אור ברסלב
הדרת בנימין הדר הקודש › הדרן לערכין

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר הקודש · הדרן לערכין

הדרן לבכורות

(סוף ערכין ל"ד ע"א) קמ"ל אחוזתו אין חרמו לא, דשדה חרמא מקשינן לשדה אחוזה:

של ישראל, דיוצאה לכהנים, כמו שדה ולכאורה קשה, דהא י"ל דקרא דוהי' השדה בצאתו ביובל קודש לד' כשדה החרם לכהן תהי' אחוזתו, אתא לאשמעינן דלא נימא דכהנים נכנסים לתוך שדה אחוזת ישראל שהקדישה, אבל נותנים דמים להקדש, ע"כ איצטריך כשדה החרם, להורות דכשם שאין נותנין דמים בשדה חרם כן אין נותנים דמים בשדה אחוזה שהקדיש ישראל ולא גאלה:

ונ"ל לתרץ דהא סתם ספרא קיי"ל בסנהדרין פ"ו ובכ"ד הוא ר' יהודא, ור' יהודא הא ס"ל בערכין כ"ה ע"ב דילפינן ג"ש קדש קדש ממקדיש בית דנותנים דמים א"כ א"א לומר דקרא אתא דלא יתן דמים, ע"כ אתא קרא דשדה חרמו דינה כשדה אחוזה דישראל דיוצאת ביובל לכהנים, ונותנים דמים להקדש:

והנה ביסוד מחלוקת ר' יודא ור"ש דמר יליף ממקדיש בית דאין כהנים נכנסים בחנם, ומר יליף מכבשי עצרת דנכנסין לתוכה בלא דמים, נ"ל דפליגי אי קדושת דמים פקעה בכדי, דר' יודא ס"ל דקדושת דמים ג"כ לא פקעה אחוזה של ישראל. בכדי ע"כ צריכין הכהנים ליתן דמים להפקיע קדושתה ואח"כ נכנסין לתוכה אבל ר"ש ס"ל דקדושת דמים פקעה בכדי ע"כ אף דהיתה קדושה מ"מ יכולה הקדושה להפקע, והכהנים נהנים ממנה בלא שום דמים ופדיון:

וביסוד סברתם נ"ל להסביר דהנה כבר חקרו האחרונים במהות קדושת דמים, אי נימא דהקדושה מתהוה מחמת חלות בעלות וקנין ההקדש, או דבאמת אין שום קנין להקדש אלא הוי כחתיכה דאיסורא ע"י הקדש הבעלים אלא דגזירת הכתוב דאיסור זה יש לו הפקעה ע"י פדיון, ונראה דר' יודא ס"ל דהקדש דין איסור יש לו וע"כ א"א בשום אופן להפקע בכדי ע"כ גם כהנים נותנים דמים, אבל ר"ש ס"ל דעיקר הקדושה הוא מפני שחלה בעלות וקנין ההקדש וכיון שפקע הקנין והבעלות ממילא בטלה הקדושה וע"כ ביובל דבטלה הבעלות ממילא בטלה גם הקדושה:

ועפ"ז מובנה הפלוגתא בירושלמי פסחים פ"ב דחד תני, ואת אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משו"פ להשבע וחד תני למעט פתות משו"פ והיינו דמאן דדריש למעט פחות משו"פ ס"ל דהקדש תורת איסור עליו וע"כ בלא קרא הו"א דמחויב לשלם בהקדש גם בפחות משו"פ אבל אידך ס"ל דהקדש תורת דמים עליו וא"כ כשם שאין השבה בגזל הדיוט בפחות משו"פ כן מצד הסברא ליכא דין השבה גם בהקדש על פחות משו"פ ואף דלכאורה כיון דכל עיקר הטעם דפחות משו"פ לא בעי השבה הוא משום דין מחילה א"כ גבי הקדש מאן מחיל מ"מ י"ל דכיון דסתמא דשו"פ הוי בר מחילה ממילא לא נכנס בכלל והשיב את הגזילה וא"כ אף אם יצוח ויאמר הנגזל שאינו מוחל ג"כ ליכא בזה דין השבה ושאני גבי עכו"ם דבדידהו לא נאמר כלל דין והשיב, וע"כ שפיר י"ל דלמאן דס"ל דהקדש דין ממון עליו על פטורא דהשבה לא בעינן קרא וע"כ דקרא אתי אדרבא לחיובא דכיון דליכא מחילה בהקדש הקפידה התורה להשיב ול"ד להדיוט. דאף אם אינו מוחל לא בעי השבה דהתם אפשר במחילה ע"כ בטלה דעתו אצל כל אדם אבל בהקדש דל"ש מחילה באמת בעיא השבה:

ועפ"ז ניחא נמי הא דאיתא בב"ק ע"ו ע"א דאם גנב והקדיש אינו חיב בדו"ה, דהשתא תורא דראובן ומעיקרא תורא דראובן ובדף ע"ט ע"א אמרינן בברייתא דגנב והקדיש חייב בדו"ה דמה לי מכרו לשמים מה לי מכרו להדיוט וכבר עמדו על התוס' וכתבו לחלק דבדף ע"ו מיירי בהקדש מזבח ובדף ע"ט ע"א מיירי בקדושת בדק הבית ומלבד דפשטא דמילתא לא משמע הכי דחד לישנא נקטינן בדף ע"ו ובדף ע"ט עוד קשה דודאי גם בהקדש מזבח איכא הקדש בדק הבית, וקדושת דמים דאל"כ איך אפשר פדיון בנפל בה מום, וא"כ גם הכא הוי מכרו לשמים, ואף דיש לחלק דהתם מהפדיון לוקחין קרבן לבעלים ושפיר הדר הוי תורא דבעלים אבל בדק הבית יצא לגמרי מרשותם, אבל באמת הא יכול להיות הקדש לקיץ המזבח דאין להם לבעלים כלום ולהאי משנה משמע דאין חייב גם בכה"ג בדו"ה, ע"כ נלע"ד דבאמת במחלוקת שנוי' דהתם בדף ע"ו אזלינן אליבא דרבנן דר"ש ס"ל דהקדש לא הוי איסורא בעלמא ע"כ שפיר אמרינן דלא הוי הפקעה מהבעלים ומעיקרא הוי חורא דראובן והשתא תורא דראובן אבל ברייתא בדף ע"ט אזלא אליבא דר"ש דס"ל דהקדש הוי קנין ובעלות ע"כ שפיר אמרינן דהוי כמכירה להדיוט דמה לי מכרו לשמים מה לי להדיוט:

וע"פ מוצא הדברים נ"ל דהא דאמרינן דיורש ממיר בקרבן שנפל לו בירושה אין זה אלא אי נימא דקנין הקדש בקרבן הוא מדין איסור אבל אי נימא דקנין הקדש הוא מדין ממון, א"כ כמו שאינו יכול להמיר בקרבן של אחר ה"נ אינו יכול להמיר בקרבן של ירושה, דהוי של הקדש, ואף דגם להאב לא הי' שייך ומכל מקום יש בידו להמיר דהתם שאני דכיון דנתהוה הקדושה ברשותו יכול להמיר, אף שאין הקרבן שלו כדאי' בתמורה ז' ע"ב לרע"ק דהלכה כמותו אבל יורש דאין הקרבן שלו והקדושה לא נתהוה אצלו א"כ מהיכי תיתי שיהא לו רשות להמיר וע"כ הא דס"ל לחד תנא דיורש ממיר אין זה אלא אי נימא דהקדש אין בו אלא איסורא ולא קנין, וגם בזה פליג ר"י וס"ל דיורש אינו ממיר אבל למאן דס"ל דקדושה הוי קנין ובעלות להקדש הדבר פשוט דלא מהני חמורה, והשתא אתי שפיר סמיכות סוף ערכין להתחלת תמורה דכיון דמסיימינן דילפינן משדה החרם, אחוזתו אין חרמו לא ולא אמרינן דקרא אתא דשדה אחוזה שהקדיש ישראל דמי לתרם דאין נותן דמים משום דילפינן קדש קדש ממקדיש בית דטען דמים דקדושה לא פקעה בכדי דאין זה בעלות וקנין דפקע בהפקעת הקנין וכדס"ל לחד מ"ד בחולין קל"ט ע"ח וא"כ שפיר י"ל דאיכא ע"ז גם תורת ירושה ע"כ שפיר מתחילין הכל ממירין אפי' יורש כדמפרשינן בגמ', ואף דר"י דס"ל דנותנין דמים הוא ניהו ס"ל דיורש אינו ממיר חזינן דלא תליא חדא בחברתה, הא כבר כתבתי דבסברא זו באמת פליגי תנאי אבל מאן דס"ל דיורש ממיר ע"כ דס"ל כסברת ר' יודא דנותנין דמים, דאי ס"ל כר"ש דהקדש הוי קנין ובעלות א"כ איך שייך ע"ז ירושה, וע"כ כיון דאמרינן דהאי קרא אתא לדרשא דלעיל ע"כ דלא ס"ל כר"ש וא"כ ממילא יכול להיות דין ירושה בתמורה ע"כ שפיר מתחילינן הכל ממירין, הכל לאתויי יורש הדרן לתמורה (סוף תמורה) ושמו בנחת, ושמו כולו, ושמו שלא יפזרנו. העין משפט ציין על ושמו כולו רמב"ם פ"ב. מהל' תמידין ומוספין אבל באמת המעיין יראה שלא העתיק הרמב"ם שם דין זה כלל, וכפי הנראה עיקר הדרשא של ושמו הוא ושמו בנחת ושלא יפזרנו, ונראה דכונת, בנחת היינו שלא יניחנו במקום שבהמות הולכות שם, ושלא יפזרנו היינו שלא יזרוק ע"י פזור, אבל הדין דבעינן דוקא כולו, זה השמיט לגמרי וצריך טעם להשמטתו, והנ"ל דהרמב"ם סמך עצמו על הדרשא המבוארת בפסחים כ"ו ע"א, ושמו שלא יפזר ושמו שלא יהנה, ע"כ העתיק התם ג"כ הדין דאסור ליהנות ממנו, וזהו מקור דברי הרמב"ם וראיתי בכ"מ בשם הר"י קורקוס שכתב להביא ראי' מהא דמעילה דפליגי רב ור"י בנהנה מאפר תפוח שע"ג המזבח דקיי"ל דמועלין בו, ותמהני טובא (דודאי) דודאי גם הראב"ד מודה לדין זה שהרי שתק להרמב"ם בהלכות מעילה אלא דס"ל דע"כ ל"ש מעילה אלא דוקא אחר הבמה קודם הוצאה מחוץ לעיר אבל כשהוציא חוץ לעיר כבר נעשה מצותו לגמרי ושוב אין בו מעילה, ולהרמב"ם נראה דאינו מחלק וא"כ ל"ל לתפס מקורם מהא דמעילה הלא כל הסוגיות מורות דאיכא איסור הנאה גם אתר הרמת הדשן והלא אחר הרמת הדשן מונח על התפוח או על הקרקע, ונראה דדעת הר"י קורקוס דהתם במעילה מיירי באפר הדשן ושלא הורם כלל, ואפ"ה איכא בזה מעילה אבל כל הסוגיות הא מיירי באפר של הרמת הדשן גופא ע"כ הוכרח להרמב"ם להביא ראי' מאפר התפוח דהוי מאפר אחר שאינו של תרומת הדשן ואפ"ה מועלין בו:

אבל על כל פנים נראה דעת הרמב"ם דהוא מפרש ושמו בנחת, על הוצאות הדשן, דאין נ"מ בהדשן גופא של תרומת הדשן, דכיון דהוא אסור בהנאה אף שנעשה מצותו ה"ה בשאר הדשן וכמו דכתב ושמו בנחת על תרומת הדשן אף דכבר נעשה מצותו ה"ה בהוצאות שאר הדשן דאחר הבמה כל הדשן שוה, והשמיט דין ושמו כולו, משום דבפסחים לא הוזכר ושמו כולו, ע"כ פסק כסוגיא דפסחים שם, והנה בפסחים כ"ז ע"ב ובתמורה שם, הובאה שם הברייתא הברייתא הנ"ל ולא הוזכר כלל הדין ושמו שלא יהנה, ומסוגיא זו נראה דשדלו אותה לאיסור הנאה והיינו שיגנזנו כולו וממילא ע"כ דאסור בהנאה, והביא שלא יפזר דלא נפרש ושמו כולו היינו שלא יפזר וע"כ הביא דרשא אחרת וע"כ דושמו כולו היינו שיגנזנו כולו וא"כ ממילא דאסור בהנאה:

והנ"ל ליישב הסוגיות, דהנה פליגי תנאי אי שני כתובים הבאים כאחד מלמדים או אין מלמדים והנה איכא ותרי קראי בגדי כהונה ועגלה ערופה דאף לאחר שנעשה מצותו נמי אסור בהנאה, וא"כ למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדים מצינו למילף מזה דדשן אסור אף לאחר שנעשה מצותו, וממיעוטא לא מצינן למילף דבעינן ממש כתוס' שם, וא"כ באמת על עצם דין האסור בהנאה לא בעינן קרא דנשתוק קרא מיני' ואנן ידעינן מהני תרי קראי הבאים כאחד וע"כ דקרא אתא לכולו כאחד וממילא ידעינן נמי איסור הנאה אבל למ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים א"כ ילפינן מהני שני כתובים דבגדי כהונה, ועגלה ערופה דכל דבר שנעשה מצותו ליכא בי' איסור הנאה וא"כ בעינן קרא על עצם דדן איסור הנאה אבל האי דרשא ושמו דבעינן כולו, לא ידעינן וע"כ י"ל דהני סוגיות אזלי למאן דס"ל שני כתובים הבאים כאחד מלמדים ע"כ קרא דושמו אתא, לכולו דלאיסור הנאה לא איצטריך אבל הרמב"ם לטעמי' דפסק שני כתובים הבאים כאחד אינם מלמדים וא"כ בעינן קרא על איסור הנאה בעצמו, וליכא קרא על כולו, ע"כ השמיט דין זה מהלכותיו ואתי שפיר סוגיא דפסחים כ' דאזלא בהדיא אליבא מאן דס"ל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ע"כ הביא במקום כולו, שלא והנה אבל בתורת כהנים פ' צו דהוי סתם ספרא דהוא ר' יודא כדאי' בסנהדרין פ"ו ע"א דס"ל בסנהדרין ס"ז ע"ב ששני כתובים הבאים כאחד מלמדים א"כ על עצם איסור הנאה לא והו"ל למצרך קרא וע"כ דקרא אתא לדרשא דכולו, וממילא משתמע נמי מזה איסור הנאה, וכרש"י תמורה על ואתר, וזה ברור כשיטת הרמב"ם:

אמנם אף שהדבר נכון מצד עצמו אבל מכ"מ כיון דסתמא דגמ' בחמורה הביא ברייתא זו ולא ברייתא דפסחים כ"ו ע"א משמע דדא ודא אחת היא אלא שהש"ס קיצר שם בפסחים, ונראה דחד דרשא היא, ואין הכונה של הברייתא בדרשא דכולו דהיינו שיגנוז כולו, דגזירת הכתוב היא דבעינן גניזת כל הדשן, אלא הכונה ושמו כולו היינו שלא יהנה ממנו אפי' ממקצת הדשן, וא"כ עיקרה של דרשה זו אינה אלא להורות דין איסור הנאת הדשן, וא"כ ממילא אדרבה מוכח מזה דסוגיא אזלא אליבא מאן דס"ל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, ע"כ בעינן קרא מיוחד על איסור הנאת הדשן אבל למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדים לא בעינן קרא ע"ז דממילא ידעינן, ולפ"ז יהא אתי שפיר נמי הא דהשמיט הרמב"ם דינא דכולו דגם הוא פירש דכולו היינו שלא יהנה ממנו וא"כ דין איסור הנאה הא העתיק שם ע"כ לא הי' באפשרי לו להביא דרשא דכולו:

ועפ"י זה יש להסמיך סוף תמורה להתחלת כריתות, דהנה יש להסתפק אם יש במכשף כרת ונראה לומר דתליא בזה דאי נימא דשני כתובים הבאים כאחד מלמדים א"כ מצינו למילף מאוב וידעוני וכמו דהתם איכא כרת ה"ה לשאר מכשף אבל אי נימא שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים א"כ א"א למילף כרת למכשף מאוב וידעוני דהא הוי שני כתובים הבאים כאחד כדאי' בסנהדרין ס"ז ע"ב וע"כ מוכרח דליכא כרת אלא באוב וידעוני אבל לא במכשף, והשתא אתי שפיר סמיכות המסכתות דכיון דליכא כרת במכשף א"כ ליכא אלא שלשים ושש כריתות בתורה אבל אי הוי אמרינן דאיכא כרת במכשף ממילא איכא שבעים ושלשים כריתות, ע"כ כיון דמסיימינן ושמו כולו דבעינן קרא לאיסור הנאה וא"כ ממילא שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, וא"כ מאוב וידעוני ליכא למילף ולא נשאר אלא שלשים ושש כריתות ע"כ שפיר מתחילין שלשים ושש כריתות ולא שבע ושלשים ודו"ק:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה