הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר המקדש
מצות בנין בית הבחירה
א) הנה דעת הרמב"ם בפרק א' מהלכות בית הבחירה דמצות עשה על ישראל לבנות להם בית הבחירה דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם:
אבל ראיתי להלחם משנה בפ"א מהל' מלכים שהקשה שם דהא הרמב"ם כתב שם, שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה, ואם כן לפי זה ילפינן מצות בנין בית הבחירה מקרא דלשכנו תדרשו ובאת שמה, עיי"ש:
והנה בפשוטו לא קשה כלל דודאי עיקר מצות בנין בית הבחירה ילפינן באמת רק מקרא דועשו לי מקדש, אלא דאי מהאי קרא הוי אמינא דחיוב בנין בית הבחירה מיטל על ישראל גם קודם כיבוש וחילוק של ארץ, על כן מייתי מקרא דלשכנו תדרשו ובאת שמה, דלא הטילה התורה חיוב הדרישה רק דוקא אם כבר באו ישראל לארץ ממש ואי מהאי קרא דלשכנו תדרשו לא הוי ילפינן כלל מזה מצות בנין ועשיית בית הבחירה אלא מצות, דרישה, בלבד אם כבר בנו בית המקדש, על כן מייתי קרא דועשו לי מקדש דמוכרת מזה דיש מצוה מיוחדת על ישראל לבנות ולעשות להם בית המקדש:
עוד הי' נראה לומר דאי מקרא דועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם הוי אמיצא דליכא חיובא לבנות בית הבחירה אלא בזמן שהשכינה שורה בישראל, אבל אם אין השכינה שורה בישראל ליכא חיובא לבנות בית הבחירה דהא ושכנתי בתוכם כתיב, ואם כן בזמן בית שני דלא היתה שכינה שרוי' בישראל וכדאיתא ביומא כ"א, ע"ב, לא היתה מוטלת אז מצות בנין בית המקדש על ישראל, על כן מייתי מקרא דלשכנו תדרשו, דמזה מצינן למילף דלא קפדינן על השראת השכינה אך שיהא מקום מוכן למשכנו של שם:
ב) או י"ל להיפך, דאי מקרא דלשכנו תדרשו הוי אמינא דעד כאן לא הטילה התורה חיוב מצות בנין בית הבחירה אלא דוקא היכא דשכינה שרוי' במקדש גופא דאיכא למימר דהוי שכנו של מקום, אבל היכא דאין השכינה מצוי' במקדש ממילא ליכא עוד חיוב בנין בית המקדש על ישראל, ואם כן בבית, שני דלא היתה השכינה בבית המקדש כדמשמע שם ביומא ממילא דלא היתה המצוה של בנין הבית מוטלת על ישראל באותו הזמן על כן מייתי מקרא דועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, דעיקר הקפידא רק על השכינה שתהא שרוי' בישראל ולא בבית המקדש גופא ועל כן גם בזמן בית שני היתה מוטלת מצות בנין בית הבחירה על ישראל כמו בזמן בנין בית ראשון:
אמנם יש להבין למה לא העתיק הרמב"ם דין זה גם בהל' בית הבחירה דמצות בנין בית הבחירה תלוי' במצות העמדת המלך והכרתת זרע עמלק:
ונראה בדעת הרמב"ם דבאמת מצות בנין בית המקדש אינה תלוי' דוקא בהעמדת המלך ובהכרתת זרע של עמלק ואם אפילו לא היתה בידם לקיים כלל מצות הכרתת זרע עמלק כגון שכולם נתגיירו וכן אם החליטו ישראל שתהא הנהגתם שלא עפ"י מלך גם כן מחויבים לבנות להם בית הבחירה אלא דהיכא שלא הסכימו עדיין שלא למנות להם מלך וזרע עמלק עדיין ישנו בעולם, אזי אין ישראל מחויבים בבנין בית הבחירה וכן אם רצו ישראל לבנות להם בית הבחירה קודם שהעמידו להם מלך וקודם שהכריתו זרעו של עמלק גם כן הרשות בידם, ואין זה בכלל קדושה שלא בזמנה ומחוסר זמן, על כן הקדים לכתוב דין בנין בית הבחירה ומצותו בלא שום תנאים מיוחדים, ובהלכות מלכים העתיק גם הדין דכל זמן שלא העמידו להם מלך ולא הכריתו עדיין זרע עמלק אין ישראל מחויבים במצות בנין בית, הבחירה, ולמד זה הרמב"ם מהא דהטילה התורה על. ישראל מצות בנין המשכן בהיותם במדבר שלא היה להם עדיין מלך שהעמידו להם ישראל בעצמם וכן לא הכריתו עדיין זרע עמלק ואפילו הכי בנו את המשכן שהי' במקום בית המקדש דמשכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן כדאי' בריש עירובין ועל כרחך דהא דבעינן דוקא העמדת מלך והכרתת זרע עמלק אין זה אלא לענין חיוב, אבל לענין רשות, הרשות ביד ישראל לבנות להם בית הבחירה בכל עת ובכל זמן גם קודם הכרתת זרע עמלק וגם קודם העמדת המלך:
ג) עוד הי' נראה לומר בישוב דברי הרמב"ם, על פי מאי דיש לדקדק בלשונו הזהב שכתב, מצות עשה לעשות בית לד', מוכן להיות מקריבים עלי' הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, חדא למה לא כתב מצות עשה לבנות בית לד' ועוד מה לשון, מוכן, שזכר בדברי' אשר אין לו שום מובן לכאורה:
אשר על כן נראה בשיטת הרמב"ם דדעתו, דכמו דקיי"ל גבי כל הקרבנות שמצותן להקריבם לשמם ואם הקריבם שלא לשמם לא עלו לבעלים לשם חובה, כמו כן בנין בית הבחירה הי' מוכרת להיות לשמו דוקא, וכמו דכתיב ועשו לי מקדש, דכתב רש"י שם על אתר, ועשו לי, לשמי, בית קדושה והמחשבות שמחויב הבונה לחשוב בעת הבנין הן שתים, מלבד המחשבה שעליו לחשוב שהוא לשם ד', על הבונה ג"כ לכוון שהוא עושה בית להקריב בו הקרבנות וגם לכוון שהוא עושה בית מקודש לחגוג אליו שלש פעמים בשנה, ודקדק הרמב"ם לכתוב מצות עשה, לעשות, ולא מ"ע לבנות דהמצוה עשה של בנין בית הבחירה לשמו, אינו דוקא כשהוא גומר כל מלאכת הבנין אלא כל עשיי' ועשיי' וכל חלק וחלק של בנין בית הבחירה מוכרחה להיות לשמו, ויצא לו מהא דכתיב, ''ועשו'' לי מקדש ולא ''ובנו'' לי מקדש להורות דמצות בנין לשמו נאמרה על כל עשיי' ועשיי' וכמו דכתב רש"י לפרש גם כן הא דכתיב ויקחו לי תרומה, לי לשמי, דכל קיחה וקיחה צריכה להיות לשמה כן גם בעצם הבנין כל חלק וחלק ממנו הי' מוכרח להיות בנוי לשמו במחשבות האלו שפרט הרמב"ם בדבריו הנ"ל בדין בנין בית המקדש הוא ממש כדין הקרבת הקרבנות דכמו דהתם כל פרטי עבודות הקרבן כשחיטה והולכה וקבלה וזריקה צריכות להיות לשמן כן גם עבודות כל מלאכת בנין בית הבחירה מוכרחת להיות לשמן ועל כן הביא ראי' הרמב"ם מקרא דועשו לי מקדש:
והשתא אתי שפיר הא שהביא הרמב"ם בהלכות בית הבחירה קרא, דועשו לי מקדש להוכיח דאיכא מצות עשה לבנות בית הבחירה, ולא הביא קרא דלשכנו תדרשו משום דכל עיקר כונתו הכא אינה אלא להורות דבנין בית המקדש צריך להיות לשמו כהקרבת הקרבנות, וזה אין להוכיח אלא מקרא דועשו לי, מקדש דדרשינן, לי, לשמי, ולא מקרא דלשכנו תדרשו, דלא משמע מהתם כלל, ואין להקשות דאכתי למה לי קרא דלשכנו תדרשו דהא כולא מילחא מצינן למילף מקרא דועשו לי מקדש, דלק"מ חדא דקרא דלשכנו תדרשו אחא לדרשא אחריתי ג"כ כדאיתא בסנהדרין י"א ע"ב, ועוד והוא העיקר, דאי מקרא דועשו לי מקדש הוי אמינא דהאי קרא לא קאי כלל על מצות בנין בית הבחירה בארץ ישראל אלא קאי רק על בנין המשכן של מדבר, על כן הוכרח הרמב"ם להביא קרא דלשכנו תדרשו ובאת שמה דמוכרח דאיכא בנין בית המקדש גם בארץ ישראל וממילא מצינן לפרושי דהא דכתיב ועשו לי מקדש קאי בין אמשכן של מדבר בין אבית הבחירה של ארץ ישראל ובתרווייהו בעינן לשמה, במשכן משום דבגוי' כתיב, לי, ובמקדש משום דאפקי, רתמנא בלשון מקדש, להורות דכמו דגבי משכן בעינן בנין לשמו הכא נמי במקדש בעינן לשמו:
ו) וראיתי להכסף משנה בפ"א מהלכות בית הבחירה שהביא ראי' דעל כרחך האי קרא דועשו לי מקדש קאי נמי על בנין בית הבחירה, דהא בשבועות י"ד, דרשינן מהאי קרא דוכן תעשו דכתיב גבי מעשה המשכן, וכן תעשו לדורות, הרי דכל מה דכתיב גבי משכן מיירי נמי לדורות לענין בנין בית המקדש, אבל הדברים תמוהים, לענ"ד דהא ודאי מעשה בנין בית המקדש שבנה שלמה הי' משונה לגמרי מתבנית המשכן וכלי' וכמו שהעיר כבר על זה הרמב"ן והרא"ם ריש פ' תרומה, ואם כן אי אפשר כלל לפרש דהא דכתיב, וכן תעשו, דקאי על עצם הבנין וצורתו, על כן פירשו שם דהא דכתיב וכן תעשו לא קאי אלא על סדר הקדושה, דכמו דהמשכן נתקדש על ידי מלך ונביא וסנהדרין כן גם המקדש אי אפשר לו להתקדש רק על ידי מלך ונביא וסנהדרין וכמו דגבי משכן בעינן משיחה להתקדש כן גבי מקדש בעינן עבודה לקבל הקדושה ואם כן שפיר י"ל דלא הטילה התורה מצות' בנין בית הבחירה על ישראל אלא דוקא רק כשהי' במדבר, אלא מכאן ואילך אינו חובה להם אלא רשות וכשירצו לבנות בית מקדש עליהם לקדשו בסדר הקדושה כמו שנתקדש המשכן היינו במלך ונביא וסנהדרין אלא הדבר ברור דעיקר מצות בנין בית המקדש ילפינן מקרא דלשכנו תדרשו וכמו שכתב בהלכות מלכים פ"א, ולא הביא הכא האי קרא דועשו לי מקדש אלא להוכיח דכמו דמשכן הי' ישראל מחויבין לבנותו לשמו כן גם בית הבחירה דינו לבנותו לשמו וגם כוון הרמב"ם להורות בזה דכמו דהקפידה תורה על בנין המשכן שיהא לשמו, כל עשיי' ועשיי' וכל חלק וחלק מבנינו, כן גם בנין בית הבחירה דומה בזה לבנין המשכן, שכל חלק וחלק מבנין בית המקדש מחויבין לבנותו לשמו בהמחשבות שפרט שם הרמב"ם בהל' בה"ב:
ה) ועל פי דברינו אלה יש מקום בראש ליישב דברי רש"י ז"ל בריש פ' ויקהל שכתב שם ליישב הא דקשה למה נסמכה פרשת שבת לפרשת בנין המשכן, דאתא לאשמעינן דמלאכת המשכן אינו דותה שבת, ולכאורה אינו מובן דהא כבר כתב רש"י בפ' חשא דעל כן הסמיכה התורה דיני שבת למלאכת המשכן להורות דמלאכת המשכן אינה דוחה שבת וא"כ תרתי קראי למה לן, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דאי מן חד קרא הוי אמינא דהא דמלאכת המשכן אינה דוחה שבת אין זה אלא מלאכה שאינה אלא חלק מבנין המשכן דנהי דאיכא מצוה גם על כל עשיי' ועשיי' כדילפינן מקרא דועשו לי מקדש ולא כתיב ''ובנו'' לי מקדש ע"כ דאיכא מצוה גם בעשיי' בעלמא אבל על כל פנים אין רשות לדחות שבת משום בנין כל שהו שעדיין אינו גמרו של הבנין, אבל היכא שעל ידי הבנין שיבנה בשבת יגמר כל מעשה הבנין בזה הוי אמינא דאתיא עשה דבנין המשכן או המקדש ודחי ל"ת דשבת ע"כ איצטריך קרא יתירא לאשמעינן דאפי' היכא דכל גמר הבנין תלוי באותה מלאכה גם כן לא דחי' מלאכת המשכן שבת, ע"כ שפיר איצטריכו הני תרי קראי:
מיהו בלאו הכי יש ליישב דברי רש"י דאיצטריכו תרי קראי דאי מקרא דאך את שבתותי דפ' תשא הו"א דעד כאן לא אמרינן דאין מלאכת המשכן דוחה שבת אלא דוקא במלאכה ממש מל"ט המלאכות אבל הוצאה דהויא מלאכה גרועה וכמו שכתבו התוס' ריש שבת בזה הוי אמינא דבכה"ג מלאכת המשכן דותה שבת ע"כ כתבה התורה אלה הדברים דרמזה בזה הנו"ל מלאכות כדאיתא בשבת ע' ע"א ובכלל אתה מוצא גם מלאכת הוצאה דגם מלאכת הוצאה אינה נדחית מפני עבודת המשכן, ואי הוי נקט רק פרשת ויקהל, הוי אמינא דהא דהקפידה התורה שלא לחלל שבת מפני בנין המשכן אין זה אלא דוקא כשעדיין אינם עוסקים בבנין ממש אלא במכשירי הבנין וכמו דצוה אותם שם להביא את כל הנדבה הנחוצה למלאכת המשכן ע"כ שפיר י"ל דמכשירי בנין המשכן שפרטה התורה התם אינם דוחים את השבת אפי' במלאכת הוצאה בעלמא אבל גוף הבנין דכל חלק ממנו הוי בכלל מצות ועשו לי מקדש דחי נמי שבת ע"כ איצטריך נמי קרא דפרשת כי תשא דאפי, גוף הבנין בעצמותו נמי לא דחי שבת, ואתי שפיר דברי רש"י בשני המקומות:
ו) אלא דעל עיקר יסוד הדברים דהא דכתוב ועשו לי מקדש היינו) לי, לשמי וכמו שפירש"י יש להעיר דנראה מדברי הש"ס דאי אפשר לפרש כן דהא בתמורה ל"א ע"ב דרשינן מהא דכתיב ועשו, לי, משלי, דמותר ליתן מבדק הבית לאומנים בשכרן, וא"כ נפלו כל הדברים של דין עשיי' לשמה, ורש"י שכתב לפרש, לשמי, אולי מצא כן באיזה מדרש אבל הרמב"ם בודאי לא יפסוק כאיזה מדרש במקום דש"ס דילן חולק ע"ז, ועיין עוד בתמורה כ"ט ע"א דדרשינן מקרא דתשמרו, לי. לי, ולא לאדון אחר, משמע דדרשינן, לי, לשמי, אבל באמת גם על רש"י יש להקשות דאיך שבק ש"ס דילן ופירש כהמדרש, ע"כ נראה לומר דודאי פשטא דמילתא משמע, דלי, לשמי, וכמו ויקחו, לי, תרומה הקודם, דדרשינן נמי, לי, לשמי, אלא דחז"ל דרשו נמי מזה דכונת הכתוב, לי, משלי, דהו"ל למיכתב ועשו מקדש, לי, וכמו דכתיב תשמרו להקריב לי במועדו, אף דתיבת, לי, קאי על השמירה ועל כרחך דתרווייהו שמעינן מהאי קרא מדת מ ז ב ח ה ח י צ ו ן א) הנה זה לשון הרמב"ם פ"ב מהלכות בית הבחירה הלכה ג' מדות המזבח מכוונות הרבה וצורתו ידועה איש מפי איש) ומזבח שבנו בני הגולה, כעין מזבח שעתיד להבנות עשוהו ואין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה, הנה מבואר דעתו בפירוש, שאין רשות להוסיף על מדת המזבח לא לגרוע ממנה בשום אופן. ולכאורה הוא עצמו סותר משנתו באותו הפרק, הלכה י"ז, שכתב שם, דמדת אורכו ומדת רוחבו ומדת קומתו אינן מעכבין, ומצאתי בעה"ט במנחת חינוך סי' צ"ה שהקשה כן והניח בצ"ע, והוסיף עוד להקשות דאיך כתב הרמב"ם דאין מוסיפין על מדת המזבח כלום, הא מבואר בסוגיא דזבחים ס"ב ע"א, דעד ששים אמה מותר להוסיף, דקרא אשכחו ודרשו, ויאמר דוד זה הוא בית ד' האלקים וזה מזבח, כי בית, מה בית ששים אף מזבח ששים וראיתי בס' אחד שכתב לתרץ, דכיון דמסקינן התם שהנביאום העידו על מקום המזבח דעת הרמב"ם דלא ס"ל כרב יוסף, וזהו תימא דהא לכאורה אינו מבואר שם בסוגיא שום מחלוקת, ואיך ניקי אנן ונימא דפליגי בזה:
ב) אבל באמת תמוהים מאד דברי הגדולים שלא הרגישו כלל, כי כל פלפול הש"ס שם בזבחים סובב הולך רק לפום סברת ר' יוסי במשנה דמדות פ"ג דס"ל התם דמזבח שעשה משה לא הי' אלא כ"ח על כ"ח ובני הגולה הוסיפו על המדה על כן מוכרחין לומר לדידי' דקרא אשכחו ודריש דמותר להוסיף עד ששים, אבל לרבנן שם במדות, דהיינו, סתם משנה דהתם הא פליגא אר' יוסי וס"ל דלא היתה שם, שום הוספה אלא כך היתה המדה גם במזבח שעשה שלמה, וא"כ אליבא דרבנן אין אנו זקוקים כלל לדרשת רב יוסף שם, ושפיר יש לומר גם על המזבח הכל בכתב מיד ד' עלי השכיל, על כן כתב שפיר דאין לגרוע ואין להוסיף כלל על מדות המזבח. ועל פי זה יש ליישב מה שהקשו התוס' בזבחים שם ד"ה אף, דהא בתולין פ"ג ע''ב מבואר דאסור להוסיף על בנין המזבח ודחקו בזה אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דעד כאן לא אמרינן, דמותר להוסיף על המזבח אלא דוקא אליבא דר' יוסי דלדידי' מוכרחין לדרוש מן הכתוב היתר הוספה, אבל לרבנן בודאי אין הכרח להוציא, דין המזבח מכלל הכתוב שהעיד הכל בכתב מיד ד', ואם כן י"ל דסוגייא דחולין שם אזלא אליבא דרבנן דמשנה מדות שם ע"כ שפיר אמרינן שם בפשיטות דאין מוסיפין על המזבח והא דכתב הרמב"ם שם בהלכה ה' דמזבח שעשו בני הגולה ושעתיד להבנות הם של ל"ב על ל"ב, דמשמע מזה דמזבח שעשה שלמה לא הי' ל"ב על ל"ב, ולפי מה שכתבתי הא לשיטת הרמב"ם לא היתה כל הוספה על מזבח שעשה שלמה, אבל באמת אין מזה שום הכרת די"ל דכונת הרמב"ם שם רק לאפוקי ממזבח שעשה משה דפתח בי' אבל מזבח של שלמה היתה מדתו שוה למדת מזבח של בני הגולה ולמדת מזבח שעתיד להבנות:
וכמו שהקדים הרמב"ם לכתוב בראש הפרק, המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם וא"כ כיון שכתב מדת, מזבח של בני הגולה מעילא ידעינן שגם מדת מזבח שעשה שלמה היתה גם כן כמדת מזבח של בני הגולה, והא דמבואר בדברי הימים דמזבח שעשה שלמה הי' עשרים על עשרים וזו היא ראיית ר' יוסי, וכמבואר בביאור הגר"א, י"ל דלת"ק מזבח האבנים של שלמה הי' ל"ב על ל"ב כמזבח של בני הגולה ורק מזבח הנחושת הי' של עשרים על עשרים, וקרא במזבח הנחושת מיירי, ועפ"ז יש ליישב דקדוק דברי המשנה דמדות שם, דאמרי' המזבח הי' ל"ב על ל"ב, כמזבח של בני הגולה ורק מזבח הנחושת הי' כ' על כ', וקרא במזבח הנחושה מיירי, ועפ"ז יש ליישב דקדוק דברי המשנה במדות שם, דאמרי' המזבח הי' ל"ב על ל"ב דלכאורה לא הו"ל להזכיר לשון הי' אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דכונתו לומר, שהיתה מדתו כן גם בזמן שלמה
ג) אמנם באמת אין אנו צריכים לכ"ז וי"ל דגם להת"ק מזבח, שעשה שלמה הי' עשרים על עשרים כפשטי' דקרא, ולא של כ"ח כמו דס"ל לר' יוסי, והנביאים העידו דצורת מזבח של בית השני היא ל"ב על ל"ב ואין כאן ענין להוספה כלל, וכל עיקר קושיית הש"ס שם בזבחים אינה אלא על לשון ר' יוסי שזכר, הוסיפו, דמשמע שעשו כמזבח של שלמה והוסיפו עלי', ע"ז פרכינן דהא אי אפשר להוסיף אבל לת"ק לא שייך לומר בזה הוספה דהויא, תמונה אחרת לגמרי, וניחא לפ"ז הא שלא זכר הרמב"ם אלא תמונת מזבח של בני הגולה ושל בנין שעתיד להבנות משום דמדת מזבח שעשה שלמה לא היתה שייכת כלל למדת המזבח שעשו בני הגולה, וא"כ הרמב"ם דפסק כת"ק ליתא לכל הסוגייא דזבחים שם, ואף דהו"ל למימר דכיון דסתמא דגמרא אזלא אליבא דר' יוסי הלכתא כוותי', אבל נראה בדעתו דכיון דקיי"ל בכל דוכתי דהלכה כסתם משנה ה"נ הלכה כת"ק:
ד) והנה התוס' שם בזבחים הקשו שם על הא דמבואר התם דהנביאים העידו על מקום המזבח, דלמה הי' צריכים לעדות הנביאים דהא קרא כתיב, והאריאל שתים עשרה על שתים עשרה ותירצו בדוחק ובפשוטו הי' נראה לומר דקרא דיחזקאל נכתב רק על בנין העתיד וא"כ אי לאו עדות הנביאים הו"א דמזבח של בני הגולה דינו להיות מדתו כמדת מזבח שעשה שלמה, ע"כ, העידו, כי לא כן הדברים רק מדת מזבח של בני הגולה הוא מכוון כמדת בנין העתיד להבנות, ולזה כנראה כוון הרמב"ם במה שזכר דמדת מזבח של בני הגולה ומדת מזבח שעתיד להבנות הי' שוות דלכאורה הם דברים מיותרים, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר שכוון בזה לתרץ קושיית התוס' דלמה הי' זקוקים לעדות הנביאים כיון שהדבר מפורש בכתוב וכנ"ל:
ה) אבל עדיין צריכים אנחנו ליישב סתירת הרמב"ם מהלכה ג' שכתב שאין להוסיף על מדת המזבח ולא לגרוע ובהלכה י"ז שאין מדת רוחבו וקומתו ואורכו מעכבין וכנ"ל ולכאורה יש ליישב דודאי קודם שעשו את המזבח היתה הרשות ביד ב"ד לשנות את המדה כרצונם אך אחרי אשר בנו המזבח לפי עדות הנביאים שוב אין רשות ביד אדם להוסיף או לגרוע, ועל פי זה הי' מקום ליישב קושיית התוס' מחולין הנ"ל דמבואר שם דאין רשות להוסיף על מדת המזבח דהא התם מיירי אחרי שכבר נבנה המזבח ע"י עדותם של הנביאים ונתקדש ועל ידי הקדושה קנה את מקומו ע"כ אי אפשר לשנות כלל ויש לומר נמי בשיטת הרמב"ם דההלכה ג' מיירי אחר שנתקדש וקנה מקומו ובהלכה י"ז מיירי קודם שנתקדשו מקום המזבח ע"י הבנין ע"כ יש רשות ביד ב"ד לגרוע או להוסיף אמנם אף שהדברים נכונים בסברא, אבל פשטות דברי הרמב"ם אינן מורים לחלק בזה:
אשר ע"כ נלע"ד לתרץ בהקדם מה שכתב שם הרמב"ם בהלכה י"ז, ארבע קרנות של מזבח ויסודו ורבועו מעכבין, וכל
מזבח שאין לו קרן, יסוד ורבוע וכבש הרי הוא פסול שארבעתן מעכבין מעכבין, אשר אינו מובן לכאורה למה כפל הדברים, הלא כבר כתב מקודם דהקרנות והיסוד והרבוע, מעכבין ודוחק גדול לומר דמשום שהוסיף דין הכבש ע"כ כפל הדברים ע"כ נראה דהרמב"ם הכא לא מיירי במזבח של בית המקדש וכונתן להורות לנו כי ישנם בזה שני דינים, א', דבכל בית המקדש צריך להיות בו מזבח בנוי שהקריב עלי' הקרבנות, אמנם לפי מאי דקיי"ל קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה נמי לעתיד לבא לענין קדושת מקום המקדש א"כ קיי"ל דמקריבין אעפ"י שאין בית וכמו שכתב בהלכה י' וע"כ בהלכה ג' ששם הולך ומסדר דיני בית המקדש בזה דעת הרמב"ם דכיון דכתיב הכל בכתב ד' אי אפשר לשנות בו כלום לא לגרוע ולא להוסיף, אבל בהלכה י"ז הוא מדבר בנוגע לדין מזבח מצד עצמותו, ואף דקיי"ל מקריבין אע"פ שאין בית, אבל על כל פנים הא בעינן שיהא מזבח בנוי וכמו שכתבו התוס' ביומא ס"ב ע"א, והי' עולה על הדעת דבמזבח כזה אינו מעכב הקרן והיסוד והריבוע ע"כ כפל הדברים וכתב דגם במזבח בלא בית נמי קרן ויסוד ורבוע מעכבין אבל מדת הרוחב והאורך והקומה אינן מעכבין וטעמו בזה דקרא דהכל בכתב ד', לא מיירי אלא במזבח של בית המקדש, אבל קרן יסוד ורבוע כתיבי בדיני המזבח, דבלא זה אין עליו שם מזבח ע"כ אין לחלק בין מזבח הבנוי בבית המקדש למזבח שבונים בלא מקדש בנוי, דהא אין ע"ז שם מזבח כלל, והשתא מדוקדקין היטב כפל הדברים דמקודם מיירי במזבח המקדש אשר כבר הקדים בו לכתוב דאין משנין אותו כלום לא לגרוע ולא להוסיף ע"כ כתב רק שהקרנות והיסוד והרבוע מעכבין ואח"כ כתב, כל מזבח, כלומר אפי' שאינו נמצא בבית המקדש ממש על פי יסוד הדין דמקריבין אעפ"י שאין בית בזה קרן יסוד ריבוע וכבש מעכבין אבל לא מדת הקומה והאורך והרוחב, ויצא לו זה מדקדוק דברי הגמ' דאמרינן שם, שכל מזבח דאתא לרבות אפי' מזבח שאינו עומד בבית הבחירה מכל מקום כל אלה הדברים מעכבין בו:
ו) ועל פי דברינו אלה מובנים היטב דברי הגמ' שם בזבחים, דאמרינן התם דשלשה נביאים, שעלו עמהם מן הגולה העידו להם על המזבח ועל מקום המזבח, ושמקריבין אעפ"י שאין בית, ולכאורה אינו מובן כלל מה ענין זה לזה, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר, די"ל דהא שהעידו להם על המזבח היינו, דבלא קרן יסוד וריבוע אין עליו שם מזבח כמו מזבח שעתיד להבנות, ואפילו אם מקריבין בלא בית מ"מ כל הני הפרטים מעכבין בו ע"כ הוכרח התנא דברייתא לסיים שהעידו נמי כי מקריבים אעפ"י שאין בית, או י"ל דהעידו על המזבח שאין מעכב בו מדת ארכו ורוחבו וקומתו ועל כרחך דמקריבין אעפ"י שאין בית ע"כ הביא נמי הא שהעידו, דמקריבין אעפ"י שאין בית דהא בהא מישך שייכי:
ועפ"ז מיושב היטב מה שהרבה להפליא הגאון אור החיים פ' תרומה על הרמב"ן והרא"ם דמשמע מדבריהם שאי אפשר לשנות מדת המזבח מהא דאיתא בזבחים דמדת אורכו ומדת רוחבו אינן מעכבין, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דגם אינהו אזלי בשיטת הרמב"ם דבמזבח של מקדש הבנוי אין משנין בו כלל לא לגרוע ולא להוסיף והא דמבואר בסוגייא דזבחים דמדת המזבח אינה מעכבת מיירי בנוגע לעצם ש המזבח בלא בית הבחירה, דבזה קרן וריבוע ויסוד מעכבין אב מדת האורך והרוחב והקומה אינן מעכבין:
גם מה שהרבה שם האור החיים להקשות על הרמב"ן דחולק על רש"י וס"ל דלא אמרינן כן תעשו לדורות דנעלם ממנו דברי הגמ' דסנהדרין ושבועות הנ"ל לפי מש"כ ל"ק מידי דודאי גם הרמב"ן ידע דרשת הגמ' אלא דדעתו דהא דדרשינן וכן תעשו לדורות לא נאמר אלא בנוגע לסדר הקדושה של המשכן להמקדש והכלים אבל על עצם תמונת הכלים לא נאמר וכן תעשו לדורות ורש"י הא זכר בהדיא דוכן תעשו קאי על כל תמונת הכלים על כן השיג עליו לנכון כנלענ"ד ברור:
מדת מזבח הפנימי
א) הנה זה לשון הרמב"ם פ"ג מהלכות בית הבחירה הלכה י"ז, מזבח הקטרת היה מרובע, אמה על אמה, וכתב ע"ז הכ"מ, מפורש בתורה אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהי', משמע בהדיא דס"ל בדעת הרמב"ם דמזבח הקטרת של בית המקדש היתה מדתו כמדת מזבח הקטרת שעשה משה רבינו במשכן, וע"כ הביא מקור הדברים ממעשה המשכן, אבל לענ"ד אי אפשר לומר כן דא"כ למה השמיט הרמב"ם לכתוב ג"כ מדת, קומתו, וכמו שהעתיק לכתוב מדת קומת מזבח החיצון בפ"ב, ומצאתי להמנחת חינוך פ' תרומה שהעיר בזה דרך הלוכו אבל לא כתב טעם מספיק בזה לבאר דעת הרמב"ם למה השמיט לכתוב ג"כ מדת קומתו של הפנימי
והנראה בשיטת, הרמב"ם, דהא דכתיב, וכן תעשו, לדורות לא קאי אלא על סדר הקדושה בלבד ולא על מדת הכלים ותמונתן, וכמו דביארתי שיטתו בסי' ב' וע"כ היתה הבחירה ביד בני הגולה לשנות כפי רצונם, אלא דכיון שמצינו בגמ' יומא נ"ט ע"א דעשו אותו בנוגע לאורכו ורוחבו כמעשה מזבח הקטרת שעשה משה, על כן העתיק נמי דמדת אורכו ורוחבו היתה כמעשה המזבח שעשה רבינו משה במשכן אבל מדת קומתו כיון דלא מצא מבואר בשום מקום שהיתה כמדת הקומה של מזבח המשכן ע"כ סתם ולא פירש כלל:
ועפ"ז ניחא נמי דשינה הרמב"ם סדר מדת המזבח מכפי שנסדר בתורה, דבתורה נכתב סדר המדה מקודם ואח"כ דין הריבוע, אבל הרמב"ם כתב דין הריבוע ואח"כ כתב מדת האורך והרוחב, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דבכונה מיוחדת שינה הסדר של מזבח המקדש מסדרו של מזבח המשכן כדי רלא נטעה לומר דמעשה מזבח הקטרת של המקדש הי' דומה ממש למעשה מזבח הקטרת של המשכן:
ומה שהקשה הכ"מ שם דלמה לא זכר הרמב"ם דהאמה על אמה היתה של חמשה טפחים, לענ"ד יש ליישב דהא כבר כתב הרמב"ם לענין דין מדת השולחן דהי' רוחבו ששה טפחים ולא כתב לשון, אמה, וע"כ דכונתו להורות דאמה של מזבח הזהב היתה של חמשה טפחים דהיכא דהוי של ששה טפחים הוא מזכיר בפירוש ששה טפחים, וכן לגבי מדת המנורה כתב דהיתה גובהה שמנה עשר טפחים וכן שלש אמות, כדי להורות דכל היכא שהוא מזכיר אמה סתם היא של חמשה טפחים:
ועל פי דברינו אלה ניחא נמי מה שהשמיט לכתוב מדת גובהו של השולחן, והיינו משום דלא הי' מוכרחים לעשותו כמעשה מדת השולחן של המשכן, וע"כ לענין מדת אורכו רוחבו דמצינו בגמרא מנחות צ"ו ט"א דהיתה המדה כמדת שולחן המשכן, העתיק כן גם בחיבורו אבל לענין גובהו כיון שלא מצינו בהדיא שעשוהו כמעשה שולחן המשכן ויכול להיות ששינו בו מעט ש"כ סתם ולא פירש המדה ועיין במנחת חנוך פ' תרומה וכמו שהעתיק מעשה הכיור וכנו אף דלא היתה צורתן שוה לכיור המשכן דהא כיור המשכן לא הי' לו שנים עשר דדי ככיור המקדש, ה"נ מעשה המזבח והשולחן העתיק צורתן לא לפי שהם כתובים בתורה כן אלא מצא מקורם בבבלי או בירושלמי:
ב) אלא דלכאורה יש להעיר מהא דאיתא בזבחים כ"ז ע"ב, אין מזבח החיצון מקדש אלא פסולים הראוים לו, והפנימי מקדש בין ראוי בין שאינו ראוי לו, מ"ט האי רצפה והאי כלי שרת ופירש"י שם, החי רצפה, בנין אבנים שלא נמשח והאי כלי שרת ונמשח עם המשכן, הרי בהדיא דמזבח הפנימי של בית המקדש הי' של המשכן שנעשה ע"י משה וא"כ גם מדת קומתו אמתים ידועה ואמאי לא ביארו הרמב"ם:
והנה ראיתי בהגהות חשק שלמה בזבחים שם שהקשה על דברי רש"י אלה, דא"כ אמאי אמרינן דאין מזבח החיצון מקדש, אלא הראוי לו וילפינן לה מקרא הא מזבח החיצון שהי' בימי משה נמשח כשאר כלי שרת ודמי למזבח הזהב וכן הוא באמת בזבחים ס' ע"א דמזבח הנחשת שהי' בימי משה הי' עליו דין כלי, ועיין בהגהות מצפה איתן זבחים נ"ט ע"א שכתב דמזבח הנחשת של משכן לא נמשח ועיין שם בדף ס' ע"א והדברים תמוהים דהוא כנגד מקרא מפורש בפ' תצוה ובפ' תשא ובפ' צו אשר מכל המקראות מבואר דגם מזבח החיצון נמשח:
אמנם מאי דמשמע מדבריו דמזבח הפנימי שהי' במקדש בודאי נמשח שהי' של משכן לענ"ד אף שכן כתב ג"כ הצאן קדשים אי אפשר לומר כן, דהא איתא בסוטה ט' ע"א דמשנבנה הבית עולמים ע"י שלמה נגנז אהל מועד קרשיו קרסיו בריחיו עמודיו ואדניו ומדאמר מקודם נגנז אהל מועד ואח"כ פרט הפרטים ע"כ דבכלל גניזת אהל מועד שייכים כל הכלי שרת שהי' באהל מועד ובכללם גם מזבח הקטרת, וגם מהא דיהב טעמא דע"כ נגנז כדי שלא ישלטו שונאים במעשה ידי משה ע"כ דגם מזבח הזהב הי' בכלל הגניזה, וא"כ הא אי אפשר לומר עוד דמזבח הזהב של מקדש הי' משוח ואפי' אי נימא כמו שכתבו תוס' שנ"ץ בסוטה שם דדבר זה אי נגנז האהל מועד במחלוקת שנוי' דמאן דס"ל ביומא דארון גלה לבבל לא ס"ל דאהל מועד נגנז דהא חזינן דשלטו שונאים במעשה ידי משה ולפ"ז י"ל דסוגיא דזבחים כ"ז ע"ב ס"ל דאהל מועד לא נגנז וע"כ שפיר י"ל דמזבח הקטרת שהי' במקדש הי' של משכן, אבל הא בהדיא משמע במלכים א' ז' מ"ח ובדה"ב דשלמה עשה מזבח הזהב חדש, גם תימא לומר דר' אלעזר דזבחים שם יאמר דינו על זמן בית הראשון דוקא, ועיין שם בחשק שלמה מה שדחק בזה והניח בצ"ע ומצאתי באור החיים פ' תרומה שגם הוא דעתו דמזבח הפנימי של המשכן שעשה משה נגנז כשנבנה בית המקדש ועיי"ש שדקדק כן ממשמעות הכתובים בפ' תצוה אמנם תמוה שלא ירד לדקדק כלל בכל מאי שיש לדקדק בזה מכח הסוגייא דזבחים שהובאה כאן:
ג) ע"כ נלע"ד בביאור דברי רש"י, דגם דעתו היא דמזבח הקטרת של המקדש לא הי' אותו של משה אלא דכונת רש"י דאף דודאי גם מזבח הנחושת של המשכן כדמוכחי קראי אבל ודאי דלא נמשחו אלא קירותיו אבל גג המזבח שהי' ממולא באדמה או באבנים בכל מקום שחנו ישראל בודאי לא משחו אותו ולא היתה שייכא בי' משיחה, אבל מזבח הזהב שהי' מצופה כולו גם מקום הגג כדאי' בפ' תצוה גם מקום הקטרת הקטרת נמשח נמצא דקדושת מזבח הזהב היתה גדולה מקדושת מזבח הנחשת דמזבח הזהב נמשח כולו אבל מזבח הנחושת לא נמשח כולו, והנה אנן קיי"ל, דכל הכלים שעשה משה משיחתן מחנכתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן כדאיתא ביומא י"ב ע"ב וא"כ מזבח הזהב של משה שהי' משוח כולו העבודה של בית המקדש פעלה בו אותה הקדושה שהיתה עלי' בזמן משה, אבל מזבח האבנים כיון דהאבנים לא נמשחו א"כ בזמן המקדש שהי' כולו של אבנים לא עדיף חלק האבנים בימי שלמה מחלק האבנים של המזבח שהי' בימי משה וכמו דהתם לא נתקדש בקדושת כלי שרת כן גם בימי שלמה לא נתקדש בקדושת כלי שרת וע"כ שפיר אמרינן דמזבח הזהב אלימא קדושתי' לקדש אפי' שאינו ראוי אבל מזבח החיצון אף שג"כ נמשח אבל כיון שלא נמשח כולו אין קדושת העבודה של מזבח המקדש יכולה לפעול שתהא עליו קדושת כלי שרת וע"כ אינו מקדש אלא את הראוי לו, וניחא נמי מה שזכר רש"י בדבריו, ונמשח עם המשכן דלכאורה הוא שפת יתר אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דבאמת מזבח הפנימי של המקדש לא נמשח כלל דהא נגנז שמן המשחה, ועל כל פנים בימי בית שני לא נמשח, וא"כ בודאי ר"א לא יאמר דינו רק על זמן בית ראשון, וא"כ אמאי אמרינן דהוי כלי שרת, ע"כ כתב דנמשח עם המשכן, וגילתה התורה עי"ז דקדושתו חמורה וע"כ אף דעכשיו עבודתו מחנכתו וא"כ לענין עבודה חיצון שוה לפנימי מ"מ חזינן מהכא דקדושת הפנימי תמורה מקדושת החיצון וע"כ דינו ככלי שרת נמי:
ד) והוכרח רש"י לפרש כן, דבאמת אין שום טעם לחלק בין חיצון לפנימי משום דזה רצפה וזה כלי שרת, דהא גם כלי שרת אינם מקדשים אלא את הראוי להם כמבואר ברמב"ם פ"ג מהלכות פסולי המוקדשין הי"ת והוא מתורת כהנים, וא"כ מאי נתינת טעם הוא זה ע"כ פירש"י דעיקר הטעם הוא דכיון דחזינן דכשנצטוה רבינו משה על דין המשיחה לא נצטוה אלא על הכלי ולא. על הבנין ומזבח הזהב נמשח כולו ע"כ דהורה בזה דמזבח החיצון שאינו מקדש אלא הראוי לו דיו במשיחת הקירות בלבד, אבל מזבח הזהב שעליו לקדש גם מה שאינו ראוי לו בעי משיחה גם להגג:
וראיתי בס' אחד שהקשה על הרמב"ם הנ"ל דפסק דכלי שרת ג"כ אינם מקדשים אלא הראוי להם דהא הכא מבואר דאי הוי כלי שרת מקדש גם שאינו ראוי, ולפי המבואר לק"מ דעיקר הכונה כמו שפירש"י דכיון דחזינן דהחמירה תורה במשיחת מזבח הפנימי למשוח גם הגג ככל שאר כלי שרת ממש ע"כ דקדושתו חמורה מקדושת מזבח החיצון, גם באמת נעלם ממנו דברי התוס' שם שכתבו דאף דשאר כלי שרת אינן מקדשים ליקרב מ"מ מזבח הפנימי כיון דיש לו שתי קדושות קדושת מזבח וקדושת כלי שרת קדושתו עדיפא משאר כלי שרת ומקדש אפי' ליקרב וה"נ לענין קדושת דבר שאינו ראוי כיון שיש לו שתי הקדושות קדושת מזבח וקדושת כלי שרת אלימא קדושתו שמקדש אפי' דברים שאינם ראוים לו, והדברים ברורים לענ"ד:
ה) ובעיקר הדברים באמת לא דמי כלל קדושת מזבח העולה הנחושת לקדושת מזבח הזהב, דאף דתרווייהו היו צריכין משיחה אבל מ"מ הא מבואר בפ' תצוה דהי' צריכין לחנוך המזבח כבשים שנים ליום שבעה ימים, א"כ לא דמי משיחתו למשיחת מזבח דהתם המשיחה בעצמותה קידשה אותו, ע"כ הוי דינו ככלי שרת, אבל מזבח החיצון שלא נתקדש אלא על ידי הקרבת הקרבנות ע"כ דאין זה אלא כעין רצפה ובמה בעלמא, ואף דגם על מזבח הזהב הקטירו קטרת הסמים זהו רק הוראה למאי נעשה אבל קדושתו הוא מצד המשיחה ואף דמבואר במשנה דמנחות מ"ט ע"א דאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת של בין הערבים זהו דוקא לדידן דקיי"ל דעבודתן של הכלים מחנכתן ע"כ החנוך של ההקטרה מקדש את מזבח הזהב אבל במזבח הזהב של המשכן שהיתה שם משיחה המשיחה מצד עצמה קידשה את המזבח הפנימי וע"כ שפיר אמרינן דהוי כלי שרת, ומקדש אפי' שאינו ראוי, אלא שאין אנו צריכים לכ"ז ובאמת גם מזבח הזהב של המקדש גם כן לא נמשח דלא הי' של משכן, ושפיר עשה הרמב"ם שלא העתיק מדת הגובה של המזבח דוכן תעשו לא נאמר על מדת ותמונת הכלים אלא על סדר וחלות הקדושה וכיון דכל מעשה המקדש נעשה על ידי הנביאים י"ל דשינו נמי גובהו של המזבח ע"כ השמיטו מהלכותיו כנלע"ד:
מדת השולחן
א) הנה כבר הבאתי בסי' הקודם בשם הרמב"ם דמדת השלחן באורכו ורוחבו היתה כמדת שולחן המשכן, אך גובהו, כיון דהא דכתיב וכן תעשו לדורות לא קאי על מדת הכלים רק על סדר ההתקדשות על כן היתה רשות ביד בני הגולה לשנות וכיון שלא מצא מבואר שהיתה קומתו כקומת שולחן המשכן ע"כ השמיט זה לגמרי כיון שאפשר שנשתנה מדת קומתו, משום עדות הנביאים שהיו באותו הדור בזמן בנין המקדש:
אמנם במקדש ראשון מבואר במנחות צ"ט ע"א דהשולחן הי' של המשכן מעשה ידי מלאכת משה דלא פליגי החם אלא אם סדרו ג"כ על שולחנות האחרים שעשה שלמה או סדרו דוקא על של משה, וא"כ ברור דהיתה קומתו אמה וחצי האמה וא"כ קשה למה השמיט להביא גם מדת הגובה, ונראה בדעתו דכיון דתבנית מזבח העולה של בית שני לא היתה כתמונת המזבח של מקדש הראשון אלא כמו תמונת מזבח של המקדש שעתיד להבנות, א"כ חזינן דמדת כלי מקדש שני לא הי' כמדת כלי מקדש ראשון ע"כ י"ל דגם גובה שולחן מקדש שני ג"כ לא היתה כגובה שולחן מקדש הראשון, וכיון דלא מצא מפורש מדת קומת השולחן סתם הדברים ולא פירש מדעתו וגם ביחזקאל בצורת מזבח הפנימי לא נזכר כלל מדת הקומה וע"כ שאין קפידא בזה:
אמנם העיקר נלענ"ד בזה דהנה ביחזקאל מ"א כ"ב איתא המזבח עץ ג' אמות גבה, ומסיים זה השלחן אשר לפני ד' והנה חז"ל במנחות צ"ז ע"א ובחגיגה כ"ז ע"א, דרשו דהאי קרא מיירי בשולחן, והא דכינה אותו הכתוב מזבח הוא להורות דבזמן שאין מזבח שולחנו של אדם מכפר עליו, אבל פשטא דקרא הא מיירי במזבח ממש, וע"כ השמיט הרמב"ם מדת הגובה בין במזבח בין בשולחן משום דלא רצה להכריע בזה ע"כ סתם ולא פירש הדברים לא בשולחן ולא במזבח יעיין שם בסוגיא דחגיגה כ"ו ע"ב ובמנחות צ"ז ע"א שם, ומ"מ מוכרח דמזבח של יחזקאל או השלחן הי' משונה מדתו מכפי שולחן המשכן הרבה, ואי מיירי במזבח ג"כ מדתו היתה משונה ממדתו של מזבח הזהב שעשה משה, וע"כ דהכל נעשה ע"י הנביאים, וכל שיש לומר דלא נאמר אלא על בנין העתיד אמרינן דרק על בית הבחירה שעתיד להבנות נאמר, ומכל מקום ילפינן מזה דרחמנא קרי', עץ, כיון דלא על חנם נכתב כן ע"כ דלדרשא אתא גם לענין מזבח הזהב או לענין השולחן של המקדש, דאף דמצופה זהב נחשב כעץ בעלמא:
אמנם בעיקר הדבר מה שמבואר במנחות הנ"ל דשולחן המקדש הי' של משה, קשה טובא הא מבואר בסוטה ט' ע"א דלא שלטו שונאים במעשה ידי משה, וכן יקשה ממנורת המקדש דמבואר שם דהיתה של משה ומבואר סוף ירמי' דלקחו הכשדים המנורות, הן אמת דלפי מש"כ תוס' שאנ"ץ דמאן דס"ל ארון גלה לבבל לא ס"ל דאהל מועד נגנז (וגם מדעתו נראה דאי"נ דאהל מועד נגנז כולו נגנז בלא שום שיור) א"כ י"ל דסוגיא דמנחות אזלא אליבא מאן דס"ל דארון גלה לבבל ע"כ שפיר י"ל דהי' של משה אבל לר"ח בר פפא שם בסוטה דס"ל דאהל מועד נגנז שלא ישלטו שונאים במעשה ידי משה מוכרחין לומר דבין השולחן ובין המנורה של מקדש ראשון לא הי' של משה, ורק שלמה בעצמו עשאן כדמשמע פשט הכתוב:
אלא דלפ"ז תשאר קושיית הגמ' שם במנחות מהא דכתיב בדה"ב שנתן את השולחנות חמשה מימין דמוכרחין ע לפרש חמשה מימין של משה וחמשה משמאל של משה, כדאיתא במנחות צ"ח ע"ב ואולי י"ל דמכאן הוציא הרמב"ם דבריו דמדת הגובה אינה מעכבת, די"ל דר"ח בר פפא דס"ל דאהל מועד נגנז ס"ל דשלמה עשה שולחן אחד כמו שולחן שעשה משה והעשרה האחרים עשאן נמוכים ממנו דבאורך ורוחב אי אפשר למעט דהא לפעמים סדרו עליהם את לחם הפנים דבעינן י"ב טפחים כמבואר שם בסוגיא וא"כ מבואר דמדת הקומה לא היתה מעכבת במקדש ראשון כמו כן י"ל דלא היתה מעכבת גם במקדש השני ע"כ השמיטה:
ג) ולכאורה כמעט ממקומו הוא מוכרע, דלא הי' השולחן ממש של משה, דהא מבואר שם במנחות דמאן דס"ל דלא הי' מסדרין אלא על של משה טעמו משום דכתיב אשר עליו לחם הפנים, וא"כ קשה טובא הא כתיב בהדיא ויעש שלמה את השולחן אשר עליו לחם הפנים א"כ משמע בהדיא דשלמה עשאו ולא הי' של משכן, בשלמא למאן דסובר דעל כולם הי' מסדרין שכיר י"ל דכונת הכתוב ויעש שלמה את השולחן, היינו כמו שפירש הרד"ק, קבוצת השולחנות אבל למאן דס"ל דלא היו מסדרין רק על אחד, א"כ הא מבואר דהיו מסדרין על השולחן שעשה שלמה, ועשאו כמו של משה, והאחרים לא היו כמו של משה וכנ"ל, ולפ"ז י"ל דמאן דס"ל דלא היו מסדרין אלא על של משה ס"ל דלא גלה ארון לבבל ושל משה נגנז רק שלמה עשה אחד כמו של שולחן משה ועליו סדרו הלחם הפנים אבל מאן דס"ל דעל כולם סדרו ס"ל דארון גלה לבבל ולא ס"ל כרחב"פ בסוטה שם ושפיר י"ל דהי' במקדש ראשון גם שולחן של המשכן, וקדושתו חלה. גם על כל השולחנות שעשה שלמה:
אמנם לולא דברי תוס' שנ"ץ הייתי אומר כי אין הכרח לומר דפליגי בזה ולכולי עלמא אהל מועד נגנז כשנבנה המקדש, ואפ"ה לא קשה דא"כ איך אמרינן דארון גלה לבבל, דהנה בכל הכלים כתיב גבייהו באזהרת המקום למשה, ועשית, וגבי עשיית הארון כתיב ועשו, ועיין באור החיים שעמד בזה אבל כבר הקדימו חז"ל במ"ר להתעורר עצמם בדקדוק זה ואמרו בשם ר"י בר שלום, אמר הקב"ה יבאו כולם ויתעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה, ועיין יומא ג' ע"ב, ולפ"ז י"ל דדוקא בכלים שנקראים מעשה ידי משה בלבד הקפיד הקב"ה שלא ישלטו שונאים במעשה ידיו, אבל בכלי שהמעשה לא נקראת על שם משה ואדרבא הקפיד המקום שיקרא על שם כל ישראל בזה לא שייך כלל לומר שהקפיד הקב"ה שלא ישלטו שונאים במעשה ידיו, ואף דבבדי הארון כתיב ועשית, וא"כ הא יש קפידא מצד הבדים, אבל י"ל דהבדים בטלים לגבי עצם הארון ולא נקראו מעשה ידי משה עוד כיון שהם טפלים להארון, וניחא נמי מה שכל אהל מועד נגנז תכף כשנבנה בית המקדש והארון נשאר במקדש לדברי הכל כמבואר במקרא משום דדוקא מעשה ידי משה נגנז כדכתיב לישרים נאוה תהלה אבל הארון הי' מעשה ידי כל ישראל כולם, ואין זה נוגע כלל לפלוגתא אי ארון גלה לבבלי אי לא גלה לבבל
ד) אולם מדברי התוס' חגיגה כ"ה ע"ב נראה מבואר דשולחן של מקדש הי' של משה ממש, וכן מורה פשטות הסוגיא דמנחות שם וירושלמי פ"ו דשקלים, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאיך אפשר לומר דלא סדרו אלא על של משה כיון דהכתוב מעיד בפירוש ויעש שלמה השולחן:
והנראה בזה דהנה במשנה דסוף חגיגה אמרינן דכל הכלים שהיו במקדש היו להם שניים ושלישיים ונראה דגם להשולחן הי' שני לו, ואף דמבואר שם דאמרו לישראל הזהרו שלא תגעו בשולחן מ"מ בודאי הי' צריכין להזמין שולחן אחר פן יטמאוהו וישאר הלחם בלא שולחן, וא"כ י"ל דהא דכתיב ויעש שלמה את השלחן לחת עליו את לחם הפנים היינו שולחן שני שיהא במקום שולחן המשכן ונהי דלכל הכלים עשו גם שלישיים אבל להשולחן שאינו מצוי להטמאות סגי באחד בלבד ואף דבימי שלמה לא נגזר עדיין טומאה על עמי הארץ אבל מכל מקום כיון שנתקרבו להשולחן כל כך רבים מישראל שפיר יש לחשוש לטומאה וע"כ הזמין שלמה שולחן אחר שיהא להניח עליו לחם הפנים, ועפ"ז י"ל דגם מזבח הקטרת עשה שלמה כדי להכין אם יטמא מזבח שעשה משה שלא ישאר בית המקדש בלא מזבח הזהב דלא מחלקינן בזה בין שולחן למזבח אף דאיכא סברא לחלק, ותליא בפלוגתא דתנאי לחד לישנא אי מזבח הזהב מקבל טומאה וכן השולחן דלדידהו שפיר י"ל דהזמינו להם אחרים לעת הצורך, אמנם כפי מאי דקיי"ל דאפילו לרבנן אין מזבח הזהב מקבל טומאה ע"כ דלא הוצרכו להזמין אחר, וא"כ צ"ל דנגנז ביחד עם כל חלקי האהל מועד ע"כ הוצרך שלמה לעשות מזבח הזהב אחר לגמרי:
וראיתי בפני משה בירושלמי סוף חגיגה, שכתב על הא דאיתא במשנה שם, דכל הכלים שהיו במקדש הי להם שניים לבר משולחן, אבל באמת דבריו תמוהים דהא מבואר שם בכל הסוגיא וכן הוא בירושלמי שם להדיא דשולחן ג"כ אפשר לו להיות טמא וא"כ היו מוכרחין להזמין ג"כ שולחן שני וכן מבואר ג"כ בפסחים ק"ט ע"ב דשולחן של מקדש חששו לו לטומאה, וע"כ רצה רב אשי להוכיח מזה דהי' של פרקים ולדברי הפ"מ הא לא חששו גבי שולחן לטומאה כלל, וע"כ דאין לחלק וגם להשולחן עשו שולחן שני לעת הצורך:
ה) ולכאורה יש להעיר לפי מאי דס"ל להגמ' שם בפסחים דשולחן של מקדש לא הי' של פרקים ואי דתיקשי היכי מטביל לי' י"ל דהטבילו אותו בים של שלמה דהא תינח בשולחן של מקדש ראשון אבל מה יענו בשולחן המשכן ובשולחן מקדש שני דלא הי' שם ים של שלמה, וע"כ דהי' של פרקים וא"כ מוכרח דשולחן המקדש לא הי' שולחן המשכן ודלא כסוגית הגמ' דמנחות הנ"ל, אבל יש לדחות דמשולחן המשכן ומקדש שני ל"ק דאיך הטבילו אותם כשנטמאו די"ל דהיו מקואות גדולים שהי' בידם להכניס את השולחן לתוך המקוה ורק משולחן המקדש פריך שפיר דהמקוה לא הי' מחזיק רק אמה על אמה וכמו שכתב הרשב"ם שם, אלא דיש לעיין מנ"ל דגם במקדש ראשון הי' שם רק מקוה קטנה של אמה על אמה:
אלא שעדיין יש להקשות שם בפסחים, דלמה הו"ל להגמ' לדחוק ולתרץ דהטבילוהו בים של שלמה הא הי' יכולין להוציאו חוץ למקדש ולהטבילו במקוה גדולה, וביותר קשה דהא מבואר בשקלים פ"ח מ"ג דפרכת שנטמאת באב הטומאה מוציאין אותה לחוץ ומטבילין אותה ופירש הרע"ב הטעם משום דבעיא שלוח, א"כ שולחן דהוי כלי ובימי שלמה הא לא גזרו עדיין דכלים יקבלו טומאה גם מולד הטומאה וא"כ בודאי אם נטמא היתה קבלת טומאתו מאב הטומאה וא"כ אי אפשר כלל להטבילו במקדש דהא בעי שלוח וחוץ למקדש הא אפשר להטבילו במקוה גדולה ול"ק אמתא באמתא היכי יתיב:
ו) אלא שבעיקר הדבר מה שהרע"ב נתן טעם דע"כ מטבילין את הפרכת שנטמאת באב הטומאה משום דבעיא שלוח הרמב"ם בפי' המשניות שם בשקלים לא הזכיר טעם זה ונראה ברור דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק בפ"ג מהל, ביאת מקדש דאין כלי חייב בשלוח אלא אם הוא אב הטומאה, אבל ראשון לטומאה לא בעי שלוח אלא מדרבנן ולדידי' צריך לומר דהא דהצריכו להטביל הכלי שנטמא באב הטומאה חוץ למקדש אינה אלא מעלה דרבנן בעלמא וי"ל דבימי שלמה עדיין לא גזרו גזרה זו ואפילו אם גזרו כבר אבל על השולחן לא גזרו דיטעון שלוח, ע"כ שפיר הטבילוהו בבית המקדש, ומזה י"ל דהוציא הרמב"ם את דינו ולא כהכ"מ שם שדחק הרבה בטעם הרמב"ם דמחלק בין אב הטומאה לראשון עיי"ש:
והנה לשיטת הרמב"ם אתי שפיר בפשיטות הא שהטבילו השולחן במקדש, אבל לראב"ד שם דפליג ודעתו דגם ראשון לטומאה בעי שלוח יקשה טובא דאיך אפשר הי' להטביל את השולחן במקדש הא בעי שלוח, והא דלא תקשה דאיך הטבילו השולחן אם נטמא במת ונעשה אב הטומאה די"ל דזה מילתא דלא שכיחא לגמרי היא שיטמא השולחן במת ורק מטומאות הרגילות ומצויות פריך שפיר לרמב"ם אבל לראב"ד יקשה טובא דהא אפי' אם נטמא באב הטומאה הוכרחו להוציאו מבית המקדש ולא קשה כלל אמתא באמתא היכי יתיב ואולי י"ל דבימי שלמה כבר גזרו על טומאות דרבנן המצויות וע"כ הטבילוהו במקדש ושפיר פרכינן דהיכי מטביל אמה באמתא, אבל הפשטות נראה כשיטת הרמב"ם:
ז) וראיתי להמל"מ שם שהקשה על הרמב"ם ממשנה דנדה ל"א ע"ב, דאיתא התם, אין חייבין עליו על משכבו של בועל נדה כותית על טומאת מקדש וקדשיו, משום דטומאת ספק היא, משמע דאם היתה הטומאה ודאית הי' חייבין עליו על ביאת מקדש ולהרמב"ם הא טומאת משכב בועל נדה אינה אלא ראשון לטומאה וא"כ אפילו בטומאה ודאית ליכא חיובא דביאת מקדש, והניח בקושיא, ולענ"ד לק"מ, דהא מבואר ברמב"ם שם דאם הכניס אדם טמא למקדש חייב, וא"כ י"ל דהרמב"ם אינו מפרש דהא דנקט אין חייבין עליו על ביאת מקדש היינו על המשכב של בועל הכותית, אלא על הכנסתו של בועל הנדה גופא במקדש. משום שטומאתו היא בספק אבל אם היתה טומאתו ודאית הי' חייב כשאר מכניס אדם טמא למק' והדברים ברורים לענ"ד:
ועל פי מאי דביארתי ל"ק נמי מה שהקשה שם המל"מ מהא דאיתא בספרא דגם על ראשון לטומאה חייב משום ביאת מקדש, דכיון דחזינן בסוגייא דפסחים דרב אשי לא ס"ל כהספרא ע"כ דחה דברי הספרא מהלכה, ובטעם רב אשי דדתה דברי הספרא י"ל דס"ל דהספרא אתי כמאן דס"ל בנדה כ"ט ע"א דמזכר ועד נקבה אתא למעט טומטום ואנדרוגינוס ואין ממעטינן אב הטומאה ע"כ חייב ג"כ על ראשון לטומאה אבל לפי מאי דקיי"ל כדרשת הגמ' סוף עירובין דאתא למעט מה שיש במינו אב הטומאה א"כ דוקא אב הטומאה בעי שלוח ולא ראשון ואף דהגמ' שם בנדה אמרה דתרתי שמעינן מהאי קרא רב אשי לא ס"ל הכי וס"ל באמת דתנאי היא ועיין שם בגאון יעקב סוף עירובין, על כל פנים הי' לו להרמב"ם אילן גדול לסמוך עליו שיטתו הלזו:
ח) ולכאורה יש להקשות מהא דאיתא בזבחים נ"ט: דפליגו ר' יוסי ור' יהודא דר' יוסי ס"ל דהא דכתיב כי מזבח הנחשת קטן מהכיל היינו משום שנגנז וסילקו דא"כ למה פרט הכתוב דוקא מזבח הנחשת הא כל האהל מועד נגנז ולשיטת תוס' שנ"ץ י"ל דר' יוסי ס"ל דארון גלה לבבל וא"כ ס"ל דלא נגנז האהל מועד ודוקא מזבח הנחשת גנז ולא כל האהל מועד, וי"ל דאזלי לטעמייהו דר' יהודא לטעמי' אזיל דס"ל לפי גירסת התוס' ביומא נ"ג ע"ב דארון במקומו נגנז א"כ ס"ל כר"ח בר פפא שם בסוטה דכל אהל מועד נגנז ע"כ לא הי' אפשר לו לפרש כר' יוסי דקאי הכתוב על מזבח הנחושת דוקא, ור' יוסי ס"ל דארון גלה לבבל ע"כ פירש דקאי רק על מזבח הנחשת אבל העיקר נלע"ד דגם ר' יוסי ס"ל דכל האהל מועד נגנז וכמו שכתב הרד"ק שם לדייק מפשטות הכתובים, אלא דקרא אתא לאשמעינן דלא נימא דאף דדן שלמה את האהל מועד בגניזה מ"מ עדיין הם ראוים לעבודה, ע"כ אמר, דכיון דסילקם וקידש מזבח אחר כבר חל שם פסול על המזבח הקודם ואינו ראוי עוד להקרבה, ועפ"ז מדוקדקין שם דברי רש"י בזבחים נ"ט ע"ב דעיקר החידוש הוא מה שסילקו לגמרי, ול"ק למה באמת פסל את מזבח הנחושת של משה דבאמת לא הי' כאן פסול מיוחד על המזבח אלא כיון שבנו את האהל מועד הגניזה ממילא חל שם פסיל על כל הכלים של האהל והקדושה שבה להיות חלה על הכלים של בית המקדש שעשה שלמה כנלע"ד:
מנורת המקדש
א) הנה במנחות צ"ח ע"ב וצ"ט ע"א מבואר דמנורת המקדש היתה של משה עיי"ש, ולכאורה יש להעיר מהא דאיתא במנחות כ"ט ע"א ר' יוסי בר' יהודא אומר מעשה והיתה מנורת בית המקדש יתרה על של משה בדינר זהב, ומדנקט לשון מנורת המקדש, משמע בהדיא דלא היתה של משה, והתם מיירי במנורת שלמה כדמוכח התם במאי דמשני כיון דקאי קאי עיי"ש בפירש"י:
והנה לפי מאי דביארתי בסימן הקדום דיש מקום לומר דמאן דס"ל דלא הי' מסדרין אלא על של משה ע"כ ס"ל דשולחן המקדש לא הי' של משה ממש אלא כעין של משה, א"כ י"ל דמנורת המקדש לא היתה ממש של משה, אלא דמאן דס"ל דעל כולן היו מסדרין שפיר י"ל דהי' של משה ממש א"כ לדידי' שפיר י"ל דגם מנורת המקדש היתה של משה ממש וא"כ הכא דאליבא דר' יוסי בר' יהודא קיימינן ואיהו הא ס"ל התם דלא הי' מסדרין אלא על של משה ע"כ לשיטתו שפיר י"ל דמנורת המקדש לא היתה של משה וסוגיא דמנחות ד"ח ע"ב אזלא למאן דלא ס"ל הכי:
ב) אלא דלכאורה מוכרחין אנו לומר דשלש מחלוקת בדבר, דת"ק שם במנחות צ"ע ע"א ס"ל דבין שולחן בין מנורה היו של משה בין לסדור בין להדלקה, ור"א בן שמוע שם ס"ל דעל כולן הי' מסדרין ועל כולן נאמרה מצות הסדור ובכולן הי' מקיימין מצות הדלקה, ור' יוסי בר' יהודה שם מחלק דבשולחנות לא היו מסדרין אלא על של משה, אבל במנורות היו מדליקין בכולן דהא ר"י בר יהודא לא תירץ אלא על קרא דשולחנות משמע דבמנורות מודה לר"א בן שמוע דהיו מדליקין בכולן ולפ"ז יקשה אמאי אמר הכא הא גופי' לשין מנורת בית המקדש, דמשמע המיוחדה והידועה ולא אמר מנורה ממנורות המקדש דהוי משמע דאחת מהמנורות שעשה שלמה היתה יתרה על של משה בדינר, אמנם נראה דאין כאן שלש מחלוקת ומאן דס"ל דגבי שולחנות לא היו מסדרין אלא על של משה ה"נ ס"ל גבי מנורה דלא הי' מדליקין אלא בשל משה ור"י בר' יהודא לפרש דברי ת"ק אתא והא דלא תירץ הא דכתיב, ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט, משום די"ל דמהאי קרא ליכא ראי' גמורה דבכולם הי' מדליקים דהא יש לפרש לשון לבערם, דכתיב לא קאי על המנורות אלא על הנרות, דהא גם בהו שייך לשון לבערם, אבל גבי לחם הפנים דהתם בהדיא כתיב, ועליהם לחם הפנים ע"כ הוכרח לתרץ, ולפרש דמיירי בהני שלשה שולחנות שהניחו עליהם לחם הפנים באולם, ויעיין ירושלמי שקלים פ"ו ה"ג דשם מבואר דר"י בר' יהודא אזיל בשיטתי' דר"א בן שמוע, גם מבואר שם גירסא אחרת בענין מה שאמר ר"י, בר' יהודה שחסרה מנורת המקדש דשם איתא דמעשה הי' ומצאו שמנורת משה היתה יתרה דינר זהב ויעיין בקרבן עדה שם שהגיה, אבל מהפני משה יומא פ"ד משמע דאין צריכין להגיה, ועפ"ז אתא שפיר אדרבא הגירסא דלא יסתיר עצמו ר' יוסי בר' יודא דלשיטת ר"י בר יודא בירושלמי היו מוכרח דס"ל דבכולן הי' מדליקין ואמאי אמר לשון מנורת המקדש דמשמע שלא היתה אלא מנורה אחת בבית המקדש,, ע"כ איתא בגירסת הירושלמי דהיתה של משה יתירה דינר, אבל ש"ס דילן דס"ל דר"י בר' יהודא ס"ל דלא היו מסדרין וכמו כן לא היו מדליקין אלא בשל משה שפיר גרסינן, מנורת המקדש ואין לשבש הגירסא:
ונראה דמאן דס"ל דמנורת מקדש ראשון היתה של משה ממש, דאיהו יפרש דבא דאמר ר"י בר' יהודא דמעשה הי' והיתה מנורת המקדש יתרה על של משה בדינר דלא מיירי במנורת מקדש ראשון אלא במנורת מקדש שני, והא דמשנינן שם כיון דקאי קאי, היינו כיון דמקודם צרפו את הזהב והעמידוהו על יתר דינר קאי ולא יפחות יותר מדינר, ומיירי שפיר במנורת מקדש שני, ועפ"ז ניחא שפיר דלא תקשה, דכיון דאמרינן דשלמה צרף את הזהב והעמידו על ככר איך מצאו יתר דינר, אבל לפמ"ש אתי שפיר דהכא מיירי במנורת מקדש שני דלא היו בקיאים כל כך כמו שלמה שהי' חכם בכל החכמות ע"כ גם אחרי הצירוף המרובה מצאו יתר דינר:
ג) והנה דעת הרמב"ם בפ"ג מהל' בית הבחירה, דשלשה דינים ישנם במנורה, ככר, מקשה, גביעים וכפתורים, אמנם יש חילוק בין הפרטים האלה, דעד כאן לא בעינן דוקא ככר אלא כשהיא באה זהב אבל אם עושים אותה משאר מיני מתכות אין משקל הככר מעכב, אבל מקשה בעינן לכתחילה גם אם באה משאר מיני מחכות, אמנם גביעי' וכפתורי' איכא איסורא לעשות במנור' הבאה משאר מיני מתכות, וחמה ע"ז המשנה למלך שם דמנ"ל הרמב"ם לחלק ולהפריד בין הדבקים, דגבי מקשה בעינן לכתחלה אף אם באה משאר מתכות ועל משקל הככר אין מקפידין אפי' לכתחלה אבל איסורא ליכא וגבי גביעים וכפתורים איכא נמי איסורא:
והנראה בדעתו, דהנה יש לדקדק בלשון הברייתא מנחות כ"ח ע"א באה זהב באה ככר, אינה באה זהב אינה באה ככר, באה זהב באה כפתורים גביעים ופרחים, אינה באה זהב אינה באה, גביעים כפתורים ופרחים, באה זהב באה מקשה, אינה באה זהב אינה באה מקשה, דלכאורה הו"ל להתנא לשנות דרך קצרה באה זהב באה ככר גביעים כפתורים ופרחים ומקשה אינה באה זהב אינה באה ככר גביעים כפתורים ופרחים, וע"כ הוציא מזה הרמב"ם דאף דהברייתא כללן בחד לישנא אבל דיניהם אינם שוים דגבי דין המשקל דכתיב ברישא, ככר זהב טהור יעשה אותה מקודם דין הככר זהב ואח"כ העשיי' משמע דלא הקפידה תורה על משקל הככר אלא דוקא אם באה זהב אבל אם אינה באה זהב אין כאן כלל דין משקל הככר, מה שאין כן בדין המקשה דהתורה הקדימה מעשה המנורה לדין מקשה, כדכתיב, וזה מעשה המנורה מקשה זהב בזה שפיר י"ל דלכתחלה בעינן דין מקשה בכל מנורה אלא דלענין דיעבד כתבה התורה מקשה זהב, דהא כה"ג דרשינן לענין דין של הזהב ועשית מנורת כלל, ומרבינן מזה כל מיני מתכות כדאיתא במנחות כ"ח ע"ב ה"נ לענין דין המקשה הא כתיב בדרך כלל וזה מעשה המנורה מקשה, ע"כ שפיר י"ל דלכתחלה בעינן מקשה גם במנורה של שאר מיני מתכות ופרט הזהב בא להורות דבדיעבד לא קפדינן היכא דלא באה זהב
ד) ונראה דגם דעת רש"י כהרמב"ם דגבי מקשה לכתתלה בעינן גם היכא דבאה משאר מיני מתכות, דהנה שם במנחות גבי באה זהב באה ככר אינה באה זהב אינה באה ככר, פירש"י אינה צריכה לבא מככר ובא לשלול שלא נפרש דהיכא דאינה באה זהב אסור לעשותה מככר וכן פירש"י ג"כ גבי באה זהב באה גביעים כפתורים ופרחים, אינה באה זהב אינה באה גביעים כפתורים ופרחים, דאינה צריכה לבא גביעים וגבי אינה באה זהב אינה באה מקשה לא פירש"י כלום, וע"כ צ"ל דבהאי דינא ס"ל לרש"י כשיטת הרמב"ם דלכתחלה עושין אותה מקשה גם משאר מיני מתכיות, ע"כ אי אפשר עוד לפרש אינה צריכה לבא מקשה דהא באמת גם אם אינה באה זהב ג"כ באה מקשה על כן סתם ולא פירש כלל כדי שתהא האפשרות לפרש דהא דאינה באה מקשה אם לא באה מזהב, דהוי לכתחלה גם בזה במקשה אלא בדיעבד כשרה אף אם לא נעשתה מקשה, ואין לתרץ דע"כ לא פירש"י הכא דאינה צריכה לבא מן המקשה משום דסמך עצמו על מה שפירש מקודם לענין ככר וגביעים דלפ"ז גם בגביעים לא הי' לו לפרש ולסמוך עצמו על מה שפירש בדין ככר דאינה צריכה וז"פ:
ומה שכתב הרמב"ם דאסור לעשות גביעים וכפתורים אם אינה באה מזהב נראה בטעמו, כי מעשה הגביעים והכפתורים אי אפשר לעשותם כתבניתם האמתית רק אם הם באים מזהב ע"כ אסור לשנות צורת המנורה, ונראה דדקדק כן מהא דאמרינן דבאה זהב באה גביעים אינה באה זהב אינה באה גביעים וילפינן זה מהא דכתיב גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהי' והקשה שם בשיטה מקובצת דמנ"ל דקפדינן דוקא אם באה מזהב שתה עשוי' גביעים ודחק בזה להגיה ולעשות ט"ס דצ"ל כפתוריהם וקנותם ממנה יהי' כולה מקשה אחת, והרואה יראה כמה דחוקים הדברים אבל באמת נראה לומר דכיון דכתיב, ממנה יהי' והכתיב הא מיירי בבאה זהב אף דדרשינן בכלל ופרט לרבות גם שאר מיני מתכות, אבל פשטא דקרא הא מיירי בבאה זהב א"כ הא דכתיב ממנה יהי' היינו מן הזהב ג"כ והשתא אתי שפיר דאיכא נמי איסורא דהוי לאו הבא מכלל עשה ממנה יהי' ולא היכא דבאה ממיני מתכות אחרים כן נראה בשיטת הרמב"ם:
ה) וראיתי להמשנה למלך שם שכתב דדעת הרמב"ם דבשאר מיני מתכות כשרה המנורה אפילו מן הגרוטאות בדיעבד, ולענ"ד אי אפשר לומר כן דהא דקדק הרמב"ם וכתב שם ואין עושין אותה מן הגרוטאות לעולם, משמע בהדיא דאפילו אם עשה אותה נמי פסולה לכן משמע לשון הברייתא שם במנחות, דנקטא עשאה מן הגרוטאות פסולה, משאר מיני מתכות כשרה, משמע דדין זה של גרוטאות פסולה כולל נמי אפי' אם עשאה משאר מיני מתכות, וכן מוכח נמי מהא דעירב הרמב"ם דין זהב, עם שאר מתכיות לענין גרוטאות והא אם באה זהב מן הגרוטאות בודאי פסולה אפי' בדיעבד כדאיתא בגמ' ואיך כללם לשניהם ביחד, אלא הדבר ברור בשיטתו דדין זה דמן הגרוטאות פסולה, כולל נמי אפילו אם המנורה באה משאר מיני מתכיות, והא דהקשה המל"מ שם, דהא אמרינן, בגמ' באה זהב באה מקשה אינה באה זהב אינה באה מקשה, וגרוטאות בכלל מקשה הן, נראה לתרץ, דהנה שתי פעמים כתיב בתורה לשון מקשה, מקשה זהב, ומקשה הוא, וס"ל להרמב"ם דלענין דין גרוטאות, בזה אמרינן דשינה עליו הכתוב ומעכב אפי' בדיעבד אם עשאה מן הגרוטאות, אבל לענין כונת מקשה דהקפידה תורה שלא יעשנה, חלולה, בזה אמרינן דאינו אלא אם באה זהב ולא כשהיא באה משאר מיני מתכיות, דמסתברא לפסול יותר בבאה מן הגרוטאות מהיכי שבאה חלולה:
ולולא דברי הכ"מ והמל"מ שהבינו דהא דכתב הרמב"ם ואם עשאה חלולה כשרה היינו שלא עשאה מקשה, והיה מקום שאין כונתו כדבריהם אלא כונתו היא על פי מאי שהקדים מקודם לכתוב דאין מקפידין על משקלה דאם עשאה ממשקל של יותר מככר אין קפידא וכן אם עשאה פחות מככר, דהיינו שעשאה חלולה נמי כשרה בדיעבד דדוקא אם עשאה יותר מככר כשרה לכתחלה משום דיש בכלל מאתים מנה, אבל היכא דפיחת מככר כשרה רק בדיעבד דכיון דהתורה הקפידה והזכירה משקל ככר על כל פנים יש להקפיד על משקל זה לכתחלה:
ו) אמנם אחרי העיון נראה להוכיח דהעיקר הוא כמו שהבינו הכ"מ והמשנה למלך דהא הרמב"ם פתח בדבריו, וכתב, וכן מנורה הבאה זהב תהי' כולה ככר עם נרותיה ותהי' כולה מן העשתות, והו"ל לסיים דאם באה משאר מיני מתכות אינה באה מקשה דהא לא ביאר עדיין הדין דאם לא באה מקשה כשרה, וע"כ דכונתו לומר בהא שכתב שאם עשאה חלולה כשרה היינו, שאם לא היתה מקשה נמי כשרה וכמו שהבינו הכ"מ והמל"מ:
ונראה לבאר כונת הדברים במה שכתב ותהי' כולה מקשה מן העשתות, דרוצה לומר דהם שני דינים, א) דצריכה להיות המנורה מקשה ולא חלולה, ב) דצריכה להיות מן העשתות ולא מן הגרוטאות, ועל דין הראשון דצריכה להיות מקשה ולא חלולה, כתב אח"כ דאם עשאה חלולה כשרה בדיעבד, ועל דין השני דצריכה להיות מן העשתות דווקא כתב דבזה אפי' בדיעבד יש קפידא אם עשאה שלא מן העשתות רק מן הגרוטאות וזה שלא כדברי המשנה למלך שהבין בדברי הרמב"ם דמקשה ממעט גרוטאות אלא הם שני דברים נפרדים בדברי הרמב"ם כנלע"ד:
מצות הכיור
א) הנה זה לשון הרמב"ם פ"ה מהלכות ביאת מקדש הלכה י' מצוה לקדש ממי הכיור, ואם קידש מאחד משאר כלי השרת הרי זה כשר, נראה מפורש דעתו דלכתחלה מצוה לקדש מן הכיור אלא דבדיעבד מכשרינן גם קידוש משאר כלי שרת:
וראיתי בס' לקוטי הלכות שתמה על הרמב"ם דמנ"ל הא מילתא דהא י"ל דכלי שרת אחרים כשרים לקידוש ידים ורגלים לכתחלה כמו שהכיור כשר דהא בהדיא מרבינן מקרא דירחצו גם שאר כלי שרת, והניח בקושיא, ודבריו תמוהים דאי לאו דהוי קפידא דוקא בכיור א"כ למה הטילה התורה חובה לעשות כיור במקדש אלא ודאי דהמצוה לקדש דוקא בכיור ואף דמרבינן מיתורא דקרא דירחצו גם כלי שרת אחרים היינו דוקא לענין דיעבד והיכא דלא אפשר בכיור, אבל לכתחלה הרי פרטה התורה מצות הרחיצה מהכיור כדכתיב, ממנו, ובגמ' זבחים כ"ב ע"א הא ס"ד דלא מהני כלל קידוש משאר כלי שרת וע"כ נהי נמי דמרבינן גם כלי שרת אבל ודאי דלא עקרינן פשטא דקרא לגמרי ומוקמינן לי' למצוה לכתחלה, ועיין ירושלמי יומא פ"ד ה"ה דמשמע קצת דכיור מעכב הקרבן ועיין שם בגליון הש"ס ובזבחים ס"ב ע"א ברש"י שם, וע"כ הדבר ברור דשיטת הרמב"ם ברורה בזה דמצוה לכתחלה לקדש מהכיור אם אפשר:
ב) ולכאורה י"ל דע"כ הא דמרבינן כלי שרת לקידוש הוא לכתחלה דעל דיעבד הא לא בעינן קרא דהא בקדשים בעינן דוקא שישנה עליו הכתוב כדאיתא במנחות י"ט ע"א, אבל באמת אין זה נכון, דע"כ לא בעינן שינה עליו לעכב אלא בפרט מצוה כמו בילה במנחה או נתינת שמן ומלח וכה"ג המבוארים במנחות י"ט ע"א, אבל גוף המצוה ודאי דמעכב, דהא י"ל דבכיור הויא רחיצה ושלא בכיור לא הויא רחיצה והוי כמו עובד בלא ריחוץ ידים ורגלים דעבודתו פסולה, אבל באמת אין אנו צריכין לכ"ז דהא עד כאן לא בעינן שינה עליו הכתוב לעכב אלא דוקא היכא דלא כתיב חקה אבל היכא דכתיב חקה לא בעינן שינה עליו לעכב וכמבואר במנחות שם והכא גבי כיור כתיב והיתה להם לחק עולם וא"כ לא בעינן כלל שינה עליו לעכב דהאי חק עולם קאי על כל המבואר בפרשה בין על עצם הקידוש ידים ורגלים בין על הרחיצה מן הכיור וע"כ אי לאו דמרבינן מקרא דירחצו גם שאר כלי שרת הוי אמינא דהיכא בלא קידש מן הכיור עבודתו פסולה לגמרי ואיצטריך האי קרא להכשיר על כל פנים הקידוש בדיעבד וע"כ שפיר כתב הרמב"ם דלכתתלה מצוה לקדש מן הכיור דוקא יצא משאר כלי השרת, וכן מצינו בריש התכלת דאם הקדים תכלת ללבן כשר אלא שחיסר מצוה, וכן מבואר במנחות פ"ג ע"ב דעומר הבא מן הישן כשר, שנאמר תביאו, מ"מ הרי אף דמרבינן מקרא דגם ישן כשר מ"מ לא אמרינן דהתורה השותה דין ישן לחדש לגמרי אלא דכיון דכתיב חדש בהדיא וישן מריבויא אמרינן דמצותו לכתחלה בחדש וישן אינו כשר אלא בדיעבד ה"נ לענין מצות קידוש ידים ורגלים אף דמרבינן מקרא דגם שאר כלי שרת כשרין לקידוש מ"מ כיון דכתיב כיור בקרא מצות קידוש לכתחלה דוקא בכיור:
ב) והנה לא נתבאר ברמב"ם שם אם יכול לקדש גם מן הכן של הכיור, ובזבחים כ"ב ע"א אמרינן ר' יהודא אומר יכול יהא כנו מקדש כדרך שהכיור מקדש ת"ל ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לנחשת הקשתיו ולא לדבר אחר ולכאורה תמוה למה השמיטו הרמב"ם ומצאתי בלקוטי הלכות שעמד ע"ז וכתב לתרץ שמשום שזרי דבר פשוט ע"כ השמיטו הרמב"ם ודבריו תמוהים דאיך אפשר שלהרמב"ם יהא הדבר יותר פשוט מר' יהודה דאיהו הא אצרכי' קרא דכיור נחשת אבל אי לאו קרא הו"א דגם כן כשר, ולענ"ד נראה דס"ל להרמב"ם דגם הכן מקדש דמדנקט ר' יהודא אומר משמע דחכמים פליגי עלי' וס"ל דכיון דנמשח ביחד עם הכיור כדאיתא בפ' תשא א"כ דמי לשאר כלי שרת דבדיעבד מקדשים מחוכם, ואף דאין עשוי לתוכו מ"מ כיון דלא דמי לכלי חול דלא שייך בהו משיחה כלל ע"כ הוי דינו כשאר כלי שרת אחרים דכשרים:
ד) אמנם אחר העיון אי אפשר לומר כן כיון דהוי פלוגתא דתנאי אי כנו מקדש אי אינו מקדש לא הו"ל להרמב"ם לסתום הדברים והו"ל לכתוב בפירוש דכנו אף שאינו עשוי לתוכו ג"כ מקדש, וא"כ י"ל להיפך דמדלא הביא בפירוש דגם כנו מקדש ע"כ דעתו דרק כלים הנעשים לתוכם דומיא דכיור מקדשים ולא הכן שאינו עשוי לתוכו ע"כ נראה לתרץ דלכאורה קשה, דאיך אמר ר' יהודא יכול יהא כנו מקדש כדרך שהכיור מקדש דמהיכי תיתי נימא דכן יש לו קדושת הכיור והנה רש"י כתב לפרש דהוי אמינא מקשינן כנו לכיור, אבל קשה הא דעת רש"י בסוכה ל"א ע"א דגם היקשא לא דרשינן מעצמנו אם לא קבל ובפרט לר"י מרבו וא"כ מהיכי תיתי לומר דנדרוש היקש זה מעצמנו, ע"כ נראה לומר דהנה במנחות צ"ה ע"ב פליגי ת"ק ור' יהודא דת"ק ס"ל דלישתן של לחם הפנים ושתי הלחם היו בחוץ, ור' יהודא ס"ל דכל מעשיהם בפנים אפילו לישתן ונראה לומר דפליגי אי מדת יבש נתקדשה כמדת הלח דת"ק ס"ל דמדת יבש לא נתקדשה אלא בפנים ולא תמורא קדושתה כקדושת מדת הלח שנמשחה בין מבפנים בין מבחוץ וע"כ לא דמי לחביתי כהן גדול דלישתן מבפנים משום שנעשה הלישה ע"י מדת הלח וכמו שכתבו תוס' מנחות שם, אבל ר' יהודא ס"ל דמדת יבש ג"כ נתקדשה כמדת הלח בין מבפנים בין מבחוץ וחמירא קדושתייהו כקדושת מדת הלח וע"כ ס"ל כמו דלישתן של חביתי כהן גדול היו מבפנים ה"נ יש לחשוש בלישתן של לחם הפנים ושתי הלחם אף שמדידתם במדת היבש דליכא סברא לחלק ביניהם, ועל פי זה אתי שפיר שיטת הרמב"ם דפסק בפ"ה מהל' תמידין ומוספין הלכה ז' וכן בפ"ח שם דבין שתי הלחם בין לחם. הפנים לישתן ועריכתן בחוץ אף דס"ל מדת יבש נתקדשה ואיך לשון מבחוץ, אלא כיון דלא נמשכה מבחוץ ע"כ לא אלימא כמו קדושת כלי הלת ואין כאן פסול יוצא או בזיון להוציא מקדש לחול בתוס' שם ולא כרש"י:
ולפ"ז י"ל דלר' יהודא כל הכלים נמשכו שני צדדיהם בין מבפנים בין מבחוץ אבל לרבנן לא נתקדשו שני הצדדים אלא כלי הלת כדי לקדש הבירוצין אבל שאר כלים לא נתקדשו שני הצדדים, ולפ"ז כנו של הכיור לא נמשח אלא צד החיצון שהוא כנגד צד הפנימי של מדת היבש, אבל לר' יהודא כיון שגם מדת יבש נמשח בין מבפנים בין מבחוץ לא גרע כנו ש כיור משאר כלי היבש, והשתא לרבנן לא בעינן כלל קרא למעט דכנו של כיור לא יקדש דמהיכי תיתי נימא דכנו של הכיור יהא דומה לכיור, דהכיור דמי קדושתו לכלי הלח דנמשח משני הצדדים והכן הא לא נמשח אלא מצד אחד, דלכתחלה ודאי דאין מקדשים בכן כמו שאין מקדשים לכתחלה בשאר כלי שרת אבל לר' יהודה לשיטתו דס"ל דכל הכלים משיחתן שוה בזה הוה אמינא דכנו של כיור דמי לכיור ולשאר כלי שרת ע"כ בעינן קרא למעט והטעם דמיעטו קרא משום דלא דמי לשאר כלי שרת דאינו עשוי לתוכו, וכ"ז דוקא לר' יהודא לשיטתו אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק בפ"א מהל' כלי המקדש דכלי יבש לא נתקדש אלא מבפנים וא"כ הכן לא נתקדש אלא מבחוץ ומבפנים הו"ל כשאר כלי חול א"כ לא הי' צריך הרמב"ם להביא דאינו מקדש דהא הוי בכלל שאר כלי חול:
ה) אמנם בעיקר דברי הרמב"ם דפסק דאין כלי שרת כשרין לכתחלה לקידוש ידים ורגלים לכאורה מוכרחין לומר דבמחלוקת שנוי', דהנה ביומא מ"ג ע"ב איתא דת"ק ס"ל דבכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור וביום הכפורים מקדש מן קיתון של הזהב ור' יהודא ס"ל דבכל יום כהן גדול מקדש מן הקיתון של זהב ולכאורה אינו מובן במאי פליגי, אבל י"ל דפליגי בהא דאמרינן דקרא דירחצו מרבה גם כלי שרת אחרים לקידוש דת"ק ס"ל דלא הכשירה התורה כלי השרת אלא בדיעבד וע"כ דוקא ביום הכפורים משום חולשא דכהן גדול התירו לו לקדש ידיו ורגליו מן הקיתון ולא הצריכהו לקדש מהכיור משום דהוי כלא אפשר לו לקדש מהכיור ע"כ מקדש משאר כלי שרת אבל בכל יום דאפשר לו לקדש מהכיור דינו כשאר כהנים הדיוטים דמקדשים מהכיור דזו היא עיקר המצוה אבל ר' יהודא ס"ל דקרא מרבה כלי שרת לקידוש אפילו לכתחלה וע"כ כדי לחלק כבוד לכהן גדול התקינו לו קיתון של זהב כדי שיקדש הוא ידיו ורגליו שלא מהכיור כמו שאר כהנים, והרמב"ם לשיטתו דפסק כת"ק דיומא שם דבכל יום גם כה"ג מקדש מן הכיור וע"כ דלכתחלה מצוה לקדש מן הכיור, וכיון דאפשר לו בקידוש ממנו א"א להתיר לבטל מצוה דאורייתא גם לכה"ג, ועפ"ז הי' מקום ליישב מה שהשמיט הרמב"ם הא דאין מקדשין ידים ורגלים בכנו של הכיור משום די"ל דדוקא ר' יהודא לשיטתו אזיל דס"ל דירחצו מרבה כלי שרת גם לכתחלה ככיור ממש ע"כ שפיר הוי ס"ד דגם כנו של כיור הוי בכלל שאר כלי שרת ואיצטריך קרא למעוטי אבל הרמב"ם לשיטתו דאיהו פוסק כת"ק דכלי שרת אין כשרין לקידוש ידים ורגלים אלא דוקא בדיעבד, א"כ שפיר י"ל דמן הסברא איכא לפלוגי בין כלי שרת לכנו של כיור דאף דהכשירה תורה בדיעבד גם כלי שרת אבל כנו דאינו עשוי לתוכו אי אפשר להכשיר גם בדיעבד וע"כ בלא מיעוטא מי אינו ראוי לקידוש ע"כ לא הוצרך להביא דכנו פסול קידוש וניחא נמי מאי דנקט ר' יהודא אומר משום דרבנן פליגי עלי' דלשיטתייהו דגם כלי שרת גמורים נמי אין ראוים לקידוש לא בעינן קרא למעט כנו דבלא"ה פסול מסברא:
ו) אמנם מדברי התוס' יומא מ"ד ע"ב נראה דדעתם לדינא דמקדשים בכל הכלים לכתחלה, דעל מה דאיתא התם במשנה דהכה"ג מקדש מקיתון של זהב הביאו מדברי הגמ' דזבחים כ"ב ע"א דכל כלי שרת ראוים לקידוש דכתיב ירחצו, ולא העירו כלל דהא לכתחלה בעינן כיור, ולתרץ דמשום כבודו של כהן גדול התירו דהוי כלא אפשר משום חולשתו, וכן משמע נמי מדבריהם בזבחים כ"ב ע"א שהקשו על מה דפרכינן התם אברייתא דהתם דנקטה לדינא דכל הכלים מקדשים, דהא ממנו אמר רחמנא דאמאי לא פרכינן כה"ג אמתניתין דיומא הנ"ל דכהן גדול מקדש עצמו מן קיתון של זהב, לשיטת רש"י דמפרש דפריך איך מקדשין מכלי השרת דהא בעינן כיור וע"כ דתו פירש"י ודעתם בזה הוא דבר פשוט דמקדשים בכל כלי שרת אפי' לכתחילה דומיא דכהן גדול ולדעת הרמב"ם מוכרחים לפרש דהא דאיתא בברייתא דמקדשים בכל כלי שרת דמשמע אפי' לכתחלה היינו היכא דליכא כיור במקדש אבל כ"ז דאיכא כיור במקדש המצוה דוקא בכיור, ואדרבה על פי שיטת הרמב"ם מדוקדקין מאד דברי הברייתא שם, כל הכלים מקדשים, דלכאורה הו"ל למימר, דמכל הכלים מקדשים דהוי משמע דיכול לקדש ידים ורגלים בכל הכלים אפי' שלא מן הכיור, אבל לשון זה אינו משמע אלא דחל קדושה על המים שיהי' ראוים לקידוש אבל לא שיהא רשות לקדש בהם לכתחלה, ולפי שיטת הרמב"ם אחי שפיר דבאמת מצות קידוש ידים ורגלים לכתחלה הוא מן הכיור דוקא, אלא היכא דלא קידש מן הכיור או שלא הי' כיור מוכן במקדש כגון שנתקלקל או נפסלו מימיו מקדשים גם בשאר כלי שרת ע"כ נקט רק, כל הכלים מקדשים דהיינו, שהמים שנתנו בהם לקידוש ידים ורגלים חלה קדושה עליהם, לענין שאם קידש בהם ועבד עבודתו כשרה, אבל לכתחלה בעינן כיור ובעיקר קושיית התוס' על רש"י דאמאי לא פרכינן ממתניתין דיומא דהא בעינן דוקא כיור נלע"ד לתרץ דמהתם ל"ק דאף דבכל השנה גם כהן גדול מחויב לקדש מן הכיור כדכתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו, א"כ בכלל רחיצת הכיור גם אהרן שהי' כה"ג, אבל כ"ו כל השנה כולה, אבל ביום הכפורים דחמש טבילות ועשרה קדושין שהי' כהן גדול טובל ומקדש בו ביום הוי הלכתא גמירי לה כדאיתא ביומא ל"ב ע"א א"כ י"ל דהכי גמירי לה דהני קידושים של הכהן גדול לא יהי' מן הכיור אלא מקיתון של זהב, ע"כ פריך דוקא אברייתא דמיירי בסתם קדושים של כל השנה, ואף דמצי פריך אר' יהודא החם דר"ל דבכל השנה כולה כה"ג מקדש מן הקיתון מ"מ ניחא לי' למיפרך אליבא דכולי עלמא מלהקשות רק אליבא דר"י גרידא:
ז) אלא דלכאורה יש להקשות על ר' יהודא דס"ל דבכל השנה כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב, דמשמע דכהנים הדיוטים מחויבים לקדש מן הכיור, דאיך אפשר לחלק ביניהם הא בקרא כתיב ורחצו ממנו אהרן ובניו אמנם על רבנן ג"כ קשה מנא להו לחלק בין יום הכפורים לכל השנה כולה כיון דמצוה לקדש מן הכיור להרמב"ם, ומפני סברא דחולשא דכה"ג ג א"א לבטל מסברא גרידא מצות התורה, ונראה דטעמייהו הוא על פי מאי דאמרינן בזבחים י"ט ע"ב דדרשינן דע"כ לא מעכב רחיצת ידים ורגלים אלא היכי דנוהגת גם בכהן הדיוט, אבל לא ביוהכ"פ דאינה נוהגת אלא בכה"ג בלבד, וא"כ י"ל דהא דכתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו היינו דהיכא דהעבודה מסורה לאהרן וגם לבניו, היינו, לכל השנה בזה כולם מוזהרים לרחוץ מן הכיור אבל היכא דאין בניו משותפים עמו בהעבודה בזה אין עליו חיוב לקדש מן הכיור, ועפ"ז הי' מקום ליישב מה דקשה שם בסוגיא דזבחים י"ט דילפינן מקרא דורחצו ממנו משה אהרן ובניו, דדבר המעכב בבניו מעכב בו, ואמאי לא ילפינן מקרא דפ' תשא דכתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דקרא דפ' תשא אחא למילף דביום הכפורים כהן גדול מקדש מן הקיתון של זהב ע"כ מייתי מקרא דפ' פקודי, מיהו י"ל דמקרא דפ' תשא י"ל דאתא לגופי' דמחויבים כל אחד מהכהנים לקדש ידיהם ורגליהם בבאם בקדש, אבל קרא דפ' פקודי יתירא הוא ואתי למילף אי להאי דרשא או דבעינן שיהא בו לקדש ארבעה כהנים, אבל על כל פנים י"ל דזהו טעמא דרבנן דס"ל לחלק בין כל השנה ליום הכפורים אבל טעמא דר' יהודא לכאורה לא ידעינן, דמנ"ל לבטל מהכה"ג מצות כיור והנה הא דכתיב בקרא ורחצו אהרן ובניו ממנו י"ל דס"ל לר' יהודא דאין דין זה נוהג אלא בכיור המשכן אבל בכיור המקדש לא ניתן אלא לכהנים הדיוטים ולא לכה"ג ואדרבא מזה הוכיח שיטתו דהא קשה למה הוצרכה התורה להזכיר הכא שם אהרן, ולא כתבה התם, כהנים, אלא דאתא לאורויי דדוקא במשכן גם אהרן מחויב לקדש בכיור אבל במקדש רחיצה בידים ורגלים בכיור לא ניתנה אלא לכהנים הדיוטים ולא לכה"ג ועפ"י מה שנתבאר סרה מהר קושיית התוס' על רש"י בזבחים דאמאי לא פרכינן ממשנה דיומא דשאני כהן גדול דמוכחי קראי לרבנן כדאית להו ולר"י כדאית לי' דמותר לרחוץ בכלי שרת:
ח) אמנם אילולא דמסתפינא הייתי אומר דגם הרמב"ם מודה דאין קפידא דוקא לרחוץ מן הכיור אלא באמת יכול לקדש ידיו ורגליו גם משאר כלי שרת וכמו דמוכח מהא דכהן גדול מקדש מן הקיתון של זהב לכתחלה אלא דדעתו דהא דהקפידה תורה לעשות כיור היינו דמצוה שהמים יתקדשו לרחיצת ידים ורגלים ע"י כלי שרת של הכיור, אבל אם ככר נתקדשו המים ע"י הכיור ה"ז יכול לקדש מאותם המים הכל כלי שרת שירצה, ובהדיא כתב הרמב"ם מצוה לקדש ממי הכיור, הנה לא כתב מצוה לקדש מהכיור, אלא דקדק וכתב מצוה לקדש, ממי הכיור, והיינו דעיקר הקפידא שיהי' המים מקודשים ע"י הכיור, והשתא לא קשה על הרמב"ם איך התירו להכה"ג ביום הכפורים לקדש מהקיתון דהא י"ל דמי הקיתון נטלו מהכיור ע"כ אין קפידא בזה לכתחלה ג"כ אבל לקדש המים ע"י כלי שרת אחר, אסור לכתחלה, ואין להקשות דלפ"ז מנ"ל דכלי שרת אחר מקדש המים לקידוש ידים ורגלים ואי דכתיב, ירחצו, דאתא לרבות גם כלי שרת אחרים הא י"ל דקרא לא אתא אלא לרבות כלי שרת שנתנו לתוכו ממי הכיור דהוי ס"ד דכיון דכתיב, ממנו, הקפידה תורה על שני הדברים שיתקדשו המים בכיור דוקא ויקדש מהכיור דוקא, אבל להתיר גם הקידוש וגם הרחיצה מכלי שרת אחר אפשר דלא התירה התורה, ונראה לומר דהנה בקרא כתיב מקודם, ורחצו אהרן ובניו ממנו, את ידיהם ואת רגליהם, ובתר הכי כתיב קרא אחרינא בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ומקרא זה מרבינן כלי שרת אחר לבד הכיור וכתב רש"י שם בזבחים כ"ב, משום דהאי ירחצו קרא יתירא הוא דהא לעיל מיני כבר כתוב שם ורחצו, ולפ"ז מיותר בין הירחצו ובין, מים, דכתיב בקרא, וע"כ ילפינן מהכא ני הדינים מלשון, ירחצו דכתיב סתם ולא זכר ממנו, דמשמע הרשות לעשות הרחיצה גם בלא, כיור, ומה שכפלה התורה לכתוב, מים, אתא למילף דאפילו מים בעלמא שאינם מי כיור אלא שנתקדשו ע"י כלי שרת אחר ג"כ המים מקודשים לקידוש ידים ורגלים, ע"כ שפיר מרבינן בין רחיצה בכלי שרת בין המים של הכלי שרת שנתקדשו בו, ומכל מקום עיקר המצוה הוא מי הכיור משום דגבי כיור כתיב בהדיא, ונתת שמה מים, ע"כ שפיר כתב הרמב"ם מצוה לקדש ממי הכיור, והשתא ל"ק מה שהקשו תוס' על רש"י דאמאי לא הקשו ממשנה דיומא דמבואר שם דמותר לקדש גם ממים של הקיתון דהא רש"י כתב שם לפרש דהמים, מתקדשים ע"י הכלי שרת ע"כ שפיר פרכינן והא ממנו כתיב אבל מיומא הא י"ל דהמים נטלו מן הכיור ושפיר הוי ממנו, כנלע"ד:
והנה אין להקשות על מה שנתבאר למעלה דמקרא מוכח דיש רשות ביד כה"ג לרחוץ מכלי שרת ביום הכפורים א"כ אמאי אמרינן ביומא דע"כ מקדש מקיתון של זהב משום כבודו של כה"ג הא מקרא מוכח דאינו מחויב לרחוץ מהכיור אבל באמת ל"ק כלל חדא דאף דאין עליו חיוב אבל מ"מ הרשות בידו לקדש גם מהכיור ולמה תיקנו דוקא קיתון של זהב ע"כ אמר משום כבודו של כה"ג להראות הנ"מ בינו לבין כהנים אחרים ביום הזה עוד י"ל דנתן טעם למה רוחץ דוקא בקיתון של זהב:
מוכני של כיור
א) הנה ז"ל המשנה יומא ל"ז ע"א ואף הוא עשה מוכני לכיור, ופרש"י גלגל לשקעו בבור וכן היא דעת הראב"ד בפ"ג מהל' בית הבחירה, אמנם אין כן דעת הרמב"ם שם בהלכה י"ת והוא מפרש דמוכני היינו כלי מיוחד שלא נתקדש בקדושת כלי שרת שיהא בו מים תמיד ולא יפסלו בלינה, ונראה דפרש מוכני כמו מוכני דפי"ת דכלים דהתם א"א לפרש לשון גלגל עיי"ש בתוי"ט ובתוס' שבת מ"ד ע"ב ואף אם נפרש שם דהוא אופן, אבל על כל פנים אינו גלגל המשקע במים:
וראיתי להתוי"ט פ"א משנה ד' דתמיד שכתב דגם להרמב"ם הי' גלגל שעל ידו היו משקעים אותו במים אלא שהוסיף שהי' לו להכיור ג"כ כלי שהי' נמצא בו מים של חולין, אבל המראה הפנים ביומא פ"ג הלכה ח' כתב דהא דמשמע שהי' משקעין את הכיור היינו קודם שעשה בן קטין המוכני אבל לאחר שעשה את המוכני לא הי' משקעין אותו כיון שבלא"ה לא היו המים נפסלים בלינה: