אור ברסלב
הדרת בנימין הדר הקודש › הדרן לשבועות

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר הקודש · הדרן לשבועות

הדרן למכות

(סוף שבועות) אמר רב וכולן פטורים משבועת השומרין, וחייבין משום שבועת ביטוי, ולאפוקי מדר' אמי דאמר כל שבועה שהדיינים משביעים אותה אין חייבים עלי' משום שבועת ביטוי וכו', גופא אמר ר' אמי כר שבועה שהדיינים משביעים אותה אין חייבין עלי' משום שבועת ביטוי, שנא' או נפש כי תשבע מעצמה סבר לה כר"ל דאמר כי משמש בארבע לשונות, ר' אלעזר אמר כולן פטורין משבועת השומרים וחייבין בשבועת ביטוי חוץ מאין אני יודע מה אתה סח דשואל, וגניבה ואבידה דשומר שכר שהרי כפרו ממון. הנה הסוגיא הזאת תמוהה לכאורה, דלמה הפסיקו בדברי ר' אמי ולא סדרו דברי ר' אלעזר תיכף אחר דברי רב, דכן אמר נמי ר' אלעזר, גם יש להסמיך דברי ר' אלעזר לריש מסכת ע"ז המתחלת לפני אידיהן של עכו"ם שלשה ימים אסור לישא וליתן עמהם:

והנ"ל לומר דבאמת רב ור' אלעזר פליגי אהדדי דרב ס"ל דאפילו היכא שהוא כופרו ממון נמי חייב בשבועת ביטוי וכמו שכתבו תוס' דלא הוי דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל כיון דיצא לחומרא, אבל ר' אלעזר ס"ל דדוקא היכא דליכא כפירת ממון איכא שבועת ביטוי, אבל היכא דאיכא כפירת ממון ליכא שבועת ביטוי וע"כ הפסיקו בדברי ר' אמי להורות דדברי ר' אלעזר אינם כדברי רב:

ונ"ל דתליא בפלוגתא אי דרשינן יש אם למקרא או יש אם למסרת, דרב ס"ל יש אם למקרא וקרינן כי תשבע, וע"כ דמוכרחין לפרש בלשון, דהא תשבע, וא"כ אין נ"מ בין יש בו כפירת ממון או אין בו כפירת ממון הכל בכלל דהא תשבע, אבל ר' אלעזר יסבור יש אם למסרת וא"כ י"ל דהוי כמו דכתיב ונפש כי תשבע בהפעל, ואהני קרא ואהני מסרת דקרא משמע תשבע. מעצמה, ומסרת משמע אף אם ישביעוה, בע"כ' וע"כ הוא מחלק דהיכי דליכא כפירת ממון בזה :

בזה אזלינן בתר מסרת ואף אם יכריחוה חייבת בשבועת ביטוי, אבל היכי דאיכא כפירת ממון בזה אזלינן בחר מקרא דבעינן כי תשבע מעצמה, ודרשינן האי כי בלשון אי תשבע, וכדרשת ר' אמי:

ומצינו בכריתות י"ז ע"ב דס"ל לרב בהדיא יש אם למקרא וע"כ איהו לשיטתו אזיל דמפרשינן, דהא תשבע וע"כ אפי' בשבועה של כפירת ממון נמי איכא שבועת ביטוי, אבל ר' אלעזר הא מצינו דס"ל, ת"ח מרבים שלום בעולם שנא' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך, א"כ ס"ל יש אם למסרת דאל"כ א"א לשנות מבניך לבוניך, ע"כ ס"ל הכא דאהני קרא דתשבע למדרש כי תשבע מעצמה בלשון אי היכי דאיכא כפירת ממון ואהני מסרת, כי תשבע בלשון דהא היכי דליכא כפירת ממון דאף שהשביעוהו בע"כ מ"מ איכא הכא שבועת ביטוי:

ועפ"י דברינו אלה יש ליישב מה שהקשה הרשב"א על הרמב"ם דס"ל ספיקא מה"ת לקולא מהא דיליף ר' אלעזר דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה, דניחוש דילמא ניקב קרום של מוח, ומאי קושיא הא אפי' ניחוש למיעוטא אינו אלא ספק בעלמא וספיקא מותר מה"ת ולפי הנ"ל אתי שפיר דכיון דס"ל יש אם למסרת ע"כ ס"ל דגם על חתיכה אחת חייב אשם תלוי כמבואר בבריתות י"ז ע"ב וא"כ ע"כ לדידי' באמת ספיקא מן התורה לחומרא ולדידן דס"ל דאינו חייב אשם תלוי אלא בחתיכה משתי חתיכות י"ל דספיקא לקולא:

ובריש ע"ז אמרינן דשלשה ימים לפני אידיהן של עכו"ם אסור לישא וליתן עמהם, ובסוף ו' אמרינן דנחום המדי ס"ל דרק יום אחד אסור לישא וליתן עמהם, ונ"ל דאזלי לטעמייהו, דהנה בשבת ריש במה מדליקין כ' ע"ב ס"ל לנחום המדי דמדליקין בשבת בחלב מבושל, וחכמים ס"ל דאחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו, ויש להסביר במאי פליגי ונ"ל דהנה כל עיקר הטעם דאין מדליקין בדבר שאין הפתילה נמשכת אחרי' הוא משום דגזרינן שמא יטה, וא"כ בודאי דלא חמיר חשש דשמא יטה מאילו כבר הספק מוכן לפנינו, וע"כ י"ל דנחום המדי ס"ל דספיקא מן התורה לקולא ורק מדרבנן לחומרא וע"כ ליכא למיגזר מבושל אטו שאינו מבושל דהוי כמו גזרה לגזרה, אבל רבנן ס"ל דספיקא מן התורה לחומרא, וא"כ חשבינן חשש דשמא יטה כאילו הספק כבר לפנינו וחיישינן שמא יגע בספק זה דאין זה כגזירה לגזירה כיון דספק גופא אסור מן התורה ואף דמצינו בכמה מקומות דלא גזרינן גזירה לגזירה התם החששא רחוקה ע"כ לא חשבינן הספיקות כאלו הן ספק איסור ממש אבל בנדון זה הספק שקול ע"כ שפיר גזרינן שמא יבא לידי ספק איסור דאורייתא, והשתא י"ל דנחום המדי כאן לשיטתו אזיל דס"ל גבי חלב מבושל דלא גזרינן ה"נ גם במשא ומתן יום אחד לא הוי אלא ספק השקול ע"כ לא גזרינן בשני הימים אטו יום השלישי ע"כ ס"ל דרק יום אחד אסור ולא שלשה ימים, אבל רבנן לטעמייהו דס"ל התם דגזרינן גזירה אטו ספק איסור דאורייתא דספק מן התורה לחומרא ע"כ שפיר גזרינן הכא בשני הימים אטו משא ומתן דיום השלישי:

ועל פי האמור י"ל נמי בהא דפליגי נחום המדי ורבנן בב"ב ע"ח, במכר חמור או מכר כליו, דנחום המדי ס"ל דמכר כליו ורבנן ס"ל דלא מכר כליו ומפרשינן בגמ' דרבנן ס"ל דסתם חמור לרכיבה קאי ולא בעי כלום ונחום ס"ל דסתם חמור למשאוי קאי, ולכאורה קשה איך פליגי במציאות וצ"ל דבאמת רוב לוקחים קונים למשאוי ומיעוטא לרכיבה וס"ל לרבנן דבממונא לא אזלינן בתר רובא ע"כ לא מכר את כליו אבל נחים המדי ס"ל דבממונא אזלינן בתר רובא ע"כ ס"ל דמכר את כליו, והנה בדין זה פליגי רב ושמואל בב"ב צ"ב ע"א, ונראה בטעמם דרב לשיטתו דס"ל דספיקא מן התירה לקולא א"כ אין בממון שום חידוש במה שספק גז מותר, ואף דרבנן החמירו בספק איסור אבל בממון אוקמוה אחזקה דכל היכי דקאי תיקום, וא"כ ברובא כמו דבכל איסורים הולכים אחר הרוב ה"נ בממון, אבל לשמואל דס"ל ביבמות קי"ג דחייבין אשם תלוי אף בחתיכה אחת של ספק חלב, א"כ ס"ל ספיקא מן התורה לחומרא, וא"כ קשה אמאי ספק גזל מותר וצ"ל דספק גזל התירה התורה בפירוש וא"כ י"ל דרוב הוי נמי מתורת ספק ע"כ לא אזלינן בממונא בתר רובא וכה"ג כתב הכו"פ בסי' ס"ג, וא"כ מוכרח מזה דנחום המדי דס"ל דאזלינן בתר רובא בממונא הוא משום דס"ל ספיקא מן התורה לקולא, והיינו דאזיל לשיטתו דס"ל דמדליקין בחלב מבושל וכנ"ל אבל רבנן לטעמייהו דס"ל דספיקא מה"ת לחומרא וא"כ ספק גזל התורה התירה ורוב הוי מטעם ספק ע"כ ס"ל דלא אזלינן בתר רובא בממונא (ולרמב"ם י"ל איפכא דשמואל ס"ל דרוב מטעם ספק ורב ס"ל דרוב מטעם ודאי) [והרמב"ם דפסק כר"א וס"ל דספיקא מן התורה לקולא, י"ל דאיהו לשיטתו דס"ל בכל התורה דרשינן כלל ופרט ובשבועת לשעבר דמחייב הוא משום דרבי רחמנא לכל אשר יבטא האדם בשבועה וא"כ י"ל דאהני ריבויא היכא דליכא כפירת ממון ואהני כי תשבע דמשמע מעצמה, היכא דאיכא כפירת ממון, אבל ר' אלעזר הא ס"ל בשבועות ל"ז ע"ב כר"א דדרשינן כל התורה ברבויי ומיעוטי וא"כ אי לאו כללא הוי דרשינן בכלל ופרט, ואיצטריך לכל אשר יבטא לרבויי ומיעוטא ע"כ לדידי' צ"ל משום מקרא ומסרת]

ועפ"ז יש ליישב דלא תקשה לר' אלעזר דס"ל בע"ז ה' ע"ב דמחוסר אבר אסור לבן נח, דא"כ למאי איצטריך קרא דמן העוף למעט מחוסר אבר לישראל תיפוק לי' דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ולפי הנ"ל אתי שפיר דהא כל עיקר סברתו של ר' אלעזר דספק מן התורה לחומרא, היא משום דכתיב מצות ויש אם למסרת וא"כ כ"ז אינו אלא דוקא גבי ישראל דכתיב מסרת אבל גבי עכו"ם קיימא אסברא החיצונה דספיקא מן התורה לקולא וכן כתב הפרי מגדים בספרו תיבת גומא וא"כ היכא שהי' ספק על הקרבן אם הי' מחוסר אבר כגון שהי' שתי כיתי עדים אחת אומרת שהיתה מחוסרת אבר ואחת אומרת שלא היתה מחוסרת אבר דאי מטעם ליכא מידי בכה"ג הוי מותרת דהא לבן נח ספיקא מותר מה"ת, אבל מצד עצם הדין דמן העוף הוי ספק איסור דאזלינן בי' לחומרא, ולרמב"ם ל"ק דאיהו לשיטתו אזיל דלא פסק כלל כהאי כללא דליכא מידי ע"כ אין זה סותר כלל ואיצטרך קרא, אבל ר' אלעזר משמע בחולין קכ"א ע"ב דס"ל האי כללא דאל"כ לא הוי מייתי סייעתא מהאי ברייתא לר' יוחנן, ע"כ שפיר מוכרח לסבור דספיקא מה"ת לחומרא ע"כ איצטריך קרא דמן העוף לספיקא, וכדי שלא יקשה להרמב"ם מהאי ברייתא נ"ל דהא מילתא במחלוקת שנוי' דאי נימא דמכאן מודעה רבה לאורייתא, א"כ א"א לומר דאיכא מידי דאסור לעכו"ם ולישראל שרי, דא"כ הרי הם נכשלים באיסור האסור לבן נח כיון שהם מבעלים קבלת התורה, וע"כ דמוכרחין לומר סברת מי איכא מידי, אבל אי לא נימא מודעה רבא לאורייתא שפיר י"ל האי סברא לאו דסמכא היא, והנה בשבת פ"ח, ילפינן מקרא דקיימו וקבלו דקיימו מה שקבלו כבר, וע"כ דמודעה רבא לאורייתא ובמגילה ז' ע"א ילפינן מהאי קרא דאסתר ברוה"ק נאמרה, וא"כ י"ל דלא אמרינן מודעא רבא וא"כ שפיר י"ל דברייתא דתולין דס"ל האי כללא דליכא מידי ס"ל דקיימו וקבלו אזיל דקיימו מה שקבלו כבר ומכאן מודעא רבא ע"כ שפיר אמרינן האי כללא אבל הרמב"ם יפסוק כשמואל שם דמפרש קיימו למעלה מה שקבלו למטה, דאסתר ברוה"ק נאמרה, וא"כ אין הכרח כלל להאי כללא דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ובאמת התם דסוגיא דמגילה קלס לה רבא לדרשת שמואל, ובודאי דהלכתא כותי', ועפ"ז מדוקדקין דברי הגמ' שם בחולין ל"ג ע"א, ובעינא דאימא לי', ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור דל"ל להזכיר תיבת לי', ולפ' הנ"ל אתי שפיר דכל הקושיא אינה אלא לרב אחא בר יעקב יעקב שם לשיטתו דס"ל בשבת שם מכאן מודעא רבא לאורייתא א"כ ע"כ דס"ל ליכא מידי וע"כ לשיטתו שפיר הקשה ולדידן קיי"ל כדר שת שמואל וכנ"ל:

ועפ"ז י"ל בהא דפליגי ר"מ ור' יודא בב"ב י"ד ע"ב דר"מ ס"ל דלא דרשינן יישר שברת יישר כחך ששברת, ור' יודא ס"ל דדרשינן והיינו דר"מ לשיטתו דדריש במגילה ז' ע"א מקרא דוידע הדבר למרדכי דאסתר ברוה"ק נאמרה, וא"כ קרא דקיימו וקבלו ע"כ לקבלת התורה, וא"כ מכאן מודעא רבא לאורייתא, וא"כ למה הוצרך משה לשבור את הלוחות לבטל את הקדושין כדאי' באדר"נ פ"ק דהא בלא"ה הוי באונס ע"כ ל"ס כלל האי דרשא דיישר כחך ששברת אבל ר' יודא דהוא בר פלוגתא דר"מ ס"ל כדרשת שמואל מקיימו וקבלו וא"כ ל"א כלל דהוי מודעא רבא, והוי קבלה בלא אונס ע"כ הוכרח משה לשבור הלוחות ולבטל הקדושין ע"כ שפיר דרשינן יישר כחך ששברת, וניחא נמי הא דארשב"ל מאי דכתיב יום הששי תנאי התנה הקב"ה אם מקבלים התורה ישראל מוטב, וקשה כיון דמודעא רבא לאורייתא א"כ לא היתה עדיין קבלת התורה כלל, ולפי הנ"ל אתי שפיר דכיון דדריש כריש לקיש יישר כחך ששברת א"כ ע"כ ס"ל דקבלה בשעתא הוי ואח"כ נתבטל ע"כ לר"ל לשיטתו שפיר דרשינן האי דרשא:

הדרן למילתא קמייתא דכיון דטעמא דנחום המדי דס"ל רק יום אחד אסור הוא משום דס"ל ספיקא מן התורה לקולא א"כ רבנן דס"ל לפני אידיהן של עכו"ם שלשה ימים אסור במשא ומתן ע"כ ס"ל דספיקא מה"ת לחומרא וא"כ אתי שפיר הסמיכות דכיון דאמר ר' אלעזר חוץ מכפירת ממון וע"כ דאהני מסרת דכי תשבע, וא"כ ס"ל ספיקא מן התורה לחומרא, וממילא אמרינן שפיר דוקא שלשה ימים אסור במשא ומתן ולא יום אחד לבד, ועפ"ז יש להסמיך נמי לריש המסכתא דכיון דמתחילין בשבועות שתים שהן ארבע א"כ ע"כ דדרשינן ברבויא ומיעוטא, וא"כ לא בעינן דוקא מילתא דאיתא בלהבא, ע"כ שפיר אמר דכולן חייבין משום שבועת ביטוי אע"ג דליתא בלהבא וזה פשוט. הדרן לע"ז (ע"ז ט"ו ע"ב) דמר יהודא ובאטי בר טובי הוי יתבי קמי' דשבור מלכא, אייתו לקמייהו אתרוגא פסק אכל, פסק והב לי' לבאטי בר טובי הדר דצה עשרה זימני בארעא פסק הב לי' למר יהודא א"ל באטי בר טובי וההוא גברא לאו בר ישראל הוא, א"ל מר קים לי בגוי' ומר לא קים לי בגוי' איכא דאמרי א"ל אידכר מאי עבדת באורתא יש להבין במאי פליגי הני תרי לישני, ולכאורה י"ל דפליגי בהא דקיי"ל דצריך לנועצה עשר פעמים בקרקע, לאכול בה צונן אם הוא מדינא או ממדת חסידות דללישנא קמא אין זה אלא ממדת חסידות בעלמא, ע"כ קאמר לי' מר קים לי בגוי' דהוא פרוש ולא יאכל דבר איסור כלומר כי הוא ירחיק עצמו אפי' מדברים המותרים ויקדש עצמו אפי' במותר לו ע"כ נעצה עבורו עשר פעמים בקרקע, אבל מר לא קים לי' בגוי' כי הוא מתנהג לקדש עצמו במותר לו ע"כ לא החמרתי לנועצה עשר פעמים בקרקע, וללישנא בתרא הא דבעינן נעיצה בקרקע אין זו חומרא בעלמא אלא מדינא, דגזרו אטו השתמשות בחמין ע"כ ל"ש למימר מר לא קים לי' בגוי' דאף אם אינו מתנהג בפרישות אבל מכל מקום דבר איסור לא יאכל אלא א"ל דראה אצלו דברים הניכרים דלא הקפיד על בעילות אסורות ע"כ י"ל דלא מקפיד נמי על מאכלות אסורות ונראה דפליגי אי טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן דללישנא קמא טעם כעיקר אינו אלא מדרבנן בעלמא, א"כ אף אם יאכל רותת ג"כ לא יבא לידי איסור דאורייתא דהא ליכא כאן אלא טעם בעלמא, ע"כ צ"ל דכל עיקר דבעינן נעילה בקרקע אינה אלא למדת חסידות בעלמא, אבל לאידך לישנא ס"ל דטעם כעיקר דאורייתא ע"כ שפיר גזרינן צונן אטו חמין ואסור מדינא, ע"כ הוכרח לומר דא"ל אידכר מאי עבדת באורתא:

אמנם אף שזה נכון בכונת הגמ' אבל מפשטות הדברים, דאמר דצריך לנעוץ עשר פעמים בקרקע על מתניתין דאמר דשפה והיא טהורה א"כ כמו דדין שיפה הוי מדינא לא ממדת חסידות דהא הוי בעין על הסכין וצריך להעבירו ה"נ דין נעיצה הוי מדינא ולא ממדת חסידות:

על כן נלע"ד לומר דפליגי בדין אחר, דהנה התוס' כתבו דבאטו הי' מעוכב גט שחרור, ולא חטא בזה, וקשה כיון דלא חטא בזה א"כ מאי אמר לי' אידכר מאי עבדת באורתא, ודוחק לומר דמכל מקום קצת איסורא איכא וע"כ בודאי כמו שלא נזהר באיסור דרבנן זה כן לא יזהר בנעיצת סכין דהא כבר הוכחנו דנעיצת סכין בעינן מדינא, ע"כ נלע"ד דבאמת דין זה אי מעוכב גט שחרור היא ישראל או עבד איבעיא בגיטין מ"ב ע"ב, דאי נימא דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה אף דהוי זר ה"נ מותר בשפחה ובעכו"ם דעליו לא גזרו נשג"ז, אבל אי נימא דאסור בתרומה א"כ דינו כישראל י"ל כמו דאסור בתרומה ה"נ אסור בכל הפסולות האסורות לישראל, וא"כ י"ל דשבור מלכא שהי' בקי בדיני ישראל ידע שהדבר נשאר בספק, אי דינו כישראל או כעבד וע"כ מספיקא מספיקא אסור בעכו"ם, וכיון שלא נזהר בזה ה"נ לא יזהר גם באכילת דבר איסור מדרבנן:

אמנם יקשה דהא כל עיקר איסור כותית אינו אלא מדרבנן מגזרת ב"ד של חשמונאי כדאיתא לעיל ל"ו ע"ב וא"כ הוי ספיקא דרבנן וקיי"ל כל ספיקא דרבנן אזלינן לקולא, נראה לומר דאף דקיי"ל דכל ספק דרבנן אזלינן בי' לקולא אין זה אלא בשאר איסור דרבנן אבל הכא כיון דאי שרינן לי' בעכו"ם דמחזקינן לי בעבד, א"כ יפטור עצמו נמי מכל המ"ע שהזמן גרמא וכן נמי אתי למיכל בתרומה ע"כ גזרו נמי בהא, וכמו שכתב הרדב"ז דהיכא דאיכא דרבנן ודאורייתא מתוך דאמרינן ספק דאורייתא לחומרא אמרינן נמי בספק דרבנן דהוי לחומרא כיון דהא בהא תליא, וה"נ כיון דגבי כל ספק דאורייתא אזלינן ביה לחומרא ממילא אזלינן נמי לחומרא לענין ספיקות דרבנן שלו וע"כ שפיר א"ל אידכר מאי עבדת באורתא, ולישנא קמא סבר דכיון דהוי ספק בדרבנן אף דע"כ יבא להקל נמי בדאורייתא מכ"מ כיון דהספק נולד עכשיו מאיסור דרבנן אזלינן בספיקא לקולא וע"כ לא הוי מצי שבור מלכא למימר לבאטי אידכר מאי עבדת באורתא דלא חטא בזה:

ונראה דפליגי במחלוקת הרמב"ם והרשב"א אי ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא או מה"ת לקולא ומדרבנן לחומרא דלישנא קמא ס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא כשיטת הרמב"ם, וא"א לומר דא"ל שבור מלכא אידכר מאי עבדת באורתא דל"ש לגזור דילמא יאכל בתרומה דאף אם יאכל בתרומה לא יעשה אלא ספק איסורא וספק אינו אלא מדרבנן והוי גזרה לגזרה ע"כ מוכרחין לומר דא"ל מר לא קים לי' בגוי' אבל איכא דאמרי ס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא וא"כ שפיר איכא למיגזר דילמא יאכל בתרומה ולא יקיים כל מ"ע שהזמן גרמא, ע"כ שפיר הוי מצי למימר לי' שבור מלכא אידכר מאי עבדת באורתא:

והשתא אתי שפיר הסמיכות לר"ש ע"ז דכיון דפתחינן לפני אידיהן של עכו"ם שלשה ימים אסור ליש וליתן עמהם, ולא כנחום המדי דס"ל דרק יום אחד אסור א"כ ס"ל דספיקא מה"ת לחומרא וכמו שהארכנו בזה להדר דשבועות, ע"כ שפיר מסיימינן בהא דא"ל שבור מלכא אידכר מאי עבדת באורתא דזה רק אי נימא ספיקא מן התורה לחומרא כנ"ל אבל למאן דס"ל ספיקא מה"ת לקולא צריכין אנו לומר דא"ל מר קים לי בגוי' ומר לא קי"ל בגוי':

והנה בריש הוריות אמרינן הורו ב"ד לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, וקשה למה אמר לשון לעבור ובגמ' מדייקינן מזה למ"ד דלא הוי הוראה עד שיאמרו מותרין אתם לעשות, וקשה הא תינח אי נימא כן, אבל לשמואל דס"ל דאפי' מותרים אתם נמי הוי הוראה מאי מתרץ להו ונראה לומר דכבר הקשה הרא"ש שם דמאי נ"מ אי אמרי מותרין אתם לאומרים מותרים אתם לעשות ונ"ל דנ"מ אם אמרו מותרים אתם מה"ת אבל אסור מדרבנן דלמ"ד בעינן דוקא מותרים אתם לעשות א"כ כיון שאמרו תיכף דאסור מדרבנן לא קרינן בי' לעשות, אבל אי נימא דגם מותרים לחודא הוי הוראה, א"כ הכא הא אמרו מותרים אתם, אמנם נראה דכ"ז היכא שאמרו מותרים אתם אבל אם אמרו דאין זה ודאי איסור אלא ספק איסור גם לשמואל לא הוי הוראה דאין כאן לשון מותרים אתם וע"כ שפיר אמרינן הורו ב"ד לעבור, כלומר הורו ב"ד בלשון מותרים אתם אבל ההוראה לא נגמרה אלא ע"י עבירת איסור דרבנן, אבל אם אמרו דהוי ספק איסור א"כ אין כאן הוראה לעבור כלל:

אמנם כ"ז ניחא אי נימא דספיקא מה"ת לחומרא שפיר י"ל דאף דהורו שאין כאן ודאי איסור אלא ספק מ"מ לא מיקריא הוראה, אבל אי נימא דספיקא מן התורה לקולא לא שייך למעוטי ספיקא מלשון לעבור דמ"ש מכל שאר איסור דרבנן דמיקרי מותרין אתם והשתא אתי שפיר דכיון דמסיימינן אדכר מאי עבדת באורתא דמוכח מזה דספיקא מה"ת לחומרא וכנ"ל ממילא שייך שפיר לומר הורו ב"ד, לעבור, ולא אם הורו בספק שאמרו שאין זה ודאי איסור אלא ספק איסור דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא ולא הוי אפי' מותרים אתם ודו"ק:

ועוד הוכחתי דתנא דהוריות ס"ל יש אם למסרת מהא דאמר הורו ב"ד לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה ויתבאר בהדרן לסדר נזיקין:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה