הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר הקודש · הדרן ב' למסכת ברכות
(ברכות ס"ד ע"א) אמר ר' אלעזר אמר ר"ח, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנא' וכר בניך למודי ד' ורב שלום בניך, אל תיקרי בניך ארא בניך א) יש להבין שייכות דברי ר"א אר"ח לסוף ברכות גם לנעוץ סוף ברכות להתחלת שבת אשר לכאורה אין להם שום שייכות:
והנראה בזה דלכאורה יש להקשות איך הי' כח ביד חכמים לתקן הברכות לכל הדברים,. הא אמרינן בברכות ל"ג ע"א ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו, כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא, ומן התורה הא כל הברכות אינן צריכות, ונראה דטעם חז"ל בזה הי' כדי להשריש בלב כל אחד ואחד מישראל, מדת השלום והאחדות, שלא יאמר כל אחד כחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל הזה, וע"כ אין לי ליתן מעמלי ויגיעתי לאחרים, ע"כ התקינו כי על כל דבר ודבר שהוא בא ליהנות מעוה"ז יתן לו ברכתו יום ויום, ויראה ויוכח, כי הכל נברא מאת אדון העולם והוא בטובו השליט את בני האדם על כל הנמצא בעולם המציאות, ע"כ עליך לפרוס מלחמך את המגיע לחלק אחיך האביון, ולא ירע עינך בתתך לו, כי יותר משהבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב, כשמקבל ממנו חלקו המגיע לו וכמו שאמרו באבות, חן לו משלו שאתה ושלך שלו, כי מידך הכל ומידך נתנו לך, וכ"ז ירגיש האדם ע"י הברכות שתיקנו לנו חז"ל על כל פרט ופרט, ונמצאו ת"ח ע"י תקון הברכות מוסיפין ומרבים שלום ואחדות בעולם בכל המפלגות, וחז"ל הקדושים אמרו בשבת קט"ז כי עיקר מחיית שם הקב"ה ע"י מים המאררים היתה כדי לעשות שלו' בין איש לאשתו כש"כ לעשות שלו' בין כל ישראל, שאין הקפידא של הקב"ה שייכת בזה, ע"כ סדרו לנו חז"ל בסוף ברכות, דברי ר"א אר"ח, כדי לתרץ שלא יקשה איך היתה יכולת ביד חכמים לתקן הברכות ולעקור בקום ועשה דבר איסור לא תשא, ע"כ אמרו כי ת"ח מרבים עי"ז שלום בעולם וגדול השלום שעל ידו שמי של הקב"ה שנכתב בקדושה ג"כ יש רשות למחוק ע"כ היתה רשות לחכמים לעבור על לא תשא כדי להטיל שלום בין כל ישראל:
ב) אמנם כ"ז ניחא אי נימא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ג"כ צריכים אנו להטעם דת"ח מרבים שלום בעולם, אבל אי נימא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אפי' בקום ועשה א"כ אין אנו צריכים כלל לטעם דת"ח מרבים שלום בעולם, דהא בלא"ה יש כח בידם לתקן דברים גם כנגד התורה:
ונראה דהכא הא לר' אלעזר קיימינן ואיהו מוכרח לסבור דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה, דהא איתא ביבמות פ"ט ע"ב דר' אלעזר יליף דהפקר ב"ד הוי הפקר מדכתיב ראשי האבות דמה אבות מנחילין לבניהם אף ראשים מנחילים לבניהם של ישראל כל מה שירצו, ואי נימא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפי' בקום ועשה א"כ ל"ל קרא על הפקר ב"ד בדיני ממונות הא אפי' במילתא דאיסורא יש כח בידם לעקור, וע"כ צ"ל דר' אלעזר דהוי תלמוד ר' יוחנן כמבואר ביבמות צ"ו ע"ב וגם תלמוד שמואל כדאיתא בב"ב פ"ב ע"ב ס"ל כרבותיו ר' יוחנן ושמואל דאמר שם ביבמות דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ע"כ איצטריך קרא דאפ"ה בדבר שבממון יש כח בידם לעקור דבר. מה"ת מקרא דראשי האבות:
ג) ולכאורה זה לא יתכן אלא על ברכת הנהנין, אבל ברכת המצוות הא ל"ש התם כלל סברת ת"ח מרבים שלום בעולם וא"כ יקשה איך הי' כח ביד חכמים לעקור איסור לא תשא בידים בקום ועשה, אמנם באמת מברכת המצוות מעיקרא ל"ק כלל, דהא מבואר בנדרים י' ע"א דמן התורה יכול אדם לומר קרבן לד' וקשה הא הוא עובר על לא תשא וע"כ דנתנה תורה רשות לכל אדם לפרסם לכל בעשייתו מצוה כי הוא עושה לשם הקב"ה וא"כ לא גרע ברכת המצוות מאמירת קרבן לד' שנתנה לו תורה רשות להזכיר ע"ז שם הקב"ה, ול"ק אלא מברכת הנהנין דאין זו מצוה, וע"ז הי' מוכרח ר"א לתרץ דת"ח מרבים שלום בעולם, ושלום דוחה איסור לא תשא:
ועפ"ז י"ל בהא דפליגי רב ור' יוחנן בברכות מ' ע"ב דרב ס"ל דכל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן ס"ל דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, דלכאורה מ"ט דרב אי ס"ל דאזלינן בתר לישנא דתקנתא דרבנן, א"כ הא הם תיקנו דכל ברכה יש בה שם ומלכות, ואי לא אזלינן בתר לישנא דתקנתא דרבנן א"כ הזכרת השם מנא לן דמעכבת אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דרב ס"ל דברכת המצוות ילפינן מהא דהתורה התירה להזכיר קרבן לד', ולא בעינן שם ומלכות כלל
ד) ונ"ל דאזלי לטעמייהו, דהנה התוס' ביבמות כ"ז ע"ב כתבו דרב ס"ל דחיישינן למיתה, וא"כ א"א לומר דלא חשיבא ברכה עד שיזכיר גם מלכות דא"כ הוי לן למיחש למיתה דילמא ימות תיכף אחר הזכרת השם עד שלא גמר מלכות, וע"כ צ"ל דלא קפדינן אלא על הזכרת השם בלבד, אבל ר' יוחנן לשיטתו דס"ל ביבמות כ"ח ע"א דלא חיישינן למיתה ע"כ שפיר י"ל דכל ברכה שאין בה מלכות ג"כ אינה ברכה:
ולהסביר פלוגתת האמוראים אי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, נ"ל דפליגי אי דרשינן טעמא דקרא, דמאן דס"ל אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה ס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, ע"כ אמרינן דאף דמצינו דראשים מנחילין להעם כל מה שירצו הוא גזירת הכתוב, וא"כ אין לך בו אלא חידושו דהיינו בממון ולא באיסור אבל מאן דס"ל יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה סובר דדרשינן טעמא דקרא, והיינו דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפי' בקום ועשה א"כ אין נ"מ בין ממון לאיסור:
ה) והנה הרע"ב כתב דהא דפתח התנא ביציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים היא כדי להורות דאף דהבע"ב טעה בדבר מצוה, ועשה מצוה דצדקה חייב חטאת:
ולכאורה יש להבין יסוד הפלוגתא, בטעה בדבר מצוה אי חייב חטאת במאי פליגי, והנה בשבת קל"ז ע"א אמרינן דמאן דס"ל חייב דילפינן מע"ז מה ע"ז דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד מחויב ה"נ בכל דוכתי אף דטעה בדבר מצוה, ומאן דפוטר ס"ל התם לא טריד טרדה דמצוה, והכא טריד טרדה דמצוה ואין לי מובן, ונראה. לי דפליגי בפלוגתא אי דרשינן טעמא דקרא דמאן דמחייב בכל גוני ס"ל לא דרשינן טעמא דקרא וע"כ כיון דכתבה תורה דשוגג חייב בקרבן אין נ"מ בין אם הוא טועה בדבר מצוה או אם אינו טועה בדבר מצוה אבל מאן דפוטר ס"ל דדרשינן טעמא דקרא ומ"ט פטרה תורה את האונס מקרבן וחייבה את השוגג וע"כ דאונס טריד ושוגג לא טריד א"כ היכי דהשוגג ג"כ טריד הו"ל כמו אונס דפטור מקרבן:
ולפ"ז אתי שפיר סמיכות סוף ברכות להתחלת שבת, דכיון דמסיימינן ת"ח מרבים שלום בעולם וע"כ כדי לתרץ שלא תקשה האיך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, היינו, איסור לא תשא, בקום ועשה, דע"י השלום מותר, וא"כ ס"ל דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה וע"כ דס"ל לא דרשינן טעמא דקרא ודוקא בממון ולא באיסור, ע"כ שפיר אמרינן דיציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים דאף דטעה בדבר מצוה מ"מ חייב בקרבן, דלא דרשינן טעמא דקרא:
(וכתבנו זה עפ"י שיטת הרע"ב ולא עפ"י דבשיטתו יש לדקדק הרבה):
א) ונראה להסמוך כל פרקי ברכות זה לזה:
דהנה ראיתי להצל"ח שהקשה אמאי פתת התנא בק"ש שאינה תדירה ולא פתח בתפלה שהיא תדירה, וכש"כ לריב"ל דס"ל תפלות באמצע תקנום דודאי הו"ד להקדים תפלה לק"ש, ותירץ דהאי תנא ס"ל ק"ש דאורייתא ע"כ הקדים מצוה דאורייתא היא ק"ש למצוה דרבנן דתפלה הא הוי דרבנן:
והמגן אברהם סי' ס' ס"ק ג' הביא בשם הרדב"ז להלכה דהא דקיי"ל מצוות צריכות כונה, היינו דוקא במצוה דאורייתא אבל מצוה דרבנן לא בעי כונה ועיין תוס' ברכות י"ב ע"א ובדברי חמודות שם, ולפ"ז יקשה בהא דאמרינן בריש פ"ב דברכות י"ג ע"א הי' קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיון לבו יצא, דל"ל כיון לבו, הא אסי' בלא כונה נמי מהני וע"כ דמתניתין ס"ל ק"ש דאורייתא וע"כ בעינן דוקא כונה, ואף דמוקמינן בקורא להגיה, מ"מ בודאי דרק למאן דס"ל מצוות אינן צריכות כונה הוכרחו לדחוק כן ולא לפשטא דמילתא, והשתא אתי שפיר דכיון דפתח התנא בק"ש ולא בתפלה ע"כ דס"ל ק"ש דאורייתא וא"כ ממילא כיון לבו יצא ובלא כונה לא מהני דק"ש דאורייתא:
ב) ועפ"ז ניחא נמי הא דאמרינן בריש פ' שלישי, מי שמתו מוטל לפניו פטור מן הק"ש ומהתפילין ולא הזכיר תפלה, וע"כ צ"ל דס"ל ק"ש דאורייתא וכיון דתנא פטור מק"ש דאורייתא כש"כ דפטור מתפלה דרבנן, וכן מוכח מהא דנקט אח"כ ואלו ואלו פטורין מן התפלה, דע"כ ס"ל להאי תנא ק"ש דאורייתא, ותפלה דרבנן, וע"כ בק"ש חייבין ובתפלה פטורין וכרש"י ותוס':
ואתי שפיר נמי הא דפחת בריש פ' רביעי תפלת השחר עד חצות, וקשה אמאי לא עשו נמי סייג לתפלה כמו שעשו לק"ש דמצותה כל הלילה ואפ"ה זמנה רק עד חצות, אבל לפי מאי דמסיים ופטורים מן התפלה דתפלה דרבנן ממילא שפיר אמרינן תפלת השחר עד חצות:
ובפ"ה אמרינן אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, וחסידים הראשונים הי' שוהים שעה אתת ומתפללים וקשה איך היו שוהים בתפלתם תשעה שעות ביום, הא כתיב והגית בו יומם ולילה, וצ"ל דס"ל ק"ש דאורייתא, ובק"ש הם יוצאים ידי חובת והגית בו יומם ולילה, והשתא אתי שפיר דכיון דתנינן תפלת השחר עד חצות ולא עשו סייג ובק"ש עשו סייג ע"כ דק"ש דאורייתא וא"כ בשכבך ובקומך, בק"ש קאי וע"כ שפיר מקיים והגית בו יומם ולילה גם בק"ש ויכולין לשהות בתפלה:
נ) וביותר י"ל דהנה במתניתין אמרינן אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ובברייתא בגמ' אמרינן דאין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, ופליגי התם אמוראי, חד עביד כמתניתין וחד עביד כברייתא, ולכאורה יש להבין במאי פליגי ונ"ל דפליגי אי ק"ש דאורייתא או ק"ש דרבנן דמאן דס"ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך דבר הלכה ס"ל דק"ש דרבנן וקרא דבשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב, ע"כ קודם עמידתו להתפלל מחויב להתעסק בדבר הלכה כדי שלא יטעה דקרא בק"ש מיירי, אבל מתניתין ס"ל ק"ש דאורייתא וא"כ ליכא למיטעי ועיקר הק"ש היא קבלת עול מלכות שמים ע"כ שפיר אמרינן דאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, והשתא אתי שפיר דכיון דאמרינן תפלת השחר עד חצות וק"ש עשו בה סייג ע"כ דק"ש דאורייתא וע"כ אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ולא בברייתא דס"ל דאין עומדין להתפלל אלא מתוך דבר הלכה:
ד) ובפרק ו' אמרינן כיצד מברכין על הפירות וכבר הקשו תוס' מאי כיצד, ונ"ל דכיון דתנא אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ולא מתוך דבר הלכה, ע"כ דס"ל הנהג מנהג דרך ארץ כר' ישמעאל ויש לו רשות לבחור בתפלה כחסידים הראשונים או בדרך ארץ, וקשה הא כתיב לד' הארץ ומלואה, וצ"ל דהאי קרא קודם ברכה כתיב וע"כ שפיר תנא אחר אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש כיצד מברכין על הפירות לקיים והארץ נתן לבני אדם:
וחנה יש להקשות לפי מאי דס"ל ק"ש דאורייתא ויוצא עסק התורה בקביעות עתים א"כ ניבעי זימון גם לתורה, דהא לחד תנא אמרינן דילפינן ברכת התורה מקרא, וברכת את ד' אלקיך על הארץ הטובה דזו תורה, בשלמא לר' שמעון בן יוחאי דס"ל דאדם מחויב לעסוק בתורה בלבד, ל"ש בזה זימון דהא ליכא לעולם גמר, וכמו דיש לפרש הא דאמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דסיים מסכתי' עבידנא יומא טבא לרבנן, דבאמת למאן דס"ל כרשב"י בברכות ל"ה ע"ב דבלא הפסק חייב לעסוק בתורה ל"ש לעשות יו"ט על סיום המסכת, דתיכף כאשר סיים מסכת זו חייב להתחיל אחרת ולא מיקרי סיום, אבל למאן דס"ל כר' ישמעאל דלמדך תורה דרך ארץ ויוצא בקביעת עתים שפיר מיקרי כשהגיע לסוף מסכת, סיום וע"כ אמר אביי תיתי לו לשיטתו דס"ל בברכות ל"ה ע"ב הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, ע"כ כי חזינא צורבא מרבנן דקא סיים מסכת עבידנא יומא טבא לרבנן (שבת קי"ח ע"ב) וע"כ לרשב"י באמת ל"ש ברכת הזימון על לימוד התורה דלעולם הוי כאמצע סעודה, אבל לר' ישמעאל יקשה אמאי לא אמרינן נמי ברכת הזימון על לימוד תורה, וצריך לומר דס"ל דברכת הזימון הוי מדרבנן וע"כ לא שייכא תקנתא דרבנן אלא במידי דאכילה ולא בלימוד תורה, וכה"ג אמרתי לתרץ שיטת ראב"י בשם רב האי שכתב דברכת הזימון שייכא נמי בכל שבעת המינים, וקשה מהא דאיתא בברכות מ"ה ע"א דתשעה אכלו דגן ואחד ירק מצטרפין ואמאי לא זכר נמי כל שבעת המינין וע"כ דבעינן דוקא דגן, ולפי הנ"ל י"ל דע"כ לא כתב הראב"י אלא דוקא אי נימא דברכת הזימון הוי מה"ת דילפינן מקרא דברכת את ד' זו ברכת הזימון כדאי' בברכות מ"ט ע"ב והאי קרא קאי על כל שבעת המינין הנזכרים מקודם ע"כ שפיר אמרינן דגם אינהו בעי זימון אבל אי נימא דברכת הזימון הוי דרבנן י"ל דלא תיקנו אותה רק באכילת דגן ולא באכילת פירות וא"כ י"ל דרב התם ס"ל דברכת הזימון הוי דרבנן ע"כ בעינן דוקא דגן ולא מהני פירות של שבעת המינין, והשתא אתי שפיר התחלת פרק השביעי שלשה שאכלו כאחד חייבים לזמן דכיון דחזינן דק"ש דאורייתא א"כ סגי בקביעת עתים לתורה ואמאי לא בעי זימון ללימוד התורה, ע"כ אמר דשלשה שאכלו כאחד חייבים לזמן אבל שלשה ששתו כאחד פטורין מזימון וע"כ דס"ל דזימון מדרבנן ע"כ לא תיקנו על פירות ויין ברכת הזימון, לכך גם על ברכת זימון דתורה ל"ק דכיון דהוי מדרבנן בכה"ג לא תיקנו, (ועיין ירושלמי ברכות פ"ט) וניחא בזה נמי הא שסידר כיצד מברכין קודם שלשה שאכלן, דהא ברכת הפירות הוי דרבנן וזימון הוי דבר תורה אבל לפי הנ"ל ניתא דבאמת תנא דידן דנקט שלשה שאכלו דוקא חייבין לזמן ע"כ ס"ל דזימון הוי דרבנן וקראי דמייתינן בברכות מ"ו ע"א לא הוי אלא אסמכתא בעלמא דקרא דגדלו ד' אתי הוי דברי קבלה וקרא דתורה אתא לדרשא אחרינא כמבואר כיומא ל"ז ע"א: ובראש ה) ובראש פרק שמיני אמרינן ב"ש אומרים מברך על היום ואח"כ מברך על היין וב"ה אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על היום, ונ"ל דפליגי בפלוגתא דרשב"י ורבנן דב"ש ס"ל דכל עיקר בריאת האדם אינו אלא כדי שיעסוק כל ימיו בתורה וא"כ יום השבת שניתן לעסוק בו בתורה היא קודם ליין שמורה על הצטרכות האדם, אבל ב"ה ס"ל כר"י דפליגי ארשב"י וס"ל דלמדך תורה דרך ארץ והרבה עשו כרשב"י, ולא עלתה בידם ע"כ ברכת היין קודמת לברכת יום השבת ואזלי בזה לטעמייהו דפליגי בחגיגה, י"ב דב"ש ס"ל שמים נבראו תחלה וב"ה ס"ל ארץ נבראת תחלה, והיינו דב"ש ס"ל דעיקר תכלית האדם הכללי להתעסק בשמיימיות וב"ה ס"ל דבריאת האדם הכללי היא כמו שנא' והארץ נתן לבני אדם ע"כ ס"ל דארץ נבראת תחלה, ואזלי נמי בזה לטעמייהן בחגיגה י' דב"ש ס"ל אכילת גבוה עדיף ולב"ה שלמים עדיפא דאית בהו תרתי אכילת הדיוט ואכילת גבוה, והיינו דב"ש לטעמייהן דשמים נבראו תחלה ע"כ לא קפדינן כלל על אכילת בעלים רק על אכילת גבוה, אבל ב"ה לטעמייהן דס"ל ארץ נבראת תחלה ע"כ ס"ל דא"א לבטל כילת הבעלים וע"כ שלמים עדיפא דאית בהן תרתי אכילת בעלים ואכילת גבוה, וזה תליא אי ק"ש דאורייתא אי ק"ש דרבנן דאי ק"ש דאורייתא אמרינן דיוצא ידי חובתו בק"ש שחרית וערבית וכר' ישמעאל ואי ק"ש דרבנן בעינן להנות בו יומם ולילה ובשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב, והשתי אתי שפיר דכיון דקיי"ל ברכת הזימון הוא מדרבנן, א"כ קיי"ל כר' ישמעאל ע"כ שפיר אמרינן אליבא דב"ה מברך על היין ואח"כ מברך על היום:
ו) ונראה לומר דהא דפליגי אי נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא או להיפך תליא בהאי פלוגתא דאי נימא כר"י דארץ נבראת תחלה שפיר י"ל דנוח לו שנברא דהא בקל תהי' בידו למלאות כונת ותכלית בריאתו אבל אי נימא כרשב"י דקשה הדבר לכל אחד לקיים כמו שנצטוה ע"כ נוח לו שלא נברא יותר משנברא, וב"ה לטעמייהן דס"ל נוח לו לאדם, שנברא יותר משלא גברא, דע"כ אינהו קיימי בהאי שיטתא דהא נסתדר בהאי סידרא דב"ש קודם ב"ה גם אי ב"ה הוי סברי נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, לא הו"ל לאיתויי, נמנו וגמרו דממילא ידעינן דכן הלכה וע"כ דב"ש ס"ל ניח לו לאדם שלא נברא משנברא וב"ה סברי נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא ואזלי לטעמייהו:
ובפרק בתרא דברכות תנינן, הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו, והנה זה ניחא אי נימא נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא אבל אי נימא נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא היכי שייך לברך על נסים שנעשו לאבותינו, והשתא אתי שפיר אחרי שהזכיר בפרק הקודם דמברך על היין ואח"כ מברך על היום שמעינן מזה דנוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא ע"כ תנא שפיר הרואה מקום שנעשה בו נסים לישראל צריך לברך:
ז) ואחרי אשר הזכיר בריש הפרק דמברך על הנסים שנעשו לישראל ברוך שעשה נס לאבותינו, דילפינן מזה נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, דשלמים עדיפא דאיכא גבייהן אכילת בעלים ואכילת גבוה א"כ יקשה טובא הני ת"ח דליכא גבייהן אלא אכילת גבוה הא לא השלימו תכלית הבריאה, ע"כ בא ר' אלעזר דס"ל נמי בדף כ"א ע"א ק"ש דאורייתא וא"כ ס"ל נמי כב"ה דשלמים עדיפא דגם הת"ח מועילים לעולם הארציי דהם מרבים שלום בעולם ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום ע"כ באמת גם באלו הת"ח איכא תרתי אכילת בעלים ואכילת גבוה:
ח) ובקיצור י"ל דהנה דבר זה אי סגי בקביעת עתים לתורה תליא בפלוגתא דר' יוסי ורבנן במנחות צ"ט ע"ב דלר"י ס"ל דאפילו סידר החדשה ערבית וסילק הישנה שחרית מיקרי תמיד, וקרא דתמיד אתא לתמיד אפי' בשבת, כמבואר בירושלמי סופ"ד דיומא, וקשה ל"ל קרא תיפוק לי' דאתי עשה ודחי ל"ת וע"כ ן דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"כ איצטריך קרא דתמיד אפי' בשבת:
והנה ראיתי למפרשים שכתבו דע"כ פתח התנא ביציאות השבת להורות דאין הוצאה ליום הכפורים דיציאות השבת דוקא ולא של יוהכ"פ וקשה דע"כ ידעינן זה מקרא דעתו אפי' בשבת, כדאיתא ביומא ס"ו ע"ב ול"ל קרא על שבת תיפוק לי' דאתי עשה ודחי ל"ת וע"כ דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, והשתא אתי שפיר דכיון דת"ח מרבים שלום בעולם כלו' דגם הם פועלים בישובו של עולם, וע"כ דס"ל דהלכה כר' יוסי דלחם פנים לפני תמיד קרינן בי' אפילו בקרא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית וא"כ תמיד אתא לתמיד אפי' בשבח וע"כ דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וע"כ שפיר מתחיל יציאות השבת ולא יום הכפורים דעתו אתא אפי' בשבת דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"כ איצטריך קרא דעתו ואפי' בשבת ודו"ק:
ובהמשך פרק ששי להתחלת פרק שביעי שלשה שאכלו כאחת חייבים לזמן, נ"ל באופן אחר עפ"י מאי דהקשה הש"א על שיטת הרמב"ם בהל' ברכות דכל הברכות לבד ברכת המזון אפי' בה"ת הן מדרבנן, והקשה דהא מבואר בברכות כ"א דס"ל לרב יהודא ברכת התורה הוי מה"ת דכתיב כי שם ד' אקרא הבו גודל לד', ונראה לי דדוקא לרב יהודא לשיטתו דס"ל החם ק"ש דרבנן וקרא דושכבך ובקומך בד"ת כתיב א"כ שפיר יש לברך מה"ת לעסוק בדברי תורה דהא נצטוינו לעסוק בד"ת אבל אי נימא ק"ש דאורייתא א"כ יוצא ידי חובתו בק"ש ל"ש לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בד"ת דהא יוצא בק"ש לחודא, ומיושב נוסחת הרמב"ם שכתב דמברכין על דברי תורה, והיינו דלשיטתו דפסק ק"ש דאורייתא ל"ש כלל לברך לעסוק בד"ת ועיין בפמ"ג או"ח סי' מ"ז מה שהקשה הפ"ח, אבל רב יהודא בגמ' ברכות י"א ע"ב לשיטתו דס"ל ק"ש דרבנן ע"כ אמר הנוסחא לעסוק בדברי תורה, ועפ"ז מובנת פלוגתת האמוראים בברכות ריש פ' שלשה שאכלו דחד יליף דבעינן שלשה מקרא דכי שם ד' אקרא הבו גודל וחד יליף מקרא דגדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו והיינו דמאן דיליף מקרא דכי שם ס"ל ק"ש דאורייתא וא"כ ברכת התורה מדרבנן ע"כ בעינן קרא לברכת הזימון, אבל אידך ס"ל ק"ש דרבנן וא"כ בעינן קרא דכי שם לברכת התורה, וע"כ מוכרחין למילף מקרא דגדלו לד' אתי, והנה עוד י"ל דנ"מ אי ילפינן מקרא דכי שם ד' אקרא דוקא שלשה איכא בהו זימון אבל שנים אפי' אם רצו אינן מזמנין אבל אי ילפינן מקרא דגדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו, א"כ הרי כאן שני דברים א' גדלו לד' אתי, היינו שלשה, ונרוממה שמו יחדיו היינו שנים,. וא"כ לפי מאי דקיי"ל שנים שרצו אין מזמנין ע"כ דלא ילפינן מקרא דגדלו לד' אתי אלא מקרא דכי שם ד' אקרא וא"כ ברכת התורה מדרבנן וקרא דובשכבך בק"ש כתוב וכר' ישמעאל: