אור ברסלב
הדרת בנימין הדר הקודש › הדרן להוריות ולכל סדר נזיקין

הדרת בנימין· רבי בנימין אליהו רמיגולסקי

הדר הקודש · הדרן להוריות ולכל סדר נזיקין

הדרן לשבועות

(סוף הוריות) איבעיא להו ר' זירא ורבה בר רב מתנה, הי מינייהו עדיף, ר' זירא חריף ומקשה, ורבה בר רב מתנה, מתון ומסיק מאי תיקו. יש להבין המשך סוף הוריות להתחלת סדר קדשים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם תיבה, וכדי להמשיך הענינים האלו נמשך מקודם כל המסכתות דסדר נזיקין ואז נבא למטרת ההדרן:

הנה בריש ב"ק אמרינן ארבעה אבות נזיקין השור והבור המבעה וההבער, ויש לדקדק למה נקט תנא לשון הבער ולא לשון, ''אש" כדנקט בסיפא דמתניתין, ונ"ל דתנא אגב אורחא קמ"ל דאשו משום חציו ולא משום ממונו, דאמרינן לקמן כ"ג ע"א פתח הכתוב בנזקי ממונא וסיים בנזקי גופו לאמר לך אשו משום חציו, ולשון הכתוב היא כי חצא אש ומסיים המבעיר את הבערה, וע"כ לא פתח התנא בלשון אש דלא נימא דרשו משום ממונו כפתיחת הכתוב אלא בלשון הבער, כסיום הכתוב דהוי נזקי גופו, ול"ק על מאן דס"ל אשו משום ממונו דלפי דברי תוס' סנהדרין ע"ז פליגי בזה מתניתין דחולין, דס"ל דנפלה סכין ושחטה פסולה אתיא כמ"ד אשו משום ממונו, וברייתא ס"ל אשו משום חציו וכן מתניתין דריש ב"ק, ולהבין במאי פליגי ר"י ור"ל נ"ל דפליגי אי הולכין בממון אחר הרוב, דבודאי אף שרוב בני אדם אינם מפקירים האש שהם מדליקין אבל מיעוטא איכא דמפקירים וא"כ יקשה איך חייבה תורה על נזקי אש הא האי אש לאו ממונא דבעל אש ויכול לומר קים לי שאני מן המיעוט המפקירים, וע"כ צ"ל דאשו משום חציו דהוא אדם המזיק, ואפילו באש שאינה שלו חייב, אבל ר"ל לשיטתו אזיל כפי אשר הוכחתי בהדרן לב"מ דס"ל הולכין בממון אחר הרוב, וא"כ שפיר י"ל דאשו משום ממונו וחייב משום דאזלינן בתר רובא:

ועפ"ז י"ל דרב דס"ל מבעה זה אדם ושמואל דס"ל מבעה זה שן לשיטתייהו אזלי, דרב לטעמי' דס"ל הולכין בממון אחר הרוב, א"כ ס"ל אשו משום ממונו, ע"כ הבער אינו בכלל אדם המזיק ולא ס"ל לדייק כנ"ל ע"כ מפרש מבעה זה אדם, אבל שמואל לשיטתו דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, וא"כ ע"כ הא דחייבה התורה בנזקי אש הוא מטעם אדם המזיק, ע"כ מפרש מבעה זה שן, והא דמפרשינן בגמ' בגונא אחריתי היינו לדברי רב אבל לקושטא דמילתא י"ל כנ"ל:

ועפ"ז מיושב היטב מאי דפתח התנא בריש ב"מ שנים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציו וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציו זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מג' חלקים וזה ישבע שאין לו בה פחות מרביע, זה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע והקשו תוס' נימא מיגו דאי הוי טעון כולה שלו ותירצו, דמיגו להוציא לא אמרינן דבחציו השני' מוחזק זה כמו זה, וקשה הא מיגו הוי בירור ואמאי לא מהני גם להוציא וצ"ל דמיגו לא עדיף מרוב וגם על ידי רובא נמי אין מוציאין ממון, והשתא אתי שפיר דכיון דהתחלנו בריש ב"ק ארבעה אבות נזיקין השור והבור המבעה וההבער, א"כ ס"ל דאשו משום חציו וא"כ ע"כ דאין הולכין בממון אחר הרוב ע"כ דוקא בשנים אוחזין בטלית וזה אומר כולה שלי נוטל חציו אבל בחציו אינו נוטל אלא רביע דע"י מיגו שהוא בתורת רובא אין מוציאין ממון:

ועפ"י דברים אלה תתיישב היטב קושית תוס' ב"מ כ' ע"ב על הא דאמרינן התם היכי פשוט מר איסורא ממונא, דהא טפי אנו מחמירין בממון מבאיסור, דגבי ממון אין הולכין אחר הרוב ובאיסור אזלינן בתר רובא, ולפי הנ"ל אתי שפיר דהא התם לרבה קיימינן ורבא הא ס"ל בב"ב ל"ב ע"ב דאמרינן מיגו להוציא וע"כ דמיגו לא עדיף מרוב וע"כ דס"ל דהולכין בממון אחר הרוב ע"כ לשיטתו שפיר פרכינן מי פשטינן איסורא ממונא, (אמנם קושית תוס' בלא"ה ל"ק דהתם לרב הונא קיימינן ואיהו ס"ל ברי ושמא ברי עדיף ובודאי ברי לא עדיף מרובא וע"כ דס"ל כרב רבי' דהולכין בממון אחר הרוב ע"כ שפיר פריך לשיטת רב הונא מי פשטינן איסורא דחמיר מממונא דקיל):

ועפ"י זה זכינו להבין הא דהתחיל בריש ב"ב השותפין שרצו לעשות מחיצה בונין את הכותל דמוקמינן בגמ' דוקא רצו אבל לא רצו אין בונין את הכותל דהיזק ראי' ל"ש היזק, דלכאורה איך שייך פלוגתא במציאות דזה אומר שמי' היזק וזה אומר ל"ש היזק, וצ"ל דבאמת עפ"י הרוב בודאי היזק ראי' הוי היזק אבל משום בני אדם מן המיעוט שאינם מזיקין בראייתם, וע"כ מאן דס"ל דשמי' היזק ס"ל דאזלינן בממון ג"כ בתר הרוב שמזיקים בראייתם ע"כ כופין אותו לסלק המזיקים, אבל מ"ד ל"ש היזק ס"ל דלא אזלינן בחר רובא בממונא ויכול לומר קים לי שאני מן המיעוט שאינם מזיקים בראייתם, וע"כ כיון שהתחיל בב"מ בכולה שלי דמוכרח דמינו שהוא מטעם רוב לא מהני להוציא דרובא לא מהני בממון ע"כ פתח בריש ב"ב השותפין שרצו לעשות מחיצה בונין את הכותל דוקא רצו דהיזק ראי' ל"ש היזק דלא אזלינן בתר רובא אלא באיסורא ולא בממונא, ואף דאיכא רוב שמזיקים בראייתם אבל יכול לומר קים לי שאני מן המיעוט:

והנה בעיקר יסוד מחלוקת רב ושמואל דרב ס"ל הולכין בממון אחר הרוב, ושמואל ס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב, נ"ל דלטעמייהו אזלי דהנה מצינו בש"ס בכמה דוכתי דספק ממונא אזלינן לקולא ובספק איסורא אזלינן לחומרא וכבר הקשו דהא גם בממון איכא איסור דבל תגזול ויש לתרץ זה בשני אופנים א', דבאמת כל ספיקות מן התורה לקולא אלא דרבנן החמירו וי"ל דלא תיקנו לאסור אלא באיסורא אבל בממון דהפקר ב"ד הפקר לא תיקנו ושבקי אדין התורה, דספיקא לקולא וי"ל נמי כתירוץ התומים דספק גזל התירה התורה בהדיא דלא תגזול ודאי אמרה תורה ולא תגזול ספק, ונראה פשוט דמאן דס"ל ספיקא מה"ת לקולא שפיר י"ל כסברא הראשונה אבל מאן דס"ל דספיקא מה"ת לחומרא ע"כ דס"ל דספק גזל התורה התירתו דלא דלא תגזול ודאי ולא ספק, והשתא י"ל דרב דס"ל בכריתות י"ז ע"ב דיש אם למקרא, ואינו חייב אשם תלוי אלא באיקבע איסורא ע"כ ס"ל דספיקא מה"ת לקולא וכמו שכתבו הראשונים, ע"כ אין הכרח כלל דספק גזל התירה התורה בהדיא ע"כ ס"ל שפיר דרק ספק השקול של גזל מותר אבל נגד רוב דהוי בירור בכל הספיקות ה"נ בספק ממון, אבל שמואל לשיטתו דס"ל ביבמות קי"ג דגם על חתיכה אחת חייב אשם תלוי וא"כ ע"כ דס"ל ספיקא מן התורה לחומרא וא"כ הא דאמרינן ספק ממונא לקולא היא משום דלא תגזול ודאי אמר רחמנא ולח לא תגזול ספק, א"כ הא דעת הרא"ש הובא בשיטה מקובצת ב"מ ו' ע"ב דכל היכא דאמרה תורה דבעינן ודאות גם רוב לא הוי ודאי וע"כ כיון דהתורה הקפידה רק על גזל ודאי גם על גזל שהוא מתורת רוב ג"כ לא הוי לא תגזול ודאי ע"כ שפיר ס"ל לשמואל לשיטתו דאין הולכין בממון אחר הרוב, וא"כ לפי"ז כיון דהוכחנו דמשנת ב"ב ש"ל דלא אזלינן בתר רובא בממונא ע"כ דס"ל דספק מן התורה לחומרא, וע"כ ספק גזל התירה התורה ורוב נמי הוי מטעם ספק, וילפינן לה דספיקא מן התורה לחומרא מהא דכתבה תורה מצות דיש אם למסרת וחייב אשם תלוי גם על חתיכה אתת ספק חלב ספק של שומן א"כ ע"כ דספק מן התורה לחומרא, ע"כ איכא ע"ז חיוב אשם תלוי:

והנה בריש סנהדרין מתחילין דיני ממונות בשלשה, ובגמ' ס"ל בדף ג' ע"ב לרבי דדיני ממונות בחמשה, וקא מפרשינן דפליגי אי ירשיעון קרינן דיש אם למקרא, ע"כ דיני ממונות בחמשה או ירשיען כתיב, ודיני ממונות רק בשלשה, וא"כ כיון דתנינן דיני ממונות בשלשה, ע"כ דירשיען כתיב דיש אם למסרת ולא למקרא, והשתא אתי שפיר דכיון דמוכרח מריש ב"ב דבממונא לא אזלינן בתר רובא א"כ ע"כ דספיקא מה"ת לחומרא דקרינן מצות כהמסרת דיש אם למסרת ע"פ שפיר מתחילין דיני ממונות בשלשה ולא בחמשה:

ובריש מכות מתחילין כיצד אין העדים נעשים זוממים, מעידים אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה, והקשו רבנן בתוס' דאמאי פתת התנא דוקא בב"ג ותירצתי בהדרן לסוף סנהדרין דאיצטריך לאשמעינן דאפילו בבן גרושה דאין עבודתו פסולה בדיעבד מ"מ איכא מלקות ואין זרעו נפסלים אפי' לכתתילה, וקשה דמנ"ל להכשיר עבודת בן גרושה שהוא ודאי בן גרושה, דילמא לא הכשירה התורה אלא עבודת ספק בן גרושה, אבל ודאי בן גרושה הוי כשאר פסולים, וצ"ל דספיקא מה"ת לחומרא וא"כ אין נ"מ בין ודאי לספק, דכיון דהכשירה התורה ספק בן גרוש:

ה"ה ודאי בן גרושה, והשתא אתי שפיר דכיון דהתחלנו דיני ממונות בשלשה א"כ ע"כ דספק מה"ת לחומרא דיש אם למסרת, ע"כ פתחינן שפיר במעידים אנו שאיש פלוני בן גרושה ובן חליצה ולא כשאר פסולים:

והנה יש להקשות דלמה הוצרכה התורה לכתוב מצות לחדש דספיקא מן התורה לחומרא, הא ע"כ מוכרח דספיקא מה"ת אסור, דהא כתבה תורה ואשריהם תשרפו באש וא"י היא מוחזקת לישראל מאבותיהם ואין אדם אוסר ובר שאינו שלו וכפירכת הגמ' בע"ז נ"ב ע"ב וע"כ דצ"ל דכיון שעבדו לעגל גלו דעתייהו דניחא להו, וא"א לברר דמאן מוכח, א"כ על כל אחד יש ספק שמא היא אשרה ואפ"ה חייבה תורה בשרפה, ע"כ דספיקא מן התורה לחומרא וצריך לחמר דמאן דס"ל ספיקא לחומרא ס"ל דקרקע נגזלת ע"כ הי' כח ביד העכו"ם לאסור את האילנות דאין זה אלא אי נימא קרקע אינה נגזלת ע"כ הוי דבר שאינו שלו, והנה בב"ק קי"ז ע"ב אמרינן דזה תליא אי דרשינן ריבויא ומיעוטא ולמאן דדריש כללי ופרטי קרקע אינה נגזלת וח"כ אי נימא דספיקא מה"ת לחומרא ע"כ דדרשינן כל התורה בריבויא ומיעוטא וכן הוא האמת דר"מ ס"ל ספיקא לחומרא ודריש ריבויא ומיעוטא וכן רע"ק ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא כנזיר וס"ל דדרשינן כל התורה בריבויא ומיעוטא כדאי' בשבועות כ"ה ע"א וכן ר' אליעזר ס"ל בכריתות י"ח ע"א ספיקא מה"ת לחומרא וס"ל בב"ק שם דדרשינן כל התורה בריבויא ומיעוטא וכן שמעינן לי' לר"א דס"ל ספיקא מה"ת לחומרא לר"ן קדושין ל"ט, וס"ל דדרשינן ריבויא ומיעוטא בשבועות ל"ז ע"ב והשתא אתי שפיר דכיון דסיימנו התחלת מכות במעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה דמוכח מזה דספיקא מן התורה לחומרא וא"כ ממילא דדרשינן כל התורה בריבויא ומיעוטא ע"כ שפיר יש להתחיל שבועות שתים שהן ארבע, דע"י דדרשינן ריבויא ומיעוטא יש לך לרבות מריבוי הכתוב גם שבועות לשעבר אף דבכתוב בהדיא ליכא אלא להרע ולהטיב דהוי להבא:

והתחיל התנא מסכת עבודה זרה, בלפני אידיהן של עכו"ם שלשה ימים אסור לישא וליתן עמהם, ולא כנחום המדי דאינו אוסר אלא יום אחד משום דס"ל ספיקא מה"ת לחומרא ע"כ החמירו בספק שמא יגרום לא ישמע על פיך אפי' שלשה ימים קודם וכמו שביארתי בהדרן של מסכת שבועות, וניחא נמי מה שהמחיל מסכת עדיות בהא:

שמאי אומר כל הנשים דין שעתן והלל אומר מפקידה לפקידה, אשר לכאורה הי' לו להתחיל בשמאי אומר מקב לחלה אשר היא ממסכת חלה שהיא מסדר זרעים ולא מה ששייך לסדר טהרות, והוא דיסוד פלוגתייהו הוא דשמאי ס"ל ספיקא מה"ת לקולא דאזיל לטעמי' דס"ל יש אם למקרא בסנהדרין ד' ע"א ע"כ דיינו אם אנו גוזרים ספק על להבא אבל לא על למפרע אבל הלל לשיטתו דס"ל התם יש אם למסרת א"כ ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא ע"כ החמירו גם בטומאת למפרע ע"כ הקדים פלוגתא זו כדי להסמיך להא דאיתא בע"ז לפני אידיהן שלשה ימים אסור לישא וליתן עמהם:

ועפ"ז זכינו להבין הא דאיתא בריש אבות משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע אשר כבר הקשו למה אמר לשון ומסרה אבל לפי הנ"ל אתי שפיר, דהתנא לשיטתו דיש אם למסרת ולא למקרא ע"כ אמר משה קבל תורה מסיני, דיש אם למסרת ומסרה ליהושע לדרוש כל התורה ע"י מסורת ולא ע"י יש אם למקרא, ובריש הוריות שנינו, הורו ב"ד לעבור על אחת מכל המצות האמורות בתורה, ואינו מובן אריכות זו למה הו"ל בקיצור, הורו ב"ד לעבור על מצוה ממצות התורה, והנ"ל בזה דהנה קיי"ל דאין ב"ד מחייבין אלא בביטול מקצת ולא בעקירת כל הגוף, וילפינן לה לדברי חזקי' מהא דכתיב מכל מצוות ולא מצוה עצמה, ופרכינן והא מצוות כתיב ומשנינן מצות קרינן ורצה התנא להורות דאינה הוראה אלא בביטול מקצת ע"כ נקט לשון הכתוב בתורה לומר דדוקא בביטול מקצת וקיום מקצת הוי הוראה ולא בעקירת כל הגוף וא"כ מוכרת מזה דיש אם למסרת דלמ"ד יש אם למקרא אין מזה שום ראי' דהא מצוות קרינן, ואתי שפיר דכיון דאמרינן, באבות ומסרה ליהושע דקבלת התורה נמסרה ביש אם למסרת ע"כ שפיר אמר דהורו לעבור על אחת מכל המצות האמורות בתורה ולא אם עקר כל הגוף דיש אם למסרת:

והנה בסוף הוריות מספקא להו רבה בר רב מתנה מתון ומסיק ר' זירא חריף ומקשה הי מינייהו עדיף, ואמאי לא מספקא להו בקיצור, ממון ומסיק חריף ומקשה הי מינייהו עדיף, ונראה פשוט דבאמת הא ידעינן מהא דבכל מקום הלכה כב"ה אף דמבואר בעירובין י"ג ע"ב דב"ש מחדדי טפי וע"כ בסתמא לא הוי מצי למיבעי דהוי פשטינן לה מב"ה ע"כ אמר דוקא בכה"ג דלא הוי רובא כב"ה בזה שפיר יש להסתפק אי מתון ומסיק אי חריף ומקשה עדיף, והשתא אתי שפיר דכיון דמוכת מריש הוריות דיש אם למסרת א"כ ע"כ דהלכה כב"ה דהוי מתון ומסיק ע"כ אין להסתפק אלא בר' זירא ורבה בר רב ממנה לחוד:

והנה והנה יש להקשות דמשמע דבעינן דוקא הגדול, והא מצינו דהי' כהן גדול עם הארץ ואיך יצויר כה"ג, עם הארץ וצריך לומר, דאף דהתורה אמרה שיהא גדול מאחיו, מ"מ אין זה אלא למצוה ולא לעכב דזה היא דין של קדשים וגבי קדשים בעינן שינה עליו לעכב:

ויש להקשות מנ"ל דבעינן שינה עליו לעכב, והנה המשנה ריש זבחים אמרה כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים ומקשינן בדף ד' ע"ב ואימא ליפסול ומשנינן דכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת נדבה לד' אלהיך פתח בנדר ומסיים בנדבה לומר אם כמו שנדרת נדר ואם לאו נדבה והקשו תוס' איך אפשר לומר ליפסול הא בקדשים בעינן שינה עליו לעכב ותירצו התוס' דמהכא באמת ילפינן דבעינן שינה עליו לעכב והשתא אתי שפיר דכיון דמסיימינן דבעינן גדול בחכמה וקשה איך יצויר בה"ג ע"ה וע"כ דהוי בדיעבד ולא לעכב וקשה הא כתיב והכהן הגדול וע"כ דבעינן שינה עליו לעכב וקשה מנ"ל ע"כ אמר כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וע"כ משום דכאן גילתה התורה דבעינן על קדשים קרא יתירא לשנות עליו לעכב ודו"ק:

תוכן העניינים

הדרת בנימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה