הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר הקודש · הדרן למס' חגיגה ולכל סדר מועד
אמר ר' אבהו אמר ד' אלעזר, תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהם ק"ו מסלמנדרא וכו', אמר ריש לקיש אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל ק"ו ממזבח הזהב מה מזבח הזהב שאין עלי' אלא כעובי דינר זהב כמה שנים אין האור שולטת בו פושעי ישראל שמלאים מצוות כרמון דכתיב כפלח הרמון רקתך, אל תיקרי רקתך אלא ריקנין שבך על אחת כמה וכמה. (סוף חגיגה) יש להבין במאי פליגי ר' אלעזר וריש לקיש דלר"ח אין אור של גיהנם שולטת אלא בת"ח אבל בפושעי ישראל שולטת ולריש לקיש גם בפושעי ישראל אינה שולטת ועיין תוס' עירובין י"ט ע"א מש"כ בזה:
והנ"ל בזה דהנה לכאו' ק"ו של ריש לקיש פריכא הוא דהא י"ל מה למזבח הזהב שאינו מקבל טומאה, וכמו דאיתא במשנה כל הכלים שהי' במקדש הי' צריכין טבילה חוץ ממזבח הזהב ע"כ אין האור שולטת בו, אבל פושעי ישראל דטומאת העונות שולטת בהם הה"נ דאור של גיהנם שולטת, וצריך לומר דבאמת ס"ל לריש לקיש דגם מזבח הזהב מקבל טומאה וכדס"ל ללישנא קמא אליבא דחכמים דכיון, שהם מצופין בזהב אזלינן בתר ציפוי, והשתא אתי שפיר די"ל דר' אלעזר ס"ל כר' אליעזר דמזבח הזהב אינו מקבל טומאה וע"כ ליכא למילף ק"ו ממזבח הזהב, דשאני מזבח הזהב שאינו מקבל טומאה אבל ר"ל ס"ל כחכמים דמזבח הזהב נמי מקבל טומאה ע"כ איכא למילף שפיר ק"ו ממזבח הזהב
ועפ"י האמור י"ל דר' אלעזר וריש לקיש לטעמייהו אזלי ור' אליעזר וחכמים לטעמייהו אזלי, דהנה י"ל בטעמא דחכמים דס"ל דלא אזלינן בתר העצים שהי' יסוד של מזבח הזהב, דהא מזבח הזהב הי' כלי שרת כמבואר בזבחים כ"ז ע"ב ובכלי שרת הא קיי"ל בסוכה נ' ע"ב דאם עשאן של עץ פסולין, וא"כ כל עיקר הכשר של המזבח לכלי שרת הוא מטעם הציפוי של מתכות ע"כ א"א למיזל בתר עץ, אמנם דין זה אי עושין כלי שרת של עץ תליא בפלוגתא אי דרשינן כללי ופרטי או ריבויי ומיעוטי, דאי דרשינן כללי ופרטי אין עושין כלי שרת של עץ, אבל אי דרשינן ריבויי ומיעוטי עושין כלי שרת אפי' של עץ, וכמבואר כ"ז בסוגיא דסוכה שם, וא"כ לפי המבואר בב"ק קי"ז ע"ב דר' אליעזר ס"ל דדרש נן ריבויי ומיעוטי ע"כ ס"ל דכלי שרת כשרין אפי' של עץ, ע"כ ר' אליעזר לשיטתו שפיר ס"ל דהציפוי בטל לגבי העץ והוי כלי עץ העשוי לנחת שאינו מקבל טומאה, והא דאמרינן דמקשינן מזבחות להדדי לא הוי אלא אסמכתא בעלמא:
והנה בשבועות ל"ז ע"ב, מבואר דר' אלעזר ס"ל דלא דרשינן כללי ופרטי אלא ריבויי ומיעוטי, וא"כ ס"ל דעושין כלי שרת של עץ וא"כ הציפוי בטל לגבי העץ והוי כלי עץ העשוי לנחת שאינו מקבל טומאה ע"כ שפיר ס"ל דלא דרשינן ק"ו ממזבח הזהב דהוי ק"ו פריכא דמה למזבח הזהב שאינו מקבל טומאה תאמר בפושעי ישראל שמקבלין טומאה אבל ריש לקיש בודאי יסבור בהא כר' יוחנן רבו דס"ל הלכה כסתם משנה וסתם משנה בב"מ נ"ו ע"א דאין נשבעין על הקרקעות א"כ ע"כ דדרשינן כל התורה בכלל ובפרט כמבואר בסוגיא שם נ"ז ע"ב, ע"כ דס"ל אין עושין כלי שרת של עץ, וכל עיקר ההכשר אינו אלא מחמת ציפוי הזהב דהוי מתכות ע"כ דדינו ככלי מתכות ולא בטיל ציפוי לגבי גוף המזבח ע"כ שפיר ס"ל דמזבח הזהב מקבל טומאה ושפיר איכא למיעבד ק"ו מיני' דפושעי ישראל אין אור שולטת בהם:
אלא דלפ"ז יקשה דל"ל קרא דוהשלחן הטהור מכלל שהיא טמא, דשולחן מקבל טומאה הא גם השולחן מצופה זהב וא"כ תיפוק לי' מטעם ציפוי, וצ"ל דשאני שולחן דרחמנא קרי' עץ וכדאמרינן שם בסוגיא דחגיגה, אמנם הא גופא קשיא דלמה קרי' רחמנא עץ ואתא קרא דטהור מכלל שהוא טמא, לא נקרי' עץ וממילא לא בעי קרא דמקבל טומאה וצריך לומר דהא אתא קרא לאשמעינן דמקבל טומאה מחמת שהי' מגביהין ומטלטלין אותו לעולי רגלים להראות חבתם לפני המקום שסלוקו של לחם הפנים הוא כסדורו וכדאמר ר"ל הכא בסוגיא, ואשמעינן דאפית לחם הפנים דוחה שבת ע"כ הוי שפיר סלוקו כסדורו מקרא דלשום לחם חם ביום הלקחו דתנור מקדש הלחם ואי אפו להו מע"ש איפסולי בלינה וכדאיתא במנחות ע"ב ע"ב וצ"ה ע"ב, אמנם הא גופא קשיא דאמאי דוחה אפיית לחם הפנים שבת, הא יש לעשות באופן שלא ידחה שבת ואי דתנור מקדש הא כתב הר"ן בגיטין פ' המגרש דאף דאישות לא פקעה בכדי מ"מ אם אומר לאשה הרי את אשתי עד שעת נשואין לאחר וגם לאחר נשואין הרי את שוב אשתי תנאי קיים דכיון דלא פסקה לגמרי אלא רגע אחת לא הוי הפקעת אישות וא"כ ה"נ הא מצי לאפות הלחם בתנור ולהקדישו קדושת הגוף עד שעת תלות עמוד השחר והרגע של חלות עמוד השחר תהא נפקעת קדושת הגוף של הלחם שלא יהא נפסל בלינה וכשיעבור עמוד השחר תחיל בחזרה קדושת הגוף הקודמת דלא נפסל לעולם בלינה, וא"ת אמאי אפיית הלחם דוחה שבת כיון שאפשר לעשות בלא דחי' וכדר"ל דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו תבא עשה ותדחה ל"ח וה"נ לכאורה דכוותי', אמנם י"ל דל"ד לעשה דותה ל"ת דהתם הוי מטעם דתי' ע"כ שפיר אמרינן דאם אפשר בלא דחי' אין כאן היתר ע"י דיחוי אבל שבת בצבור אמרינן ביומא מ"ו ע"ב דהוי הותרה ממש ע"כ אף דאפשר לעשות בהיתר דמי להיכא דאיכא טמאין וטהורין באותו בית אב דלמ"ד טומאה הותרה בצבור עבדי נמי טמאין וכדאיתא ביומא ו' ע"ב וה"נ אף דאפשר ע"מ תנאי בלא דחי' כיון דכל קרבן צבור בשבת הוי היתר גמור אף דאיכא למיעבד שלא ע"י דחוי' לא טרחינן ועבדינן ע"י דחיית שבת:
אלא אלא שלפי"ז יקשה הא דהוי ס"ד ביבמות ה' למילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מהא דתמיד ופסח דוחין את השבת דמאי ראי' מתמיד ופסח הא התם שבת הותרה אצל קרבנות ואין זה בגדר דיחוי, וצ"ל דהא בהא תליא דודאי לפי הס"ד דכשם שעשה דוחה ל"ת גרידא ה"נ עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת א"כ שפיר י"ל דהא דמצינו בכל הני דוכתי דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אין זה מגדר היתר אלא מגדר דיחוי, אבל לפום מאי דמסקינן דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת א"כ יקשה אמאי התורה תורה בקרבנות ומילה דדוחין את השבת, ע"כ מוכרח דאין זה בגדר דחי' אלא מתורת היתר ממש דע"ז לא נאמרה כלל אזהרת שבת וע"כ התם ביומא דהוי למסקנא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת שפיר אמרינן דשבת הותרה בצבור, אבל הכא ביבמות דאזלינן לפום ס"ד דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אלא דלא ידעינן מהיכא ילפינן לה שפיר י"ל דכל הני דדחי שבת אין זה מגדר היתר אלא מתורת דחוי' כשאר עשה דוחה ל"ת:
וא"כ יצא לנו מזה דלר"ל דס"ל דאפיית לחם הפנים דוחה שבת אף דאיכא למיעבד שלא ע"י דיחוי משום דס"ל שבת הותרה בצבור וא"כ ס"ל אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דאל"כ מנ"ל דהותרה:
והנה בריש יבמות מתחילין חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום:
ומדקדק רב אשי,. מדלא נקט פטורות הערוות גופייהו ופוטרות נמי צרותיהן דערוה גופא לא בעי קרא דפטורה מן היבום דהא פשיטא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וקרא איצטריך חידושא לצרות, וא"כ ס"ל לתנא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ולפ"ז אתי שפיר המשך סוף חגיגה להתחלת סדר נשים דכיון דסיימנו ק"ו ממזבח הזהב ע"כ דס"ל דמזבח מקבל טומאה והוי דומיא דפושעי ישראל וע"כ דס"ל דהציפוי אינו בטל וא"כ קשה משולחן דל"ל קרא דהטהור מכלל שהוא טמא וע"כ דאיצטריך קרא דהוי כלי עץ משום דרחמנא קרי' עץ כדי להורות דאפיית הלחם דוחה שבת וקשה אמאי דותה שבת הא אפשר בתנאי לבלא דחוי' וצ"ל דשבת הותרה וקשה מנ"ל דהותרה דילמא הוי דיחוי וע"כ דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת והכי דחי א"כ הוי בתורת היתר ע"כ שפיר מתחילין חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ולא פטורות ופוטרות ודו"ק היטב:
ב) ועפ"ז יש להסמיך התחלת סדר מועד לסופו, דהנה בריש מועד מתחילינן, יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ וכבר הקשי דל"ל למנקט יציאות הן בפנים והן בחוץ, ותירץ הברטנורא דאשמעינן דאף שהי' טועה בדבר מצות צדקה ועשה מצוה מכ"מ חייב נמי חטאת, וקשה דאמאי חייב קרבן בטעה בדבר מצוה ליתי עשה דמצות צדקה ולידחי ל"ת דשבת ואף דאפשר לקיים שניהם ע"י שיתן לו בבית בלא שום דחיי', אבל הא תינח במזיד, אמרינן לי' לכתחילה לא תעבור דיש היתר ע"י שיכניסנו לביתו אבל הכא הא בשוגג אמרינן דכבר עבר ודחה א"כ י"ל להיפך דא"א להדחות העשה משום הלאו ואמאי לא אמרינן דכיון די"ל דעשה דצדקה דוחה ל"ת דשבת ליכא חיוב קרבן, ועוד דמתניתין סתמא נקטא דאפי' א"א לי' ליתן בלא שום דחיית שבת נמי חייב קרבן ומוכרת ע"כ דס"ל לתנא דאף דעשה דוחה ל"ת היינו ל"ת גרידא ולא ל"ת שיש בו כרת והשתא אתי שפיר סמיכות ריש סדר מועד לסוף סדר מועד דכיון דאמרינן דיציאות השבת שתים שהן ארבע גם בפנים אף דמקיים מצות צדקה א"כ ע"כ דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"כ שפיר ס"ל לריש לקיש דאור של גיהנם אינה שולטת בפושעי ישראל דאיכא ק"ו ממזבח הזהב וכנ"ל דמוכרח מזה דאין עשה דוחה ל"ת שיש בי כרת:
ג) אמנם עדיין יקשה דלמה פתח דוקא ביציאות השבת ולא בשארי מלאכות וכקושיית תוס' וצ"ל דס"ל להאי תנא אין הוצאה ליום הכפירים כרפרם ביומא ס"ו ע"ב ע"כ פתח במלאכת הוצאה דהוי דוקא בשבת ולא ביום הכפורים, וילפינן לה מהא דכתבה תורה גבי שילוח שעיר לעזאזל, עתי אפי' בשבת דאם חלה השעיר מרכיבו על החמור ומוציאו דרך רשות הרבים ול"ל קרא הא גם ביום הכפורים גופא אסורא הוצאה ומה לי שבת ומה לי יום הכפורים, וע"כ צ"ל דמצד יום הכפורים לא הי' אסור דאין איסור הוצאה ביום הכפורים ע"כ בעינן קרא דעתי אפי' בשבת להתיר הוצאה דשבת ג"כ, אמנם כ"ז שייך לומר אי נימא דתחומין דרבנן א"כ על תחומין לא בעינן קרא דעתי דממילא מותר וע"כ דאין עירוב והוצאה ליום הכפורים ושפיר תנא יציאות השבת ולא של יום הכפורים, אבל אי נימא תחומין דאורייתא י"ל דקרא לחתומין אתא ולא לאיסור הוצאה, והנה כבר הקשיתי דאי נימא דתחומין דאורייתא א"כ למה פתח התנא בריש עירובין בדיני היתר מבואות ולא פתח בדיני עירובי תחומין דהוי מה"ת וע"כ צ"ל דהאי תנא ס"ל תחומין דרבנן ע"כ פתת בעירובי מבואות דהוי דרבנן דומיא דשארי דיני הוצאה והשתא אתי שפיר דכיון דפתחינן בריש שבת, יציאות השבת וע"כ דאין יציאה ליום הכפורים, וא"כ ע"כ דילפינן לה מעתי וקשה דילמא קרא אתא להתיר תחומין וע"כ דתחומין דרבנן ע"כ שפיר פחת במבוי שהוא גבוה יותר מעשרים אמה ולא בדיני תחומין:
ד) אמנם על מתניתין דעירובין לכאורה יש להקשות דאיך אמרינן דדוקא מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט דמשמע אבל אם הוא עשרים בצמצום כשר, הא א"א לצמצם וא"כ יש לחוש דילמא הקורה למעלה מעשרים אמה וצריך לומר דכיון דכל עיקר איסור טלטול במבוי אינו אלא מדרבנן ע"כ אזלינן בספק דרבנן לקולא, אבל קשה הא הכא הוי חזקת איסור שבת ומספק אנו באין להתיר והו"ל למימר מספיקא אוקמה אחזקה, ואף דתיקון המבוי הוא מע"ש ואם כן יש ספק אם נכנס לאיסור שבת כלל, אבל ודאי דגם אם הי' בשבת ואחרי כך בצמצום גם כן כשר דהא סתמא נקט דוקא למעלה ולא בשוה עשרים, וצ"ל דהאי תנא ס"ל דספיקא דרבנן אפי' במקום חזקה נמי שרי ע"כ נקט מילתא פסיקתא דוקא למעלה (ולא בשוה עשרים, וצ"ל דהאי חנא ס"ל דספיקא דרבנן אפי' במקום חזקה נמי שרי) מעשרים אמה פסולה אבל בשוה עשרים כשרה, ונראה לומר דתליא אי נימא ספיקא מן התורה לקולא או לחומרא דאי נימא ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא י"ל דאף דהתירו בספק דרבנן אבל כל היכי דאיכא נמי חזקה גזרי אטו ספק דאורייתא והחמירו בו, אבל אי נימא דכל עיקר ספק דאסור אינו אלא מדרבנן בעלמא אפי' בספק דאורייתא א"כ י"ל אף דהחמירו בספק דאורייתא אבל כל היכי דאין בו חשש דאורייתא לא החמירו בו וא"כ כיון דלא פסלה מתניתין אלא בלמעלה ולא בשוה עשרים ע"כ דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא, וע"כ בדרבנן הקילו אפי' בנגד חזקה:
והנה בריש פסחים איתא במשנה ראשונה אור לארבעה עשר בודקין את החמץ וקשה דלמה לא הזכיר נמי דין הביטול כדאמר בגמרא הבודק צריך לבטל וצריך לומר דס"ל לתנא דמתניתין דכיון דכבר בדק אין כאן אלא ספק בעלמא ובספק לא בעינן הרחקה, דספיקא דרבנן אזלינן לקולא, וקשה הא הוי חזקת חמץ מכל השנה וצ"ל דאפי' איכא חזקה כיון דהוי ספיקא דרבנן אזלינן לקולא, ועפ"ז יש ליישב הא דנקט תנא דמתניתין בודקין את החמץ בה' הידיעה אולם לפי הנ"ל אתי שפיר דלא היזהר על הבדיקה אלא בחמץ דאורייתא הידוע לכל שאסור אבל היכא שלא הכניסו שם אלא חמץ דרבנן לא בעי בדיקה דספק דרבנן אזלינן לקולא ואף דהוי חזקת חמץ מכל מקום ספק דרבנן הוי לקולא גם היכא דאיכא חזקא חיוב, לרב יהודא דס"ל דהבודק צריך שיבטל ס"ל באמת דאיסור דרבנן נגד חזקה גם ספק אסור:
והשתא והשתא אתי שפיר דכיון דאמרינן, מבוי שהוא למעלה מעשרים אמה ימעט אבל חוה עשרים אינו צריך למעט א"כ ס"ל ספק דרבנן נגד חזקה ג"כ לקולא ע"כ אור לארבעה עשר בודקין את החמץ בה' הידיעה לאור הנר דוקא חמץ דאורייתא ולא דרבנן דספק דרבנן מותר אפי' נגד חזקה:
ה) ובריש יומא אמרינן שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כה"ג מביתו ללשכת פרהדרין ומפרשינן בגמ' דמפרישין אותו מביתו משום שמא תמצא ספק נדה ומטמא את בועלה, והקשו תוס' נדה ט"ז ע"א דגם בלא ראיית נדה הא איכא למיחש להתם דמטמא את בועלה למפרע, ונ"ל לתרץ דדוקא לענין ראיית נדה דהוי ספק דאורייתא שפיר איכא למיחש אבל לענין כתם נהי דמחמירינן אף בסתם לטמא בועלה למפרע אבל אין זה אלא בשאר ימות השנה אבל ביום הכפורים אוקמוה אדינא דהוי ספק דרבנן דאזלינן בי' לקולא, אמנם יקשה דהא הכא הוי עבודת היום ודאי חיובא ואיך אתי ספק ומוציא מידי ודאי חיובא דיומא וצ"ל דס"ל להאי תנא דספק דרבנן הותר אפי' נגד חזקת חיוב ע"כ לא החמירו בזה ולא חששו אלא לספק ראיי' דאורייתא:
והשתא אתי שפיר המשך ריש פסחים להתחלת יומא, דכיון דאמרינן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ הידוע אבל בחמץ דרבנן לא בעינן בדיקה דספק דרבנן אזלינן לקולא אפי' היכא דאיכא חזקת חמץ כל השנה ע"כ שפיר אמרינן דמפרישין אותו מביתו ומהני התקנה ולא חששו לכתם, דגבי כתם נמי אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אף דהוי נגד חזקה:
ו) והנה בריש סוכה אמרינן סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה אבל עשרים אמה בצמצום כשרה, וקשה הא א"א לצמצם וא"כ גם אי גבוהה עשרים איכא למיחש דילמא הוי למעלה מעשרים, ונ"ל דבאמת הך שיעורא דעשרים אמה אינו שיעור מן התורה אלא הוי דרבנן ומן התורה בעינן דוקא שיהא יודע שהוא יושב בצל סוכה, וע"כ לענין דרבנן אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, והשתא אתי שפיר הסמיכות דכיון דאמרינן, דמהני הפרשה מביתו ולא חששו לכתם ע"כ דס"ל דספיקא דרבנן הוי לקולא אפי' נגד חזקה ע"כ אמרינן נמי סוכה שהיא למעלה מעשרים אמה פסולה ולא אם היא בצמצום עשרים אמה ואף דאיכא עלי' חזקת חיובא דסוכה מ"מ ספיקא דרבנן לקולא הוי גם נגד חזקת חיוב:
א
והמשנה בריש ביצה מתחלת, ביצה שנולדה ביו"ט ב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרים לא תאכל, ויש להבין במאי פליגי ונ"ל דבגמ' מפרשינן טעמא לרוב האמוראים דגזרינן אטו פירות הנושרים אי אטו משקין שזבו, ואף דהיא גזירה מ"מ אמרינן דכולה חדא גזרה היא, וי"ל דב"ש ס"ל דלאו חדא גזרה הוא ע"כ ל"ש למיגזר אטו הני גזרות, דהוי גזרה לגזרה, ובטעמא דלא גזרינן גזרה לגזרה י"ל דכיון דקיי"ל דאפילו ספק גמור שהיא לפנינו מותר מן התורה א"כ בחדא גזירה אין כאן אלא ספק דאורייתא ע"כ חששו להחמיר אבל הגזירה השני' הוי ספק בדרבנן וספק דרבנן אזלינן לקולא, והנה כל יסוד הדברים דקיי"ל ספק דרבנן מותר אפי' נגד חזקת חיוב היא משום דכיון דקיי"ל דאפילו ספק דאורייתא מותר מן התורה ע"כ לא החמירו גם בספק דרבנן אפי' היכא דאיכא חזקה, והשתא אתי שפיר דכיון דמוכרח מהתחלת סוכה דדוקא למעלה פסולה אבל בצמצום כשר משום דספק דרבנן אפי' נגד חזקת חיוב דסוכה אזלינן בי' לקולא ע"כ שפיר ס"ל לב"ש דביצה שנולדה ביו"ט תאכל דכיון דספק דרבנן מותר אפי' נגד חזקה א"כ ספיקא מן התורה לקולא ע"כ ל"ש היא למימר גזירה לגזירה כיון דהספק הראשון מותר מה"ת א"כ הספק השני הוי ספק בדרבנן:
ח) ובריש ראש השנה אמרינן ארבעה ראשי שנים הן, באחד בניסן ר"ה למלכים ומפרשינן בגמ' דנ"מ לשטרות המוקדמים כדי דלא נפסלין מספיקא שמא הם מוקדמין וקשה טובא הא כיון שהשטר מוקדם א"כ העדים פסולים כמבואר בתוס' ב"ק ל' ע"ב, ובכ"ז א"כ היכי אמרי' דהעדים פסולים מספק נוקמינהו אחזקת כשרות, וצריך לומר דכיון דכתבה תורה לא תגזול ודרשינן לא תגזול ודאי ולא לא תגזול ספק ע"כ אף נגד חזקה לא מפקינן ממונא, אמנם כ"ז ניחא אי נימא דספיקא מן התורה לקולא ע"כ שפיר מוכרח דהא דהתורה התירה ספק גזל היינו אפי' נגד חזקה ורובא, אבל אי נימא דספיקא מן התורה לחומרא א"כ בלא קרא הו"א דספק גזל הוי כשאר ספק איסור דאזלינן בי' לחומרא וא"כ אף דקיי"ל מקרא או מהלכה דספק גזל הוי לקולא מ"מ אין לך בו אלא חידושי בספק השקול ולא בספק נגד חזקה, והשתא אתי שפיר דכיון דאמרינן דביצה שנולדה ביו"ט תאכל ואפי' לב"ה אינו אסור אלא משום דהוי חדא גזרה א"כ מוכרח דספק מן התורה לקולא ע"כ שפיר אמרינן ארבעה ראשי שנים הם ובאחד בניסן ר"ה לשטרות דמספיקא פסלינן לשטרא אף דהוי נגד חזקת כשרות דעדים דספק גזל מותר אפי' נגד חזקה וכנ"ל:
ט) והנה בריש תענית מתחילין מאימתי מזכירין גבורות גשמים ר' אליעזר אומר מיו"ט הראשון של חג ר' יהושע אומר מיו"ט האחרון של חג ונ"ל דאזלי לטעמייהו, דהנה ר"א מביא ראי' מתחיית המתים שמזכירין אע"פ שאינה אלא בעונתה, ונ"ל דר' יהושע לטעמי' אזיל בסנהדרין צ"ז ע"ב דס"ל דאין הדבר תלוי בזמן שיעשו תשובה ישראל, אלא תלוי ברצון הקב"ה, א"כ ל"ק כלל מהא דמזכירין תחיית המתים דגם תחיית המתים כל שעתא ושעתא זמנה היא, אבל ר' אליעזר לשיטתו אזיל דס"ל דאם ישראל עושין תשובה נגאלין א"כ הוא עדיין לא הגיעה זמנה של תשובה, ואפילו הכי מזכירין ה"נ יש להזכיר גשמים אע"פ שלא הגיע הזמן, ואף דבירושלמי שם משמע להיפך אבל סוגיא דש"ס דילן דלא פריך כירושלמי משמע דאזלי שפיר לשיטתייהו:
ונ"ל דפליגי אי דרשינן מסרת או מקרא, דהנה י"ל דזה תליא אי כל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם דאי נימא דכ"מ שגלו ישראל שם גלתה שכינה עמהם בודאי א"א לומר דגאולת השכינה תהי' תלוי' ברצון ישראל, וע"כ דתלוי ברצון הקב"ה וכמו דאמר שמואל שם בסנהדרין די' לאבל שיעמוד באבלו, אבל אי נימא דבגלות האחרון לא גלתה שכינה עם ישראל וכמבואר בר"ה ל"א ע"א דחזרה למקומה, א"כ ליכא אלא גלות ישראל ושפיר י"ל דאין הדבר תלוי אלא בתשובה ומע"ט של ישראל, והנה בקרא כתיב בכל צרתם לא צר וקרינן בכל צרתם לו צר ותליא בזה אי יש אם למקרא אי יש אם למסרת דלמ"ד יש אם למסרת קרינן לי לא צר דלא גלתה שכינה עמהם, אבל למ"ד יש אם למקרא א"כ העיקר בכל צרתם לו צר א"כ שפיר י"ל דשכינה גלתה עמהם והשתא י"ל דר' אליעזר לטעמי' דס"ל בבכורות ל"ד ע"א דיש אם למסרת א"כ ליכא, גלות השכינה והדבר תלוי בזמן שיעשו ישראל תשובה ואפ"ה מזכירין תחיית המתים ע"כ דמזכירין גם שלא בזמן ה"נ מזכירין גבורות גשמים ביום ראשון של חג אף שאינו זמן גשמים, אבל ר' יהושע יסבור דיש אם למקרא והא דס"ל דאינו מוזהר על שמירת תרומה תלוי' אין הטעם משום דס"ל יש אם למקרא ותרמתי כתיב אלא ס"ל תרומותי דכל ישראל בעלמא, אבל בעלמא שפיר ס"ל יש אם למקרא וכמו שכתבו תוס' כריתות י"ח דר' אליעזר ס"ל יש אם למסרת וחייב אשם תלוי אפי' על ספקי חתיכה אחת ורבנן פליגי עלי' ורבנן דר' אליעזר הם ר' יהושע, וע"כ שפיר י"ל דס"ל לר' יהושע יש אם למקרא וא"כ גלתה שכינה עמהם וע"כ אין ראי' מהזכרת תחיית המתים די"ל כל יומא ויומא זמני' ע"י רצון ד', והשתא אתי שפיר דכיון דמוכרת מריש ר"ה דספיקא דאורייתא דאורייתא מן התורה לקולא א"כ א"א לומר עוד דיש אם למסרת דא"כ מוכרת דחייב אשם תלוי גם על חתיכה, אחת מספק וספק מן התורה לחומרא ע"כ שפיר מתחילינן מאימתי מזכירין גבורות גשמים רא"א מיום טוב הראשון של חג ור' יהושע אומר מיו"ט האחרון דגם תחיית המתים כל יומא ויומא זמנה הוא דדרשינן יש אם למקרא ובכל צרתם לו צר, קרינן וא"כ א"א לומר דתליא בזמן תשובת ישראל וכמו דשאל שם ר' יהושע בסנהדרין אם אין ישראל עושים תשובה לא יהי' נגאלין:
י) והמשנה ריש מגילה מתחלת מגילה נקראת בי"א וכו' וראיתי בטורי אבן שהקשה אמאי נקט התנא לשון נקראת ולא קורין ונ"ל דכונת התנא לאשמעינן לפי מאי דאיתא במגילה ז' ע"א דמגילת אסתר אף דנאמרה ברוה"ק, אבל מ"מ לא נאמרה אלא לקרות אבל לא להכתב ע"כ נקט התנא לשון מגילה נקראת דאין קדושתה אלא בקריאה ולא בכתיבה דניתנה לקרות ולא ניתנה לכתוב וכשמואל דס"ל כן שם במגילה:
והנה טעמא דשמואל דס"ל כן, נראה לי דאזיל לטעמי' דיליף הא דאסתר נאמרה ברוה"ק מדכתיב קיימו וקבלו קיימו למעלה מה שקבלו למטה, וכדאי' שם ע"כ ס"ל דכיון דלא הוזכר בכתוב אלא קיימו וקבלו עליהם להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם, א"כ אין הקיום מלמעלה אלא על העשוי' של ימי הפורים דהיינו קריאה ויו"ט אבל לא על הכתיבה של המגילה:
ובשבת פ"ח ע"א דרשינן מהאי קרא דהדי קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב קימו וקבלו קימו מה שקבלו כבר וכבר העירו בזה תוס' על אתר, ונ"ל דתליא בזה אי יש אם למקרא או למסרת דהנה הקרי הוא וקבלו, והכתיב הוא וקבל, וי"ל דהתם בשבת קיימינן לפום סברא דיש אם למסרת ע"כ שפיר דרשינן מהכתיב דכתיב וקבל דהיינו קימו מה שקבל משה רבינו וכדתנינן משה קיבל תורה מסיני ואתא קרא. והדר קבלוה בימי אחשורוש אבל שמואל ס"ל יש אם למקרא ע"כ לא יליף כלל ממסרת דהכתיב, ושפיר יליף, להא דאסתר ברוה"ק נאמרה לקרות דקימו למעלה מה שקבלו למטה, וא"כ מתניתין דמגילה דנקטה לישנא דמגילה נקראת ולא קורין את המגילה, ע"כ דס"ל דהא דמגילה ברוה"ק נאמרה ילפינן מקרא דקימו וקבלו וע"כ ליכא ראי' רק על הקריאה ולא על הכתיבה, ע"כ שפיר נקט רק מגילה נקראת ולא נכתבת, וממילא מוכח דס"ל יש אם למקרא ולא למסרת, והשתא אתי שפיר דכיון דסיימנו בריש תענית דר' יהושע ס"ל דזמן הזכרת גבורות גשמים הוא מיו"ט האחרון דהוי זמן גשמים ול"ק מתחיית המתים ע"כ צ"ל דכל יומא ויומא זמנה, דכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם דקרינן בכל צרתם לו צר ולא דרשינן המסרת דכתיבא, לא צר ע"כ שפיר מתחילין מגילה נקראת ולא קורין את המגילה דאף דנאמרה ברוה"ק אבל נאמרה רק לקרות ולא לכתוב ודו"ק:
יא) ובריש מו"ק מתחילין משקין בית השלחין במועד ובשביעית, ולכאורה קשה למה התחיל התנא בהיתר מלאכה בחוה"מ בדבר האבד ולא נקט מקודם הדין דאסור לעשות מלאכה במועד, ונראה ברור מזה דס"ל לתנא דמתניתין דחוה"מ אסור במלאכה מן התורה מהני קראי דמייתי הגמ' בחגיגה י"ח ע"א, וע"כ לעצם דין איסור מלאכה בחוה"מ לא איצטריך לאשמעינן דהא מילתא דפשיטא אלא היתר מלאכה בדבר האבד אתא לאשמעינן דמסרה תורה רשות לחכמים להכריע איזו מלאכה מותרת ואיזו אסורה, והנה בגמ' פרכינן דאיך התירו להשקות בשביעית הא השקאה הוי משום זורע או חורש דאיסורן מן התורה בשביעית ותירץ אביי דהכא בשביעית בזה"ז עסקינן ורבי הוא, ורבא תירץ דלא הוי אלא תולדה דשבות אסר רחמנא ולא תולדות, וקשה למה עריב ותני המשנה מועד ושביעית בהדי הדדי כיון דזה עיקר המלאכה אסורה מה"ח ובשביעית עיקרה אינה אסורה אל מדרבנן, וגם כיון דנקט כבר דאפילו במועד דאיסור מלאכה הוא מה"ת מ"מ מותר בדבר האבד כש"כ בשביעית דאין איסורא אלא, מדרבנן בעלמא, ונ"ל דאתא לאשמעינן דכמו דקיי"ל בכל שאר איסור דרבנן דאזלינן בספיקא לקולא וא"כ בספק מלאכת דבר האבד בשביעית אזלינן בספיקא לקולא, ה"נ בספק דבר האבד של חוה"מ נמי אזלינן בספיקא לקולא וכמו שהביא המג"א באו"ח סי' תקל"ז בס"ק א"י אבל יקשה באמת אמאי אזלינן בספיקא לקולא הא הוי ספק דאורייתא ובספק דאורייתא אזלינן לחומרא וצריך לאמר דבאמת גם כל ספק דאורייתא מה"ת אזלינן לקולא, ע"כ י"ל אף דהחמירו בכל הספיקות דאזלינן לחומרא אין זה אלא באיסור שלא מסרה תורה רשות לחכמים להכרית אבל באיסור מלאכת חוה"מ דהתורה מסרה בזה הרשות לחז"ל ע"כ שפיר י"ל דהכא איקמוה אדאורייתא ואפילו בספק אזלינן לקולא וזה שלא כדברי המחצית השקל והפרי מגדים שם באו"ח סי' תקל"ז עיי"ש:
והשתא אתי שפיר סמיכות התחלת מגילה להתחלת מו"ק דכיון דהתחלנו במגילה נקראת, ולא בקורין את המגילה, א"כ ע"כ דס"ל יש אם למקרא דקבלו קרינן, ע"כ לא ניתנה ברוה"ק אלא לקריאה ולא לכתיבה, א"כ ס"ל דאין חייבין אשם תלוי אלא על חחיכה משתי חתיכות וי"ל דספק דאורייתא מה"ת לקולא כשיטת הרמב"ם ע"כ שפיר מתחילין משקין בית השלחין במועד ובשביעית להתיר ספק דבר האבד:
יב) ועפ"ז יש להסמיך ריש מו"ק להתחלת חגיגה, דהנה במשנה דריש חגיגה מתחילין הכל חייבין בראי' ומפרשינן בגמרא דהכל אתא לאיתוי סומא באחת מעיניו ודלא כר' יוחנן בן דהבאי משום ר"י דס"ל דסומא באחת מעיניו פטור מן הראי' והנה טעמא דר' יוחנן בן דהבאי היא דכתיב יראה וקרינן יראה ודרשינן קרא למסרת, כשם שהקב"ה בא לראות ך בשתי עיניו כך כשאתה בא לראותו בשתי עינים, אבל רבנן דפליגי עלי' ס"ל דדרשינן רק המקרא דיש אם לא למסרת אך למקרא וע"כ אין שום ראי' לפטור סומא באחת מעיניו, וכבר הוכחנו דמאן דס"ל יש אם למקרא לא ס"ל דכל הספיקות הוי לחומרא מה"ת ולדידי' אינו חייב אשם תלוי אלא על חתיכה משתי חתיכות, וא"כ י"ל דכל הספיקות אינן אסורים אלא מדבריהם, והשתא אתי שפיר דכיון דהתחלנו בריש מו"ק דמשקין בית השלחין במועד ובשביעית דמוכרח מזה דמלאכת חוה"מ אסורה מה"ת ואפילו הכי ספק דבר האבד מותר, וע"כ דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא והכא כיון דהתורה מסרה הרשות וחכמים לא גזרו על ספק דבר האבד ע"כ שפיר מתחילין בריש חגיגה הכל חייבין בראי' אפי' סומא באחת מעיניו דכיון דכל הספיקות אינן אסורים אלא מדבריהם שפיר י"ל דיש אם למקרא והכל חייבין בראי' בלא שום פרט דגם סומא באחת מעיניו היא בכלל חיוב ראי' ודו"ק:
יג) והנה רש"י פי' דהכל חייבין בראי' קאי אראיית פנים בעזרה, ונראה בטעם רש"י דאי נימא דקאי אקרבן ראי', א"כ הא הו"ל להקדים דין החגיגה דעדיף לב"ה דהחגיגה שתי כסף והראי' מעה כסף, וא"כ ע"כ דמתניתין ס"ל כב"ה דשלמים עדיפי וא"כ ע"כ ס"ל דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי וכמבואר כ"ז בחגיגה ו' ע"א וביבמות ה' ע"ב אמרינן, דהוי ילפינן מתמיד דעשה דותה ל"ת שיש בו כרת אלא דאיכא למיפרך שאני תמיד דישנו לפני הדבור אליבא דמ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי וא"כ לב"ש דס"ל דעולת ראי' הואי שפיר איכא למילף מתמיד דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ולב"ה אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת דמתמיד ליכא למיליף דאיכא למיפרך כנ"ל והשתא אתי שפיר סמיכות ריש חגיגה לסוף חגיגה ולהתחלת יבמות, דכיון דאמרינן הכל חייבין בראיית פנים ולא בראיית קרבן ע"כ דס"ל דשלמים עדיפא ע"כ לא מיירי, מקרבן, וכב"ה וכב"ה, וא"כ לא מצינן למילף מתמיד דהא מוכרח לב"ה דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי והוי לפני הדבור, ושפיר י"ל אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ע"כ אמר ר"ל דפושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהם ק"ו ממזבח הזהב דמוכרח דס"ל אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וכנ"ל וע"כ שפיר מתחילין בריש סדר נשים חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ולא פטורות ופוטרות דערוה גופא לא בעיא קרא דממילא ידעינן דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ודו"ק היטב:
הה