אור ברסלב
הדרת בנימין הדר הקודש › הדרן תליתאה לעירובין

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר הקודש · הדרן תליתאה לעירובין

הדרן תנינא לעירובין

הנה זה דעת ר"ש, אבל רבנן פליגי וס"ל דאפילו קשירה מותרת במקדש, ויש להבין במאי פליגי רבנן ור"ש:

ונ"ל דפליגי אי דהותרה עבודה במקדש הוי היתר גמור או דמטעם דיחוי קא אתינן עלה, דרבנן ס"ל דהוא מטעם היתר וע"כ ל"ש כלל לגזור מקדש אטו מדינה דהא במקדש לא נאסר שבות מעולם, אבל ר"ש ס"ל דשבת אינה אלא דחוי ע"כ כל ה דמצינן למיעבד בהיתרא עבדינן וכיון דאפשר בעניבה לא שרינן קשירה:

ונראה בזה תליא אי עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דרבנן ס"ל דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וא"כ למה לן קרא במועדו אפי' בשבת תיפוק לי' דבלא"ה עשה דוחה ל"ת וע"כ דקרא אתי לאשמעינן דאין זה בגדר דחוי' אלא הוי התירא ממש, אבל ר"ש ס"ל דאין עשה דוחה ל"ח שיש בו כרת וע"כ מצד הסברא הו"א דאין עשה דוחה הל"ת דשבת דהוי יש בה כרת וא"כ אף דחידשה תורה במועדו אפי' בשבת אבל על כל פנים סגי אי נימא דהוי דחוי' ולא הותרה:

ועפ"י דברינו אלה יש ליישב קושיית תוס' סנהדרין נ"ג ע"ב, שהקשו על מאי דאמרינן התם דלר' יודא דס"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין אם נפלה חייבי לאוין ליבום פטורה מן החליצה והיבום, והקשו תוס' שם דאמאי לדידי' פטורה לגמרי מן החליצה ומן היבום, הא כמו דלרבנן חייב עניבה דרא אתי לידי חיוב חטאת שרו לי' רבנן קשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרו רבנן. לאוין בני חליצה ויבום מה"ת דאמרינן גבייהו אתי עשה ודחי ל"ת ה"נ יש לומר אליבא דרע"ק ואמאי הוי כחייבי כריתות והניחו בקושיא, וכן הקשו ביבמות ט' ע"א אליבא דרע"ק והניחו בקושיא, ולפי הנ"ל אתי שפיר, דהנה קיי"ל דחייבי כריתות פטורין מן החליצה והיבום, אמנם טעם הפטור י"ל דלמאן דם דס"ל אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת הוא משום דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, אבל למאן דס"ל עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת ע"כ הא דפטרה תורה חייבי כריתות מחליצה ויבום הוא דלא הטילה תורה חיוב יבום וחליצה אלא בנשים שהן בני תפיסת קדושין אבל היכי דליכא בהו תפיסת קדושין אינן זוקקות כלל, והשתא אתי שפיר דסתם בר פלוגתא דר"ש הוא ר' יודא ור' יודא הא ס"ל דשבת הותרה א"כ ע"כ דס"ל עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וכנ"ל דאל"כ מנ"ל דהותרה, וכיון דס"ל עשה דוחה ל"ת שבו כרת ע"כ הא דפטרה תורה חייבי כריתות מיבום וחליצה היא מטעם דלא תפסי בהו קדושין ע"כ שפיר אמרינן דלר' יודא חייבי לאוין נמי לאו בני חליצה ויבום נינהו אבל לרבנן דס"ל אין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת א"כ כל עיקר הטעם דחייבי כריתות פטורין מחליצה ייבום היא משום דאין עשה דיבום דוחה ל"ת של כרת, וא"כ זה דוקא בחייבי כריתות אבל בחייבי לאוין גרידא הדרינן לכללן דלכל התורה כולה עשה דוחה ל"ת וה"ה לענין מצות יבום:

וניחא וניחא נמי לפ"ז קושית תוס' דיבמות אליבא דרע"ק, דהנה ביבמות י' ע"ב ילפינן מקרא דאיצטריך דאין רציחה דוחה שבת דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, ודחינן דבאמת אין עשה דוחה ל"ת של כרת אלא התם הו"א דדחי מטעם ק"ו ומה רציחה דותה עבודה ועבודה דוחה שבת א"כ כש"כ שרציתה תדחה את השבת, והקשו שם בתוס' הא איכא למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ומה עבודה אינה נדחה אלא בשב ואל תעשה ה"נ רציחה לא תדחה את השבת אלא בשב ואל תעשה, ותי' דסוגיא דשמעתתא אזלא הכא כר' טרפון דס"ל דהיכי דמיפרך ק"ו ל"א דיו, וא"כ למאן דס"ל דאמרינן דיו אפי' היכי דמיפרך ק"ו ע"כ דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת:

והנה בב"ק כ"ה פליגי ר' טרפון ורבנן דר' טרפון ס"ל דהיכי דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו, ורבנן ס"ל דאפי' היכי דמיפרך ק"ו נמי אמרינן דיו וידיע דסתם חכמים דר"ט היא רע"ק דהוא בר פלוגתי' תמיד, וא"כ ע"כ ס"ל דאפילו היכא דמיפרך ק"ו נמי אמרינן דיו וא"כ ע"כ ס"ל דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מקרא דמושבותיכם דויצטריך דאין רציחה דב"ד דותה את השבת, וא"כ ע"כ הא דפטרה תורה חייבי כריתות מחליצה ויבום צ"ל לדידי' משום דלא תפסו בהו קדושין ע"כ אינן בנות חליצה ויבום, ולפ"ז אין לחלק בין חייבי לאוין לחייבי כריתות ע"כ שפיר אמרינן דלרע"ק חייבי לאווין הוי כחייבי כריתות דכיון דס"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין אינן זקוקות לחליצה ויבום כחייבי כריתות ממש:

ועפ"ז י"ל בהא דפליגי ר' יודא ור"ש ביומא ז' ע"ב דר' יודא ס"ל טומאה דצבור הוי הותרה במקדש ור"ש ס"ל דטומאה דחוי' ולפי הנ"ל י"ל דאזלי לטעמייהו דר' יודא ס"ל עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וא"כ ל"ל קרא במועדו אפי' בטומאה וע"כ דאתי דהוי נמי הותרה אבל ר"ש ס"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת א"כ אף דגילתה תורה דטומאה נמי שרי למקדש אבל אין זה בגדר היתר אלא הוי דחוי כשאר עשה שדוחה ל"ת אמנם נראה דגבי טומאה ל"ש דין דחוי' דעשה לל"ת דאל"כ הו"ל למילף ביבמות ה' ע"ב מהכא דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וע"כ צ"ל דע"כ הא דהתירה תורה טומאה במקדש אינו נוגע כלל לדין דחי' דהא לא הוי בעידנא, אלא דהוא דין מדיני התורה ע"כ אין זה ענין לדין עשה דותה ל"ת, אמנם מ"מ יש לקיים דברינו דודאי איכא למילף מהכא דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דהכא אינו גדר עשה דוחה ל"ת דהא לא הוי בעידנא אבל אחרי דחידשה תורה דטומאה נדחה א"כ י"ל דמאן דס"ל טומאה דחוי סובר דלו יהא דחשבה תורה איסור טומאה כמו שאר איסורין דבעידנא אבל הא גם התם לא הוי היתר אלא דיחוי, אבל לר' יודא ס"ל דכל עיקר החידוש אינו אלא בזה דאף דלא הוי בעידנא נמי נדחה וכיון דהשותה תורה הכא איסור טומאה לשאר איסורים ממילא הדרינן לכללן דעשה דוחה ל"ת ולא בעינן קרא והוי כמו מכשירי שבת דהוי נמי בגדר הותרה ולא בגדר דחוי:

ועפ"י דברינו אלה יש לומר בהא דס"ל לר' יודא במנחות צ"ה ע"ב דחביתי כה"ג ולחם הפנים דוחין את השבת, והתם מפרש הטעם דכיון דקיי"ל תנור מקדש ותנור הוי כלי שרת א"כ איפסלי בלינה וע"כ דדוחין את השבת כדי שלא יפסל בלינה, ולכאורה קשה אמאי דוחין את השבת הא יכול לאפותן בתנור ע"מ שלא יקדשו קדושת הגוף, וממילא לא יהי' כאן פסול לינה ואפילו אי נימא דבעינן קדושת כלי מ"מ י"ל דיכול להתנות שיקדשו קדושת הגוף עד רגע אחרונה של הלילה ואז יופקעו מקדושתן ויחזרו בעמוד השחר וכמו שכתב הר"ן גיטין ריש המגרש דאף דליכא גירושין לזמן מ"מ על רגע אחת יש בידו להתנות כיון דהאשות חוזרת, א"כ ה"נ הא קדושת הגוף אף דלא פקעה בכדי אבל הא תחזור לאחר רגע, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דהא התם לר' יודא קיימינן ואיהו הא ס"ל טומאה הותרה בצבור וכן שבת הותרה בצבור ע"כ דוחין את השבת אף דאיכא טצדקי למיעבד בלא דחוי דהא הוי כאלו איכא טהורין וטמאין באותו בית אב דכיון דרחמנא שרי' לא מהדרינן כלל אהתורה:

והנה בריש פסחים אמרינן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ וכבר הקשיתי דלמה נקט החמץ בה' הידיעה וכתבתי לתרץ דהתנא ס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, וע"כ אינו צריך לבדוק אלא היכי דאיכא חמץ ידוע:

והנה כבר הביא הכ"מ להקשות דאיך אפשר לומר דספיקא מה"ת לקולא הא התורה חייבה אשם תלוי על ספק חלב, ותירץ דיש לחלק בין ספק לאו לספק כרת:

והנה מצינו בש"ס פלוגתא אי יש נ"מ בין לאו לכרת, ונ"ל דמאן דס"ל אין עשה דותה ל"ת שיש בו כרת ולאו גרידא עשה דחי ע"כ דאיכא נ"מ בין לאו לכרת אבל מאן דס"ל עשה דוחה לל"ת שיש בו כרת ס"ל דאין נ"מ בין לאו לכרת, והשתא אתי שפיר דכיון דמסיימינן דקשירה לא שרי רבנן וא"כ ע"כ דשבת דחוי דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וא"כ איכא נ"מ בין לאו לכרת ע"כ שפיר מתחיל תיכף אור לארבעה עשר בודקין את החמץ ולא חמץ סתם. הדרן לפסחים (סוף פסחים) ר' שמלאי איקלע לפדיון הבן בעי מיני' שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה כהן מברך או אבי הבן מכרך כהן מברך דקמטי הנאה לידי' או אבי הבן מברך דקא עביד מצוה לא הוה בידי' אתא שאיל בי מדרשא א"ל אבי הבן מברך שתים והלכתא אבי הבן מברך שתים. וקשה טובא כיון שכבר פשטו לי' דאבי הבן מברך שתים ואין ע"ז שום חולק למה הוצרכה הגמ' לפסוק כן ההלכה, הא ממילא מובן:

והנראה בזה, דהנה יש להסביר עיקר הספק שנסתפקו אי כהן מברך אי אבי הבן מברך על פי מאי דכתבו תוס' סוכה מ"ו ע"א דברכת שהחיינו לא נתקנה אלא על מצוה שיש בה שמחה, וקשה אמאי תקנו שהחיינו בפדיון הבן דעל הלידה שייכא הברכה מחמת השמחה (ואולי י"ל דבזמן שנולד אפשר שלא כלל לו חדשיו אבל בסוף שלשים כבר ידוע שאינו נפל) אבל לפ"ז א"כ הי' לו לברך שהחיינו גם על לידת כל בן ובן וע"כ דעיקר הברכה היא על שמחת המצוה, וא"כ קשה מאי שמחה איכא וצריך לומר דהכא איכא שמחה דכהן שמקבל החמשה סלעים, וזהו ספק השאלה מי אמרינן כיון דעצם המצוה עושה האב אף דהשמחה היא אצל הכהן שייכא ברכת שהחיינו אצל האב או דכיון דהנאה מטיא לידי' דכהן א"כ הוא הגורם בברכת השחיינו ע"כ חיוב הברכה מוטל על הכהן

והנה ביו"ד סי' רס"ה סעיף ז' פסק הרמ"א דאין מברכין שהחיינו על המילה, ונראה לי בטעמו דהנה בעירובין מ' ע"ב פליגי ר' אליעזר ור' יהושע דר' אליעזר דריש תן חלק לשבעה אלו שבעה ימי שבת וגם לשמונה אלו שמונה ימי מילה ור' יהושע דריש תן חלק לשבעה אלו שבעה ימי פסת וגם לשמונה אלו שמונת ימי החג ונ"ל דפליגי אי מברכין שהחיינו על המילה דר' אליעזר ס"ל דמברכין שהחיינו על המילה ע"כ שפיר שייך למידרש תן חלק לשמנה על שמנה ימי מילה, ולא ניחא לי' לפרש על שמנת ימי החג דאיהו לשיטתו אזיל בפסחים ס"ז ע"ב דשמחת יו"ט הוי רשות ע"כ לא שייך ע"ז לשון תן חלק לשבעה וגם לשמונה, אבל ר' יהושע לטעמי' אזיל דס"ל התם דשמחת יו"ט הוי מצוה ע"כ שפיר דריש פסח וסכות לברכת הזמן דלשון חלק שייך גם ביו"ט, וידוע דבכל דוכתי קיי"ל כר' יהושע לגבי ר' אליעזר ר' אליעזר שמותי הוא כדאי' בשבת ק"ל ע"ב וע"כ שפיר פסק הרמ"א דאין מברכין שהחיינו על המילה, וביסוד פלוגתתם ג"ל דפליגי בהא דר' אליעזר ס"ל דעל כל מצוה ומצוה אף שאין בה שמחה מברכין עלי' שהחיינו וע"כ אף שבת ומילה שאין בהם שמחה דגם בשבת ליכא אלא מצות ענג ולא שמחה מברכין שהחיינו, אבל ר"י ס"ל דאין מברכין שהחיינו אלא על מצוה שיש בה שמחה ע"כ אין מברכין שהחיינו על שבת ומילה רק על רגלים דאיכא בהו שמחה:

ומבואר בפסחים ס"ב ע"ב דר' יוחנן לא רצה לשנות ספר יוחסין לר' שמלאי, שאין שונין ספר יוחסין ללודים ור' שמלאי הי' מלוד, ואמרינן בסנהדרין ל"ב ע"ב, אתר ר' אליעזר ללוד, וא"כ ללוד הוי אתרי' דר' אליעזר וה והשתא אתי שפיר מה דהוכרחה הגמ' לפסוק הלכתא דאבי הבן מברך שתים, דאין ראי' מהא דפשטו לו לר' שמלאי בי מדרשא דאבי הבן מברך שתים די"ל דדוקא לר' שמלאי לשיטתו פשטו כן דבאתרי' נוהגין כר"א וכמבואר בשבת ק"ל ע"א דאין תלוי' כלל בשמחה א אלא בקיום המצוה ע"כ שפיר י"ל דאבי הבן שהוא מקיים המצוה מברך שתי הברכות אבל לדידן דקיי"ל כר' יהושע דברכת שהחיינו תלוי' במצוה שיש בה שמתה א"כ, עיקר הגורם היא השמחה וא"כ הגורם הוא הכהן דע"י קבלתו איכא שמחה ושפיר י"ל דאיהו מברך ע"כ הוכרחה הגמ' לפסוק דאף דקיי"ל דבעינן לשהחיינו מצוה שיש בה שמחה מ"מ אבי הבן מברך ברכת שהחיינו:

והנח הרא"ש הקשה דאמאי אין מברכין שהחיינו על מצות ביעור חמץ ותירץ דסמכינן על ברכת הזמן דרגל, וכמו בסוכה דאין מברכין שהחיינו על עשייתה הובא בט"ז או"ת סי' תל"ב ס"ק ד' והביא בשם מהרש"ל להקשות דהא מצות ביעור קדים לרגל דמצותה משש ולמעלה, וראיתי להחק יעקב שם שכתב לתרץ דכיון דקיי"ל דליכא בל יראה עד הלילה, א"כ זמן הביעור ורגל בהדי הדדי קא אתיין, ותמוהים דבריו היכן מצינו שהחיינו על מצות ל"ת הא כמו דלא תיקנו שום ברכה על ל"ת כמבואר ברא"ש פ"ק דכתובות ה"נ לא תיקנו שהחיינו על ל"ת והעשה הא לכו"ע מתתלת משש ולמעלה ושפיר הקשה הרש"ל לכאורה, אבל לענ"ד נראה לתרץ עפ"י מאי דכתב הגר"א לתרץ אמאי אין מברכין שהחיינו על מצות קריאת הלל משום דעיקרו של הלל לא נתקן בשביל עצמו אלא בשביל פסח או לולב, ונראה לומר דהא דהקדימה תורה למצות השבתה משש שעות ולמעלה היא משום פסת וכמו דדרשי' לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים א"כ כל עיקר המצוה אינה אלא בשביל הפסח ע"כ לא תיקנו ע"ז ברכת שהחיינו, ועפ"י דברינו אלה יתיישב נמי דלא תקשה הא דלא מצינו בשום מקום שמברכים שהחיינו על עצות נתינת מחצית השקל, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דכיון דכל עיקר מצות נתינת השקלים לא היתה אלא כדי להביא קרבנות א"כ אינה באה בשביל עצמה ע"כ לא תיקנו ע"ז ברכת שהחיינו:

אמנם כ"ז לא קשה אלא אי נימא דאבי הבן מברך שהחיינו דקא עביד מצוה ע"כ שפיר קשה אמאי לא מצינו שחייב לברך שהחיינו על מצות נתינת ממצות השקל אבל אי נימא דכהן מברך דמטיא הנאה לידי' א"כ ל"ש לברך התם שהחיינו דהא הגזברים לא מטיא הנאה לידייהו:

והשתא אתי שפיר הסמיכות דכיון דמשיימינן והלכתא אבי הבן מברך שתים דקא עביד מצוה א"כ יקשה אמאי לא מצינו ברכת שהחיינו על שקלים ע"כ פתח באחד באדר משמיעים על השקלים והיינו כדי שיביאו הקרבנות מתרומה חדשה א"כ עיקרה של מצוה זו לא באה בשביל עצמה ע"כ לא שייך לתקו ע"ז שהחיינו ודו"ק:

ר'

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה