אור ברסלב
הדרת בנימין הדר הקודש › הדרן תליתאה לפסחים

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר הקודש · הדרן תליתאה לפסחים

הדרן תנינא לפסחים

(סוף פסחים) ר' שמלאי איקלע לפדיון הבן בעו מיני' פשיטא על פדיון הבן ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו ער פדיון הכי, אבי הבן מברך, ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה כהן מברך או אבי הבן מברך, בהן מברך דקמטי הנאה לידי', או אבי הבן מברך דקא עביד מצוה אתא שאיל בי מדדשא אמרו לי' אבי הבן מברך שתים, והרלתא אבי הבן מברך שתים. יש לדקדק הרבה, א' מה שדקדק כבר הצל"ת דל"ל להקדים מאי דפשיטא לי' ב' למה הקדים על פדיון הבן, ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן אבי הבן מברך הו"ל בקיצור פשיטא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, אבי הבן מברך, ג' קשה טובא דכיון דפשטו לי' בי מדרשא דאבי הבן מברך שתים וליכא מאן דפליגי ע"ז א"כ ל"ל למיפסק עוד הלכתא כן כיון דליכא בזה פלוגתא:

והנראה בזה דהנה יש להסביר עיקר הספק בברכת שהחיינו מי מברך דיסוד הספק הוא אם הא דחייבה תורה לכל אחד מישראל לפדות את בנו אם הוא חיוב מצד מצוה המוטלת עליו כשאר מצוות המוטלות על כל אחד או שהוא רק פרעון חוב שהטילה על כל אחד לסלק מבן בכור שעבודו של כהן שיש לו על חמשה סלעים, והנה אי נימא שהיא מצוה מיוחדת על כל אחד מצד עצמו בודאי דברכת שהחיינו שייכת על האב העושה המצוה, אבל אי נימא דאינו אלא מסלק השיעבוד שיש לו להכהן על הבן בסך חמשה סלעים אין מקום להאב לברך ברכת שהחיינו דכי יברך כל אחד על מצות פריעת ב"ח שהחיינו, ואף דגם על עיקר המצוה לא תיקנו ברכה כשפורע חובו זהו משום דלא הוי מצוה חיוביית דהא אינו מצוה ללוות ולפרוע אבל הכא המצוה באה ממילא ע"כ ל"ש כלל ברכת שהחיינו, אי נימא דהוי רק לתועלת הכהן ואינו מברך אלא הכהן דקמטי הנאה לידי' והוי כקונה בגד חדש:

ונראה לומר דזה תליא בפלוגתא דר"א ורבנן בבכורות י"ב ע"ב אי מקשינן בכור אדם לבכור בהמה טמאה דר"א ס"ל דמקשינן ורבנן ס"ל דלא מקשינן דלר"א דס"ל דמקשינן א"כ כמו דחזינן דגבי בכור בהמה טמאה לא היתה כונת התורה לחייב הפדיון בשביל זכות הכהן דהא הרשות בידו לערוף ולא לפדות ה"נ גבי פדיון בכור המצוה הוא הפדי' ולא הנתינה לכהן, אבל לרבנן דלא מקשי שפיר דאף דחזינן דגבי בכור בהמה טמאה לא הקפידה תורה על נתינת הכהן אבל גבי בכור אדם בעינן דוקא נתינה וע"כ שפיר י"ל דכך היא מצותה ליתן ליד הכהן:

אלא שיש להבין דהכא ס"ל לרבנן דלא מקשינן בכור אדם לבכור בהמה טמאה ולעיל ד' ע"א ס"ל גם לרבנן דלוים נפטרו מבכור בהמה טמאה דמקשינן לבכור אדם דכיון שאינו בבכור אדם אינו ג"כ בבכור בהמה טמאה, ונראה לומר דס"ל לרבנן דהא דהקישה תורה בכור בהמה טמאה לבכור אדם אינו לומר דכל דינים שיש בזה יש גם בזה אלא לומר דפודי הבכור אדם לפודי הבכור בהמה טמאה הוקשו זה לזה אבל לא גוף הבכורים, וע"כ בדין זה אי המצוה היא מצד הישראל אי מצד המקבל שפיר י"ל דתליא בפלוגתא דר"א דמרבנן דלר"א הוי מצוה מצד האב הפודה ולרבנן הוי מצי דכונת התורה היתה לטובת הכהן:

והשתא אתי שפיר הא דהקדים לומר פשיטא על פדיון הבן אשר קדשנו במצוותיו על פדיון הבן אבי הבן מברך דודאי אי הוי נוסח הברכה אשר קדשנו במצוותיו לפדות הבן בזה אין כל ספק דהמצוה מוטלת על האב ולא ניתנה לטובת הכהן, אבל עכשיו דחזינן דהנוסח היא על פדיון הבן א"כ י"ל דהכונה דלא נצטוינו לקיים מצות הפדוי מצד עצמנו אלא כדי לסלק שעבוד הכהן וע"כ שפיר איכא לספיקי אי כונת על פדיון הבן הוי דוקא סלוק שעבוד הכהן וע"כ הכהן מברך דקמטי הנאה לידו או דבאמת הא דתיקנו לברך על פדיון הבן לא משום דהמצוה היא סלוק השעבוד אלא משום דרצו להורות דיכול לקיים מצות פדיון ע"י שליח אבל בעצמיות המצוה מוטלת היא על העושה והפודה, והשתא לפי"ז י"ל דאין שום ראי' מהא דפשטו לי' בי מדרשא דאבי הבן מברך שתים די"ל שס"ל כר' אליעזר דמקשינן גם גוף בכורים להדדי ע"כ שפיר י"ל דכמו דבכור בהמה טמאה אין מצוותו דוקא בנתינה ה"נ בכור האדם, אבל לדידן דקיי"ל דבכורות לא הוקשו להדדי אלא הפודים שפיר י"ל דהכא המצוה בנתינה לכהן ע"כ שפיר צריך לברך הכהן דקא מטי הנאה לידו ע"כ פסקינן שפיר דהלכתא אפי לדידן דס"ל כרבנן נמי אבי הבן מברך שתים, ויש לבאר עפ"י מאי דכתבתי בהדרן הקודם דר' שמלאי הוי מלוד ולוד הוא אחרת דר' אליעזר ע"כ הו"א דפשטו לו כר' אליעזר אבל לדידן אין הלכה כן ע"כ פסקינן להדיא דגם לדידן הלכתא דאבי הבן מברך שתים דאין זה תלוי בזה:

עוד הי' נראה ליישב דהנה הא דהקדימו לו פשיטא, הוכרחו לעשות כן דפשטות הכתוב בפ' קרת מורה דמצות הפדיי' הטילה תורה על הכהן דהבכור שייך לו והוא יכול לקבל דמי פדיונו עבורו, וא"כ חי לא הקדים פשיטא אבי הבן מברך לא הוי מצי למימר דקא עביד מצוה דהא י"ל דמצות הפדיון עושה הכהן ולא האב ע"כ הקדים דפשיטא דהא דכתבה תורה בפ' קרח אך פדה תפדה את בכור האדם לא כוונה להטיל המצוה על הכהן אלא הכוונה דמחויב להרשות לפדות דמצות פדיון בעיקרה מוטלת על האב וכמו שכ' בפ' בא וכל בכור אדם בבניך תפדה וכן הא בפ' תשא ולא שבקינן פשטות הכתובים בפ' בא לתשא משום הכתוב בפרשה אחת דקרח, אבל על ברכת שהחיינו שפיר יש להסתפק דאפשר דכיון דעל כל פנים מטיא הנאה לידו וא"כ הוא מסייע בפדיון ע"כ הוא מברך כיון דבמקום אחד כתבה תורה דמצות פדיון היא על הכהן וע"כ דקבלתו נחשבת לפדיון ע"כ שפיר י"ל דחייב לברך על זה שהחיינו, ופשטו לו דאבי הבן מברך שתים, והכונה נ"ל מה דאמרו לו שתים דל"נ דאבי הבן מברך שהחיינו משום עשיית המצוה והכהן מברך שהחיינו משום קבלת הכסף ע"כ אמר דאבי הבן מברך שתים עירב ברכת שהחיינו עם ברכת על פדיון הבן דכמו דברכת על פדיון הבן אין הכהן מברך כלל ה"נ ברכת שהחיינו אין כהן מברך עוד, ולפ"ז הי' מקום לומר דהנה אף דבגמ' מפרשינן הטעם דלר' ישמעאל הא דברכת, הפסח פוטרת זבח דס"ל דשפיכה עדיפא ע"כ זריקה בכלל שפיכה, ורע"ק ס"ל דאין זה בכלל זה, וא"כ אין זה נוגע כלל לענין ברכת שהחיינו, אבל הרמב"ם הא אף דפסק דזריקה בכלל שפיכה בהלכות פסולי המוקדשין פ"ב מ"מ פסק בפ"ת מהל' חמץ ומצה ה"ז כרע"ק דאין ברכת הפסח פוטרת החגיגה, וע"כ צ"ל דהוא מפרש כר"ח כהן בתוס' דהיינו דר' ישמעאל סובר דהעיקר פוטר את הטפל ורע"ק ס"ל דאין עיקר פוטר את הטפל, וא"כ י"ל דהא דאמרו לו דאבי הבן מברך שתים ואין הכהן מברך כלל היא משום דס"ל כר' ישמעאל דהעיקר פוטר את הטפל וא"כ ה"נ האב הוא העיקר ופוטר את הכהן שהוא רק כטפל ומסייע בקבלת הכסף, וא"כ לפי מאי דקיי"ל כרע"ק דאין ברכת הפסח פוטרת הזבח ע"כ דסבירא לי', דאין עיקר פוטר את הטפל, ואף דבברכות מ"ד ע"א ליכא מאן דפליג דמברך על העיקר ופוטר את הטפל זהו, דוקא היכא דאוכלם ביחד אבל היכא דאין אוכלן ביחד ס"ל לרע"ק דהוי כשניהם עיקרים, וע"כ מברך על כל אחד ואחד בלבדו, וא"כ ל"ש כלל לומר דאבי הבן מברך שתים אלא דאבי הבן מברך וגם הכהן מברך, ע"כ שפיר הוכרח לפסוק דהלכתא אבי הבן מברך שתים דאפי' לפי מאי דפסקינן כרע"ק ל"ש ברכת שהחיינו גם גבי הכהן דלא תיקנו אלא חד ברכת שהחיינו ולא תרי:

ועפ"י דברינו אלה תתיישב הקושיא שהקשה הקרבן נתנאל על הרי"ף והרא"ש שהביא להאי עובדא דר' שמלאי הכא ולא בבכורות, והנה על הרי"ף ל"ק דהא לא עשה הלכות על בכורות אבל על הרא"ש יקשה, ואף דדרכו בכ"מ להעתיק לשון הרי"ף וכן היא בב"ק י"א ע"ב ברי"ף וברא"ש לענין בכור שנטרף מ"מ יש לישב ברוחא דע"כ העתיק הכא האי עובדא כדי להורות דע"ז ל"א דעיקר פוטר את הטפל אלא במידי דאכילה שאוכלם ביחד אבל היכא שאין אוכלם ביחד אין עיקר פוטר את הטפל ואי לאו דהוי מעתיקן הכא אלא בבכורות לא הוי ידעינן כלל לאיזה צורך הביא הא והלכתא אבל הכא שהסמיכו להא דרע"ק דלא זה פוטר את זה ולא זה פוטר את זה ע"כ שפיר מצינו למינקט דע"ז ל"ש עיקר פוטר את הטפל:

ובעיקר יסוד דברי הרמב"ם דפסק דאין ברכת הפסח פוטרת ברכת הזבח אף דפסק בפ"ב מהל' פסוה"מ הל"ב דזריקה בכלל שפיכה, נלע"ד דפסק כשיטת הירושלמי דפליגי בעיקר פוטר את הטפל, דא"א לומר כר"ת כהן דהא בזבחים ל"ז ע"א מבואר בהדיא דתליא בזה אי זריקה בכל שפיכה להא דדחה סוגיא דידן ומפרש כהירושלמי נלע"ד דהנה בפסחים ק"ג ע"ב פליגי רב אשי ואינך אמוראי אי כוס ברכת המזון טעון ברכה ורב אשי ס"ל דיין שלפני המזון פוטר גם ברכת יין של אחר המזון ואינך אמוראי פליגי עלי' ונ"ל בטעם רב אשי דס"ל דיין שלפני הסעודה היא עיקר שבא בשביל אכילה ויין שלאחר ברכת המזון היא טפל לעיקר שתיית היין וע"כ העיקר פוטר את הטפל אבל אינך אמוראי ס"ל דל"ש עיקר פוטר את הטפל אלא כשהם באכילה אחת לא שיש הפסק בנתיים, והשתא לפ"ז י"ל דלא הוי מצי סתמא דגמ' דהיא רב אשי לפרושי דטעמא דר' ישמעאל היא מטעם עיקר פוטר את הטפל ורע"ק ס"ל דהיכי דלא הוי אכילה אחת ליכא בזה משום עיקר פוטר הטפל דא"כ הל"ל רב אשי דלא כרע"ק וקיי"ל הלכה כרע"ק מחבירו ע"כ מפרש דפליגי אי זריקה בכלל שפיכה אבל לפי מאי דקיי"ל דלא כרב אשי ומברכין על כוס ברכת המזון שפיר י"ל דל"ש לומר עיקר פוטר את הטפל בכה"ג דלא הוי אכילה אחת ע"כ שפיר פסק כירושלמי נגד הבבלי בזה:

אמנם י"ל דהא דס"ל לרב אשי דכוס ברכת המזון אינו טעון ברכה אינו משום דהוי כטפל לגבי עיקר אלא משום דדעתו הי' מקודם לפטור גם את היין שישתה אחר הברכת המזון, וע"כ אין זה נוגע לדין עיקר פוטר את הטפל:

ע"כ נלע"ד לתרץ דהנה בעיקר היסוד דזבח הוי טפל לפסח הוי עיקר נלע"ד דהיא משום דכתיב וזבחת פסת לד' אלהיך צאן ובקר ודרשין צאן לפסח ובקרן לחגיגה, וכיון דגם הבקר קרוי פסח א"כ הוי טפל לפסח וברכתו פוטרת גם את ברכת הבקר, אבל אי נימא דקרא דצאן ובקר אתא שמותר הפסח שיקרב שלמים א"כ לא מצינו בשום מקום דזבח יהי' טפל לפסח דכמו דדרשינן מחד קרא דיעשה פסח ה"נ איכא קרא אחרינא שיעשה חגיגה, והשתא אתי שפיר דהכא הוי סתמא דגמרא וסתמא דגמרא הא הוי רב אשי ואיהו הא ס"ל בפסחים ע' ע"ב, דקרא דוזבחת פסת לד' אלהיך צאן ובקר אתא למותר פסת שיקרב שלמים ע"כ א"א לומר דזבח הוי טפל דהא חיוב חגיגה ילפינן מקרא אחרינא ע"כ שפיר הוכרח לפרש הטעם דזריקה בכלל שפיכה, אבל הרמב"ם לשיטתו דהעתיק בפ"י מהל' קרבן פסת דדין תגיגה ילפינן מקרא דוזבחת פסח לד' אלהיך ע"כ שפיר סובר הטעם בירושלמי דהוא מדין עיקר פוטר לטפל ול"ק כלל:

הנה יש להבין למה לא תקנו גם ברכת שהחיינו על נתינת תרומה ומעשרות, ונראה לי דאף שהמצוה ליתן מטעם זריזות תיכף בשעת מירוח אבל הרשות בידו למרחן בכל השנה כולה ע"כ לא מיקרי זה זמנו קבוע משא"כ בפדיון הבן דזמנו קבוע דוקא ביום שלשים וקודם זמנו אין פדיונו פדיון ועפי"ז ניחא הא דלא תיקנו ברכת שהחיינו בהשבתת חמץ דהתם אם ביער חמץ קודם זמנו ג"כ הוי ביעור ע"כ לא מיקרי זמנו הקבוע, ועפ"ז ניחא נמי הא דלא תיקנו. שהחיינו על מחצית השקל דכיון דזמן נתינתו כל השנה כולה ע"כ ל"ש שהחיינו לזמן הזה, והשתא אתי שפיר מה דהתתיל באחד באדר משמיעין על השקלים היינו גם שקלי השנה העברה כרמב"ם פ"ב ה"א ע"כ ל"ש בזה ברכת שהחיינו ודו"ק:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה