הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר הקודש · הדרן לקדושין ולכל סדר נשים
(סוף קדושין) ר' נהוראי אומר מניח אני כר אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. להבין המשך הדברים וקישורם להתחלת סדר נזיקין ארבעה אבות נזיקין, נראה מקודם לחבר התחלת כל מסכת ומסכת מסדר נשים להיות אחד וסוף המסכת להתחלתה ואח"כ נבא להמשך סוף קדושין להתחלת ב"ק:
א) ריש יבמות:
חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. והנה מוכח מזה דס"ל לתנא דאין עשה דותה ל"ת שיש בה כרת, וע"כ על פטור העריות גופא לא איצטריך תנא לאשמעינן דממילא ידעינן וכי איצטריך תנא לאשמעינן דוקא על ריש כתובות:
בתורה נשאת ליום הרביעי:
והקשו בתוס' הא תינח אשת כהן דליכא ס"ס אבל אשת ישראל דאיכא ס"ס אמאי תנשא ליום הרביעי, ותירצו בשם ר"ת דלא פליג, ותמוה מאד דע"כ לא שייך למימר לא פליג אלא אי הוי אמרינן דהתקנה שייכת בכל הנשים שבעולם ובפרט אחד לא שייכא תקנה זו בזה שפיר שייך למימר לא פליג, אבל בנידן דידן הא אדרבא בכל הנשים שבעולם ל"ש האי תקנה ורק באשת כהן גרידא א"כ איך אפשר דמשום אשת כהן ופחותה מבת ג' שנים ויום אחד יגזרו בכל הנשים שבעולם:
והנ"ל בזה דהנה בירושלמי פ"ק דכתובות מבואר דכל ספק זנות אסורה מטעם ספק סוטה, וכן היא דעת הנוב"י, וראיתי בשו"ת שיבת ציון לבנו ז"ל סי' שהקשו לו מהא דאיתא בכתובות ט' ע"א דס"ל לר"א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו, ופרכינן והא ספק ספיקא הוא, ואי נימא דכל ספק זנות באשת איש מסוטה גמרינן א"כ הא כל ספק וספק ספיקא ברשות היחיד אסור עיי"ש מה שדחק בזה:
והנ"ל לתרץ דהנה בעיקר הדבר אי ספק ספיקא אסור בסוטה י"ל דבמחלוקת שנוי' דהא התוס' ב"ב נ"ה ע"ב כתבו דתליא בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן בנכנס לבקעה דר"א ס"ל דספק ביאה טהור משום דס"ל דע"כ לא אסרה טהור בסוטה אלא חד ספק ולא ספיקות הרבה ובספק ביאה הא הוי ספק ספיקא, ורבנן ס"ל דאין לחלק בין חדא ספיקא לתרי ובע"ז ע' ע"א ס"ל לר' אלעזר בן פדת האמורא כר' אליעזר התנא דספק ביאה טהור א"כ ס"ל דספק ספיקא מותר ברשות היחיד וה"ה בסוטה, וא"כ ממילא סרה מהר קושיית השיבת ציון דהא התם בכתובות לר' אלעזר בן פדת קיימינן ואיהו הא ס"ל באמת דספק ספיקא מותר בסוטה ע"כ לשיטתו שפיר פרכינן, אבל משנתנו י"ל דאתיא כרבנן דס"ל דאפי' ספק ביאה נמי טמא דכיון דאסרינן חד ספק ה"ה תרי ספיקי ע"כ שפיר אמרינן דכל הנשים אפי' היכי דשייך בהו ספק ספיקא נמי נישאות ביום הרביעי:
וכדי להבין במאי פליגי ר"א ורבנן נ"ל דהנה בהיתר ספק ספיקא יש שתי סברות א' דשני ספיקות הוי כרובא, ב' דספק הראשון מה"ת מותר ומדרבנן אסור, והספק השני עושה לספק בדרבנן דאזלינן בי' בכל דוכתי לקולא, והשתא אתי שפיר די"ל דר"א ס"ל דטעם היתר ספק ספיקא היא מטעם רובא, וע"כ א"א לחלק בין ספק טומאה לשאר איסורין דהא רובא מהני אפי בספק טומאה בר"ה, כדאי' בכתובות ט"ו ונדה י"ח ע"א וע"כ ס"ל באמת דס"ס מותר גם ברה"י, אבל רבנן ס"ל דטעם היתר ס"ס בשאר איסורין היא משום צרה דל"נ דצרה לא אלימא כערוה, וע"כ יתחייבו ביבום וכמו דס"ל באמת כן לב"ש ע"כ נקט פוטרות צרותיהן דגם צרות פטורות מן החליצה ומן היבום:
שאם הי' רו טענת בתולים הי' משכים לב"ד. דספק הראשון אינו אסור אלא מדרבנן וספק שני הוי ספק דרבנן, וא"כ זהו ניחא בשאר איסורים אבל בסוטה דלכו"ע ספק הראשון אסור מה"ת ע"כ גם ספק ספיקא אסור בטומאה ברשות היחיד:
והשתא י"ל עוד דאזלי נמי לטעמייהו בהא דפליגי בקדושין ע"ד ע"א דחכמים ס"ל דספיקות בספיקות מותרין ור' אלעזר ס"ל דאפי' ספיקות בספיקות נמי אסורין, ונ"ל דיסוד פלוגתתם היא דפליגי במחלוקת הרמב"ם והרשב"א דהרמב"ם דעתו דכל הספיקות אינם אלא מדבריהם כמבואר בפ"ט מטומאת מת ובפט"ז מהל' אבות הטומאות, והרשב"א דעתו דספיקות אסורים מה"ת, והנה אי נימא ספיקא מה"ת לקולא ע"כ הא דאיצטריך קרא למישרי ספק ממזר אפי' היכי דהספיקות סותרים זא"ז וכמבואר בשב שמעתתא שמעתתא א' אבל אי נימא ספיקא מה"ת לחומרא א"כ אין לנו לחדש היתר בכה"ג דהספיקות סותרים זא"ז דדיינו אם נקיל בספק סתם, וא"כ לפי"ז לחכמים דס"ל כל הספיקות מדבריהם ל"ש למיגזר ספק ממזר אטו שאר ספיקות דהא גם שאר ספיקות אינן אלא מדבריהם והוי גזירה לגזירה, אבל ר"א ס"ל דשאר ספיקות אסורים מה"ת א"כ איכא למיגזר ספק ממזר אטו שאר ספיקות ואין להקשות דהא חזינן גם לרבנן דגזרו בספק ממזר, אבל התם באמת אין הטעם דגזרו אטו שאר ספיקות אלא מטעם מעלה עשו ביוחסין וא"כ אין זה אלא לענין נשואי ישראל אבל ספיקות זה בזה אי לאו דאיכא למיגזר משום שאר ספוקי איסורים ל"ש הכא לאסור וע"כ לרבנן דס"ל ספיקות מותרים מה"ת ליכא למיגזר דהוי גזל"ג ור"א ס"ל דאסורים מה"ת ע"כ שייכא גזרה:
והנה לפי המבואר מוכרחת המשנה דכתובות לסבור דספק מה"ת לקולא ע"כ בספק סוטה דהספק הראשון אסור מה"ת גם ספק ספיקא אסור ושייך טענת בתולים בכל הנשים אפי' באשת ישראל דאיכא גבה ספק ספיקא:
וכבר הקשו ע"ז דאיך אפשר לומר דספיקא מה"ת לקולא הא התורה חייבה אשם תלוי על אכילת ספק חלב ותי' הכ"מ דיש לחלק בין ספק כרת לספק לאו דאף דספק לאו הוי היתר מה"ת אבל ספק כרת אסור מה"ת והנה כ"ז אי מפלגינן בין כרת ללאו אבל אי נימא דכל בדאורייתא אין נ"מ בין לאו לכרת א"א למימר דספק מה"ת לקולא:
והנה ביבמות ח' ע"א אמרינן דאין עשה דותה ל"ת שיש בו כרת אף דדחי ל"ת שיש בו לאו גמור, וע"כ מפלגינן בין כרת ללאו, והשתא אתי שפיר הסמיכות דכיון דאמרינן חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן, ולא נקט פטורות ופוטרות ע"כ דס"ל אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וא"כ איכא איכא נ"מ בין כרת ללאו, ע"כ שפיר אמרינן בתולה אפי' בתולת ישראל ניסת ליום הרביעי ואף דאיכא ספק ספיקא מ"מ כיון דהספק הראשון אסור מה"ת ממילא בספק סוטה גם ספק ספיקא אסור ושאני ספק ספיקות דכל התורה דספק ראשון מותר מן התורה ודו"ק:
ועפ"ז י"ל נמי בהא דפליגי ר"א ורבנן בכריתות י"ח דלר"א לא בעינן קביעותא לאיסורא וחייב אשם תלוי גם על חתיכה א' ורבנן ס"ל דבעינן דוקא חתיכה משתי חתיכות, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דרבנן לטעמייהו דס"ל באיסור לאו ספיקא לקולא מה"ת א"כ נהי דהחמירה התורה בספק כרת לחוסרו אבל עכ"פ בעינן שתי חתיכות למיקבע איסורא אבל ר"א לטעמי' דס"ל דגם ספק לאו אסור מה"ת א"כ בודאי דספק כרת לא גרע מספק לאו לענין קרבן ג"כ:
רל כנויי נדרים כנדרים, ובנדרים י' ע"א פליגו ר"י ור"ל דר' יוחנן ס"ל דכנויין הוא לשון עכו"ם ולר"ל הן לשון שבדו חכמים מעצמם, והקשו רבנן בתוס' דלר"ל איך אפשר להביא קרבן ע"י כינוין הא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ותירצו דאין נדר ע"י כינוי מועיל אלא למלקות ולא לקרבנות, ואין דבריהם מובנים חדא דגם מלקות הוי איסור מה"ת להלקות מי שאינו מחויב לזה, ואפילו אי נימא דב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה למידגר מילתא כדאי' ביבמות צ"ב ע"ב מכ"מ עדיין יקשה דהא בגמ' אמרינן דהתנא באמת שנה מקודם כל ידות נדרים כנדרים וכל כינויי דרים כנדרים א"כ בודאי כי היכי דידות איתרבאי גם לקרבן ה"נ כינוין, והר"ן ריש נדרים תירץ דכיון דכל הלשונות הם הסכמת העמים, א"כ לא גרע הסכמת חכמים מהסכמתם הם, ע"כ דינם של הכינויים כדאורייתא, וגם דברים אלו אינם מובנים לענ"ד דודאי אם הי' מקום לומר דכל עיקר חלות הנדר אינו תלוי אלא בלב בלבד שפיר י"ל דכיון דגמר בלבו אין צריך לידע שוב באיזה לשון היא מוציא בשפתיו כיון דעכ"פ ידוע לנו שגמר כן בלבו, ואין זה אלא לסימן בעלמא, אבל באמת הא קיי"ל בנדרים ושבועות בשבועות כ"ו ע"ב גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, א"כ מחשבת הלב כאן לא מעלה ולא מורדת והדיבור ג"כ אין בו כדי הוכחה לקבלת הנדר ממילא אין כאן קבלת נדר כלל אלא הוראת חכמים בלבד:
ע"כ נלע"ד דהעיקר בזה לתרץ, דריש לקיש לטעמי' דס"ל בנזיר כ"ט ע"א דחולין בעזרה לאו דאורייתא, וא"כ י"ל דאף דנדר שקבל ע"י הכנוין נמי הוי דרבנן מ"מ אחי דרבנן ודחי אידך דרבנן וכמו דאמרינן כה"ג בנזיר כ"ט ע"א לענין מה דס"ל לר"ל דהאב מדיר את בנו בנזיר אינו אלא תקנת חכמים, וכן מצאתי להאחרונים שהקשו על תוס' נזיר דאמאי לא תירצו כן:
והנה קיי"ל דחטאת העוף בא על הספק וקשה בעלמא אי נימא דספק מה"ת לחומרא שפיר י"ל דכמו דחיוב ודאי מתירו להביא קרבן לעזרה ה"נ חיוב ספק מתירו להביא קרבן, אבל למ"ד ספק מה"ת לקולא, א"כ כשאנו באין לדין אם יש עלינו חיוב הבאת קרבן פוטרין אותו מה"ת דהא ספיקא לקולא א"כ איך מתירין לו להביא קרבן מספק הא הוי ודאי חולין בעזרה, וע"כ צ"ל דבאמת מה"ת אין כאן שום חיוב קרבן אלא דמדרבנן חייבוהו להביא קרבן וקשה הא חולין בעזרה היא מה"ת וצ"ל דחולין בעזרה אינו אלא דרבנן ואתי דרבנן ודחי דרבנן:
והשתא אתי שפיר דכיון דנקטינן בתולה סתם נישאת ליום הרביעי אף דאיכא ספק ספיקא וצ"ל דכל עיקר הטעם של היתר ספק ספיקא אינו אלא משום דספק הראשון מותר מה"ת, וכאן ל"ש האי סברא, א"כ קשה איך מתירין חטאת העוף על הספק וע"כ דחולין בעזרה דרבנן ואתי דרבנן ודחי דרבנן, ע"כ שפיר אמרינן כל כינויי נדרים כנדרים וכל ידות נדרים כנדרים אפילו לענין קרבן, אליבא דר"ל נמי דאתי חד דרבנן ודחי אידך דרבנן ואתי שפיר הא דתנינן נמי כל כינויי נזירות כנזירות דמשמע בהדיא דאפילו לענין קרבנות נזיר נמי הדין כן כמו ידות הנזירות וע"כ דאתי דרבנן ודחי דרבנן אליבא דר"ל וכמו אי נימא ספק מה"ת לקולא ומתירין להביא חטאת העוף דאתי דרבנן ודחי דרבנן דחולין בעזרה:
סוטה המקנא לאשתו ר' אליעזר אומר מקנא לה עפ"י שנים ומשקה לה עפ"י עד אחד או עפ"י עצמו ור' יהושע אומר מקנא לה עפ"י שנים ומשקה לה עפ"י שנים. ויש להבין יסודי פלוגתתם במאי פליגי שאף שבגמרא נתנו טעם לפלוגתתם אבל אין הטעמים מכריחים את הדין:
ואב והנ"ל דאזלי לטעמייהו, דהנה ידוע דסתם בר פלוגתא דר' אליעזר הוא ר' יהושע, וא"כ כיון שהוכחנו דר' אליעזר ס"ל ספק מה"ת לקולא לא אמרינן ע"כ דר' יהושע בר פלוגתי' ס"ל דספיקא מה"ת לקולא, ונראה להוכיח עוד דר' יהושע ס"ל ספיקא מה"ת לקולא, דהנה בכתובות ע"ה ע"ב ספק בהרת קדמה ספק שער לבן טמא, ר' יהושע כיהה וטיהר משום דכתיב לטהרו או לטמאו התורה פתחה בטהרה תחילה, (והיינו דהי"ל לסיים הפרשה בטהרה) וקשה טובא מנ"ל לר' יהושע דהתורה פתחה בטהרה תחלה אפי' לטהר היכא שכבר נזקק לטומאה דילמא לא טהרה התורה אלא בספק השקל, אלא הדבר ברור דס"ל לר' יהושע דספיקות כולן מה"ת לקולא וא"כ על ספק השקול לא בעינן קרא וע"כ דקרא אתי להיכא שכבר נזקק לטומאה, ואין לומר דהיכי דלא נזקק עדיין לטומאה הרי יש לו חזקת טהרה וא"כ ממילא לא (גיטין) המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר ויש להבין במאי פליגי ר"ג ורבנן ונ"ל דפליגי אי ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא או מדרבנן דהנה נ"ל לאמר בעינן קרא לטהרו דפתח הכתוב בטהרה תחילה, אבל הא י"ל דהתורה פתחהו בטהרה לענין ספק שאין לו חזקת טהרה, וע"כ דלענין זה לא בעינן קרא וקרא דוקא אתא להיכא שכבר נזקק לטומאה:
והשתא אתי שפיר דר' אליעזר לשיטתו אזיל דס"ל דספיקות אסורים מה"ת וא"כ אין הסתירה פועלת אלא לקבוע דין ספק וזה יכול להעשות גם ע"י עצמו או עד אחד, דספיקא הרי ממילא בא ע"ז האיסור, אבל ר' יהושע לשיטתו אזיל דס"ל כל הספיקות לקולא מה"ת וא"כ הכא אנו באין לחדש דין חדש על האשה, איסור ספק א"כ כמו דקיי"ל בכל שאר דבר שבערוה שאינו פחות משנים ה"נ לעשות חלות של ספק על האשה אין דבר שבערוה כזאת פחות משנים:
והשתא אתי שפיר הסמיכות דכיון דהתחלנו כל כינויי נזירות דחולין בעזרה לאו דאורייתא וי"ל ספק מן התורה לקולא שפיר י"ל כר' יהושע דמקנא לה עפ"י שנים ומשקה לה על פי שנים, דספק מן התורה בכל האיסורים לקולא:
בפני נכתב ובפני נחתם ר' גמליאל אומר אף מן הרקם ומן החגר. דאף לפי שיטת הכסף משנה בדעת הרמב"ם דספק כרת ספיקו לחומרא מה"ת איו זה אלא כשהספק נופל על עצם הכרת הכרת כמו בספק חלב ספק שומן או ספק פנוי' ספק אשת איש אבל כשהספק לא נפל על האיסור גופא אלא שנתגלגל להאיסור בזה הוי כספק לאו דתליא בפלוגתת הרמב"ם והרשב"א דוגמא לזה כתב הרמב"ם ומקורו טהור מירושלמי שהאיסור עצמו בעד אחד אחזק ואף דלמלקות בעינן דוקא שני עדים מכ"מ עכשיו אין אנו דנין על המלקות אלא על החתיכה וה"נ היכי שנפל ספק אם הגט נכתב לשמו הוי כשאר ספיקות ואין כאן ספק כרת ואי נימא בשאר ספיקות מה"ת לקולא ה"נ ספק לשמו, וא"כ בנידון דידן דבא לפנינו גט ונסתפק לנו אם הוא נכתב לשמו ה"ז ספיקו כשאר ספיקא דלאו כיון שאין הספק נוגע ישר אל דין הכרת, ואף דבריש גיטין מחשבינן ספק גט כזה לדבר שבערוה, אף דהתם אנו דנין על כתיבת הגט ולא על הערוה, היינו דודאי הוי ספק בדבר שבערוה כיון שאין נ"מ לעצתנו במה שאין הגט כתוב לשמו, אבל מכ"מ אין זה ספק בכרת עצמו אלא הוי ספק באיסור ערוה שאין בו כרת, ואם כנים אנחנו בזה, י"ל. דת"ק ס"ל דספק מן התורה בכל דוכתא לקולא וע"כ לא החמירו חז"ל להצריך אמירת בפני נכתב ונחתם אלא במדינת הים ודאי אבל ברקם וחגר לא החמירו וע"כ נקט ממדינת הים לא מחוצה לארץ, דברקם וחגר דאין כאן ספק השקול אוקמי אדינא דאורייתא דאזלינן בספק לקולא ואין כאן מקום להחמיר, אבל ר"ג ס"ל ספק מן התורה לחומרא, גם באיסור לאו וא"כ בספק השקול מדינא אסור וע"כ גזרו נמי ברקם וחגר אטו שאר ספיקות ולא הוי גזרה לגזרה:
והשתא אתי שפיר הסמיכות הדק היטב, דכיון דאמרינן ריש סוטה דגם ההשקאה הי' עפ"י שנים א"כ ע"כ דספיקא מה"ת בכל דוכתא לקולא, ע"כ בעינן שנים לקבוע על האשה חלות הספק כמו בשאר דבר שבערוה, ע"כ שפיר אמרינן להת"ק המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולא מחוצה לארץ דא"כ הוי אמרינן דגם רקם וחגר בכלל ובאמת כיון דספיקא מה"ת לקולא דוקא ממדינת הים ולא מרקם וחגר (קדושין) האשה נקנית בשלש דרכים. ופרכינן בגמ' וליתני בשלשה דברים, ומשני הא מני ר"ש הא דתניא ר"ש אומר מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה, ולא כי תלקח אשה לאיש, דרכו של איש לחזור אחר אשה ואין דרכה של אשה לחזור אחר איש, וקשה טובא דלמה אמר לשון הא מני ר"ש היא דמשמע דאיכא מאן דפליג מאן האי תנא דפליג אר"ש, ובאמת משמע דפליגי עלי' דהא אמרינן ר"ש אומר, ולא אמר ר"ש, והנראה לי ליישב ובאמת לכאורה ל"ק למה לא כתבה התורה כי תלקח אשה לאיש הא קיי"ל ביבמות, ס"ה ע"ב דאין אשה מצווה על פרי' ורבי' וא"כ שפיר תלתה התורה מצות קיחה בהאיש ולא בהאשה אבל באמת כ"ז ניחא אי נימא דאין אשה מצווה על פרי' ורבי' אבל אי נימא דאשה ג"כ מצווה שפיר קשה אמאי כתבה תורה כי יקח ולא כי תלקח, והשתא אתי שפיר דהא אמרינן שם ביבמות דדין זה אי אשה מצווה על פו"ר תלוי אי נימא יש אם למסרת כתיב וכבשה, בלשון יחיד אבל אי נימא יש אם למקרא הא כתיב וכבשוה בלשון רבים בין על האיש בין על האשה על שניהם נאמר פרו ורבו, ובסוכה ה' ע"ב אמרינן דר"ש ס"ל יש אם למקרא וא"כ ס"ל דאשה מצווה על פי"ר וע"כ לר"ש לשיטתו שפיר מקשה למה כתבה תורה כי יקח איש אשה ולא כי תלקח אשה לאיש, וא"כ משנתנו בקדושין דתני שלש דרכים ולא דברים ס"ל כר"ש דאשה מצווה על פו"ר ודרכו של איש לחזור אחר אשה ואין דרך אשה לחזור על איש, ובכריתות י"ז ע"ב אמרינן דאי נימא יש אם למסורת חייב אשם תלוי גם על חתיכה אתת, אבל אי נימא יש אם למקרא אינו חייב אשם תלוי אלא דוקא בחתיכה משתי חתיכות וכבר כתבנו דזה תליא אי נימא ספיקא מה"ת לקולא או הוא לחומרא דאי נימא ספיקא לקולא סגי אי מחייבינן קרבן בשתי חתיכות אבל אי ספיקא בכל דוכתי לחומרא ה"נ חייב אשם תלוי על חתיכה אתת, והשתא י"ל דכיון דאמרינן בריש גיטין המביא גט ממדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא המביא מחוץ לארץ ע"כ דס"ל דרקם וחגר אינו בכלל מדינות הים וא"כ ס"ל ספיקא מה"ת לקולא ע"כ שפיר מתחיל בהאשה נקנית בשלש דרכים ולא האשה נקנית בשלשה דברים וכנ"ל:
והנה כבר מבואר דאי נימא ספיקא מה"ת לקולא ע"כ דיש חילוק בין לאו לכרת דאל"כ אמאי חייבין אשם תלוי וכהכ"מ וממילא י"ל דאף דעשה דוחה לאו גרידא אבל לאו שיש בו כרת לא דחי:
ועפ"ז יש להסמיך סוף ממסכת לתחלתה, דהנה יש לדקדק על הלשון שאמר ר' נהוראי, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, למה נקט לשון מניח אני בלשון יחיד ולא בלשון רבים או סתם:
והנראה בזה דהנה מבואר בברכות ל"ה ע"ב דפליגי רשב"י ור' ישמעאל דר"י ס"ל דלמדה תורה דרך ארץ ואספת דגנך בעתו, אבל רשב"י ס"ל דאפשר אדם עוסק בשעת חרישה וזריעה תורה מה תהא עלי' הא כתיב לא ימוש ספר התורה מפיך יומם ולילה, אלא מתוך שצדיקים הם מלאכתם נעשה ע"י אחרים, ואמר ע"ז אביי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם כר"י ועלתה בידם, וא"כ י"ל דר' נהוראי ס"ל כשיטת ר' ישמעאל דלרוב ישראל א"א ללמד מדת הנהגת רשב"י ע"כ אמר דוקא מנית אני כל אומנות שבעולם, ולא לימד לכל העולם כולו:
והנה עיקר פלוגתא זו דרשב"י ור"י תליא בפלוגתא דרבנן ור' יוסי במנחות צ"ט ע"ב בדין לחם הפנים, דת"ק ש"ל דתמיד האמור בלחם הפנים הוי תמיד ממש שלא ישאר השולחן אף רגע בלא לחם, אבל ר' יוסי ס"ל דאפילו סילק הישנה שחרית וסדר החדשה ערבית קורין בה לחם פנים לפני תמיד ומבואר שם בגמ' דמדבריו של ר' יוסי נלמד דאפילו לא קרא אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד מרבית יצא ידי חובתו, אבל לרבנן בעינן תמיד ממש ויש להבין מנ"ל לר' יוסי לאפוק לישנא דתמיד ממשמעותיה, ולומר דתמיד לאו דוקא דילמא בעינן תמיד ממש, וצ"ל דבאמת לר' יוסי האי תמיד אינו מיותר דבעינן לדרשא דדרשינן בירושלמי יומא פ"ד תמיד אפילו בשבת תמיד אפילו בתמיד, וע"כ שפיר ס"ל דתמיד כולל בתוכו גם אם סילק הישנה שחרית וסדר החדשה ערבית ולפי האמור ע"כ ר' נהוראי יסבור כר' יוסי דתמיד לאו דוקא דעיקר קרא אתא לתמיד אפילו בשבת חמיד אפילו בטומאה, וקשה דל"ל קרא דאפיית הלחם או דהקטרת הבזיכין דוחה שבת תיפוק לי' דאתי עשה דלחם הפנים ודחי ל"ת דשבת וצ"ל דס"ל אף דעשה דוחה לאו אבל עשה אינו דוחה ל"ת שיש בו כרת, והשתא עולה יפה חיבור ריש המסכת דכיון דיש אם למקרא ע"כ נקט דרכים וע"כ דס"ל ספק לקולא דספק כרת דוקא לחומרא ולא ספק לאו, ע"כ שפיר י"ל דאף דעשה דוחה לאו חבל כרת אינו דוחה ע"כ שפיר אמר מניח אני כל אומניות שבעולם אני דוקא כר' יוסי דתמיד אתא לאפי' בשבת ואפי' בטומאה דאיצטריך משום דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת:
והנה ביבמות ו' ע"ב הוי ס"ד שם למילף מהא דאיצטריך קרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם למעט דאין מיתת ב"ד דותה שבת ע"כ דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דאל"כ קרא ל"ל ודחינן שם בדף ז' ע"א דהא דאיצטריך קרא כדי דלא נילף מק"ו ומה עבודה שדוחה שבת נידחות מפני רציחה רציחה גופא לא כש"כ שתדחה את השבת, והקשו בתוס' נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון הא עבודה אינה נדחית אלא בשבת ואל תעשה אבל הכא בעינן למידחי בקום ועשה, ותירצו דאתיא כר"ז דס"ל דהיכי דמיפרך ק"ו ל"א דיו, וא"כ לפי מאי דהעלינו דאין עשה דותה ל"ת שיש בו כרת ע"כ דהיכי דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו:
והנה בריש ב"ק אמרינן ארבעה אבות נזיקין השור והבור המבעה וההבער, ויש לדקדק לפי מאי דאמרינן תנא שור לרגלו ומבעה לשנו למה לא תנא רגל בהדיא ונקט לה בלשון שור ונ"ל דהאי תנא ס"ל דשור המזיק ברשות הניזק נמי משלם נזק שלם ורצה לכלול אותו בלשון שור כדכתיב בקרא ובהדיא לא הוי מצי למיכתב ולמיתני בהדי אינך דהא אמרינן הצד השוה שבהם שאם ההזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ, ושור המזיק ברשות הניזק אפי' לר"ט אינו משלם אלא מגופו כדאי' בב"ק י"ת ע"ב דאהני ק"ו ואהני דיו אהני ק"ו לשלם נזק שלם ואהני דיו למשלם מגופו, ע"כ כללו בלשון שור סתם, וא"כ מוכרח מזה דמתניתין אתיא כר"ז דס"ל דהיכי דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו דהא היינו טעמא דר' טרפון דס"ל דשור המזיק ברשות הניזק משלם נזק שלם כמבואר בב"ק כ"ה ע"א, ולפ"ז אתי שפיר סמיכות ריש סדר נשים לריש סדר נזיקין דכיון דמוכרח מהא דאמרינן חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ולא פטורות ופוטרות דאין עשה דותה ל"ת שיש בו כרת וא"כ יקשה דל"ל לא תבערו למעט דאין מיתת ב"ד דותה שבת וצ"ל דמשום ק"ו הוא וקשה הא איכא למימר דיו וע"כ דהיכי דמיפרך ק"ו ל"א דיו, ע"כ שפיר אמרינן ארבעה אבות נזיקין השור והבור המבעה וההבער ולא הרגל והבור, וניחא נמי הא דמניח אני כל אומנות שבעולם דמוכרח ג"כ דס"ל דתמיד אתא דאפילו שבת נמי דחי לחם הפנים וע"כ דאין עשה דותה ל"ת שיש בו כרת וממילא דל"א דיו היכי דמיפרך ק"ו ע"כ שפיר אמרינן בריש סדר נזיקין ארבעה אבות נזיקין השור והבור המבעה וההבער, ולא הרגל והבור המבעה וההבער, ודו"ק היטב:
מלואים ובחיבור נקשור סוף קדושין עם התחלת נדרים נזיר נ"ל עפ"י מאי דפליגי ר"י ור"ל אי כינוין לשון עכו"ם או לשון שבדו חכמים מעצמם ונ"ל דאזלי לטעמייהו דכבר הקשו תוס' דאיך אפשר להביא קרבן ע"י לשון שבדו חכמים ותירצו האחרונים דר"ל לטעמי' דס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא והתוס' ב"ק ע"א, כתבו דר' יוחנן ס"ל חולין בעזרה דאורייתא ע"כ ס"ל לשון עכו"ם הוא אבל ר"ל לטעמי' דס"ל לאו דאורייתא ע"כ ס"ל לשון שבדו חכמים מעצמם, והנה במשנה אמרינן כל כינויי נדרים כנדרים כל כינויי נזירות כנזירות וקשה כל לאיתויי מאי ונ"ל דאתא לאיתויי כינויי כינויין ומבואר בנדרים י' ע"ב דמאן דס"ל כינויי כינויין אסורין ס"ל הטעם דגזרינן כינויי כינויין אטו כינויין, וא"כ מוכרח דס"ל דכינויין הוי לשון עכו"ם דהוי מה"ת וכמבואר שם ברש"י, ולא ס"ל דהוי פלוגתא דב"ש וב"ה אלא לא נחלקו ב"ש וב"ה בזה וא"כ ס"ל חולין בעזרה מה"ת וא"כ ספיקא מה"ת לקולא דהא יקשה איך חייבה תורה אשם תלוי על הספק מה ירויח בזה היא חטא בספק ויחזור ויחטא מספק דהא אינו אלא להגן עליו מן היסורים ואם נדע לו שחטא חייב להביא תטאת וע"כ דספיקא לקולא ואין כאן שום איסור, וא"כ כיון דסיימנו קדושין בחופה קונה כרב הונא ע"כ דס"ל אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וממילא ספיקא לקולא מה"ת ע"כ שפיר כינוי כינויין נמי אסורין דגזרינן הוא ל"ש דג"ז הוי לשון עכו"ם משום דחולין בעזרה הוי דאורייתא ע"כ גם כינויין הוי לשון עכו"ם: