הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר הקודש · הדרן למס' יבמות
(סוף יבמות קכ"ב ע"ב) אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה דברי רע"ק (כן היא בגירסא שלפנינו אשר אישר אותה גם הק"נ) ר' טרפון אומר בודקין בדר' חנינא דאר"ח ד"ת אחד דיני ממונות ואחד ואחר דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנא' משפט אחד יהי' לכם משפט השוה בכולכם, ומ"ט אמרו ד"מ אינן צריכין דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין, ובמאי קמיפלגי מר סבר כיון דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמי ומר סבר כיון דקא שרינן אשת איש לעלמא כר"נ דמי, אמר ר' אלעזר אר"ח תלמידי חכמים מרבים שלו' בעולם שנא' וכל בניך למודי ד' ורב שלו' בניך ובסוגיא זו יש לדקדק איזה דקדוקים (א) מאי שייכי דר"א אר"ח להכא, (ב) הרמב"ם בפי"ג מהל' גירושין העתיק הטעם דעדי נשים לא בעי דרישה וחקירה, דמשום עיגונא אקילו בה רבנן, וכבר הקשו דלמה נאיד הרמב"ם מטעמא דהגמ' ובחר לו טעם אחר, (ג) להסמיך סוף יבמות להתחלת כתובות, בתולה ניסת ליום הרביעי:
והנה ראיתי להקרבן נתנאל סוף יבמות שכתב ליישב שיטת הרמב"ם דלא כתב הטעם, משום דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא כמבואר בגמרא, דקשה לי' קושיית הרמב"ן דלטעם זה נימא דעדי מיתה של ארוסה בעו דרישה וחקירה, דהא ליכא התם כתובה דהא ארוסה אין לה כתובה, וע"כ צ"ל דר' עקיבא לשיטתו אזיל דס"ל בכתובות ל"ח ע"א דנערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס דילפינן מקרא דלא דורשה דאונס ומפתה שניהם שוין לענין חמשים ולענין שקלים, וא"כ אייתר לי' כמהר הבתולות, וע"כ דס"ל כתובה דאורייתא וכמהר הבתולות אתא להאי דרשא, וע"כ לא אמרינן דיש סברא לומר דארוסה אין לה כתובה אלא דוקא אי נימא כתובה דרבנן ע"כ שפיר י"ל דלארוסה לא תקנו אבל אי נימא דכתובה דאורייתא הא אין סברא לחלק בין דאורייתא לדרבנן, וע"כ לרע"ק לשיטתו שפיר מצינן למימר הטעם דכיון דאיכא כתיבה למישקל כד"מ דמיא אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק להלכה דכתובה דרבנן וא"כ י"ל דארוסה אין לה כתובה ע"כ א"א לומר הטעם כיון דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמיא דא"כ תיקשי ארוסה מאי איכא למימר ע"כ חידש הרמב"ם הטעם דמשום עיגונא אקילו בה רבנן דלפ"ז אין נ"מ בין נשואה לארוסה:
ודבריו תמוהים לענ"ד, חדא דכבר כתב הגאון עמודי אור סי' פ"ד דגם בארוסה איכא צד ממון, דהא אם הגיע הזמן ולא נישאו חייב במזונותיו ומה שהקשה האוצר חיים עלי' דהא לאחר מיתה ליכא מזונות כיון דליכא כתובה ליכא נמי תנאי כתובה, לק"מ דכונת העמודי אור כיון אם לא העידו העדים היתה נוטלת מזונות בהגיע הזמן וע"י עדותן הם מפסידים אותה א"כ שפיר חשיב לה דיני ממונות וזה ברור:
אמנם בלא"ה דבריו תמוהים לענ"ד דרונה להוכיח מזה דס"ל לרע"ק כתובה דאורייתא אף דהרא"ש פ"ק דכתובות ס' כ' כתב נמי כן אבל דעת הרמב"ם מוכרח דלא כשיטת הרא"ש דהא הרמב"ם בפ"ב מהל' נערה פסק לדינא כרע"ק דנערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס ואפ"ה פסק בפ"י מהל' אישות דכתובה דרבנן, אפי' כתובת בתולה, וכן היא דעת רש"י וכמו שכתב שם הרא"ש גופא, וע"כ דהא בהא לא תליא ואפי' אי נימא כתובה דרבנן נמי מצינן למימר דנערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס דקרא לא איירי כלל בכתובה, וא"כ אין הכרח ג"כ לומר כן אליבא דרע"ק והכא הא לשיטת הרמב"ם אזלינן ולדידי' הדרא קושיית הק"נ לדוכתא, דלמה הוכרח לחדש טעם חדש שלא נזכר בגמרא:
ובר מן דין הא בלא"ה גם בלא ארוסה הא איכא כמה נשים דאין להם כתובה, וגם הא יכול להיות שמתלה כתובתה, והנ"ל בזה בהקדם מאי דקשה לי לכאור' לרע"ק דס"ל דאין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה משום דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמיא דהא איכא נמי הכא היתר אשת איש לעלמא דהוי כדיני נפשות ובודאי דהיכא דמעידין על נפשות וממון בעינן דו"ח, ומצאתי בע"ה בספר עמודי אור סי' שגם הוא עמד בזה וכתב לתרץ דרע"ק ור"ט לטעמייהו אזלי בירושלמי סוטה דעד אחד גבי סוטה אינו נאמן אלא לענין איסור אבל לא לממון ולא אמרינן מיגו דמהימנו אאיסור מהימנו נמי אממונא, ע"כ לא אמרינן נמי הכא מיגו דבעי דו"ת אנפשות בעי נמי דו"ת אממוגא' אבל לפי מאי דקיי"ל דמהימן עד אחד גם אממון ממילא ממילא אמרינן מיגו דמהימן בלא דו"ח אממון מהימני נמי אהיתר א"א אף דהוי נפשות עכ"ד העמודי אור:
אבל באמת אין התחלה לדבריו דמלבד דגירסא שלפנינו היא דר"ט ס"ל בודקין וכן משמע הלשון מר סבר ומר סבר בלשון יחיד ולדידי' מוכרחין לגרוס ר"ט ורע"ק, ומלבד דקשה אמאי לא אמרינן דפליגי מר סבר ל"א מיגו ומר סבר אמרינן מיגו דכה"ג אמרינן בסנהדרין כ"ד ע"א, עוד נלע"ד דאין הנושאים שוים דהתם בסוטה שפיר ס"ל דלא אמרינן מיגו דהתם ל"ש למימר מיגו דהא האיסור נוגע להבעל ויכול להיות שהוא מכחישו והכתובה נוגעת להאשה שהיא מכחשת את העד ע"כ ל"ש למימר מיגו דמהימן לענין הבעל מהימן נמי לענין האשה אבל הכא הרי האשה תובעת בין ההיתר לעלמא ובין הכתובה ע"כ שפיר אמרינן מיגו ואפילו אי נימא דהתם נמי הבעל תובע שני הדברים לאסרה עליו ולפוטרו מחיוב הכתובה, מ"מ יש סברא להיפך דאפילו למ"ד התם דמהימן נמי אכתובה היינו דכיון דמקבלין עדותו לענין האיסור ש הבעל ממילא נפקע ממנו חיוב הכתובה אבל הכא אם לענין ממון קיי"ל הפקר ב"ד הפקר ואפילו בלא דו"ת מחייבין להיורשים אבל איך יש כח בידם לעקור דבר מן התורה לענין היתר א"א להתירה בלא דו"ח:
והי' נראה לאמר דבהא פליגי דרע"ק ס"ל דכמו דאיסור לבעל הוי כשאר איסורין שבתורה ה"נ היתר לעלמא נמי הוי כשאר איסורים שבתורה ולא. נשאר לנו אלא ענין הכתובה ובכתובה הא בטלוה רבנן לדרישה וחקירה אבל ר"ט ס"ל דאף דלענין איסור הבעל לא הוי אלא איסור בעלמא אבל לגבי עלמא הוי דבר שבערוה ובעינן דרישה וחקירה אלא שקשה לכוין זה בלשון הגמ', וגם למה הזכיר דיני נפשות דלא הו"ל למימר אלא כדבר שבערוה דמי:
ע"כ נלע"ד לאמר בהסבר דברי הגמ' דהנה התחייבות האשה לבעלה נעשה ע"י קנין האישות, ויש לחקור בזה איך הכונה, אם ע"י קנין הממון שהיא מקנה עצמה לבעלה ע"י הקידושין חל עלי' כל דיני איסורי האישות, או להיפך ע"י חלות האיסור שבא ע"י האישות חלין דיני חיובי הממון:
ונראה דבזה פליגי רע"ק ור"ט דרע"ק ס"ל דעיקר האיסור בא ע"י קנין הממון וההתחייבות של האשה, ע"כ ס"ל שפיר דהוי כד"מ דלא בעו דו"ח אבל ר"ט ס"ל דעיקר ההתחייבות של הממון בא מצד האיסור ע"כ דמי לד"נ:
והשתא יובנו הדברים דרע"ק ס"ל דע"כ עיקר האישות הוא מצד התחייבות הממון דאל"כ מאי שיטא דכתובה איכא הכא בשלמא גבי גירושין י"ל דתיקנו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל באלמנה מאי איכא למימר, וע"כ דכל עיקר האישות היא מצד הקנין וע"כ עבור הכתובה שתקבל לאחר מיתת הבעל היא מקנה עצמה לבעלה וע"כ שפיר הוי כד"מ אבל ר"ט ס"ל דאי נימא דאינו רק קנין א"כ כיון שמת הבעל הא כבר בטל הקנין וכמו בשותפין שאם מת אחד מן השותפין בטלה השותפות כמבואר בסי' קע"ו בח"מ ואפ"ה חזינן דלא מהני היתר אלא לעלמא אבל לא לקרובים אפי' ע"י מיתה, א"כ חזינן דהעיקר הוא האיסור וע"י האיסור נמשכין כל דיני ממון, וע"כ ס"ל דבעי דו"ח והא דל"א דר"ט ס"ל כתובה דרבנן ע"כ אין ראי' מכתובה לאישות נ"ל חדא דר"ט הוי מב"ש וב"ש ע"כ ס"ל כתובה דאורייתא דא"א לומר דתיקנו כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דהא ס"ל לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר וע"כ דס"ל כתובה דאורייתא, ועוד נ"ל להכריח דע"כ ס"ל דכתובה דאורייתא, דהנה בירושלמי סוטה פליגי ר"ט ורע"ק אי עד אחד בסוטה נאמן להפסידה כתובתה וחזר רע"ק להיות שונה כר"ט דאין עד סוטה נאמן להפסידה הכתובה, ויש להבין במאי פליגי תנא דמתניתין דסוטה ל"א דס"ל דנאמן גם להפסידה הכתובה ורע"ק ור"ט דס"ל דלא מהימן ונראה ברור דפליגי אי כתיבה דאורייתא או דרבנן דת"ק דמתניתין ס"ל דכתובה דרבנן וע"כ שפיר י"ל הם אמרו והם אמרו הם אמרו דחייב ליתן כתובה והם אמרו דאפי' ע"י עד אחד נמי מפסדת הכתובה אבל רע"ק ור"ט ס"ל כתובה דאורייתא וע"כ נהי דלענין טומאה המני' תורה אבל לענין ממון אינו נאמן, וע"כ ר"ט לשיטתו דס"ל כתובה דאורייתא שפיר הוכרחה לדידי' הגמ' לפרש דכיון דאיכא היתר א"א לעלמא כד"נ דמיא, ואף דהלשון דחוק קצת דהו"ל למימר כיון דלא שרינן אלא לעלמא אבל י"ל דנקטה הגמ' בקיצור כדרך הגמ':
וא"כ כ"ז ל"ש אלא אי נימא כתובה דאורייתא ע"כ י"ל דעיקר האישות הוא ענין חיוב ממון והאיסור נובע מדין התחייבות הממון אבל אי נימא כתובה דרבנן בודאי דאיסור היא מצד האישות ולא מצד הקנין, והשתי אתי שפיר דהרמב"ם לטעמו אזיל דפסק בהלכות אישות דכתובה דרבנן וא"כ א"א לומר לדידי' דהא דלא בעינן דו"ח משום קנין ממון ע"כ כתב לחדש דהא דלא בעינן דרישה וחקירה היא דמשום עיגונא אקילו בה רבנן, ואין להקשות דמנ"ל להרמב"ם לחדש עיקר הדין דלא בעינן דו"ח כיון דלדידן כתובה דרבנן די"ל דס"ל דע"כ ל"ש האי פלוגתא אלא דוקא אי נימא דבעינן עד אחד גמור אבל אי נימא דמשיאין אפי' על עדות עד מפי עד ואפי' מפי, עבד ושפחה דסמכינן אדיוקא דאשה ממילא אין שום סברא להצריך נמי דו"ח דהא עיקר הדבר הוא דסומכין על האשה גופא ובזה י"ל דפליגי הני תנאי דס"ל דאין משיאין האשה רק על פי עד כשר והני תנאי דהחזיקו להיות משיאין את האשה גם עפ"י עד מפי עד לעדות עבד ושפחה, והיינו דהני תנאי הא ס"ל דעד אחד בעדות אשה היא מן התורה ע"כ בעינן דוקא שיהא כשר לעדות כשאר עדים דעלמא אבל מאן דס"ל דהוחזקו להיות משיאין אפי' ע"י פסולי עדות סובר דאין סברא להתיר מה"ת אפי' ע"י עד אחד כשר אלא דסמכינן אדיוקא דאשה וא"כ שפיר מצינן להתיר אפי' ע"י עדות של עבד ושפחה ושאר פסולי עדות:
זו היא כונת ר' אלעזר אר"ח שאמר תלמידי חכמים מרבים שלו' בעולם, כלומר שהוא בא לחדש דע"כ לא שייכא פלוגתא זו אי בעי דו"ת או לא בעי אלא קודם שהתקינו לקבל עדות מפי פסולי עדות אבל לאחר שהתקינו דמקבלין עדות אפי' מכל הפסולים א"כ ל"ש עוד פלוגתא זו דהא סמכינן אדיוקא דילה וא"כ אפילו בלא דרישה וחקירה נמי משיאין את האשה לכולי עלמא:
ועפ"ז זכינו להבין עומק כונת הרמב"ם בסדור הדינים, דבפי"ג מהל' גירושין, אחר שכתב דעדי נשים אינן צריכין דרישה וחקירה, כתב אל יקשה בעיניך דמבואר מדבריו דעדות עד אחד כשר בעדות אשה הוי מה"ת ועדות נשים ועד מפי עד אינן אלא מדרבנן, דלכאורה אינו מובן דהא דברים אלו הי' לו להעתיקם בריש פי"ב מהל' גירושין, אשר שם הוא מקומם, קודם שכתב כל הפרטי דינים של היתר אשה לעלמא ע"י עד אחד, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר, דלמד מסוגיא זו דהסמיכו דברי ר"א דת"ח מרבים שלו' בעולם לפלוגתת רע"ק ור"ט, דלכאורה אין לזה קישור, אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דמוכח מזה דעד אחד נאמן מן התורה ע"כ הי' שפיר שייך פלוגתת רע"ק ור"ט מקודם וגם דאחרי דתקנו דמשיאין את האשה ע"י פסולי עדות ממילא בטלה המחלוקת ולכו"ע עדי נשים אינן צריכים דרישה וחקירה:
והנה בהא שלמד ר' אליעזר דת"ח מרבים שלום בעולם מקרא דאל תיקרי בניך אלא בוניך, יש להבין דכיון דקרינן בניך איך אמרינן ע"ד בוניך ונראה לומר דס"ל יש אם למסרת והקרי ניתן להדרש, ע"כ שפיר אמרינן אל תיקרי בניך אלא בניך:
ובכריתות י' ע"ב אמרינן דאי נימא יש אם למסרת חייב אשם תלוי אפי' על חתיכה אחת ספק חלב ספק של שומן דמצות קרינן, וא"כ ע"כ ס"ל דספיקא דאורייתא דאורייתא מן התורה לחומרא דאל"כ ל"ש ע"ז דין אשם תלוי וכמו שכתבו הראשונים:
והנה התוס' ריש כתובות הקשו על הא דאמרינן בתולה ניסת ליום הרביעי שפעמים בשבת ב"ד יושבין, דהא תינח אשת כהן ופחותה מבת ג' שנים ויום אחד דלא הוי אלא חדא ספיקא שפיר י"ל דנישאת ביום הרביעי דחיישינן לאיקרורי דעתא, אבל באשת ישראל ובניסת יותר מבת ג' שנים ויום אחד אמאי תנשא ליום הרביעי ותירצו דמשום אשת כהן ופחותה מבת ג' שנים ויום אחד גזרו ותקנו שתנשא גם אשת ישראל ויתרה על בת ג' שנים ויום אחד, והנה תירוץ זה לא יתכן אלא אי נימא ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא שפיר י"ל דכיון דאשת כהן אסורה מן התורה ע"כ שפיר שפיר גזרו אשת ישראל אטו אשת כהן, אבל אי נימא דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא א"כ אשת כהן גופא הוי ספיקא דרבנן וא"כ איך ניקו ונגזור גזירה לגזירה וא"כ מוכרח מזה דמתניתין דכתובות אתיא כמאן דס"ל דחייבין אשם תלוי אפי' על חתיכה אחת דספיקא מן התורה לחומרא ע"כ לא הוי גזירה לגזירה:
והשתא אתי שפיר סמיכות סוף יבמות להתחלת כתובות דכיון דאמרינן אל תיקרי בניך אלא בוניך א"כ ע"כ דיש אם למסורת וא"כ ספיקא מן התורה לחומרא וע"כ שפיר בתולה סתם אפי' בתולת אשת ישראל ליתרה על בת ג' שנים ויום אחד נמי נשאת ליום הרביעי דגזרי בה אטו אשת כהן דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ודו"ק: