אור ברסלב
הדרת בנימין הדר הקודש › הדרן שלישי לכל הש"ס

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר הקודש · הדרן שלישי לכל הש"ס

הדרן שני לש"ס

(סוף נדה) א"ל ר' שמעי' לר' אבא, אימא ביממא תיהוי זבה, בליליא תיהוי נדה, א"ר עלך אמר קרא, על נדחה סמוך לנדתה אימת הוי בליליא, וקא קרי לה זבה, תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנא' הליכות עורם לו אל תיקרי הליכות אלא הלכות. יש להבין סמיכות דברי התנא דבי אלי' לדברי ר' אבא וגם דקדקו המפרשים למה אמר לשון עלך והנראה לי דהנה מקודם מייתי הגמ' פלוגתא דרע"ק ור' אלעזר בן עזרי' דרע"ק ס"ל דאחד עשר יום שבין נדה לנדה ימי הזיבות הוי מקראי עפ"י דרשות הכתובים, ור' אלעזר בן עזרי' ס"ל דהוי רק מהלכה למשה מסיני ונראה ברור דכל עיקר קושיית ר' שמעי' אינה אלא אי נימא דילפינן מי זיבה מקראי ע"כ שפיר יש להקשות דהא בקרא ימים כתיב ויש לפרש דאתא למעוטי לילה, אבל אי נימא כר' אלעזר בן עזרי' דהוי מהלכה למשה א"כ ל"ק כלל דמנ"ל דבליליא הוי זבה דהא י"ל דכך נאמרה הלכה דאפילו רואה בליליא נמי הוי זיבה וע"כ אחרי דמשני הגמ' לרע"ק מקראי ולראב"ע מהלכה שפיר פריך אליבא דרע"ק דנימא דבליליא לא הויא זבה, וע"ז תירץ לו דכיון דכתיב על נדתה סמוך לנדתה ע"כ דגם בלילה הויא זבה, אמנם כ"ז דוקא אי נפרש ''על' בסמוך אבל אי לא נפרש על בסמוך א"כ אתי חורבא אי נימא דימי זיבה הוי מדרשות הכתובים, ואף דהכא י"ל דכו"ע מודי דאמרינן על בסמוך דאפילו מאן דס"ל דלא בעינן על בסמוך היינו דלא בעינן אבל מכ"מ אפשר להיות גם בסמוך ע"כ אמרינן דלא הקפידה תורה דוקא על הסמיכות, אבל לומר דדוקא שלא בסמוך בזה לית מאן דפליג דודאי ל"ש למימר הכא דכתיב על ולהיות שלא בסמוך וא"כ הכא אי נימא דבליליא לא הוה זבה א"א כלל למימר על בסמוך ע"כ לכו"ע אמרינן הכא דהוי בסמוך, אבל מכל מקום אין כל אדם יודע היטב דרשות וכונות הכתובים וגם כי כונת התורה היא שבעת ימים שלמים ואח"כ מתחילין ימי הזיבות א"כ ע"כ דהויא זבה בליליא ע"כ יכול לבא לידי ספק כרת ע"ז בא התנא דבי אלי' ואמר כל השונה הלכות בכל יום כלומר דסובר דלא הוי מקראי רק מהלכה למשה מסיני א"כ לא אתי ונפיק חורבא לטעות דביממא דוקא הויא זבה ולא בליליא ע"כ מובטח לו שהוא בן עולם הבא, בלא כרת, והשתא אתי שפיר דאמר לו עליך אמר קרא דלדידי דס"ל דאחד עשר יום הויין הלכה למשה. ל"ק כלל, דכך נאמרה הלכה, דבין ביום בין בלילה הויא זבה, אבל עליך אתה מוכרח לדרשת על בסמוך, דגם בלילה הויא זבה, ועפ"ז יש ליישב פסק הרמב"ם שפסק בהל' איסורי ביאה פ"ג ה"ג דאחד עשר יום שבין נדה לנדה הם הלכה למשה מסיני ולכאורה הא קיי"ל הלכה כרע"ק מחבירו, והו"ל למיפסק דהם מהכתובים אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דכיון דר' אבא ותנא דבי אליהו סוברים דהויין הלכה למשה מסיני ע"כ פסקינן כוותייהו:

אלא שיש להבין דמאי נ"מ אי אחד עשר יום הויין הלכה למשה או מקראי הא למשה ג"כ היא כדאורייתא לכל דברי' בשלמא אי הוי אמרינן דהאי פלוגתא דעל בסמוך תליא בפלוגתא דכל הש"ס א"כ הוי נ"מ לענין דין על בסמוך דלמ"ד מקראי דרשינן על בסמוך ולמ"ד הלכה י"ל דל"א על בסמוך, אבל לפי מאי דהסברתי דהכא לכו"ע אמרינן על בסמוך א"כ יקשה דמאי נ"מ אי אמרינן דהויין הלכה או מקראי:

והנה לכאורה י"ל דאיכא בינייהו הא דאיכא בירושלמי פ"ק דמגילה הלכה ה' דכל הספרים עתידין ליבטל חוץ מהלכות שנא' הליכות עולם לו, א"כ אי הויין מקראי יהא בטלין לימות המשיח אבל אי הוויין מהלכה למשה לא יהא בטלין לעולם, ואף דאמרינן התם דחמשה חומשי תורה ג"כ לא יבטלו, וא"כ אף אי הויין מקראי לא יהי' בטלין מכ"מ ודאי החם הכונה דכל המפורש להדיא לא יבטלו אבל כל הבא ע"י דרשות חז"ל אין זה בכלל חמשה חומשי תורה אלא הוי בכלל הלכות דס"ל דיהיו בטלין ג"כ לעתיד וא"כ אף למאן דס"ל התם דהלכות אינן בטלות אבל דברים הבאים מרבו הכתובים יהי' בטלים דאל"כ למה אמר דוקא הלכות, וא"כ י"ל דבהא פליגי דמ"ד דס"ל דלעתיד יבטלו סובר דילפינן לה מקראי ומ"ד דהוי הלכה לא יבטלו גם לעתיד ועיין יומא ע"א ע"א דאמרינן דלעתיד ירחצו במעין היוצא מבית קדשי הקדשים זבים וזבות י"ל דאתיא כמאן דס"ל הלכה אינה בטלה אי נמי עיקר דין זיבה הא מפורש בתורה דבעי מים חיים וכן פליגי בפרטי הדינים ע"כ שפיר י"ל דזה לא יבטל גם לעתיד דהוי כחמשה חומשי תורה דלכו"ע לא יבטלו לעולם:

אמנם מלבד דזה דוחק גדול דיפלגו בהלכתא למשיחא, דהא יתברר הדבר לעתיד, אם יבטל או לא יבטל, עוד נראה דר' אלעזר בן עזרי' מוכרח לסבור דכל המצוות לא יהי' בטלות לעתיד לבא ולאו דוקא הלכות, דהנה בברכות י"ב ע"ב ס"ל לר' אלעזר בן עזרי' דמזכירין יציאת מצרים בלילות שנא' למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך להביא הלילות וחכמים ס"ל דכל ימי חייך להביא לימות המשיח, וכתב הרשב"א שם בחידושיו ראב"ע ס"ל דמצוות אינן בטלות לעתיד לבא ע"כ לא בעינן מיעוטא על דימות המשוח, אבל חכמים ס"ל דמצוות בטלות לעתיד לבא ע"כ בעינן ריבויא דמצות זכירת יציאת מצרים תהי' לעתיד, וא"כ לר' אלעזר בן עזרי' אפי' הוי מקראי נמי לא תבטל לעתיד לבא דגם ק"ש אינה מפורשת בתורה בהדיא דהא איכא מאן דס"ל בברכות כ"א ע"א דק"ש דרבנן ואפ"ה ס"ל דלא תבטל לע"ל כש"כ מצות זב וזבה דל"ש בה ביטול לעתיד, ע"כ נראה לומר דנ"מ בין קרא להלכתא דאי הוי קרא הוי אזלינן בספיקו להחמיר אבל הלכה למשה אזלינן בספיקה לקולא, ומנא אמינא לה דספק הלכה למשה אזלינן לקולא מהא דאיתא בחולין מ"ג ע"ב אמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא, ומ"ש לספק דרוסה קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה, ומ"ש משתי חתיכות ספק של חלב ספק של שומן התם איתחזק איסורא, הכא לא איתחזק איסורא ומ"ש מספק טומאה שרפ"י דספיקו טמא התם הלכתא הלכתא גמירי לה וכבר תמהו ע"ז הראשונים וכי לא ידע דאזלינן בספק לחומר א, ומה שתירץ הרמב"ן דבשארי ספיקות הא לא איתחזק נמי התירא תמוה לענ"ד דמקודם ס"ד דשתי חתיכות קילו מספק חתיכה אחת ולסוף ס"ל דגריעי גם בכל שתי חתיכות יש ספק שקול שמא אין כאן איסור כלל דדילמא חתיכת ההיתר גדולה משל איסור ונתבטלה ברוב וליכא כאן איסור כלל והוי כמו חתיכה אחת, אלא הדבר ברור דבודאי בכל ספק מודה עולא דאם היא מפורש בתורה אזלינן בספיקא לחומרא אלא דהא חידש כאן דבתורה אינו מפורש הטרפות ורק מהלכה למשה אנו מפרשים דיני טרפות א"כ בספק הלכה למשה אזלינן לקולא והא דפרכינן מספק דרוסה אף דכתב הרמב"ם דאין לך בפירוש אלא דרוסה א"כ הוי איסור מפורש בתורה, נ"ל דדין זה של הרמב"ם במחלוקת שנוי' ודוקא איהו לשיטתו דפירש דמה שנאמר בתורה טרפה בשדה היינו שדרסה ארי, אבל באמת עולא אינו מפרש כן אלא ס"ל דטרפה היינו שהרגה ממש ולא דרוסה ודרוסה הוי מהלכה למשה מסיני, לפ"ז זכינו לעמוד על סוד שיח דברי הרמב"ם בהל' שחיטה שכתב שמנה מיני טרפות נאמרו לו למשה מסיני והראשונה חשב דרוסה ובגמ' חולין מ"ג ע"א אמר עולא שמנה טרפות נאמרו למשה מסיני וחשב את הדרוסה בהחמישית וכבר עמד ע"ז המ"מ ברמב"ם דפוס ווילנא ותירוצו תמוה לענ"ד, לומר דהרמב'' חשב מה דכתיב בתורה והנ"מ מה דמצוי יותר דמנ"ל להתחכם יותר מהגמ' אלא הדבר ברור דעולא באמת ס"ל דדרוסה ג"כ אינה מפורשת בתורה ע"כ כתב נקובה מקודם אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק בהמכילתא שם דדרוסה כתובה בפירוש ע"כ הקדימה לכל הטרפות, ועפ"ז אתי שפיר הא דפרכינן התם, ולעולא מ"ש מספק דרוסה דל"ל להזכיר שם עולא, הא לעולא קיימינן הכא אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דבאמת אי לאו לעולא לא הוי קשה מידי מספק דרוסה דשאני ספק דרוסה דהא מפורשת בתורה, אבל לעולא לשיטתו דס"ל דדרוסה ג"כ הוי מהלכה למשה שפיר פריך ומ"ש מספק דרוסה ומשני דעולא באמת לשיטתו ס"ל אין חוששין לספק דרוסה, והא דפריך מספק שתי חתיכות היינו שתי חתיכות היינו שתי זיתים דמן התורה הא אכילה בעינן כדי שביעה וסעודה והלכה למשה אתא דסגי בכזית ואפ"ה חייב אשם תלוי אף בדהוי ספק בהלכה למשה וע"ז משני דשאני התם דאיתחזק איסורא ופריך שפיר מספק טומאה ברה"י דהיכא דהוי ספק כזית מן המת וכעדשה מן השרץ ואפ"ה אזלינן בספיקו לחומרא אף דהוי ספק בהלכה ע"כ אמר דהוי הלכתא גמירי לה, נראה דבזה פליגי מאן דס"ל אין חוששין לספק דרוסה ומאן דס"ל חוששין דמאן דס"ל אין חוששין ס"ל דדרוסה הוי הלכה למשה ע"כ אזלינן בספיקא לקולא אבל מאן דס"ל חוששין ס"ל כשיטת הרמב"ם דדרוסה נאמרה בתורה בפירוש ע"כ כל ספק שיסתפק בה הולכין להחמיר:

ועפ"ז יש ליישב מה דקשה בהא דאיתא בקדושין ל"ח ע"ב דס"ל לעילא דערלה בחו"ל הלכה למשה מסיני, ובדף ל"ט אמר ר' אסי ג"כ דערלה בחו"ל הלכה למשה מסיני ופריך לי' ר"ז לר' אסי מהא דתנן, ספק ערלה בארץ אסור ובחו"ל יורד ולוקט, אשתומם כשעה חדא וא"ל כך נאמרה הלכה ספיקה מותר ודאה אסור ואמאי לא פריך נמי על עולא מהאי משנה גופא, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דעל עולא לא הוי מצי למיפרך דהא איהו ס"ל בהדיא בחולין מ"ג ע"ב דספק הלכה למשה מותר וכיון דאינה אלא הלכה ספיקה לקולא אבל לר' אסי לא שמעינן דס"ל כעולא ע"כ פריך לי' מהאי משנה לידע אי ס"ל כעולא אי ס"ל בגונא אחריתא, אשתומם כשעה חדא שנתיישב בדעתו אם להשיב דס"ל ספק הלכה אזלינן לקולא ונזכר דכך נאמרה הלכה ספיקה מותר ודאו אסור אבל בשארי ספק הלכות באמת אזלינן בספיקה להחמיר, וא"כ לפ"ז מצינו למימר דהא דפליגי ראב"ע ורע"ק אי י"א ימים שבין נדה לנדה הויין מהתורה או מהלכה למשה מסיני היינו דנ"מ לענין ספיקא בימים אלו דלמ"ד מקראי ספיקא לחומרא אבל למ"ד דאינן אלא הלכה ספיקא לקולא, אמנם עדיין יקשה לפי מאי דס"ל לר' אסי אר' יוחנן דכך נאמרה הלכה ספיקא מותר ודאה אסור א"כ ע"כ ס"ל דגם בספק הלכה לא אזלינן לקולא א"כ במאי פליגי ראב"ע ורע"ק דהא אפילו אי הוי הלכה נמי אזלינן לחומרא בספיקא, ונראה לומר דודאי למאן דס"ל ספיקא מן התורה לחומרא גם ספק הלכה הוי לחומרא אבל מאן דס"ל ספיקא מן התורה לקולא שפיר י"ל דאף דהחמירו בספק דאורייתא מפורש אבל בספק דהלכה למשה מסיני אוקמוה אדאורייתא דאזלינן בספיקא לקולא וא"כ י"ל דהתם לר' אליעזר קיימינן דהא סתם משנה דערלה כוותי' קיימא ולדידי' באמת ספיקא לחומרא דס"ל אפי' בחתיכה אחת חייב אשם תלוי אבל ר' אלעזר בן עזריא יסבור דספיקא מן התורה לקולא ע"כ ספק הלכה לא החמירו בה מדרבנן ואזלינן לקולא:

וביותר י"ל דבאמת דין זה אי הלכה הוי דבר תורה ממש במחלוקת שנוי' דאי נימא דלמדין ק"ו מהלכה א"כ הלכה הוי ממש כאלו כתובה בתורה ע"כ אין לחלק בין ספק הלכה לספק תורה אבל א"נ אין דנין קל וחומר מהלכה בזה י"ל דהלכה אין דינה כאלו כתובה בפירושו בתורה ע"כ כשהחמירו בספיקא לא החמירו אלא על דבר המפורש בתורה ולא על הלכה לנושה מסיני, והשתא ניחא דר' אלעזר בן עזרי' לטעמי' אזיל דס"ל בשבת קל"ב ע"א דאין דנין ק"ו מהלכה ע"כ שפיר ס"ל דספק הלכה אזלינן בה לקולא אבל ר' יוחנן דפוסק בכל דוכתי הלכה כרע"ק מחבירו וכיון דאיהו ס"ל דנין ק"ו מהלכה דהא איהו דן בנזיר נ"ו ע"ב ק"ו מעצם כשעורה לרביעית דם ע"כ קיי"ל כוותי' וע"כ אין נ"מ בין הלכה לתורה ע"כ שפיר אמר לדידי', דכך נאמרה הלכה ספיקא אין בה איסור ודוקא ודאה אסור לענין ערלה, אבל בכל דוכתא אין לחלק בין ספק הלכה לספק של תורה מפורש, ובפרט דהתם בקדושין ל"ט ע"א לר' אסי קיימינן ואיהו הא אמר בהדיא דהא דאמרינן הלכה כר' עקיבא מחבירו הלכה איתמר ופירש"י דאפילו הלכה למעשה לכתחילה עבדינן כוותי' ואף דר"א ור"י נמי לא ס"ל כוותי' מכ"מ הלכה כרע"ק בכל דוכתי, ומצאתי רבא ידים פ"ג מ"ב שכתב דגם ר' יהושע ס"ל דדנין ק"ו מהלכה א"כ הוי רע"ק ור' יהושע בחדא שיטתא, וראב"ע ור"מ בחדא ע"כ פסקינן כרע"ק:

ועל פי האמור נתיישבה לנו קושיא עצומה, בהא דאיתא ביומא פ"ה ע"ב דר"א בן עזרי' יליף דפקוח נפש דוחה שבת מהא דמילה שהיא אחת מאיבריו של אדם דוחה שבת כל שכן פקוח גופו של אדם כולו, ודחי התם רבא דהא תינח ודאי פקוח נפש אבל ספק פקוח נפש מנ"ל דדחי, וקשה טובא בשלמא רע"ק הביא התם ראי' לכתחילה על ספק אבל ר' אלעזר בן עזרי' מה הי' דעתו הא קשה מנ"ל דספק פקוח נפש דוחה שבת, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דדוקא רבא לשיטתו לפי שיטת השב שמעתתא ס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא שפיר פריך דמנ"ל ספק פקוח נפש דדחי שבת, אבל ר' אלעזר בן עזרי' הא הוכחנו דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא א"כ אין צריך רק להוכיח דפקוח נפש ודאי דוחה וממילא קיימינן לפקוח נפש ספק דהוי ספיקא וספיקא הא מה"ת לקולא ומדרבנן לחומרא ובספק של פקוח נפש העמידו על דין תורה ע"כ אזלינן בכל דוכתי בספיקא של פקוח נפש לקולא וניחא נמי דשמואל הוכיח מהכתוב לספק פקוח נפש דשמואל לשיטתו ביבמות קי"ג ע"א דס"ל דעל חתיכה אחת חייבין אשם תלוי א"כ ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא ע"כ בעינן קרא לספק פקוח נפש ג"כ אבל לראב"ע לשיטתו לא בעינן קרא אלא על ודאי ולא על ספק דממילא כיון דודאי פקוח נפש דוחה ה"ה ספק מן התורה דספיקא מן התורה לקולא:

ואין ואין לומר דנ"א בין הלכה לקראי לענין עונש דאי מהלכה ליכא אלא איסורא בעלמא אבל מקראי איכא איסור כרת, וכמו דאמרינן בנזיר כ"ה. ע"א לענ"ד א"א לומר כן דזה דוקא באיסור חדש שמחדשה ההלכה למשה בזה שפיר י"ל דלא הוי אלא איסורא בעלמא, אבל הכא אין האיסור מחודש דהא דיני זיבה מפורשים בתורה אלא דההלכה מחדשת דנמשכין עד י"א ימים א"כ דמי ממש למעביר ד' אמות בר"ה דכתב הר"ן פ' הזורק דאף דהוי הלכה למשה מסיני מ"מ חייבין עלי' מיתה משום דאתיא הלכתא לומר דג"ז בכלל הוצאה היא, וא"כ ה"נ ההלכה אתיא למימר דג"ז הוי בכלל זבה וע"כ אין נ"מ בין זה לזה גם אין לומר דנ"מ לענין ביטול בימי המשיח משום דאי הויא הלכה אינה בטלה אבל מקראי בטלין, דהא עיקר הראי' היא מדכתיב הלכות עולם לו אל תיקרי הליכות אלא הלכות והכא דריש תנא דבי אלי' להא דמובטח לו שהוא בן עוה"ב, אמנם י"ל להיפך דאי מקראי הוי בכלל חמשה חומשי ואינו בטל אבל אי נימא דהוי הלכה למשה מסיני הם בטלין, ועפ"ז אתי שפיר דלתנא דבי אלי' ילפינן מהאי קרא דתובטח לו שהוא בן עוה"ב א"כ הלכות בטלות לעתיד לבא א"כ שפיר איכא נ"מ בין הלכה לקראי דקראי לא בטלי והלכה בטלי, ונראה דר' יוחנן ס"ל כתנא דבי אלי' ע"כ ס"ל דהלכות בטלות, אבל ר"ל ס"ל דלא כתנא דבי אלי' ע"כ ס"ל דאין בעלות:

והנה בריש ברכות אמרינן מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, ויש לדקדק למה אמר בשעה שנכנסין הו"ל למיתני בשעה שהכהנים אוכלים בתרומתן או דהו"ל למיתני זמן קריאת שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ע"כ נראה לומר דהנה בירושלמי על המשנה הזו אמרינן הקודם קודם לכן לא יצא דבין השמשות הוי ספק ומספק לא יצא ידי קריאת שמע, ונראה דמתניתין דידן פליגא אברייתא וסבירא ליה דבאמת אם קרא גם בין השמשות נמי יצא אלא דלכתחילה קורין אותה בצאת הכוכבים, ואי הוי תנא זמן ק"ש בערבין משעת צאת הכוכבים הו"א דאם קרא קודם לכן לא יצא ע"כ נקט לשון קורין דמשמע לכתחילה, ובאמת זמנה היא גם בין השמשות שאז נכנסין לאכול והאכילה היא בצאת הכוכבים, והא דפרכינן בגמ' מכדי כהנים אימת אכלי תרומה משעת צאת הכוכבים ליתני משעת צאת הכוכבים היינו דליתני קורין משעת צאת הכוכבים דלשון זה משמע דהוי רק לכתחילה ובדיעבד בודאי יצא ידי חובתו, ע"כ משני דמילתא אגב אורחי' קמ"ל, וממילא נקט נמי לישנא דנכנסין להורות דהתחלת זמן בדיעבד מתחיל משעה שהכהנים נכנסין ולא משעה שהכהנים אוכלים:

ולפ"ז יש להבין אמאי יצא ידי חובתו בק"ש בין השמשות הא הוי ספק יום וביום לא יצא ידי חובתו, ואין לומר דתנא דמתניתין ס"ל ק"ש דרבנן ע"כ ספיקא דרבנן הוי לקולא, חדא דא"כ תקשי עדיין למאן דס"ל ק"ש דאורייתא ועוד דע"כ א"א לומר דהתנא יתחיל תורה שבע"פ במצוה דרבנן ולא יתחיל בעיקר מצוות התורה וע"כ צ"ל העיקר כמו שתירץ הר' יונה דאפי' למ"ד ק"ש דרבנן מודה דצריך לקרות פרשה אחת בבקר ובערב מה"ת אלא דחכמים קבעו לקרות פרשת שמע ע"כ שפיר התחיל בקריאת שמע דעכ"פ הו עיקר קריאתה מצוה מן התורה, וא"כ קשה אמאי יצא כשקרא בין השמשות, וצ"ל דבאמת מדרבנן אינו יוצא אלא דוקא כשקראה אחר צאת הכוכבים והא דנקט לשון קורין היינו דין התורה על כל פנים יוצא ידי קריאתה גם בין השמשות דהא ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ע"כ נקט לכתחילה קורין בצאת הכוכבים ובדיעבד יצא מן התורה על כל פנים דהא כל הספיקות אינן אסורים אלא מדבריהם, והשתא שפיר יש לומר הסמיכות דכיון דמסיימינן תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא א"כ הלכה כראב"ע די"א ימים שבין נדה לנדה הוי הלכה למשה וקשה אמאי לא ניחא לי' בקראי דרע"ק וע"כ דאתא למימר דספק הלכה אזלינן לקולא וא"כ צ"ל דספיקא מן התורה לקולא ורק מדרבנן לחומרא ובהלכה אוקמוה אדינא ע"כ שפיר פתח מאימתי קורין את שמע ולא מאימתי זמן ק"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה