הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר הקודש · הדרן לכל הש"ס ע"ד הדרוש
(סוף נדה) תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות, בכר יום, מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם רו, אל תיקרי הליכות אלא הלכות:
יש להבין מה שאמר כל השונה הלכות ולא כל הלומד הלכות, וגם יש להבין כונת הדברים, של בכל יום, וגם יש לבאר למה זכו דוקא ההלכות לכל הכבוד הזה:
אם אנו משקיפים גם בעין לא חודרת על המצב הנורא של החיים ההווים שבהם נמצא וחי עם ישראל, הלא חיל ורעדה יאחזו לכל המתבונן בו, ונפשו תשאל לדעת, האם עוד לא אבדה תקותו הנושנה, של העם האמלל הזה, האם, עוד אפשר למצא מזור ותרף למכתו הנצחת, האם עוד אפשר להקים ולהחיות אותו אחרי נפלו זה מאות בשנים:
אמנם כי רופאים מרופאים שונים ומשונים הופיע ומופיעים לעינינו בכל תקופה ותקופה וסמי מרפא בידיהם לרפא את מזבח עם ישראל ההרוס כל אחד מעומדי בראש המפלגות השונות אשר צצו מעיר כעשב הארץ, יבא כרופא מומחה וצרי גלעד בידו, זה יאמר:
הרופא האסימילטורי, כי כל אסון ישראל לא בא לו אך ורק בשביל שהוא עם לבדד ישכון, לו התבולל בעמים ונטמע בגוים ולמד ממעשיהם, כי אז כבר הי' בא הקץ לשאלת היהודים וכבר לא התעסקו בה לגמרי האנטי שמיים, וזה יאמר, הרופא בעל התקונים בדת, כי פתרון שאלת קיום ישראל תלוי אך ורק בתקוני הדת, לו הסכימו עימדי שראש עם ישראל הרוחניים לקצץ בנטיעות התורה ולישרן ממקמומותן, אשר הם קצרי הראות, רואים אותן עקומות, כי אז מצאו חן בעיני העמים אשר בתוכם הם נמצאים והיו אומרים, כי אחרי שהכל ערוך ומתוקן אצל ישראל לפי טעם העת החדשה והמודה האירופאית בדת מתוקנת ובבתי כנסיות מתוקנים, אין לנו במה להרהר אחריהם כי הלא ככל הגוים גם בית ישראל, ורופא אליל ממין אתר בא וסם מרפא חדש בידו לאמר:
כי כל אסון עם ישראל ומצבו הבלתי נורמלי באו לו, מפני שאינו מכיר ערכו ואיכותו, לו הבליט בגאון עממותו, להראות באצבע כי הוא עם עתיק בן שלשת אלפי שנה מקולטר ומנומס, והי' הולך בצואר עתק, לדרוש זכיותיו האנושיות, לדרוש ולא לבקש רתמים כאשר הורגלו עד היום, אך בשם הצדק והמשפט האנושי ללחום ולהגן על קיומו, כי אז ראו כל עמי התבל, כי עם חי לפניהם, עם מרגיש ערכו ויחוסו העתיק, והי' מחלקים לו כבודו הראוי לו, ואת כל דרישותיו הי' ממלאים בשלימות, כאשר ואה ונאה להעמיס האירופאים בעלי הציוויליזציא, ועוד זה עומד ומדבר, והנה רופא רביעי בא, ומראה בק"ן טעמים להיפך, כי כל עיקר ירידת ישראל לא באה לו אלא בשביל שעדיין נשאר לו מאותה הגאות הקדמוני' ועל כל צעד ושעל הוא מבליט גאונו הלאומי, שנשאר לו לפליטה מימי קדם, ולו הי' כופף ראשו ומנענע אותו על כל גל וגל שעוברים עלי' כי אז הגלים השוטפים הי' עוברים על ראשו והוא הי' נשאר נצב על מקומו בשלום, גאונו הלאומי, מעבירו על דעתו והוא הוא האבן נגף המוטל תמיד תחת רגליו ומכשילו נגדה נא כל עמי התבל, ואין לו תקנה אחרת, לבטל ישותו וערכו, לילך בראש כפוף ובנו שחוח, ולכל בנות במתו הישראלית במה בפני עצמה:
והסמים האלה שנמנו למעלה, אשר מציעים הרופאים השונים למיניהם לרפאת בהם, את מכתו הנצחת של עם ישראל, לא לבד שאינם מביאים את התועלת הנרצה, לא לבד שאינם מביאים מזור ותרף להפצעים האנושים, של גוף עם הישראלי, אך עוד הם מסייעים ועוזרים להרעילם ולהשחיתם, מזיקים הם באמצעיהם הם בכונה את כל הרכוש הרוחני, ומפסידים קיומו הנצחי, וכאשר כבר הביע נגדם מחאתו הנמרצה הנביא בן אמוץ, בהשקיפו כבאספקלריא המאירה בעין נבואתו, את אשר יעשה לישראל באחרית הימים, ואת סמי המרפא אשר יציעו הרופאים המדומים לפני עם ישראל, וע"כ פנה בדברי' אלה החוצבים להבות אש קודש:
קול קורא במדבר, פנו דרך ד', ישרו בערבה מסלה לאלקינו, כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, הנביא הקדוש הזה, מציע פה אח כל סמי המרפא למיניהם, אשר רופאי האליל רוצים לרפאת בהם את ישראל, הרופא האסימילטורי, לפי מצב השקפתו הוא, אינו מוצא אמצעי אחר אך ורק לאמר:
פנו דרך ד', לפנות לגמרי מתוככי ישראל את דרך ד' להתערב בגוים ולהטמע בתוכם, לבטל ולסתור את המחיצות המבדילות בין ישראל לעמים, ואז ישועתו קרובה וארוכתו מארץ תצמח, והרופא המתקן תקונים בדת, קורא לעמתו, ישרו בערבה מסלה לאלקינו, כ"ז שלא יקצץ ישראל בנטיעותיו הדחיות, כ"ז שלא יישר ויתקן את המסלה העולה ביתאל לפי רות העת החדשה ולפי טעם העמים האירופאים אין תקנה להם לישראל, והרופא בעל הרציונליזם:
האבסטרקטי, המעמיד כל קיום ישראל אך ורק על גאונו הלאומי בלבד, וכל אסון האומה לא בא לה אך ורק שלא הכירה ערכה הגדול וגאותה העצמית, הוא בא וקורא בקול, כל גיא ינשא, כלומר אותה השפלות ובעול היש שהיו ישראל משתמשים בהם עד היום, עליהם לזרותם הלאה, ועליהם להבליט התנשאותם, וישותם, חטיבתם העצמית, ואזי הכל על מקומו יבא בשלום יתחשבו כל עמי התבל עמהם כעם עם כערכם, ויחזירו לו זכיותיו האנושיות והפוליטיות אשר לוקחו ממנו ביד החזקה ובזרוע הנטוי':
והרופא ממין אחר אשר הוא רואה אסון ישראל ומצבו הנורא אך בזה, על כי עדיין נשאר לו לפליטה הכרח עצמיותו, הבלטת צורתו המיוחדה, יחוסו מימי קדם, ואשר זה כקוץ מונד בעיני שונאי בני שם, ע"כ הוא בא ומציע, כי כל הר וגבעה ישפלו, כלומר אותה הגאות, אותה ההכרה כי עם ישראל עומד למעלה מכל עמי התבל בכשרונותיו ובמעלות נפשו, על ישראל להסתירם, מעין רואים, ולהתנהג בפומבי ובפרהסיא בשפלות הדרך ובכפיפת הקומה, בקבלה באהבה את כל יסורי הגלות ואת כל מיני הרדיפות אשר שונאיו ומעניו רודפים אותו, ואז יכול היות, כי שנאת העמים מאלי' תסור, והכל יעשו חשבון נפשם, אם התנהג ומתנהגים כשורה עם אותו העם הנצחי ובל"ס יחזירו לו את כבודו הראוי לו בצדק:
אמנם הנביא קווה יש ד', הלאה רופאי האליל, הלאה רופאו השוו, צרי ומזור ישראל האמתיים, לא ימצאו אך ורק בהתגלות כבוד ד', ואין עמי אלא תורה, וכמו שאמרו שאמרו חז"ל בגיטין ס' ע"ב, לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא ע"י תורה שבע"פ שנא' כי על פי הדברים האלה, כרתי ברית עם ישראל, כבוד התורה הוא תורה שבע"פ אשר הראה בעליל, כי כל קוץ וקוץ שבתורה מרמז לתלי תלים של הלכות כמבואר סוף סוטה, משמת רע"ק בעל כבוד התורה, אם אך יאחז ישראל בקרנות מזבח התורה הכתובה והמסורה, רפואתו וארוכתו מהרה יצמחו, וחייו הנצחיים בטוחים לו לעולמי עד, ובאשר תיקנו לנו חז"ל לברך בכל יום את הברכה וההודאה לנותן התורה, אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, וביאורה הוא כפי מה שמסר לנו רבינו הטור כי תורת אמת מכוונה על תורה שבכתב וחיי עולם נטע בתוכנו מכוון כנגד תורה שבעל פה שהיא תורת החיים, התורה הכפולה מכתב ומבעל-פה, מגוף ונשמה היא היא המחזקת ומעודדת את ישראל בכל תקופה ותקופה מחייהם, היא היא הנותנת לישראל די אונים לעבור במים ונהרות לא ישטפונו לילך בימי אש ולא נכוה, וכל כלי היוצר עלינו לא יצלחו, במשא נפשנו נעבור בשלום את החיים ההווים לבא אל החיים המזהירים העתידים אשר להם חכו וקוו נביאינו הקדושים ואשר הם תקות ישראל בהוה בעברו, ולא יסיח דעתו מהם אף רגע אחד בכל משך ימי המצאו תחת שבט המושלים האכזרים, בכל חלקי ההבל בהאמינו אמונת אומן כי סוף כבוד ישראל לבא במהרה:
ואמרו חז"ל בברכות ח' ע"א אין לו להקב"ה בעולמו מיום שחרב בית המקדש אלא ד' אמות של הלכה בלבד, רצו בזה להורות לישראל, כי אם אמנם כבר גלוי וידוע, כי כת הקיום של עם ישראל תלוי רק בהתקשרותו לתורה שבעל פה היא היא המדבקת ומקשרת את ישראל לאביהם שבשמים אלקי הנצח, היא היא המכלכלת בתוכה את סם החיים הנצחי המחזקת בתוכה את המזון הרוחני הנחוץ לעם ישראל, הדוחה ממנו כל החצים ואבני הבליסטראות שבעולם, וכמו שאנו רואים כי אלה מכתות ישראל אשר הכחישו באמתת תורה שבעל פה לא האריכו ימים ושנים ועברו ובטלו מן העולם, כי המאמר הידוע קודשא ברוך הוא וישראל ואורייתא חד הוא, מורה לדעת כי כשם שהקב"ה הוא למעלה מהזמן עם כל מאורעותיו כך הוא עם ישראל והתקשרותו להסבה העליונה הנצחי, היא ע"י כריתת הברית שע"י תורה שבעל פה כי ע"י זכה עם ישראל להתקשר עם מקור החיים, אשר משפיע לו שפע חיים בלי גבול ובלי תכלית, וע"כ אלה מהכתות אשר הכחישו בברית התורה שבע"פ הפסיקו עי"ז מתור חיותם מהנצחיות, יבטלה יניקתם מאילן ומעץ החיים ע"כ לא הי' להם זכות הקיום לאורך ימים, כעם ישראל כולו:
ואם בימים עברו, בה בתקופה אשר עם ישראל הי' נמצא בארצו ארץ המקודשת בעשר קדושות, אשר חיי נשמות אויר ארצה וכל אחד ישב תחת גפנו ותחת תאנתו והתענג על רוב טובה וברכה, היתה ביד כל אחד לעשות תורתו קבע ומלאכתו ארעי, כי הלא לחמנו הי' ניתן ומימינו היו נאמנים הארץ אשר נאמר עלי', לא תחסר כל בה, הספיקה לכל אחד ואחד מתושבי' ד' מחיתו וכלכלתו וע"כ היתה היכולת והאפשרות לכל איש מישראל להתעסק ולהגות בתורת ד' זו תורה שבע"פ כל היום לרבית גם הלילה,, אבל בימינו אלה תקופת הגלות אשר חיי ישראל תלואים מנגד, ואין לך כל יום ושעה שאין קללת כלכלת ישראל מרובה מחברתה, ואם אין קמח אין תורה' וכל התעסקות ישראל בתורה שבע"פ אינה אלא במדה מצומצמת ובאיפת רזין זעומה ובקביעת עתים בלבד, ויכול כל אחד להעלות על הדעת, כי אם הי' בכח תורה שבע"פ לקיים את ברית הנצח בין ישראל לאביהם בזמן שבית המקדש הי' קיים, בזמן שהתורה היתה אצל כל אחד העיקר ועניני העולם החומריים הי' לטפל, אבל אחרי אשר חרבה עירנו ונגלינו מארצנו ושמם בית מקדשנו, אין בכח מלא הקומץ של התעסקות בחורה שבע"פ להשפיע עוד שפע החיות הנחוצה לעם הנצח במדה מספיקה, ע"כ באו קדושינו להורות לנו, כי מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, לאמר:
כי אל יפול לב ישראל בקרבו בהשוותו את עסק התורה שבע"פ בימינו אלה עם עסק התורה בדורות שעברו אשר אז מלאה הארץ דעה את ד' ועכשיו אך מתי מספר במקומות מספר מקדישים ימיהם ושנותיהם ללמודי התורה, וישאל את נפשו, האם יש ביד מלא חפנים לומדי התורה להוריד טל של תחי' בהעצמות היבשות של עם ישראל, האם יש ביד אותן השעות מספר אשר אז יקבע כל אחד כעת עתים לתורה, כדי להחזיק חיותם של עם ישראל, בימים הרעים האלה ובזמן הזה ע"כ השאירו לנו לזכרון, כי אמנם כן, הקב"ה שמח הוא בחלקו ואם אחרי חורבן בית מקדשו, לא נשארו לו רק ארבע אמות של הלכה, של למוד תורה שבע"פ, אך מתי מספר הקובעים להם עתים לתורה ולתעודה, בכל קהלה וקהלה, אך מקומות מיוחדים אשר נער יכתבם מוקדשים להרחבת ידיעות תורה שבע"פ, בכל זאת מסתפק לו הקב"ה כביכול במועט הזה, ליתן חיים וארך ימים לעם סגולתו עד אשר יעברו הימים הרעים, ותחתיהם יבואו הימים הטובים המקווים אשר עליהם נאמר ע"י עבדיו הנביאים, ומלאה הארץ דעה את ד', כמים לים מכסים, כמו שהמים מכסים את הים בתמידות בלא שום הפסק כלל כן תנתן האפשרות לכל אחד מישראל לעשות לו תורתו קבע שבקבע ומלאכתו ארעי שבארעי וגם הארציים ימלאו דעת ד' ותורתו כל היום:
ואת נטפי הנחומים האלה אשר הטיפו רבותינו בכוס היגונים של עם ישראל, יש להם מקום בתורתנו הקדושה, ואשר בלי ספק ממנה נובעים דבריהם הקדושים הנזכרים, הן שני תמידים הוזהרו ישראל להקריב בכל יום בזמן שבית המקדש הי' קיים, קרבן תמיד של שחר וקרבן תמיד של בין הערבים, והדבר יפלא למה הוכפל קרבן אחד בכל יום פעמים, אך הוא בא להורות לעם ישראל, כי חיי' יהי' נחלקים לשתי תקופות תקופת תמיד של שחר ותקופת תמיד של בין הערבים, תקופת היום המאיר, תקופת האור והשמש, ותקופת החשך ונטיית החשך ונטיית צללי הערב, ובעמדו בתקופת השחרית בהלו שמש עלי ראשו ואור הצלחתם תאיר להם בלי מצרים, אל ידמו בלבם כי כחם ועוצם ידם עשה להם את כל החיל הזה, להיות רבתי בגוים ושרתי במדינות, כי אם יפסיקו להקריב את קרבן התמיד, אם לא יקיימו את אשר הוטל עליהם, לשנות באהבת התורה תמיד, אזי שוא כל כחם, לא להועיל כל התעצמותם, כי אין שום תקוה להם להתקיים, ובה בשמה אשר ינטו צללי הערב ושמש ישראל תתחיל להעריב החשך יפרוש את כנפיו וערפל יסובב אותם מכל עברים, ותולעי היאוש יתחילו להתגנב בתוך חדרי בתי לבם וכליותם לאמר:
אבדה תותלת ישראל, ותקותו אפסה ממנו, אזי יזכור נא בקרבן תמיד של בין הערבים גם אם קרבן ישראל אי אפשר עוד להיות מכונה בשם קרבן תמיד של שחר, אך גם התמיד של בי הערבים יש בידו להאיר חשכת הלילה, להפיץ את העננים הערפליים, לה ריח קרני אור במבואות האפלים להפיח רות חיים בקרב אלה אשר קצרה נפשם מהמון ההגבלות השונות, אשר שונתיהם בנפש מגבילים לפניהם וכמאמר המשורר, ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי, הלכות התורה הן הן נטפי התנתומים בכוס היגונים המלא על כל גדותיו מדם ודמעות רבבות אלפי ישראל די בכל אתר ואתר:
ואמרו חז"ל ביומא ל"ד ע"א, ונסכו רביעית ההין, ילמד של שחרית משל ערבית, ולכאורה יתפלא כל אחד ואחד אם היתה כונת התורה להורות מצות נסכים בקרבן התמיד של שחר, למה לא כתבה התורה דין זה במצות התמיד של שחר בעצמו. ועשתה את התמיד של בין הערבים לעיקר, וקרבן תמיד של שחר לטפל כמו שכתבו שם התוס' בע"ב, אבל הן הן הדברים אשר בחרנו, כי כונת התורה היתה להורות בזה כי כי אל יפול לב ישראל בתוכו ואל יתיאש גם בה בשעה שחרב חדה של כל מיני הפורעניות מונחת על צוארו, אל יקטין ואל יצעיר את כח התמיד של בין הערבים, כי חביבה תורת ישראל וקרבנותיו שהוא מקריב לפני הקב"ה בתקופת בין הערבים יותר מקרבנותיו שהקריב בתקופת תמיד של שחר חביבים וערבים לפני אדון העולם נסכי תמיד של בין הערבים העולים להם לישראל בדם ובדמעות במוח ובמסירת נפש יותר מנסכי התמיד של תקופת השחרית, אשר אז התעסקו בתורה מתוך הרחבה והתענגו על רוב טובה, על כן עשתה התורה את התמיד של שחר לטפל ואת התמיד של בין הערבים לעיקר:
וכמו כן מצינו, כי בהזהירה התורה את ישראל להדליק נר תמיד המורה, על ההתעסקות בחכמת התורה וכדאיתא בב"ב כ"ה ע"ב הרוצה להחכים בחכמת התורה ידרים וסימנך מנורה בדרום, הקדימה לאמר, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. שמן הזית הזה אשר אינו בא אלא ע"י כתישה הוא מורה לדעת, כי אותו האור הבא לעולם הישראלי ע"י כתישה של יסורי הגלות ופגעי הזמן, אינם ממעטים כלל דמות דיוקן של עם ישראל אך אדרבא עוד מגדלות עוד מעצמת אותה, כי כשם שהזיח אינו נותן שמנו אלא ע"י כתישה ושום אדם לא יעלה על לבו, כי אחרי אשר הזית אינו נותן שמנו אלא על ידי כתישה, אות הוא כי אורו אינו מבהיק ואינו מאיר כראוי, אך אדרבא וה מעיד על כח הזית, כי יש בידו להאיר לארץ ולדרים, לשמח אלקים ואנשים גם בשמנו שבא ע"י כתישתו, כן גם בעם ישראל, אור התורה המאיר בחשכת ליל הגלות הבא ע"י כתישה ויסורים גדולים איננו נופל מערכו וחשיבותו של אותו האור הגדול אשר הפיץ אורו בתקופת הבקר והיום, וכשם שנתקיימה מצות ההדלקה וההארה במקדש בשעה שהיתה דולקת ביום כך נתקיימה מצות ההדלקה וההארה כשהיתה המנורה מאירה בלילה ויותר היתה ניכרת אורה בשעה שהיתה דולקת בלילה משעה שהיתה דולקת ביום אשר ע"ז אמרי חז"ל, שרגא בטיהרא מאי אהני יותר רצוי לפני אדון ישראל מעט האור שמאירה תורת ישראל בתקופת הלילה מאותו האור הגדול שהי' מאיר בתקופת הבקר והיום:
את כל הדברים ואת כל החזיון שנתבאר בדברינו אלה מוסר לנו התנא דבי אליהו, אשר רבותינו קבעוהו לדורות בסוף תורה שבעל פה, גם הוא מוחה בכל תוקף נגד אלה המנסים לפתור את החידת עולמים, התקיימות העם הישראלי בעולם המציאות בתנאי חיים קשים ומרים כאלה, מורדף על צואר בלי חשך ובאים לידי מסקנה כזאת, כי בדרך פלא נתקיים עד היום, אך קיומו לעתיד מועל תחת סימן השאלה, ובספק גדול, על כן הוא פונה את עצמו אל אלה הפותרים פתרון קיום ישראל על פי דרכם הם, ואומר להם, אל תנסו לפתור סוד שיח קיום העם הישראלי על פי סבות טבעיות, כי זאת לא זאת סוד קיומו תלוי בנצחיות תורתו הקדושה תורת אלימות, היא היא אשר נתנה לו זכות קיומו בעבר והיא היא הנותנת לו זכות הקיום בהווה, והיא היא אשר תתן לו זכות הקיום גם לעתיד ולעולם הבא, כל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנאמר הלכות עולם לו אל תיקרי הליכות אלא הלכות, אל תדמה בנפשך כי כח ההלכה ותורה שבע"פ היתה בידו לזכות את ישראל בחיי עולם אך ורק בו בזמן שהיו ישראל שרוים על אדמתם בה בתקופה אשר ישראל היו נמצאים בתור הזהב והאושר אשר התורה היתה יכולה להיות שיחם והגיגם כל היום אך גם בתקופת הגלות התקופה היום יומית בשעה שישראל סחופים וטרודים ומטולטלים ובכובד גדול וכקריעת ים סוף תעלה ביד בן ישראל לקבוע לו עתים לתורה, והמחשבות רצוצות ושבורות מפוזרות לכל עבר ורוח, בכל זאת גם למוד הלכות כזה יש בידי להבטיח להעם הישראלי לא לבד החיים ההווים אך גם החיים העתידים כם העתידים לבוא ולמלאת תקות ישראל כל הימים, ואמרו עוד חז"ל במנחות נ"ג ע"ב, למה נמשלו ישראל לזית לומר לך, כשם שהזית אין עליו נופלים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים כך ישראל אין להם בטלה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב ואף אנו נאמר כי תורתנו הקדושה הורה לישראל, כי אם יזהרו בהדלקת נר התמיד כהלכתו, אזי עליהם לא יהיו נושרים לא בזה ולא בבא:
הן ידוע כי ימי האושר וההצלתה מכונים בשם ימות החמה, וימי האסון והירידה הרוחנית והחומרית מכונים בשם ימות הגשמים, העם הישראלי, בהלו נר ההצלחה על ראשו, היה נמצא בארצו, מלאכיו ושריו ממנו היו תקופת חייו היתה מכונה אז בשם תקופת ימות החמה, ואחרי אשר אבד ארצו, נשרף בית מקדשו, גלה מארצו ונתרחק מעל אדמתו, כל יד מכה, כל רגל דורסת כל לשון מרשיע, חקופה כזאת מכונה בשם תקופת ימות הגשמים, כי גשם שוטף של כל מיני פורעניות ואבני אלגביש וזועות ורעמים יורדים על ראשו בלי הפוגות אך, כשם שעלי ישראל התקיימו בכל ימי תקופת ימות החמה, הוציאו ציץ ופרחים גמלו ועשו פרי הלולים כך גם בתקופה הלזו שאנו חיים ונמצאים בה, תקופת ימות הגשמים, עלי ישראל יתקיימו לא יבולו ולא יפלו, רעננים יהיו תמיד, על ידי העלאת נר התמיד מבקר עד ערב, זה מדליקה בערב וזה מדליקה בבקר, וכל ההדלקות מתאחדות ויהיו תמות על ראשם להיות הדלקה אחת מבקר עד ערב כאשר מצווה וכמוזהר:
אמנם על ישראל לזכור תמיד זכרון סמל הזית לכל פרטיו ודקדוקיו, כי בהמצאם בארץ גלותם, שכנים וקרובים עם עמים, אשר רוחם הם לא רוח ישראל סבא, עם העמים אשר קולטורתם אינה קולטורת עם ישראל הלא עלולות רוחות הזרות של עמי התבל להשפיע מרוחם הם על רוח ישראל ע"כ באו חז"ל בירושלמי פאה וביארו את הכתוב כשתילי זיתים סביב לשולחנך מה הזית אינו מקבלו הרכבה, כך ישראל אינם מקבלים הרכבה, תורת ישראל מוכרחה להיות זכה וברורה בלא שום תערובות ממינים שונים אחרים. בלא שום הרכבה מנטיעות אחרות וכל זמורת זרה והרכבה אחרת פגול הם ולא ירצו לבא בקדושת תורת ישראל ואמונתו
ודקדוק התנא דבי אלי' בדבריו לאמור כל השונה הלכות ולא כל הלומד הלכות, כי אמנם כבר ביאר לנו רבינו הגר"א ז"ל, כי אם לנוגע לבקיאות וידיעת התורה מספיק הלימוד של מאה פעמים ואחת, אבל בנוגע לחביבות התורה, כל חובב ומחבב התורה צריך הוא לחזור עלי' בלי הפוגות פעמים אין מספר, וכשבא התנא דבי אלי' להבטיח חיי נצח להאיש העוסק בהלכות התורה הדגיש, כי אותו האיש אשר אינו לומד תורה אלא כדי לידע חכמת ישראל בלבד, לא זה הוא, האיש אשר יש בידינו להבטיחו בחיי עולם הבא, אך אותו האיש הנרצה הלומד ועוסק בתורה לשמה, מתוך חביבות והתקשרות מתוך חבה ואהבת התורה, הוא הוא, אשר עליו נאמר הלכות עולם לו, הוא הוא אשר הובעת לו ע"י נביא ישראל חיי עד, חיי נצח חיי עולם הבא, וע"כ אמר, כי כל השונה הלכות בכל יום כלומר, הוא כבר קנה לו ידיעה עצומה בכל חלקי ההלכה ובקי בהם ממש בעל פה בכל זאת הוא שונה וחוזר עליהן בכל יום, הרי נראה בעליל, כי אך חבת התורה מקשרת אותו אלי' ובעסקו בהלכותי' כבר חדרה אשה ושלהבתה לתוך תוכה של נשמתו פנימה ונתאחדה עם הנצחיות ע"כ הוא מובטח, שיזכה לחיים הנצחיים של העתיד המקווה להחיים האמתיים של חיי הנפש וחיי הרוח של חיי העולם הבא:
או יאמר בכונת הדברים, של כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב, עפ"י מאי דאיתא בברכות ס"ג ע"ב, הסכת ושמע ישראל, עשו כתות כתות ועסקי בתורה, ד"א כתתו עצמכם על דברי תורה, ד"א הס ואח"כ כתת, וכדרבא וכדרבא דאמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה, ביארו לנו חז"ל חובת ישראל לתורתו בהתקופות השונות אשר יעברו על ישראל, כי בתקופת תור הזהב, אשר אז היתה את האפשרות ביד ישראל להגדיל התורה להרחיבה ולהאדירה בלא שום מפריע פנימי וחיצוני, על ישראל לעשות כחות כתות כדי לעסוק בתורה כלומר, אל יסתפקו במועט, אך עליהם לרבות בכתות כתות שיעסקו בתורה לכל חלקי' ופרעי', ודקדקו לומר ויעסקו בתורה, להורות כי בה בתקופה שאפשר לעשות עסק התורה עיקר ועסק עניני העולם לטפל מחויבים הם ועומדים לאחוז בשיטת רשב"י ובמדת בטחונו כי מלאכתם תהא עשוי' ע"י אחרים, אמנם גם בתקופת רבת הדמים, תקופת חיי הנדודים, גם אז החובה מוטלת על כל אחד מישראל שלא לטמון ידו בצלחת ולא יגורו משום איש, וע"כ דרשו. הסכת ושמע ישראל, כתתו עצמם על ד"ת אם לימוד התורה ידרוש מכל אחד כתישות מוזהרים אתם ללמוד התורה גם מתוך כתישה ויסורין וכמו שאמר ר"ל אין התורה מתקיימת אלא במי אשר ממית עצמו עלי' שנא' זאת התורה אדם כי ימות באהל, גם בה בשעה שהאיש הישראלי מוכרת להמית עצמו בתוך אהלה של תורה גם אז לא ימנע עצמו מבית המדרש, והתורה בארה לנו בדברים קצרים, ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך בה בשעה שהיינו נמצאים בארצנו הקדושה, בביתנו בית ישראל זו היתה התקופה של, בשבתך בביתך, אך גם בה בשעה שהננו נמצאים בגולה נעים ונדים כל הימים בלא ארץ, בלא בית נכון ונשא, זו היא תקופת של בלכתך בדרך, ועל שתי התקופות גם יתד נאמר ודברת בם הן בתקופות של בשבתך בביתך והן בתקופת של בלכתך בדרך, וההליכה בדרך, יש אשר לא ידריכונו מנוחה, ויתנו לנו מנוח לכף רגלינו, ויש אשר תיכף לביאתנו למקום מקלטנו החדש וכבר יצאה הגזרה ליקח את המקל נודדים מחדש, התקופה הראשונה ממין זה מכונה בשם תקופת בשכבך, והתקופה השניה אשר עלינו לקום בכל שעה ממקומותינו ולחפש לנו מקום אחר, אשר ייטב לנו שמה, תקופה כזאת מכונה בשם תקופת בקומך, ובכל התקופות השונות המנויות למעלה, על ישראל לשמוע בקול ד' המתהלך לרות היום, ודברת בם, ולא בדברים אחרים, ודברת בם ולא בשיחה בעלה וענינים זרים, זאת התורה אדם כי ימות באהל, גם בה בשעה שאין ברשותנו אך אהל ארעי בלבד, גם בה בשעה שעלינו לכתת את עצמנו על דברי התורה, הזהיר אותנו נותן התורה, לקבל באהבה את הכתישות השונות הבאות עלינו ולקנות אותה בדמנו, בחלבנו ובנפשנו עד שתהא לנו לקנין נצחי שכל הרוחות שבעולם לא תהא בידן להזיז אותו ממקומו:
וכשישאל השואל איך אפשר לקנות קנין חכמת ישראל ותורתו בתקופה נוראה כזאת, תקופת המות והאבדון, תקופת הכתישה והיסורין הנוראים הלא שמעתתא בעי צילותא כיומא דאיסתנא, ומנוחת הנפש בתוך מנוחת הגוף תמצא, ע"כ באו רבותינו ומסרו לנו כונה שלישית בדברי אדון הנביאים, הסכת ושמע ישראל, לאמר, הם ואח"כ כתת, וכמו רבא דאמר, לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה, רוענו הנאמן ראה באספקלריתו המאירה את אשר יקרה להם לישראל לפני אחרית הימים, דמם יהא נשפך כמים המוגרים בראש כל חוצות, כל ראש לחלי וכל לבב דוי, ואין לך כל יום שאסונו לא יהא מרובה מחבירו, ולא תהא עוד ביד ישראל להתעסק בתורה כהלכה, בעומק העיון ובזכות הרעיון והמחשבה ע"כ הוא בא ומודיע להם לישראל כי חביבה ורצויה לפני המקום אביהם שבשמים התעסקותם בתורה גם אם היא בלא התעמקות ובלא זכות העיון והרעיון, הס ואח"כ כתת, למוד ואחר כך תהגה, כי גלוי וידוע לפני היודע מחשבות, כי רצון ישראל לעשות רצון קונם ומקבלים הם עליהם, כי אם תבא שעה המוכשרה שתתן להם את האפשרות לכתת את אשר הסו, להגות את אשר למדו מקודם בודאי יכתתו ויהגו את אשר מוטל עליהם, ע"כ מחשבתם הטובה מצטרפת למעשה והתעסקותם בתורה בלי עיון והתעמקות נחשבת לפניו כאלו התעסקו בה כימי עולם, ימי המנוחה והשלוה וכשנים קדמוניות. אשר אז היתה היכולת בידם להתעסק בתורה בכל נפשם ובכל מרצם ובכל עיונם הנמרץ:
ואל הכונה הלזו כוון ג"כ התנא דבי אלי' כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב, בא לרבות גם את אלה, אשר ערדות הזמן הבוגד הפריע ומפריע אותם למלא חובתם חובת למוד ההלכות בעיון השכל ובהתעסקות הדרושה, ובתשומת לב הנחוצה לכל אלה עוסקי בהלכות החמורות של תורה שבעל פה ובהלכה למשה מסיני, כי כאמור מרוצה ומקובל לפני נותן התורה גם התעסקות כזאת אשר אם בשעתה אין ביד העוסק להגות ולכתות כל פרע ופרט מהלכות התורה בעומק עיוני, אם אך הוא לומד על מנת להגות אח"כ הרי מחשבתו מצטרפת למעשה, וכאלו למד ועסק בהגיון ובעיון, כאלו למד ועסק בדיוק נמרץ ועמקות חריפה, והזכיר תנא דבי אלי' גם, בכל יום, לומר שאם גם הטרדות היום יומית יטרידו אותו מכל עברים, בכל זאת כדי שלא לבטל התמיד לא השגיח על זה וקיים אזהרת חז"ל שהזהירו להיות, הם, ואח"כ, כתת, גם אדם כזה מובטח לו שהוא בן עוה"ב שנאמר הלכות עולם לו אל תיקרי הליכות אלא הלכות, גם בה בשעה שכל הליכות ומחשבות כל עמי התבל אינם מרוכזות אלא בשאלת עם ישראל בלבד, איך ובמה להצר צעדי רגליו ולהשים קץ וסוף לקיומם ועמדתם בעולם, גם אז, הלכות התורה מבטיחות לו את חיי עולם וחיי נצח, ואף אם הן נשנות בדרך, הם, ואחר כך, כתת, בדרך, למוד, ואח"כ, הגיון, עולם, לו, סגולה כזאת אך לעם ישראל ניתנה ולא לעם אתר:
או יאמר בכונת המאמר של כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב, עפ"י מאמרם ז"ל במ"ר במדבר פ"א, בשלשה דברים ניתנה התורה, באש במים ובמדבר באש, שנאמר והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ד' באש במים, שנאמר גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים, במדבר, מנין שנאמר וידבר ד' אל משה במדבר סיני לומר כשם שכל אלו בחנם, לכל באי העולם כך דברי תורה חנם לכל באי העולם, שנאמר הוי כל צמא לכו למים וכו', ויש להבין למה הוצרך הקב"ה לכל שלשה הדברים ושלש ההוראות שנמנו למעלה ולא הסתפק עצמו בהוראה אחת מאלה השלשה גם יש להתפלא הלא גם בלא אלה שלשה הדברים הזהיר הקב"ה, מה אני בחנם. אף אתה, משה, בחנם, כדאיתא בנדרים ל"ז ע"א ובכורות כ"ט ע"א, וא"כ הלא כל אלה שלשה הדברים המורים על למוד בחנם מיותרים לגמרי:
והנראה בכונת רבותינו בעלי המדרש, כי אם מצינו אשר הזהיר הקב"ה למשה ולזקני ישראל בדורו, מה אני בחנם אף אתה בחנם, אך אין זה מלמד על הכלל של כל חיי ישראל כולו, כי אפשר להבין אזהרה כזאת רק בדור המדבר, אשר לחמו של כל אחד ואחד מישראל הי' ניתן ומימיו היו נאמנים שמלתו לא בלתה ונעלו לא בלה כל ימי היותם במדבר, בתקופה כזאת אפשר היה לדרוש מכל אחד, אשר חננו ד' דעה בינה והשכל שכם אחד יתר מאתי', כי לא יחזיק טובה הלזו רק לעצמו, אך מעינותיו מעינות החכמה יפוצו חוצה ברבים בלא שום קבלת פרס ובלא שום שכר ותגמול בעולם, לא כן בה בתקופה, אשר מצבו החומרי של עם ישראל נתרועע לגמרי ההגבלות הכלכליות נתרבו ע"י צורריו ומנדיו הרבים הלחץ זה הדחק נתחזק ונתעצם, וכל המשתכר משתכר אל צרור נקוב, בתקופה כזאת הבינה הישרה והדעת האנושית והשכל הישר מסכימים, כי אי אפשר לדרוש מאלה אשר חננם החונן לאדם דעת ביתרון הכשר ובדעת התורה, כי יקדישו עתם וזמנם לטובת אחרים חנם אין כסף, אך באמת לא כן הוא רצון נותן התורה והוא הורה להם לישראל, כי כשם שהיתה מועלת החובה על כל אחד מישראל ללמד תורה ומצוות ברבים בלא שום שכר ומשכרת בשעה שכל אחד ישב תחת גפנו ותאנתו ופרנסתו היתה היתה בטוחה ולא תלוי' באויר כך כל אחד מחויב ועומד להקהיל קהלות ולהרביץ תורה גם בה בתקופה של לחץ ודחק, גם בה בתקופה אשר חרב חדה של מיני גזרות והגבלות שונות ברוח וחומר מונחת על צואר ישראל באין מציל ואין ממלט, ושלש תקופות הן, בחיי ישראל בגולה, התקופה הראשונה היתה בזמן, שהעולם לא היה עדיין מפותח כלל, וחרב איש ברעהו הי' מהדברים הרגילים ותדירים מדי יום ביומו, אז לא בושו צוררי ישראל להכריז ולהודיע בפומבי, לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד, בלא שום אמתלא ובלא שום סבה קודמת לאכזריותם הלזו:
עברה התקופה הזאת אחרי עבור מאות בשנים, העולם התפתח מעט וכבר באו לידי הכרה, כי אי אפשר להתנפל עוד ולשפוך דם חנם, בלי שום סבה מוקדמת למעשיהם המכוערים האלה, ע"כ החליפו את שנאתם הקודמת שהיתה שנאה גזעית לשנאת הדת והאמונה, ובכל האמצעים שנמצאו ברשותם לחמו נגד דת ישראל ואמונתו, נסו לכבות נר נשמת ישראל ולקיים רק גופם בלבד, ע"י יסורי שאול ומוקדי אש נוראים:
ואחרי עבור עוד מאות בשנים והעולם התפתח ונעשה יותר מקולטר והכירו לדעת, כי אי אפשר עוד לרדוף באף את האדם עבור דעותיו הפרטיות, כל אחד בא לידי ההבנה, כי העת החדשה דורשת, כי כל אחד ילך לו בשם דתו ואמונתו, אזי החליפו את שנאתם הישנה שנאת הדת בשנאת התתרות, הגבלות אוקונומיות שונות משונות על יסוד ההגנה העצמית כביכול התחילו שונאי בני שם להמטיר על ראש עם ישראל עד שפעלו לרעה, כי אם כל המדינה כגן עדן לפני כל תושביה השונים אבל כמדבר שממה היא לפני אזרחיה העברים בני דת משה:
התקופה הראשונה אשר אז נשאה השנאה האנטי שמית עלי' חותם תכנית ההכחדה והכליון לבער כליל מן העולם שם ושארית ישראל, יכולה להיות מכונה בדרך המליצי בשם ''תקופת האש", כי כשם שהאש דרכה לילך ולכלות לגמרי ממסד עד הטפחות כן היתה ג"כ מטרת שונאי ישראל אשר בתקופה ההיא, תקופת הפראות כמאמר הכתוב הנזכר, לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד, כליון ואבדון בלי השאיר שרש וענף:
והתקופה השניה, אשר שונאי ישראל ומנדיו כתבו על דגלם, תן לנו הנפש והרכוש קח לך, יכולה להיות מכונה בשם תקופת המים, כי המת במיתת טבעון וחניקה, אין כאן רק נטילת נשמה וגוף קיים, כן עשו צוררי ישראל בתקופה הלזו, כי השתמשו בכחם כי עוז לשרוף את נשמתו לאבד את רוחו ונפשו ולהשאיר לו חיי השעה וקיום החומר, ליטול ממנו החיים העתידים ולהשאיר לו החיים ההווים של עוה"ז:
והתקופה השלישית, אשר הגיעה השעה כי כל אחד מצוררי ישראל בוש ונכלם על מעשי אבותיהם, אשר כפו הר כגיגית על אלה אשר דעותיהם בעניני דת ואמונה אינן כדעות ואמונת אזרחי הארץ, אפשר לכנותה בשם תקופת המדבר, כי ע"י ההגבלות בלי מספר בכל ענפי הכלכלה וחרושת המעשה אשר הגבילו לכל אחד אשר בשם ישראל יכונה, ע"י המסים והארנוניות השונים אשר הוטלו על ישראל ואשר גרמו כי עם ישראל נתדלדל מאד, וירד ממצבו החומרי עד מטה מטה, נעשה הארץ, אשר ישראל נמצא בה, אם כי לכל אחד מאזרחי הארץ כגן עדן נחשבת ומוצא לו די כלכלתו בכבוד, אך להם לישראל היא כמדבר שממה, בלא שום בסים חזק ואמיץ תחת רגליהם, ובלא שום עמדה אוקונומית לימים יבואו:
ובכל אלו התקופות למיניהן, תקופות הגלות המכוונת למעלה, הזהירו רבותינו את כל אלה, אשר יש להם יד ושם בחכמת תורת ישראל כי יחלקוה ביעקב ויפיצוה בישראל בלי אשר חבילי שום תגמול וקבלת פרס ומשכרת הן בתקופת המדבר והן בתקופת המים והן בתקופת האש, וע"כ לא הסתפק עצמו הקב"ה במה שכבר הזהיר לרבנו משה, להודיע להם לישראל, ראה למדתי אתכם, מה אני בחנם אף אתם בחנם, כי כל מי שהוא מוכשר להרבצת התורה ברבים הי' מדמה בלבו בימינו אלה, כי אזהרה הלזו לא נאמרה אלא לשעתה בלבד, שעת האשר והעשר בחיי ישראל, באותה השעה של צאת ישראל ממצרים, אבל בתקופת הגלות וחיי הנדודים, אשר מחסור וכפן מקיפים את ישראל מכל צד ועבר, לא הטילה עליהם התורה החובה, ללמד תורה ברבים שלא על מנת לקבל פרס, ע"כ הוכרח הקב"ה לרמז להם באותם השלשה דברים שניתנה בהם התורה באש ובמים ובמדבר להורות להם, כי גם אם יהיו נמצאים בתקופות נוראות כאש ומים ובמדבר, בכל זאת עליהם להקהיל קהלות ברבים ולהפיץ שם דעת התורה למען תהא קנין כל העם מקטניו ועד גדוליו בחנם, בלא שום הנאה עצמית בלא שום שכר ותשלום בעולם, אך הכל לשם הפצת התורה ודעת דרכיה, הכל למען כבוד שמים נותן התורה לעם ישראל:
וכונה גדולה ונכבדה צפונה בההתחייבות הגדולה הלזו אשר הטיל נותן התורה על כל חכמי הלב של האומה הישראלית ללמד תורה בחנם, כי צוררי ישראל ושונאיהם בנפש אחרי הודעם מחכמיהם, כמסופר במ"ר פ' תולדות, כי סוד שיח קיום עם ישראל הוא, הקול קול יעקב הנשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובשעה שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו שולטות, אזי החליטו לעקר משרש את עסק התורה מישראל, צורר ממין אחד גזר כי כל אשר יהין לעסוק בתורה יכרכוהו בספר תורתו וישרפוהו באש חיים, וצורר ממין אחר גזר אומר, כי כל מי שיתעסק בתורת ישראל יסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, אך מנהיגי ספינת ישראל הרוחניית, קברניטי האומה לא רגזו ולא חלו, לא פחדו ולא רהו כלל מאימת הגזירות הנוראות אשר גזרו האכזרים, בשביל שכל אחד ישמע ויירא ולא יוסיף עוד להתעסק בתורה, אך הוסיפו עוד ביתר שאת וביתר עוז לחוק ולהאדיר למוד התורה ברבים כאשר נשאר לנו לזכרון מאורע ר' תנינא בן תרדיון בע"ז י"ט ע"א, כי כאשר אכזרי רומי גזרו בזמנו לשרוף חיים את כל העוסק בתורת ישראל הוא, ר"ח בן תרדיון, לא לבד שלא שמע להם לבטל ממנו קבלת עול למוד התורה אף שעה אחת אך עוד הקהיל קהלות ברבים להפיץ דעת התורה בכל שדרות ישראל, גם בו בזמן אשר עריצי רומי גזרו, כי כל העוסק בתורה יסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, לא לבד שלא הפסיק גבור האומה רבינו עקיבא בן יוסף ממשנתו היום יומית אך כמורה דרך נשא את פנס התורה בידו האחת ואת צרה, של האמונה בידו השניה והקהיל קהלות ישראל ודרש לפניהם לזרזם ולאמצם בכל תוקף, כי לא יניחו כלי נשקם הרוחניים מידיהם הם עד נשימתם האחרונה, ולא הביט ולא השקיף כלל על הענויים הנוראים ועל מסרקי הברזל אשר נכונים לו שפטים ולו היתה הפצת התורה ברבים כשאר חכמה המחי' את בעלי' כי אז הלא לא הי' נמצא שום שכר ופרס בעולם אשר היו מטים אותם להשליך נפשם מנגד, ולקבל באהבה כל יסורי הגיהנם אשר הכינו להם הרוצחים האכזרים, כי הלא כל אשר לו יתן איש בעד נפשו, אך הוא שעמדה להם לרבותינו הקרושים אשר בכל דור ודור, להשקיף בשויון נפש גם בה בשעה אשר חבילי זמורות ותמרות עשן עם כל סכנות, החיים היו לנגד עיניהם, מחזה בלתי טבעי כזה אשר כל עריצי התבל השתוממו על פלא הפלאות הזה, ההוראות השלשה של אש מים ומדבר לבד האזהרה של מה אני בחנם אף אתם בחנם, אשר מורים דעת לגדולי העם כי מה אלו בחנם אף התורה בחנם הן הן שעמדו להם לגבורי וקדושי ישראל אלה להשרף חיים באש על קדושת הפצת תורה ברבים, להטבע ביון מצולה על קדושת התעסקות בתורה בקהלות ישראל לעבור במדבר הנורא, מקום נחש נחש, עקרב רעב וצמאון ולבל הסיח דעתם אף רגע אחד מן חובתם הקדושה חובת מפיצי דעת ד' ותורתו בקרב כל ישראל למקומותם ולמושבותם, כל ימי היותם עלי אדמות, במחשבה הקדושה הלזו, נולדו נתגדלו ונתחנכו ולא הפסיקו ממנה, אף שעה אחת עד מסרם נשמתם ביד אלהי הרוחות:
ואל כונה זו מסר לנו דבריו גם התנא דבי אלי' אשר, הדגיש בדבריו, כל השונה הלכות בכל יום, כי יש הפרש גדול בין לשון לומד לשונה, כי לשון ''לומד'' לא הונח רק על הלומד לעצמו, אבל לשון ''שונה'' הונח בין על השונה לעצמו בין על השונה לאחרים כמבואר במו"ק ט"ו ע"א, ורצה להורות באומרו כל ''השונה" הלכות בכל יום, כי אותו האיש אשר הבין היטב תעודתו בחיים, כי לא נברא בעולם אך לדאוג לרוחניותו בלבד, אך הוא מוזהר ועומד ללמד על הכלל כולו, ולא לבד בתקופה כזאת המאפשרת לו והנותנת לו די יכולת להיות ''שונה'' הלכות לאחרים, אך גם באותן התקופות האיומות של אש, מים ומדבר גם בהן הוא מוכרת להקריב זמנו, חלבו ודמו על מזבח הפצת תורה ברבים, וע"כ הדגיש ואמר כל השונה הלכות כלומר, לאחרים בכל יום כלומר, בכל תקופה ותקופה בחיי ישראל לא לבד בתקופת תור הזהב אך גם בתקופות הגלות השונות, הוא הוא המובטח לחיי העולם העתידי, כקדושינו ר' עקיבא בשעתו אשר יצתה בת קול אתרי יציאת נשמתו בקדושה ובטהרה, אשריך ר"ק שאתה מזומן לחיי העולם הבא, הוא, ר"ק, אשר שנה הלכות התורה ברבים ע"י אשר היה מקהיל קהלות ודרש לפניהם בהלכות התורה כאשר מבואר סוף ברכות, הוא אשר שנה הלכות התירה, בכל יום, גם ביום המר והנמהר ביום העברות אשר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל, הוא מזומן לחיי עוה"ב ולחיי הנצח, כמאמר הנביא הלכות עולם לו אל תיקרי הלכות אלא הלכות, אם ישנה את הליכות העולם להלכות התורה, אזי עולם לו כלומר, הוא אדון על הנצחיות הוא אדון העתידות הוא היה הוא הווה והוא גם יהי' ויזהיר באורו, אור ד' לארץ ולדרים לדור דור ולנצח נצחים ושמו יהיה לברכה בקרב כל ישראל:
והנה מסרו לנו רבותינו בפסחים נ"ו ע"א, כי אבינו יעקב רצה לגלות את הקץ לבניו ונסתלקה ממנו שכינה אמר ח"ו יש שמץ פסול בבני פתחו כולם ואמרו שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד, לומר כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, ונראה בכונת הדברים, כי בבא אבינו יעקב לגלות את הקץ של אחרית הימים, וראה בעין נבואתו את הדרך המסוכנה אשר בני בניו מוכרחים לעבור במשך אלפי שנים, ואם אמת כי תורת החיים היא היא הנר אלקי, אשר יש בכתה להאיר לו מתוך תשכח הגלות והגזרות האיומות אבל מה הוא הכת הנפלא אשר יש בידו ליתן לעם ישראל עוז ותעצומות להחזיק בקרנות מזבח תורת ישראל בהמצאו בתנאי חיים קשים ומרים כאלה אשר ימצא בהם בכל תקופה ותקופה מתקופות האש והמים והמדבר שממה:
אמנם כבר אמר חכם מפורסם מחכמי אומות העולם, כי יסוד קיום העם הישראלי ונצחיותו בנוי על אמונתו מוחלטה באחדות הבורא, כי אלה העמים אשר האמינו באלים מרובים, אזי בה בתקופה שנצחו אותם שונאיהם אזי דמו בלב כי האלוה של העם המנצח נצח גם את אלהיהם הם, וע"כ נטמעו מהרה בקרב מנצחיהם ועברו ובטלו מן העולם לגמרי לא כן הוא עם ישראל, הוא בהתנצחו לא הפסיק מעולם להאמין כי רק הוא בעצמו נתנצח אבל לא אלקי ישראל, כי הוא ד' אחד ושמו אחד, ע"כ לא נתיאש ולא נפל רוחו בקרבו, ותקותו הנושנה החיהו כי עוד יקום אחרי נפלו, ובאמת הם הם דברי רבותינו בברכות ו' ע"א, אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכתיב שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר, מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וכונת דבריהם היא, כי כיון שעשו את הקב"ה לחטיבה אחת בעולם א"כ ממילא גם ישראל אפשר להם להיות חטיבה אחת בעולם המציאות, והן הן דברי הנביא ירמי' חלקי ד', אמרה נפשי, על כן אוחיל לו כלומר, אם ישראל מאמינים באמונה שלמה כי חלקי באמונה היא אמונת האחדות בהסבה העליונה של ההי' וההוה והיהי' ע"כ זה נותן להם כח התקוה והתוחלת להוחיל עד יעבור זעם, ותקות ישראל תמלא בשלימות, וע"כ בה בשעה שרצה אבינו הזקן לגלות את קץ הימין וראה באספקלריא מאירה את נסיונות החיים המרובים והעצומים אשר יתנסו בהם בני בניו אחריו, את דרכם המלאה קוצים וברקנים אשר עליהם לעבור בראש גולים, בתוך רעמים וזועות בין אלפי חיתו טרף, וזאבי ערבות המוכנים להתנפל עליהם בכל רגע ולטרפם חיים בתוך כל שבעה מדורי גיהנם של תלאות וגזרות קשות ונוראות, אזי נסתלקה ממנו השכינה ענן עצבת כסה פניו הבהירים פן ח"ו אותו השמץ פסול אשר ישנם בעמים אחרים נמצא ג"כ בבניו הם, וכמו ישמעאל ואדום יתתילו ג"כ להאמין באותה האמונה באלים רבים וזה יגרום להם כי יתערבו בגוים ויטמעו בהם, ולא יזכר שם ישראל עוד, ע"כ השיבו לו אבינו הקדוש, אל יחר לך ואל יפלו אור פניך, כי מאמינים אנחנו אמונת אמן באותה האמונה הטהורה אשר נטעת בלבנו, כי ד' אלקינו בין אלקי הרחמים בין אלקי הדין הכל הוא אחד, ואת אמונתנו הלזו ננחיל למורשה לבנינו אחרינו עד עולם וע"כ תוכל להיות בטוח בלבך, כי תהא בידי הדורות הבאים לזכות לאחרית הימים:
ואת הכונה הלזו מסר לנו ג"כ רב אשי מסדר התלמוד בבלי יסוד תורה שבעל פה, ע"י מה שסדר דברי התנא דבי אלי' בסוף הש"ס סמוך להתחלת מאימתי קורין את שמע בערבין להורות, כי אם תשאלך נפשך לדעת איך אפשר לשנות הלכות בכל יום בשעה, שחיי ישראל תלואים מנגד, ואין לך כל יום ויום שאין קללתו מרובה מחברו, הלא דקדוקי הגלות לא יתנו לו האפשרות לעסוק בסם החיים של תורתנו הקדושה, ע"כ תבר וקשר את המובטח לו שהוא בן עולם הבא למאימת קורין את שמע כלומר, תבלין אחד יש להם לישראל נגד יסורי הגלות ואחדות, שמן כ"ז שיאמין באמונת ד' אלקינו ד' אחד, תורתו תהא משתמרת אצלו וכל כלי יוצר עליו לא יצלח, בצעדים בטוחים ילך דרכו הלאה להשיג אורחות חיים של חיי עולם הבא:
סוף הספר