אור ברסלב
הדרת בנימין הדר הקודש › הדרן ע"ד הדרוש לסדר נשים

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר הקודש · הדרן ע"ד הדרוש לסדר נשים

הדרן ע"ד הדרוש לסדר מועד

(סוף קידושין) ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה שכל אומניות שבעולם אין עומדות לו אלא בימי ילדותו אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב, אבל תורה אינו כן, עומדת לו לאדם בימי ילדותו אחרית ותקוה בעת זקנותו, בעת ילדותו מהו אומר וקווי ד' המה יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, בזקנותו מהו אומר, עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהי'. ויש להבין איזה קשר ויחס לאלה הדברים עם התחלת סדר נזיקין ארבעה אבות נזיקין השור הבור המבעה וההבער והנראה בזה כי כונת ר' נהוראי היתה לומר, כי בנוגע למחלוקת ר' ישמעאל ור' שמעון בן יוחאי בברכות ל"ה ע"ב, אם יש ביד האדם הישראלי לעסוק בדרך ארץ ובמשא ומתן או מוכרת הוא רק לעסוק כל ימיו בתורה ומלאכתו תהא מתקיימת ע"י אחרים, אשר דעת ר' ישמעאל בזה כי הרשות נתונה לכל אדם להתעסק בדרך ארץ עפ"י הוראת התורה של ואספת דגנך המורה כי הרשתה לו התורה להתעסק באסיפת דגן ועבודת האדמה ודעת רשב"י היא כי אין כל הדברים אמורים הלא בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום כהוגן אבל אם עושים רצונו של מקום ואינם עוסקים אלא בתורה בלבד, הרי מלאכתם נעשה ע"י אחרים והם בעצמם אינם מוכרחים להתעסק בשום מלאכה ומשא ומתן בעולם, בנוגע למחלוקת הלזו דעתו ג"כ כי הלכה בזה כר' ישמעאל, משום כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם וכר' ישמעאל ועלתה בידם, ע"כ אי אפשר להכריח את כלל ישראל כי יאחזו בשיטת ר' שמעון בן יוחאי, אך בנוגע לו לעצמו הוא בוחר לו את שיטת רשב"י להניח כל האומניות האחרות שבעולם וללמד לבנו רק המנות התורה, אמנם אם הלכה כר' ישמעאל למה זה בתר לו דרך רשב"י אשר דרכו לא ע ענתה יפה ביד רבים מישראל, ע"כ פתת התנא לנו בדברי המשנה ארבעה אבות נזיקין, השור והבור המבעה וההבער כדי לבאר כי אם בזמן שהי' ישראל יושבים על אדמתם, והי' נמצאים בתקופת בחרותם ונערותם הקדושה והטהרה הי' שוררות במדה גדושה ומרובה בכל פנות החיים של העם הישראלי והן הן שעזרי לכל אחד להתגבר על כל מכשולי החיים והמעצורים בלי מספר אשר כל אדם פוגש על כל שעל וצעד בתקופה מאושרה כזאת אמנם היתה היכולת והאפשרות לאחז גם בשיטת ר' ישמעאל, הכלולה בכתוב המפורש של ואספת דגנך יכול הי' להתעסק בעבודת השדה והכרם בכל ענפי המסתר והקנין ולהסתפק עצמו רק בקביעת עתים לתורה, כי בטוח הי', שגם השעות מספר שיהא עסוק בתורה ומצות ישפיעו עליו, לזכור את כל מצית ד' ולא יסור אתרי עיניו ולבבו אשר כל אדם זונה אחריהם, לא כן בתקופת הגלות אשר ישראל נמצא בתקופת הזקנה כחותיו דלו עצמותיו יבשו הולך הוא שתות תחת יד מנדיו ומנאציו הרבים והעצומים, אם לא נשגב במבצר התורה תחת כותלי תומותי' הבצורות כמו שדרשו חז"ל בפסחים פ"ז ע"א אני חומה זו תורה, אי אפשר להתקיים כי על כל צעד ושעל אנו פוגשים אבני נגף שונים מכל המינים מכשולים עד אין מספר מזיקים רבים אשר הם מכונים בדרך המליצה בשם שור, בור, מבעה והבער, ורבינו המהרש"א כבר סלל לנו הדרך, לבאר את הארבעה מיני מזיקים האלה לא כפי פשוטם פשוטם בדרך ההלכה אך עפ"י דרש ורמז, הבה נבאר לנו כונת אלה לפי דרכנו אנו:

א) המזיק הראשון להשתלמות האדם הוא הבהמיות הנטועה בטבע האדם תכף בצאתו לאויר העולם, וכמו שכתוב לפתח חטאת רובץ, ועיר פרא אדם יולד, ואם יתפתח בטבעו האנושי, אזי לא לבד שהעיר פרא שבהאדם לא יתבטל, אך עוד יתגבר ויתחזק מיום ליום ומשעה לשעה, ורק ע"י קדושת כח התורה יתמעט ויתקטן הכח הבהמי הטבעי יתרכך ויזדכך הכח הפראי, וכמו שאמרו רז"ל בסנהדרין כ"ו ע"ב למה נקרא שמה תושי', שמתשת כחו של אדם, אשר כונתם בזאת, לא לפי פשוטם של דברים אלה, כי ת"ו להעלות על הדעת כי התורה אשר היא רפאות לחיים לכל איברי האדם, ואם חש בראשו יעסוק בתורה ואם חש בכל גופו ג"כ יעסוק בחורה כמבואר בעירובין נ"ד ע"א דכתיב ולכל בשרו מרפא, איך אפשר להעלות על הדעת כי היא מתשת כחו של אדם, אלא כוונו בזה עפ"י מאי דאמרו בסוטה ה' ע"א. ד''אדם'' מורה על אפר, דם, מרה, לומר כי האדם מצד הרכבת מזגו וטבעו הוא עלול להיות משחת המדות ורע מעללים, רתיחת דמו תפעול עליו לצאת מגדרו של עולם, ורק ע"י התורה הקדושה מורשת אבות, אפשר להגעיל ולהכשיר את הכחות היסודיים המגבירים, הטבע הבהמי והתי' שבאדם בהתעסקו בה יצורפו אחת לאחת כל המדות הרעות הנטועות בלב וקרב כל אחד מישראל פנימה, וכמו שבארו במליצתם החדה, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קדושין ו' ע"ב) כי התורה מתבלת וממתקת את כח הרע ומהפכו ממדה רעה למדה טובה נקי' וטהורה והוסיפו חז"ל בביצה כ"ה להודיע כי למה ניתנה תורה לישראל מפני שהם עזים שבאומות, כי ישנו בכת התורה להחליש את החומר ולהגביר את הצורה הנפשית להגביה שפלים, שפלי הרוח ולעזור לדלי הנשמה להתרומם מעל להארציות:

ב) אמנם אם עלתה ביד האדם להתגבר ע"י כח התורה על כל הכתות הבהמיים שנמצאו בו, וכבר נמצאו בו במדה מספקת כלי הכשרה מוכשרים לקבל קדושה וטהרה, בכל זאת אל ידמה בנפשו, כי דרכו בטוחה ושלוה מכל המון מכשולי הזמן עם אלפי חילם הסרים למשמעתם, עד כי יש בידו לעסוק בהויות העולם, ולקיים הוראת ואספת דגנך, המורה, כי רשות נתונה לכל אחד להשתתף בדרך הארץ העולמי ולעבוד את עבודת המסחר והקנין שאחזו בה ברובם חבריו בבית הספר מנוער, כי זאת לא זאת בהפגשו פנים אל פנים עם כל שאר בעלי האומניות שבעולם אזי יראה ויוכח, כי הרבה מכשולים ואבני נגף מונחים ברשות הרבים שהוא עובר בה, על כל פסיעה ופסיעה נמצאים בורות ותקלות למאות ואלפים, המפריעים ביד חזקה והמנגפים רגלי העוברים עליהם, ואם לא יאחז אמצעי שמירה מעולים אזי נכון הוא למועדי רגל, ורק זה האיש ירא ד', אשר לקח לו עסק התורה לקו ואמונת ד' לו למשקלת הוא ילך בטח דרכו לא יירא מפת יקוש ומדבר הוות, לא יפחד מהנגעים השונים המתקרבים לאהלי אחדים, על כפים ישאוהו פן יגוף באבן רגליו, ובצל כנפי ההשגחה העליונה יתלונן סלה עד נצח:

ג) אך גם האדם המאושר אשר התגבר על טבעו הפראי, ישתק לכל המעצורים והמכשולים ומכל אבני הנגף שבעולם חזק הוא מצור ואיתן מסלע ועולה הוא צלתה בדרך המובילו בית אל, בכל זאת בבואו בחברת רעים גם ידידים, בהיותו נמצא בחברת אנשים שאינם מהוגנים הלא ידוע, כי הרבה דברים חברים עושים והזהירו ע"ז כי לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו, החברים הרעים והתבורות הרעות הם הם שיש בידם לבטל לגמרי את התגברותו על טבעו, את התעסקותו בתורה את כל קניני רוחניותו וטהרת מדותיו המצוינות, כי הם מזיקים מסוכנים אשר דרכם לילך ולהזיק, החזיק השלישי שנמנה במשנת ארבעה אבות נזיקין הוא מבעה אשר לשיטת רב הוא אדם, והקשו ע"ז וכי אדם דרכו לילך ולהזיק, כלומר האדם הישראלי אשר נכתב בתואר וכתר אדם כי אוה"ע אינם קרוים בתור אדם המעלה, אדם כזה אי אפשר לכנותו בשם דרכו לילך ולהזיק, ועל כן תירצה בישן רצונם בזה כי האדם הער לכל דבר טוב ומועיל, האדם אשר עיני' פקוחות תמיד להשגיח על כל שעל וצעד שהוא הולך וצועד הוא אינו בגדר, דרכו לילך ולהזיק, לא כן אלה מחברת מין האדם המכונים בשם ישנים אשר השנה הנאה להם והנאה לעולם אותם האנשים הם בכלל דרכם לילך ולהזיק גם לאדם השלם אשר הספיק כבר לעלות בסולם הנפשי עשר מעלות, ואם לא יתבודד במועדו ויבקש לו מפלט בתוך ד' אמות של הלכות התורה עלול הוא להתפתות לדברי אלה החטאים בנפשותם ויעביר על דעתו ועל דעת קונו, יסור מדרכו דרך הקודש אשר סלל לו מראש, וע"כ יניח כל ההתרועעות, וישים כל מעינו אך ורק בתורת ד' ואז ינצל מכל אלה אשר דרכם לילך ולהזיק, וינוח בשלום על משכבו שלום אמת חומרי ורוחני:

ד) ובא התנא ומוסיף עוד, כי אף אם עבר האדם בשלום את דרכו דרך אלה המזיקים השלשה השתלם בטבעו, התגבר על כל מיני הבורות, התקלות והמכשולים שהי' מונחים על דרכו דרך הקדש, התבודד במועדו ולא ארח לתברה עם אותם פועלי האון אשר דרכם לילך ולהזיק, תמימים וישרי דרך, בכל זאת עדיין אינו בטוח לגמרי כי יכול היות כי יפול בפת יקוש לו אשר עלול לפרוש המזיק הרביעי האש המכלה והמבעיר אש הקנאה אשר רבים וגדולים נפלו במצודתה, ואשר את פרצופה הבולטת מסר לנו כמעט החכם מכל אדם, הלא כן דבריו, כי קשה כשאול קנאה רשפי' רשפי אש שלהבתיה אש הקנאה יכולה ויש בידה לכלות לגמרי את מיטב המדות הטובות מהמסד עד הטפחות היא היא אב הטומאה של שאר כל הרעות המולידות שערורי' בלב האדם פנימה ולו באמת התיצבה אש הקנאה במלא קומתה, בפני' הנזעמות בדמותה וצביונה האמיתית בלא שום כחל ושרק ובלא שום פרכום, כי אז הכירוה בלי ספק ונסו מפני' כמנוסת חרב, גלו את נבלותה לעין השמש וכל אחד הי' קורא אחרי' מלא, אך היא אש הקנאה תתראה לנו לא כאש זרה אש הדיוטית ומחריבה, אך היא מסמאת את העינים על ידי שהיא משימה מסוה של קדושה על פני' עד כי כל הרואה אותה ידמה בנפשו כי שלהבת ד' היא שלהבת אש התורה קנאת הסופרים אשר אינה מרבה שנאה ומריבה פירוד הדעות ופיזור הנפש, אך מרבה חכמה והשכלת התורה יראת שמים טהורה ודעת ד' ומאש מסוכנת כזאת אין דרך אחרת להנצל אך במי התורה אשר רק בידה נמצאת האפשרות והיכולת לכבות אש הקנאה הזרה ההדיוטית, על ידי התורה אפשר להשקיע את ההבערה היוצאת ללהב לסכסך איש באחיו ומפלגה בחברתה אך ע"י קדושת התורה יש ביד האדם לזרות הלאה ממנה את הקנאה המזויפת בקנאת סופרים קדושה וטהורה הבנוי' והמיוסדה על יסוד רבוי תכמת הסופרים האמתית להגדיל ולהאדיר את כל היקר והחביב לעם ישראל כולו:

ואת הדברים האלה כתומם מוסרים לנו רז"ל בחידתם בהגדת הספינה, ובמליצתם הם אומרים, כי לרבה אישתעי נחותי ימא האי גלא דמטבע לה לספינתא מיתחזי לן כי ציציתא דנורא תיורתא ברישא ומחינן לי' באלוותא רחקינן עלי' אהי' אשר אהי', הכונה הקדושה הצפונה בדבריהם אלה היא, כי אמנם הרבה גלים נוראים עמדו על ישראל במשך יתי נדודי' הרבים, גלו של פרעה וגלו של נבוכדנצר טיטוס ועוד אשר עצמו מספר אמנם בה בשעה שעם ישראל יודע את אשר לפניו מכיר את פרצופם האמתי של אלה הגלים אשר כונתם היא להטביע בשאון הים הזועף את ספינת ישראל המטורפת אזי אין עוד סכנה נשקפת לחיי הרוח של העם הישראלי, כי הוא נצב במלא קומתו מתיצב בעבי גבו מגני נגד אלה אשר הציגו להם למטרה לבטל ישותו ולאבד קיומו הנפשי מן העולם ונלחם הוא על נפשו ורוחו עד נשימתו האחרונה עד שהוא יוצא בזר הנצחון, וכאשר הורה לנו הנסיון היום יומי אך סכנה גדולה נשקפת להחיים הנפשיים והרוחניים הישראלים אם האויב בא לא בפרצופו הבולט אך במסוה של צדק ואמונה במסוה של יראת שמים ואהבת התורה מתעטף עצמו בטליתו של תלמידי חכמים, וכל מה שהוא עושה וכל מה שהוא מדבר הוא עושה ומדבר אך ורק בשם הדת והאמונה בשם אהבת ישראל וקדושתו, אויב כזה מסוכן הוא למאד, כי יש בידו בלי ראות להחריב כל חלקה טובה בישראל לפוצץ את בית ישראל לרסיסים להכות אותו חרם, עד כי ירד ויפול מאיגרא רבא לבירא עמיקתא ולא יוסיף לקום עוד אחרי נפלו, זו היא שכיון רבה, באומרו האי גלא דמטבע לה לספינתא, הגל אשר יש בידו להטביע את ספינת ישראל המטורפת בים הזועף של הגלות המר והנמהר, הוא הוא אשר מתחזי לן לא בדמותו הגלות לא בדמותו האמתית, אך הוא מתראה לנגד עינינו כצוציתא דנורא חיורתא, כניצוץ של אש לבנה, כלומר כדמות תורתנו הקדושה, אשר לפי המסורה שמסרו לנו חז"ל בירושלמי שקלים פ"ו ה"א התורה היתה כתובה באש לבנה על גבי אש שחורה, והכונה כי מי שהוא בא להסתופף תחת צל כנפי התורה הקדושה מוכרת הוא לקבל על עצמו, כשם שמקבל את לבנוניתה ואח אורה וזיוה המבהיק גם את השחרות ויסורי הזמן וכמאמרם ז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי', ועל כן אמרו שהיתה כתובה באש לבנה על גבי אש שחורה, ואלה הבאים להטביע ספינת ישראל באים במסוה התורה אשר יסודה היא אש לבנה (ויש אשר באים ומוכיחים כי אלה אשר יסתופפו בצל חדרי התורה אינם זקוקים כלל להאש השחורה] ורבה מורה לנו דרך הישרה אשר בה ידבק כל אחד מישראל להנצל מהאש המזויפת הלזו, ע"כ הוא מיעץ לנו ליקח המקל אשר חקוק עליו השם, אהי' אשר אהי' הקנאה המרבה מחלוקת ופירוד הדעות המפוצצת את בית ועם ישראל לרסיסים היא תגרום כי ד' ששמו שלום יסלק שכונת כבודו מישראל, ועלינו להראות בעליל לכל אחד ואחד כי גם בגלותנו אנו הבטיח לנו הקב"ה להיות עמנו ושלא לעזוב אותנו ולא לנטשנו עד העולם ואל זו הכונה אמר לו להרועה הנאמן אהי' אשר אהי', אהי' עמהם בגלותם הראשון עד הגלות האחרון, וכל אלה אשר לובשים עליהם אדרת קנאה למען הרבות השנאה ולהגביר שנאת האחים, היא מתנגדת לשם אהי' אשר אהי', וע"י אשר נגביר אמתת הדעת הלזו ולהפיצה בכל ישראל למושבותיהם, יתבטלו הגלים וינוחו מזעפם וישובו אל מקומם לעומת שבאו, אמנם לא בזאת יתהלל המתהלל, כי אינו די לפני ישראל להסתפק בזה במה שיחזיק במעוז אהי' אשר אהי', אך עליו ליכנס לגמרי לתוך תוכה של קדושת התורה אשר היא כולה רצופה ומחוברה משמות הסבה העליונה השינים, עד כי כל אחד ואחד תהא בידי להראות עליהם, כי שם ד' נקרא עליהם ואז יראו מהם, וע"כ הוא רבה מוסיף על שם אהי' אשר אהי' עוד שמות, י"ה ד' צבאות אמן אמן סלה, המקל תפארה אשר בו על ישראל להלחם צריך לכלכל בתוכו לבד שם אהי' אשר אהי' גם שמות הקדושים האלה, הכוללים בתוכם התקשרות הסבה הבלתי טבעית עם האומה הישראלית כי הלא לא נקרא הקב"ה צבאות רק על שם ישראל, ושם הוי' מורה על ההנהגה הבלתי טבעית שמתנהג עם ישראל וכמו שביאר המלבים על הכתוב ושמי ד' לא נודעתי להם, וגם בה בשעה שאינו מכונה עוד בשמו המלא והשלם בזמן שאין הכסא שלם בה בשעה שעדיין זרעו של עמלק נמצא בעולם, בכל זאת שם ד' צבאות עמנו והוא אלקי יעקב ומשגבי לעתות בצרה, ושמות האלה הם צריכים להיות כתובים וחקוקים על כל זיז וזיז של האדם הישראלי ועל ידם יעשה מבחן ונסיון אמתי, אם האש הלבנה היא אש של גבוה אש הקודש או היא אש זרה, ואש הקודש של שמות הקדושים האלה היא אש אוכלה אש, לכלות את האש של סמל הקנאה המקנה, אשר מטרתה רק להביא טבעון ואבדן אל ספינת ישראל וקיומה, להניח את הזעף וסערות הרוחות הנוראים ותתן לה את האפשרות לבא אל החוף בשלמות, ואמר עוד אמן אמן, המורה על אמן בעולם הזה אמן בעולם הבא, אמונת אם נוטרת תלוה את ישראל בעולם הזה, המלא חתחתים ופגעים רעים על כל שעל וצעד, והיא היא תשאם על אברתה למחוז חפצם ולמטרתם הקדושה אשר עלי' הם נהרגים נטבחים ונדקרים כל היום, ויבאו בטח לעולם העתידי להעולם שכולו טוב וארוך, אשר אלי' הם מקוים ואלי' הם מיחלים כל ימי חייהם:

ואש הקודש אשדת תורתנו הקדושה לא לבד שהיא אש אוכלה אש אך היא נותנת גם כח וחיים להמחזיקים בה והתומכים אותה, בכל התקופות השונות של חיי ישראל, הן בתקופת הבחרות אשר בה חי ישראל חיי גבורה, חיי עלומים מלאים עז והדר שררה ושלטון עצמי והן בתקופת הזקנה והשיבה תקופת הנדידה וגלות עולמים, אשר הולך ישראל שחוח לפני מעניו, פניו קומטו וזקנת נצח שפוכה עליו ובכל זאת לא נפל רוחו בקרבו הוא מלא תקוה ובטחון, תורתו תורת אלמות מחזקת את לבו, מגברת את עצביו לשאת בדמי' את אשר מוטל עליו ממנה ישאב מקורו החיוני להחליף כח ולחכות בלי תאני' ואני' על יום המקווה אשר לו כל עיני ישראל מחכות וכל לבות העם הישראל מצפים:

והנה רבותינו בעלי התוס' הקשו בריש בבא קמא, אשר התנא חושב אחת ואחת כל הארבעה אבות הנזיקין הכתובים ונפרטים כולם בתורה דלמה לו להתנא להאריך הא מבור ועוד אחד מאבות הנזיקין יש ללמוד כולם, ותירצו שהתנא האריך משום דכתיב יגדיל תורה ויאדיר, כונתם לומר בזה כי על ידי האריכות תבא האדרת התורה ותפארתה, הן אמת דדבריהם נובעים מדברי הגמרא חולין ס"ו ע"א, ולכתוב רחמנא, קשקשת ולא ניבעי סנפיר אמר ר' אבהו וכן תנא דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר, אבל אינו מובן כלל מה ענין זה להאדרת התורה, הלא להיפך מצינו דלעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה, ונראה בכונת הדברים, הן כבר מסרו לנו חז"ל, כי הרבה עשו כר' שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, אי אפשר להטיל על כללות האומה להתנהג כר' שמעון בן יוחאי כללית עם ישראל עלי' לאחז בשיטת ר' ישמעאל, להתנהג בדרך ארץ, ובעבודת העולם החומרית וחששו חכמינו ז"ל פן תעלה על הדעת, כי אם ניתנה הרשות לעסוק בעבודה ובתעשי' ובחרושת המעשה, לכל אדם באשר הוא אדם, אין לו עוד להאדם הפרטי והיחיד המיוחד, אשר ישליך אחרי גוו כל עניני העולם ויקדיש עצמו זמנו ועתותיו אך ורק להסתופף בחצרות ד' ומקום קדשו, שום יתרון על אותו האדם המסתפק עצמו בעסק פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, כי הלא אחד המרבה ואחד הממעיט אמרו חז"ל, על כן באה התורה ומורה אותנו דעת, כי אף אם אפשר ללמד סימני דגים טהורים בקשקשת לבד, בכל זאת נכתבה גם חיבת סנפיר גם כן, כי אל לו לאדם לדמות בנפשו, כי הכל הולך אל מקום אחד אחד המרבה בלמוד התורה ואחד הממעיט בלמודה ומרבה לעסוק בעבודתו ומסחרו וקניניו, כי כל מלה ומלה כל תיבה ותיבה מתורתנו הקדושה היא מצוה בפני עצמה, כי לא לבד ידיעת הדינים על בורין הן הן הנחוצות לכל בן ישראל באשר הוא בן ישראל אך גם למוד התורה לשם הגיון והתעסקות בה, מביא את האדם הישראלי לידי קדושה וטהרה, לידי התקשרות והתדבקות אלקית, בקשר עם הפתגם הידוע, ישראל ואורייתא וקודשא ברוך חד הוא הן ידיעת סימני הדגים הטהורים כבר יכולים אנו להשיג על ידי סימן הקשקשת, אך גם בה בשעה שכבר יודעים אנו דיני הדגים עלינו ללמוד ולהתעסק בהם תדיר, כי ההתעסקות בה ג"כ מטרה קדושה לכל ישראל ולא לבד לפי שיטת ר' שמעון בן יוחאי אך גם לאלה המחזיקים בשיטת ש ר' ישמעאל מודים ואומרים, כי נוח לו לאדם להניח כל אומניות שבעולם ולאחז רק באומנות למוד התורה, כי הלמוד בעצמותו הוא סם חיים למחזיקים בעץ החיים, הלמוד מצד עצמו הוא הוא כת המחזק והמקיים את העם הישראלי, בכל הזמנים והתקופות שהוא נמצא בהן, ועל כן תיכף כשסיים מסכת קדושין במאמר ר' נהוראי, אשר אמר מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה לא זכר את תיבת אומנות בלמוד התורה, לומר ואיני מלמד חת בני אלא אומנות התורה כי כאמור, אין למוד התורה כלמוד האומניות שבעולם, אשר כל הלמוד אינו חלא כדי לקנות הכשרתה וידיעת אומנותה, ואחרי אשר כבר קנה לו ידיעת הכשרתה והשתלמותה שוב אינו רוצה להתמיד בלמודה אך משתמש בה רק לשם כלכלתו ופרנסתו בלבד, לא כן היא למוד התורה כל העוסק בה מחויב ומוכרח להתעסק בה לא בתור אומנות בעלמא, אשר אינה מוכרחה לאדם אלא בתור ידיעה בלבד ואחרי השגתו ידיעת האומנות אינו זקוק עוד לחזור על משנתו, אך לא כן הוא למוד התורה, הן כבר הורה לנו הגאון מווילנא, כי אם לענין ידיעת וזכרון דברי התורה מספיקה לנו חזרתנו עלי' מאה פעמים ואחת, אמנם בנוגע לחביבות התורה והתקשרותנו לה אין קץ ואין מספר לפעמי החזרה שעל כל אחד מישראל לחזור עלי' ועל כן לא זכר בדברי' ואיני מלמד את בני אלא אומנות התורה, רק זכר ואיני מלמד את בני אלא תורה, כן כיון בדבריו אלה הקדושים כי אל לו לאדם לעשות את התורה קרדום לחפור בה, אך עליו ללמוד תורה לשמה לשם תורה בלבד, וע"כ לא זכר בדברי' לשון אומנות התורה, אשר הי' מורה כי גם התורה היא אומנות המפרנסת את בעלי' כשארי אומניות שבעולם, ועל כן גם תנא דבי ר' ישמעאל אשר הוא הוא אשר הורה כי מה שכתוב בתורה ואספת דגנך הוא ללמד אדם מישראל דרך ארץ והנהגת העולם, גם הוא הורה לנו לדעת כי על כן כפלה התורה לכתוב גם סנפיר למען הגדיל התורה ולהאדירה כי גדול כת למוד התורה גם בה בשעה שהאדם כבר יודע את אשר הטילה עליו התורה לדעת, ור' אבה אשר מסופר עליו במדרש תולדות אשר קודם פטירתו הראו לו שלשה עשר נהרי אפרסמון המוכנים ומזומנים לו לעתיד בשכרו ואמר (ואני אמרתי) ואני דמיתי כי לריק יגעתי להבל זריתי כחי, אשר אינו מובן כונת הדברים, אך הם הם הדברים אשר כתבתי, כי ר' אבהו אחז בשיטת ר' ישמעאל והתנהג בדרך ארץ והי' רגיל בחצרות המלכים ושרי רומי, ובכל זאת גזל מעתו וזמנו לקבוע עתים לתורה יותר מכוחותיו ותמיד היו הדבר מפוקפק בלבו, אם הלכה כר' שמעון בן יוחאי א"כ כל טרחתי שטרת בעניני העולם המה להבל או הלכה כר' ישמעאל וא"כ כל יגיעתו בתורה למעלה מכחותיו האנושיות הי' לחנם ולריק, אך כשהראו לו קודם פטירתו את השכר הצפון לו לעתיד אז נוכח לדעת, כי אמנם הלכה כר' ישמעאל אך האדם היודע את אשר לפניו, ומקדיש עצמו וזמנו להגות בתורת ד' בשעותיו, הפנויות ילוה מן הלילה מה שהחסיר ממדת היום, הוא הוא הקדוש והנבחר אשר בו בחר ד', וכל רגע ורגע, כל שעה] ושעה וכל יום ויום מימי חיי' אשר הגה בהם בתורתנו הקדושה מצטרפים לחשבון גדול, להנחיל לו חלקו בתוך כל אלה אשר אחזו להם שיטת ר' שמעון בן יוחאי למטרת חייהם וגם בעודו מתעסק בהויות העולם בכל זאת הודה לכל כי עלינו להגדיל התורה ולהאדירה, בכל עז ותעצומות כחותיו, וכל מלה ומלה של תורתנו הקדושה, וכל הגה והגה ממנה קדש היא לנו, ועל כן אמר ר' אבהו, וכן תנא דבי ר' ישמעאל, כי כונת התורה היתה במה שכתבה לנו גם הסנפיר המיותר, להורות כי עלינו להגדיל תורה ולהאדיר גם אם אנו יכולים לצאת ידי חובתנו בשיטת ר' ישמעאל ועל כן כשסיים ר' נהוראי את דבריו, כי מניח הוא כל האומניות שבעולם ואינו מלמד את בנו אלא תורה, התחיל התנא לשנות ארבעה אבות הנזיקין אף כי מספיקים לנו רק השני אבות של בור ועוד אחד, אבל הא כתיב יגדיל תורה ויאדיר, לא, ידיעת הדינים בלבדן נחיצות לנו, אך גם הלמוד וההתעסקות בהם תדיר הם חיינו ואורך ימינו, עד נצח נצחים. הדרן ע"ד הדרוש לסדר נזיקין (הוריות י"ד ע"א) איבעיא להו, ר' זירא ורבה בר מתנה, ר' זירא חריף ומקשה, רבה בר מתנה מתון ומסיק, הי מינייהו עדיף, תיקו:

ויש להבין דלמה זכר דוקא את השמות ר' זירא, ורבה בר מתנה הא זהו ספק בכל החכמים איזה מהם עדיף, גם יש להבין המשך דברים אלה להתחלת סדר קדשים כל הזבחים שנזבחו לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:

והנראה בזה דהנה איתא בהוריות י"א ע"ב דנס גדול נעשה בשמן המשחה שעשה משה, ממנו נמשח המשכן וכל כליו ממנו נמשחו כהנים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא שנא' משחת קדש זה יהי' לכם לדורותיכם, ויש להתפלא דלמה הזקיק הקב"ה למשוח את הכהנים והמלכים באותו השמן שעשה משה ולא עשו והכינו שמן אחר, הלא לא עביד קוב"ה ניסא לממנא, אבל יסודן של דברים כן הם, כל מנהיג ומנהיג ישראלי בקחתו רסן ההנהגה בידו הי' צריך לידע בנפשו, כי אף אם מצות העמדת מנהיג ומושל על ישראל היא מצות השכל והדעת הישרה, כי אי אפשר לתאר עם מתנהג בסדר ומשטר אם לא יהא לו דבר עומד על גביו, מורה לו דרכו שעליו לאחז בהנהגתו ההווית והעתידות, אך הוא מוכרח ולהרגיש כי בקבלו את שבט המלוכה בידו הוא ממלא בזה אחת מכל מצוות ד' אשר שכלו לא ישיגן, וכמו שהוא מוזהר ועומד לקיים כל המצוות הנימוסיות שהבינה הישרה מסכמת עליהן אך ורק מפני שכן הוא רצונו הפשוט של עלת כל העלות וסבת כל הסבות, כאשר הורה לנו נותן התורה פעמים אין מספר, בתורתו תורת אמת, הוא הזהיר כבד את אביך ואת אמך לא כאשר יצוך הדעת והתבונה אך כאשר צוך ד', שמור וזכור את יום השבת אשר כל שכל ודעת בן אדם מסכמת עליו, כאשר צוך ד' אלקיך ולא כאשר יצוך בינתך האנושית, כן בבואו לקיים מצות שום תשים עליך מלך, ובקבל עליו המנהיג את עול הממשלה, עליו לקבלה, אך ורק מפני שכן הוא גזרת אדון ישראל, כי המנהיג בתור מנהיג צבורי ועממי מוכרח להשתמש במקל החובלים להכות במקל על קדקדי המורדים והפושעים, לרדות באף את אלה אשר יסורו מדרך הסלולה שסללה לעם ישראל תורתנו הקדושה, לגדור בחוזק יד את פרצות הדת והאמונה אשר יפרצו בה פרצות אלה השועלים המחבלים כרמים, ואם לא ירגיש ויכיר ערכו האמתי בתור, מורם מעם, איך תהא בידו להשתמש במקל החובלים, להשיב לבצרון אלה אסורי התקוה, איך תהא בידו לעמוד תמיד על המשמר וללחום מלחמת ד' ותורתו, עם אלה מהרסי הדת ופורצי הגדר, ואך זה האיש אשר יכיר וידע מהותו ואיכותו, גדלו ותפארתו האמתי הוא האיש אשר בו בחר ד' להיות לנגיד על עמו ישראל, להיות לנגיד המדבר נגידים, ודברי תוכחה, גם לאלה המכונים בשם עמי ישראל, אך הדרך מסוכנת עד מאד, כי בה בשעה שהוא מוכרח להעמיד עצמו גבוה ומורם משכמו ומעלה מכל העם, יכיל להיות כי ירום לבבו וישכח את ד' אלקיו, ישמן ויבעט בכל חובות משרתו אשר הטילה עליו התורה, ועלול הוא לשגיאות על כל פסיעה ופסיעה כמאמרם ז"ל כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ע"כ מוטל עלי' החובה להרגיש ולידע, כי בה בשעה שעליו ללבוש בגדי כהונתו ומשרתו, ולרדות במקל את העם אשר הוא מנהיגם ומושלם, אינו אלא ממלא חובתו בתור עבד התורה ועבד העם בלבד, ואז יהא בטוח כי גם אתרי אשר ימלא תפקידו בתור מושל לא ישארו בלבו שום רושמים מאותם אשר יש בידם להזיק את ענותנותו, ואת אצילות וטוהר רוחו וישאר נאמן, לאותה הפרוגרמה הכפולה אשר מוכרחה להיות נר לרגלו יאיר לנתיבתו כל ימי ממשלתו להיות מורם וגבוה משכמו ומעלה מכל העם בה בשעה שהדבר נוגע לקיום הדת וחיזוק עמודי תורת ישראל ואמונתו ולהיות עניו ושפל רוח, בה בשעה שהדבר נוגע לעצמיותו ולעניניו הפרטים, וכאשר מצינו במטבע של אדוננו דוד מלך ישראל, כי מצדה האחת הי' חקוק וטבוע עלי' תרמול של רועה, ומקלו מלפנים ומצדה השני' הי' נמצא חקוק מגדל להורות כי יודע הוא את חובתו בתור מלך ישראל, כי בה בשעה שהדבר נוגע להרמת רוח ישראל ולחיזוק בסיס תורתנו הקדושה אשר לזה דרושה יד חזקה ואמיץ רוח, אזי הוא מזכיר לו, את אשר בו בחר ד' להיות לנגיד ולמושל על ישראל, הוא מזכיר את עצמו כי הוא מגדל המאיר לכל חלקי העם בתורתו וחכמתו הוא מגדל ומבצר עז המגין בגבורתו הגדולה נגד כל הקמים על ישראל להכחיד מארץ זכרו, וע"כ יש בידו, לרדות אותם במקל החובלים אשר בידו, ולאמר להם זה הדרך לכו בה, אמנם בה בשעה אשר הדבר אינו נוגע לכבוד לחיזוק הדת והתורה לחיי הרוח והנשמה של העם הישראלי, רק לעצמו ולנפשו אזי אינו מסית דעת אף רגע כי מאחרי הצאן לקחו ד', להיות לרועה ישראל ועדיין נצבי כמו חי מקלו ותרמילו מלפנים ומה לו כי יתגאה, ומה לו כי ילבש גאות רועה צאן, ורועה צאן הוא גם עתה:

אמנם כשם שמוזהר ועומד המנהיג הישראלי לזכור תמיד מקלו ותרמילו משכבר הימים, כן הוא מוזהר ועומד ג"כ לבל הסיח, דעת כי הוא הוא הגבר היקם על, וכי הוא המושל היחידי אשר בידו ניתנה המשרה על כל עם ישראל והוא המורם והגדול מכל אחיו, למען תהא בידו להשתמש בכח משרתו ומשמרתו הגדולה איך לעמוד בפרץ, ולגדור גדר לפני אלה בני העולה, אשר כל מטרתם ואותם לכתוש ולעקור יסודי התורה ובסיסי הדת והאמונה, לבל יתקימו בישראל:

ועל פי דברים אלה נבואה להבין סוד שית דברי רבותינו במדרש פ' שמות, אשר השאירו לנו לזכרון, כי על הצעת וקריאת הקב"ה לרבינו משה, משה, משה, השיב הוא, הנני, אמרו לפרש דבריו, הנני לכהונה, הנני למלכות, אשר יתפלא מאד כל רואה, איך אפשר הדבר כי העניו מכל האדם אשר ע"פ האדמה ילבש לפתע פתאום גאות כזאת לבקש מאדון העולם גם כהונה גם מלכות, אבל ביאורם של דברים אלה הם להיפך לגמרי, כי בה בשעה שקרא הקב"ה למשה הקריאה הכפולה, משה, משה, הורה לו, כי נכונים עבורו, שתי המשרות גם יחד משרת הכהונה הגדולה, ומשרת המלכות, וכאמור, האיש אשר בו בחר ד' להיות לכהן ולנגיד על עמו ישראל מוכרח הוא לידע ולהכיר, בשעות הדרושות, את רום ערכו וגודל מעלתו, כי גדול הוא מכל העם בחכמתו וגבורתו ועשירותו, ולו העז והתוקף להשתרר עליהם, על כן אם באמה הוא הוא העניו מכל אדם מוכרח הוא להתהפך החומר חותם ולהתרומם ולהתנשא מעל לגבול הרגלו, ע"כ השיב רבינו משה בענותנותו היתרה, הנני לכהונה, הנני למלכות, מרגיש אני בעצמי כי א"א לי לשנות צורתו הנפשית, להפשיט מעלי בגדי ענותנותי וללבוש מחלצות רמות הרוח וגבהות הלב, אף על רגע אחד הנני העניו. ושפל הרוח, גם בשעה שאהי' מוכתר בתור כהן גדול, הנני, אותו שפל הלב ונכה הרוח גם, אם אהי' מוכתר בכתר המלכות לא תהא בידי לעולם להשתמש בשבט המושלים ובמקל החובלים אשר יהי' מסורים בידי וברשותי וע"כ אנא, אדון העולמים, שלח נא ביד תשלח, אמנם הקב"ה השיבו כהלכה, של נעלך מעל רגלך, כי המקום אשר אתה עומד אדמת קדש הוא אל תעלה על דעתך כי אותו המנהיג המשתמש בכח ממשלתו והיד תפארתו, לרדות את העם לעשות רצון אביהם שבשמים, אינו קשור ומאוחר עם אותה הקדושה של קדוש עולמים אשר עליו נאמר אני את דכא, לא כן הדברים, כמו שהקב"ה הוא אשר נאמר עליו במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, כן המנהיג היושב על כסא ד' הוא מוכרח לאחד בתוכו גם את הגדולה גם את הענותנות וכמו שאתה יכול להשיג את הקדושה הצפונה בתוך מדת העניות ושפלות הרוח, כן עליך להבין כי גם ההשתמשות בתור הגדולה לשם שמים היא קדושה ונאצלה משמי מרומים, ועל כן אין לך לפחוד מאומה מן אותם הרגעים אשר בהם יהי' עליך להפשיט מעליך בגדיך החמודות בגדי העניוות, ושפלות הרוח, כי כשם שיש ביד מדת השפלות לקדש את האדם, כן כפלים לחושי' יש ביד אותו האדם לקדש עצמו אם ידע להשתמש ברום ערכו וגודל מעלתו לחזק ידים רפות להגביר את הרוחות ולאמץ הלבבות לאביהם שבשמים, דע לך, משה, כי המקום אשר אתה עומד ומסתפק בו אינו חול אך כולו קדוש כולו אדמת קודש הוא:

ועל פי אלה הדברים תתגלה נגד עינים הכונה הצפונה במצות התורה, אשר כל כהן גדול וכל מלך ישראל, אי אפשר לו לקבל תור הכהונה הגדולה או תור המלכות אם לא יהא משוח בשמן המשחה שעשה משה רבינו דוקא, כי רצה אדון ישראל להורות לכל מלך ולכל כהן גדול בקבלו עליו תור הנהגתו כי ידע היטב את אשר לפניו ומה משרתו האחראית דורשת ממנו, והמשיחה האלמית הלזו משמן המשחה שעשה משה, תרמז לו לאמר:

דע לך מלך ישראל, דע לך כהן גדול, אם באמת ובתמים אתה רוצה להיות מנהיג ישראלי, אזי תהא תמונת אדון הנביאים והמלכים חי' וקימה תמיד לפניך, בה בשעה שהדבר נוגע לחייך הפרטיים, לעניניך העצמיים, לכבודך האנושי לטובתך ולהנאתך, אזי תתיצב לפניך תמונת רבינו משה העניו מכל האדם אשר ע"פ האדמה תמונת אותו איש האלקים אשר קרא מנהמת לבו ואנחנו מה, כי תלינו עלינו, אם כל תלונותיכם אינן אלא בנוגע לעצמויתנו בלבד הרי אנחנו בבחינת מה כאין וכאפס, בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין, אמנם בה בשעה שהדבר נוגע לכבוד שמים ולכבוד הדת והאמונה אזי עליך להתבונן בתמונת משה השני', אשר אף כי הי' העניו מכל האדם בכל זאת היתה בידו) לקרא את הקריאה הגדולה, מי לד' אלי, כי השעה דרשה ממנו להכיר ערכו, לידע גדלו וידו החזקה לטהר בית ישראל מכל אלה אשר טמאו אותו בגלוליהם להכות על קדקד אלה אשר רצו כי יאמר ישראל, אלה אלהיך, לאלקי זהב, אזי ידע כי המקום אשר הוא עומד עליו אדמת קודש הוא הפשיט מעליו אדרת ענותנותו ולבש גאות כמדו, עד אשר הרהיב עוז בנפשו לקרא ולפרסם, מי לד' אלי:

זו היא כונת התורה במה שהזהירה את הכהן המשוח אשר תשא בהעלם דבר וכן הב"ד ששגגו שגגת הוראה להביא פר העלם דבר לחטאת, ואם נתבונן, חטאות אלו אינם כחטאות האחרות, כי בה בשעה שחטאות האחרות הן בנות אכילה אבל אלה פרי החטאת הם חטאות הנשרפות, ועלינו להבין סוד שיח הדברים האלה, אבל לפי המבואר כי הנשיא והכהן הגדול הי' צריכים תמיד להשוות נגד עיניהם תמונת רבינו משה תמיד אשר הורה כי אל לו למנהיג הצבור להתגאות עליהם שלא לשם שמים, יש לבאר כונת הדברים, כי הפר הוא סמל הגאות והגאוה וכמו שאמרו חז"ל בחולין ס' ע"א, דהוא כרסתן ופרסתן רב ראשי' ורב גנובתי' דעתו זחה עלי' כשהוא רואה הארץ מלאה דשאים כראי' בברכות ל"ג ע"א, ועי"ז הוא מזיק וכונתו להזיק שלא לצורך, ותועלת והכהן גדול אשר עלי' מוטלת ההנהגה הרוחנית של המקדש וכל עם ישראל, הוא צרין להתרחק כליל מסמל דמות השור והפר, ואמרו חז"ל במדרש נשא, הובא ברש"י פר אחד בן בקר כנגד אברהם שנאמר בו ואל הבקר רץ אברהם, רצו בזה להורות כי נשיאי ישראל לא יתגאו בסמל דמות הפר בן בקר אך תמיד תהי' לנגד עיניהם תמונת אביהם הראשון אשר אף כי הי' נשיא אלקים ובכל זאת בטל עצמו וישותו בה בשעה שהי' הדבר נוגע לכבוד עצמו והודיע גלוי, כי הוא רק עפר ואפר, ומחל על כבודו ורץ בעצמו לקיים מצות הכנסת אורחים, ולו הסתכלו היטב כהן הגדול ומנהיגי ישראל הרוחניים בתמונתו הרוחנית של בינו הזקן, כי אז לא נכשלו ולא הי' באים לכלל טעות הוראה, אך לא כן עשו והשתמשו בכח משרתם והנהגתם להתייהר ולהתגאות לכבוד עצמם ע"כ באו לכלל טעות ושגגת הוראה וכמאמרם ז"ל בפסחים ס"ו ע"ב, כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואמרו חז"ל בסנהדרין על דוד, כי ד' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום, כי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא אי אפשר בלא סיוע ועזר אלקי' אך זה המתגאה הלא יאמר כי אי אפשר לו להקב"ה להיות נמצאים במדור אחד, כמאמרם בסוטה ה' ע"א, ועי"ז תצא שגגת ההוראה, אה, וכדי להורות להעומדים בראש ההנהגה הרוחנית איך יתקנו עונתם, גזרה התורה עליהם כי יביאו לכפרתם פר לחטאת כלומר:

אם לא ידעת כהן גדול ומופלא שבסנהדרין, פרוגרמתך האמתית ונשתמשת בראשך הגדול ובמחך הרב להתגאות על הצבור ולפסוע על ראשי עם קודש בפרסות רגליך הגדולות והחזקות שלא לשם שמים, ולא נסתכלת, בדמות דיוקנו של אביך הראשון, אשר בטל עצמו וישותו מפני טובת ותועלת אחרים, ואל הבקר רץ אברהם, ואנכי עפר ואפר, ה הן מדותי' הטהורות גם הוא הציג לו לסמל ודמות את השור פר אך לא גאונו ורמות רוחו והזחת דעתו, אך את עבודת וטרחתו לטובת האנושיות להיות כל ימי' כשור לעול, וכחמור למשאוי ולסבול בדומי' את כל הטרחנים והסרבנים השונים, וע"כ עליך להביא כפרתך וסליחתך ולרצות את בוראך בפר החטאת, אשר חטאת בו בכפלים, ועליך לשרוף אותו. לאפר ואפרו זה יהא צבור לזכרון תמידי בהיכל הלבבות של עומד בראש העבודה הרוחנית של מקדש ד' ושל עומד בראש העבודה הרוחנית מחוץ לבית ד', כי מעתה לא יסיחו את דעתם ויהי' חקוק על לוח לבם למזכרת נצח, כי בנוגע להאני והאנוכיות גם המה עפר ואפר עבדים הם וקנינם לעם הישראלי ולא עם ישראל עבדים להם:

ובהעמיקנו חקר, יש מקום בראש לבאר ענין הקרבת פר החטאת ושרפתו לכפר עון שגגת ההוראה של הכה"ג וב"ד הגדול כי ידוע מאמר חז"ל בע"ז ת' ע"א וחולין ס' ע"א, כי השור שהקריב אדם הראשון הי' קרנותי' קודמות לפרסותיו אשר בהשקפה הראשונה לא ידענו כונת הדברים, מה הם מלמדים אותנו בידיעה הלזו, אבל כונת דבריהם הם כי האדם הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, אמנם ישנם בני אדם אשר מקדימים רגלי הסולם לראשו, מבברים את החומר על הרוח ואת הגשם על הנפש, את הארץ על השמים בדמותם כי השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם, ואינם רוצים כלל להתבונן, כי הלא לא נאמר והארץ לבני אדם, כמו שאמר השמים שמים לד'. אלא והארץ נתן לבני אדם, ונותן את הארץ הארץ הלא לא נתן לנו רק על תנאי זה כי יקבלו ישראל את התורה וישמרוה מכל משמר, אלה מבני האדם אשר לבם הולך אחרי בצעם וטובת עצמם בלבד המה מקדימים במעלה פרסות השור המחוברות בארץ לקרנותיו המאוחדות עם אויר השמים כי מה להם ולשמימות, אמנם אדם הראשון, בהקריבו קרבנו הראשון הורה דרך תשובה לרבים, כי אם באכלו מעץ הדעת טעה לחשוב גם כן כי פרסות השור קודמות במעלה לקרנותיו וכי החומר המאוחד עם הארציות הוא עומד במדרגה הראשונה במטרת האדם ותכליתו, אך כעת הוא מקבל חרטה דמעיקרא על העבר וקבלה על להבא להקדים תמיד בדעתו את הקרנים המחוברים להשמימות להפרסות המאוחדות ומחוברות להחומר הארצי, וע"כ דקדקו ואמרו, שור שהקריב אדם הראשון, קרנותיו קודמות לפרסותיו, טל השמים קודם במעלה למשמני הארץ:

ואמרו עוד בשבת כ"ח ע"ב, שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו, וג"ז אינו מובן דמה רצו בזה ללמדנו, אבל רצו בזה כי אם אמנם, הקרנים קודמות להפרסות אבל על כל פנים גם הפרסות הן המחזיקות והמעמידות את כח היקום, וע"כ ידמה האדם, כי אי אפשר לי להשלים מטרת בריאתו אם לא יאחד בקרבו גם את הקרנים המחוברות להשמימות גם את הפרסות המאוחדות עם הארץ וע"כ נברא השור בעל שתי קרנים להורות, כי על האדם לאחז בשתי הקרנים גם יחד בקרן הימינית המורה על חכמת התורה ועל בינתה כדכתיב, לב חכם לימינו, ובקרן השמאלית המורה על הויות העולם ועל הארציות וכמו דאת אמר ובשמאלה עושר וכבוד, אבל לא כן הדברים אם אמנם נכון הדבר כי הרשות נתונה לכל אדם באשר הוא אדם להתעסק בשניהם יחד בתורה וחכמה ובחרושת המעשה וענינים חומריים, אך כל אדם אם רק חננו ד' ביתרון הכשר ושאר רות מוכרח הוא לקלוע אל מטרת השלימות האמתית לעלות בהר ד' ולהסתופף במקום קדשו, וכמו שביארו דהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם אבל יחידי הסגולה שעשו כרשב"י עלתה ועלתה בידם, וע"כ השאירו לנו לזכרון כי שור שהקריב אדם הראשון רק קרן אחת היתה במצחו, להורות כי כל אדם נברא בצלם ד', ואליו עליו לה ות נושא את נפשו ורוחו ורק אליו, יקריב כל פרי מחשבותיו, כל ימי חלדו עלי אדמות:

והכהן הגדול או ב"ד הגדול שטעו בשגגת ההוראה, ולו התבוננו לקרבן אדם הראשון, כי היוצר הטביע תכף במעשה הבריאה את הברי' בעלת קרן אחת, כי אז לא יצאה מכשלה מתחת ידם כאמור לו הי' הכהן הגדול מסתכל בעינא פקיחא על פתוחי חותם ציץ הקודש הנמצא על מצחו תמיד אשר הי' כתוב עליו קודש לד', לאמר, מטרת הכהן גדול היא אך להקדיש עצמו אך ורק להיות קודש לד' ולתורתו ולעבודת העם הישראלי הרוחנית ולא לתועלתו ועניניו הפרטיים ולא לדרוש הכל לכבוד עצמו, כי אז לא יצאה תקלה כזאת מתחת ידם, אך הם ראו רק את השור בעל שתי הקרנים, ועל כן אירע, כי נצחו מציקים את האראלים קרן השמאלית גברה על הימנית גבה לבם שלא בדרכי ד' וע"כ סר צלו מעליהם ונכשלו בדבר הלכה, וכדי לכפר על שגגתם הלזו הזהירה אותם להביא פרי חטאת, לכפר על נפשותם ולשרוף אותם כליל עד לאפר כלומר, מכאן ואילך עליהם לבער את הרע לגמרי מן העולם לכלות את השור בעל שתי הקרנים, וכי מעתה יכונו את דעתם ומחשבותיהם כל הימים, להיות קודש לד' לעשות את טובת עצמם טפל ואת רצון ד' לעיקר העיקרים:

וכשאנו באים למנות מנהיג על הצבור, כבר הודיעו לנו חז"ל בגיטין ס"ז ע"א כי ר' יהודא, חכם לכשירצה הי', ור' מאיר הי' חכם וסופר, ופירשו התוס', כי ר' מאיר הי' חריף ומקשה ור' יהודא הי' מתון ומסיק ולפי ההלכה קיי"ל ר' מאיר ור' יהודא הלכה כר' יהודא, וא"כ כשאנו רוצים לבחור במנהיג חריף ומקשה או מתון ומסיק עלינו לבחור רק במתון ומסיק, כי אותו האיש אשר חננו ד' במת גדול ובחריפות יתרה הוא עלול יותר להתגאות על הצבור ולפסוע על ראשי עם קודש מאותו הממון ומסיק, ועל כן לא נולד כלל הספק בעיקר הדין הי מינייהו עדיף אם חריף ומקשה או מתון ומסיק, לא כן בר' זירא אשר ידענו אותו ואת טיבו, הוא אשר לא האמין בעצמו עד אשר בדק עצמו באש למצא עונו, אם מנוקה הוא מכל חטא ועון הוא הקטניא חריך שקי, הוא אשר בעת סמיכתו שרו לו, לא כחל ולא שרק ויעלת חן, התורה שהיא יעלת חן היא המעלה חן עליו ותגן עליו להצילו מכל רע, הוא אינו עלול להתגאות על הצבור שלא לשם שמים וע"כ אף שהוא חריף ומקשה מכל מקום עדיף ועומד במעלה יתרה מהמתון ומסיק וע"כ הזכירו בדבריהם, לכפול ר' זירא ורבה בר מתנה הי מינייהו עדיף, ולא נסתפקו סתם, חריף ומקשה ומתון ומסיק הי מינייהו עדיף, כי זה הי' דבר פשוט להם כי מתון ומסיק עדיף, אך דוקא על ר' זירא החסיד הידוע, העניו המפורסם, אשר אי אפשר כלל לחשוב אותו כי יתגאה בחריפותו העצומה על הצבור שלא לשם שמים, עלי' נסתפקו כי אפשר, לבכרו על רבה בר מתנה המתון ומסיק, או כיון דכבר קיי"ל, דמתון ומסיק עדיף לא פליגי רבנן ואפילו בנוגע לר' זירא נמי אמרי' מתון ומסיק עדיף ונשאר הדבר בספק רק לאנשים גדולים כר''ז בשעתו

אמנם יקשה דהא כל עיקר הספק אינו אלא דוקא אם עומדים לפנינו שני מועמדים, אחד הוא חריף ומקשה והשני הוא מתון ומסיק, הי מינייהו עדיף, אבל בודאי אם אין מועמד אחד רק חריף ומקשה בודאי מעמידין אותו למנהיג צבורי אף דיש לחשוש דחריפותו העצומה תביאהו לידי זה כי יתגאה על הצבור שלא לשם שמים, על כן אנו פותחים במשנת ריש הסדר קדשים, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות לפרש לשון לבעלים, כי הכונה בזה לומר, דרק קרבן יחיד הנזבח שלא לשמו פסול אבל קרבן צבור עולה לצבור לשם חובה, כי סכין של שחיטה מושכתן למה שהן, וכן הדבר גם לענין מנהיג צבורי המתגאה על הצבור שלא לשם שמים, התועלת הצבורית יכולה לבא גם על ידי אותו הפרנס והמנהיג שאינו מנהל אותם מחמת שכן צותה התורה, אך מפני שכן מצוה אותנו הדעת והשכל האנושי, התועלת הצבורית יכולה לבא גם ממנהיג כזה המתגאה על הצבור שלא לשם שמים, רק הוא המנהיג לא קיים מצותו מצות מנהיג כהלכה, אבל סוף סוף קדושת הצבור תשפיע על המנהיג' כי יבין וידע שלא ניתנה לו גדולתו ושררותו רק בשביל ישראל וכמו שהודיע זה הקב"ה למשה רבן של ישראל כמאמר חז"ל בברכות ל"ב ע"א, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ואם ברבן של ישראל כך על אחת כמה וכמה בשארי מנהיגי ישראל הרוחניים שאין כל גדולתם אלא בשביל ישראל, להנחותם על מבועי התורה ודעת ד' במקל נועם ולסבול מהם ומכל אשר להם, ולקבל כל אחד ואחד בסבר פנים יפות אף אם יצטרך ויהא מוכרת לפעמים קרובות לנהוג נשיאותו ברמים, אבל הנהגתו ברמים לא תשפיע עליו בנוגע לעצמיותו, וכמו שביארתי מאמר חז"ל במגילה הא דא"ל ר' חייא לר"ש בר רבי אלמלי לוי אתה פסול אתה לדוכן משום דעבי קלי' אתא וא"ל לאבוה א"ל לך ואמור לו כשאתה מגיע להכתוב וחכיתי לד' לא נמצא מחרף ומגדף, אשר אינו מובן כלל כל הוכוח המוזר הזה אבל כונת ר' חייא היתה למחות נגד פרוגרמת רבינו הקדוש אשר בלי ספק כמו שהשאיר בצואתו לבניו אחרי' כי ינהגו נשיאותם ברמה, כן התנהג גם הוא בעצמו, אבל לא כן היתה דעת ר' חייא כי דעתו היתה כי אל לו למנהיג ישראל להטיל אימה יתרה על הצבור והוכיח שיטתו זאת מהא דפסלה התורה הלוים העומדים על הדוכן אם אין קולם נעים וערב והלא מה איכפת לן אם אין לו נעימות וערבות בקולו, אך זה בא להורות כי מי שעומד על הדוכן מוכרת להיות לו קול ערב ונעים ולדבר בנחת עם הבריות כדרך דברי דברי החכמים, ע"כ אזל ר"ש בר רבי וא"ל לאבוה כי ר' חייא מחנגד לשיטתו הציבורית, ע"כ אמר לו לך ואמור אליו כשאתה מגיע לכתיב וחכיתי, לד', לא נמצא מחרף ומגדף, ועל כרחך אדון העולם היודע מחשבות יודע היטב, כי אין מחשבתי ח"ו לחרף ולגדף על כן מצרף הוא מחשבתו הטובה למעשה ואף אם אומר והכיתי לד', מעלה עליו כאלו אמר וחכיתי לד', כן גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שאין לי הנאה בעולמי אפי' כאצבע קטנה וכמו שהעיד על עצמו לפני פטירתו, ואף אם אומר אני ''והכיתי'' מעלה עלי הקב"ה כאולי אמרתי ''וחכיתי'' השפעת קדושת הצבור תשפיע גם על אותו המנהיג הצבורי אשר אף אם בתחלה הוא מקריב קרבנות נשיאותו שלא לשמה כי סוף סוף ימשכוהו לאותה הלשמה שכל מנהיג רוחני מצווה עלי' ומנהיג נשיאותו לשם שמים כתורה וכהלכה וכנשיאות רבינו הקדוש נר ישראל ותפארתו עד נצח הדרן לסדר קדשים (סוף תמיד) בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים:

יש להבין כונת הדברים של שבת ומנוחה לחיי העולמים:

והנראה בזה, כי בעניני בחירת האדם איך להשתלם עצמו בהשתלמות השלימות אם להיות ולהעשות מאלה אשר נתבטל מהם כל הרע מעיקרו, וכל מחשבות לבם אך טוב כל היום, אי מעולה יותר האדם המעלה, אשר אמנם חיים בו כל רגשות הרע בתוכו, אך כבר בא לידי מדה כזו אשר יש בכחו להיות מגבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו מאלה הגבורים הכובשים את יצרם ומושלים בו, הוא הנהו אדון היצר ולא היצר הנהו אדון לו, בענין הזה נחלקו חכמי ישראל, וכאשר מצינו בקדושין ל' ע"ב, יצרו של אדם, מתחדש, עליו בכל יום, וזה הוא מאמר ר' יצחק, וריש לקיש אמר, יצרו של אדם, מתגבר, עליו בכל יום, כי דעת ר' יצחק שכל אדם אם רוצה לבא לידי תכלית שלימותו מוכרח הוא להתפשט לגמרי ממלבושיו האנושיים, עד כי לא ירגיש עוד שום נטי' לעלילות רשע ולמחשבות און, אך גם בבואו למדרגה זו אינו בטוח עדיין ממכשולי היצר ומתחבולותיו כי הוא בא ומחדש חידושים חדשים על האדם, עד שא"א לו להכיר עוד בין תכלת לקלא אילן, ובין האמת להשקר וע"כ גם בהמצאו כבר במדרגה רמה וגבוהה כזאת גם אז עליו לעמוד על המשמר משעה לשעה ומרגע לרגע, אמנם דעת ריש לקיש כי האדם צריך לעלות למדרגה כזו שיהי' נמנה בין אלה הגבורים הכובשים את יצרם ואם כבר ראה והכיר לא אחת גבורתו הגדולה במערכת מלחמתו התמידית שיצא תמיד בזר הנצחון, אל יתהלל עוד בנצחונו, כי כפלים לתחבולות הגבורה אשר יאחז כנגדו חרבו הנצתי, ועל כן גם עליו לעמוד על המשמר ולהוסיף גבורה על גבורתו, עד כי גם ממלחמתו החדשה יצא כמנצח, וע"כ אמר יצרו של אדם לא ''מחחדש'' עליו בכל יום אך ''מתגבר" עליו בכל יום, לומר דכנגד גבורת האדם עליו הוא מוסיף להתגבר עשרת מונים על האדם:

ואת המחלוקת הלזו יש למצא גם בדור שלפני ר' יצחק ור' שמעון בן לקיש וכמו שמצינו בתורת כהנים פ' בחקתי והשבתי חי' רעה, ר' יהודא אומר שלא יהי' כל עיקר, ור"ש אומר כי אין זה שבחו של מקום, אלא שיהי' ולא יזיקו, דעת ר' יהודא כי תכלית שלימותנו היא כי נבא לידי ערך כזה אשר החי' הרעה הנטועה בקרב לב האדם פנימה תתבטל לגמרי מן העולם, בה בשעה שנזכה לאותה השעה המאושרה של, ומלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים, וע"כ הוא מפרש כונת הכתוב של והשבתי חי' רעה כי הבטיח לנו הכתוב בעתיד כי רות הטומאה יעבור כליל מן הארץ ותחתיו יברא רוח טהרה ורוח קדושה בלא שום תערובות של אי טהרה ואי קדושה, אמנם ר' שמעון דעתו, כי לא בזאת יתהלל המתהלל, ולא זו היא תפארת המקום ותפארת בריותי' אך, כי יהי' וימצאו ויראו כל אלה החיות רעות והמדות המזיקות בעולם המציאות, אך לא כאשר הורגלו עד היום כי האדם הי' עבד עבדים ומשועבד לגמרי לאותה החי' רעה הנטועה בו וכל אשר היתה רוצה הטתו לדרכה ולחפצה ולרצונה, אך לעתיד האדם הוא יהי' הגבור המנצח. אשר יהא מורה דרך לכל החיות רעות הנמצאות בעולם, הוא יהי' מדריכן להועיל הוא יהי' המנצח עליהן להטותן לרצון ד' ולחפצו הקדוש, ועל כן אומר, כי אין זה שבחו שי מקום אלא שיהא ולא יזיקו, ועל דרך ר' שמעון יש לבאר כונת הכתוב בירמי', כה אמר ד' אל יתהלל החכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל העשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ד', וכי כי באלה חפצתי, כונת הדברים, כי הנביא בא למחות נגד אלה אשר כבר באו לידי מדרגה כזאת אשר אינם מרגישים כלל את הרע בהמצאו בהם, וכל אחד כבר מדמה בלבו שהחכמה היא קנין לו ולא הוא קנינה של החכמה וכן הגבורה נתבטלה אצלו ולא הוא מתבטל אצל הגבורה, העשירות היא קנינו ולא הוא קנין אצל ניתן עשירותו אשר כולם נתבטלו מהמציאות ונחשבו אצלו כלא כלום, וע"כ אי אפשר לו עוד להבטל מחכמתו בגבורתו ובעשירותו, כי אין זה שבחו של מקום שלא יהי' כלל במציאות,, אך בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כי באלה חפצתי, כלומר הוא הגבור הכובש את יצרו במלחמתו התמידית היום יומית, וע"י ידיעתו אשר אינו מסיח ממנה דעתו אף רגע אחת כי באלה חפץ ד' הוא מתגבר על יצרו וטבעו, ועושה רצון אביו שבשמים:

ואת הצואה הלזו הזהיר גם אדוננו דוד את בנו שלמה ברגעיו האחרונים, ויצו את שלמה בנו לאמר, אנכי הולך בדרך כל הארץ, וחזקת והיית לאיש, הן רבותינו אמרו בירושלמי סוף ברכות, דוד הרגו להיצר בלבבו, לומר דאחרי אשר ראה דוד כי א"א לו לבא לאותה המדרגה המעולה להיות אדון על היצר ומושלו האמתי, ע"כ בתר את הרע במיעוטו, והרגו ליצר הרע הביא עצמו לאותה המדרגה להשבית החי' רעה מן הארץ שלא תהי' עוד יכולה לשלוט בו, ובהשקיף בנו שלמה על מהלך הרוח של אביו דוד. כי הוא בנדר, ולבי חלל בקרבי, דמה בנפשו כי אך זו היא הדרך שעליו לילך, וכי גם עליו להשתדל לבטל לגמרי ולעקר משרש את הרע הנטוע בלבבו עד שלא יזכר זכרו עוד, ע"כ הזהיר אותו לפני פטירתו, דע לך, בני, אנכי הולך בדרך כל הארץ, אנכיות, אשר אשר ראית כי הצטינתי בזה כי השבתי האי' רעה בקרבי, לגמרי ועקרתי משרש הולך בדרך כל הארץ לבלי שוב עוד, כי ללבך עומדת מוכנה מדרגה יותר גבוהה ויותר רמה בחייך העתידים אתה מוכרח להודיע לעולם שבחו של מקום להתגבר על כל נטיות החי' רעה שבאדם ולהכניען תחתיך, וחזקת והיית להאיש השתמש בכל כחות נפשך, התגבר על כל מכשולי הרוח והנפש התחזק והתאמץ להיות לאיש אשר שלטון הרוח יהי' בידו לשלוט שלטת בכל מכמני הנפש, ואז תעלה בידך כי יכתירוך בכתר הנצחון הנפשי, ושמרת את כל חקות ד':

ועל פי דברינו אלה, מובנים דברי חז"ל בסוף סדר קדשים במשניות, אבל זקני תורה אינם כן אלא כל מה שמזקינים דעתם מתישבת עליהם, ובשבת קנ"ב ע"א אמרינן, דזקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים חכמה מתוספת בהם ואינו מובן כונת המחלוקת בשינוי הלשון הזה, אמנם לפי מה שהובא דנולדה פלוגתא בין חכמי ישראל איזו דרך נכונה בדרכי ד' שידבק בה האדם, אם להביא עצמו לידי מדרגה כזאת, שימאס ברע ויבחר בטוב מצד טבעו ולא יהא עוד בלבו שום מקום לחמדה ולמחשבות זרות, או כי שבחו של אדם המעלה הוא, כי יהי' בו כל אותן התשוקות האנושיות, ולבו תהא רק רע כל היום, אך הוא יתגבר תמיד עליהם, והוא יעשה מהיצר הרע יצר טוב, כמו שאמרו חז"ל בירושלמי ברכות פ' בתרא על אברהם, האדם אשר ילך בשיטה הלזו בעודנו צעיר לימים, המלחמה הרוחנית והנפשית עם היצר ואלפי חילו הסרים משמעתו קשה וכבדה עליו, באשר לעזרת היצר עומדים כל כחות הנוער וחום הלב ורתיחת הדם בכל תקפם וגבורתם, כפעם בפעם מתגנבים אל לבו תולעי הספק, הממלאים כל חדרי לבו וכליותי', ושואל את עצמו, האמנם תהא בידי לצאת מהמלחמה הגדולה הזאת רבת האחריות בשלום בלי פגע, האם תהא בידי לכבוש את ההר הגדול והעצום הזה, אשר אלפי אנשים לא היתה בידם לרדותו, במחשבות עצבות כאלו ישב לו תלמיד חכם הזה, אשר עומד הוא תמיד על משמרתו בעינא פקיחא, ודוחה תמיד את ההתנפליות אין מספר אשר ינסה שונאו ואויבו בנפש להתנפל עליו, אך בהתקרבות ימי הזקנה, אשר החומר יחלש והצורה תתגבר מיום ליום ומשעה לשעה, כחות העוזרים להיצר ימעטו ווצערו, ההר מתמעט ומתקטן, וגורל נצחונו אינו מוטל עוד בספק, אזי לאט לאט תתישב דעתו, הספק ילך תמס, המחשבות העצבות תתבטלנה כליל, ועל מקומן יבאו שקט הרוח מנוחת הנפש, בטחון עצמי בכחות נפשו, כי עלה יעלה וגם יכול יוכל לצאת בזר הנצחון מהמלחמה הממושכה מלחמת הגו עם הרוח, ועל כן היטב אשר אמרו חז"ל במשנתם סוף קנים, אבל זקני תורה כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם, בכל יום ויום, מנוחת נפשם מתחזקת ומתאמצת בהרגישם, כי סוף סוף כבוד הנצחון להם יבא:

אמנם כל זה לשיטת הסובר, כי שבחו של מקום הוא שיהא ולא יזיקו, כי שבחו של האדם הגדול והת"ח המצוין לא לבטל כל חמדות העולם מעיקרן, אך להלחם בהן ולהכריחן שיטו למחוז חפצי ד' וקדושתו, אשר זו היתה דעת ר' שמעון בן עקשיא בעל המאמר, אבל זקני תורה כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם אבל לא כן היתה דעת ר' ישמעאל בר יוסי בשבת קנ"ב ע"א אשר אמר זקני ת"ת כל זמן שמזקינים דעתם מתוספת עליהם, הוא הולך בשיטת ר' יהודא בתו"כ בחקתי, כי שבחו של מקום הוא שלא יהי' כל עיקר כל אותן החיות הרעות טורפי הטרף אשר יש בידן להזיק לחברת מין האדם בכל צעד ושעל, ואם באו לידי כך עד כי כבר נתקיים בהם, ולבי חלל בקרבי, שהרגו לגמרי את היצר שבלבבם, הם לא יפחדו מאומה עוד, וכמו שאמר המשורר הקדוש נעים זמירות ישראל, אתהלך לפני ד' בארצות החיים, ודרשו חז"ל ביומא ע"ב ע"א ע"ז, אלו מקום שווקים, אשר לכאורה אינו מובן כונת דבריהם בזה, אבל יתכנו על פי האמור כי איתו האדם אשר עליו לדאג תמיד ולעמוד על המשמר כי החי' רעה הנטועה בו לא תזיקהו הוא בעברו במקום שווקים וכרכים המלאים שאון החיים, לבו מלאה חרדה ודאגה פן יכשל בלכתו שמה, ואין בידו להיות חוגר כמפתח לומר, אתהלך לפני ד' גם בארצות החיים, אשר האורב יושב שם בחדר ועלול האדם הנלחם להלכד במצודת האויב הנורא אשר פרש ויפרוש לרגליו, ורק הוא, דוד, אשר עלתה בידו להרוג ולעקור משורש את כל הרע מלבו, הוא היתה בידו לקרא בגאון אתהלך לפני ד' בארץ החיים זה מקום שווקים וכרכים, הוא הי' יכול לקרא בפומבי, גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, לומר גם כי אלך בגיא כזה, אשר הצלמות שורר שם משרה בלתי מוגבלת, כי בתוך שבעה השמות המיוחדים לו להניהגם יחד גם שם צלמות כדאיתא בעירובין י"ט ע"א. להורות את גודל ועז כח הרע השורר שם, אשר בכחו להוריד את האדם לשאול הוא ילך לו לבטח דרכו ולא יירא שום רע, כי אתה עמדי יקרא בבטחה כבר באתי לידי מדה כזאת, כי חלקי רק בארץ החיים, וד' מנתי והוא תומך גורלי, ולא יועילו עוד כל תחבולות הרשע להכשילני ולהביאני לידי חטא ושום עון, ושבתי בבית ד' לארך ימים בלא הפסק:

אנשים כאלה אינם זקוקים להתישבות הדעת עוד, כי דעתם מיושבת תמיד, יושבים במנוחה ולא ידאגו ממלחמת היצר אף כי הוא מתתדש גם עליהם לבא בתחבולות ערמותיו, אך עולה להם בנקל לדחות התנפליותיו מטים שכמם לסבול, ומקבלים באהבה כל יסורי הזמן ויש בידם להוסיף חכמה על חכמתם מדי יום ביומו, וע"כ בצדק אמר ר' ישמעאל ב"ר יוסי לפי שיטתו, זקני תלמידי חכמים כ"ז שמזקינים דעתם מתוספת עליהם:

ואת שיטתו הלזו קבל ר' ישמעאל ב"ר יוסי מאביו מורו ומדריכו ר' יוסי. בר חלפתא אשר הניח לנו לזכרון דבריו הקצרים סוף כלים, אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה, האדם שזכה לבא לידי מדה כזאת אשר יש בידו לאמר על עצמו גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, הוא הוא אשר יכנס בשבעה מדורי הטומאה וישאר טהור נקי מכל חלאה וזוהמת הטומאה ויציאתו תהא כביאתו, לא כן אותו האדם אשר עדיין לא בא לידי מדה כזאת ועליו ללחום תמיד על נפשו וטהרתו עליו להתרחק מכל אלה המקומות אשר עלולים להדביק הרפש וזוהמת הטומאה בקרב העובר בהם, ואם גם הוא זכה להיות נכנס במדורי הטומאה ולצאת בטהרה, אבל אי אפשר לומר עליו אשרי', כי כמה מהזכיות נוכו לו עבור הנס הגדול שנעשה לו, שנכנס בשלום בגיא הצלמות ויצא בשלום, ורק לאותו אשר זכה כבר לידי מדרגה כזאת אשר כל כדורי כלי התיחס של שונאו בנפש לא תהא בידן לפגוע בו לרעה, וגם הוא כדוד, יקרא בקול, אתהלך לפני ד' גם בארצות החיים עליו אפשר לומר קריאת ר' יוסי, אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה גמורה:

אמנם גם לשיטת ר' שמעון ודעימי', כי אין זה שבתו של מקום להשבית החי' הרעה לגמרי מעולם המציאות, ושבחו של אדם המעלה שלא להשביתה, אך לעשות אותה לאי מזקת עד שהרע יתהפך לטוב, היצר הרע ליצר טוב אין דברים אלה אמורים אלא בזמן ובשעה, שהוא אומד כתות נפשו והכשר רוחו, כי הדרך העולה בית אל בטוחה מפחד פתאם, וכי סוף סוף תעלה בידו לבא לידי אותה המדרגה, אשר הובטח מפי אדון העולם, כי אם אליך תשוקתו, אבל אתה תמשל בו, יש ביד האדם להיות מושל על זה, מי שכל התשוקות לו, ולא שיהא הוא בעל התשוקות, מושל על האדם כולו:

אבל אם האדם אינו מרגיש את עצמו לראוי ומוכשר להיות עומד תמיד בקשרי מלחמת היצר, ואינו בטוח בנפשו כי יצא ממלחמתו הלזו בזר תפארה, אזי הכל מודים, כי כי עליו לבחור את הרע במיעוטו, ועליו לאחז לכל הפחות בשיטת ר' יהודא, אשר דעתו היא, כי שבחו של מקום הוא, גם אם ישביח אח החי' הרעה לגמרי מן העולם, בכל כחות נפשו עליו להשתדל לשרש אחרי הרע הנמצא בקרבו ולבערו כליל מהמציאות, להשבית זכרו לגמרי, עד שלבו ובשרו ירננו רק לאל, חי, וכל גופו ונשמתו, יהי' מסורים בידי הקדושה והאצילות הנפשית, ולא יהי' לכח אחר שום חלק בהם, ועל כן אין סתירה לשיטת ר"ש, ממה שמצינו, כי דוד הרג את היצר הרע שבלבבו, ולא אחז מדת אבינו אברהם, להיות לבבו נאמן לפניו ולהפך את היצר הרע ליצר טוב, כמבואר שם בירושלמי, כי אתרי אשר אמד את עצמו ומצא נפשו כי אינה ראוי' ואינה מוכשרה למדרגת אבינו הראשון, על כן כדי להבטיח עצמו משאת הפתאם ומפחד הרשעים, אשר תוכל לבא עליו, ע"כ החליט לאחוז בשיטת ר' יהודא, ולהרג את היצר ולהשביתו לגמרי, ואו ילך לבטח דרכו, וגאון המלוכה לא יעור עיני שכלו, ולא יעבירנו על דעתו ועל דעת קונו כל ימי התקיימו עלי אדמות בתור מנהיג ישראל:

וכשאנו מתבוננים על חיי ישראל בעבר והוה, הנם מתחלקים לשתי תקופות, תקופת תור הזהב וההצלחה, אשר בה חי באשר ובשלום, בשלוה ובמנוחה, בגאון לאמי ובכבוד ועוז, שמו יצא בכל הארצות, וכל עמי הארץ אשר ראו כי שם ד' נקרא עלי' יראו יראת הרוממות ממנו ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, והתקופה השני', היא תקופת הירידה ונפילת הרוח, אבד ארצו וממלכתו, והגלה הגלת שלומים, נע ונד הוא כל הימים מגוי אל גוי ומממלכה אל ממלכה, סחוף טרוד מטולטל הוא כל היום, כבודו לכלמה ולחרפה ושמו מנואץ כל היום, חיי' תלואים מנגד ומפחד תמיד ולא יאמין בקיומו, וכל התקיימותו אינה תלוי' אלא בנס, כהמ"ס וסמ"ך של לוחות האבנים של סיני:

ואם בתקופה הראשונה שבחיי ישראל היתה ביד העם הישראלי היכולת והאפשרות לבחור להם דרך ר' שמעון כי אין זה שבחו של מקום להשבית כליל המי' רעה שבאדם ולבערה מן העולם לגמרי, כי קדושת הארץ וזכות המקדש היתה מסייעתם ונותנת להם דיאמץ רוח ונפש להתיצב במערכה נגד אויבם בנפשם להריע ולצרוח גם להתגבר ולצאת בכתר נצחון גמור עד זקנה ושיבה, בהזמן אשר אז תשוב דעתם להתיישב ולראות פרי נצחונם הגדול:

אבל לא כן בתקופה השני' רבת הדמים ורבת הנדודים שבחיי העם הישראלי, הטרדות נתרבו, המכשולים נתעצמו, אבני הנגף בלי מספר, הונחו תחת רגלי כל עובר, ישראלי על כל צעד ושעל, ואין לך כל יום ויום ואין לך כל שעה שאין קללות המצב החומרי של ישראל מרובות מחברו, במצב מסוכן כזה, שהלאום הישראלי נמצא בו אי אפשר עוד לדרוש ממנו כי יאחז צדיק דרכו בשיטת ר"ש הנזכרה, כי עלול הוא להכשל בלכתו והנצחון ממנו והלאה על כן על ישראל כעת רק ליקח לו למורה דרכו את אדוננו דוד נעים זמורות ישראל, להשבית את החי' רעה המבטח בעיני' הטורפות, בעיני זעם, לטרוף טרף ולשלול שלל, להכחידה מתחת שמי ד' ולהשתדל כי לב טהור לגמרי מכל שמץ וחלאה מכל עון וכתם, יברא להם ד', ואל להם לערור במערכה ולראות את פני המלחמה פנים אל פנים כי לא עכשיו הוא הפנאי לצאת במלחמת תגרה, עלינו להסתפק עכשיו רק במלחמת מגן להגן על תורתנו ודתנו:

תקופת הגלות והנדודים, אשר בה אין ביד ישראל, להשתמש בשיטת ר' שמעון, ולהראות לכל באי עולם שבחו של מקום שיהי' החיות רעות המזיקות ואף על פי כן לא ירעו ולא ישחיתו ולא יזיקו בהרי הקדש שבישראל, מכונה בשם תקופת השבת, ותקופת תור הזהב אשר בה התענג עם ישראל על רוב טובה ואשר, מכינה בשם תקופת המנוחה לחיי העולמים, כי בה היתה ביד ישראל לפתח את לבבו להיות נאמן לפני יוצר העולם להיות אדון לכשרונות נפשו ורוחו להדריכם בהתקשרות נאמנה למי שאמר והי' העולם לבא עד החיים הנצחיים, וחיי העולמים, כי מנוחתו הלזו שהי' נמצא בה נתנה לו האפשרות והיכולת להשיג את כל ההשגות הנחוצות כדי לבא על ידי הסולם המוצב ארצה לראשו השמימי:

אמנם אם נתנה לו לעם ישראל אז בהיותו נמצא תחת גפנו ותחת תאנתו שלום באין מחריד, לאחז בשיטת ר"ש ולכנות את תקופתו בשם תקופת מנוחה לחיי העולמים, אך לא ידע להשתמש בשעה המוכשרה לגדל ולגבר חילים, ולהיות מושל ממשלה בלתי מוגבלת בהתי' הרעה שבאדם כיאתה לו, ולא לבד שלא עלתה בידו להיות רות החי באופני חי' רעה ולהטותה למחוז חפץ אדון ישראל וקדושו, אך הפכו כי החי' רעה השתמשה באותה השפעת רוב טובה שהושפעה על ישראל באותה התקופה, עד כי בעטו מרוב טובה ונתקיים בהם הכתוב, וישמן ישורן ויבעט, והתקופה רבת הערך אשר היתה ראוי' לישא עלי' חותם תכנית שם מנוחה לחיי העולמים, נתהפכה לתקופה של מנוחת החומר והגשם בלבד ומנוחה כזאת אינה המנוחה הרצוי אשר בה רצה ד', כי היא מצטיינת רק בשלשה הציונים שציינו אותה אנשי כנה"ג בתפלת מנתה של שבת מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה השקט ובטח, מנוחה כזאת היא המנוחה השלמה אשר עולה לרצון לפני אדון כל, מנוחת אהבה ונדבה, להתקשר ולהתאחד עצמו באהבה ונדבת הרוח לא אהבה כזאת התלוי' בדבר, כי אינה ראוי' לשם אהבת נדבה אך אהבה שאינה תלוי' בדבר הנובעת רק מעומקא דלבא ומנדבות הרגשות היא היא האהבה המוחלטה אשר בה רצה ד', ואם אין שוררת אהבה וידידות כזאת בישראל לא זו היא המנוחה ולא זו היא הנחלה, מנוחת אמת ואמונה, אם במנוחת ישראל לא תצרפנה האמת והאמונה להיות דבוקות ואחוזות זו בזו בקשר אמיץ לא יפרד לנצח, האמת זו היא תורת ישראל, אשר עלי' נאמר, אמת קנה ואל תמכור כמאמרם ז"ל בברכות ה' ע"ב, והאמונה הטהורה בכל י"ג עקרי הדת, כי כל האומר שאין לו אלא תורה בלא אחיותי' האמונה והיראה גם תורה אין לו ומנוחת שלום ושלוה השקט ובטח, האמונה בתי העולמים, היא תסור מכל אחד מישראל כל דאגה וכל חרדה שלות השקט תשלט לו מכל עברים, מלאכתו עשוי' ומוכנה, בטוח הוא משמועה רעה כי נכון לבו בד' זו היא המנוחה אשר ראוי' להיות מכונה בשם מנוחה, אבל מנוחה כזאת אשר אין בה מאותה מנוחת האהבה והנדבה, אשר אין בה מאותה האמת והאמונה, מאותה השלוה והבטחון הגמור והשקט הנפשי הפנימי, לא. בזאת בתר ד' ואינה מובילה כלל אל תכלית ומטרת המנוחה לחיי העולמים, ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב:

והשבת שאין בו רק השביתה הגופנית ולא המנוחה הרוחנית והנפשית, אינו מכינה רק בשם שבת בלבד אמנם אם תצטרף לו גם המנוחה הנפשית וההשתמשות בקדושת השבת ורוחניותו, שבת כזה ראוי להיות מכונה בשם הכפול, שבת ומנוחה לחיי העולמים, ובתורת כהנים בחקתי, מסיק ר' שמעון דבריו שאמר שאין זה שבחו של מקום שיהא מעבירם להחיות רעות לגמרי מן העולם, אלא משביתם שלא יזיקו, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת, למשבית מזיקין מן העולם משביתן שלא יזיקו, וכל העובר ישתומם, הלא גם כאן יש ביד ר' יהודא לפרש דמזמור שיר ליום השבת ליום שיעביר הקב"ה המזיקים מן העולם, אבל כונת ר' שמעון כי אתרי ראותנו כי המשורר יחד ליום השבת שור כפול, מזמור, וגם שיר ביתד, על כן אי אפשר לפרש דכונתו להודות ולשורר להקב"ה על אשר יבא היום והחי' הרעה תתבטל מן העולם לגמרי, כי הלא על ענין ההשבתה הי' מספיק גם שיר אחד, אך לא כן הדברים, אנו מחכים על על השביתה וההשבתה של הרע, ע"י שתמלא הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים, הטוב יתגבר על הרע ויכריחו להיות שומע בקולו ולכל אשר יחפוץ יטנו, ועל הדבר הזה, כי תהא השבת העתידית כפולה ובברכותי' זו של כי הרע לא ישלוט עוד שלטת באדם להכשיל ולהרע לו, וכי שבתו של מקום יהא במקומו, ולא תחסר מהבריאה ולא כלום, אמנם ראוי לשיר שיר תהלה בכפלים, מזמור על זה כי לא יגרע משבתו של המקום ושיר תודה על אשר זיכנו ד' ברחמיו כי החי' הרעה עם מדוחי' הרעות לא תוסיף עוד תת כתותי' הרעים, והטוב יקח מקומו תתתי' על כן מביא ר"ש ראי' ברורה לדבריו, כי לא כדברי ר' יהודא כי הקב"ה יעביר את התי' רעה מן העולם, אך משבית את כת המזיק בלבד, מהכתוב האומר, מזמור שיר ליום השבת, שיר כפול:

והנה כבר ביארנו כי משנתנו חלוקה. עם הברייתא בר"ה ל"א ע"א, כי שם נזכר רק, בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת, אבל כאן מסיים גם כן, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים כי בר"ה אזלינן לר' יהודא אשר שיטתו היא כי ההשבתה הגמורה והרצוי' היא שהקב"ה יעביר את הרע ויבטלנו לגמרי, אבל דעת ר' שמעון כי הוא לא יתבטל לגמרי אך ביד האדם יהי' נמשול על הרע ולא הרע עליו כמו שהי' עד עכשיו, וע"כ בר"ה אמרו מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת, כלומר ליום שיושבתו כל המזיקים שבעולם ולא יהי' עוד בעולם המציאות, אבל ר' שמעון דעתו דכל עיקר השביתה ליום השבת העתידי אינו אלא כדי שתהא ביד כל אחד לשלוט בנפשו ולהתקשר עצמו לחי העולמים באחדות גמורה ומוחלטה, ע"כ מסיים ג"כ, ליום שכולו שבת, ומנוחה לחיי העולמים, כלומר עיקר תקיחנו ליום השבת אינה כדי להקטין שבחו של מקום בחסרון איזו בריאה אך בהכשרת כל דבר ודבר ותקונו בכל הדברים הצרוכים תקון, וע"כ השבת הוא הכנה למנוחת חיי העולמים ואם בזמננו אלה מקיימים אנחנו את יום השבת אך לשם שביתה בעלמא, כי מנוחת נפשנו נשללה מאתנו, ולא באנו עדיין אל המנוחה והנחלה, ובשום אופן אין באפשרותנו לכנותה בשם באה שבת באה מנוחה, בעתים הללו לא כן יום השבת המקווה הוא יביא לישראל שבת כפולה השביתה מכל צרותיו, ומכל מעניו ומדריכי נפשו והמנוחה השלמה שבה רצה ד' חי העולמים:

ובסדר תלמוד בבלי נסתדרה מסכת מדות לסוף סדר קדשים, ושם מסיים התנא, וברוך שבחר באהרן ובניו לעמוד לשרת לפני ד' בבית קדש הקדשים, רצו להורות על יסוד ושרש מטרת האדם הישראלי, כי אל יסתפק עצמו בזה במה שיבער הרע וישבית התי' רעה שבאדם, כי לא בזאת יתהלל עדיין המתהלל, כי אם אמנם יש ביד אותה ההשבחה לקדש את האדם ולהבדילו מן החול ואי הטהרה, אבל עדיין אי אפשר לכנותו בשם, קדש קדשים, כי הקדש קדשים, הוא הוא המקום אשר בו התיצב כהן הגדול לפני אדון העולם פעם אחת בשנה ושם הקטיר לפניו קטורת הסמים דקה מן הדקה, ומן החלבנה הוכן ונעשה סמים נותני ריח ניחוח לכל עברים כן על כל אחד למשול ביצרו ולרדותו ולהפכו מרע לטוב, ובעינן כזה הקב"ה התראה על הכפרת, ואחרי שהודיענו ר"ש, אנו מתחילים, אבות הטומאות השונים, להורות כי על כן נחוץ ודרוש שלא להסתפק עצמו בקדש בלבד אך להשתדל להלביש כל אחד את עצמו גם במחלצות, קדש הקדשים, משום שגדול מאד כח הטומאה, יותר מכת הקדושה, וכמו שביאר הגר"א, דע"י הטומאה, מתטמא גם מי שבא בקרבתו ונגיעתו, אבל אין ביד הקדש לקדש אחרים בנגיעתם רק אם הי' קדש מקודם יש ביד כלי השרת לגמור קדושתו, וע"כ על כל אחד להגביר ולחזק כת הקדושה עד קדש הקדשים כדי שנבא לידי מדרגה ותקופה כזאת אשר אז הובטח לנו ואת רות הטומאה אעביר מן הארץ, ותחתיו יקחו מקומם טהרה וקדושה בלי מצרים במהרה בימינו:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה