש הציץ היא מטעם איסורא דאין קטיגור נעשה סניגור לא חשיב כנשבר הציץ ושפיר מיקרי ראוי לציץ ומרצה:
והנה בפסחים ד' ע"ב אמרינן דבאמת מפשטא דקרא לא משמע כלל איסורא דחמץ משש שעות ולמעלה, ופריך התם דמנ"ל באמת דאסור ואמר רבא דכתיב לא תשחט על מחץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים:
והקשה שם הריב"א דהא שחיטת הפסח הי' אחר התמיד וא"כ עדיין תקשה מנ"ל איסורא משש ולמעלה, ותירץ הריב"א דכיון דבדיעבד אם נשחט הפסח קודם התמיד הפסח כשר חשיב זמנו גם קודם תמיד, וא"כ כ"ז ניחא אי נימא דהא דאינו ראוי מצד עצמו אלא מחמת איסור תשוב ראוי אבל אי נימא דגם מה שאינו ראוי מצד איסור נמי מוחשב אינו ראוי א"כ הכא דאסור לשוחטו קודם התמיד אמאי מיקרו זמן פסח וע"כ דכיון שאין ראוי אלא מחמת איסור הוי ראוי:
והנה בודאי הא דאמרינן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ זה אינו אלא אי נימא דאיסור אכילת חמץ מתחיל משש ולמעלה אבל אי נימא דאיסורא מתחיל מיום הראשון ל"ש להקדים זמן הבדיקה כולו האי ולכו"ע הוי סגי לבדוק מצפרא או משש שעות ואף דאמרינן דילפינן מציאה וחיפוש וחפוש מנרות י"ל דכיון דלא הוי אלא אסמכתא בעלמא לא החמירו להקדים הבדיקה כולי האי והשתא אתי שפיר דכיון דמסיימינן דקשירה דאתי לידי איסור חטאת גזרו מקדש אטו מדינה וע"כ דטומאה דחוי' דילפינן לה מתמיד דתמיד מרצה וקשה דהא ביום הכפורים הוי כנשבר הציץ וע"כ דאיסור משום ראוי ולא הוי כנשבר ע"כ שפיר אמרינן דאור לארבעה עשר בודקין את החמץ דמצינן למילף מלא תשחט על חמץ דם זבחי דלא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים ואף דזמנו אחר התמיד דכיון דבדיעבד שחיטתו כשרה הוי זמנו ואף דאי אמרינן נמי דלא תשחט על חמץ דם זבחי קאי על אחר התמיד נמי מוכח דחמץ אסור קודם הלילה מכ"מ כיון דאינו מוכח מזה זמנו בבירור י"ל דנמשך הזמן עד הלילה דליכא למימר זמן שחיטה אמר רחמנא כדמשני התם כיון דליכא זמן שחיטה תיכף אחר שש, וע"כ דכיון דאמרינן אור לארבעה עשר ע"כ דילפינן מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי וממילא מוכת דכל שאינו ראוי רק מצד איסור חשיב ראוי ושפיר מוכחינן מכהן גדול ביום הכפורים וזה ברור:
והנה בריש פסחים מתחילין אור לארבעה עשר בודקין את החמץ וקשה טובא דלמה לא הזכיר את שם החודש ונקט לשון י"ד סתם, ונ"ל דאי לא הוי נקט י"ד סתם הי"א דכל עיקר חשיבות היום היא מפני שהיא י"ד לחודש ניסן אבל באחת י"ד היא חג בפ"ע דהא הוי יום שחיטת הפסח, ויקשה למה זכר התנא שחיטת הפסח וצ"ל דרצה להורות דזמן איסור חמץ תלוי בזמן שחיטת הפסח ע"כ נקט י"ד סתם והשתא אתי שפיר מה שכתבתי לתלות סוף עירובין להתחלת פסחים:
הדרן תנינא לעירובין
(סוף עירובין) עניבה דרא אתי לידי חיוב חטאת שרו רי' רבנן קשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרו לי' רבנן. דעת רש"י לפרש דהכא מיירי בקשר של קיימא, ומן התורה מותר דס"ל מכשירי מצוה נמי דוחין את השבת, אלא דמדרבנן גזרו דילמא אתי לידי חיוב חטאת במדינה, אבל בעניבה ליכא האי גזרה:
והנה הרמב"ם בפ"י מהל' שבת הלכה י' העתיק גם כן דין המשנה דנימת כנור שנפסקה במקדש קושרה ולא במדינה, ולכאו' טעמו דפסק כת"ק ודלא כר"ש ע"כ אפי' קשירה מותרת, אבל יפלא דהא דעת הרמב"ם בפ"א מהל' קרבן פסח ובה' מילה דאין הלכה כר' אליעזר דס"ל מכשירין דוחין את השבת וא"כ אמאי פסק הכא דדחו:
וראיתי בנחל איתן שכתב לתרץ דס"ל להרמב"ם דע"כ לא דתי מכשירין את השבת אלא דוקא היכא שאפשר לעשותן מערב שבת אבל הכא דמיירי שנפסקה בשבת א"כ לא הי' אפשרי לעשותן מע"ש ע"כ דמי למצוה גופא ע"כ דתי שבת ואין דבריו נכונים, דהא הרמב"ם גופא פסק בפ"ב מהל' מילה דאם לא מצאו סכין למול בשבת מילה נדחית לתשיעי אף דעכשיו נתקלקל הדבר וגם לא הי' אפשר מע"ש מכל מקום חשוב לה כאפשר לעשות מע"ש כיון דבמציאות הי' אפשר לעשות זה מקודם, וכן בפ"א מהל' קרבן פסח סתם וכתב דחתיכת יבלתו של הפסח אינה דותה את השבת ולא חילק כלל בין נולדה היבלת קודם השבת לנולדה אחר השבת והיינו כמבואר בירושלמי פסחים פ' אלו דברים, דאף שנולדה בשבת אינה דותה שבת משום דשם יבלת אפשר מע"ש א"כ ה"נ שם תיקון נימת הכנור אפשר בע"ש ע"כ לא שייך בזה לומר דין דחיית שבת:
גם לפי דבריו צ"ל דס"ל להרמב"ם דעיקר שירה בכלי ובאמת הא דעתו בפ"ג מהל' כלי המקדש ה"ג דעיקר שירה בפה ומה שהביא בשם הערוך לנר דבי"ב ימים שהי' החליל מכה לכו"ע עיקר שירה בכלי, הנה הרמב"ם שם בהל' שבת לא ביאר כלל דמיירי בהני י"ב ימים ובודאי דמיירי בכל ימות השנה:
ע"כ נלע"ד העיקר כשיטת התויו"ט בדעת הרמב"ם דהוא מפרש דקושרין נימת הכנור שנפסקה מיירי בקשר שאינו של קיימא, ומטעם דקשירה של מצוה מותר בכה"ג, ומה שהקשה הנחל איתן דא"כ גם במדינה יהא מותר נלע"ד דכונת המשנה, דדוקא במקדש גופא התירו לקשור אבל אם נפסק חוץ למקדש כיון דאפשר להביאו למקדש ולתקנו שם לא התירו לקושרה חוץ למקדש, ואף דהוי למצוה מ"מ עיקר מצותה היא במקדש:
אלא שיש להבין דהא בגמ' משמע דפליגי בקשירה דאורייתא דהא תלינן לה בפלוגתא דר"א ורבנן אי מכשירי מצוה דחי שבת, וראיתי בקרן אורה שכתב לתרץ דס"ל להרמב"ם דהאי סוגיא אזלא לפום הסברא דעיקר שירה בכלי ע"כ שפיר י"ל דמיירי בקשר של קיימא אבל לפום מאי דקיי"ל עיקר שירה בפה צ"ל דהכא מיירי בקשר שאינו של קיימא, ואין דבריו נכונים דמנ"ל להרמב"ם להוכיח דכונת המשנה היא דקשר שאינו של קיימא הדין כן, דילמא בקשר שאינו של קיימא דאין איסורו אלא מדרבנן גם במדינה מותר כיון דהוי למצוה וגם לכתחילה אין לאסור כיון דכל עיקר איסורו אינו אלא מדרבנן גם קשה דאי סוגיא דעירובין ס"ל דעיקר שירה בכלי איך אפשר להדחות סוגיא ערוכה ולפסוק כנגדה: