אור ברסלב
הדרת בנימין הדר הקודש › הדרן למס' ברכות

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר הקודש · הדרן למס' ברכות

הדר הקודש

(סוף ברכות) אמר ר' אלעזר אמר '' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנא' וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בניך. יש להבין, שאם ת"ח מרבים באמת שלום בעולם, הלא ידוע ומפורסם לכל, ואין צריך להביא ראיות ע"ז מהכתוב, כן יש לדקדק, על רב אשי מסדר התלמוד למה סידר מאמר זה קודם התחלת סדר מועד, יציאות השבת שתים שהן ארבע:

והנראה בכ"ז, דהנה יש להבין איך היתה ביד חכמים תקן ברכות הנהנין אשר מן התורה אין צריכות כלל, ובברכות ש אמרינן דכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא, וכדי שלא יקשה כן הסדירו לנו בסוף המסכת את דברי ר"א בשם ר"ח, כי היתה ביד חכמים לתקן הברכות, כי ע"י הברכות שתקנו הם מרבים שלו' ואחדות בישראל שלא יאמר כל אחד כחי ועוצם ידי עשה לי כל החיל הזה, ואין לי ליתן מעמלי וטרחתי לאחרים ע"כ תקנו הברכות, ובברכו כבר הוא יודע כי אדון העולם הוא הוא המוציא לחם מן הארץ ובורא כל מיני המזונות והפירות כלם, וכל הנתינות שהאדם נותן, למי שהוא מצווה ליתן, אינו נותן אנא מה שהקב"ה נתן לו בשבילם וכמאמר התנא, תן לו משלו שאתה ושלך שלו, ועי"ז התחזק האחדות ויתגבר השלום, ומצינו בחז"ל שאמרו גדול השלום, שבשביל לעשות שלום בין איש לאשתו אמר הקב"ה שמי שנכתב בקדושה ימחה על מים המאררים, וע"כ הכא נמי כדי לעשות שלו' בין כל חלקי העם הישראלי לא הקפיד הקב"ה על הוצאת שמו לבטלה, ע"י כל הברכות שאינן כצריכות מן התורה:

אמנם בעיקר יסוד זה דגדול השלום, דבשביל לעשות שלום בין איש לאשתו מוחקין את השם שנכתב בקדושה, נראה שבמחלוקת שנוי', דהנה בנדרים ס"ו ע"ב איתא, ההוא דאמר לדביתהו, קונם שאי את נהנית לי, עד שתטעומי תבשילך לר' יהודה ולר' שמעון ר' יהודא טעים אמר ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים, ואני לא כש"כ, ר"ש לא טעים, אמר ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו, א"כ נראה מזה דלר"ש לית לי' האי סברא דהקב"ה צוה למחות שמו בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו, ולדידי' יקשה איך היתה ביד תכמים לתקן ברכות שאינן צריכות מן התורה:

ונראה דר"ש לשיטתו באמת א"א לסבור כשיטת ר' יהודא דהא חזינן דעיקר הראי' היא ממה שאמרו, שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים, משמע בהדיא דאם הי' השם נכתב שלא בקדושה לא היתה בזה שום קפידא, והנה מצינו בירושלמי פ"ב דסוטה דס"ל לר"א בן שמוע דמגילת סוטה אין כותבין אלא על עור בהמה טהורה כשאר ספרים תפילין ומזוזות, ור"ש פליג ע"ז וסובר דכיון דעומד למחיקה אין קפידא אם יכתבו על עור בהמה שאינה טהורה, ונראה דפליגי בהאי סברא די"א בן שמוע ס"ל דלא קפדינן על מה שעומד למחיקה, דמכל מקום יש קדושה בשם הנכתב וע"כ בעינן דוקא עור בהמה טהורה אבל ר' שמעון לשיטתו דס"ל בכמה דוכתי כל העומד לפדות כפדוי דמי וא"כ כל העומד למחוק כמחוק דמי ולא חלה שום קדושה על כתיבת השם ע"כ לא קפדינן על עור בהמה טהורה ואתי שפיר מה דאמר ר"ש ואל יזוז שמעון ממקומו דלכאורה הא היו יכולין להביא התבשיל אצלו, אלא הכונה שאין להזיזו משיטתו דס"ל דהשם נכתב לכתחלה שלא בקדושה ע"כ אין שום ראי' דגדול השלום לדחות כבוד התורה, וא"כ לר"ש יקשה איך תקנו חכמים הברכות במקום שיש חשש דאורייתא משום לא תשא, ור' אלעזר בעל המאחר של ת"ת מרבים שלום בעולם אזיל לשיטתו בב"ק ע"ז ע"ב דהוי ס"ל דגם לר"ש לא אמרינן כל העומד לפדות כפדוי דמי ובודאי דלרבנן בודאי לא ס"ל כן וע"כ שם של מגילת סוטה הוי נכתב בקדושה, וע"כ שפיר יש לומר כסברת ר"י דגדול השלום אבל לר"ש א"א לומר כן:

והנראה בזה דהנה התוס' בר"ה. ל"ג ע"א כתבו לתרץ דבאמת מן התוה"ק אין אסור אלא מוציא ש"ש לבטלה בלא ברכה, ורק מדרבנן אסור אפי' ע"י ברכה, ולפ"ז י"ל דהם אמרו והם אמרו, הם אמרו דברכה שאינה צריכה כלל אסורה משום דלא תשא והם אמרו להזכיר ש"ש בכל הברכות שתיקנו לברך:

ונראה ברור דע"כ לא שייך סברת התוס' אלא אי נימא כשיטת הסוברים, דנשים סומכות רשות, א"כ יש כח ביד מי שאינו מחויב בדבר להכניס עצמו בחיוב חדש, ע"כ יכול כל אחד לחדש חיוב על עצמו ולברך ברכה שלא נצטוה עלי' מה"ת, ואף שיש לחלק דהתם המצוה בעצמותה כבר נצטוו עלי' אנשים, אבל בכל הברכות הא לא נצטוו ע"ז שום אדם, מכ"מ י"ל דלא ניחא להו להתוס' לחלק, וס"ל דכיון דנתנה תורה רשות לקבל על עצמו מצוה שלא נצטוה עלי' ה"נ יכול לקבל על עצמו ברכה שלא נצטוה, אבל למאן דס"ל אין נשים סומכות, א"כ אין רשות לקבל על עצמו שום מצוה שלא נצטווה ואפילו חלק מישראל נצטווה ע"ז, כש"כ היכא שלא נצטוה ע"ז שים אדם, ובודאי דגם ע"י ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ועכ"פ משום עשה דאת ד' אלהיך תירא דילפינן מזה אזהרה למוציא ש"ש לבטלה בתמורה ד' ע"א:

ואם כנים אנחנו בזה סרה מהר מה שהקשינו, דלר"ש דס"ל דאין ראי' ממגילת סוטה דגדול השלים דמה יענה לכל הברכות, שת שתיקנו חז"ל דהא כל עיקר האי סברא לא בעינן אלא למאן דס"ל אין נשים סומכות אבל ר"ש הא ס"ל בכ"מ נשים סומכות רשות, ולדידי' באמת י"ל כסברת התוס', דמברך ברכה שאינה צריכה אין בו איסור אלא מדרבנן, וע"כ י"ל הסברא דהם אמרו והם אמרו עיין עירובין צ"ה: ולפי"ז י"ל דר' יהודא ור"ש אזלי לטעמייהו, דר' יהודא לטעמי' דס"ל אין נשים סומכות, וקשה איך התירו חז"ל לברך ברכות שאינן צריכות מה"ת וע"כ דגדול השלום וכר"א אר"ח, אבל ר"ש לשיטתו דס"ל נשים סומכות רשות, וא"כ יש כח להכניס עצמו בחיוב שאינו חייב ואין הכרח כלל לסברת גדול השלום, ע"כ אמר אל יזוז שמעון ממקומו היינו משיטתו דס"ל נשים סומכות רשות:

והשתא והשתא אתי שפיר הא דאר"א אר"ח תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, כלומר לא כדעת ר"ש הסובר דנשים סומכות רשות וא"כ י"ל דהא] דהיתה הרשות ביד חז"ל לתקן ברכות משום דברכה שאינה צריכה אינה אסורה אלא מדרבנן, אלא באמת איסור ברכה שאינה צריכה היא מן התורה וכשיטת הרמב"ם בפ"א מהל' ברכות הלכה ט"ו, והא דהתקינו הברכות הוא משום דעי"ז יתרבה השלום וגדול השלום שנא' וכל בניך למודי ד' כלומר כל ישראל למדו להזכיר בברכותיהם שם שמים, ואיך היתה היכולת לתקן דבר זה, ע"כ אמר ורב שלום בניך אל תיקרי בניך אלא בוניך, היינו ע"י כח השלום הי' כח ביד חכמים לעקור איסור את ד' אלהיך תירא:

אלא שיש להבין דאיך אפשר לומר אל תיקרי בניך הא בהדיא כתיב כן, וצריך לומר דר"א אר"ת ס"ל יש אם למסורת וע"כ הרשות לשנות הקרי של בניך לקרות בוניך ולא ס"ל כהני תנאי דסבירא להו בכל דוכתא יש אם למקרא

והנה בכריתות י"ז ע"ב מבואר דאי נימא יש אם למסרת חייב אשם תלוי גם על חתיכה אחת ולא בעינן איקבע איסורא, היינו חתיכה משתי חתיכות, וא"כ ע"כ ס"ל ספיקא מן התורה לחומרא דאל"כ לא הי' מקום ע"ז לחייב ע"ז אשם תלוי:

ויש להקשות בהא דדרשינן בשבת קל"ה ע"א ערלתו ודאי דותה את השבת ולא ערלתו ספק, דבשלמא אי סבירא לן ספיקא מן התורה אזלינן לקולא שפיר י"ל דאי לאו קרא הו"א דמספק נמי הרשות בידו למול בשבת ע"כ חידשה התורה ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק, אבל למאן דס"ל ספק מן התורה לחומרא א"כ, ל"ל קרא הא מהיכי תיתי לחלל שבת מספק:

והנראה לי לתרץ על פי מאי דחידש הרא"ש בשיטה מקובצת ב"מ ו' ע"ב דהיכא דכתבה תורה לשון ודאי בעינן ודאי גמיר ולא רוב דרובא נמי הוא ספק אלא דספק כזה התיר הכתוב, וא"כ אי לאו דכתבה תורה, ערלתו ודאי ולא ער ערלתו ספק הו"א היכי שנתערב קטן עכו"ם בין תשעה ישראלים בני שמנה, שחל מילתן בשבת ופירש אחד מהן דאזלינן בתר רובא ומוהלין אותו בשבת אבל כיון דחידשה תורה ערלתו ודאי גם רוב לא מהני דרוב נמי מטעם ספק:

ובראש שבת מתחילין יציאות השבת שתים שהן ארבע וכבר הקשו התוס', דלמה פתח דוקא בהוצאה, והנראה לי לתרץ על פי מאי דאיתא בשבת ו' ע"ב על מאי דאיתא שם בברייתא דאם הוציא והכניס במזיד חייב כרת ונסקל ובשוגג חייב חטאת, דפרכינן פשיטא, ומשני דלפי מאי דאמר איסי דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואינו חייב על אחת מהן וקמ''ל דהוצאה לאו מהנך דמספקן, לפ"ז לא קשה קושיית תוס' דלמה פתח התנא ביציאות דהא י"ל דלא פתח בשאר מלאכות דאין חיובן ברור דאין בהם רק חיוב חטאת ולא חיוב סקילה מספק אבל בהוצאה איכא חיוב חטאת וגם חיוב סקילה והוי ממלאכות הודאיות:

וראיתי לגאון אחד שהקשה דאמאי באמת פטור על כל המלאכת לבד הוצאה, הא בכל התורה כולה קיי"ל דאזלינן בתר רובא וא"כ כשפרשה מלאכה אחת מכל הל"ת מלאכות הו"ל למימר כל דפריש מרובא קא פריש, והנ"ל לתרץ על פי מאי דאמרתי לתרץ קושיית התוס' על הרשב"ם ב"ב נ' ע"ב דאמרינן החם אליבא דר' יוסי דס"ל המוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו שלשים יום שניהם המוכר והלוקח ישנם בדין יום או יומים, משום דמספקא לי' אי קנין פירות כקנין הגוף דמי אי לא, וספק נפשות להקל, וכתב הרשב"ם משום דכתיב, ושפטו העדה והצילו העדה, וכתבו ע"ז תוס' דלא בעינן האי קרא, דהא בכל דוכתי קיי"ל דאפילו ממונא לא מפקינן מספיקא כש"כ נפשות ובאמת כדברי הרשב"ם כן כתב רש"י כתובות ט"ו ע"א, והוא גמרא ערוכה בפסחים י"ב ע"א דמספיקא לא קטלינן דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה, ונ"ל דאיצטריך קרא דושפטו העדה והצילו העדה דאי מסברא דמספיקא לא מפקינן ממונא כש"כ נפשות הא נ"מ כגון שנתערב עכו"ם אחד בין תשעה ישראלים ופירש אחד מהם והרגו ישראל דאי מטעם ספיקא הא בכה"ג גם בממון אזלינן בתר רובא דהא הכא לר' יוסי קיימינן ואיהו הא ס"ל בב"ב צ"ג ע"ב דאזלינן בתר רובא בממונא, אבל כיון דחידשה תורה ושפטו העדה והצילו העדה דבעינן דוקא ודאית אפילו היכא דאיכא כל דפריש מרובא קא פריש נמי לא מהני דרוב נמי הוי מטעם ספק, וכ"ז אינו אלא אי נימא דרוב הוי מטעם ספק, אבל אי נימא רוב מטעם ודאי ל"ש למימר האי סברא דהא רוב נמי הוי ודאי ולא ספק, ולפ"ז ל"ק דליקטול מטעם כל דפריש על כל הל"ח מלאכות דהכא בעינן ודאית:

והשתא אתי שפיר סמיכות דברי ר"א אר"ת להתחלת שבת, דכיון דמסיימינן אל תיקרי בניך אלא בוניך א"כ ע"כ ס"ל יש אם למסרת וע"כ דספק מה"ת לחומרא ויקשה ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק ל"ל, וע"כ דאתי' לכל דפריש מרובא קא פריש וע"כ דרוב מטעם ספק, וא"כ שפיר י"ל דושפטו העדה והצילו העדה אתא לכל דפריש מרובא קא פריש וא"כ אינו חייב בודאי רק על הוצאה ולא על כל המלאכות ושפיר פתחינן דוקא ביציאות השבת ודו"ק:

ועפ"ז יש להסמיך תחלת המסכת לסופה, דהנה אמרינן, מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, דהיינו צאת הכוכבים, ולכאו' קשה הא קיי"ל תרומה בזה"ז דרבנן, וא"כ אמאי אסורין הכהנים לאכול תרומה בבין השמשות הא ספיקא דרבנן הוי לקולא, וא"כ יהא מותר לקרות ק"ש גם קודם צאת הכוכבים, וצריך לומר דשאני הכא דהוי איתחזק איסורא, וספק דרבנן דאמרינן דאזלינן לקולא אין זה אלא דוקא היכא שאינו נגד חזקה אבל נגד חזקה גם ספק דרבנן אזלינן לחומרא, והנה ביסוד דבר זה פליגי ר"מ ור' יוסי בעירובין ל"ה ע"ב דר"מ ס"ל דאפילו נגד חזקה אמרינן ספק דרבנן לקולא ויש להבין במאי פליגי, ונ"ל דר"מ ס"ל ספיקא מן התורה לקולא, וא"כ סגי אי מחמירין בספיקא דאורייתא אבל כל שאינו מן התורה אפי' איכא חזקה נמי לא אזלינן לחומרא, אבל ר' יוסי ס"ל דאזלינן בספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא, וע"כ החמירו גם בספק דרבנן היכי דאיכא חזקה כעין ספק דאורייתא, דגם ספק השקול לא החמירו אבל, בספק נגד חזקה הוי כשאר ספק השקול דאזלינן מה"ת לחומרא, והשתא אתי שפיר דכיון דמסיימין אל תיקרי בניך אלא בוניך א"כ ס"ל יש אם למסרת וא"כ ס"ל ספק מה"ת לחומרא ע"כ שפיר אמרינן מאימתי קורין את שמע משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, היינו משעת צאת הכוכבים דוקא ולא מזמן בין השמשות ודו"ק:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה