אור ברסלב
הדרת בנימין הדר הקודש › הדרן לנדה ולכל הש"ס

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר הקודש · הדרן לנדה ולכל הש"ס

הדרן לתמיד

(סוף נדה) תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא כבן עולם הבא שנא' הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות א) יש להבין כיון דבקרא כתיב הליכות בחיריק, איך אפשר לומר אל תיקרי הליכות, אלא הלכות:

והנראה לי ליישב על פי מאי דידוע המחלוקת הידועה, אי יש אם למקרא אי יש אם למסרת, ואי נימא יש אם למסרת באמת הרשות ביד כל אחד לדרוש את האותיות לדרשא, ע"כ י"ל דגם תנא דבי אלי' ס"ל יש אם למסרת ע"כ שפיר י"ל אל תיקרי הליכות אלא הלכות:

ועפי"ז מובנה מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בירושלמי מגילה פ"א הלכה ה' דר' יוחנן ס"ל כל הנביאים והכתובים עתידים להבטל חוץ מחמשה חומשי תורה, ורשב"ל אמר אף מגילת אסתר והלכות שנאמר הלכות עולם לו, אבל ר' יוחנן ס"ל דהלכות נמי עתידין להבטל, ולכאורה יקשה במאי פליגי, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר, דהנה ביומא ע"ד ע"א פליגי ר' יוחנן ור"ל דר"י ס"ל חצי שיעור אסור מה"ת ור"ל סבר דחצי שיעור מותר מה"ת, וכתב הפ"ת דלר' יוחנן דס"ל דחצי שיעור אסור מה"ת קרא דכתיב, כל חלב לא תאכלו אתא לחצי שיעור, וא"כ על כוי שהוא ספק לא אתא, דספק מותר מן התורה, אבל לר"ל דס"ל דספק כוי אסור דע"ז קאי קרא דכל חלב, א"כ ס"ל דספק מן התורה לחומרא, וחצי שיעור אין עליו איסור מה"ת:

ב) ובכריתות י"ז ע"ב מבואר דמי ס"ל יש אם למסרת חייב אשם תלוי גם על אכילת ספק חלב חתיכה אחת אף שאינה משתי חתיכות, וא"כ ר"ל ע"כ ס"ל דיש אם למקרא לא אמרינן, אלא יש אם למסרת וע"כ לשיטתו שפיר מצינו למילף מהלכות עולם לו דהלכות אינן בטלות דאל תיקרי הליכות אלא הלכות, אבל ר' יוחנן דס"ל ספק מן התורה לקולא, א"כ ע"כ דס"ל יש אם למקרא, וא"כ א"א לומר אל תקרי הליכות אלא הלכות ע"כ ס"ל דגם הלכות בטלין:

ונראה לומר דגם האי פלוגתא דפליגי ר' יוחנן ורשב"ל, אי עשירי כתשיעי או כי"א, תליא בפלוגתא דר"י ור"ל אי חצי שיעור אסור מה"ת דר' יוחנן לשיטתו דס"ל חצי שיעור אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי, א"כ צירוף מילתא היא ע"כ ה"נ כיון דעכ"פ עשירי חזי לצירוף אחד עשר, ע"כ ס"ל דהוי כתשיעי, אבל ר"ל לשיטתו דס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת דצירוף לאו מילתא הוא, ע"כ ס"ל שפיר דעשירי כאחד עשר דמה שראוי להצטרף לאחד עשר לאו כלום הוא, כיון שאינו ראוי לזיבה גמורה, הרי הוא כאלו לא היתה אלא ראי' אתת:

ג) אלא שלכאורה יש להביא ראי' מהא דאיתא בקדושין ל"ט ע"א דס"ל לר' יוחנן דערלה בחו"ל הלכה למשה מסיני, ופרכינן עלה ממתניתין דספק ערלה בחו"ל מותר, ומשנינן כך נאמרה הלכה ודאה אסור ספיקה מותר, ואי נימא דס"ל ספיקא מה"ת מותר א"כ הא בכל איסורי תורה ספיקן מותר, וכבר הקשו כן הרשב"א והר"ן וכתבו לתרץ דס"ל ספיקא מה"ת לחומרא, ויקשה לפי הנ"ל:

אבל לענ"ד נראה דאין התחלה לקושיא זו, דהא בהאי משנה איתא נמי והחדש אסור בכל מקים, וע"כ דאתיא כר' אליעזר דס"ל כן בקדושין ל"ז דחדש בחו"ל הוי מן התורה, ור' אליעזר הא מבואר בכריתות י"ז ע"ב דס"ל דחייבין אשם תלוי גם על חתיכה אחת וא"כ ס"ל ספיקא מן התורה לחומרא, ע"כ לדידי' שפיר הוכרח ר' יוחנן לשנוייא, דכך נאמרה הלכה ספיקא מותר, אבל לקושטא דמילתא ס"ל שפיר לר' יוחנן דספיקא מן התורה אזלינן לקולא מן התורה:

ועפ"ז יש ליישב מה שהקשו כולם על שיטת הרמב"ם דסובר דספק הלכה למשה אזלינן בו לקולא אפי' מדרבנן, דא"כ מאי פריך הכא מהא דאיתא במשנה ספק ערלה בחו"ל מותר, הא בהלכה למשה אזלינן בספיקה לקולא גם מדרבנן, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דאין דברי הרמב"ם אמורים אלא לשיטתו דס"ל דספק אפי' מה"ת אזלינן בו לקולא מדאורייתא, ע"כ י"ל דנהי דגזרו חז"ל לאסור ספק, מ"מ אין זה אלא בספק מן התורה שאיסורו מפורש, אבל בספק הלכה למשה איקמוה אדאורייתא, דלא אסרה תורה אלא ודאות ולא ספיקות, אבל למען דסובר דכל ספיקא אסור מן התורה, א"כ בודאי דאין מקום לחלק בין ספק הלכה למשה לספק דאורייתא מפורש דסוף סוף הא גם הלכה למשה הוי איסור מן התורה, ובודאי דגם ספק הלכה למשה לדידי' אסור מן התורה והשתא ל"ק עוד מסוגיא דקדושין הנ"ל על הרמב"ם דהא התם סוגיא דשמעתתא אליבא מאן דס"ל ספיקא מה"ת לחומרא ע"כ שפיר אמרינן לדידי' כך נאמרה הלכה ספיקה מותר ובלא נאמרה הוי ספיקה לחומרא, ועי' בשו"ת שיבת ציון סי' מ"ח מה שהאריך בפרט הזה:

ה) והנה דעת הרמב"ם בספר המצוות דאיסור דרבנן דינו ממש כדאורייתא מלא תסור, אבל הרמב"ן חולק עליו ודעתו דאיסור דרבנן אין דינו כדאורייתא, והובא כ"ז בספר שב שמעתתא שמעתתא א' וכתב דאזלי לטעמייהו, דהנה קיי"ל בכמה מקומות דספק דרבנן אזלינן בו לקולא, וקשה מ"ש דבדרבנן אזלינן בספיקא לקולא, וע"כ הכרית הרמב"ם מזה דכל הספיקות אפי' של דאורייתא ג"כ אין בהם איסור מן התורה, אלא מדרבנן בעלמא וע"כ לענין דרבנן אוקמה אדאורייתא, אבל הרמב"ן לשיטתו דסובר דכל הספיקות אסורין מן התורה) א"כ ע"כ דאיסור דרבנן אין דינו מן התורה, דאל"כ למה הקילו בספק דרבנן יותר מספק דאורייתא:

ונראה לומר דבזה פליגי הני אמוראי בסוכה מ"ה ע"א, אי מצוה דרבנן בעי ברכה דמאן דס"ל דמצוה דרבנן בעי ברכה סובר כשיטת הרמב"ם דדרבנן דינו כדאורייתא ממ"ש ע"כ שייך שפיר לומר ע"ז וצונו אבל מאן דס"ל דלא בעיא ברכה סובר דדרבנן אין דינו כדאורייתא, ע"כ ל"ש ע"ז ברכה דהיכי יאמר וציונו כיון שלא נרמז בתורה דיש כח לתקן תקנות ומצוות ורב לטעמי' דס"ל בכריתות י"ז ע"ב דלא מחייב אשם תלוי אלא בחתיכה משתי חתיכות א"כ יכול לסבור דספיקא מן התורה לקולא ע"כ ס"ל התם דגם דרבנן בעי ברכה, אבל רב הונא דירושלמי סוכה פ"ג ה"ד אזיל לטעמי' דס"ל בנדה י"ב ע"א דחייב אשם תלוי, גם על חתיכה אחת ע"כ דס"ל התם בסוכה דמצוה דרבנן לא בעיא ברכה ורב הונא דכריתות י"ז ע"ב אינו רב הונא דירושלמי בשיטת ר' יוחנן איכא פלוגתא דאמוראי, לכן בשמואל איכא ספיקא, ביבמות קי"ג קי"ג ע"א וע"כ י"ל דהכא בסוכה לפום סברא דס"ל בעינן ב' חתיכות:

ו) והנה בגיטין ל"ו ע"ב פליגי ר' אליעזר ור' יצחק דר' אליעזר יליף הפקר ב"ד הפקר מקרא דאלה הנחלות אשר הנחילו ראשי האבות והנשיאים דמה ענין נשיאים אצל האבות אלא לומר לך מה אבות מנחילים לבניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילים לכל מי שירצו ור' יצחק יליף מקרא דיחרם כל רכושו דהפקר ב"ד הפקר, וכתב הרשב"א בחידושיו, דנ"מ בין אי ילפינן מקרא דראשי האבות או ילפינן מקרא דיחרם כל רכושו, דלר"א דיליף מקרא דמה אבות מנחילין אף ראשים מנחילים, יש כח ביד ב"ד לא לבד להפקיר נכסים אלא גם להפקיע מאחד ולהקנותם לחבירו דומיא דאבות, אבל לר' יצחק דיליף מקרא דיחרם כל רכושו, אין כת ביד ב"ד אלא להפקיע הרשות ולהפקיר הנכסים אבל לזכותם לאחר אין כח ביד ב"ד:

ונראה דגם בזה אזלי לטעמייהו דר' אליעזר דהוא תלמיד ר' יוחנן ואזיל בשיטתא דידי' כדאי' ביבמות צ"ו ע"ב ע"כ ס"ל ספיקא מה"ת לקולא וא"כ, כח דרבנן הוי כדאורייתא ממש ע"כ ס"ל דגם ב"ד כחם כדאורייתא אפי' להפקיר ולזכות לאחרים אבל ר' יצחק לשיטתו דס"ל בסוכה מ"ה ע"א דעל דרבנן לא מברכינן א"כ ס"ל דרבנן לא הוי כדאורייתא ממש, ע"כ שפיר ס"ל דאין כח ביד ב"ד אלא להפקיר הנכסים אבל לא לזכותם לאחרים:

ז) והנה בריש ברכות אמרינן מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכניס נכנסים לאכול בתרומתן, וכבר העירו על לשון בתרומתן והנ"ל ליישב דהנה ישנם שני מיני תרומות, תרומה דאורייתא ותרומה דרבנן, וזמן קריאת שמע היא צאת הכוכבים, ולא בין ה השמשות כדאי' בירושלמי ריש ברכות, והנה תרומה דרבנן מותר לאכול גם בין השמשות דהא לגבה הוי בין השמשות ספק דרבנן דאזלינן לקולא כדאי' בשבת ל"ד ע"א וא"כ א"א ליתן סימן להזמן שבו אוכלים הכהנים שטבלו תרומה דרבנן, דהא תרומה דרבנן מותר לאכול גם ביה"ש, וזמן ק"ש הוא דוקא משתהא צאת הכוכבים, וע"כ הסימן של זמן אכילת תרומה היינו תרומה דאורייתא דבגוה בעינן דוקא צאת הכוכבים ולא סגי בבין השמשות, והשתא אתי שפיר דנקט לשון בתרומתן, דהא כונת התנא להורות זמן אכילת תרומה דאורייתא דוקא ע"כ נקט שפיר לשון בתרומתן, דשייך בתרומה דאורייתא דהוי שלו גם בעודה ברשות ישראל, אבל תרומה דרבנן ל"ש עלה שם בתרומתן דהא כ"ז שלא זכה בה עדיין אינה שלו וכמו שכתבתי לשיטת ר' יצחק דאין כח ביד ב"ד אלא להפקיר אבל לא לזכות לאחרים:

והשתא אתי שפיר סמיכות סוף נדה להתחלת ברכות דכיון דסיימנו, אל תיקרי הלכות אלא הלכות, ע"כ דיש אם למסרת, וא"כ חייב אשם תלוי גם על חתיכה אחת, וממילא דספיקא מן התורה לחומרא, ועל כרחך דאיסור דרבנן אין דינו כדאורייתא ממש, ואין כח ביד חכמים לזכות לאחרים אלא להפקיר בלבד, ע"כ תרומה דרבנן לא הוי שלו בבית הישראל, ע"כ שפיר נקט הסימן בתרומתן דהיינו תרומה דאורייתא ולא בתרומה דרבנן ודו"ק:

ח) והנה בסוף בכורים שהיא סוף סדר זרעים מסיימינן אבל טומטום אינו כן אלא הוא ספק איש ספק אשה וכבר ראיתי להרב פרי יצחק שהקשה דאמאי הוי ספק, הא ספיקא דאורייתא לחומרא, והוי לן למימר דמחויב מספק לברר שמא הוא זכר שחייב במצות מילה, ונ"ל לתרץ עפ"י מאי דהקשו תוס' בשבת קל"ה ע"א על הא דאמרינן החם ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ערלתו ספק, דל"ל קרא דערלתו ספק אינו דוחה את השבת מהיכי תיתי לומר דספק דוחה, והנראה לי בזה דבאמת בפסוק ביום השמיני ימול בשר ערלתו ישנם שני ענינים, א' עצם מנות המילה, ב' דמילה בזמנה דוחה שבת, וא"כ י"ל דבאמת עיקר הכתוב לא בא אלא לומר דליכא חיובא דמילה אלא על ערלה ודאית, וא"כ ממילא ערלה ספק אינה דוחה את השבת, ועל עצם המצוה בעינן קרא דהו"א מספיקא הא אזלינן לחומרא בכל התורה כולה, והשתא ל"ק אמאי לא חייבו חכמים לטומטום לקרוע ולמול עצמו דכיון דהתורה פטרתו בהדיא ממילא בכה"ג דאיכא נמי חשש סכנה לא החמירו בזה ואוקמוה אדאורייתא והשתא אתי שפירריש זרעים לסוף ורעים דכיון דסיימנו בסוף נדה אל תקרי הלכות אלא הלכות דמוכח דספק לחומרא ודרבנן לא הוי דאורייתא ע"כ שפיר אמרינן דטומטום אינו כן דמספק פטור ממילה דהתורה פטרתו בהדיא, דכ"ז לא שייך אלא דוקא אי נימא ספיקא מה"ת לחומרא ע"כ שפיר יש לומר דהתורה מיעטה ספק ממילה אבל אי נימא ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ממילא ל"ק כלל אמאי איצטריך קרא דערלתו, דהא בלאו קרא הו"א דמותר מספיקא למול בשבת דספק מה"ת לקולא וע"כ כיון דמוכח דספק פטרתו התורה ע"כ דס"ל ספיקא מן התורה לחומרא והכא חידשה תורה דאזלינן לקולא ע"כ שפיר שייך להמשך התחלת סדר זרעים דדרבנן לא הוי כדאורייתא משום דספיקא מה"ת לחומרא, וקשה אמאי ספק דרבנן הוי לקולא וע"כ דדרבנן אינו דינו כדאורייתא ממש:

ט) אבל עדיין יקשה דכיון דכונתה של התורה היתה להורות דספק ערל פטור ממילה, א"כ הו"ל למיכתב, ערלתו בפ' לך דהתם נזכר עצם דין המילה, ולא בפ' תזריע דהתם נכתב דין דמילה דוחה שבת, דהא דאינה דוחה שבת הוי מילתא דפשיטא:

והנראה לי בזה דהנה דעת הרא"ש הובא בשיטה מקובצת לב"מ ו' ע"ב דרוב הוי מטעם ספק ולא דהוי ודאי ממש, אלא דספק הבא מכח רוב התירה התורה אבל היכא דבעינן ודאית ממש גם רוב אינו נחשב לודאי, ולפ"ז י"ל דאיצטריך קרא דערלתו ודאי להיכא שנתערב ול עכו"ם בתשעה ולדות ישראלים ופירש אחד מהם דאמרינן בכל דוכתי כל דפריש מרובא פריש וא"כ מילת זה לכאורה הו"ל למידחי שבת אבל כיון דכתבה תורה דבעינן ערלתו ודאי גם דין דכל דפריש מרובא קא פריש אינו נחשב לודאי ואין מילתו דוחה שבת, וכ"ז דוקא אי דר דרשינן ערלתו ודאי אבל בלא קרא הו"א דאזלינן בתר רובא:

י' ולפ"ז יש להסמיך סוף זרעים להתחלת סדר מועד, דמתחילינן שם:

יציאות השבת שתים שהן ארבע, וכבר הקשו תוס' על אתר דלמה פתח דוקא ביציאות שהוא סוף הל"ט מלאכות:

ונראה לי לתרץ עפ"י מאי דאיתא בשבת י' ע"ב על הא דאמרינן התם אם הוציא והכניס בשבת במזיד ענוש כרת ונסקל, דפרכינן ע"ז פשיטא ומשנינן דהתא לאפוקי מדאיסי דאמר אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואינו חייב על אחת מהן. וקמ"ל דהא מהני דלא מספקן, לפ"ז י"ל דע"כ פתח התנא ביציאות השבת דהא תנא בה חיובא ופטורא דהוי בין למיתה בין לקרבן ע"כ נקט מלאכת הוצאה דהוי מהנך דלא מספקן כלל בחיוב מיתה דידהו:

והנה ראיתי מקשים אמאי ס"ל לאיסי דדוקא על הוצאה חייב מיתה, הא כיון דכל עיקר הספק אינו אלא משום דיש מלאכה אחת בהן שאין חייבין עלי' מיתה אבל ל"ח מלאכות ישנן שחייבין עליהן, וא"כ הו"ל למיזל בתר רובא בכל מלאכה ומלאכה דהוא מהני דחייבין עליה מיתה, והנ"ל בזה על פי מאי דכתב הרשב"ם על הא דאמרינן בב"ב נ' ע"ב דספק נפשות להקל דהטעם הוא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה, והקשו תוס' דל"ל קרא הא גם ממון אין מוציאין מספיקא וכש"כ מיתה ונ"ל דקרא איצטריך להיכא שהי' תשעה ישראלים ונכרי אחד ופירש אחד מהם והרגוהו דאי נימא מטע ספיקא הא הכא הוי רובא ובדיני נפשות הא הולכין אחר הרוב, אבל כיון דהתורה גילתה דבעינן ודאית א"כ גם ברוב ברוב לא הוי ודאי ושאני רוב הא קודם המעשה דכבר הוחזק הדבר בתורת ודאי, והתם לר' יוסי קיימינן דס"ל דבממון אזלינן בתר רובא עיין ב"ב צ"ג:

וכן יש נ"מ היכא שנתערב זכאי אחד בתשעה רוצחים ופירש אחד מהם דמטעם ספק בודאי הורגין אותו דהא איכא כאן כל דפריש מרובא קא פריש אבל כיון דבעינן ודאית כל דפריש נמי לא הוי בתורת ודאית, והשתא מיושב שפיר הסמיכות דכיון דמסיימין אבל טומטום אינו כן אלא הוא ספק איש ספק אשה וקשה הא מחויב עצמו לברר אם חייב במילה וצ"ל דגזרת הכתוב דערלתו ודאי ולא ערלתו ספק, וקשה ל"ל קרא לאמר דספק מילה אינה דוחה שבת וצריך לאמר דקרא אתא דגם על כל דפריש מרובא קא פריש נמי לא דחינן שבת דרוב מטעם ספק והכא בעינן ודאית ע"כ שפיר פתחינן ביציאות השבת דהוי מלאכה ודאית, ואף דאיכא הכא סברא דכל דפריש מרובא קא פריש, דהא איכא ל"ח מלאכות שחייבין עליהן מיתה בודאי והו"ל למימר כל הפריש מרובא קא פריש אבל כאן דמיעטה התורה בהדיא מקרא דושפטו העדה והצילו העדה כדאי' בפסחים י"א ע"א דספק נפשות להקל ממילא אימעט נמי רובא דכל דפריש דרוב הוי מטעם ספק:

יא) אמנם כל יסוד זה בנוי רק אי נימא ספיקא מן התורה לחומרא, דחייבין אשם תלוי גם על ספק חתיכה אחת, ע"כ שפיר יקשה לן ל"ל קרא דערלתו הא מספק בלא"ה לא דחינן שבת, אבל אי נימא ספיקא לקולא מן התורה שפיר בעינן קרא דערלתו דאינה דוחה שבת, ולכאורה אמאי לא ילפינן מהא דאמרינן בקדושין דספק ממזר מותר לבא בקהל, דממזר ודאי ולא ממזר ספק דספיקא מה"ת לקולא וכשיטת הרמב"ם באמת וצריך לומר דמספק ממזר לא מצינו למילף אלא דספק לאו אזלינן לקולא אבל ספק כרת שפיר ילפינן מקרא דמצות דספיקא מן התורה לחומרא, אמנם כ"ז דוקא אי נימא דאיכא לפלוגי בין לאו לכרת שפיר י"ל דספק איסור כרת הוי לחומרא מה"ת וספק איסור לאו אזלינן בי' לקולא אבל אי נימא דאין לחלק בין תומר לאו לחומר כרת ממילא א"א כנל לחלק בין ספק איסור ממזר דהוי בלאו לספק איסור כרת דכיון דחזינן דהתורה הקילה בספק לאו ה"ה דמותר בספק כרת ודבר זה תליא אי עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת דאי נימא דכשם שעשה דוחה ל"ת גרידא כך היא דוחה ל"ת שיש בה כרת א"כ חזינן דאין לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת, אבל אי נימא דעשה אינה דוחה אלא ל"ת גרידא אבל ל"ת שיש בה כרת לא דחי א"כ חזינן דהתורה החמירה בלאו שיש בו כרת יותר מלאו גרידא, ע"כ שפיר י"ל דאף דספק לאו התירה התורה, אבל ספק כרת אסור:

ובריש סדר נשים ביבמות מתחילין, חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה והיבום, ואמרינן בגמ' ת' ע"א דמדלא הזכיר התנא חידושא דערלה גופא פטורא מיבום, ע"כ ס"ל דערוה לא בעי קרא דבלא"ה אין עשה דיבום דוחה ל"ת דערוה דאיכא בה כרת וא"כ ס"ל לתנא דמפלגינן בין לאו לכרת, והשתא אתי שפיר הסמיכות דכיון דמוכח מריש שבת דספיקא מן התורה לחומרא וא"כ ע"כ דמפלגינן בין איסור לאו לאיסור כרת ע"כ שפיר אמרינן דחמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה והיבום ולא הזכיר ערוה גופא דאף דעשה דוחה ל"ת גרידא, אבל ל"ת שיש בו כרת לא דחי דכרת חמור:

יב) ועל פי האמור יש לקשר גם סוף מו"ק להתחלת יבמות, דהנה בסוף מו"ק אמרינן, א"ר לוי כל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ומבית המדרש לבית הכנסת זוכה ומקבל פני שכינה, שנא' ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון, א"ר חייא בר אשי אמר רב, תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנא' ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון, נראה דמר דריש לה לעוה"ז דוקא, ומר דריש זה גם על עולם הבא, וזכר דוקא תלמידי חכמים, ויש להבין במאי פליגי ונ"ל דפליגי בפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל הנזכרת באות א' דר' לוי ס"ל דהלכות אינן בטלות לעתיד לבא דיש אם למשרת והלכות קרינן, וא"כ אין שום רבותא, דת"ח לא יהי' להם מנוחה לעוה"ב, דמאי שנא עוה"ז מעוה"ב, ע"כ דריש לה רק לעולם הזה, אבל רב חייא בר אשי ס"ל דיש אם למקרא והלכות קרינן דהלכות נמי בטלות לעתיד לבא מ"מ תלמידי תכמים שעסקו בהלכות בעוה"ז לא יהא להם מנוחה גם בעוה"ז אף דהלכות יהיו בטלות, ואזיל רב חייא בר אשי בשם רב לשיטתי' בכריתות י"ז ע"ב דס"ל דאינו חייב אשם תלוי רק על שתי חתיכות דיש אם למקרא, ולשיטתו בשבת כ"ג ע"א דגם מצוה דרבנן בעי ברכה, וא"כ ס"ל ספק מן התורה לקולא, ע"כ שפיר ס"ל דיש אם למקרא ואין רחי' מחיוב אשם תלוי דהתם איקבע איסורא, וע"כ דר' לוי דדריש מסרת ס"ל דספק לחומרא מה"ת וע"כ דיש לחלק בין לאו לכרת ע"כ שפיר אמרינן פוטרות ולא פטורות דערוה גופא לא בעיא קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, ומקושר נמי סוף מועד להתחלת מועד כנ"ל:

יג) ועפ"ז יש לקשר ריש נשים לסוף סדר נשים דאיתא בסוף קדושין, תניא (אמר) ר' נהוראי אומר מנית אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, ולכאורה רה קשה, למה אימר ר' נהוראי אומר דמשמע דפליגי עלי' מאן האי תנא דפליג על ר' נהוראי, אבל נראה דהנה יש לדקדק למה אמר לשון מנית אני ולא אמר חייב אדם להניח כל האומנות וללמד בנו אלא תורה, והנראה בזה דהנה בברכות ל"ה ע"ב פליגי ר' ישמעאל ור"ש דר' ישמעאל ס"ל דנתנה התורה רשות לכל אחד להתנהג בדרך ארץ, ולקיים והגית בו יומם ולילה ע"י קריאת פרק א' ביום שחרית ופרק א' ערבית, אבל ר"ש ס"ל דמחויב לקיים והגית בו יומם ולילה כמשמעו, והנה נראה ראי' דר' מאיר ס"ל כר' ישמעאל, דאיתא בעירוב י"ג ע"א דר' מאיר בא ללמוד תורה לפני ר' ישמעאל א"צ בני מה מלאכתך, א"ל לבלר אני, ולכאורה קשה למה כשבא ללמוד לפני רע"ק לא שאל לו מה מלאכתך ואמרתי בזה ומצאתי כן בס' בית ועד לחכמים, דר' ישמעאל לשיטתו אז"ל דס"ל הנהג מנהג דרך ארץ ע"כ שפיר שאל לו מה מלאכתך, אבל רע"ק אזיל בשיטת ר"ש תלמידו כדאי' למנחות ע"ב ע"א ע"כ לא שאל לו כלל על מלאכה וכשהשיבו ר' מאיר לבלר אני, גילה בדעתו דסובר כשיטת ר' ישמעאל דלמדך תורה דרך ארץ, וכן מבואר בשבת ירושלמי פ"ק דע"י קריאת שמע שחרית וערבית מובטח, לו שהוא בן עוה"ב לר' מאיר, וכן משמע נמי באבות דס"ל לר"מ הוי ממעט בעסק ועסוק בתירה והיינו, דע"כ צריך לעסוק בישובו של עולם אבל מ"מ קבע עתים גם לתורה, והשתא מיושב הכל דלכך אמר מניח אני כל האומניות שבעולם דלכל העולם הא אמרינן שם בברכות דהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם אבל לו לבדו בחר הדרך הנכונה להניח עסקי העולם ולהתעסק רק בתורה כרשב"י בשעתו, וע"כ אמר אומר, דכ"ז דוקא לשיטת ר' ישמעאל אבל לר"ש באמת דרק זה הוא חיוב לכל העולם ול"ש ע"ז לומר מניח אני, ובעירובין י"ג ע"ב אמרינן דלא ר' מאיר שמו הלא ר' נהוראי שמו ע"כ שפיר י"ל דר' נהוראי אזיל בזה לשיטתו:

יד) והנה ביסוד מחלוקת רשב"י ור' ישמעאל הנ"ל נראה דתליא בפלוגתא דר' יוסי ורבנן בדין לחם הפנים במנחות צ"ט ע"ב דלרבנן דס"ל דלא נקרא תמיד אלא בלא הפסקה, ה"נ בדין והגית בו יומם ולילה צריך להיות בלא שום הפסקה אבל לר' יוסי דס"ל דאפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית קורין בו לחם פנים לפני תמיד, י"ל דה"נ מקיים והגית בו יומם ולילה ע"י למוד פרק א' שחרת ופרק א' ערבית או אפי' בקריאת ק"ש שחרית וקריאת קר קריאת שמע ערבית, וכמבואר באמת התם בסוגיא דמדבריו של ר' יוסי נלמד כן דאפילו ע"י קביעת עתים נמי מקיים והגית והגית בו יומם ולילה, וא"כ י"ל דר' ישמעאל יסבור כר' יוסי ע"כ שפיר מצינו לפרושי ואספת דגנך כפשוטו, אבל רשב"י יסבור כרבנן ע"כ מפרש הדברים כפשוטם, אלא שיש להבין דאיך אפשר לר' יוסי לפרש דאפי' סילק הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית נמי הוי תמיד הא פשטא דמילתא משמע תמיד בלא הפסק דאל"כ למה נסתם כלל תמיד, ונ"ל דבאמת תיבת תמיד אינה מיותרת דאיצטריך לדרשא דירושלמי שמקורה בת"כ תמיד אפי' בשבת דאפיית הלחם דוחה שבת או דהקטרת הבזיכין דוחה שבת, ופשטא דמילתא שפיר יש לפרש דתמיד היינו שלא יהא שולחן בלא לחם יום שלם, אמנם כ"ז ניחא דוקא אי נימא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"כ שפיר איצטריך קרא דתמיד אפילו בשבת, אבל אי נימא דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת א"כ בלא קרא דתמיד הקטרת בזיכין דוחה שבת דאתי עשה דהקטרה ודחי ל"ת דשבת וע"כ דתמיד אתא שיהא הלחם על השולחן תמיד ממש בלא שום הפסקה וכשיטת רבנן:

והשתא אתי שפיר דכיון דהתחלנו בריש יבמות, חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום, דמוכת מדלא נקט פטורות ופוטרות דס"ל לתנא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת כנ"ל ע"כ שפיר מסיים מניח אני כל אומניות שבעולם דאין כלל זה אלא לר"מ בלבד, דס"ל כשיטת ר' יוסי דתמיד דכתיב בלחם הפנים לאו דוקא דאיצטריך לדרשא דתמיד אפי' בשבת דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ומקיים והגית בו יומם ולילה גם בלימוד פרק אחד שחרית וערבית ע"כ דוקא על עצמו בלבד אמר מניח אני דהרבה עשו כשיטת רבנן דר' יוסי דהיא שיטת ר' שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם אבל כר' ישמעאל עלתה בידם שפיר:

טו) וביסוד הדבר דעשה דותה ל"ת שיש בו כרת, הוי ס"ד דגמ' ביבמות ו' ע"ב למילף מהבערת בת כהן, דאיצטריך קרא למעט דלא דתי' רציחה דידה שבת, וע"כ דעשה דותה ל"ת שיש בו כרת, ודחינן דקרא איצטריך דלא נימא ק"ו ומה רציחה שדוחה את העבודה ועבודה דוחה שבת כש"כ שהיא דוחה שבת גרידא, והקשו תוס' נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה דחיית עבודה אינה אלא בשב ואל תעשה אף שבת לא תדחה אלא בשב ואל תעשה וליכא ק"ו ותירצו התוס' דסוגיא אתיא כר"ט דס"ל דכל היכא דמיפרך ק"ו ל"א דיו, וא"כ אי נימא אין עשה דותה ל"ת שיש בו כרת וקשה ל"ל קרא למעט רציחת בת כהן שלא תדחה שבת וע"כ דלמעט ק"ו אתיא דלא נימא וכר"ט דהיכי דמיפרך ק"ו ל"א דיו ואיכא שפיר ק"ו מרציחה שדוחה עבודה שדוחה את השבת:

והנה בריש ב"ק אמרינן, ארבעה אבות נזיקין השור והבור המבעה וההבער, ומפרש שמואל דתנא שור לרגלו ומבעה לשנו, והקשה הדורש לציון אמאי לא תנינן נמי שור לקרנו לר' טרפון דס"ל דשור המזיק ברשות הניזק משלם נזק שלם, ותירץ דהאי משנה לא אתיא כר"ט, ואין דבריו נכונים דקושייתו מעיקרא לק"מ, דהא אמרינן בב"ק י"ת ע"ב דאפילו לר"ט דס"ל נזק שלם משלם מ"מ אינו משלם מן העלי' והכא הא מסיימינן דהצד השוה שבהם שאם הזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ ע"כ לא הו"מ למנקט נמי, שור לקרנו, בהזיק ברשות הניזק, אמנם יש לדקדק למה אמר התנא לשון שור על רגל ולא נקט רגל בהדיא ואף די"ל דרצה להורות על משלחי רגל השור, אבל באמת אין זה מוכרח, ע"כ נראה לי דהאי תנא ס"ל כר"ט דשור המזיק ברשות הניזק נזק שלם משלם וכללו בשם שור, ובהדיא לא רצה למיחשבי' דהא לא הוי דומיא דאינך דכולהי משלמין מן העלי', אבל שור המזיק ברשות הניזק אינו משלם אלא מגופו ע"כ נקט שור, וטעמא דרבנן דפליגי עלי' דר"ט דיליף מק"ו דשור המזיק ברשות הניזק משלם נזק שלם הוא דס"ל דאמרינן די' ובא מן הדין להיות כנדון כדאי' בב"ק כ"ה ע"א ור' טרפון ס"ל דכל היכי דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו ע"כ שפיר אמרינן קל וחומר לחייבו נזק שלם:

והשתא אתי שפיר סמיכות סוף סדר נשים להתחלת סדר נזיקין, דכיון דמסיימינן, מניח אני כל אומניות שבעולם ע"כ ס"ל דתמיד אתא להורות דאפי' בשבת וא"כ ע"כ דס"ל אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, וקרא דמושבותיכם אתא למעט רציחה משום ק"ו ואף דאיכא למימר דיו, אבל הכא מופרך ק"ו וא"כ שור המזיק ברשות הניזק משלם נ"ש, ע"כ שפיר נקט השור ולא הרגל:

טז) ובסוף הוריות, איתא איבעיא להו ר"ז ורבה בר מתנא הי מינייהו עדיף, ר"ז חריף ומקשה רבה בר מתנה מתון ומסיק מאי תיקו, ולכאורה יש לדקדק דלמה לו להזכיר השמות, הו"ל למיבעי) חריף ומקשה, ומתון ומסיק הי מינייהו עדיף כמו דמסתפק לעיל סיני ועוקר הרים הי מינייהו עדיף ולא מזכיר כלל שם רבה ורב יוסף, והנ"ל לתרץ דהנה לכאורה אין מקום לספק זה דהא קיי"ל בעירובין י"ג ע"ב דקבעו הלכה בכל מקום כבית הלל אף דב"ש מחדדי טפי וע"כ דמתון ומסיק עדיף מחריף ומקשה, ונ"ל ליישב עפ"י מאי דכתבו תוס' ליישב דאמאי קיי"ל כבת קול דב"ה דהלכה כמותם, ולא קיי"ל כבת קול דר"א בב"מ נ"ט ע"ב, ותירצו דגבי בת קול דב"ה הוי הב"ק מסייע לרבים, אבל בת קול דר"א הוי נגד רבים, ולפ"ז י"ל דלא הוי מצי למיפשט מהא דקיי"ל כב"ה דמתון ומסיק עדיף דשאני התם דהוי רבים נגד ב"ש ע"כ שפיר מתון ומסיק עדיף, אבל בחד נגד רב שפיר י"ל דחריף ומקשה עדיף ממתין ומסיק, וע"כ שפיר נקט דוקא ר"ז חריף ומקשה ורבה בר מתנה מתון ומסיק ולא בסתמא, דא"כ הוי ס"ד דמיבעי לן גם ברבים נגד מיעוט הי מינייהו עדיף ובאמת בזה כבר יצא בת קול להכריע דהלכה כבית הלל דמתון ומסיק עדיף היכי דהוי רובא, והנה בזבחים ל"ו ע"ב פליגי ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל יש אם למקרא וב"ה ס"ל יש אם למסרת והובא נמי בסנהדרין ד' ע"א וא"כ לפ"ז ס"ל לב"ה דספיקא מה"ת לחומרא והא דהתורה התירה ספק ממזר היא משום דספק איסור לאו שאני מספק איסור כרת, דהא אין עשה דותה ל"ת שיש בו כרת וממילא דהיכי דמופרך ק"ו לא אמרינן דיו, וכנ"ל והשתא אתי שפיר הסמיכות דכיון דתנינן ארבעה אבות נזיקין השור והבור ולא הרגל, א"כ ע"כ דאתיא כר"ט דס"ל ל"א דיו היכי דמופרך ק"ו וא"כ אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וא"כ ספק מה"ת לחומרא, דיש אם למסרת כבית הלל דיצתה ב"ק דהלכה כמותן, ע"כ שפיר מיבעי לי' רק ר"ז ורבה בר מתנה הי מינייהו עדיף, ולא בסתם דבזה הא כבר ידעינן דמתון ומסיק עדיף היכי דמסייע לזה גם רובא ודו"ק:

יז) אלא שקשה טובא לפי מאי דנראה דממנין דוקא הגדול, וע"כ מיבעי לי' הי ניהו מיחשב לגדול, א"כ איך יצויר הא דאיתא בקרא דיקרה היא מפנינים דיקרה היא מכה"ג הנכנס לפני ולפנים, וע"כ דאתא לכה"ג עם הארץ דליכא גבי' אלא מעלת הכהונה דנכנס לפני ולפנים, דהא בעינן דוקא גדול בחכמה:

ובאמת כתב הרמב"ם בהל' כלי המקדש דכה"ג צריך שיהי' גדול מאחיו בחכמה, אבל אין כל הדברים הללו אמורים אלא למצוה ולא לעכב ומקורו טהור מהאי משנה דיצויר כהן גדול עם הארץ וע"כ דאינו מעכב בדיעבד וקשה טעמא מאי וצריך לומר דענין התמנות כהן גדול היא חלק מדיני הקדשים. וכמו דבכל דיני הקדשים בעינן שינה עליו לעכב ואל"ה אמרינן דאינו אלא למצוה בלבד, ה"נ לענין גדלות הכה"ג בעינן דוקא דישנה עליו הכתוב, וכיון דלא שינה עליו הכתוב ע"כ שפיר כתב הרמב"ם דאינו אלא למצוה ולא לעכב:

והנה יש להבין דמנ"ל לחז"ל דבקדשים בעינן דוקא שינה עליו לעכב נימא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד תעביד אי עביד לא מהני אפי' בדיעבד, אבל כבר כתבו התוס' בזבחים ד' ע"ב דילפינן לה מהא דכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאחר נדרת נדבה לה' אלהיך וילפינן לה מהאי קרא לענין אם שחט שלא לשמו ד"ם כאשר נדרת הוי נדר ורם לאו הוי נדבה, וא"כ חזינן דהכשירה תורה קרבן שנשחט שלו לשמו אף דכתיב זבח שלמים שיזבח לשם שלמים, דכיון דלא מצינו ששינה עליו הכתוב אמרינן דאין זה אלא למצוה ולא לעכב, והשתא אתי שפיר הסמיכות דכיון דמסיימינן דבעינן עדיפות וקשה א"כ כה"ג עם הארץ היכי משכחת לה וע"כ דהוי כקדשים דבעינן שינה לעכב וקשה מנ"ל ע"כ מתחיל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים דאף דלמצוה בעינן זביחה לשמה אבל אין זה אלא למצוה ולא לעכב דגבי קדשים בעינן שינה עליו הכתוב דוקא:

תי) ובסוף קדשים אמרינן דיו"ט היו עושים כשלא נמצא פסול בכהן, ואמרו עליו ברוך הוא שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן וברוך הוא שבחר באהרן ובבניו, לעמוד לשרת לפניו בבית קדשי הקדשים, והנה יש לדקדק דלמה דקדק דוקא, לעמוד לשרת לפניו בבית קדשי הקדשים ולא בבית המקדש סתם, ונראה לי דהנה בערכין י"א ע"א אמרינן דשיר מעכב את הקרבן דג"ז הוי שירות, א"כ לאו דוקא באהרן ובבניו הוא שבחר לעמוד לשרת בבית המקדש אלא הא גם בכל שבט לוי בחר לעמוד לשרת לפניו ע"כ נקט לשון קדשי הקדשים דזה מיוחד רק לאהרן ובניו הכהנים, והנה בערכין שם פליגי ר"מ ורבנן דר"מ הוא דס"ל שיר מעכב את הקרבן, דיליף מכפרה מה כפרה מעכבת אף שור מעכב, ורבנן ס"ל דילפינן רק דמה כפרה ביום אף שיר ביום, אבל לא לענין עכוב, ונ"ל דאזלי לטעמייהו, דר"מ לשיטתו דס"ל בשבועות ל"א דאמרינן בכל דוכתי דון מינה ומינה, וע"כ שפיר אמרינן דמה כפרה ביום אף שיר ביום ומינה מה כפרה מעכבת אף שיר מעכב, אבל רבנן לטעמייהו דס"ל דון מינה ואוקי באתרה וע"כ דוקא ל ענין שתהא ביום ילפינן מכפרה אבל לענין עכוב בזה אמרינן ואוקי באתרה דגבי קדשים בעינן דוקא שינה עליו לעכב, ובריש זבחים פליגי רבנן ור' אליעזר דרבנן ס"ל דאשם שנשחט שלא לשמו כשר דאף דמקשינן אשם לחטאת, זהו דוקא לענין סמיכה אבל לא לענין שלא לשמו, ור' אליעזר ס"ל דמקשינן לכל מילי ונראה דאזלי לשיטתייהו דר"א לשיטתו דס"ל בחולין ק"כ דאמרינן דון מינה ומינה ע"כ ס"ל כי היכי דילפינן מהקישא לסמיכה ה"נ ילפינן לענין שלא לשמו אבל חכמים דהוא ר' יהושע כמבואר בסוגיא לשיטתו אזיל דס"ל התם בחולין דדין מינה ואוקי באתרה ע"כ ס"ל דלא ילפינן מהאי הקישא אלא לענין סמיכה אבל לענין שלא לשמה מוקמינן באתרה כמו כל הקדשים:

והשתא אתי שפיר קישור הענינים דכיון דאמרינן ר"א אומר אף האשם פסול שלא לשמה, א"כ ע"כ דס"ל דין מינה ומינה, ע"כ שפיר מסיים שבחר לעמוד לפניו לשרת בבית קדשי הקדשים דוקא אבל בבית המקדש גם לוים עומדים לשרת דשיר מעכב את הקרבן והוי נמי שירות:

יט) [ובקיצר י"ל דהנה לר"מ דס"ל דשיר מעכב את הקרבן, דיליף מכפרה, אבל אי לאו כפרה הו"א דשיר אינו מעכב את הקרבן דאע"ג דבעינן שירה בשעת הקרבה, מ"מ אין זה אלא למצוה ולא לעכב דגבי קדשים בעינן שינה עליו לעכב, והשתא אתי שפיר הסמיכות דכיון דמתחילינן בכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, דהטעם הא דבעינן שינה עליו לעכב ע"כ מסיימינן דבתר לעמוד לפניו לשרת בבית קדשי הקדשים אבל במקדש הוי שירות גם בלוים, דילפינן מכפרה, ול"ל קרא דכפרה, ע"כ הטעם משום דבעינן שינה עליו לעכב בקדשים]:

כ) ובריש סדר טהרות מתחלינן, אבית הטומאות השרץ והש"ז וטמא מת וקשה למה שינה התנא סדר הכתוב בתורה בפ' אמור היינו מקודם טמא לנפש ואח"כ ש"ז, ואת"ז נוגע בשרץ, ונ"ל דכונה גדולה יש בזה, דרצה להורות דשיעור נגיעה בש"ז היא בכעדשה דילפינן משרץ מה שרץ מטמא בנגיעה אף ש"ז ומה שרץ בכעדשה אף ש"ז, וכ"ז אינו אלא אי נימא דון מינה ומינה, אבל אי נימא דון מינה ואוקי באתרה הא אמרינן בנדה מ"ג ע"ב דשיעור נגיעה במשהו, והשתא אתי שפיר דכיון דמסיימינן שבתר לעמוד לפניו לשרת בקדשי הקדשים, דמוכח מזה דשיר מעכב את הקרבן וע"כ דדין מינה ומינה ע"כ שפיר מתחילין אבות הטומאות השרץ והש"ז וטמא מת ולא כסדר הכתוב בתורה ודו"ק:

כא) אמנם באמת הש"ס בבלי סדר קדשים בתמיד, וסדר טהרות מתחיל בנדה ומסיים בנדה, ונראה לומר דהנה בסוף תמיד מסיים זהו סדר התמיד, ולכאורה מאי לשון זהו סדר התמיד, והנראה בזה דבא להורות דלא נימא דדוקא קתני ואי אפיך הסדר נפסל התמיד ע"כ אמר זהו סדר התמיד, אבל אינו נפסל, כמבואר בסנהדרין מ"ט ע"ב והשתא אתי שפיר דכיון דהתחיל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, ע"כ דבעינן בקדשים שינה לעכב ע"כ אמר זהו סדר התמיד דאינו מעכב בדיעבד דגבי קדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב:

אבל אחר העיון א"א לומר כן דהא תינח למאן דס"ל בסנהדרין מ"ט ע"ב דאין סדר זה אלא למצוה אבל מאן דס"ל התם דאותו סדר מעכב, א"כ אינו שייך כלל להא דאמרינן דאם לא שינה עליו הכתוב אינו מעכב:

ע"כ נלע"ד לפרש לשון זהו סדר התמיד, דהא כבר הבאתי דפליגי תנאי אי שיר מעכב את הקרבן ור"מ ס"ל דשיר מעכב ונ"מ דאי שיר מעכב א"כ השיר הוא חלק מסדר התמיד אבל אי שיר אינו מעכב אין השיר חלק מסדר התמיד, והשתא אתי שפיר דהא סתם משנה הוא ר"מ ואיהו הא ס"ל דשיר מעכב את הקרבן ע"כ שפיר מסיים אחר השיר שהלוים אומרים בבית המקדש זהו סדר התמיד כלומר דגם השיר הוא חלק מסדר התמיד וכמו דכל דיני התמיד גופא מעכבין ה"נ השיר מעכב אותו:

והשתא אתי שפיר קישור ריש קדשים דסדר בבלי לסוף תמיד דכיון דס"ל לר' אליעזר דאף האשם פסול שלא לשמו דילפינן מחטאת לענין סמיכה ומינה גם לענין שלא לשמו, ע"כ שפיר מסיימנן זהו סדר התמיד דשיר מעכב את הקרבן דילפינן מה כפרה ביום אף שיר ביום ומינה מה כפרה מעכבת אף שיר מעכב ע"כ שפיר מסיימינן זהו סדר התמיד דהוי כתמיד גופא:

ובהאי משנה גופא אמרינן, דבשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, וכבר ביארתי דמתניתין דמסיימא ומנוחה לחיי העולמים ס"ל דחמץ השבתתו בכל דבר, ולכאורה קשה אמאי לא נילף מנוחה וכלאי הכרם דאין ביאור חמץ אלא שרפה, בשלמא על ר' יודא ל"ק די"ל דהוא מפרש דקרא דפן תקדש דכלאי הכרס מפרש פן תהי' קדש, כרב אשי בקדושין נ"ו ע"ב והא דפרכינן התם אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין ה"נ כלאי הכרם אינו אלא לפום דמפרש האי טעמא אליבא דסתם משנה דהוי ר"מ דס"ל דון מינה ומינה לדידי' ע"כ מוכרחין לפרש פן תקדש פן תוקד אש, אבל לר' יודא דהוא חכמים דר"מ דס"ל בשבועות ל"א דון מינה ואוקי באתרה לא קשה די"ל דוקא לענין שרפה ילפינן ולא לענין תפיסת דמים יצאת לחולין וא"כ אליבא דר' יהודא באמת ליתא שני כתובים אלא נותר בלבד, אבל לר"מ הא איכא תרי קראי נותר וכלאי הכרם וע"כ דס"ל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין וא"כ ממילא לא מצינן למילף מהני תרי קראי דממזר ודאי ולא ממזר ספק וקהל ודאי ולא קהל ספק דספיקא מן התורה לקולא, ע"כ שפיר פתחינן בריש נדה שמאי אומר כל הנשים דין שעתן. והלל אומר מפקידה לפקידה, דטעמייהו הוא דשמאי ס"ל דספיקא לקולא מן התירה, ע"כ אף דהחמירו אבל לא לטמאות קדשים למפרע, אבל הלל ס"ל דספיקא מן התורה לחומרא לחומרא ע"כ כל מה דמצינן להחמיר בספק אזלינן לחומרא ונהי דגבי חולין אזלינן לקולא משום חזקת טהרה אבל בקדשים מחמירין משום חומרא דקדשים, ואף דלמעלה כתבתי דבספק לאו לכו"ע אזלינן לקולא, וא"כ אף אי נימא דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, מ"מ מצינן למילף דגם בלאו הוי לחומרא וכמו שכתבו תוס' דכיון דהוי כללא דאין מלמדין הוי כמו מיעוטא אבל זה אינו דכיון דכתיב מצות ודרשינן יש אם למסרת ממילא ע"כ א"א למידרש דשני כתובים באים ללמד דגם ספק לאו הוי לחומרא דא"כ למאי איצטריך מסרת דמצות וע"כ דהכא רק אין מלמדין לקולא אבל לחומרא ילפינן מקרא דמסרת וא"כ ממילא רק בספק כרת הוי לחומרא ולא בספק לאו וממילא שפיר אמרינן דכל השונה הלכות בכל יום מוכיח לו שהוא בן עוה"ב דאל תיקרי הליכות אלא הלכות דכיון דהתחלנו בנדה דס"ל להלל דמטמא מפקידה לפקידה, ע"כ דס"ל דספיקא מן התורה לחומרא, וע"כ דאזיל לטעמי' דיש אם למסרת ע"כ שפיר מסיימינן אל תיקרי הליכות אלא הלכות דמי ששונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא ודו"ק:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה