הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר הקודש · הדרן לנדרים
(סוף נדרים) אמר רבא אינתתי' שריא, ראם איתא דעבד איסורא ניחא לי' דליכול ולימות דכתיב (יחזקאל כ"ג) כי נאפו ודם בידיהם פשיטא, מהו דתימא איסורא עבד, והאי דאמר רי' דניחא רי' דלא לימות בער דתיהוי אינתתי' עלוי' (משלי ט) מים גנובים ימתקו ולחם סהרים ינעם קמ"ל.
הנה יסוד ההיתר של האשה היא משום דאם איתא דעבד איסורא לא הוי אמר לי' לבעל, ואף דלא הי' כאן עדים על הטומאה כתבו תו' יבמות כ"ה ע"א דמיירי שהאשה אמרה טמאה אני לך, וצריך לומר בביאור הדברים דבמשנה אמרינן שלמשנה אחרונה אם אמרה טמאה אני תביא ראי' לדברי' ע"כ אמרו חז"ל שמה שהביאה ראי' לדברי' דהא הי' הנואף בביתה דמזה אין ראי' לדברי' אדרבא יש ראי' דאם איתא דעבד איסורא לא הוי אמר לי':
והנה יש להבין כיון דלמשנה ראשונה מהימנינן לה לאשה לאסור אותה לבעלה מ"ט דמשנה אחרונה וכי משום סברא דעיני' נתנה באתר נתיר איסור דאורייתא, והנה התוס' ביבמות שם כתבו דרוב פעמים משקרות, ע"כ האמינוה רק במשנה ראשונה, דלא חשבו זה לרוב משקרות, אבל גם זה דוחק גדול דא"כ נימא דלר"מ דס"ל חיישינן למיעוטא תהא אסורה למשנה אחרונה, וביותר יקשה דהא אמרינן בנדרים פ"ב ע"א דכולה פרקין ר' יוסי הוא ואמרינן ביבמות ס"ז ע"ב דר' יוסי ס"ל דחיישינן למיעוטא וא"כ אמאי התירוה משום דרוב פעמים משקרות ולא חששו למיעוטא שאינן משקרות:
והנ"ל לתרץ דבאמת גם למשנה ראשונה לא מתורת ודאי אסרוה אלא מתורת ספק דשמא אינה משקרת, ומשנה אחרונה ס"ל דאף דהוי ספיקא מכ"מ ספיקא מן התורה אינה לחומרא אלא מדרבנן ובמקום סייג וגדר אוקמוה אדאורייתא דספק זונה מותרת לכהן, ולפ"ז י"ל דאף משנה ראשונה ראשונה ס"ל דיש לחשוש שמא עיניה נתנה באחר אבל כיון דספיקא מן התורה לחומרא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ואף דבכריתות כ"ג ע"א אמרינן דלר' יוסי חייב אשם תלוי גם בחתיכה אחת ספק חלב והכא הא לר' יוסי קיימינן דכולה פירקא ר' יוסי היא, די"ל דע"כ לא ס"ל לר' יוסי ספיקא מן התורה אלא בספק כרת דומיא דחיוב אשם תלוי, אבל בספק לאו שפיר י"ל דספיקא לקולא, וע"כ שפיר י"ל דלמשנה אחרונה הקילו מחשש שמא עיני' נתנה באחר והעמידו על דברי תורה דספק זונה מותרת כהונה:
אלא דיש להקשות דנהי דליכא הכא איסורא דזונה לגבי הבעל דספיקא לקולא מה"ת, אבל מכל מקום הא שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו, והנה התוס' בשם הר"א ממיץ כתבו לתרץ דהאזהרה אינה עלי' אלא על הבעל וכיון דעל הבעל ליכא איסורא ממילא גם עלי' ליכא איסורא, אלא שהקשו התוס' ע"ז דהא מבואר ביבמות פ"ז ע"ב דכל היכא שהוא מוזהר היא מוזהרת, אבל באמת לק"מ דודאי כל היכי שהיא זונה עפ"י עדים בודאי כיון שהוא מוזהר גם היא מוזהרת אבל הכא הא אין כאן עדים אלא שהיא אומרת שהיא זונה, ואין דברי' מועילים לגבי הבעל דהא אין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ כל עיקר האיסור שאנו באים לאסרה הוא מצד אמירתה, ע"כ ל"ש בזה איסור זונה לכהן, וי"ל דבהאי סברא פליגי משנה ראשונה ואחרונה דמשנה ראשונה ס"ל דכיון דשויא נפשה חתיכה דאיסורא כמו דמהני איסורא לגבי עצמה ה"נ מהני לגבי הבעל ואף דלא מהימנינן לה לגבי הבעל אבל מכל מקום כיון שנאמנת על עצמה אין מאכילין לה דבר האסור אבל משנה אחרונה ס"ל דזונה שאינה אסורה אלא מצד חתיכה דאיסורא אינה אסורה מצד עצמה וע"כ כיון דליכא איסורא לבעל ליכא ג"כ איסורא לאשה, וע"כ אף דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא התירוה לבעלה:
אמנם הר"ן כתב לתרץ הקושיא דאיך התירוה להבעל הא נאמנת על עצמה, ותירץ דאפקעינהו רבנן לקדושי מיני', ונראה דמשנה ראשונה ס"ל דאין כאן עצה מטעם אפקעינהו רבנן לקדושי מיני' דא"כ תאמר גם כן נטולה אני מן היהודים, דאם הפקיעו חכמים הקדושין א"א לו להפר הנדר של חלקו, דהא אין הבעל מפר בקודמין, ולמשנה אחרונה י"ל דלא מצי למימר טמאה אני לך וגם נטולה אני מן היהודים דבודאי כה"ג שאמרה נטולה אני מן היהודים ואין לו עצה להפר חלקו דהא יוצאת בלא כתובה, ובלא כתובה לא חיישינן שמא עיני' נתנה באחר, וכמו שכתבו תוס' כתובות ס"ג ע"ב, אמנם אין זה אלא אי נימא דהיכי שאומרת מאוס עלי כופין אותו להוציאה בלא כתובה אבל אי נימא דאפי' אומרת מאיס עלי אין כופין אותו י"ל דחיישינן שמא עיני' נתנה באחר אפי' אם תפסיד הכתובה:
ולפ"ז י"ל דבהאי פליגי משנה ראשונה ואחרונה, דמשנה ראשונה ס"ל דאפי' בלא כתובה נמי חיישינן שמא עיני' נתנה באחר, וא"כ אין כאן חשש עיני' נתנה באחר דא"כ הל"ל לה למטען מאיס עלי ע"כ נאמנת אבל משנה אחרונה ס"ל דדוקא בנוטלת כתובה חיישינן שמא עיני' נתנה באחר ע"כ ל"ש להאמינה במיגו דמאיס עלי דהא תפסיד הכתובה וע"כ שפיר איכא הכא חששא דשמא עיני' נתנה באחר:
אמנם בעצם דברי הר"ן יש לעיין טובא דאיך אפשר לומר דטעמא דהתירא הוא משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני', הא בגמ' פליגי רבא ורב ששת ורבא ס"ל דאף דמותרת לבעלה מ"מ אסורה לאכול בתרומה, ואי נימא דהתירוה מטעם אפקעינהו רבנן לקדושי מיני' מאי נ"מ בין תרומה לבעלה והר"ן זכר בדבריו דאכלתו נמי בתרומה, ומשמע היא אומרת טמאה אני לך מדבריו דדבר פשוט היא ובאמת הא פליגי בזה אמוראי ולומר דבהא פליגי דמאן דס"ל דאוכלת בתרומה ס"ל דהתירה משום אפקעינהו רבנן לקדושין, ע"כ מותרת גם בתרומה ומאן דס"ל דאינה אוכלת ס"ל דהתירוה משום מגדר מילתא כתוס' יבמות כ"ה ע"א ע"כ בתרומה דל"ש מיגדר מילתא לא הותרה, אבל באמת ז"א דמלבד וגם לר"ש דמתיר בתרומה מ"מ אחר מיחת הבעל מודה גם הוא דאסורה ואי נימא דההיתר הוא משום אפקעינה ולקדושין א"כ מהיכי תיתי להתירה בחיי הבעלו לאוסרה לאחר מיחת הבעל, ונראה בסברת הר"ן דס"ל דכיון דחזינן דגם לרבא אינה אסורה בתרומה אלא משום דאפשר בחולין משמע דמדינא הנ"ל למימר דמותרת, אלא משום דאפשר לא התירוה ע"כ י"ל דבאמת ההיתר הוא משום אפקעינהו ומותרת מן התורה גם בתרומה אלא דלרב ששת גם מדרבנן לא אסרוה, אבל לרבא כיון דאפשר בחולין גזרו בה רבנן דלא תיכול בתרומה ואתי שפיר:
עוד הי' נלע"ד לומר בהא דלמשנה ראשונה לא התירוה ולמשנה אחרונה התירוה אף דאיכא סברא דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, דהנה דעת התוס' רי"ד בקדושין י"ב ע"ב דלא מהני שויא אנפשה חתיכה דאיסורא לבטל שעבוד הבעל ונ"ל דבהאי סברא פליגי משנה ראשונה ואחרונה דמשנה ראשונה ס"ל דאפילו היכא דאיכא שעבודא דבעלה נמי אמרינן שויא אנפשה חתיכה דאיסורא וכשיטת המהרי"ט בתשובה סי' צ"ב ע"כ א"א כלל להתירה אפי' מחמת סברא שמא עיני' נתנה באחר, אבל משנה אחרונה ס"ל דהיכא דאיכא שעבוד הבעל ליכא משום חתיכה דאיסורא דלאו כל כמינה לבטל שעבוד הבעל, ומחמת שמא אומרת אמת הא ס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ע"כ במקום שיש לחוש לתקלה אוקמוה אדאורייתא דספק זונה מותרת לכהונה ונ"ל דמשנה ראשונה ס"ל דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא הוא מטעם נדר, וא"כ כמו דחזינן גבי נדר, דאם אמרה הנאת תשמישך עלי אסורה לבעלה שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ה"נ הכא כיון דשויתה נפשה חתיכה דאיסורא אין מאכילין לאדם דבר האסור לו ע"כ אף דאיכא חששא שמא תתן עיני' באחר ג"כ א"א להתירה לבעלה, אבל משנה אחרונה ס"ל דכל עיקר דין שויא אנפשה חתיכה דאיסורא היא מדין נאמנות דאדם נאמן על עצמו כמאה עדים וא"כ אין זה אלא בדבר הנוגע לעצמו אבל היכא שהיא באת ע"י מה שעושה עצמה חתיכה דאיסורא להפקיע זכות הבעל אין כאן נאמנות כלל:
ועפ"י דברי הר"ן שכתב דלפיכך התירוה לבעלה משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני', וא"כ צ"ל דמשנה ראשונה ס"ל דלא אמרינן סברת אפקעינהו רבנן לקדושי מיני' דלא אמרינן האי סברא אלא דוקא היכי שעשה שלא כהוגן וכמו שכתבו תוס' יבמות ק"י ע"א, ונראה דאזלי לטעמייהו, דהנה בגיטין ס"ה ע"ב אמרינן בראשונה הי' אומרים היוצאים בקולר ואמרו כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין, חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא, ולכאורה במאי פליגי משנה ראשונה למשנה אחרונה, ונראה דטעם משנה אחרונה הוא דאף דאפשר שלא כיון אלא לכתיבה בעלמא, מ"מ משום תקנת עגונות אמרי' דאפי' בכתיבה נמי נותנין הגט, דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיני' אבל משנה ראשונה ס"ל דל"ש לומר האי סברא אלא היכי שעשה שלא כהוגן אבל במקום שאינו עשה שלא כהוגן ל"א האי סברא דאפקעינהו רבנן לקדושין, וא"כ אתי שפיר דרבנן דמשנה ראשונה דגיטין אזלי לשיטתם בנדרים ורבנן דמשנה אחרונה לשיטתם בנדרים:
אמנם לשיטת תוס' דל"א סברת אפקעינהו רבנן לקדושין הכא י"ל דפליגי אי אזלינן בתר אומדנא דמשנה ראשונה ס"ל דלא אזלינן בתר אומדנא ודוקא ביוצא בקולר דהתם דהתם הוי אומדנא דמוכח דהוי כאלו אמר בהדיא כתבו ותנו סגי בכתבו גרידא אבל במפרש ויוצא לשיירא דהוי אומדנא סתם לא אזלינן בתר אומדנא להתיר איסור א"א, אבל משנה אחרונה ס"ל דאפילו סתם אומדנא מהני לענין איסור, וכמבואר בתוס' ב"ב קמ"ו ע"ב דגם רבנן דמפרש ויוצא בשיירא אזלי בחר אומדנא, וע"כ י"ל דרבנן דמשנה ראשונה הכא בנדרים לטעמייהו בגיטין אזלי דע"י אומדנא אין מתירין איסור ע"כ אף דאיכא אומדנא דעיני' נתנה באחר לא מהני להתיר איסור זונה לכהן, אבל רבנן דמשנה אחרונה לטעמייהו אזלי דס"ל דע"י אומדנא מתירין אפי' איסור אשת איש כש"כ איסור זונה דאינו אלא בלאו ע"כ ס"ל דכיון דאיכא הכא אומדנא דעיני' נתנה באחר שפיר לא מהימנת עד שתביא ראי' לדברי':
ועפ"ז יש להמשיך סוף נדרים להתחלת נזיר דהנה בריש נזיר אמרינן כל כינויי נירות כנזירות, האומר אהא ה"ז נזיר, וקשה דילמא אהא בתענית קאמר וצריך לומר כגון שהי' נזיר עובר לפני' וכדמתרצינן בריש נזיר ע"ב וא"כ אין זה אלא אי אזלינן בתר אומדנא אבל אי לא אזלינן בתר אומדנא מאי מהני נמי מה שנזיר עובר לפני' כיון שאין לשונו לשון נזירות, ולמ"ד דלא אזלינן בתר אומדנא י"ל דאיהו יסבור דאהא לא הוי נזיר וידות נזירות כנזירות, יפרש באופן אחר, וא"כ מוכרח מזה דתנינן האומר אהא ה"ז נזיר דאזלינן בתר אומדנא, והשתא אתי שפיר דכיון דאמרינן סוף נדרים דאיתתא שריא אף דאמרת טמאה אני אף משום דאזלינן בתר אומדנא דעיני' נתנה באתר, ע"כ אמרינן שפיר דכל כינויי נזירות כנזירות והאומר אהא ה"ז נזיר ודו"ק:
ולמאי דכתבתי דמשנה ראשונה ס"ל ספיקא מן התורה לקולא, יש להמשיך באופן אחר, דהנה ריש לקיש ס"ל דכינויין הם לשון שבדו חכמים מעצמם, וכדאי' בנדרים י' ע"א והקשו רבנן בתוס' נזיר ב' ע"א דא"כ איך מייתי נזיר קרבן ואכיל מליקה ומצאתי בע"ה להאורת מישור שתירץ דר"ל שיטתו דס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא ואין לעוף שחיטה מן התורה ואתי כינויין דרבנן ועקרי לחולין ולמליקה דג"כ הוי דרבנן, והנה התוס' בזבחים ס"ת ע"א הקשו דלמ"ד חולין בעזרה דרבנן ואין שחיטה לעוף מה"ת ל"ל קרא דחטאת העוף בא על הספק מהיכי תיתי דלא ליתי ותירצו דאתא קרא לחייבו בחטאת העוף, וקשה ל"ל קרא תיפק לי' דספיקא מן התורה לחומרא וצ"ל דמאן דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת וחולין בעזרה דרבנן ס"ל נמי ספיקא מן התורה לקולא ע"כ אי לאו קרא הו"א דפטור מקרבן ואיצטריך קרא דאפ"ה מחייב והשתא כיון דתנא כל כינויי נזירות כנזירות א"כ ע"כ דס"ל ספיקא מן התורה לחומרא לא אמרינן דאל"כ לא איצטריך קרא דחטאת העוף באה על הספק וא"כ אתי שפיר סמיכות סוף נדרים להתחלת נזיר דכיון דס"ל דוקא לסברא דאם איתא דאכל ניחא לי' דלימות בעל אבל בלה"ה הוי אסורה לבעלה וע"כ דאמרה טמאה אני לך, וקשה אמאי התירוה לבעלה דילמא לא משקרא וצריך לומר דס"ל ספיקא מן התורה הוי לקולא מדאורייתא, ע"כ שפיר פתת בכל כינויי נזירות הוי כנזירות דמוכח מזה דספיקא מן התורה מדאורייתא אזלינן לקולא ודו"ק היטב: