הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי
הדר הקודש · הדרן לחולין
(סוף חולין) והוא לא ידע, למען ייטב לך לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך לעורם שכולו ארוך.
הנה זו שיטת ר' יעקב דס"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ובמשנה איתא ומה מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו על מצוות חמורות, הנה במתניתין לא מסיימינן לעולם שכולו טוב וארוך, נראה דמתני' ס"ל דלא כר' יעקב אלא דשכר מצוה בהאי עלמא איכא, וניחא לפ"ז הק"ו ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך מצוות חמורות לא דכ"כ, דזכר שהיא כאיסר להורות דמחמת ההפסד שיש לו שביל קיום המצוה מטיבין לו בעוה"ז, כש"כ במצוות חמורות שמפסיד ע"י הרבה שנאמן הקב"ה לשלם לו שכר פעולתו, ובחמת מצות שלוח הקן לאו מצוה קלה היא דיכול היות שיש לו טרחה גדולה בקיומה, ול"ש ע"ז לומר מצוה קלה, אלא להורות דבשביל ההפסד שהוא מפסיד הקב"ה מחזיר לו הרבה הש"ש בקיומן של מצוות תמורות שישלם לו הקב"ה כמדתו, שלם מדה טובה יותר ויש להבין במאי פליגי ר' יעקב ורבנן דלמר ליכא שכר מצוה בהאי עלמא ולרבנן איכא שכר מצוה בהאי עלמא:
והנה ראיתי לרב אחד בספרו שכתב דפליגי אי אמרינן דיברה תורה כלשון בני אדם דלרבנן דקאי על עוה"ז שייך שפיר למען ייטב לך, ולמען יאריכון ימיך דאפשר לטובה בלא אריכות ימים ולאריכות ימים בלא טובה, אבל לר' יעקב דקאי על עוה"ב א"כ מאי שייך אריכות ימים וטובה וע"כ דדברה תורה כלשון בני אדם, ואין דבריו נכונים ונעלם ממנו דברי הרש"א על אחר שכתב לתרץ דקאי על עולם התחי' ועל עולם הבא, אמנם לענ"ד נראה לפרש דישנם שני מיני צדיקים יש שהוא כולו זכאי ויש שאינו אלא רובו זכיות, והנה לזה שהוא כולו זכאי העולם הבא הוא כולו טוב, אבל לזה שהוא רק רוב זכיות אצלו בתחילה מענישין אותו על העבירות ואח"כ מכניסין אותו למדורו, וע"כ אמר על זה שהוא כולו זכאי למען ייטב לך לעולם שכולו טוב, ועל אותו שיש לו מיעוט עבירות א"א לומר לו לעולם שכולו טוב עליו נאמר למען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך עכ"פ א"א כלל לפרש דקאי לסברת דברה תורה כלשון בני אדם וע"כ מקשה במאי פליגי:
והנראה בזה דהנה שכר המצוות נקרא מתן שכר כי אין זה בגדר שכר עבור פעולתו כי אלמלא נבא לשלם להקב"ה עבור מבט אחד על השמש אין אנו מספיקין וכמאמר המדרש קהלת אין יתרון לעמלו שיעמול תחת השמש אלא הקב"ה בטובו נותן שכר לכל אלה המקיימים מצותיו, והנה זה ודאי דהאדם זוכה בשכרו תיכף אי נימא שכר מצוה בהאי עלמא איכא, והנה ידע פלוגתת הרמב"ם והראב"ד אי יכול אדם להקנות לחבירו בדבר שאינו קצוב דדעת הרמב"ם דאין אדם יכול לזכות בדבר שאינו קצוב והחולקים סוברים דאפילו בדבר שאינו קצוב נמי יכול לזכות, והשתא י"ל דתנא דמתניתין ס"ל דאדם יכול לזכות בדבר שאינו קצוב, ע"כ יכול נמי לזכות בשכרו בהאי עלמא אף שאין לו קצבה להשכר אבל ר' יעקב יסבור דשכר המצוה כיון דהוי דבר שאין לו קצבה ח"א זכות ע"כ בהאי עלמא ליכא שכר של מצוות:
והנה מצינו בחלק דפרע לי' הקב"ה לנבוכדנצר שכר מצותיו בעוה"ז, ולכאורה הא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל לפי מאי דהסברתי אתי שפיר דהנה הקצוה"ח בסי' ס' הביא בשם בעה"ת להקשות על הרמב"ם דס"ל דאין אדם יכול לזכות בדבר שאינו קצוב מהא דפרכינן בב"ב קכ"ז ע"ב לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר ל"ל, הא בלא"ה יש לו מיגו דאי בעי יהיב לי' במתנה הנכסים שנפלו לו אח"כ ג"כ ולהרמב"ם הא הנכסים שנפלו אח"כ הוי דבר שאינו קצוב ותירץ הבעל התרומות דלר"מ דס"ל אדם מתנה דשלב"ל כמו שיכול להקנות דשלב"ל ה"נ יכול להקנות גם דבר שאיני קצוב, וביאר הקצוה"ת כונתו, דכמו ללר"מ, מה שיבא אח"כ חשבינן לי' כאלו כבר בא לעולם ה"נ הקצבה שתתברר אח"כ חשבינן לה כאלו כבר נתבררה, ועפ"ז י"ל דסתם משנה ר"מ ואיהו הא ס"ל דאדם מקנה דשלב"ל וא"כ יכול לזכות גם בדבר שאינו קצוב ע"כ ס"ל דשכר מצוה בהאי עלמא איכא:
והנה בעצם הדין דאין אדם מקנה דשלב"ל דלכאורה קשה מנ"ל הא נ"ל דילפינן לה מהא דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו דבעינן דוקא שיהא ביתו בשעת הקדשו, וכמו דילפינן מהכא בב"ק ס"ט ע"א דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו דמה ביתו שהיא ברשותו אף כל שהיא ברשותו ה"נ ילפינן לה לדשלב"ל, וא"כ לפ"ז אין זה אלא גבי, ישראל דכתיב האי קרא דביתו אבל לגבי עכו"ם דליכא קרא דביתו שפיר י"ל דאפילו דבר שלא בא לעולם מהני בי' קנין לזכי' והשתא אתי שפיר דדוקא גבי ישראל דכתיב בהו ביתי שפיר י"ל דלדידהו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל גבי עכו"ם דבהו גם דשלב"ל קונה וא"כ גם בדבר שאין לו קצבה מהני זכי' ע"כ שפיר איכא שכר מצוה גם בהאי עלמא, וכן כתב הריב"ש הובא בקצוה"ח סי' כ"ט דקודם מתן תורה, הי' קנין גם בדשלב"ל וא"כ אף דניתנה תורה ונתחדשה הלכה אבל זה דוקא לגבי ישראל אבל לגבי בן נח בדינא קמא קיימי, ומהני קנין בדשלב"ל וה"ה בדבר שאינו קצוב:
ועפ"ז אמרתי ליישב קושית הגרעק"א בהא דאיתא בגיטין מ"ה ע"א דרבי דרש לא תסגיר עבד אל אדוניו, דהכתוב מדבר בלוקח עבד ע"מ לשחררו, וראב"י מפרש לקרא דמיירי בעבד שברח מחו"ל לארץ, ורבי ע"כ ס"ל דאדם מקנה דשלב"ל ואמרינן התם דרב חסדא ערק לי' עבדא בי כותא שלח להו שלחו לי' לא תסגיר עבד אל אדוניו כתיב אמר להו ההיא בעבד שברח מחו"ל לארץ כתיב ופרכינן ולישלח להו כדרבי והקשה הגרעק"א דאיך אפשר לשלוח להו כדרבי הא ל"ש האי פירושא אלא אי נימא אדם מקנה דשלב"ל ודילמא רב חסדא ס"ל כדינא, דאין אדם מקנה דשלב"ל והניח בצ"ע אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דהא עיקר הדבר דאין אדם מקנה דשלב"ל ידעינן מקרא דביתי מה ביתו ברשותו אף, כל ברשותו א"כ אין זה אלא לדידן דדרשינן קראי אבל כותאי דלא ס"ל דרשות חז"ל א"כ ס"ל כמו קודם מתן תורה דאדם מקנה דשלב"ל וע"כ שפיר פרכינן ולשלח להו כלומר לכותאי דלא ס"ל בחז"ל וא"כ ס"ל אדם מקנה דשלב"ל א"כ שפיר איכא למישלח להו כדרבי ומשני לא משמע להו קראי אם בדינא אפשר דס"ל אדם מקנה דשלב"ל אבל בקראי לא משמע להו פשט הפסוק כפירוש רבי:
והנה בשו"ע סי' ר"ט בחו"מ הובא דעת הסוברים דעובר הוי דשלב"ל, והנתיבות כתב דאם הוא מקנה לו העובר תיכף קונה לכולי עלמא והביא ראי' מהא דאיתא בגיטין כ"ג ע"ב דהאומר לשפחתו הרי את שפחה ולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לז ואיך זכתה לו הא העובר הוי דשלב"ל אלא ע"כ דהיכא שהיא מקנה העובר תיכף מהני לכולי עלמא, ואין דבריו נכוננים דהא התם לרבי קיימינן ורבי הא ס"ל ביבמות ל"ג ע"א אדם מקנה דשלב"ל ע"כ גם עיבר הוי בר הקנאה אבל לדידן שפיר י"ל דהוי דבר שלא בא לעולם, וכמו שכתבו תוס' בכורות ג' ע"ב, ולתוס' צ"ל דמתניתין ר"מ הוא דס"ל אדם מקנה דשב"ל אבל זהו דוחק גדול ע"כ נלע"ד דלהרמב"ם אין אנו מוכרחים לאמר כן, די"ל לפי מה שהעליתי דהא דאין אדם מקנה דשלב"ל אין זה אלא בישראל לישראל, אבל בעכו"ם דינו כקודם מתן תורה דאפי' דשלב"ל נמי קנה, וא"כ שפיר י"ל דהא דמהני קנין העובר משום דהא מיירי בעכו"ם ע"כ מהני גם דשלב"ל אבל בישראל שפיר י"ל דעובר לא מהני בי' קנין:
והשתא אתי שפיר סמיכות סוף חולין להתתלת בכורות דכיון דמסיימינן דהא דכתיב למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך היינו לעולם שכולו טוב וכולו ארוך דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא וא"כ אמאי נתנו לו לנבוכדנצר שכר מצותו בהאי עלמא וצריך לומר דגבי עכו"ם גם דשלב"ל לדבר שאינו קצוב מהני, ע"כ שפיר פתחינן בהלוקח עובר חמורו פטור מן הבכורה:
אופן ב'
הנה נ"ל לומר בטעם פלוגתת ר' יעקב ורבנן, דבעירובין כ"ב ע"א אריב"ל, מאי דכתיב היום היום לעשותם, ולא למחר לעשותם, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, ולכאורה יש לתמוה איך אפשר ללמוד מחד קרא תרי מילי, והנ"ל דריב"ל ספוקי מספקא לי' אי שכר מצוה בהאי עלמא איכא כרבנן דר"י או הלכה כר' יעקב דליכא שכר מצוה בהאי עלמא, ע"כ אמר דל דלמאן דס"ל דאיכא שכר מצוה בהאי עלמא דריש האי קרא דהיום לעשותם, היינו היום לעשותם ולא למחר לעשותם דמצוות בטלות לעתיד לבא, אבל מאן דס"ל שכר מצוה בהאי עלמא לישא דריש לי' לקרא היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, והשתא י"ל דרבנן ס"ל דמצוות בטלות לעתיד לבא ע"כ שפיר דרשינן מהאי קרא היום לעשותם ולא למחר לעשותם אבל קבלת השכר יש גם היום, אבל ר' יעקב ס"ל דמצוות אין בטלות לעתיד לבא א"כ א"א למדרש מהאי קרא היום לעשותם ולא למחר לעשותם דהא גם למחר איכא עשיי' ע"כ דרוש היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא והנה ביסוד הפלוגתא אי מצוות בטלות לעתיד לבא כבר כתב הרשב"א דפליגי נמי בזה בן זומא ורבנן בברכות י"ב ע"ב דבן זומא ס"ל מזכירין יציאת מצרים בלילות דהא דכתיב למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך היינו אפי' לילות, וחכמים ס"ל דכל ימי חייך מרבה לימות המשיח, ונ"ל דבן זומא ס"ל דמצוות בטלות לעתיד לבא ע"כ א"א לומר דמרבינן זכירת יציאת מצרים לימות המשיח כיון דמצוות בטלות לעתיד ע"כ ס"ל דמרבינן לילות אבל רבנן ס"ל דאין מצוות בטלות לעתיד, אלא דהוי אמינא דלעתיד שוב אין מקום לזכירת יציאת מצרים דהא אל תזכרו ראשונות כתיב מ"מ חייבה התורה להזכיר גם לעתיד יציאת מצרים:
והנה כבר הקשו על הרמב"ם אמאי פסק דמזכירין יציאת מצרים בלילות כבן זומא דהו"ל יחידאה ולא כרבנן, ונ"ל דבאמת רבנן לא פליגי כלל על דין דבן זומא וגם אינהו ס"ל דמזכירין יציאת מצרים בלילות, אלא דאינהו ס"ל דלילות לא בעי קרא דבכלל ימי חייך אינהו, וכל ימי חייך אתא להביא לימות המשיח, ועפ"ז אתי שפיר הא דאמר ראב"ע לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא אשר לכאורה אינו מובן דכיון דחכמים פליגי על בן זומא ויחיד ורבים הלכה כרבים א"כ מאי זו זכי', וכן פתת תנא במתניתין בסתמא מזכירין יציאת מצרים בלילות בלא שום מחלוקת אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דט"ז ליכא מאן דפליג וכולהן ס"ל מזכירין יציאת מצרים בלילות אלא דלבן זומא בעינן ע"ז ריבוי מיוחד מלשון כל ימי חייך, ולרבנן הוי בכלל ימי חייך וכל אתי לימות המשיח:
ונראה לי דפליגי במשמעותא דכל ימי חייך, דבן זומא ס"ל דכל משמע מקצת ע"כ לא מצינן לרבויי אלא הלילות אבל לא לעתיד לבא אבל רבנן ס"ל דכל משמע כולו, ע"כ מרבינן נמי לימות המשיח לב לילות:
והנה בריש בכורות תנינן דשותפות עכו"ם פוטרת מבכורה ור' יודא ס"ל דאינה פוטרת, ומפרשינן בדף ג' ע"א דרבנן ס"ל דכל כולו משמע ע"כ בעינן, כל בכור ולא שותפות עכו"ם, ור' יודא ס"ל דכל מקצת משמע כל שתו, ע"כ שותפות עכו"ם אינה פוטרות, והשתא לפ"ז אתי שפיר דכיון דמסיימינן דהאי למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא א"כ ע"כ דקרא דהיום לעשותם אחא היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, ולא לדרשא דהיום לעשותם ולא למחר לעשותם דמצוות באמת אינן בטלות גם לע"ל וא"כ כל ימי חייך אתא לימות המשיח דכל כולו משמע, ע"כ שפיר תנינן דהמשתתף היא פטורה מן הבכורה דכל בכור כולו בכור משמע: