הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר הקודש · הדרן למסכת שבת
עולא איקלע רבי ריש גלותא חזי' לרבה בר רב הונא (ברי"ף ובהג"מ פכ"ד מהל' שבת איתא רבה בר בר חנה) דיתיב באוונא דמיא וקא משח רי', א"ל אימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה דלאו מצוה מי אמור א"ל מתעסק בעלמא אנא. (סוף שבת) ראיתי לרבינו נסים גאון שפירש האי מתעסק כשאר מ מתעסק דש"ס, ולכאורה קשה גם אליבא דרש"י שפי' דמתעסק היינו שמודד שלא לצורך, וכי כל מלאכה מותרת שלא לצורך, וכן גבי מתעסק הא פטור מקרבן אבל עכ"פ איסורא איכא, וא"כ מאי השיב לו רבה בר רב הונא לעולא:
והנ"ל דכונת רבה בר רב הונא היתה דודאי אפי' היכי דמתכוין למדידה אין כאן איסור דאורייתא דלא גזרו אלא אי אטו מדידה דמקח וממכר או אטו מחתך, וע"כ היכי שאינו צריך להמדידה או הוא מתעסק הוי גזירה לגזירה מתעסק אטו אינו מתעסק ואינו מתעסק אטו מחתך:
ונראה בטעמו של עולא, דודאי גם הוא הבין דאינו צריך למדידה אלא דהוא ס"ל דגם גזירה לגזירה הו"ל למיגזר וכמו דמצינו בפ"ק דשבת י"א ע"ב דס"ל לאביי דלא יעמוד בכרמלית וישתה או בר"ה או ברשות היחיד אף דהוי גזירה לגזירה וכמו דס"ל התם באמת לרבא דלא גזרינן ועולא יסבור כאביי ורבה בר רב הונא יסבור כרבא:
אלא שראיתי להתוס' שם בשבת שכתבו להוכיח דגם לאביי לא גזרינן גזירה לגזירה ורק בהוצאה גזר וא"כ הכא דלא איירי בהוצאה הא לכו"ע לא גזרינן:
אבל לכאורה יש להביא ראי' דגם בשארי מלאכות שבת נמי ס"ל לאביי דגזרינן גזירה לגזירה דהא איתא בעירובין ד' ע"ב הי' גבוה למעלה מעשרים אמה ובא למעטה בכמה ממעטו רב יוסף אמר בטפח, אביי אמר בד' טפחים, ומסקנא דפליגי בגזירה שמא יפחות דלאביי גזרינן ולרב יוסף לא גזרינן, והא התם הוי גזירה לגזירה דהא אפי' יפחות לא אתי למיעבד איסורא דאורייתא, וע"כ דאביי לשיטתו אזיל דס"ל דגזרינן גזירה לגזירה ע"כ שפיר גזרינן דילמא יפחות ורב יוסף אזיל בשיטת רבו בשבת י"א דלא גזרינן גזירה לגזירה:
ועפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם בענין זה דבפלוגתא זו פסק כרב יוסף נגד אביי ובהפלוגתא השני' בדף ה' ע"א לענין הי' פחות מעשרה טפחים ובא להשלימו בכמה רב יוסף אמר בד' טפחים אביי אמר בד' אמות בזו פסק כאביי נגד רב יוסף וטעם הרי"ף בזה הוא דחוק מאד, יעיין ברמב"ם הל' שבת פי"ז הלכה י"ז אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דבפלוגתא הראשונה אביי לשיטתו אזיל דס"ל דגזרינן גזירה לגזירה ע"כ פסק דלא כותי' אלא כרבא דהלכתא כוותי' בר מיע"ל קג"ם אבל בפלוגתא השני' פסק כאביי נגד רב יוסף דהלכה כבתרא:
אמנם יש לדחות דהכא נמי הוי גזירה לגזירה בענין הוצאה וע"כ ס"ל לאביי דגזרינן גזירה לגזירה וכתוס' שם (ועיין עירובין ר' ע"ב דפרכינן וכה"ג מי מחייב, וקשה דהא לאביי קיימינן ואיהו הא ס"ל דגזרינן גזירה לגזירה בשבת):
עוד הי' נראה להביא ראי' מהא דאיתא בשבת קמ"ט ע"א דפליגי רב ביבי ואביי בפירוש טעם האיסור דלא ימנה את אורחי' מן הכתב דרב ביבי ס"ל טעמא דגזרינן שמא ימחוק ואביי ס"ל דהטעם היא משום דגזרינן גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, וקשה טובא הא איסור קריאת שטרי הדיוטות אינו אלא מדרבנן משום ממצוא חפצך ודבר דבר וא"כ איך גזרינן גזירה לגזירה, וע"כ דאביי לטעמי' אזיל דס"ל דגזרינן גזירה לגזירה, אפי' בשאר איסורי שבת
אבל אחר העיון א"א לומר כן דאי נימא כן יקשה עלינו הא דפסק הרמב"ם בפכ"ג מהל' שבת הי"ט כאביי דטעמא הוי משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ובדין עמידה בכרמלית ולשתות בר"ה או ברה"י פסק בפט"ו מהל' שבת כרבא דלא גזרינן גזירה לגזירה, ע"כ נלע"ד דאיסור קריאת שטרי הדיוטות הוא איסור מדברי קבלה ממצוא חפצך ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, ושטרי הדיוטות דברים של חול הם, ודברי קבלה הא מבואר בר"ה י"ט ע"א דהוי כדאורייתא לענין דאין צריכין חיזוק וה"ה י"ל דלא מיקר גזירה לגזירה, ואף דכתב הרמב"ם שם דקריאת שטרי הדיוטות אסורין שמא ימחק, מ"מ בודאי דכונתו דמלבד איסור דדבר דבר אסור נמי מטעם שמא ימחק ונ"מ דאי מטעם ודבר דבר אסור לקרות דוקא מפיו, אבל בהרהור שרי, אבל מטעם שמא ימחוק אסור לקרות גם בהרהור, ומטעם שמא ימחק לא הוי אלא במונה את אורחיו גזירה לגזירה ע"כ כתב נמי דהוי עובדין דחול וממילא ממעטינן ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול ועיין במ"מ בשם הר"ר יונה ויצא לו להרמב"ם הא מילתא דאי נימא דאביי בהא אזיל לשיטתו א"כ דפריך התם מאי בינייהו, נימא איכא בנייהו אי גזרינן גזירה לגזירה באיסורי שבת דלרב ביבי לא גזרינן ולאביי לשיטתו גזרינן, אלא ע"כ דקריאת שטרי הדיוטות אסורין מדברי קבלה וא"כ הכא אליבא דכו"ע לא הוי גזירה לגזירה דדברי קבלה כדאורייתא דמי:
ונראה להוכיח דאביי ס"ל בכל איסורי שבת דגזרינן גזירה לגזירה, מהא דאיתא בשבת כ"א ע"א דפרכינן וליגזור נמי חלב מהותך שעירב לתוכן שמן אטו חלב מהותך שלא עירב בתוכן שמן, וקשה טובא איך עלה על דעתו להקשות כן הא הוי גזירה לגזירה, אלא הדבר ברור דאביי ס"ל דבכל דוכתי נמי גזרינן גזירה לגזירה, והתם הא לאביי קיימינן ע"כ פריך שפיר, דהא דהוי גזירה לגזירה לא איכפת לי' לאביי, והא דמשני באמת דהוי גזירה לגזירה ומשמע דאביי קיבלה מלבד די"ל דאליבא דרב משני לי' ורב מצי למיסבר כרבא דלא גזרינן גזירה לגזירה, בכל דוכתי עוד נלע"ד לאמר דהא דאמרינן אליבא דאביי דגזרינן גזירה לגזירה היינו דוקא בשתי גזירות אבל בשלש גם אביי מודה דלא גזרינן לפום המסקנא והתם הא הוי שלש גזירות נתן בו שמן אטו לא נתן בו שמן בחלב מהותך לחלב מהותך אטו חלב שאינו מהותך וחלב שאינו מהותך גזירה שמא יטה:
ועפי"ז מיושבת היטב קושיית התוס' ישנים שהקשו דמאי משני דהוי גזירה לגזירה הא חזינן הכא דגזרינן גזירה לגזירה דהא חלב מהותך אטו חלב שאינו מהותך הוי נמי גזירה לגזירה, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דבאמת לאביי בשתי גזירות בודאי גזרינן גזירה לגזירה רה וכל עיקר דלא גזרינן לפום שינוייא הוא דבתלתא גזירות לא גזרינן:
אלא אלא שלפ"ז תסתער עלינו קושית התוס' בשבת שם דהא בביצה ב' ע"ב וג' ע"א ס"ל לאביי גופא דלא גזרינן גזירה לגזירה אבל באמת אין קושיא כלל דהא התם לרב יוסף ולר' יצחק קיימינן ואינהו הא ס"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה רב יוסף הא ס"ל דמיעוט מבוי סגי בטפח ולא חיישינן שמא יפחות, ור' יצחק הא אמרינן בעירובין ד' ע"ב ובכ"מ דאמר דבר תורה רובו המקפיד עליו חוצץ וגזרו רובו שאינו מקפיד אטו רובו המקפיד למיעוטא המקפיד משום רובו המקפיד ולא גזרי מיעוטא שאינו מקפיד משום מיעוט המקפיד דהוי גזירה לגזירה א"כ מוכרח ר' יצחק לסבור דלא גזרינן גזירה לגזירה וע"כ לשיטתייהו פריך אביי שפיר ולדידי באמת ל"ס כלל כשיעתייהו (ועפי"ז יש לדון בקושיית תוס' ביצה ב' ע"ב) והא דפרכינן התם וליגזור נמי מיעוטו שאינו מקפיד אטו מיעוטו המקפיד, י"ל דהמקשן הוי ס"ל דר' יצחק דאמר בביצה טעם איסור ביצה שנולדה ביו"ט משום משקין שזבו אף דמשקין שזבו הוי נמי איסור דרבנן, ע"כ ס"ל דגזרינן גזירה לגזירה וחידש לו התרצן דר' יצחק ס"ל דגזירה לגזירה לא גזרינן והתם הוי טעמא דכולה חדא גזירה היא:
וכשנעמיק תקר בזה, נמצא דבאמת הוכרחה הגמ' בביצה לתרץ כולה חדא גזירה היא ולא דס"ל דגזרינן גזירה לגזירה, דביסוד פלוגתת אביי לרבא דאביי ס"ל דגזרינן גזירה לגזירה ורבא ס"ל דלא גזרינן נ"ל דפליגי בפלוגתא דהרמב"ם והרמב"ן שהובאה בשב שמעתתא א' אי דרבנן דינו כדאורייתא או דיש לו דין אחר דהרמב"ם דעתו דרבנן דינו כדאורייתא ממש ודעת הרמב"ן דאין דינו כדאורייתא, וי"ל דאביי ס"ל כשיטת רמב"ם דכל דרבנן דינו כדאורייתא ע"כ גזרינן נמי גזירה לגזירה, אבל רבא יסבור כהרמב"ן דדרבנן אין דינו כדאורייתא ע"כ ס"ל דל"ש לגזור גזירה לגזירה, ועפ"ז י"ל דאזלי נמי לטעמייהו בהא דכתב השב שמעתתא דאביי ס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא וע"כ דדרבנן דינה כדאורייתא דאל"כ אמאי בשל סופרים הלך אחר המיקל כמבואר שם בשב שמעתתא ע"כ ס"ל דגזרינן גזירה לגזירה אבל רבא לטעמי' דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא ודרבנן ע"כ לאו כדאורייתא דמי ע"כ ס"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה:
והנה נ"ל ברור דהך פלוגתא אי דרבנן דינו כדאורייתא תליא בפלוגתא דסוכה מ"ו ע"א אי מצוה דרבנן בעי ברכה, דמאן דס"ל דגם מצוה דרבנן בעי ברכה דמצי למימר אשר צונו, שפיר י"ל דדרבנן דינו כדאורייתא, אבל למאן דס"ל דכל דרבנן לא בעי ברכה ע"כ דרבנן לא הוי דאורייתא ע"כ לא מצי אמר וצונו:
ולפ"ז מיושבת קושיית תוס' כמין חומר, די"ל דאביי ס"ל בכל התורה כולה דגזרינן גזירה לגזירה דאזיל לשיטתו דס"ל בסוכה ל"ז ע"א דהלל צריך ברכה לפניו והלל הא הוי רבנן כדאי' בברכות י"ד ע"א וע"כ ס"ל דדרבנן הוי כדאורייתא, ע"כ שפיר י"ל דגזרינן גזירה לגזירה, אבל התם בביצה הא לרב יוסף ור' יצחק קיימינן דרב יוסף ס"ל התם בסוכה מ"ה ע"ד דנקיט דרבה בר בר חנה בידך דלולב אין טוען ברכה אלא יום הראשון דרבנן לא בעי ברכה וכן ר' יצחק מבואר שם בדף מ"ו ע"א דס"ל דרק יום ראשון בעי ברכה א"כ ס"ל נמי דדרבנן לא בעי ברכה, וא"כ ס"ל דדרבנן לא הוי כדאורייתא, ושפיר י"ל דלא גזרינן בזה גזירה לגזירה, וע"כ לשיטתייהו פריך שפיר אבל לדידי' באמת ס"ל דגזרינן גזירה לגזירה בכל התורה כולה:
ולפ"ז י"ל דבאמת ע"כ לא קיי"ל כאביי בהא דגזר גזירה לגזירה אלא דוקא בהוצאה דהוי מלאכה גרועה אבל בשאר מלאכות שפיר גזרינן גזירה לגזירה, והנה אף דאין הכרח מקושיית תוס' ביצה להוכיח דאביי ס"ל בכל דוכתא דלא גזרינן גזירה לגזירה, אבל באמת תמהני על התוס' דהא הוי מצי להוכיח מהא דאיתא בחולין פ"ה ע"ב דהוכיח אביי דחולין בעזרה ס"ל לר"ש הוי דאורייתא דהא ס"ל דחי' שנשחטה בעזרה תשרוף אי אמרת דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אלא אי אמרת דרבנן היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה הרי בהדיא דאביי גופא ס"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה:
אמנם לענ"ד דעדיין אין הכרת מכאן לחדש דאיכא נ"מ בין הוצאה לשאר איסורי שבת, דבאמת י"ל דבכל איסורי שבת ס"ל לאביי דגזרינן גזירה לגזירה דגבי שבת דהוי איסור כרת העמידו גזרתם כדאורייתא, אבל בביצה ובחולין דמיירי התם לענין איסור לאו ועשה שפיר י"ל דלא העמידו גזירתם דהא אביי לשיטתו אזיל דס"ל בב"מ נ"ו ע"א דיש חילוק בין איסור לאו לאיסור מיתה בידי שמים וכש"כ דיש חילוק בין לאו לכרת, וע"כ אף דילפינן מקרא דלא גזרינן גזירה לגזירה וכדפירש"י בריש ביצה ע"ב, י"ל דזהו דוקא לענין איסור לאו ולא לענין איסור כרת אבל רבא לשיטתו דס"ל בברכת קי"ע ע"א דמכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת שפיר י"ל דכיון דילפינן מקרא דלא גזרינן גזירה לגזירה אין נ"מ בין כרת ללאו ואפילו באיסורי שבת דהוי כרת לא גזרינן:
ונראה דבהאי פלוגתא פליגי נמי הני תנאי בסוטה כ"ת ע"ב דילפינן דכל דבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור אפי' ברה"י מסוטה ורב יליף מהא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל עמא ודאי ולא עמא ספק והיינו דתנא דברייתא ס"ל דיש חילוק בין לאו לכרת א"כ י"ל דהא דכתיב דבעינן טהור ודאי ולא טהור ספק בטומאות הגוף מיירי דהוי איסור כרת ע"כ שפיר אזלינן לחומרא ובטומאת בשר דהוי בלאו אזלינן לקולא ואין ראי' כלל מזה להאי דינא דאין בו דעת לישא ספיקו טהור אפי' ברה"י אבל רב ס"ל דהא דאורייתא האי דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ע"כ שפיר מצינן למילף מהכא דספק שאין בו דעת לישאל ברה"י נמי טהור. וי"ל דאביי בצירוף הא דס"ל דדרבנן דינו כדאורייתא ס"ל דעכ"פ באיסור כרת גזרינן גזירה לגזירה ורבא דוקא באיסור הוצאה ס"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה דהוי מלאכה גרועה אבל בשאר מלאכות גם איהו מודה דגזרינן גזירה לגזירה:
ועפ"ז י"ל דהא דפליגי עולא ורבה בר בר תנה לפי גירסת הרי"ף והגהות מיימוני פכ"ג מהל' שבת דעולא ס"ל לגזור גם במתעסק במדידה ורבה בר בר חנה ס"ל להתיר דרבה בר בר חנה לטעמי' אזיל שם בסוכה דס"ל דמצות לולב רק יום אחד דדרבנן לא בעי ברכה ע"כ ס"ל שפיר דגם באיסור שבת לא גזרינן גזירה לגזירה ועולא ס"ל דדרבנן דינו כדאורייתא והילכך עכ"פ באיסור כרת שפיר גזרינן גזירה לגזירה, ועפ"ז אתי שפיר מה שהשמיע הרמב"ם מהלכותיו האי דינא דמתעסק דמתעסק עבמדידה מותר והיינו די"ל דרבה בר בר חנה לטעמי' אזיל דדרבנן לא בעי ברכה ע"כ לא גזרינן גזירה לגזירה בשום דוכתי אבל לדידן שפיר גזרינן באיסור שכת דהוי איסורי כרת מתעסק אטו שאינו מתעסק, ואפילו אי נגרוס רבה בר בר רב הונא י"ל דס"ל כאבוה בירושלמי סוכה דדרבנן לא בעי ברכה ע"כ ס"ל דלא גזרינן מתעסק אטו שאינו מתעסק אבל לדידן דרבנן בעי ברכה שפיר גזרינן מתעסק אטו אינו מתעסק:
והנה בעירובין ל"ה ע"ב פליגי ר"מ ור' יוסי דר"מ ס"ל דכל ספק דרבנן אף דיש לו חזקת איסור אזלינן בספיקו לקולא ור' יוסי ס"ל דאף דהוי ספק דרבנן מ"מ נגד חזקת איסור ספיקי לחומרא, והנה תרווייהו ס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא כדאיתא בכריתות י"ת ע"א ודף כ"ג ע"א אלא דר"מ ס"ל דדרבנן לא הוי כדאורייתא ע"כ אף דהוי נגד חזקה אזלינן לקולא אבל ר' יוסי ס"ל דדרבנן הוי כדאורייתא ע"כ אף דהקילן בשאר ספק דרבנן דאזלינן גבי' לקולא לקולא אבל זהו דוקא היכא שאינו נגד חזקה אבל נגד חזקה אזלינן לחומרא:
ובריש עירובין אמרינן מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה, והקשו תוס' אמא לא פתח התנא בהכשר המבוי ולא בפסול המבוי והנלע"ד לתרץ עפ"י מאי דחידש החות דעת דהיכא דההיתר מוזכר בתורה אזי אמרינן היתר ודאי ולא היתר ספק, והיכא שהאיסור מוזכר אמרינן להיפך איסור ודאי אסור ולא איסור ספק:
ולפ"ז ל"ק קושיית תוס' די"ל דסתם משנה ר"מ דס"ל ספק דרבנן אפי' נגד חזקה אזלינן בספיקא לקולא וא"כ אי הוי תנא הכשר מבוי ברישא הו"א דהיכא דא"א לצמצם פסולה דהוי ספק דרבנן נגד חזקת איסור הוצאת שבת ע"כ נקט הפסול בלשון ודאי דדוקא פסול ודאי ולא פסול ספק, וכ"ז י"ל בקצרה מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אינה פסולה אבל עשרים כשרה אף דהוי ספק שמא היא למעלה וע"כ דספק דרבנן במקום חזקת איסור אזלינן לקולא וא"כ דרבנן אין דינו כדאורייתא:
ולפ"ז אתי שפיר סמיכות סוף מסכת שבת להתחלת עירובין דכיון דס"ל מתעסק במדידה מותר ע"כ דלא גזרינן גזירה לגזירה גם באיסור כרת וע"כ דדרבנן לא הוי דאורייתא ע"כ דוקא מבוי שהיא למעלה מעשרים אמה פסולה אבל שוה לעשרים כשרה: